Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

ניקולאס ניקלבי
מאת: צ'רלס דיקנס
Nicholas Nickleby - Charles Dickens

ההוצאה:

אחוזת בית

תרגמה מאנגלית והוסיפה מבוא: עירית לינור

"ניקולאס ניקלבי" הוא ספר כמו שספר היה פעם - ואולי כמו שספר צריך תמיד להיות - עולם שלם וקסום, ששואב אליו את הקורא ומצליח בו-בזמן לרגש אותו, להצחיק אותו, לשבור את לבו, ותמיד לעורר בו את הרצון להפוך את הדף ולקרוא עוד, כך ששבע מאות ומשהו עמודיו נקראים היום בחטף ובשקיקה ממש כאילו נכתבו עכשיו.

לאחר כחמישים שנים רואה עתה אור בעברית תרגום חדש, מלא ושלם לניקולאס ניקלבי מאת צ'רלס דיקנס, אחת מיצירות המופת הספרותיות הגדולות ואחד הספרים האהובים ביותר בכל הזמנים. לשם הגשמת מפעל התרבות רחב-ההיקף והמשובח הזה היו נחוצות עירית לינור אחת, אהבה גדולה כמו שיש לה לדיקנס, והעברית המיוחדת שלה - ססגונית ומושחזת, גועשת בשמחת חיים, שובת לב בקסמה ומנומקת להפליא.

ניקולאס ניקלבי
שתפו אותי

ניקולאס ניקלבי, שהופיע בהמשכים בשנים 1839-1838 והפך מיד לרב מכר ולאחד הספרים האהובים ביותר שנכתבו אי פעם בשפה האנגלית, הוא סיפורו של צעיר בן תשע-עשרה, בנו של ג'נטלמן, שלאחר מות אביו מוצא עצמו לפתע אחראי לעצמו, לאחותו היפה קייט ולאמו חסרת האונים. סביב עלילותיו של ניקולאס שמחפש קיום הגון, חברוּת, אהבה וחיים שיש בהם ערך, טווה דיקנס את אחד הסיפורים רבי-התהפוכות והמרתקים ביותר שכתב מעודו. במהלך חייו של ניקולאס הוא פוגש דמויות - חלקן מרושעות ותאבות בצע, חלקן מצחיקות עד דמעות וחלקן נוגעות ללב ומופלאות - שמשפיעות השפעה מכרעת על החלטותיו ומעמידות אותו שוב ושוב במבחן. הדרך לחיים שקטים, לאהבה גדולה וליחס הוגן מצד החברה מעולם לא היתה קשה יותר מדרכו הפתלתלה של ניקולאס, והקוראים עוקבים אחריו ואחר עלילותיו - עמוד אחר עמוד - במתח, בהשתאות, לעתים תוך כדי צחוק משחרר, ותמיד בעניין רב ובהנאה עצומה.

באדיבות אחוזת בית הוצאה לאור אנו מביאים לפניכם את
ההקדמה לספר מאת עירית לינור:

בראשית ברא דיקנס את הספרות המודרנית.
לא, אין כאן שום כוונה להיכנס לדיון ספרותי או לנסות להוכיח איזה ספר של איזה סופר ומאילו טעמים רשאי להיקרא "רומן מודרני". ובכל זאת אפשר לומר שהמאפיינים הטכניים לכאורה של ספרות מודרנית הם הנגישוּת ויכולת התפוצה שלה. ספרות מודרנית היא ספרות שיש לה קוראים. והסיבה שבגללה יכול האדם המודרני להיכנס לחנות ספרים ולקנות ספר במחיר שלא ירושש אותו, הסיבה שבגללה ספרות היא אמנות לצריכה המונית, שגם עשירים וגם עניים יכולים ליהנות ממנה, נעוצה בהחלטה שיווקית שקיבל על עצמו סופר צעיר אחד באנגליה הוויקטוריאנית, ושמו צ'רלס דיקנס. בשנת 1836, כשהיה בן עשרים וארבע בסך הכול, החליט דיקנס לפרסם ספר בהמשכים חודשיים, ובזול. אם יש טעם לחבוט שוב בקלישאה "והשאר היסטוריה", הנה הרגע לעשות זאת: הצלחתו המסחררת של "מועדון הפיקוויקים", ספרו הראשון של דיקנס, שינתה מן היסוד את הדרך שבה אנו חושבים על ספרים, קוראים אותם ובעיקר קונים אותם.

לפני צ'רלס דיקנס היה מחירו של ספר שווה ערך לכ-400 דולר בני זמננו. רק האמידים יכלו להרשות לעצמם לקנות ספר ורק העשירים ממש יכלו להרשות לעצמם להחזיק ספרייה מכובדת בבית. ספרים היו סמל סטטוס, נחלת המיעוט המפונק. עד שהופיע דיקנס. דיקנס מכר עשרות אלפי עותקים מ"הפיקוויקים" בחוברות שיצאו לאור פעם בחודש ואלה הגיעו כמעט לכל רחבי העולם דובר האנגלית. דמויותיו ועלילתו של הספר-בהמשכים הזה היו נושאים לשיחות סלון בכל שדרות החברה. דיקנס היה לכוכב של ממש בתקופתו, הסופר המפורסם ביותר בזמנו, באנגליה ומחוצה לה. הוא התעשר מכתיבה והכתיב את פורמט הרומן בהמשכים לכל סופרי תקופתו, בהם ג'ורג' אליוט, ויליאם תאקרי והאחיות ברונטה. ואף שצורת הפרסום הזאת נעלמה מן העולם, נעלמה איתה גם התפיסה של הספר כמוצר מותרות. נכון, להוזלת הספרים סייעו גם התיעוש והופעתם של אמצעי דפוס חדשניים, ולתפוצתם סייעה גם העלייה במספר יודעי קרוא וכתוב ובשעות הפנאי שהביאה איתה הרווחה הכלכלית, אבל דיקנס היה שָם לפני כולם: החלוץ שחילץ את הרומן מן הכספת האליטיסטית, פיזר את עותקיו לכל מי שרצה לקרוא וגילה לעולם שיש רבים כאלה.

העובדה שדיקנס הוא כוכב הספרות הראשון, סופר רבי-המכר הראשון, מעוררת עד היום חשד טבעי לגבי ערכן האמנותי של יצירותיו. הרי לא ייתכן שמי שמכר ומוכר הרבה כל כך יהיה סופר חשוב באמת. מה גם שעל פי אמות המידה של תקופות מאוחרות יותר, דיקנס אינו עומד בקריטריונים לגדוּלה.

ראשית, הוא כמעט שאינו עוסק בנפש האדם, אותה ישות שסיקרנה וריתקה סופרים רבים כל כך אחריו. רוב גיבוריו נכנסים לסיפור ויוצאים ממנו עם אותה נפש בדיוק. הטובים - מתחילים וגומרים טובים, והרעים - עומדים לרוב ברשעותם, ודיקנס עוד מוסיף להם כהנה וכהנה מומים גופניים, כדי שלאיש לא יהיה ספק בנוגע למהותם הנפשית.

שנית, דיקנס אינו בחור של ניואנסים או של מורכבות. הוא אוהב לעבוד עם פטיש-אוויר ועם מברשת עבה. הוא נותן לכל דמות מאפיין אחד מובהק (לפעמים שניים, אבל אין לו כוח ליותר מזה), ועם זה צריך להסתדר. דמויותיו עשויות קרטון, כמה מהן גרוטסקיות, כמה מעוררות חלחלה בצדיקותן ובסבלן האינסופי והפסיבי, ואם עולה במוחו של מישהו המושג "אופרת סבון", זה כנראה מפני שדיקנס הוא בין היתר גם האב הקדמון של אופרות הסבון.

שלישית, דיקנס אהב עלילות. עלילה אינה נחשבת למרכיב הכרחי ברומנים בני תקופתנו, עד כדי כך שלעתים נדמה כי היכולת לטוות עלילה נפתלת נחשבת למידה מגונה. את עלילות הספרים המהוללים של זמננו אפשר בדרך כלל לתמצת בשלושה משפטים. אבל דיקנס התמקד בעלילה, ועוד כזאת שמקיפה עשרות דמויות בכל ספר. וכדי להניע את העלילה, הוא השתמש בכל כלי נשק שהיה לו: צירופי מקרים הזויים, נבלים מרושעים עד כדי הגזמה ומיטיבים הגונים עד כדי בחילה, וגם אלים שיוצאים מהמכונה כשנדמה שהסופר כבר רוצה לגמור וללכת הביתה. אל תוך הסיר הזה טרח לדחוף גם נערות זכּות וטהורות, משעממות לבלי חקר, שלפעמים הרג כדי לסחוט דמעה מן הקוראים ולפעמים חיתן עם אחד מגיבוריו האהובים.

גם סופר מוצלח כמו דיקנס לא היה חסין מפני מחסומי כתיבה, אבל כאשר אתה כותב בהמשכים, הדד-ליין מעניין את המו"ל שלך הרבה יותר ממצוקותיך היצירתיות. ולכן, כשדיקנס נתקע ללא השראה, לפעמים הוא משרבב קטע שבו אחת הדמויות מספרת סיפור שלא שייך לשום דבר, רק כדי שיהיה לו משהו לתת למו"ל. בספר זה ממש יש שתי עדויות לכך, כששניים מהנוסעים עם ניקולאס ליורקשר, שדיקנס אפילו לא טרח להמציא להם שמות - ודיקנס היה אשף השמות - מספרים שני סיפורים ארוכים, האחד קודר ונפוח והשני מצחיק. שני הסיפורים אינם מקדמים את העלילה כלל ושניהם כנראה נשארו בספר כי לאף אחד לא היה נעים להגיד לסופר הגדול בחייו שאפשר גם בלעדיהם, והיום, לאחר מותו, זו כבר עזות מצח.

ובכל זאת - דיקנס חי ובועט כל כך, סוחף ומצחיק כל כך, שכל פגמיו פשוט לא רלוונטיים לרושם הכללי שמותירה הקריאה בספריו. ייתכן שציור על יריעת ענק, שבתוכה עולם ומלואו, יכול להתחרות בהצלחה עם צלילה ממוקדת לעומקה של דמות אחת, וייתכן שעמוד השדרה המוסרי שלו והתעקשותו להתייחס בספריו לסוגיות נשכחות של "טוב ורע", ולאו דווקא של "אושר ואומללות", עדיין מצליחים לכבוש את הלב.

אצל דיקנס אין נוירוטים. גיבוריו הטובים אומללים כי הם יתומים, או רעבים, או מושפלים. אחרי שהם מסתדרים בחיים - אין להם תלונות, ברוך השם. מי שמתנער מאחריותו הכלכלית לקרובי משפחתו הוא רע. מי שחומל על החלש הוא טוב. מי שמתעמר בילדים הוא רע. מי ששומרת על צניעותה ומטפלת במסירות בחולים היא טובה. ואישה מכוערת בעלת קול צווחני היא לעולם רעה מאוד. ובמקום עומק יש רוחב - פנורמה ענקית הנפרשת משכונות העוני של לונדון אל רובעיה המפוארים, אל להקת התיאטרון של ערי השדה, אל בית הספר ביורקשר, ואל טרקליני האצילים, מתפרת יוקרה ומלווים בריבית - וכל אחת מהדמויות מצוירת בבירור, וכמעט כולן נחרתות בזיכרון, על מוזרויותיהן: גברת ניקלבי נסחפת על פני זרם תודעה של עיסוק בשטויות ותפיסה עצמית מאוד לא מדויקת. נוגס טוב הלב שותה ומגמגם. פייק ופלאק משלימים זה את משפטיו של זה, גברת סקווירס מחפשת מישהו להרביץ לו, ופאני סקווירס אף פעם לא מצליחה ליישב את הסתירה בין תפיסתה את עצמה כבתו של אדון כפרי לבין הזלזול שבו היא נתקלת בכל פעם שהיא נפגשת עם העולם האמיתי. קייט צדיקה וטובה, מדלן עדינה ומסורה, סמייק אסיר תודה ומדבר גבוהה גבוהה, ורק ראלף ניקלבי, מתחת לרדאר של דיקנס, מציג דמות שתחת רשעותה מפעפעות תקוות אבודות ואהבות שהושחתו והתעקמו, ופועם לב שהיה יכול להיות טוב יותר. כשראלף ניקלבי נופל - הקורא אינו שמח במפלתו, אלא מצטער על חייו האבודים. ואילו ניקולאס, שדווקא מפגין רוח נעורים נלהבת ומשובבת במחצית הראשונה של הספר, כולל חוש הומור, אירוניה ונכונות למעשי איוולת, הופך למגה-פוץ במחציתו השנייה, כאשר הוא מתאהב באחים צ'יריבל ובמדלן בריי, שהיא עוד אחת מהגיבורות הרומנטיות התפלות והמתעלפות שדיקנס פיזר בנדיבות בספריו.

השינוי שחל בספרות מאז דיקנס, כמו גם העלילות הגדולות והנמרצות שטווה, הסיטו בתקופות מאוחרות יותר את רוב יצירותיו אל תחום ספרי הנעורים, אולי משום שגיבוריהם צעירים והספרים כולם נקיים ממין, על גבול הסטריליות. אצל בני דורו של דיקנס: תומס הארדי, ג'ורג' אליוט, אנתוני טרולופ או האחיות ברונטה, גם השפה הנקייה אינה מצליחה לכסות על העובדה שספריהם עוסקים בעולם המבוגרים. דיקנס בתולי כל כך, שלוקח זמן עד שמבינים שקייט כמעט נאנסת על ידי סר מאלברי הוק המרושע. וייתכן שהתמימות הדיקנסית, שמתבטאת גם בהשקפת עולם מוסרית נחרצת וברורה מאוד, נתפסת גם היא כסוג של ילדותיות.

ודיקנס אכן אשם בילדותיות, בעיקר בספריו הראשונים, שאותם כתב כשהיה כמעט ילד בעצמו. כמו ילדים רבים, לא תמיד הציב לעצמו גבולות ולא התייסר בשאלות מורכבות או בדמויות בעלות נפח. ילדים לא מתעניינים במורכבויות. אך כאשר הילד מוכשר מאוד, האינפנטיליות היא זו שמוסיפה לוויית חן ליצירה ומספקת לה את רגעיה המבדרים ביותר: ניקולאס חובט להנאתו במר לנוויל הקנאי, שולֶה מהביוב את שמשייתה של ילדת הפלא ומפלרטט עם העלמה סנווליצ'י. הוא מתמוגג מהריבים המצחיקים בין פאני לחברתה הטובה ביותר טילדה ואפילו בהיטפלות שלו למומים גופניים יש עליצות מידבקת של ילד שלמד זה עתה את "השקדייה פורחת, לאבא יש קרחת". אף אחד כבר לא כותב ככה, וחבל.

לילדותיות הזאת אפשר להוסיף גם את דרישות הפורמט. כמעט מרגישים שהספר נכתב לנגד עיני הקורא - ובמובן מסוים, כך באמת היה. אפשר לדמיין את דיקנס משפריץ מילים ללא הבחנה, בעודו כורע תחת לחץ הדד-ליין. לכן הוא מדביק כמה שיותר שמות תואר לכל שם עצם, לכן הוא עושה שימוש תכוף מדי במילה "מאוד" ומאריך בדברים היכן שאפשר לקצר - שהרי יש מכסת מילים שצריך לעמוד בה, וכל האמצעים כשרים. וכשהדף ריק מדי והשעה דוחקת, ויש איזה עניין חברתי או פרטי שדורש התייחסות, דיקנס לוקח את גיבורו אל חבר פרלמנט ושומע מפיו נאום חוצב להבות המשקף את דעתו של דיקנס עצמו על היחס המחפיר כלפי סופרים. הוא נותן לניקולאס לתעות אל סצנה צדדית שבה הוא משמיע את דעתו על השימוש הפרוע שנעשה ביצירותיו עוד לפני שהושלמו, על הזלזול של תקופתו בזכויות היוצרים. שתי הסצנות לא שייכות לסיפור ונוכחותו של ניקולאס בהן לא מתאימה לדמותו), בעיקר כשניקולאס עצמו התפרנס אך לפני זמן קצר משוד יצירותיהם של מחזאים צרפתים(, אבל לדיקנס יש משהו חשוב להגיד, והוא מנצל את גיבורו כדי לעשות זאת. זו עוד דוגמה לחוסר אחריותו כסופר, אבל בעיני דווקא הילדותיות, הרסן המשולח, הגרגרנות והיעדר המשמעת - שנפוצים בעיקר ברומנים הראשונים של דיקנס, ו"ניקולאס ניקלבי" הוא אחד מהם - הם אלה שהפכו אותו לאחד הסופרים הנקראים והאהובים בהיסטוריה, למרות עיקומי האף המתבקשים מצד האקדמיה.

על פי "ניקולאס ניקלבי", גם דיקנס עצמו היה מודע לפערים שבין "אמנות גבוהה" ל"אמנות נמוכה". בעוד הוא מתייחס בלגלוג מהול בחיבה לבדרנים העממיים מתיאטרונו של מר קראמלז, ברור לחלוטין מה הוא חושב על המוּמיות של מגדל השן, על פי תיאורם של מר וגברת קרדל, הפרובינציאלים התרבותיים:

ובכן, הגברת קרדל נודעה בקרב הבקיאים בתחומים אלה כבעלת טעם לונדוני ממש בכל הנוגע לספרות ולמחזות. ובאשר למר קרדל, הוא כתב מנשר בן שישים וארבעה עמודים על דמותו של בעלה המנוח של האומנת ב"רומיאו ויוליה", בתוספת תהייה אם באמת היה "איש עליז" בימי חייו, או שמא אין זו אלא חיבתה של אלמנתו האוהבת שגרמה לה לתאר אותו כך. כמו כן הוכיח שאם משנים את צורת הפיסוק המקובלת, כל אחד ממחזותיו של שקספיר משתנה ומשמעותו מתהפכת על פיה. מיותר לציין אפוא שהיה מבקר גדול והוגה מעמיק ביותר ומקורי עד מאוד.

כאן יש צינה ועוינות ממש, לעומת הלגלוג האוהב שדיקנס מרעיף על מר קראמלז, מנהל התיאטרון העממי, שמנסה לשלב במחזות שהוא מעלה משאבה ושתי גיגיות שקנה במבצע, ונוסע במרכבה רתומה לסוס פוני בעל עבר אמנותי. קראמלז מעלה מחזות שדיקנס נדמה כמלגלג עליהם, אך קשה לדעת אם חמקה מעיניו העובדה שחוקי הדרמה על פי מר קראמלז זהים לחלוטין לחוקי הדרמה על פי דיקנס עצמו. כאשר ניקולאס צופה בשני בניו של קראמלז מסתייפים ותוהה על הבדלי הגודל ביניהם, מסביר לו האב הגאה:

הרי זו מהותו של הקרב, שיהיה ביניהם הבדל של רגל או שתיים. כיצד תשיג את אהדת הקהל בצורה הוגנת וחוקית ללא איש קטן שקורא תיגר על איש גדול - אלא אם יש חמישה לפחות נגד אחד, ואין לנו מספיק עובדים בשביל זה בלהקה שלנו.

והמוטיב הרגשני והמתבכיין שמופיע בשיחותיהם של ניקולאס וקייט ניקלבי כאשר הם מתרפקים על עברם, הוא בשר מבשרו של התיאטרון הכפרי, כפי שמסביר השחקן מר לנוויל:

"הרי זה מובן מאליו," טען מר לנוויל. "באמת, איך אפשר לא להבין איך עושים זאת? אני מתפלא עליך! אתה לוקח את הגברת האומללה ואת הילדה הקטנה ואת המשרת המסור למשכנות העוני, נכון? אז הנה. הגברת האומללה צונחת לכיסא ומליטה את עיניה בממחטתה - 'למה את בוכה, אמא'לה?' אומרת הילדה. 'אל תבכי, אמא'לה, או שגם אני אבכה בגללך!' 'וגם אני!' אומר המשרת הנאמן ומשפשף את עיניו בזרועו. 'מה נוכל לעשות כדי לרומם את רוחנו, אמא יקרה?' אומרת הילדה הקטנה. 'כן, מה נוכל לעשות?' אומר המשרת הנאמן. 'הו, פּייר!' אומרת הגברת האומללה. 'הלוואי שיכולתי להיפטר ממחשבות מכאיבות אלה.'

להקת התיאטרון העממי, על כל פגמיה, מבדרת מדי ערב עשרות צופים נלהבים וחבריה באמת מסורים לעבודתם, גם אם כישרונם נופל בהרבה ממסירותם. לדיקנס לא אכפת. הוא יודע שלמחזה אסור לשעמם את צופיו ושלספר אסור לשעמם את קוראיו. מכאן נגזר הכול. ולכן, גם אם דיקנס מגזים), ואולי מילת התנאי מיותרת, כי הוא מגזים תמיד(, מאז ומעולם אהבתי יותר לבלות בחברת שלל דמויות הקרטון שלו מאשר בחברת הבורגנים העמוקים ובעלי המודעות העצמית שנפוצו כל כך בספרות במאה השנים האחרונות. ההנאה או הסלידה מדיקנס היא בבואת הדימוי העצמי של הקורא: מי אתה, קראמלז או קרדל? לי התשובה ברורה. תמיד קראמלז. תמיד דיקנס. החבר'ה של דיקנס פשוט מצחיקים יותר, מה לעשות.

את "ניקולאס ניקלבי" קראתי בנעורי במהדורה מקוצרת, לנוחיות בני הנוער. כשהשתחררתי מהצבא קראתי את הספר בשלמותו ובאנגלית, ומאז אני חוזרת אליו אחת לכמה שנים כשאין לי מה לקרוא. זהו הדיקנס האהוב עלי, לצד "דייוויד קופרפילד" ו"הפיקוויקים". אילו היה מישהו אחר טורח לתרגם אותו מחדש, לא היה עולה על דעתי לעשות זאת בעצמי, שהרי אינני מתרגמת, וגם לוּ רציתי להיות, ודאי שלא הייתי בוחרת בספר של שמונה מאות עמודים ובהם, להערכתי, כטריליון מילים ורובן כאלה שאינני משתמשת בהן במגעי היומיומיים עם המשרתים באחוזתי הכפרית שבקנט. אלא שעלה על דעתי לעשות משהו מועיל בזמן שבו אין לי מוזה משלי. ובאין דבר טוב יותר לעשותו, התחלתי לתרגם את "ניקולאס ניקלבי" להנאתי, וכעבור שליש ספר מצאתי לשמחתי את שרי גוטמן ואת "אחוזת בית", וכבר יכולתי לקרוא לזה עבודה.

לא רק לשם ההנאה תירגמתי את ניקולאס, אלא גם כדי ללמוד עברית מחדש. עם האנגלית אין בעיה. כל אדם בעל אוצר מילים סביר באנגלית יכול לפתוח מילון בכל פעם שהוא נתקל במילה לא מוכרת. מהבחינה הזאת, תרגום הספר הזה היה עניין קל. אלא שכמו רבים אחרים ששומעים המון אנגלית בחיי היומיום, גם העברית שלי מאונגלזת עד כדי צורך בשיקום. התחביר שלי מושפע מאלפי שעות טלוויזיה וקולנוע באנגלית, ולכן התאמצתי (כמעט כתבתי ברוח האנגלית: "עשיתי מאמץ") לפרק את משפטיו העמוסים של דיקנס, שעובדים יפה באנגלית אך לא תמיד בעברית ולהרכיב אותם מחדש. ניסיתי להזכיר לעצמי ש"מאוד יפה" זה באנגלית ו"יפה מאוד" זה בעברית, שבאנגלית "לוקחים בחשבון" ובעברית "מביאים בחשבון", שבאנגלית "לוקחים נשימה" ובעברית סתם "נושמים". ברור לחלוטין שנשכחו ממני שפע איסורי "ודייק": לא "כנראה ש" אלא "נראה ש", ו"כה" אינו צורה מטופחת של "כל כך".

במהלך עבודת התרגום גיליתי שהעברית שלי מלאה שגיאות בסיסיות, הרבה מעבר לגבול הפאדיחה, משובצת תרגומים מילוליים דוחים של ניבים אנגליים גם כשיש ניבים עבריים מצוינים ורצופה משפטים שבהם מילים עבריות נאות והדורות מונחות בסדר אנגלי. ההקפדה על תחביר עברי ועל עברית נכונה היתה משימה קשה הרבה יותר מאשר לחפש במילון את פירוש המילה incipient, ואם כי השתדלתי מאוד לעמוד בה, הייתי מתרסקת אלמלא העורכת קטיה בנוביץ', שיודעת עברית הרבה יותר טוב ממני ושסידרה כמעט את כל המילים בספר בסדר העברי הנכון.

לא אומר שהחודשים שביליתי בתרגום היו מהנים מכף רגל ועד ראש, בעיקר מפני שאני נהנית באמת מדיקנס רק כשהוא מצחיק. כשהוא צודק, מתרגש, מטיף, מתפעל מצמד הנודניקים לבית צ'יריבל שאין להם אפילו בדיחה טובה אחת, מפיהם או לפחות על חשבונם, או מתבכיין על מדלן הסובלת או על סמייק החולה - אין לי כוח אליו. הרצון לתקן את דיקנס היה מנוע רב-עוצמה במהלך העבודה, ושיעור חשוב בענווה. לוּ היה דיקנס שואל אותי, הייתי מייעצת לו להעיף מהספר את סיפורן של העלמות מיורק ואת זה של הברון מגרוגוביץ, להשיא את ניקולאס לטילדה פרייס או לעלמה סנווליצ'י, ולהניח לקייט להתפתות לסר מאלברי הוק. ברור שלאחים צ'יריבל הייתי ממליצה על תאונת מרכבה קטלנית שתפטור אותנו מעונשם, ובראלף לא הייתי משנה כלום. אבל לו היה דיקנס שומע לעצותי, היתה מתקלקלת תמונת העולם המוסרית והמסודרת שכל כך טבעית לו, ושהיום עשויה להיראות לנו פשטנית, רגשנית ומשעממת. כמו הרבה קוראים בני זמננו, הושחתתי גם אני בידי הדרישה לעומק רוחני ונפשי אצל דמויות ספרותיות. למרבה המזל, הקשר ארוך השנים שאני מקיימת עם דיקנס הותיר בי כמיהה והערכה לאמנות בצבעי טכניקולור. אילו היו מספרים את "ניקולאס ניקלבי" בצורה בוגרת יותר, הוא היה דוהה, מאבד את חיוניותו ומבדר ומרגש הרבה פחות. וחוץ מזה, את דיקנס לא משכתבים.

מה שנותר, אם כן, היה מלאכת התרגום, ואותה היה צריך לעשות כמיטב היכולת גם בקטעים של תיאורי נוף (למרבה המזל, אין לדיקנס הרבה כאלה) ויבבות צדיקים (כאלה יש יותר מדי, אבל מספיק להתלונן).

לדיקנס יש שלוש תכונות בסיסיות שעלולות להטות את המתרגם מן הדרך. הראשונה, העובדה שמדובר בסופר שמת מזמן. השנייה, שכתב ספרים עבים. שתי תכונות אלה בלבד מקנות לו אוטומטית הילת מכובדות לא מוצדקת, ואם לא די בכך, הרי דיקנס כתב אנגלית יפה מאוד, עשירה ושמנה, שנראית לעתים כמתנגשת בלב העממי הגס והחם שפועם מתחתיה. אלא ששליטתו של דיקנס בשפה היא מאוד לא אקדמית. כלומר, לא מדובר במלומד, שכן דיקנס זכה להשכלה בסיסית למדי, אלא במי שפשוט נהנה מעושרה של השפה ומאינספור הצעצועים שהיא מספקת לו. כשאני קוראת את דיקנס, אני אף פעם לא מרגישה במאמץ מצדו לתפעל את השפה. הוא קשקשן רהוט מלידה. לכן, עיקר המאמץ התרגומי היה לשמר את תחושת המשחק, ולהשאיר את השפה הגבוהה ואת המילים הנדירות בלי לחנוט את הטקסט. זו עבודה מבלבלת לעתים, שכן השפה עלולה להשכיח את הוולגריות הבסיסית והמלבבת שלו, וכשניגשים לווירטואוז לשוני כמו דיקנס, קל להיתקף יראה ותחושת "הו! קלאסיקה!" אבל אז מפספסים את הנקודה: דיקנס לא כתב קלאסיקה, הוא כתב בידור.

נכון שהוא היה מגלומן כמו כל סופר שמכבד את עצמו, אבל הוא כתב מטעמי פרנסה לא פחות מאשר מתוך להט אמנותי. כמה שנות עוני בילדותו ובנעוריו החדירו בו פחד אלוהים מפני הדלות, ולכן, כשעלה לגדולה יצא לסיבובי הופעות שבהם הקריא קטעים מספריו, ואלה היו רווחיים הרבה יותר ממכירות הספרים. הוא נסע לסיבוב הופעות באמריקה (ותיעב אותה מתוך התנשאות של בן האימפריה) בגלל תאוות בצע לשמה. אילו חי היום, היה כותב לטלוויזיה טלנובלה יומית, מגיש תוכנית אירוח ותוכנית רדיו, וגם כותב טור בעיתון. מומחי ספרות בני זמננו עדיין מתקשים לעתים להודות בגדולתו החד-פעמית בגלל כל התכונות הללו, ולשם שינוי אפשר להסכים איתם, ולו כדי לקבל לגיטימציה לרצון להיפטר מתחושת השגב כשמתרגמים או כשקוראים אותו.

דיקנס לא היה נשגב במיוחד, לא ביצירותיו ולא בחייו. גם אוהביו הרבים מתקשים להבין מדוע הגיבורות הרומנטיות שלו הן סמרטוטים לחים ומשמימים, ומדוע הן נושאות בגבורה כל התעללות ושרירות לב מצד הגברים שבחייהן, או סתם תופסות מקום על העמוד. ב"אוליבר טוויסט" הוא הציג את דמותו האנטישמית להבחיל של פייגין, וזאת מבלי שפגש ולו יהודי אחד. שנים אחר כך, כשמכר את ביתו ליהודי בשם דייוויס, התפעל ממנו דיקנס מאוד, ואף הוסיף אותו ואת גברת דייוויס לרשימת מכוּתביו הרבים. וכשגברת דייוויס ניצלה את ההזדמנות לנזוף בו על העוול שעשה לפייגין, התווכח איתה בהתחסדות מדושנת, אך במהדורה מאוחרת החליף ב"פייגין" את עשרות הפעמים שבהן כינה אותו סתם "היהודי". בתור פיצוי, צייר שנים אחר כך ב"חברנו המשותף" דמות חיובית מאוד של יהודי. למרבה הצער, הדמות הזאת לא זכתה לפרסום של "פייגין".

צ'רלס דיקנס היה גם צדקן ואגו-מניאק, אב מזעזע ובעל אכזרי, שבגיל ארבעים ושש התאהב בשחקנית בת שמונה-עשרה ונטש למענה את אשתו, אם עשרת ילדיו. למרות שכנועי חבריו, השפיל את הרעיה שבורת הלב כשכתב על פרֵדתם מאמר צבוע ושקרני באחד מכתבי העת שערך. הוא הפריד את ילדיו מאמם, אך גם פירנס נחשול של קרובי משפחה מדרגות שונות, תרם לצדקה והקים מכספו מעון לשיקום פרוצות וגילה בו מעורבות שהיתה משמחת כל פסיכולוג.

הוא לא היה אינטלקטואל, אלא ילד מוכה שיגעון גדלוּת שכישרון ענק צנח עליו. אפשר ללמוד משהו על דיקנס דרך השוואה לג'ורג' אליוט, עוד סופרת ויקטוריאנית גדולה: היא מפזרת בספריה אזכורים של יצירות אמנות, זמרים, ציירים, סופרים ומסאים, מצטטת ממיטב היצירות ומהתנ"ך, ואילו הוא מאזכר ביצירותיו מודעות פרסומת לסבון ולשעוות שפמים. רוב יצירות האמנות שהוא מזכיר הן כאלה שרוקמים על מטפחות, לא כאלה שתלויות במוזיאון. נכון, הוא כותב על שקספיר בהתפעלות, אבל כל אחד יכול להתפעל משקספיר, וחלק גדול מן הדמויות האמיתיות שנזכרות ב"ניקולאס ניקלבי" הן פריקים אנושיים שהופיעו בקרקסים. בעיני זה פשע לתרגם אותו מתוך יראת כבוד.

כיוון שאין לי יראת כבוד כלפיו, השתמשתי בתרגום באותם רגשות שיש לי בשעת הקריאה בספריו: שמחה, אהבה ותחושה עמוקה שאני מבינה למה הוא מתכוון - וזה פשוט כשמתעסקים עם סופר שלא יודע, ולא אכפת לו, מה זה סב-טקסט.

כשהוא משתמש בשפה, דיקנס משחק עם כל החומרים שהוא מכיר: תוקע מילה "נמוכה" בפסקה "גבוהה", ולהפך - משתמש במילים גבוהות לתיאור סצנה וולגרית. גם במובן הזה הוא עלול לעתים לבלבל את המתרגם: הדיבור של סקווירס, למשל, מורכב משני סגנונות. האחד, של מישהו שרכש השכלה כלשהי ומשתדל לדבר כבן תרבות, והאחר, של הבהמה מיורקשר, שמתפרצת תחת הכסות המהוגנת והמזויפת של איש החינוך כשהוא שיכור או כועס, מרגיש בנוח או סתם לא שם לב. צריך להקפיד ולהניח לשני הקולות הללו להישמע, ולא לגהץ את שניהם לסגנון דיבור אחיד שפוגע באפיון הדמות: סקווירס משתדל להקפיד על דקדוק נכון אבל לא תמיד מצליח, ולפעמים השפה שלו המונית ממש. כך כתב אותו דיקנס.

ויש עוד סוגיה חשובה שהמתרגם צריך להכריע בה: מה עושים עם דיאלקטים? דיקנס ניסה להתמודד עם המבטא היורקשרי של ג'ון בראודי הטוב בעזרת כתיב פונטי שתוצאתו היא מילים משובשות וריבוי גרשיים. חוץ מהעובדה שבעיני זו התחכמות מלאכותית, התרגום לעברית מציב בעיה נוספת, והיא שיורקשר אינה חבל ארץ בישראל. כאן החלטתי להשאיר את הרעיון המרכזי שמאחורי דמותו של בראודי, והוא שמדובר באדם לא משכיל שאינו מצחצח מילים, לדבוק בו ולזנוח את הרעיון הנואל של כתיבת מבטא.

כמו במקרים הללו, גם בשאר הספר העדפתי להקפיד על הרוח הדיקנסית באופן כללי וליישם אותה כך שתתאים לעברית. כלומר, אם דיקנס מרשה לעצמו לשתול מילים עממיות בתוך פסקאות אלגנטיות, כך עשיתי גם אני, אבל בתנאים שנוחים לעברית.

והיה כמובן צורך להחליט מראש מה יהיה גובה השפה בכלל. דיקנס ממילא נחשב "כבד", ולו רק בגלל עתיקותו היחסית ועובי הספר. אפשר היה להנמיך את העברית מתוך התנשאות על הקוראים, אבל בכך לחטוא גם להם וגם לדיקנס. ואני מניחה שאפשר היה לתרגם את הספר בצורה נמלצת יותר, מתוך כבוד להוד קלאסיותו של הסופר, אבל אז היה נעלם החן שיש בהידור הממזרי של השפה של דיקנס. ובל נשכח ששפתו של דיקנס היתה גבוהה גם בתקופתו, וזה לא מנע ממאות אלפים לחכות בציפייה דרוכה לפרסום הפרק הבא. השפה היא רק אחד מן הכלים הרבים שבהם השתמש דיקנס כדי לצוד את קוראיו, וכיוון שההומור הוא זה שמשך אותי אל ספריו מלכתחילה, עיקר מאמצי התמקדו במשימה החשובה של שמירה על הבדיחות. אי-אפשר לעשות את זה אם לוקחים הכול ברצינות רבה מדי. דיקנס היה אמנם גאון, אבל לא כל גאונות היא מהסוג שגורם לך לכרוע על ברכיך מוכה אלם. יש גאונים שצוחקים, בוכים ומגחכים איתם. דיקנס הוא אחד מהם.

עירית לינור
תל אביב, 2005

ניקולאס ניקלבי - צ'רלס דיקנס
Nicholas Nickleby - Charles Dickens


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים