» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בדצמבר 2005       חזור

מה יש לך, אסתר
מאת: שבא סלהוב

ההוצאה: כתר אסתר רובין לא יודעת את נפשה, אבל מרוב מה? היא נוסעת לוונציה בעקבות אנה בראוור, משוררת וציירת יהודייה-גרמנייה שאת מכתביה ושיריה היא מתרגמת בתור חלק מעבודת הדוקטור שלה במדעי היהדות. היא פוגשת בקמיל, המתאהב בה. גם בה מתעורר רגש כלפיו, אבל אין זו אהבה, אלא הדהוד של משהו אחר. של מה? היא נישאת לו בלי שתשאל את עצמה את השאלה ושבה אל יפו ואל הוריה, ילידי לוב, המתגוררים במושב עטרת. ורק שם, לנוכח כעסם של הוריה על החלטתה, בפרק הזמן הקצר שבו היא נשואה לקמיל, היא נאלצת לענות על שאלות שהתשובות עליהן ממנה והלאה: מדוע קוסמים לה דמותה של אנה, תלישותה, חייה בקרב האינטליגנציה הגרמנית המתבוללת למחצה? ולאיזה סיפור אהבה פוצע, חודר לב ובשר, מנערותה היא מבקשת למצוא תיקון באמצעות נישואיה לקמיל?

סיפורו של התלוש, המתנודד בין שני עולמות, לובש פנים חדשות במה יש לך, אסתר. העברית העשירה והמסחררת של סלהוב, כלת פרס עמיחי לשירה לשנת התשס"ד, יוצרת פרוזה רבת כוח.

זהו ספרה השלישי של שבא סלהוב (1963) קדמו לו "עונת המשוגעים" ו"עיר ונשיה".

באדיבות כתר
טעימה מתוך הספר

מתוך "מה יש לך, אסתר"
יוחנן, חברו של אחיה מבית-הספר בירושלים שבו למדו שניהם, חצה את מפתנו הארוג אור שלם של הבית. הופיע ובא. דוד בפנימייה ויוחנן מרחביה. ירושלמי. אחיה אסף ואימץ אותו אל חבורת הצעירים שהתקבצה סביבו, רואה בו אח ורע. עכשיו הביא אותו לבית הוריו, לעשות אתם את השבת.

כל אותה שבת עקבו אחריה עיניו החומות, אלף רסיסי האש הבוערת בעומקיהן, נשברת ומתלקחת כשלכד את מבטה. אסתר השפילה את ריסיה, מתעלמת ממנו, מתעלמת מהסומק הלוהט שהתפשט על פניה, מבעיר ומאיר אותן באש המוזרה של מבטו.

אסתר ערכה את שולחן השבת, העניין היחיד שעליו היתה מופקדת. אסתר עורכת את השולחן, ככה נחתם, חוץ מזה לא עשתה דבר וחצי דבר ממלאכות הבית האינסופיות. הניחה לבית לרחוף ולסוב כסחרחרה מכושפת סביבה, להשתנות, לעטות את מלבושי החול, ללבוש את פאר השבת. בין לבין היתה קמה מהספה הפונה אל הגן, מניחה את הספר שבו היתה שקועה, ניגשת אל הארון שניצב לאורך המרפסת הרחבה, מוציאה מתוכו את כלי השבת המבהיקים הממתינים למועדם, לרגע המיוחל שבו האור נרגע משטפו הלא חדל ומחפה על הבית כולו כמו ענן מופז.

גם באותו ערב שבת הניחה בזהירות, בתנועות מחול מדודות, את צלחות החרסינה הלבנה, הבוהקת, העטורות אמרת שושנים ורודות, נמוגות כאד. הסט הגדול מהחתונה של אבא ואמא. תמיד אותם הכלים. ליד בריכות הפורצלן סידרה את הסכינים, המזלגות, הכפות, כלי הנירוסטה המבריקים כצחצחות, שבכל אחד מהם נגלו ונעלמו פניה, כברסיסי מראות.

דוד דיבר בלהט. אסתר קלטה קטעי משפטים סתומים, נושא פוליטי, חברתי. זה היה הרגע היחיד בחייו שבו ניעורה בדוד, אחיה, איזו התעניינות עזה, גלויה, במשהו. פתוח ונלהב פרש בפני חברו יוחנן את תוכניתו להקים מפלגה סוציאליסטית חדשה, אנטי מלחמתית, פציפיסטית. אסתר צחקה. כששמעה את אחיה מדבר ככה, פתאום נשמע כמו אבא שלהם. נושא המנונות, נרגש. דבר מה לוקח לפתע את לבו האדיש תמיד. כשצחקה, מסיבה אליהם בחטף את פניה, השליך אליה אחיה תפוח. היא לפתה אותו באצבעותיה הדקות, הארוכות, בעודו באוויר, צחצחה את לחיו הזהובה בשולי שמלתה ונגסה בו. שני העלמים הביטו בה, זה בזה, כשהסתלקה משם שמעה אותם לוחשים משהו, אבל לא רצתה לדעת מה. מה אכפת לה?
"אני מתחתן עם אחותך," אמר יוחנן לדוד.
"בחיים היא לא תסתכל עליך, יא מרוקאי דפוק. לא בשבילך גידלו אותה כמו נסיכה."
"חכה ותראה," אמר יוחנן בשקט.
"מה אני אגיד לך," צחק דוד את צחוקו המופלא, "נסה."

בצהרי השבת, אחרי סעודת המנחה, כשהבית הגדול דמם כולו, ירדה אסתר מחדרה. אביה ישן בחדרו. אמה טבלה באמבט של קצף שהמתינה לו כל השבוע, אמבט שנמשך שעות, עד שדעכו בועות הסבון הזוהרות והצנו המים, ראשה נשמט אל שפת האמבטיה הגדולה והיא הוזה, נים ולא נים, את הזיותיה הקסומות שאפשרו לה להלום בהקיץ בכל הצרות שלא יבואו, להרחיקן כמו כנפי מלאכים רעים מילדיה, מביתה, מזיכרונה.

אסתר טפפה יחפה, בפסיעות קלות, חרישיות, במורד המדרגות, חומקת בשקט בדלת המרפסת הפתוחה אל הגן. על הנדנדה הרחבה, המקושטת בעיטורי ברזל מסולסלים, לבנים, שכב שכוח הספר שסיימה לקרוא בצהרי יום האתמול, מותירה אותו הפוך על פניו כשרצה פנימה, אל הבית, לקול קריאתה של אמה.

אסתר ניערה מדפיו הלחים את עלי התות, שכבר החלו להתייבש. העלים הרחבים, דמויי הלב הנפרש לרווחה, שימשו לה סימניות לספרים שקראה בצל העץ העצום, העתיק. אילן שצימח חרש, משתנה משנה לשנה, מעונה לעונה, תות עתיר פארות, נעמס בקיץ שפע פרי, הֵלֶך נטוע במקומו לעד, עמוד עולם שגיא שנותר מהבוסתן הערבי שבו טבל פעם הבית.

תושביו הערבים של הכפר גורשו ממנו ערב מלחמת העצמאות והשאירו אותו מאחור, עשֵן, חרב. בין עיי העפר שנבקע בהפגזות נותרו עצי לימון עמוסי פרי הדור, צהוב כשמש בציורי ילדים, עצי שזיף ארגמני, הסנטה רוזה, והאלה הגדולה, היא הדוֹם.

בקצה השביל הנמשך מהבית, על מפתן העפר שבין השביל ובין הכביש הראשי של היישוב, צימחו זוג איקליפטוסים כבירים. משתרגים זה בזה כשער ענקמוני. פעם התפתלו מאחורי ביתם, התפתלו ונקטעו, משוכות המגן של הסברס. השיח המאוגרף, הסבלני, המתין כשומר נטוש לאויב שכבר בא, פוסח על המשוכה הסמורה קוצים, המעוטרת פריחה, נמשכת ומתפתלת כאורנמנט צבעוני, פוסח באבחה האויב הבא, כובש ובא. רינה דרשה מבנימין שיעקור את הסברס, הילדים משחקים שם, הנחשים רוחשים כארס בקיץ. ולא הועילו לו בקשותיו. הוא אהב את הפרי הכתום והפליא לקוטפו, כמו בילדותו בזליתן. אהב להגיש בערב קיץ נרגע מגש עמוס בפרי הכתום הצונן. הפרי המתגלה כסוד מתוק מבין חופני קליפתו הלחה. יום אחד חזר הביתה מהעבודה והסברס לא היה שם. על הקרקע המגולחת, העירומה, ניצבה גדר לוחות לבנים. בשני קצותיה נשתלו שיחי בוגנוויליאה. "סגולה כמו משי, ככה היא תהיה. תראה איזה יופי היא תגדל," אמרה לו אשתו, "מה אני צריכה פה את כל הלכלוך והקוצים האלה? מה אני, בלוב?"

גם את התות ביקשה לכרות. שוב ושוב תבעה ממנו שיניח לה לסלק את העץ שבצלו התייבש הדשא, שפריו נפל כברד של ארגמן סביבותיו, נמעך, מתיז את מיציו, קורא לאלף רמשים מכונפים לבוא אל עסיסו הניגר. אבל בנימין לא נכנע, וכשהתעקש ככה, סמור כמו סברס, עוד רגע מתפרץ וצועק עליה, מקלל את היום שהסכים לעבור אל הבית החדש, את היום שנולד, היום שלא זרחה בו השמש, הארור, היתה רינה מוותרת.

"יאללה, מספיק, די, תירגע כבר. מה כבר אמרתי? שחבל על הדשא?"
בנימין נעץ בה מבט, והיא משכה בכתפה. "פסס, אתה עצבני, רק אלוהים יודע מאיפה יש לי כוח לעצבים שלך."

אסתר שכבה על הנדנדה, שמלתה היפה, הלבנה, שלבשה בכל שבת מאז הביאה לה אותה אמה, בראשית הקיץ האחרון, עוטפת את רגליה עד לכפותיהן היחפות. שהתלטפו עם הרוח שפסע בעקבותיה מרגע שיצאה אל הגן. לא מרפה. רוח מתבדר וקם, מניף את שולי השמלה, עובר בשׂערה הפזור על כתפיה כגל שחור.

"מה את קוראת?"
היא הרימה את מבטה מהספר, לא מזהה את הקול שדיבר אליה פתאום, בוקע פתע מעליה, צולל ונופל עליה כרשת. מבטו עט עליה כמו קרן חורכת של כוכב נופל, במהירות איומה נופל, אורו פולח את עיניה הכהות. נאלמת הביטה בו, וכשחייך חייכה גם היא. העולם כולו נעלם, ביניהם החוט הצורב, הלמות עזה מכה כמו מבקשת לרסק את עצמות בריח הלב. אסתר הושיטה לו את הספר וניסתה להתיישב.

"מה זה, מה היה לי, אני נכנסת הביתה," אמרה ביובש, בולעת את נשימתה, "אני חושבת שקיבלתי מכת שמש."

במוצאי השבת נכנס אחיה אל חדרה. הוא לא דפק בדלת, פתח ונכנס.
"מה יש לך? למה נעלמת כל השבת?"
"אני לא מרגישה טוב."
"אמרת לאמא?"
"היא הביאה לפה אוכל מקודם ושמה לי קרח על הראש," הנידה אסתר את שפתיה באי-נוחות. על השולחן הלבן, השריד היחיד של חדרן מהבית הישן, ניצבו צלחת החמין המקריש וקערה מלאה קוביות מתמוססות של קרח.
"להביא לך עוד קרח, יא מפונקת? או שאת רוצה למות פה בשקט?"
"תפסיק כבר."

דוד ליטף את שערה, תפח על ראשה כאילו הקפיץ כדורסל. אסתר הניחה לו לעשות זאת. מה אכפת לה. בלאו הכי יעשה מה שיתחשק לו.
"תשמעי, אסתר, החבר שלי יוחנן רוצה לדבר אתך על משהו."
"על מה?"
"אין לי מושג."
"אולי הוא רוצה לשאול את הספר שהשארתי בחוץ. הוא יכול לקחת אותו."

דוד חייך חיוך סתום, בינו לבינו. תמימה כמו חסה הילדה הזאת, חשב, איזה סיכוי יש לאידיוט הזה?
"אני לא חושב שהוא רוצה את הספר. הוא רוצה לבקש ממך להיפגש אתו."
אסתר נעצה בו את מבטה.
"לבד."
"תגיד לו, איך אמרת שקוראים לו?"
"יוחנן, קוראים לו יוחנן. ואל תתנשאי, זה החבר הכי טוב שלי."
"תגיד לחבר שלך שאני לא רוצה."
"בסדר. אני אגיד לו."
הוא קם משפת מיטתה של אחותו והוציא דף לבן מקופל בקפידה מהכיס האחורי של מכנסיו הכחולים. "הוא ביקש שאמסור לך את זה," אמר.

אסתר לא הושיטה את ידה. דוד הניח את המכתב על המכתבה הלבנה, הילדותית, גחן ונישק אותה על מצחה הגבוה, המהורהר, כאילו נפל על ראשה אסון כבד.
"יא רצינית. היי, תני חיוך לאח שלך."
אסתר עיוותה את שפת
יה החיוורות, הכהות כצל שושן. לפני שיצא אחיה מהחדר אמר, "אני חוזר הערב לירושלים."

"אבל למה אתה לא נשאר עד מחר?" הזדעקה אסתר.
דוד הניף באוויר את כפו, מגחך כמו תמיד כשביקשו ממנו הסבר, וסגר אחריו את הדלת. הכתם הרבוע, המהודק, של המכתב הלבין על פני השולחן הלבן, המצוחצח. אסתר היססה, צל אצבעותיה קופא מעליו, אוסף ומלקט אותו. שלוש שורות ארוכות התפתלו כחוט נמשך אחד, הולכות ויורדות ופוסקות. מעט אחרי שנפסק משך החוט הדק, המכחיל, היה שמו, "יוחנן".

כל מכתביו אבדו מאז, אף אחד מהם לא נותר, לא זכרה מתי אספה אותם, מלקטת אותם כפירורים נשכחים שיש לבער מהמגירות, מהלב, מכל מקום לסלק את המילים שאף אחת מהן לא נותרה. נהפכות לשקר קר, עמום, לאמת מתה. קליפות שפעם כמסו בחובן אש לא זהירה, לוקחת את רוחה ומציתה אותה להשתולל כאיילה פתאומית, עיניה החומות לוהבות כגחלים ברוח הקדים של האהבה, הראשונה, האחרונה, האחת.

הוא ביקש שייפגשו. ביום שלישי יבוא לגן הקטן שליד המקווה של עטרת. שם יחכה לה. בשבע. עד שתבוא. אני אחכה לך שם. בואי.

משקרת. פעם ראשונה ששיקרה לאמה. במצח נחושה שיקרה, לא מסוגלת לשאת אליה את מבטה, לא מעלה על דעתה לומר לה שהיא הולכת להיפגש אתו. כל היום, מאז חזרה מבית-הספר, הסתובבה ברחבי הבית, מחפשת את הספר שקרא בו, דוחה את המחשבה, את המראה של הגן, מה תעשה אתו שם, מה פתאום שתלך.

בשבע בערב הלם האורלוגין בפינת האוכל שבע פעמים. אסתר האזינה להלמותו, הלמות לבה קופאת והיא מונה חרש, פעם ועוד אחת, שבע פעמים. לבה המונה החסיר פעימותיו, חדריו מתפשטים ובחללים הקמים בתוכו מתרחבים אדוות הדי השעון ההולם. חדרה החשיך, שרידי האור המועט שנותר בקרע החלון כבר נפלו לאפילה הקרֵבה. עטה עליהם. כשנמוג ההולם כולו קמה.

בחשיכה פשטה את בגדיה ולבשה את שמלתה הלבנה, שהושלכה על מסעד הכיסא בשבת. בזהירות, חרש, פתחה מעט את דלת הארון, הביטה בפניה. באפילה זהרה המראה עמומות, לוכדת את מעט האור הנותר, את פני אסתר, שהסתתרה מפני מבטה שלה. עוקבת אחר פניה כמו היו לדבר מה זר, מנותק ממנה, קודח.

היא הניחה את דלת הארון פתוחה, פאת המראה המלוטשת נוצצת, חרוכה, ופתחה חרש את דלת החדר. היא לא הקשיבה לקולות שבאו מלמטה. אביה ואמה היו שקועים בשיחה ערה. היא הקשיבה לשינוי המתחולל בתוכה במהירות נוראה כסופה.

כשירדה במדרגות שמעה את עצמה אומרת, "אמא, אני יוצאת לדליה, אני אחזור לקראת עשר."

סמוך לדלת הדביקה אותה קריאתה של אמה, "אסתר, מה קרה, לאן?"
היא חזרה ואמרה - נדמה היה לה שהיא צועקת, אבל היא לא רצתה ללכת למרפסת, לא רצתה שאמה תביט בה, שאביה יראה אותה כך - "אנחנו לומדות יחד לאיזה בוחן מחר," ובאחת טרקה את הדלת. היא חצתה במהירות את השביל, הגיפה את השער הקטן, הלבן, וכשהגיעה אל שערי האיקליפטוסים העצומים, החבוקים כענקים מופלאים בין אדמה לשמים, החלה לרוץ.

רצה, שמלתה הלבנה מתנופפת, נעה כגל לבן, לוהב באופל הלילה, לובן זעיר בפאתי יריעה זרועה ריבוא כוכבים, זוהרים כאינספור עיניים בלב הים שמעליה, שתחתיה גואה ונופל הים, עולה ונעלם, אסתר בשמלתה הלבנה, בין ארץ לשמים, רצה.

כשהגיעה אל השער הפרוץ המוטל על צדו, מחליד, שער גן המקווה הישן, עצרה וקפאה על מקומה. מאחורי סבך המטפסים שצמחו פרא, נטושים ופרועים, רחש הגן בשתיקה כבדה. עיניה ביקשו לראות מבעד לסבך ההומה, לראות אותו שם. לפני שתחצה ותעבור בשער, דמה מסמיך, נשימתה כבדה, ופחד נורא כבר דולק בעקבותיה, מלווה אותה כצל שאי אפשר לגרש.

כמה זמן נמשך רגע שאין לשוב ולצלוח אותו? רגע שכבר התרחש, שכבר התחולל כולו, על אף שמעולם לא נפתח, שמעולם לא שתת עד תום את אימתו. היא חצתה את הגן, מאחוריה השער, ההיסוס, אינה יודעת לשם מה שמה פעמיה, לשם מה באה לשם. איך תישא אליו את מבטה, מה רצה ממנה? וכבר נותר מאחור הרגע שהסיר מעליה את יריעת התכלת, שומט ומפיל לתהום את מפתני אותה ארץ שנת, שלגדותיה הילכה חולמת, אליו.

הוא המתין לה עטוף בחשיכה ליד כותל האבנים הישנות, שמשם יכול היה לראות את השער, לראות אותה כשתבוא. הוא הגיח מהצל כשקרבה, קרב אליה, אומר בחיוך ששינה את פניו באחת, משיל מעליו תווי עצב שנקוו בשקעים שמתחת לעיניו, "אחיך אמר לי שאת תמיד מאחרת. אבל ידעתי שתבואי."

הם פסעו לאורך הקיר, שאבניו החלקות כמו הניבו את אורן מתוכן, אור שנצבר בגיאיות הרי ירושלים, שמשם נחצבו האבנים. פציעות המכוש שחצב אותן משם נתרככו, היו לתווי הזמן הנאגר ונצבר חרש בעומק הקיר. בקצה הגן צמח תמר גבוה, מתנודד במחול עצור, צעדיו הנטועים עולים אל השמים, מרעידים את שדרתו הדקה, את כפותיו האסופות כחופה.

על הספסל הפשוט שהוצב ליד התמר ישבו. מדברים דברים שנשכחו, שחמקו אל קפלי היריעה הנמחקת, היריעה הנרקמת מילים שאינן מילים, לחישות נפרמות צליל, מתפשטות, צלן נקווה כצל לטיפה שעוד לא נגעה בעור האצורה בכפו, בלחיָיהּ הלוהטת.

היא ישבה בגו זקוף לצדו, אוספת סביבה את שולי שמלתה הלבנה, שלא תיגע בו, מאזינה לו בדברו, מבטה נפקח אליו, קרן של אש נוטלת ממנה את נשימתה, מעתיקה אותה אל מרחב עוטף בחובו, אצל קולו הלילי.

לפני שנפרדו אמר לה, "בפעם הבאה שניפגש אני אביא לך ספר שמאוד חשוב שתקראי." "תגיד לי את שם הספר. אני אוכל לשאול אותו בספרייה."
"לא, אני רוצה לתת לך את העותק שלי, תקראי גם את הדברים שסימנתי כשחשבתי עלייך."
אסתר נרעדה והוא צחק, צחוק אבֵל, ניצת ושורט ככפור את לחייה.
"אסתר," שְמָה בפיו מכה בשיפולי בטנה, קוטע את נשימתה, "תחכי לי כאן מחר, באותה שעה."
"אני לא יכולה."
"למה? את פוחדת ממני?"
"אני לא פוחדת ממך."
"אז באותה שעה. מחר. רוצי עכשיו, שלא יחפשו אותך."

כשהתרחקה אל עבר השער המט על צדו, שח ונופל אל העפר, הסתובבה והביטה בו. יושב בשלווה גמורה על הספסל, ידו נחה על משענתו, סיגריה מנצנצת בפיו וחיוכו הקודר דולק בעקבותיה, חורך.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

מה יש לך, אסתר - שבא סלהוב

ספרים בנובמבר 2009 | ספרים באוקטובר 2009 | ספרים בספטמבר 2009 | ספרים באוגוסט 2009 | ספרים ביולי 2009 | ספרים ביוני 2009 | ספרים במאי 2009 | ספרים באפריל 2009 | ספרים במרץ 2009 | ספרים בפברואר 2009 | ספרים בינואר 2009 | ספרים בדצמבר 2008 | ספרים בנובמבר 2008 | ספרים באוקטובר 2008 | ספרים בספטמבר 2008 | ספרים באוגוסט 2008 | ספרים ביולי 2008 | ספרים ביוני 2008 | ספרים במאי 2008 | ספרים באפריל 2008 | ספרים במרץ 2008 | ספרים בפברואר 2008 | ספרים בינואר 2008 |