Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2005       חזור

אותה האהבה, כמעט
מאת: מירי רוזובסקי

ההוצאה:

כנרת

"במהלך השנים היא תשאל את עצמה לפעמים מה היה קורה אם. מה היה קורה אם היא לא היתה עומדת ליד אבא שלה באותו יום שישי... אבל מה-היה-קורה-אם שייך לסוג השאלות המתחפרות סביב עצמן. מה שקרה-הוא מה-שקרה. רגע אחד שקופא בזיכרון ומכתיב חיים שלמים."

אותה האהבה, כמעט מגולל את סיפורה של חברות מרה ועצומה, אוהבת ונבגדת, שנפסקת פעמים רבות לאורך השנים- אך אף פעם לא נגמרת.

אותה האהבה, כמעט
שתפו אותי

במרכז הספר היפהפה הזה ניצבות שלוש חברות טובות: בלי, שלומקיצ ונעמה, שהקשרים הסבוכים והגברים שביניהן נפרשים מימי ילדותן ועד לימי נשיותן, משנות ה- 70 ועד ימינו. כמו בדה-ז'ה-וו מכושף יוצרת מירי רוזובסקי זיכרון רוטט בחיות כובשת, שלא ניתן להתנגד לה, וסיפור שיעורר בכם את התחושה שאתם מכירים את דמויותיה בצורה קרובה ואינטימית עד סופו הדרמטי והמטלטל.

בשפה מאופקת אך מרגשת עד רטט מספרת מירי רוזובסקי סיפור ישראלי מאוד ועכשווי מאוד, וכתיבתה נושאת עמה איכות של חוט ברזל - היא עדינה, כמעט דקיקה, אך אם זאת חזקה וחותכת. החוט המשולש שהיא טווה כאן בכישרון רב, לא במהרה יינתק או יישכח מזיכרונכם.

כל האהבה, כמעט, הוא הזמנה לפגוש את מי שהיינו ומי שהפכנו להיות, בספר נוגע ללב ונוקב בו זמנית, שבמרכזו שלוש גיבורות בלתי-נשכחות.

מירי רוזובסקי היא סופרת ותסריטאית, כלת פרס ירושלים לספרות יפה לשנת 1999.

באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם
את הפרולוג ותחילת חלק א' של הספר

פרולוג
בלי

קר. קר לה. היא רועדת. היא חושבת על הרגע האחרון, השרוול של אורי עם הריח של המדורה, והפחד. והרעש של העטלפים שצרחו מבוהלים בכל פעם שהקולות מבחוץ חדרו פנימה והקול של אורי מבפנים, ניחר ודק, כשהוא ענה להם, והקול שלו, מרוסק ונמוך, כשהוא דיבר איתה, והמילים שלו, ששרטו את האוויר: מה את יודעת על התחמקות, בלי?

היא חושבת על נעמה. על הרגע ההוא שבו היא קמה והתינוקת שלהם הקיאה. מה היה קודם? היא בטוחה, היא כמעט בטוחה שקודם היא קמה ורק אחר כך התינוקת הקיאה. בלי הסתכלה על אורי, שלא הזיז את המבט מהאצבעות שלו, שליטפו את הגיטרה, והקול שלו שר, אני נושם, אני חבוק בזרועותייך, אני רואה בך בית חם ומשפחה -

בלי קמה והלכה אחרי נעמה בלי לחשוב. בלי לחשוב מה יהיה אם נעמה תגיד לה, אני לא צריכה את העזרה שלך, לא את שלך, מה יהיה אם היא תגיד לה, הכי טוב שתלכי מפה עכשיו. אבל נעמה רק חייכה חיוך עייף ואמרה, בלי. בדיוק חשבתי עלייך, ואז היא עטפה את התינוקת בשמיכה והצמידה אותה אליה ואמרה, יש משהו שאני רוצה לספר לך -
נעמה
קר. קר לה. היא רועדת. היא חושבת על הילדים.

היא חושבת על העיניים של איתמר. על הבכי של רות. היא רועדת. מי לקח את רות על הידיים? תיקחו אותם לאמא שלי, לאמא שלי, בקיבוץ, בסדר? היא התחננה לשוטרת שהכניסה אותה לניידת בעיניים אטומות ואמרה לה, יהיה בסדר, גברת, ואז אמרה לשוטר מקדימה, סע. היא אמרה לבלי, אני רוצה לספר לך משהו. ואז היא סיפרה לה, שכבר כמה שבועות, שמאז שהודיעו שמפרקים את "הבית" היא מפחדת שהוא מתפרק. שלפני יומיים היא שמעה אותו אומר דברים משונים לילדים.

ובלי ישבה שם, שקופה עוד יותר ממה שהיא תמיד, ורעדה. רעדה באמת. ואז היא הסתכלה על נעמה ואמרה, נעמה. אוי נעמה.

היתה שתיקה. הצער העמוק והמפתיע ב"נעמה" של בלי היה באמת מפתיע. נעמה ציפתה שהיא תרגיע אותה. בגלל זה היא סיפרה לה. שבלי תגיד, אוי נעמה, באמת. את יודעת איך אורי, הוא לוקח נורא ללב את זה שסוגרים את "הבית". זה הכול. את יודעת איך אורי. אבל בלי לא אמרה. היא שתקה בחיוורון שקוף ורעדה טיפה, ואז היא אמרה בשקט, האמת שפחדתי שמשהו כזה יכול לקרות -

שמה יכול לקרות? נעמה התחילה להתחרט על כל השיחה הזאת. מה פתאום לדבר על זה עם בלי. נעמה, אני יודעת הכול, בלי אמרה וחיוך משונה הזדהר על פניה השקופים. אין לי מושג על מה את מדברת, אמרה נעמה.

ואז בלי סיפרה לה את מה שאורי אמר לה כשהוא בא לשבעה של אמא שלה. היא סיפרה לה את מה שאורי אמר ונעמה עצמה עיניים, וחיבקה את רות, וחושך גדול ירד על הכול. שלומקיצ

היתה לה הרגשה רעה בקשר לטיול הזה. כל הזמן היתה לה הרגשה רעה. היא אמרה ליורם, יש לי הרגשה רעה בקשר לטיול הזה, אבל יורם רק אמר, שלומית, תירגעי, ואין דבר יותר לא מרגיע מהקול המתכתי של יורם כשהוא אומר, שלומית תירגעי, ושלומקיצ ידעה שהוויכוח הזה אבוד. כשבלי התקשרה היא ישנה. היא חלמה איזה חלום מוזר, והטלפון בחלום צילצל וצילצל, ואז היא התעוררה, מבוהלת, והשקט הזה בבית כשדניאל איננו - ואז הטלפון שוב, ובשנייה אחת שלומקיצ הבינה שזה לא היה בחלום, שזה פה, ושזה קשור לדניאל -
היא ענתה.
שלומקיצ? זאת בלי.

בלי? את בטיול? קרה משהו? דניאל בסדר? הבהלה הפכה להיות מוחשית, ובלי אמרה בשקט, אני בטיול, כן, הכול בסדר, כלומר דניאל בסדר, ושלומקיצ רצתה לשאול אם הוא שתה מספיק, ואם הוא חבש כובע, אבל בלי המשיכה, בקול לחשני ודחוף, שלומקיצ, את חייבת לבוא, את חייבת לבוא לכאן עכשיו, פשוט תיכנסי לאוטו ותבואי לכאן עכשיו -

חלק א

בלי ושלומקיצ נהיו חברות ביומולדת שש-עשרה של בלי. החברות בין נעמה ובלי התחילה בגיל שבע-עשרה. החברות בין שלומקיצ ונעמה )והתהוותה הרשמית של השלישייה( התחילה באמת רק בלילה ההוא, שבו שלומקיצ ברחה ממחנה שמונים, וזה היה בגיל תשע-עשרה. אבל אורי ובלי נהיו חברים כבר ביום הראשון של גן אורה, כשאורה, הגננת, הושיבה אותם זה ליד זה במפגש הראשון, שאז עוד קראו לו ריכוז.

למחרת בלי חזרה הביתה ואמרה לאמא שלה, יש ילד אחד בגן, אני רוצה להיות חברה שלו, אני רוצה שהוא יפסיק לשחק עם החבר הסטופידי שלו. את יכולה להיות חברה של אמא שלו? ברנדה רפאלי, למרות עברה הזרוק משהו באוניברסיטת קולומביה ודעותיה הסוציאל-דמוקרטיות הנחרצות, היתה די סנובית, ולא העלתה על דעתה להתחבר עם נשים מוזנחות שלא יודעות אנגלית. אבל הילדה שלה ביקשה, ולכן כעבור שבוע היא הושיבה את ישבנה הרזה על הקצה של הכיסא הכתום והשמנוני במטבח של גאולה קפלן. בחדר השני אורי ובלי שיחקו. למחרת אמרה גאולה לשכנה שלה, שרה נחום, תשמעי, הברנדה הזאת, שלא תדעי איזה טיפוס. ישבה אצלי שעה וחצי ולא נגעה בכוס מים. ושרה נחום אמרה, אוהדי אומר שהבת שלה סנובית. אבל אחרי שבועיים, באותו מקום, גאולה כבר היתה יותר מפויסת. אורי היה אצל הבת של הברנדה הזאת, היא סיפרה לשרה שעמדה וקישקשה ביצים במחבת. בית מאוד יפה יש להם, כל הרהיטים תוצרת חוץ, ושרה לא אמרה כלום ויצאה למרפסת וקראה, אורי! אוהדי! תעלו הביתה, הביצה-מקושקשת-עם-קוטג´ מוכנה.

ביום הראשון של כיתה א´ כבר היה ברור שאורי ובלי יֵשבו ביחד, ואפילו אוהד כבר ידע שככה זה, וגם אמא שלו. אבל כשעמרם, אבא של אוהד, נפצע קשה בחווה הסינית, ושכב שלושה שבועות מחוסר הכרה בבית חולים, ועוד שלושה חודשים חבוש כולו, וחזר הביתה עם פנים שרופים ובלי יד, היה נדמה שאולי ההגמוניה הזוהרת של משפחת רפאלי טיפה מתערערת. גאולה חזרה לשבת אצל שרה במטבח כל יום, מביאה לה סירים ותבניות מלאים, ולוקחת אותם ריקים מאוכל ומשופעים בתודה ובמחמאות. הוא אומר שאין כמו האוכל של גאולה, שרה דיווחה לה על מה שעמרם אמר, וגאולה חייכה, בחור חכם עמרם שלך, שיהיה בריא. שנה אחר כך, כשברנדה ומיקי, אבא של בלי, הצטרפו להפגנות נגד הממשלה, העמיק הקרע. אמא שלי אומרת שההורים שלך טיפשים, אורי הסביר לבלי במקלט של הבית שלו, היכן שנתלה הפתק שבלי כתבה, "חבורט אבניים". באותו יום חבורת הבנאים כמעט התפרקה כשבלי ענתה, ואמא שלי אומרת שאתם פרימיטיבים, והיה משהו מעליב ואפילו מעליב מאוד במילה הזאת, "פרימיטיבים", ובאופן החמוץ שהיא נהגתה בפי בלי, ולמרות שגם בלי וגם אורי לא ידעו כלל מה זה אומר להיות פרימיטיבים, הם החליטו באופן הדדי על ברוגז חד-צדדי ואינסופי. כעבור שבועיים הם השלימו, וכעבור חודשיים, כשהתגלה שעמרם מנהל כבר חצי שנה רומן עם הפיזיותרפיסטית שלו, כל המחלוקות האידיאולוגיות נדחקו הצידה ויחד איתן גם שרה נחום, שנשארה לבד עם שלושה ילדים קטנים, כשעמרם והפיזיותרפיסטית עברו לימית להקים שם את ביתם החדש.

בלי ואורי גדלו כמו בשירים. בחורף הם היו יושבים בסלון של משפחת רפאלי ורואים טלוויזיה. סטיב אוסטין, אֶ מן ברלי אלייב. בקיץ הם היו יושבים בסלון של משפחת רפאלי ורואים טלוויזיה. זהו זה ולא אחרת. מים סוף עד ים כנרת. ביחד הם הלכו לצופים ולחוג סיירות, וביחד הם עשו את עבודת הגמר של כיתה ח´ שנושאה היה "השכונה שלנו".

בלי נשארה כמו שהיא היתה בגיל שש: יפה ודקה, עם עיניים ירוקות וחסרות מנוחה וידיים שקופות שיש להן הרבה מה להגיד.

אורי, שהיה ילד שמנמן וחייכן הפך להיות נער גבוה ומהורהר, אבל גם בחייכנות הילדותית הישנה שלו וגם במהורהרות הנערית החדשה שלו היה הכוח הזה, השקט, למשוך אליו אנשים. פעם בלי אמרה לו שאנשים חושבים שהוא כזה חכם רק בגלל שלרוב הוא פשוט שותק, אבל במסגרת היחסים בין בלי לאורי אמירות מהסוג הזה נאמרו בלי חשבון, כחלק מאיזו הבנה שקטה ועמוקה של שניים שגדלו ביחד מהגן, של שניים שגם דברים אכזריים מוחלפים ביניהם בתמימות ובשקט ידוע מראש. כמו משחק המחניים ההוא, שבו אורי שבר את היד כשהוא קפץ קפיצה לא הגיונית כדי לתפוס את הכדור שבלי זרקה לו מהצד השני של המגרש.

מאז בלי )שירשה את החיבה לשמות חיבה מאמא שלה( התחילה לקרא לו "כדורי", והוא, בתגובה, קרא לה "ענבלי-לא-בא-לי". ולאט-לאט כל מי שהכיר אותם התחיל לקרא להם כדורי ובלי, בלי וכדורי, טווידל-די וטווידל-דם, כמו שקרא להם מיקי כשהיו קטנים, שניים שהולכים ביחד לכל מקום, הוא כבד ומתגלגל, היא גבוהה וקופצנית.

אבל אם השילוב הזה היה מוזר והרים גבה או שתיים, הן הורדו מיד כשהשניים התחילו לשיר. אורי, עם הקול העמוק שלו והידיים שמלטפות את המיתרים של הגיטרה, ובלי עם הקול הדק שלה, והעיניים שנעצמות כשהיא שרה, אחרון ימַי )אחרון ימַי(, כבר קרוב אולי )כבר קרוב אולי(, כבר קרוב היום )כבר קרוב היום( של דמעות פרידה -

מדי פעם הם היו רבים. ריבים גדולים כאלה, מהדהדים, שמפרקים חבורות של בנאים וחוצים חבורות של ילדים לשניים. כמו הפעם ההיא, בסוף כיתה ח´, כשלפני מסיבת הסיום בלי הציעה שהם יבואו למסיבה מחופשים ואורי אמר, ראשית כול זה רעיון לא רע, ושנית כול, לא נראה לי שזה ילך. בלי, שאף פעם לא אהבה שמגיבים בחוסר התלהבות לרעיונות שלה, אמרה לאורי שראשית כול זה רעיון מצוין. ושנית - לא אומרים שנית כול. אורי אמר שכן אומרים. מה שיצא מזה זאת התערבות, ומסיבת סיום נטולת תחפושות, וברוגז קטן שנגמר בהודעת כניעה של אורי ובזה שהוא סחב לבלי את הילקוט הביתה מהיום שאחרי חופש שבועות ועד שהתחיל החופש הגדול.

כשהם הגיעו לתיכון, בסוף אותו חופש גדול, קרו שני דברים: ראשית, אורי הודיע לבלי ולאוהד ולכולם, שאוי למי שיקרא לו מעכשיו כדורי, ושנית )בלי "כול"(, על היום הראשון המורה החדשה הפרידה בניהם. אתם שם, היא אמרה, אתם לא מפסיקים לדבר, מה? ואחר כבוד העבירה את אורי אחורה, שם היא הורתה לו לשבת ליד נער גבוה ודק, עם משקפיים ומבט חצי רציני וחצי מזלזל. יורם הלוי. הבן של חמוטל הלוי.

יורם גר בשכונה אחרת, לא רחוקה מהם, אבל מעט אריסטוקרטית יותר, ובעקבות ההתחלקות עם אורי באותו שולחן אחורי, הוא התחיל לבוא יחד איתם ל"צופים". הוא ניגן בפסנתר, ובתחרות הזמר השנתית של השבט הוא ואורי ובלי ייצגו את הגדוד שלהם, גדוד הקסם, בשיר שבלי כתבה ושלימים יהפוך להיות ההימנון הרשמי של הגדוד: הקסם צ´ה, הקסם צ´ה-צ´ה-צ´ה.

השיר זכה בתשואות רבות ובמקום הראשון של הפסטיבל, ואורי ויורם ובלי כבר תיכננו את ההופעה שלהם בפסטיבל הארצי, שאמור היה להתקיים ברפסודיאדה הבאה, שתהיה בקיץ. אלא שאז נכנסה לתמונה חמוטל, אמא של יורם, שלא יכלה לשאת את המחשבה שהבן שלה מבזבז את הכישרון הגדול שלו ואת אצבעותיו הארוכות והמדויקות על שיר צופים מטופש. לחמוטל, שיורם היה בנה היחיד, היו תוכניות רבות ומפורטות עבורו, ונגינה באורגן ישן על במה מאולתרת על חוף הכנרת לא היתה אחת מהן. כיוון שכך היא מיהרה ועשתה לו הפתעה וקנתה כרטיסים לשבועיים בקלאב מד בשווייץ, שבועיים שנפלו בדיוק על התאריך של האירוע הזה, מה שמו, השטותיאדה הזאת, נו, מה לעשות שבדיוק בשבועיים האלה יש לחמוטל אפשרות לקבל חופש מהעבודה? מה לעשות? אורי ובלי משכו בכתפיים. בלי אמרה שהיא בחיים לא היתה מסכימה להורים שלה בכזאת קלות, ואורי אמר שההורים שלו בחיים לא היו מחליטים בחורף על נסיעה בקיץ, ובלי אמרה, אתה חושב שזה בגלל שהיא חושבת שהשיר שלנו מטופש? ואורי אמר, מה פתאום, ואחר כך אמר בשקט, לפחות היא הקשיבה לו. ההורים שלי אפילו לא באו לפסטיבל בשבט.

כמה מילים על אמא של יורם, חמוטל הלוי, ועל הקשר שלה עם בנה היחיד. חמוטל הלוי גדלה בנהלל ונחשבה לבחורה הכי יפה בעמק, כשהיא היתה צעירה והעמק עוד היה ה-עמק. התקדמותה במפלגת השלטון, כשהשלטון עוד היה בידה, היתה מהירה ומסחררת. בגיל שלושים ושמונה היא כבר היתה סגנית שרת העבודה, ומי יודע לאן היא עוד היתה מתקדמת במהירות הזאת שלה ומה המדינה הפסידה, כשבגיל שלושים ותשע היא נכנסה להיריון, ממישהו שאת שמו סירבה לגלות כל ימי חייה, והחליטה לעצור את הכול )או לפחות את הרוב( ולגדל את הילד הקטן, שאכן הלך וגדל לתפארת, ואמנם לא היה יפה כמו אמא שלו, אבל היה חכם כמוה, ומוכשר כמוה, וידע תמיד, בדיוק כמוה, מה הוא רוצה.

הביטחון העצמי שלו, ייחוסו המסוים והבית הגדול והכמעט-תמיד ריק שלו, הפכו אותו לאבן שואבת לא רק לחבורה, אלא גם, ובעיקר, לבנות החבורה ולבנות באופן כללי. חוץ מבלי. בלי אף פעם לא התרשמה בקלות. בטח לא מייחוסים ומבתים יפים. ההורים שלה אמנם היו סתם בורגנים )עם עבר היפי מסוים, לפחות במקרה של ברנדה(, אבל הבית שלה היה לא פחות יפה ומרשים ונכסף מהבית של יורם. היה משהו דומה בקרירות של שניהם, ובחוכמה ובעובדה שכולם רצו להיות חברים שלהם, ואולי דווקא בגלל הדמיון הזה בלי תמיד הסתכלה על יורם קצת בלעג, ויורם תמיד הסתכל עליה קצת בזלזול.

אבל הבנות האחרות השתגעו עליו וממנו ובגללו. בטיול השנתי לסיני, בכיתה ט´, שירלי ראתה אותו מתנשק בנואיבה )שאז קראו לה נביעות( עם מישהי מכיתה י´, ולמרות שהם כבר לא היו חברים, הוא ושירלי, היא לקחה את הנשיקה הזאת כל כך קשה, שלמחרת, בדהב )שאז קראו לה די-זהב( היא הלכה לילדה הזאת מכיתה י´ ושפכה עליה את כל המימייה שהיא הביאה מהבית לפני שלושה ימים, ומיץ פטל עכור וחמצמץ התפשט על פניה של ההיא, שרצה ליורם, ככה, כמו שהיא, דביקה וחמוצה ומושפלת. היא בוודאי ציפתה ממנו לאיזו מחווה אבירית שתמחק את ההשפלה מפניה ומשערה, אבל יורם רק הסתכל עליה במבט החצי-משועשע חצי-משועמם שלו ואמר, נו באמת, בנות, אולי תירגעו.

מזל שאוהד היה שם. אוהד ויורם דווקא לא דיברו באותה תקופה, כי אבא של אוהד היה ממפוני ימית והתנגד לנסיגה בכל מאודו, וכך גם הבן שלו ששיגע אותו לראות את יורם מדבר במילים יפות על שלום וויתורים. מה אתה יודע? אתה לא יודע כלום, הוא אמר לו במהלך אחד הוויכוחים האלה, זה הכול מילים מה שאתה אומר, אם זה היה הבית של אבא שלך אז היית מבין שזה הכול רק מילים -

יורם שנא שמפריעים לו באמצע נאום. גם אם זה היה הבית של אבא שלי ושל המסז´יסטית של אבא שלי, הייתי חושב את אותו דבר, הוא אמר, ואוהד השתתק לרגע, והאדים. ואז אמר בשקט, בתור אחד שבכלל לא יודע מי זה אבא שלו, אני הייתי שותק במקומך -

ומאז ועד הטיול השנתי, שהיה כמעט חודשיים אחר כך, הם לא דיברו. אבל בטיול, כשקרה מה שקרה עם שירלי והמיץ פטל, אוהד קם ולקח בעדינות ג´נטלמנית את היד של ההיא מכיתה י´, והוביל אותה אל הים, ושם, בסבלנות ובשקט הוא שטף לה את כל השיער מהריח החמוץ ומההשפלה, וכתוצאה מכך ההיא מכיתה י´ והוא נהיו חברים למשך כמעט שנה, ויורם והוא השלימו לתמיד.

לא צריך לערבב חברים ודעות פוליטיות, יורם הסביר לאמא שלו שניסתה להסביר לו בחזרה )ללא הצלחה יתרה(, שדווקא כן צריך. לגמרי. ועוד הוא הסביר לה, שאין לו כוח לבנות. שהן משעממות אותו. שאין לו כוח לדרמות שהן עושות. חמוטל ניסתה להסביר לו בחזרה )ללא הצלחה יתרה(, שלא כל הבנות כאלה.
חמוטל כבר כמעט התחילה לדאוג.
אבל אז יורם פגש את שלומקיצ.

הם נפגשו במוצאי שבת אחד של חורף, ברחוב ירושלמי קפוא ומלא גשם. היתה הפגנה. יורם צעד בראש. תמיד הוא היה צועד בראש, עם השלטים. ילד רציני וחכם שאפשר לסמוך עליו, קרצו פעילי השמאל זה לזה בתערובת של יראה ושמחה טבעית מפיסת רכילות שלא מתיישנת לעולם. בחורף ההוא ההפגנות נעשו סוערות יותר ויותר, ולא רק בגלל מזג האוויר, שהתעלל הן באנשי השמאל, מתנגדי המלחמה ההיא, ששום גשם לא ימנע מהם לומר את דעתם, והן באנשי הימין, תומכי המלחמה ההיא, ששום רוח לא תמנע מהם לומר את דעתם. בינתיים, במלחמה, נהרגו עוד ועוד חיילים, ובירושלים הלכו אנשים עם מעילים וכובעים וצעקו. לצדם עמדו, דואגים ומתוחים, אנשי המשטרה ומד"א, ואפילו מכבי האש, למרות שרק אלוהים יודע איזו אש יכולה היתה להתלקח בכלל בגשמים הסוחפים ההם.

יורם נפצע בהפגנה הזאת. ההפגנה שבה הוא ושלומקיצ נפגשו. זה היה כבר בסוף, והוא, כרגיל, עזר לאסוף את השלטים של "החזירו את הבנים הביתה" ו"לא למלחמת יש בררה", כשהרוח העזה התנפלה על ערמת השלטים והתיזה אותה לכל הכיוונים. באחד הכיוונים עמד יורם, שנחבט בראשו משלט שבור שעליו נשארו רק המילים "ארבעים קילומטרים אינם" -

ואף פעם לא נדע את סופו של המשפט השבור הזה, ומה זה חשוב בעצם, כשהילד היפה והאחראי של חמוטל הלוי שוכב על הכביש הרטוב, חסר הכרה. פעילי השמאל הסתכלו זה בזה בבעתה. שמישהו יקרא לאמבולנס! ושלומקיצ, שזו היתה לה השנה הראשונה של ההתנדבות במד"א, ירדה מהאמבולנס וחבשה את ראשו ועוררה אותו מעלפונו. אחרי שהוא התעורר שלומקיצ אמרה בשקט, אני מכירה אותך, ויורם הופתע לגלות שהיא לומדת בבית הספר שלו, בכיתה המקבילה, ושהיא יודעת בדיוק מי הוא. תמיד אתה מסתובב עם הג´ינג´י ההוא, שלומקיצ אמרה, בַדיוק של אלה שרואים ואינם נראים, איתו ועם היפה ההיא עם המעיל הסגול הקצר והשיער הבלונדיני הארוך.

אחר כך חמוטל הגיעה, חסרת נשימה ומבוהלת. היא הודתה בפה מלא לפעילי השמאל, ולשלומקיצ בחיוך רפה, ולקחה משם את הבן שלה, שהספיק ברגע האחרון לשאול את שלומקיצ איך קוראים לה ומה מספר הטלפון שלה.

שלושה שבועות חמוטל לא נתנה לו לצאת מהבית מרוב בהלה ודאגה ופחד, וככה יצא שההפגנה היחידה שיורם לא הלך אליה בשנה ההיא, היתה אותה הפגנה אומללה שבה איזה משוגע אחד זרק רימון על ההולכים. ככה אולי נקבע גורלו של יורם כמי שלעולם לא יחמיץ הפגנה, תהיה הסיבה אשר תהיה, ולדבר עוד תהיה משמעות גורלית בחייו בעתיד. כך או כך, מיד אחרי השלג הגדול חמוטל נרגעה מהתקף החרדה האימהי שהציף אותה, ויורם בא לעזור לשלומקיצ לייבש את הבית של ההורים שלה, שהשלג הגדול חדר אליו מהגג והרטיב את כולו, כולל את הקירות, כולל את הארונות, כולל את התמונה הממוסגרת שעל המזנון, תמונת חתונה של אישה עם פנים חיוורים ושפתיים אדומות מאוד, וגבר שעומד לידה ומחייך.

ואז התחילו הצעקות אצל השכנים. בהתחלה שלומקיצ אמרה ליורם לא לשים לב, כי כל הזמן יש שם צעקות, אבל האמת היא שאפילו היא, שהיתה מאומנת בהתעלמות מצעקות, לא יכלה להכחיש שהיה משהו מוגזם ומסקרן בהמולה שהלכה והתגברה.

ואז היה הבום הגדול. בום שאחריו היתה שנייה של שקט. שקט המום וקפוא וזועק. ומיד אחר כך התחילו הצעקות שוב, והתגברו, והתגברו והתגברו -
שלומקיצ ויורם יצאו וראו.

למחרת כתבו בעיתון שעד אחת בלילה התגודדו מאות בני אדם סביב ביתו של הצעיר מירושלים ששלף אקדח וירה, בנסותו למנוע הרס של מבנה בלתי חוקי, ונהרג מידי המשטרה. אבל שום דיווח עיתונאי לא יוכל לתאר את הלילה הזה כפי שיורם חווה אותו. יורם, שחונך מינקות לקבל את כל הזר והשונה והאחר כפי שהוא. יורם ששום זר ושונה ואחר לא היה זר לו. יורם שעמד שם, חיוור והמום והסתכל.

המון האדם זז ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, כמו בתפילה, כמו בריקוד. ריח חריף של זיעה למרות הקור הגדול, ריח משתק של כעס ושנאה ופחד. הצעיר שנהרג היה הבן של השכנים הצעקנים של שלומקיצ, שבסך הכול סגר את המרפסת בבית של ההורים שלו, וככה - בשביל מרפסת אחת סגורה, בנאדם מת.

זה נכון שהמרפסת, שנסגרה באופן בלתי חוקי ובעיקר בלתי מחושב, היתה זו שיחד עם הגשמים הרבים והשלג הכבד, הציפה את כל הקומות הראשונות של כניסות א´, ב´ ו-ג´. נו אז מה? גם בשביל הצפה קטנה ולא מתוכננת לא שווה שבנאדם ימות ככה. אנשים זזו קדימה ואחורה וימינה ושמאלה ומילמלו מילים של שנאה וכעס ונקמה.

ויורם החליט לעשות מעשה. הוא עבר אחד-אחד וניסה להסביר להם. הוא ניסה להסביר להם שזה נורא, בטח שזה נורא. הוא, כשלעצמו, מתנגד לכל שפיכות דמים באשר היא, אבל נקמה? אוי ואבוי, אסור לחשוב על זה אפילו. הוא ניסה להסביר להם שהצעיר שנהרג )ששלומקיצ אמרה שהיא חושבת שקראו לו יצחק אבל היא לא בטוחה( לא היה רוצה שעוד ועוד אנשים ייהרגו בגלל מרפסת. הוא הציע להם שהוא יבוא גם מחר וגם מחרתיים וביחד הם ינסחו מכתב מנומק לעירייה שיסביר מדוע חייבים לסגור את כל המרפסות של השיכון. היו כמה כאלה שחשבו להתעצבן, כי למה מי זה האשכנזי הממושקף הזה, אבל היו גם אחרים, שהטון הבוגר, האחראי ובעיקר היודע של יורם, שיכנע אותם.

ואכן, כמו שהבטיח, הוא בא למחרת ועבר שכן-שכן, ודירה-דירה, וגם ביום שאחרי למחרת וגם ביום שאחרי. ואין ספק שהשכונה כולה חייבת ליורם את שיפוץ המרפסות של כניסות א´, ב´ ו-ג´, ואת ההתחלה של מה ששנים אחר כך יכונה בשם המעליב "שיקום שכונות".

וככה יצא שיורם בא באותו שבוע יום-יום לשכונה של שלומקיצ, וגם אליה. וככה יצא שיורם ושלומקיצ התקרבו מאוד, וככה יצא שאף פעם לא היו לו זמן או אפשרות לשאול מי זאת האישה שבתצלום, ולמה היא נושכת את שפתיה, ובעיקר - איפה לעזאזל נמצאת אמא של שלומקיצ ולמה אף פעם לא רואים אותה, בעצם.

בסוף אותו חודש יורם בא לשבט והודיע שהוא עוזב. הוא הולך להדריך במקום אחר, איפה שממש צריכים אותנו, לא כמו כאן. אוהד אמר, זה בשכונה של ההיא עם הקוקו, ויורם אמר לו, תסתום ובלי אמרה, זה לא קוקו זה צמה.

ככה יורם ושלומקיצ נהיו חברים, חברות מהירה ותכליתית, כמו עמי ותמי שהולכים במהירות, יד ביד, בשביל שסומן בפירורים. אבל להתחבר זה דבר אחד ולהתאהב זה משהו אחר. לגמרי אחר. וההתאהבות שלהם התרחשה רק חודשים מאוחר יותר, בערב שבועות, או שַ-בועות כמו שקראו לזה בשכונה של שלומקיצ.

שנים אחר כך שלומקיצ תשאל את עצמה אם אכן היתה זו התאהבות. כי מאותו ערב קיץ חמים היא תזכור בעיקר ריח של בצל ולימון, ולא יהיה בזיכרון הזה שום דבר מהנצנוץ השורט, הממכר, המסחרר, של שני חלקים של מגנט שלא יכולים אלא להיפגש.

באותו ערב קיץ מסוים כולם נסעו לכנרת להופעה של האיחוד של "כוורת", אבל ברגע האחרון שלומקיצ הודיעה שהיא לא תבוא. יש לה אנגינה. היא שכבה במיטה ושמעה את אבא שלה שותק במרפסת, והגרון שלה כאב והיא לא הצליחה לבלוע אפילו את האוויר. היא זכרה שפעם במד"א מישהו אמר שהתרופה הכי טובה לכאב גרון זה לאכול בצל ולימון, וזה מה שהיא עשתה, מה שלא עזר לכאב בכלום, רק הציף אותה בריחות ישנים של בישול. היא עצמה עיניים ופתאום היא ראתה אותו, עומד בפתח החדר שלה, בהיר וגבוה ומחייך.

מה אתה עושה פה? שלומקיצ הזדקפה במיטה, מנסה להסתיר במבטה את הריח של הבצל ואת השתיקות במרפסת.
באתי לבקר אותך.
לא נסעת לכנרת?
נסעתי וחזרתי.
למה?
יורם משך בכתפיים. לא יודע. הוא אמר. לא היה לי שם כיף.

אחר כך הוא סיפר שהוא הגיע הביתה והבית היה סגור וריק. הוא שכח שחמוטל נסעה למפגש חשאי עם אנשי אש"ף ברומא. הוא לא ידע מה לעשות. חצי יום הוא נסע מהכנרת לירושלים בטרמפים. הוא מצטער שהוא בא ככה בלי להודיע, אבל הוא השאיר את כל האסימונים שלו לאוהד -

שלומקיצ אמרה שזה בסדר. ויורם ידע שזה לא. הוא ראה את זה בעיניים שלה. היא שאלה אם הוא רוצה להתקלח, והוא אמר שמאוד. היא נתנה לו מגבת ויורם נכנס למקלחת הקטנה, שהיה בה ריח של אפטר שייב חריף במיוחד ותקרה שמתקלפת.

כשהוא יצא מהמקלחת, ערום ורטוב וסומא, הוא נבהל לגלות את שלומקיצ יושבת שם, על האסלה הסגורה, הרגליים שלה מקופלות אליה והידיים שלה כרוכות סביבן והיא מסתכלת עליו. יורם מיהר לכסות את גופו במגבת הקטנה מדי ששלומקיצ נתנה לו, ושניהם צחקו. ואז היא קמה אליו והם התנשקו. נשיקה ארוכה, עמוקה, אמיתית יותר מכל הנשיקות שעד עכשיו. ואז הוא הפשיט אותה, לאט-לאט, ושלומקיצ עמדה שם, יפה בעיניו ורועדת, מקור או מהאנגינה או מההתרגשות, והוא חפן את פניה בידיים ואמר, אני אוהב אותך, את יודעת, והרצפה של המקלחת היתה קרה ורטובה, ולשלומקיצ היה ריח של בצל ולימון מעורבב עם משחת שיניים ומבחוץ עלו קולות הילדים של השכונה שזרקו שקיות מים אחד על השני.

אחר כך שלומקיצ יצאה מהמקלחת הקטנה ונתנה ליורם להתלבש בשקט. כשהוא חזר אליה, לחדר שלה, הפנים שלו היו סמוקים קצת והוא אמר, אני מקווה שההורים שלך כבר ישנים ושלומקיצ ענתה, אבא שלי כבר ישן. כן. ואז שתקה רגע ואמרה, אמא שלי לא כאן, ואז שתקה עוד רגע ואמרה, אתה לא שואל איפה היא.

יורם הסתכל עליה ופתאום היא נראתה לו קטנה כזאת והוא ליטף לה את השיער ושאל, איפה היא?
לא בנסיעה סודית לרומא, זה בטוח -
שניהם צחקו. צחקו זה אולי קצת מוגזם. הם חייכו.

היא סיפרה לו. קצת. ממש קצת. לילדה ששנים משקרת את הסיפור של אמא שלה כל יום מחדש קשה לספר את הכול בבת אחת. היא סיפרה לו שהם עברו דירה כבר חמש פעמים. בכל פעם שהמצב של אמא שלה מידרדר והיא מתחילה לעשות בושות הם עוברים דירה. פעם, מזמן-מזמן, כששלומקיצ היתה קטנה, הם גרו במושב של אבא שלה, עם כל האחים שלו וההורים שלו. אבל אמא שלה אמרה שהיא לא סובלת את הרעש שהם עושים. שזה הכול בגלל הרעש שהם עושים, אז הם עברו ומאז הם לא הפסיקו. תמיד יש את האנשים האלה שעושים את הרעש הזה שעושה לה את המיגרנות ואת העצבים, ואחר כך יש את הרעשים שהיא בעצמה עושה, שהם תמיד הרבה יותר חזקים ומרעישים מכל השכנים ביחד. ואז השכנים שומעים ומתחילים לדבר ומתחילות הבושות הכבושות והלגלוגים הגלויים, עד שכבר אי-אפשר יותר - והם עוברים שוב. אבל בבית הזה הם גרים כבר ארבע שנים, ואבא שלה אומר שהפעם הוא לא עוזב. זהו. נמאס לו. הוא התעייף. היא סיפרה לו על אמא שלה. שפעם, כשהיתה קטנה, היא היתה שכנה של אבא שלה ושל כל האחים שלו, אבל אז אמא של אמא שלה חלתה ומתה, ואבא של אמא שלה, מרוב צער הוא חלה ומת. היא נשארה ילדה יחידה בעולם, והתגלגלה בקיבוצים ובפנימיות, עד שיום אחד, בטרמפיאדה, היא פגשה את חזי, השכן שלה מפעם.

הם התחתנו ואחרי הרבה שנים נולדה להם שלומקיצ, ומיד אחרי שהיא נולדה התחילו הצעקות והרעשים, והנדודים.

שלומקיצ גמרה לספר את הסיפור הזה, שהיה ילדותי, היא ידעה, ולא מדויק, זה היה לה ברור, ובכל זאת היה כל מה שיש לה כדי לנסות ולהסביר את העובדה שאמא שלה אף פעם לא מחייכת, ואף פעם לא שמחה, וכשהיא הולכת לאן-שהיא-הולכת העיניים שלה מתרוצצות, והתנועות שלה חדות, וכשהיא חוזרת - העיניים שלה אטיות ואטומות, וגם התנועות.

אבל היא אף פעם לא סיפרה את זה. לאף אחד. לשאלות המזלזלות של הילדים מהשכונה ומבית ספר היא פשוט לא ענתה. כשכל הילדים בשכונה הלכו לבני עקיבא היא הלכה להתנדב במד"א, כשכולם למדו בבית ספר בשכונה, היא החליטה שהיא רוצה להירשם דווקא לתיכון ההוא, הרחוק. שני אוטובוסים כל יום. אבל מי יכול להגיד לא לילדה כל כך נחושה ומוכשרת, שיודעת מה היא רוצה וגם משיגה את זה.

זה פחות או יותר כל מה שהיא אמרה ואז יורם התקרב אליה וחיבק אותה. בשקט-בשקט, ושלומקיצ עצמה עיניים וחשבה שזה לא כל כך נורא לספר, זה אפילו כמעט נעים. ואז הוא סיפר לה משהו משלו. זה היה הסיפור המפורסם שחמוטל מספרת תמיד במסיבות ואירועים, איך יורם, כשהיה קטן, אולי בן חמש, ניגש יום אחד לבחור הערבי, האילם, שניקה להם את המדרגות ושאל אותו אם הוא רוצה להיות אבא שלו.

כשחמוטל מספרת את זה במסיבות ואירועים, כולל חיקויים של הבחור האילם, אפשר למות מצחוק, אבל הסיפור של יורם, מנקודת מבטו, לא היה מצחיק כל כך. למעשה הוא לא היה מצחיק בכלל. שלומקיצ ליטפה את העורף שלו ושאלה את עצמה אם הוא בכה. הקול שלו רעד בסוף הסיפור, זה בטוח. אבל היא לא יודעת אם הוא בכה.

כבר היה מאוחר. הם נכנסו מתחת לשמיכה הדקה של המיטה של שלומקיצ והתנשקו שוב. היה משהו קצת מאכזב בנשיקה הזאת, שלא היתה עמוקה וארוכה כמו ההיא שבמקלחת. יורם חיבק את שלומקיצ ונרדם מיד, ושלומקיצ ליטפה קלות את הגבות הבהירות שלו, ואמרה בשקט, אני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך.

אהבה. שנאה. קנאה. ידידות. חברות קרובה. חברות רחוקה. חברות של חבורה. שלומקיצ נהייתה החברה של יורם והצטרפה באופן טבעי לחבורה בתור "החברה של יורם". אבל בזכות עצמה היא הצטרפה רק שנתיים אחר כך, ביומולדת שש-עשרה של בלי, בדיוק אחרי שבלי נפרדה מהחבר שהיה לה אז, צביקה, שהיה הבן של חבר ושותף של אבא שלה לעסקים שונים, וגר בסביון בבית עם ברֵכה ומשרתת, ולימים נודע כ"צביקי-שיקי", הדי-ג´יי הכי לוהט בתל אביב.

עד אותו יום בלי התייחסה לשלומקיצ בתערובת של חביבות וריחוק, כמו שאמא שלה התייחסה לאמא של אוהד. אבל ביומולדת של בלי, כשכולם באו, רגע לפני שברנדה התחילה להוציא מגשים של עוגות ופיצות ופנקייקס קטנים-קטנים שעליהם קצפת ושוקולד וסוכריות, האחים הקטנים של בלי, עומר ותומר, עמדו והקריאו את הברכה שלהם לאחותם הגדולה:
לבלי המקסימה והיפה.
שתמשיכי להיות כזאת מקסימה ויפה
מאיתנו עומר ותומר שאוהבים אותך נורא.
מיקי לחץ על הטייפ והמוזיקה התחילה להתנגן, יו קנט הרי לאב, נו, יו ג´סט הב טו וייט, שי סד לאב דונט קם איזי, איט´ס א גיים אוף גיב אנד טייק -

ברנדה הגישה את האוכל, אוהד ושירלי רקדו, יורם ואורי עמדו בצד ודיברו על ההשבעה של כיתות ח´, ובלי נעמדה מול המראה במקלחת, חיוורת ויפה ועצובה. שלומקיצ דפקה בדלת בעדינות, ושאלה, הכול בסדר?
את מחפשת את השירותים? זה בדלת ליד -
אני לא. באתי לשאול אם את בסדר.
למה שאני לא אהיה בסדר?
לא יודעת, ראיתי את הפנים שלך קודם, כשהאחים שלך... כשהם הקריאו את הברכה, היה נראה לי שאת הולכת לבכות או משהו -

ובלי באמת פרצה בבכי. מסתבר שצביקה הבטיח שהוא יבוא, הוא הבטיח שהוא יבוא אפילו שבלי הודיעה לו רק בשבת קודם לכן שהיא רוצה להיפרד, אבל הוא הבטיח שהוא יבוא, והוא לא, וזה לא שכל כך אכפת לה, כלומר ממש לא אכפת לה כי הרי היא זאת שרצתה להיפרד, אבל הוא הבטיח, בכל זאת הוא הבטיח, והיא אפילו חשבה שאם הוא יבוא אז -

זאת היתה הפעם הראשונה ששלומקיצ פגשה ביכולת המסחררת של בלי להגיד דבר והיפוכו, ולהיות משוכנעת גם בדבר וגם בהיפוכו ולפיכך גם לשכנע בשניהם. זאת היתה הפעם הראשונה ששלומקיצ פגשה מקרוב את היכולת של בלי לאהוב ולא-לאהוב בעת ובעונה אחת, ובעיקר את הצורך שלה להיות נאהבת, למרות, ואולי בגלל, שהיא לא משיבה אהבה בחזרה.

וזאת היתה הפעם הראשונה שבלי פגשה ביכולת של שלומקיצ לראות את האדם השני, שעומד מול הראי ולא רואה את עצמו אפילו. זאת היתה הפעם הראשונה שבלי פגשה ביכולת של שלומקיצ לחבק חיבוק אינסופי ולהקשיב הקשבה אינסופית, ולהיות הכי קרובה בעולם, ועם זאת, תמיד לשמור על ריחוק מסוים, ריחוק שלא פוצע את חומת הסודיות והארגון שבה היא עטפה את חייה ואת סיפורם.

וזאת היתה חברות נהדרת, מושלמת, ואפילו אמיתית, כלומר אמיתית ביותר, עד כמה שהשתיים הללו איפשרו לאמת להיכנס אליהן, כלומר לאמת האמיתית, המרה, הצובטת, כלומר לאמת הזאת שנעמה, ימים רבים אחר כך, תביא עמה כמו מין נדוניה ענייה ומטולאת של מי שזה כל מה שיש לו.

חברות נהדרת. שלומקיצ היתה מבלה שעות בבית של בלי, משחקת כדורגל עם תומר ועומר, יושבת במטבח עם ברנדה, מסתגרת במקלחת עם בלי. שם, בבית של בלי, שלומקיצ למדה לראשונה איך אוכלים עם מקלות סינים ואיזה טעם יש לגבינת פרמזן מגוררת, וכמה זה כיף לשחק בסיימון, וכמה זה ממכר לשכב על מיטת מים )מיקי היה הראשון בארץ שהביא את הדברים האלה(. בגיל שש-עשרה, לראשונה בחייה, שלומקיצ מצאה חברה ואהבה וחיים מערסלים ומאירים כמו ההבהוב השמח של הסיימון כשאתה מנצח אותו.

ובחורף ההוא, כשאמא של שלומקיצ חזרה הביתה, החברות בין שלומקיצ ובלי כבר היתה עובדה קיימת, מוחלטת, ידועה לכול, מורכבת ממה שבאמת קרה, ממה שאולי קרה וממה שלא יקרה עוד לעולם.

כשאמא של שלומקיצ חזרה מבית החולים.
כשברנדה שמעה את שלומקיצ מספרת לבלי שאמא שלה חזרה מבית חולים.
כשברנדה עשתה לבלי את שיחת ה - דיד יו נואו אבאוט הר מָדר?
כשבלי אמרה שכן. היא ידעה. משהו.
כשברנדה לא ישנה שבוע ואפילו התקשרה לחמוטל כי יו דונט פליי וית דיז קיינד אוף תינגס.
כשבלי המציאה לשלומקיצ )שעד אז עוד היתה שלומית( את השם שלומקיצ.
כשלאה וברנדה נפגשו באספת הורים.
כשלאה אמרה לברנדה, אז את הבלונדינית הזאתי שרוצה לגנוב לי את הילדה?
כששלומקיצ אמרה ללאה, אני שונאת אותך-אני שונאת אותך-אני שונאת אותך -
כשבאותו לילה לאה בלעה את כל שלושים כדורי ההרגעה שהיו לה.
כשלמחרת לאה חזרה לבית החולים.

רגעים, רגעים, רגעים. נפרדים. קרעי זיכרונות מתנופפים ברוח.
בחנוכה שלומקיצ ושירלי נבחרו להיות הנציגות של הקבוצה בקיבוץ, והן נסעו לשם ליומיים ופגשו את גדי קידר, המדריך. כשהן חזרו, שלומקיצ אמרה שאוי ואבוי אם הקיבוץ הזה הוא כמו המדריך הזה, שהוא טיפוס מגעיל לגמרי ושירלי אמרה, אל תשאלו, הוא ושלומקיצ לא הפסיקו להתווכח, ויורם שאל, על מה היה לך להתווכח איתו? ושלומקיצ אמרה, על כל מיני דברים, ושירלי אמרה, אבל אשתו ממש חמודה וגם הילדות שלו, ושלומקיצ אמרה, כן, זה נכון, אשתו באמת נחמדה וגם הבת שלו, שהיא בגילנו וקוראים לה נעמה.

בלי לא היתה שם, איתם, באותו יום שישי אצל יורם בגינה, כששלומקיצ ושירלי פירטו את הדיווח שלהן על הקיבוץ והמדריך ואשתו ובנותיו. היא היתה בקומזיץ עם גילי והחברים שלו. גילי היה האח הגדול של אורי והוא היה בן תשע-עשרה באותו יום שישי, והוא הזמין את בלי שכבר מזמן הוא רצה אבל לא היה לו אומץ, ובלי, שידעה שכבר מזמן, כי בלי תמיד ידעה, הלכה לשם בשלווה של זאת שאוהבים אותה כבר ממזמן.

כשהמדורה התחילה לדעוך, התחיל הוויכוח. בלי אמרה שהיא חושבת שהיא לא תתגייס. מה פתאום היא אמרה את זה, אלוהים יודע, כי זאת מחשבה שמעולם לא עלתה בראשה עד אותו רגע, ובוודאי לא בכזאת נחרצות. אבל היא אמרה, אולי רק כדי לראות את כל הבנים שהיו שם עוצרים את לסתותיהם, עם הסטייק, ככה, חצי לעוס בתוך הפה, ומסתכלים עליה בתדהמה מעורבת בגועל. לא להתגייס? גילי אמר, זה שטויות, ובלי אמרה, אולי בשבילך וגילי אמר, אל תהיי ילדה, ואני מתערב איתך שאם תקשיבי לי תודי בעצמך, ובלי אמרה, בסדר, וגילי שאל, מבוהל קצת, מה בסדר? ובלי אמרה, אני אקשיב לך. אז כשכולם הלכו הביתה, הם נשארו וגילי דיבר ודיבר, ובדיוק כשהוא היה ב - ושלא תחשבי שאני לא מסכים איתך אבל תדעי לך שדווקא בגלל זה אני חושב ש - בלי קמה ובאור הכתום של המדורה שדעכה, גילי ראה אותה מורידה את החולצה ואחר כך את המכנסיים. היא היתה אפילו עוד יותר יפה באור הזה, עם התחתונים והחזייה, והיא ניגשה אליו וחייכה, ושלחה יד להפשיט אותו גם, וניסתה בכל הכוח לא להסתכל על שניהם מבחוץ, ולזרום עם האור הכתום של המדורה הדועכת, שוודאי יש בו קסם.

למחרת גילי חזר לצבא. אחרי שבוע קרה-מה-שקרה. בשעה שמונה וחצי בערב גילי הלך לחרבן בגבעות שצופות לקריית שמונה. לא ברור למה הוא לא הלך לשירותים כמו כולם, אבל גילי אף פעם לא אהב להיות כמו כולם. כך או כך, הוא פשוט הלך, ובלי לשים לב נפל לתוך איזה בור שחפרו שם ליד המוצב. מי יודע מה פתאום בור ומה פתאום שם, אבל מה שברור זה שהבחור שנהג בטרקטור שחפר את הבור נהג בחוסר אחריות משווע כשהוא לא שם את הגדרות כמו שהפקודות אומרות, ומה שברור זה שאותו בחור עמד למשפט אחר כך ונמצא אשם והרישיון שלו נשלל, ומה שיותר ברור זה - שגילי, שלנשיקות שלו יש טעם קל של מתכת, שגילי, האח הגדול של אורי, שסמל גיל קפלן, שיועד לקצונה ולגדולות, הלך ערב אחד לחרבן במורדות הלבנון ונפל לתוך בור ונהרג.

בימים של השבעה בלי ואוהד ושלומקיצ ויורם באו לבית של אורי כל יום. אבל בלי באה יותר, אולי ליותר זמן, ואולי פשוט הנוכחות שלה היתה בולטת יותר. היא לבשה בפני המשפחה והחברים של גילי את הפנים של זאת-שאפשר-לסמוך-עליה, והיא עזרה עם כל האירוח ועשתה את הקניות ורחצה כלים, וקראה לאמא של אורי גאולי, ולאבא שלו גידון, וחיבקה את אורי הכי חזק שאפשר, וניסתה לא להיזכר בהקלה הגדולה ששטפה אותה כשאורי התקשר ובקול חנוק אמר, גילי מת. וכשאורי ובלי עצמם התנשקו, כמעט בטעות, בלילה שלפני סוף השבעה, זאת היתה נשיקה אטית ואפלה, נטולת גחלים ונעדרת שמחה.

הם התנשקו במרפסת של המטבח כשסידרו ביחד את כל בקבוקי הקולה הריקים שאבא של אורי התעקש להחזיר למכולת. המון בקבוקים היו שם. אנשים שתו המון בשבעה, אולי זה בגלל הבורקסים שנורא מצמיאים ואולי זה בגלל שהשבוע הזה נפל על השבוע הכי חם בשנה. הם ישבו על הרצפה וסידרו את הבקבוקים וכשאורי קם, בלי הושיטה לו את היד והוא עזר לה לקום ומהתנופה היא כמעט נפלה עליו, וככה, במרפסת של המטבח, בין כל הבקבוקים הריקים, הם נצמדו אחד לשני בלי שום כוונה - והתנשקו.

בלי התרחקה ראשונה. היא שלחה יד נמהרת ומעליבה למחוק את הנשיקה מהפה, ואורי חייך את החיוך החדש שהוא קיבל בשבוע הזה, חיוך עוויתי ועייף, ולא אמר שום דבר. אהבה-שנאה-קנאה-ידידות, אהבה-שנאה-קנאה-ידידות, אהבה -
למה רק אהבה-שנאה-קנאה-ידידות?
ומה עם חיבה?
וזלזול?
והזדקקות?
ותשוקה? מה עם תשוקה?
והשתוקקות?
שנים מאוחר יותר, כשאבא של נעמה ישכב בבית חולים ונעמה תמצא את היומנים שלו ובלי תצטרך לעמוד מול נעמה ולהסביר את מה שלא ניתן, כל אחת מהמילים הללו תנצנץ בראשה ותתפוגג מיד, והיא תדע שהן חסרות אונים, המילים, ומוגבלות ומגבילות, ונעמה תגיד, זיונים, זה כל מה שזה היה? ובלי לא תענה, ואור בהיר ואילם יציף את החדר.

זה התחיל חודש אחרי שגילי נהרג. אורי החליט שהוא רוצה ללכת לקורס טיס, ולא עזר שכולם אמרו לו שזה בכלל לא מתאים לו, ולא עזר שהיו גם כאלה שהגדילו לעשות ופשוט פרצו בצחוק לשמע הרצון הזה, ולא עזר שאלה שפרצו בצחוק באמת חשבו שאורי מתבדח כי אורי הרי ידוע בהומור היבש שלו. מה שבמיוחד לא עזר היה העובדה שגאולה וגדעון, ההורים שלו, ממש לא חשבו שזאת בדיחה ובטח לא בדיחה מוצלחת, והם, שלא חסרו להם לילות בלי שינה ודאגות, התמגנטו עכשיו על הרצון הטיפה מגוחך הזה של אורי - ונלחמו בו בכאלה עוצמה ולהט, שהיה נדמה שאורי מתעקש רק כדי להחזיק אותם במאבק הזה, שהיה טוב בהרבה מהיגון המיואש וחסר התוחלת של קודם.

גאולה וגדעון לא חסכו מאמצים. הם דיברו עם המורה של אורי, עם מיקי, עם קצינת הנפגעים ביחידה של גילי, עם יורם ועם בלי, ולבסוף הגיעו גם אל מזכיר הקיבוץ, שהפנה אותם לגדי קידר, שהיה המדריך מטעם הקיבוץ וגר בירושלים, ויכולת השכנוע שלו היתה מן המפורסמות. גדי קידר הזמין את אורי לשיחה. מה היה בשיחה הזאת, מה בדיוק היה בשיחה הזאת - לעולם לא נדע, אבל במובנים רבים היא התחילה את הכול, כי כשאורי יצא ממנה הוא אמר שני דברים: הוא אמר, ויתרתי על ללכת לטיס, והוא אמר: אם אני אבוא לקיבוץ אני רוצה שהגדי קידר הזה יהיה האבא המאמץ שלי.

שלומקיצ היתה בטוחה שהם לא מדברים על אותו בנאדם. לא יכול להיות שאורי כל כך מתלהב מהגדי קידר ההוא, עם הריח של הסיגריות והבדיחות הגסות, שהיא פגשה בקיבוץ. כולם הלכו לפגוש אותו. הוא גר בסמטה קטנה ליד השוק. אורי הלך קדימה בצעד בטוח של מי שכבר היה שם ויודע איך מגיעים. אבל אחרי חצי שעה שלומקיצ אמרה פתאום, לדעתי עברנו ליד החנות הזאת כבר קודם, ובלי אמרה שגם לה היה נדמה אבל היא לא היתה בטוחה, ואורי אמר שמה פתאום ושכל החנויות לבגדים משומשים נראות אותו דבר. אולי.

אבל אז יורם אמר, בטח שעברנו פה. אני זוכר את הלוח מודעות הזה עם כל הפרסומות של הגמ"חים, ובלי שאלה מה זה גמ"חים, ושלומקיצ חשבה על הבת-מצווה שלה, שנעשתה רק הודות לתרומה הנדיבה של גמ"ח אחד, איפה שהם גרו אז, ולא אמרה כלום.

ואורי התעצבן. תמיד כשהוא יודע שהוא לא צודק הוא מתעצבן. תמיד כשהוא מתעצבן הוא נהיה אדום. הוא נהיה אדום והתעצבן ואמר שהוא יודע טוב מאוד לאן הוא הולך ואם הם רק ישתקו רגע וייתנו לו להיזכר איפה הוא, ואז, מהחלון שבקומה השנייה הציץ ראש שאמר בקול צרוד, ילדים, לא אמרו לכם שאסור להרעיש בין שתיים לארבע, וכולם צחקו, והתחילו לעלות במדרגות ושלומקיצ לחשה לבלי, אני לא מאמינה, זה הוא. אני לא מאמינה שזה הוא ש - ולא הספיקה להשלים את המשפט כי הדלת כבר נפתחה והם נכנסו לדירה קטנה, אפורה ומבולגנת, וגדי אמר, וֶלקָם טו מיי ליטל פאלאס, וטפח על ידו של אורי ואמר, מ´נשמע ילד, ושלומקיצ נאנחה בייאוש.

הם התיישבו במעגל בחדר הגדול, על שטיח אדום ומהוה, וגדי אמר שהוא ינסה להסביר להם למה קיבוץ באופן כללי, ולמה המקום הכי גבוה במדינה באופן ספציפי, ולא הפסיק להסתכל על בלי. אפילו לרגע. זה הביך אותה. אפילו אותה. היא הסתכלה על השטיח המלוכלך שהיא ישבה עליו, והתקרבה עוד קצת לתנור כי פתאום נהיה לה קר, וגם אז העיניים שלו לא עזבו אותה, וגם לא כששני הפסים הכתומים של התנור התקרבו אליה עוד יותר, ופתאום הידיים הגדולות והלוהטות שלו אחזו בכתפיים שלה, בכוח, והזיזו אותה משם, והכול התרחש במהירות דייקנית ומסחררת, ובלי עמדה ליד החלון, סמוקה ומבולבלת, והסתכלה על שני העיגולים החומים שעשו בסוודר שלה שתי עיניים קשות, מתפצפצות, ואורי אמר, מה, לא שמת לב? כל הסוודר שלך תכף נהיה מדורה אחת גדולה, וכולם צחקו והסבירו לגדי שהיא בכלל באה מכוכב החלומות ושהיא בטח עוד לא נחתה, והוא אמר, אז את חנה´לה חלמנ´לה? נעים מאד, אני קרשינדו הגמד.

ואז הוא התיישב, מחייך חיוך קטן ועייף ובלי הרגישה שהסוודר שלה עדיין בוער. וגם הכתפיים, והוא אמר, האמת היא שאני יודע שאני זקן וקצת מגוחך ומה אני מזיין לכם את השכל על ציונות ועל הגשמה, אבל האמת היא שאני מאמין בדברים האלה, באמת, ואני חושב שהחיים שלכם ישתנו, ישתנו באמת אם תבואו לחיות איתנו בקיבוץ הנידח והעני הזה שנמצא על הצ´ופצ´יק של הצ´ופצ´יק של המדינה, וכמו שחלק מכם בטח יודעים - אין דבר יותר חשוב ומשמעותי מהצ´ופצ´יק של הצ´ופצ´יק.
האמת.

האמת, כדרכה, נמצאת בין המלים והמושגים וההרגשה, מתחפשת לאיזה עייפות קטנה, מתחבאת באיזה חיוך כמעט לא מורגש, כי האמת היא כמו סוודר חצי פרום, תמיד יהיה בה איזה חוט שאם רק תתפוס בו, הוא יכול להסביר את הכול או להשאיר את הכול עירום וגולמי כמו חוט צמר נטול סוודר.

והאמת היא שבקיבוץ אף אחד לא הבין מה פתאום לימודים עכשיו ומה פתאום קולנוע. קולנוע! מה אנחנו, הוליווד? אבל האמת היא שבקיבוץ כבר ידעו שעם גדי קידר לא כל כך כדאי להתעסק ושכבר שלוש שנים הוא מבקש לצאת, ושאם בנאדם רוצה ללכת ללמוד קולנוע אין טעם להגיד לו, טוב, תצא ללמוד, אבל לא בירושלים אלא בטבריה ולא קולנוע אלא הנדסת מכונות. וחוצמזה, כשחושבים על זה, והאמת היא שבקיבוץ חשבו על זה לא מעט, מישהו הרי חייב להדריך את הגרעין של שנה הבאה, אז למה שלא נעשה עם גדי איזה קומבינה, ונרגיע אותו. אף אחד בקיבוץ לא רצה שגדי קידר יהיה לא רגוע, וכשהוא יגמור כבר את השטות הזאת של הלימודים הוא ירכז עוד פעם את התרבות, ויעשה ערבי הווי כאלה מושקעים, כמו בפורים, לפני שלוש שנים, כשכולם היו צריכים להתחפש לאנשים מפורסמים ואיך זה היה מדהים, איך הוא היה דומה לזמרת הזאת עם התלתלים, כשהוא שר, מחר אני אהיה כה רחוקה אל תחפשו אותי.

והאמת היא שלא לימודי הקולנוע משכו את גדי לירושלים באותה שנה, ובטח שלא הפגישות המיועדות עם הגרעין שבדרך. אותן הוא דחה ודחה עד שממזכירות הקיבוץ כבר נזפו בו, והאמת היא שהוא בעצמו לא ידע מה פתאום ירושלים ומה פתאום קולנוע, הוא רק אהב את המבט המשתומם, הלא מרוצה, שכל הרעיון עורר באשתו בפרט ובמזכירות הקיבוץ בכלל.

והאמת היא שבלי ידעה את זה. כלומר הרגישה את זה. כלומר בתוך חוסר השקט שהתעורר בה באותו לילה היא ידעה שכל מה שהוא אומר, כל מה שהוא אומר זה רק כיסוי, זה רק תחליף, זה רק אליבי למשהו אחר, משהו שהיא לא ידעה מהו באותו לילה, ואולי לעולם לא תדע, משהו שאליו היא נמשכה בכל מאודה, כמו היפהפייה הנרדמת שהולכת מהופנטת אחרי האור השמימי של המכשפה, היא לא הצליחה להירדם באותו לילה, ולפנות בוקר היא קמה בשקט, ופתחה את המגירה של שולחן הכתיבה שלה והוציאה משם בלוק ציור ואת צבעי העיפרון. כבר שנתיים שהיא לא ציירה. מאז התערוכה ההיא באגף הנוער שהתמונה שלה הוצגה בה ונמכרה בהמון כסף. היא אפילו לא יודעת כמה. ברנדה ומיקי היו כל כך נלהבים מהתערוכה ומהמכירה של התמונה ומתוכנית החסכון שהם פתחו מהכסף של המכירה, וכל כך לא הפסיקו לספר את זה, שבלי הרגישה שהיא פשוט לא יכולה יותר לצייר.

אבל עכשיו, בחושך של הבית הישן, באור של מנורת הלילה האדמדמה שלה, היא ציירה וציירה וציירה, הרים אדומים של אש ששורפת סוודרים. כשהיא גמרה לצייר היה כבר כמעט בוקר והיא ידעה שמחר היא תלך לשם שוב.

היא זכרה את הדרך מצוין ועברה את החנות של הבגדים המשומשים ואת לוח המודעות ועלתה במדרגות ועוד לפני שהיא דפקה על הדלת הוא פתח. ולא אמר כלום. והיא נכנסה. והעיניים שלו, שוב העיניים האלה שלא ממצמצות לרגע. הוא סגר את הדלת בשתיקה. כל הגוף שלו נשען עליה, ובלי הריחה את הנשימה שלו שחילחלה לה לתוך הבטן, מתוקה וחריפה ביחד, כמו סוכריית מנטה ירוקה וקטנה, עם נקודות של סוכר מעל. ואחר כך - אלף מזרקים מלאים סוכר, דוקרים אותה באלף מקומות, וכאב אחד חד שמחזיק אותה עליו, כמו לוליינית על חבל דק, ושומט אותה פתאום, בתנופה, והנפילה, וההקלה, והחלל הבלתי מנוחם שנפער בגוף, שזוכר את הכאב הבוער ומייחל רק לו.

אף פעם בחיים לא הרגשתי ככה, היא אמרה בשקט לפירורים שמתחת לשטיח, והם, כמו העכברים שעזרו לסינדרלה, עלו אחד על הכתפיים של השני בשביל ללחוש לה להרים את העיניים. גדי שכב לידה על הגב, ונשם נשימות מהירות-מהירות וקצרות, ואז הוא התרומם על המרפקים והסתכל עליה, והחוזק חזר לפרצוף שלו כמו מסכה. טוב, זה לא כל כך מפתיע, בסך הכול את עוד ילדה, הוא אמר, ובלי התיישבה גם, נעלבת בלי לדעת למה, וראתה שוב את התמונה שהיתה תלויה מעל שולחן הפורמייקה הירוק, שניירות בכתב יד צפוף ואלכסוני כיסו אותו בערבוביה. תמונה של ילדה קטנה עם עיניים שלא מפסיקות להסתכל וילדה גדולה עם חיוך שמשפריץ אור.

כשהיא הלכה הביתה, מי יודע מתי, היא עברה את החנות המשומשת ואת לוח המודעות מלא הכוונות הטובות, ונשמה את האוויר הקר של הלילה וניקתה עם השרוול שמשות של מכוניות בשביל להסתכל על עצמה. כבר לפני הלילה הזה היא ידעה שהיא יפה, כולם אמרו לה תמיד כמה שהיא יפה, היא הכירה את המבטים הנחנקים של הבנים שהסתכלו עליה, אבל רק עכשיו, באור החיוור של הפנסים של הרחובות, על שמשות רועדות מקור של מכוניות זרות, פתאום היא הרגישה באמת יפה, באמת-באמת יפה.
נו, כבר, תצאי מהאמבטיה!
תומר, תסתום.
אמא, תגידי לה!
בלי תצאי.
אוף, הנה, יצאתי, מה אתה מתבכיין כמו איזה נקבה?
סטופ איט, פליז!

בלי הסתכלה על אמא שלה, שכבר היתה לבושה ומאופרת. סורי, מָם, היא אמרה בשקט ואמא שלה חייכה, איט´ס אוקיי, סוויטי, ובלי הכניסה את כל המחשבות והחרטות לקופסה מיוחדת בקצה של הראש, מתחת למילים המתנגנות של אמא שלה ולחיוך הזה, המשקיט קולות רעים, וחייכה בחזרה.

בשבוע שאחרי זה אורי לא בא. הוא נסע עם ההורים שלו לאיזה טקס גילוי של אנדרטה ביחידה של גילי, שגם השם של גילי היה כתוב עליה, כי ביחידות שכאלה לא עושים הפליה בין חיילים שנהרגים בצדק ובין חיילים שנהרגים בטעות.

בדרך לשם בלי השתדלה לא ללכת יותר מדי מהר ולא להכיר יותר מדי טוב את החנויות המאובקות ואת לוחות המודעות הזרחניים. אוהד אמר שהוא בחיים לא יסכים להיות כמו איזה נקבה בהיאחזות מיותרת, ויורם אמר לו, למה אתה תמיד מדבר על דברים שאתה לא מבין? ושלומקיצ שאלה למה היא כל כך שקטה ובלי אמרה שכואב לה הראש, וכשהן נכנסו כולם שאלו מה קרה לה, כי תראו איך שהיא חיוורת והיא אמרה שכלום, סתם מין חולשה כזאת ושלומקיצ אמרה שלבלי כואב הראש וגדי המדריך הביא לה כוס מים ושאל אם היא רוצה ללכת לשכב על המיטה בחדר השני. ממש תודה, אבל לא. מיטה יש לי גם בבית. לא באתי עד הנה בשביל לשכב על מיטות, היא אמרה, והצבע האפור בעיניים שלו לא השתנה לרגע כשהוא אמר, ילדות עם חוש הומור, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים אצלנו במשק עכשיו, וזה מזכיר לי שבשבוע הבא אתם באים אלינו לשישישבת מרוכז, וכל אחד ישן בלילה אצל משפחה אחרת כי ככה תכירו יותר טוב את כל החברים והם אותכם ואותכן. הוא סיים וחייך את החיוך ההפוך שלו, ושלומקיצ אמרה, כל אחד אצל משפחה אחרת? או שאפשר בזוגות? וגדי אמר, תירגעי, חמודה, אף אחד לא יפריד אותך מהחבר שלך, וחייך שוב, ואמר לבלי, ודרך אגב, את ישנה אצלי בבית. במיטה המתקפלת שלי.

וביום שישי שאחר כך אוהד אמר, הוא דלוק עלייך, אני חותם לכם שהגדי הזה שרוף על בלי. ובלי אמרה, די, תסתמו כבר, לא נמאס לכם להתעסק בשטויות? והסתכלה דרך החלון לראות איך הדרך מתערפלת לה מול העיניים מהמהירות של האוטובוס, אבל היא לא ראתה כלום, רק קווים רועדים ועכורים שרצו אליה ונעלמו מיד, ושמעה את אוהד אומר מאחוריה לאורי, אתה שומע? אז הקידר הזה אמר שיש מתנדבות מדהימות בקיבוץ ואורי לא ענה ובלי הסתכלה על שלומקיצ ויורם שישבו לפניה מחובקים ונראו מאחור כמו תמנון ענקי עם המון ידיים ורגליים ושני ראשים שצוחקים.

שעתיים אחר כך היא מצאה את עצמה יושבת ליד אורי, על ספה חומה כשכריות רקומות בבורדו וירוק עוקצות אותה בגב. התמונה של הילדות שלו שמעל השולחן הירוק והדק, בדירה ההיא, שאסור לחשוב עליה, קמה לתחייה מול עיניה בדמות של נעמה שמתיישבת לידם ולא מפסיקה לדבר, ואבא שלי סיפר לי עליכם כל כך הרבה, אתה אורי נכון? ואת?
בלי.
בלי?
זה מענבל. כן.

ענבל? אני לא מאמינה, את לא יודעת איך רציתי שיקראו לי ענבל כשהייתי קטנה. אבא, אתה שומע? קוראים לה ענבל, ידעת שקוראים לה ענבל?

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

אותה האהבה, כמעט - מירי רוזובסקי


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים