Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2005       חזור

העולם, קצת אחר כך
מאת: אמיר גוטפרוניד

ההוצאה:

כנרת

העולם, קצת אחר כך הוא ספר הצללים של הלכסיקון הציוני הרשמי. זהו ספרם של מי שנשמטו מן הנרטיב הממלכתי ונאספו כאן כדי להירשם ולהיזכר, על חייהם המוזרים, העלובים והמרהיבים. אלה הם האנשים שלא זכו להיכנס לאנציקלופדיות שלנו, אך חייהם העניקו למדינה את מלוא תרומתם: אנרגיות של זעם, ותבונה, וייאוש, ותסכול, ומרירות, וזדון, ואהבה עד בלי די.

העיתונאי ליאון אברמוביץ' בהחלט לא התכוון להגר לארץ ישראל. אבל בשנת 1922, ארבע שנים אחרי שנשלח מאירופה היפה והשלגית לסקר את חיי החלוצים בפלסטינה, התברר לו כי העורך ששיגר אותו למשימה הזאת נמלט עם חצי מהונו של העיתון, וכי הוא עצמו נשכח כאן, בשממה המובטחת.

העולם, קצת אחר כך
שתפו אותי

ככה, במין תאונת קריירה נדירה, נפתחת עלילתו המופלאה של העולם, קצת אחר כך, המספרת את סיפורם של ליאון אברמוביץ' ושני בניו, זה שנותר באירופה וזה שעלה אחרי אביו לארץ ישראל, נער בשם חיים אברמוביץ', מנהיג חבורה של קוטפי תפוזים העתיד להפוך לבעל אחוזה אימתנית ורדופת שמועות בלב המדינה, ולאחד האנשים האגדיים ביישוב העברי.

העולם, קצת אחר כך הוא גם סיפורם של יחזקאל קליין, איש מחתרות בדימוס, שהתכוון להיות ציוני רגיל ובמקום זאת מוצא עצמו נודר נדר כנגד מדינתו - לעולם לא לצאת שוב את ביתו; לב גוטקין, הרוסי יפה התואר, ששבע שנים מתכנן להתנקש ברודן סטאלין, אבל אז מת לו סטאלין והוא עולה לישראל עם אקדח טעון המבקש לירות; דויד בונהופפר, הצדיק הנודד, המטפל באותם נזקקים שאפילו משרד הרווחה זנח אותם; נעמי ריקלין המנוחה, השולטת ממקום מותה בחייו של דוקטור ריקלין, מרפא העקרות; ישעיה תרהומי, פועל התברואה התימני, שערימת ספרים זנוחה ברחוב מובילה אותו לפיתוח עצמאי של תיאוריות פיזיקליות; רבקה אברמוביץ', שאוכלת רק לימונים ותבלינים; שמואל קליין, בעל עיטור העוז, חשמלאי במקצועו ופירומן בתחביבו; ועוד אחרים.

העולם, קצת אחר כך הוא רומן הומניסטי במלא מובן המילה, המכבד מיתוסים כגון הרצל וז'בוטינסקי וגורדון, ואף מעניק להם מעמד המזכיר לעתים את זה השמור לכוכבי קולנוע, ועם זאת מוקדש כל כולו להמונים האלמונים. זהו רומן היונק בו בזמן מן הריאליזם ומן הפנטזיה ומעיין לעומק בשאלה: מה בעצם אנו עושים כאן?

אמיר גוטפרוינד, מן החשובים והמרתקים בדור החדש של סופרי ישראל. אחרי שואה שלנו (פרס בוכמן 2001) ואחוזות החוף (פרס ספיר 2003), הוא מגיש לקוראיו ספר שלישי מבריק ומחכים ומקורי להפליא, מאותם ספרים "שלאחריהם נתקשה לדמיין את הספרות העברית בלעדיהם" (כך לפחות טוענים אנשי הוצאת כנרת) .

באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם
את הפרק הראשון מתוך מתוך הספר

פרק 1: ליאון אברמוביץ´ 1920

"המשבר שלנו הוא משבר של עם מחוסר כשרון לחיות כראוי"
(יוסף חיים ברנר)
בימים החלוציים של שנת 1920, בשעה שהיה הולך ונסלל הכביש שבין טבריה לצמח, נראתה פוסעת מאחורי הפועלים דמותו הטרגית של ליאון אברמוביץ´, ספק עיתונאי ספק מהגר חדש, והיא משרבטת רשמים מן הארץ העולה כפורחת.

הפועלים הרעישו בפטישיהם - יש ששרו, יש שטמנו את ראשם בעבודה. ליאון אברמוביץ´, בחליפת תכלת, כרה את אוזנו לכל המתרחש וניסה להציל מן ההמולה דבר מה ראוי לעיתונו. לעתים קרב אל הפועלים, לחלוק עמם במי השתייה, ולעתים שמר עצמו במרחק מן ההמון. לא פעם, בצהרי היום, היה קורס לשבת על אבן בצד הדרך, מניח למפעל הציוני להתקדם בלעדיו. אז היו עיגולי עיניו נתלים באופק הארץ ומחשבות באות לבקרו.

מזה שנתיים ימים מצא עצמו חי בארץ ישראל, וחייו מושהים, כלומר, לא מתברר אם כבר היגר אל ארץ יפה זו, או ראשית הנו עיתונאי, שליח, המביא אל קוראי עיתונו מביכורי הארץ, לרגשם, כאילו זרי פרחים הוא מפקיד בדואר מדי שבוע ולא פְרַגמנטים של נייר.

לפני הגברות הענוגות במלון פלומין ביפו היה פורש את הרהוריו ופקפוקיו, ומסיח באוזניהן על קשיי העיתונות בארץ זו, וסוחט גם מהן הרהור או אנחה. לפני עצמו, בחדרו, היה בוחן את הרהוריו ופקפוקיו כדרך שבוחן אדם את גופו מול מראה. הלוא שלח אותו עורך עיתונו, קלמיץ´ הארור, כבר לפני שנתיים, והבטיח מימון נאה. אך מאז - תהפוכות. בתקופתו הראשונה כאן היטיב לעשות למען הציונות, וקלמיץ´ היה שולח איגרות שבח. ואף על פי שסיגל לעצמו אברמוביץ´ מנהג של זלזול בשבחים, כדרך העיתונאי האירופי, בכל זאת שמר את האיגרות לעיון ולעלעול נוספים, ולא פעם שימשוהו כידידות נאמנות. פה עצה, שם אבן חן של אבחנה. בפשטות, אוצר רב תועלת. בהולכו בדרכים, בחום הכבישים, היה פוסע ובכיס חליפתו תחובים מכתביו של קלמיץ´, כוורד שג´נטלמן מצמיד לדש. ברגעי יגע, כדי להתרחק מעט מזיעת החלוצים הנודפת עד ההרים שסביב, היה מרחיק מתוך הכיס מכתב לדוגמה, וקורא בו, מתרחק מהלמות הפטישים, ורעש החוצבים, וטרטור בלתי נסבל זה של גריסת אבנים.

יקירי היקר.
כמובן, אָרטיקָאל שלך בעניין הכבישים - מושלם. אך אנא, הסבר, לשם מה בכלל כביש לצמח? אם אפשר, הפנה הכביש לירושלים. מה יתרגשו קוראינו הציוניים מכביש ההולך ונסלל בואכה צמח? ירושלים, אישי היקר, ירושלים! אנא, כפי שאומרים, פרנס את האש בעצים, לא בשבבים. בקיצור, הפנה הארטיקאל לירושלים, ואם אין החלוצים פונים עמך, תיפח רוחם, לֵך בדרכך והצלח. ממתין לתיקוניך הקלים, ובקרוב יובל הארטיקאל אל הדפוס ושכר הסופרים יובל אליך. ידידך, הרמן קלמיץ´.

שכר הסופרים, כלומר, פרנסה, אכן התהפך משוליים לעיקר. למן הימים הראשונים, ממש מן הראשית, רק אם התקצף ליאון אברמוביץ´ ודחף לשק הדואר מכתב תובעני, שב משהו מקלמיץ´ - מעה או מכתבון או הלל. והנה, גם המעט הזה שָש להתפוגג. הרי עוד בשעה שעבדו יחדיו, שולחן לצד שולחן, הסתייג אברמוביץ´ הסתייגות גמורה מקלמיץ´. אך כאן אין בררה, חובה להמתין למכתביו. הוא נותן המשכורת. כאשר אחז קלמיץ´ בכתפו ערב אחד ואמר, "אותך נשלח לארץ ישראל," התלקח ליאון באהבה לקלמיץ´, וזה, השועל, הבטיח הרים וגבעות. אמר לאברמוביץ´, "אם תצטרך שם משהו, רק כתוב." אבל מאז הגיע לארץ ישראל - כאילו לא נאמר דבר מעולם. ואברמוביץ´ מכתת רגליו, עובר במושבות ובקיבוצים ובקבוצות, סוקר את חיי המעש וחיי הרוח וכיווני ההגות. גם התנסה בצחקוק בקצת עבודת מעדר, וניסה מסיק, וניסה קטיף, עד שכמעט נשברו אצבעותיו, והעיקר בעיניו הכוונה, לדעת מהו יגע יהודי.

לכל עמֵל שהוא פוגש אומר אברמוביץ´, "עיתונאי אני, יהודי קט-כנפיים, המבקש לדעת על המתרחש בארץ ישראל." דבריו מוצאים חן בעיני העמלים, והם מתפנים אליו, ומספרים לו מסיפורי הארץ, וגם מבקשים לדעת מה נשמע באירופה, היפה והשלגית. אברמוביץ´ מפנה את השיחה אל השדות והכרמים והשמירה והיבול, והם - בראשם נתקעות כיכרות שהכירו, ונתקעים פסלי ארד של פרשים, וקשה להזיזם מגעגועיהם. יש המרצינים מבט - קשים החיים כאן - ואברמוביץ´ מעודד, יחד נתגבר. ויש החוקרים בעניין אברמוביץ´ עצמו, האם הצטרף ליהודים יושבי הארץ, או שמא הנו רק שליח לעת קצרה? ואברמוביץ´ מסביר להם שזו בדיוק הדילמה, לו עצמו טרם התבררו הדברים. וביפו, במלונו, בחדר הדל, הוא שוקד להתקין מאמרים, למען הקוראים הנכספים לדבש הארץ, ולקלמיץ´ הוא מריץ גם מכתבים גם מברקים, שְלַח הכסף! הרי לא טוב לו לאדם להיות שוכן ארץ ישראל וכסף איִן.

כך הבהיר גם לגברות בבית המלון פלומין, האוהבות להאזין לו, ונטייתו להישאר בארץ מתחזקת בשעות שהוא שוהה עמן, לוגם במחיצתן תה בהיר בחדר ההסבה. הגברות מסכימות - ארץ ישראל יפה, אך גם בה דרוש כסף לאדם. לעתים מרגיש אברמוביץ´ שגם בתוכו מתפרץ הייאוש שהוא פוגש אצל המתיישבים בשממות. בכל יום הוא נאלץ לבדוק: האם הגיע משהו מקלמיץ´, ולו משפט קטון? ערב אחד אפילו התנסה במריבה עם בעל המלון, פלומין, האשימו כאילו הוא מסתיר את מכתביו של קלמיץ´ בשל חובות הכסף וכמעט זרע בפניו מהלומה.

בימיו הראשונים כאן לא היה מעלה על דעתו לנהוג כך, אך עסיס הפרא של ארץ זו כבר חדר לנימוסיו, ואין פלא, בעת רִתחה גם אגרוף ישמש את האדם. אותו ערב הסתלק אברמוביץ´ הלום התרגשות לחדרו, ושם, יושב על מיטתו, בחן בעיון את אגרופיו, כאילו בהם ימצא פירוש לאירוע, ומצא עצמו מאשים את פלומין, ואת קלמיץ´, וגם את החום כאן, בארץ ישראל, המעביר אדם על דעתו גם אם ישב בצל גפנו. ובכלל, איך נותנים לאדם חדר שאינו מול הים, וחלונו זעיר, ובשעות הערב עומד בו האוויר ותוחב עצמו לתוך הגרון? וקלמיץ´, לשם מה לו קלמיץ´? שכר סופרים אינו שולח, ועצותיו כבולי עץ. הנה, אמר קלמיץ´, לך, דבר עם גדול סופרינו הארצישראליים, יוסף חיים ברנר, הרי מלמד הוא עברית בגדוד העבודה, וגם בתל אביב וביפו תוכל למוצאו. לך, שמע את תוכחתו האכזרית על מפעלנו הציוני והוצא מעט דבש מסלע.

נרקמה הפגישה, נפגשו השניים, ברנר ואברמוביץ´, אך עצתו של קלמיץ´ עצת אחיתופל, ולא דבש צץ מן הסלע, אלא פגישה קשה, אמירות עוינות, לא מובנות כלל ועיקר. דברים עייפים ומרים, אי אפשר להרכיב מהם מאמר.
אבל כעבור ימים אחדים קרא אברמוביץ´ טור שפירסם יוסף חיים ברנר בעיתון הפועלים:

המשבר שלנו הוא משבר של עם מחוסר כישרון לחיות כראוי... איכרינו הם איכרים במרכאות כפולות. האינטיליגנט העברי הבא הנה ורוצה בחיים אחרים, שלמים בעבודה גופנית, בריח השדה - כעבור ימים אחדים נוכח לדעת כי הוא עצמו אינו מוכשר לשום עבודה...
עניין שכזה.

מה נטפל הסופר לאיכרינו? הרי שוטט אברמוביץ´ ביישובים, וראה איכרים מיובלי ידיים ההופכים שדות קוץ לשדמות חיטה, וביצות לתלמים, וחרולים לתאנים. מדוע איכרים במרכאות כפולות? הרי ראה גם ראה אברמוביץ´ את הקושי והסבל שעומדים בו המתיישבים, ראה מוכי חולי ושבורי רוח. ראה את אלה החיים בעקלתון פסגות ונאחזים במדרונות ומיישבים כל קרקע, העיקר לבנות את ארצנו. ומה טעם מצא ברנר לייסר אותם במילותיו? אבל דבריו של ברנר מלווים אותו כשד. מרכאות כפולות הוא מתחיל לראות בכל מקום בארץ ישראל - אצל "המנהיגים הלאומיים", המזלזלים בכל הקדוש, ו"הפקידים הבכירים", הלומדים שחיתות מהאומות המופקרות ביותר, ו"ההוגים" ו"העמלים". הכול מרכאות. אמנם אין הוא מערב את מחשבותיו החדשות במאמריו, אך לעתים כותבת היד שיר הלל למנהיג, והלב מהרהר "מנהיג"... ביום שניים במאי תרפ"א נפל דבר: נרצח הסופר יוסף חיים ברנר. וליאון חושב לחבר מאמר דגול לזכר האיש, אבל העט אינו מתמקם, כלומר, שטה היד על הדף ומאחזים אינה מוצאת. אין חשק לארטיקאל.

לעת ערב מצטופפים בסוכנות הדואר רֵעים למקצוע, עיתונאים, מתגודדים כולם לשלוח מאמרים על הרצח הנורא, כיצד התנפלו הערבים, וכיצד מיאנו השוטרים הבריטים לעזור, והרי יש גופה אחת, של יוסף לואידור הצעיר, שאין מוצאים. מסתורין. והם מתחרים זה בזה בדיווחיהם, ועטם קל, ואברמוביץ´ מתקצף, מה להם ולברנר? יש בו רצון לאחוז בדפיהם, לקרוע, לתלוש, אך את צערו הוא מסתיר במעילו, נאנח, ולפתע, בכבדות כה עזה, הוא מרגיש זר, זר גמור לכול. איך, איך הגיע עד כה? ולשם מה בכלל שלחו אותו לכאן?

יוצא אברמוביץ´ מסוכנות הדואר ובקושי מוצא את נשימתו. הוא מביט ברחוב, ביתושים הרוחשים סביב מנורה אחת עכורה, ולפני עצמו הוא תוהה, אולי בפשטות נשכח כאן, כרובינזון קרוזו בשעתו?

בחדרו במלון הוא מסתגר, להתקין מאמר, וכאילו עטפה את נפשו נפש חדשה, סוחף אותו רצון נחוש לכתוב על דברים שהורחקו מהם המרכאות הכפולות. דברים כפי שהם. בשק הדואר הוא מפקיד תיאורים על רפיון הנפשות, וצער הלב, ודרכם המתנפצת של רבים, והעט מתעקש להחמיר בביקורת מלאכתם של העסקנים ומנהיגי הציבורים. פה אדון אידיאליסט סרח מעט בענייני ממון, שם השוחד מפיח חיים בעסקים. הארץ מתקלקלת, והתמימים שבה אובדים, והרשעים נואמים. מדי יום הוא משלים מאמר או שניים, ואץ אל הדואר, לשלח שם את האמת.
יום אחד - מכתב מקלמיץ´.

*

יקירי היקר.
אנא, אל תשלח עוד ועוד טראגדיות על מי מהחלוצים ששלח יד בנפשו מפאת הקשיים. סוף דבר אתה מפיל רוח קוראינו, ומחליש עד אין קץ הציונות כולה, וחס וחלילה ממוטט עיתוננו. הרפה, יקירי, הרפה. שלח לנו טראגדיות כלליות, שמעניינות מאוד הקורא המשכיל, ואינן מפילות רוחו. אולי, דרך דוגמא, פרצה מגיפה קשה בין הערביאים ביפו, וחשש יש ביישוב, פן תפרוץ המחלה ותנגוף במחננו? או אולי התעוררו עוד מחלוקות קשות בין מחנות המתיישבים, אידיאולוגיה של חלוצים וכיוצא באלה? פָרֵט דברי המחנות, ואל תחסוך מאיתנו השעה הקשה. הרי בייסורים נקנית הארץ, ולייסורים אנו ממתינים. בידידות אחים, הרמן קלמיץ´.

אברמוביץ´ מתפלא: האומנם כה הרבה הוא כותב על שבורי הלב? על השולחים יד בנפשם? לא כך לדעתו. אבל הרי, אמת לאמיתה, יש ויש כאן מן החורבן, רק אין רצון להוציא דיבת הארץ. העט מתרומם לסקר את החיים האמיצים, ואל הדף נדחפות מילים על המרמה והייאוש. אצבעותיו מחטטות במעטפת המכתב, אולי נשלח גם כסף?

עולה על דעתו - כבר אין מדפיסים את מאמריו, שם, בעיתונו. אבל ידפיסו את מאמריו או ישליכו לסל - אין זה מעניינו. אברמוביץ´ אץ אל הייסורים. הוא כותב על הפורענות והמתים והעוזבים את הארץ. כאן התאבד צעיר, וכאן טרגדיה של שרפה, וכאן שלח יד בנפשו אב לשניים. בוויכוחיו שבדמיון עם קלמיץ´ הוא מכריז בהתרסה: לשם מה הציונות? לשם מה קמה התוכנית הזו? למה לעקור גבעות ולפלס טרשים, להפוך הכול לכבישים ולכפרים? לשם מה מפריעים היהודים לסדר ההיסטוריה? לשם מה גם לנו מולדת? מוטב נעזוב הכול, נניח להיסטוריה לנשום את נשימותיה.

חייו של אברמוביץ´ אינם פשוטים. בחדרו הוא אוכל חרובים שמצא בדרכים, ובקושי מושך נדבות לתה. במלון נזהר ממנו פלומין, מזכיר ברַכות את החובות. הרי יש מידה של אזהרה גם בפניו הלא מגולחות של אברמוביץ´, וגם בבגדיו, שריח הנדודים אינו נוטש אותם. נפשו של אברמוביץ´ אינה מתעכבת אצל הבליו של פלומין. הארץ מלאה מרור, ובלב מתפקע הוא אץ בין הסובלים. באיזה התקף של רעיון משך אליו מאירופה את בנו הצעיר, חיים, להראותו את הארץ, לשותלו כאן כנטע, לחזקו. הלוא אין החיים כאן נוחים לנער בן ארבע-עשרה, כך עמד והזהיר עצמו, ממש חסם בשתי ידיים את רעיונו שלו, אך סופו של דבר הובא הנער, ואין לומר כי נעשה מיקח טעות. הבן, חיים, רק גילגל רגליו מסיפון האונייה, וכבר ניכר שלא זרה לו הארץ, ממש שב עברי למולדתו, להיספג בה לפי טבעה - לא כדרך חלוצים רבים, החורקים שיניהם ורוקעים רגליהם ואין הארץ הקשה מקבלת אותם.

שבוע ימים שהה חיים במלון פלומין עם אביו, והקשיב לסקירותיו על דרכי הציונות והמגמות שבהן היא פורשת כנפיה, אך מהר מאוד השתמט מן ההרצאות, והסתפח לחבורה צעירה, טיילנים. שוטט עמם בארץ והרחיק אפילו עד הגלעד. מלכתחילה לא הסב לאביו טרחה בעניין פרנסתו. הניח לליאון למשוך בעול העיתונות, ולעצמו מצא עבודות - סַבל של משאות ושוליה של בעלי מלאכות ואפילו רוכל של קְטנות.

אברמוביץ´ לא חדל מלהתפעל. הנה, גופו הצעיר של חיים מתלטף בשמש ציון, וכבר מתעבים שריריו ותופחות כתפיו. משמע, טובה היתה ההחלטה להביא את הנער. וכך גם הבהיר לגברות בבית המלון פלומין, האוהבות להאזין לו, ואינן כאותו אדון פלומין, הדורש כסף, ודורש ודורש. לגברות סיפר אברמוביץ´ - עוד בן יש לו באירופה, ולרגעים, גם אליו גוברים הגעגועים. עד מחנק ממש.

והן מתפלאות -
"עוד בן לך?"
כאילו הוא קוסם השולף מכובעו עוד ועוד בנים.
והאחיות הרווקות לבית איסקינֶר, שעמן יש לו יחסים המשתמעים בצורות רבות, ממש דוחקות בו, "הבֵא אלינו עוד בן!" והוא מספר להן כי מוטב יישאר שם הבן השני, לולֶק הצעיר. הרי הוא תלמיד עילאי. וכבר חשב אברמוביץ´ פעם ופעמיים להביאו, אך מוריו ממש התחננו כי לא יילקח מספסל הלימודים, פן יוחמץ עתידו של מלומד נדיר. ומה יעשה?

והוסיף אברמוביץ´ ולחש לאוזנן של האחיות איסקינר כי לא קלים הלבטים. ארבע שנים וכבר יותר הוא נד בארץ ישראל, ולא הכול אהוב עליו בהליכה זו, בחום היום, בכל מקום שבו נבנית הארץ, ולעתים נראה לו שעליו לחזור למשרתו הנוחה בעולם התרבותי, שם לפחות קריר. הרי מה הוא ומי הוא? לא מנהיג דגול, לא כמשה רבנו בשעתו.

והאחיות לבית איסקינר מוחות, יהודי חשוב הוא, ואלמלא הוא, ספק כיצד הן נושמות עוד נשימה אחת. בכל שעותיהן הקשות ידוע להן כי יהודי אביר עומד לצדן, וכך קל המשא.

ומוצא חן בעיניו, "יהודי אביר", והם מצטחקים, ולפתע קל. ונשקל להזמין עוד תה, למרות חום היום. אך כעבור רגע, פתע, בפתחו של המלון עומד תיאודור קורמן, עיתונאי מעיתונו ממש, איש בכיר היודע ודאי את כל המתרחש במערכת. אברמוביץ´ אץ אל הפתח, מבקש למושכו, להציגו לפני האחיות איסקינר, הרי הם רֵעים, אך קורמן נסוג מעט מן החיבוק, כאילו כבר שמע שמועות בלתי נוחות, ולוחץ את ידו של אברמוביץ´, לחיצה פושרת, אך אברמוביץ´ אינו מניח, תולה ידיים על כתפיו של קורמן, נצמד אליו, ממש מבקש להיספג בו, אנא, יספר לו את כל המתרחש שם, במרחק, והוא מבעבע, עתה יתפענחו לו כל האירועים מאז שלחו אותו לכאן להינמק.
קורמן נבהל, מתנער, מפטיר כלפי אברמוביץ´ -

"היה שם עניין שלם, בעיתון. הודחו בכירים, הועפו ראשים. וקלמיץ´ שלך, הקדים תרופה למכה, הרי מאשימים אותו במעילה גדולה, חצי הונו של העיתון, ומי יודע היכן קלמיץ´? נו, לשלוח עכשיו מברקים למערכת, לידי קלמיץ´, לדרוש כספים..."

וקורמן כבר מסתלק, נוטל את מזוודתו בידו, הרי שמע שגם מלון דנציגר נוח למגורים. מאחור נותר ליאון אברמוביץ´, וברור לו שהושאר לנפשו על אי בודד זה. הנה הוכרז - היגר. ולא סתם היגר. הושלך. קלמיץ´ הרשע, הנושא עתה מזוודות עמוסות כסף, בכוונה תחילה שלח אותו לכאן, וכבר ברור שאין למען מי לכתוב מאמרים, וגם כאן, בעיתונים המקומיים לא ימצא עבודה. הרי שלושים קופצים על כל משרה עלובה, וממילא כבר הסתבך בדברים נוראיים שאמר על העיתונאים בארץ... אמת, אמת לאמיתה, כל מילה, אך עכשיו עולה בו צער, מדוע כה נחפז למרוט נוצותיהם של תרנגולים אלה? עכשיו לא תהיה לו פרנסה בשום פנים ואופן.

בערב הוא מדבר עם חיים בנו. עניין נדיר. הרי הבן מסתובב, שבועות אין רואים אותו, עובר בין המושבות ועובד בהן, וכבר עולות שמועות כי הוא מנהיג חבורות של קוטפי תפוזים, יהודים המתקבלים לעבודה בכל מקום, והוא ראש וראשון להם. ושמועות יש כי חבורה זו שהוא עומד בראשה הכתה ערבים, ושברה את רגליו של פרדסן עשיר, וגם לאוחזים בנשק הצטרף בנו, והרי הוא כה צעיר, תלמיד גימנסיה על פי גילו. מה רוצים ממנו?
אברמוביץ´ מנסה תחילתה של שיחה -
"יש פה, אומרים, מי שחושב לעזוב. קשה פה, לא כולם מחזיקים מעמד..."
"לא מחזיקים פה מישהו באזיקים," עונה חיים. ושפתו כבר עברית מצוינת, ומבטו עמום, ודיבורו רציני, כאילו כבר התבגר פה אופיו, ואולי למעלה מן המידה.
"לא, לא מחזיקים..." מצחקק ליאון, "ובכל זאת, הפרנסה קשה... אולי יש מי שטוב לו לחזור לארצו. כאן בדידות..."
"פה מתאחדים, אבא," מסביר חיים לאביו, "יחד חזקים."
"כן, יחד... ובכל זאת, יש מי שפרנסתו מקופחת. לא כולם, אך יש... ומה יעשה אחד כזה?" "יחד, אבא, חזקים יחד," מסביר הבן. וידוע לליאון כי חיים פוקד עצרות פוליטיות, וכינוסים, והתוועדויות לאומיות. ומוזר, שכן אין נראה שבן זה נקשר בהגות תיאורטית, בדברים של רעיונות, אלא טיפוס של מעשים.
הנה, ביד נוקשה הוא מגיש מול עיני אביו צרור שטרות.
"לא, לא," מפרפר האב בידיו.
"אבא, קח. לי יש."

ליאון אברמוביץ´ לוקח, ומיד מזנקת לראשו מחשבה, צריך לכתוב ארטיקאל על הצעירים מאוד פה, בארץ, הרי זה עניין שצריך לפארו.
אבל ממחרת בבוקר לא נוח לו, לאברמוביץ´, ואת השטרות הוא מפזר בחופזה. קונה פה וקונה שם, וטעם תפל בכל רכישותיו. הלוא עליו למצוא לעצמו פרנסה חדשה.
למחרת צצה הזדמנות. גברת אחת מבקשת ממנו, אולי יסכים ללוותה במסע משעמם מיפו לזכרון יעקב?

עד מהרה הוא נודע לטובה בין הגברות, והן מוסרות אותו זו לזו, בתשבחות ובהמלצות מלוא הפה. ימים רבים הוא עסוק בנסיעותיהן, ובלי הרף משעשען בבדיחות, ומסקרן את נפשן בסיפורי מסתורין, ומפרש להן פוליטית את דברי כצנלסון ודברי תיאודור הרצל, וכשמתעייפות הגברות מן המילים הן מורות לו לחבוש את כובעיהן, להצחיקן, להניח את כסיותיהן על ידיו ואת צעיפיהן לצווארו, לשיר אופרטות, לחקות חיקויי תַן וקוף, העיקר שתחלופנה השעות.

לא כל הגברות זוכרות להפקיד בידו שכר טרחה, לא כולן סבורות כי עליהן לשלם. והמעות דרושות לאברמוביץ´, הרי אין הוא יכול ללוות גברות ללא חליפה גזורה לפי גופו, ומֵי גילוח, ושמנים לשיער, ואו-דה-קולון לגברים, שטרם התפרסם כאן השימוש בו, ונעליים צריך, וחמש חולצות לפחות, ועוד מיני חפצים קטנים. אלמלא הבן, לא היה מצליח להחזיק עצמו ראוי למשרה.

לעתים, כשהולמים על דלתו שליחים מטעם אחת הגברות ומבקשים כי יבוא ללוותה לנסיעה, הוא מצטעק במפתיע: לא! אינו רוצה! עיתונאי הוא, עיתונאי! אבל על הדלת נוקשים שוב ושוב, והוא נכנע, כמעט קורס אל הרצפה, לוחש, "מיד אבוא..."
בחדר ההסבה של מלון פלומין, באוזני האחיות איסקינר הוא שח -
"הרי זו דרך החיים בארץ ישראל, בן ואב עובדים יחדיו, חִי חִי, ועת ראשונה נותן הבן ועת אחרת דווקא האב."

וכשמודיעות האחיות שעומדות הן לעזוב את ארץ ישראל, שהרי אביהן הבנקאי החליט סוף סוף, לאחר שנות לבטים עצומים, לקשור סופית את חייו בציונות, כלומר, נטל על עצמו את ניהול הסניף הלונדוני של בנק אנגלו-פלסטין, רושם לעצמו ליאון שיפור במצבו - מעתה יוכל להקדיש למאמריו זמן שביטל עד כה בשיחות עמן.

בין הנסיעות הוא מסתגר בחדרו, שוקד על חיבור מאמרים בכל קשת היבטיו של המפעל הלאומי, ובראשו כבר נצברת דעה כי כדאי שיטרח מישהו לקבץ את כתביו, לתועלת העם, וחששות עולים פן יקדים אותו מישהו, יפרסם מאמרים כמאמריו, יגרוף את התהילה לעצמו. מישהו כקלמיץ´. לעתים הוא מציץ בעיתוני הארץ ונבהל - מן הכותרות ברור כי כל המפעל הציוני מתרחש בניגוד גמור למאמריו, ממש לא משתקפת אפילו השקפה אחת של אברמוביץ´, עוד מעט וייחשב למין נעזב מאחור. והוא מכווץ שפתיים, נחוש לחזק את המאמץ, להשפיע ממאמריו על הארץ. הרי לא ייתכן שיתעלם העולם מן האמת. וגל נעים של נחמה מחסן את איבריו מן התשישות, והוא נלכד בחדרו, לחבר עוד דעה ועוד דעה, לשזור מאמרים, אבל לא פעם גם צצים בגרונו פחדים מחניקים, וכאבים תוקפים את ראשו. מפני הגנבים הוא נועל את חדרו ומפני המחלות הוא מגיף את החלונות, ולא מרפה מן המאמץ, הרי הצדק סופו להופיע.

ערב אחד, סוף סוף, בא חיים לבקר את אברמוביץ´ במלון. אברמוביץ´ מורידו אל חדר ההסבה, ומזמין ארוחה טובה וספלי תה. בחשאי הוא מראה לחיים את אסופת מאמריו, והאותיות רועדות לנגד עיניו כשהוא לוחש -
"אם יקרה לי דבר מה, את אלה נְצור."
"ממה יש לפחד, אבא? יהודים אנחנו עם נשק," אומר הבן, וסיגריה בפיו, ומנהל המלון, פלומין, הלוחם בחרי אף נגד ריחות העישון במלונו, אף אינו מציץ מחרך חדרו, הרי ערב אחד איים להזמין שוטרים, לגרש את אברמוביץ´ בגלל חובותיו הנגדשים להון, וחיים הנער ניגש אליו, שוחחו, ומאז אין פלומין מתקרב, וחיים מעשן סיגריות בגלוי, למרות מאמר שהחל אביו לכתוב בעניין "ההון היהודי היורד לטמיון הטבק". ובכלל, כה בגר. הוא מהלך בין אספות פוליטיות ובוחר לו מנהיגים, ודפוסי שפתו לקוחים מנאומיהם, שפת כרזות רחוב חזקה וגולמית. אין הבן יודע דבר על הסכנות הצפויות ללאום הצעיר. בעצם, הרי הוא בור גמור בענייני התהליכים הפוליטיים הציוניים, אך נפשו משתעממת מהסברים, בגלוי הוא נשמט מכל שיחה בעניין. תנו לו לתלות כרזה תחת אף השוטרים הבריטיים, או לשמור לעת לילה על בניין יהודי. זה הכול. ומדאיג לשלחו כך אל החיים, כשאינו מצויד בהבנת התהליכים. ועתה, כשהוא שואל את אביו, "ממה יש לפחד, אבא?" לוחש אברמוביץ´ לבנו -
"מקלמיץ´."
ומשהסגיר את השם, הסכנה האמיתית, האיום על ציון, נוח לו לאברמוביץ´ לפתע בראשו. הקלה, זוך.

והבן כבר חסר מנוחה, מבקש להסתלק, מודיע לאביו - עליו לצאת. עניין של עסקים יש לו, הרחק, אך בקרוב, עשרה ימים לכל היותר, יבוא לבקר. ולאן הפעם? סוד. עניין פרטי. אל דאגה, שותפו של חיים לעסקים, מרדכי ברחא, מנהל הכול. באמת אין מה לדאוג, מכל בחינה. כאשר ישוב, יהיה לו כסף רב במקום הדאגות...
הוא מעניק לאביו צרור שטרות, שי, ומסתלק.

אברמוביץ´ נותר לבדו בחדר ההסבה. שקט הלילה, כאילו נרפאו האנשים כולם מן הרצון להסב יחדיו, לפטפט, ורק אברמוביץ´ עדיין שרוי פה. מבין אצבעותיו מציצים שטרות הכסף. אין חשק להזיז את היד, לשים את הכסף בכיס. ארץ קשה היא ארץ ישראל. וכבר כמעט התנמנם, כשלפתע, מין שד צץ לו, בחדר ההסבה של מלון פלומין עומדת דמותו של קלמיץ´, מהגר חדש, ובשתי ידיו מתנדנדות מזוודות תפוחות מכסף.
"הנה אני כאן," מחייך קלמיץ´.
"לא," מתעקש אברמוביץ´.
"כן," אומר קלמיץ´, ודמות קלמיץ´ זו אינה קיימת כלל, שד, אך הוא בקיא בכול, גם בשמועות הקטנות.
"שמעתי בנך מנהיג חבורה, קוטפי תפוזים, שאם אין אתה מניח שיקטפו אצלך, את אוזניך יקטוף. נו, תענוג."
ואברמוביץ´ מחייך אל קלמיץ´ -
"אכן כך. אינו איש עט."
"ומפרנס הוא את שניכם, שמעתי," מתחצפת דמותו של קלמיץ´.
אברמוביץ´ אינו מסיר את חיוכו -
"הנה, אב ובן מתפרנסים יחדיו. רעיון השיתוף הסוציאליסטי חודר אל תא המשפחה..."
"לא, לא כך," מצחקק קלמיץ´. ומשתי מזוודותיו נוטפים ומעופפים שטרות של כסף, והוא הולך לו לדרכו, פורח החוצה מפתח המלון, ממש מרחף, ומזוודותיו כשני בלונים.

פונה לו אברמוביץ´ לחדרו ומהרהר. בן אחד לו ציוני אמיתי בארץ ישראל, ובן צעיר, גאון מלומד באירופה. הנה, אוצרותיו מופקדים היטב, זה כאן וזה כאן. אירופה ואסיה ברשותו, כאלכסנדר מוקדון בשעתו. והוא מטפס מעלה מעלה במדרגות, נמשך אל חדרו. בין ארבעה קירות הוא משלים סוף סוף את מאמרו בעניין "ההון היהודי היורד לטמיון הטבק", ונוחם מתפשט באיבריו. הוא נזכר פתאום בטיול על כתפי אביו, ופליאה רוחשת בו - כמה רחוקים הזמנים.

לפתע, על הדלת מתדפק פלומין, ועמו ארבעה מעובדיו. תחילה נדמה לאברמוביץ´ כי באו לשאול בעצתו, אך פלומין איש פשוט, עומד ותובע את חובו.
אברמוביץ´ מצטחק, בלב טוב הוא מבטיח -
"מחר, מחר אחזיר את החוב כולו..."
ומביט בפניו של פלומין, וקצת מצטער שלא הלם בהן בערב ההוא.

למחרת נופל בחלקו של פלומין למצוא את גופתו של ליאון שרועה במיטה, וידיו כמו מושיטות את מכתבו האחרון, קצרות רוח. אלמלא המכתב, לא היו מסגירים את מעשהו החדר הדומם והווילונות המרחפים ברוח, וגם לא מעט החפצים שבחר בהם כבני לווייתו בצאתו לדרך - סלסילת תפוזי יפו, ובקבוק של יין קידוש, ושטר קניין לחלקת אדמה חרבה.
חרש עומד מעליו פלומין, ונוטל בחשש את המכתב, וקורא.

תחזקנה ידיכם, אחים פועלים, תחזקנה.
מסתלק אני אל דרך שבחרתי, אך אין חשש לארצנו. את החלטתי שקלתי ושקלתי, בחרתי הזמן על פי אמות מידה מדעיות, חישבתיו בדיוק המתמטיקלי ממש. ארצנו תיכון ותיבנה גם בלעדי, ואתם החזיקוהָ, כאחוז עדי של חן על הלב. בזוהר ימים נחיה, בארצנו לבושת שלמת בטון ומלט. לשני בני אני מוריש את הוני כולו, מעט שהוא מרובה, ותהא ברכה שורה עליהם. יבורך גם השטן, אם יחיה בארץ ישראל, אך בני הצעיר לולק, הרחיקו אותו, אל תיתנוהו לגשת אל ארץ ישראל. אמנם אין יפה מארצנו, אך מוטב הבן הצעיר נשאיר במקומו. מאז הגעתי כאן רק טוב ראיתי, ואם לרגע כאב הגעגוע, הרי אמר גדול היודעים את כאבינו, יוסף חיים ברנר, "כאן יש להישאר, אין מה לנדוד, הן זוהי התחנה האחרונה." אל תחששי ארצי, שמא הסבת לי צער. ביומי הראשון כאן נשקתי לתפוז על ענפו, ומאז, כעלם נכלם, מאוהב אני, מאוהב. לא היה לי כאן יום שלא כולו חן, שלא כולו מעלת קדושים. נעמת לי מאוד, ארצי, וכל אוצרות תבל לא ישוו לרגב אדמתך, ואין רגע בתֵיאַטרָה של ברלין המביא אל הלחי שחוק ודמע כמו זריחה מול במות מואב. אל דאגה, ארצי, הרי ראיתי פועלייך, וחקרתי לבם, וידוע ידעתי כי לא יעזבוך, היקרה מכל היקרות. תחזקנה ידיכם, אחים פועלים. אני, הון לבי גדול מאוצרות שבא. דרך שבחרתי היא הדרך, ואין בי חרטה.

היטבתי לחיות, הללויה!

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

העולם, קצת אחר כך - אמיר גוטפרוניד


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים