Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

היביסקוס סגול
מאת: צ'יממנדה אדיצ'יה
Purple Hibiscus - Chimamanda Ngozi Adichie

ההוצאה:

כנרת

בעיר קטנה בניגריה, קָמבִּילִי בת החמש-עשרה ואחיה הבכור, גָ'גָ'ה, חיים חיי רווחה. אולם אביהם, איש עסקים אמיד, מנהל את המשפחה ביד קשה. הבית שקט ומחניק.

עולם חדש מתגלה לשני האחים כאשר הם יוצאים בפעם הראשונה למסע הרחק מביתם, אל דודתם האוהבת והשופעת חיים, אִיפֶאוֹמָה. דירתה הקטנה עמוסה ספרים, באוויר שורר ריח קארי ומוסקט, וצחוק בני הדודים שלהם מהדהד בבית.

גָ'גָ'ה מגלה את עבודת הכפיים בגינה, וקָמבִּילִי מתאהבת בסתר בכומר צעיר. בלבם מתעוררת תחושת חירות עזה, שעתידה לעורר מתח רב בתוך המשפחה והתנגשות בלתי נמנעת.

היביסקוס סגול
שתפו אותי

היביסקוס סגול הוא סיפור כובש לב על סערת רגשות ולבטי התבגרות, על כוחם של קשרי משפחה ועל השפעתה של התרבות על עיצוב חיינו.

צ'ימָמָנדָה נגוֹזי אָדִיצִ'יֶה גדלה בניגריה ולמדה במשך שנתיים רפואה לפני שהיגרה לארצות הברית. סיפוריה הקצרים זכו בפרסים רבים. כיום היא מחלקת את זמנה בין ארצות הברית לבין ניגריה.

"ספר ראשון מרשים, כובש, עדין, אמיתי... ספר הבכורה הטוב ביותר שקראתי מאז 'אלוהי הדברים הקטנים' של ארונדהטי רוי. מחקר עדין זה של חיי משפחה ומורכבות פוליטית בניגריה מהלך קסם. ספר יוצא דופן." (טיימס)

"רומן ראשון מרשים, חודר לקרביה של ניגריה." (בוקליסט)

"הופעת בכורה הלוכדת את הקורא למן העמוד הראשון ומהדהדת ברקע הרבה אחרי סופו הטראגי." (פבלישרס ויקלי)

ספרה: חצי שמש צהובה (2006), ראה אור בעברית בינואר 2009.

באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם את
הפרק הראשון מתוך היביסקוס סגול

אלים נשברים

יום ראשון של התמרים (יום ראשון שלפני חג הפסחא, כל ההערות של המת´)

העניינים בבית התחילו להשתבש כשאחי גָ'גָ'ה לא הלך למיסה, ופָאפא הטיח את ספר התפילה הכבד שלו לצד השני של החדר ושבר את הפסלונים שעל השידה. בדיוק חזרנו מן הכנסייה. מָאמא הניחה את כפות התמרים הרעננות, הרטובות ממים קדושים, על שולחן האוכל ועלתה למעלה להחליף בגדים. אחר כך היא תקשור אותן לצורת צלבים שמוטים ותתלה אותן על הקיר לצד התצלום המשפחתי שלנו הנתון במסגרת זהב. שם יישארו עד לתחילת צום הארבעים, ואז ניקח את הצלבים לכנסייה כדי לשרוף אותם לאֵפר. בכל שנה פָאפא סייע בחלוקת האפר, לבוש גלימה אפורה ארוכה כמו שאר הנזירים. התור שלפניו תמיד התקדם לאט מן האחרים, כי הוא לחץ בכוח על כל מצח באגודלים טבולים אפר כדי להטביע צלב מושלם, והקפיד להגות לאט ומתוך כוונה, "מעפר באת ואל עפר תשוב."

במיסות ישב פָאפא בשורה הקדמית ליד המעבר האמצעי, ולידו מָאמא, גָ'גָ'ה ואני. הוא תמיד היה ראשון לקבל את לחם הקודש. רוב האנשים לא כרעו ברך לקבלת לחם הקודש אצל מזבח השיש שלידו התנשא פסל הבתולה מריה הבלונדינית בגודל טבעי, אבל פָאפא כן. הוא היה עוצם את עיניו כל כך חזק עד שפניו התהדקו בעווית ומשרבב את לשונו החוצה לכל אורכה. אחר כך היה חוזר למקומו ומביט בשאר בני הקהילה בדרכם אל המזבח, כפות ידיהם לחוצות זו אל זו ומושטות קדימה כאילו הם אוחזים קערה על צִדה, בדיוק כמו שהאב בֶנֶדיקט הורה להם לעשות. האב בנדיקט היה בסנט אגנס כבר שבע שנים, אבל אנשים עדיין התייחסו אליו כאל "הכומר החדש שלנו". אולי לא היו עושים כן אלמלא היה לבן. הוא תמיד נראה חדש. פניו שצבען כעין חלב משומר ואנונה פרוסה לא כהו בחומם הלוהט של שבעה הָרמָטָנִים (סופות חול בחוף האטלנטי של אפריקה) ניגריים. אפו הבריטי עדיין היה מחודד וצבוט כמו תמיד, אותו אף שהדאיג אותי כשרק הגיע לאֶנוגו, כי חשבתי שאיננו יכול לשאוף דרכו די אוויר. האב בנדיקט הכניס שינויים בקהילה, למשל שתפילות "אני מאמין" ו"אלוהים רחם עלינו" ייאמרו רק בלטינית. אִיגבו איננה מתאימה. יש גם לצמצם את מחיאות הכפיים למינימום כדי לא להקל ראש בהדרת הכבוד של המיסה. אבל הוא התיר שירים באִיגבו (שפה המדוברת בצפון-מזרח ניגריה) בזמן איסוף התרומות. הוא כינה אותם שירי ילידים, וכאשר אמר "ילידים" היו זוויות שפתיו הישרות נוטות מטה ויוצרות צורת U הפוכה. בטקסים שלו היה האב בנדיקט מזכיר את האפיפיור, פָאפא וישו - בסדר זה. הוא נעזר בפָאפא כדי להמחיש לנו את כתבי הקודש.

ביום ראשון של התמרים הוא אמר: "כאשר אנו מניחים לאור שבתוכנו להאיר לבני האדם, אנו מגלמים את כניסת הניצחון של ישו לירושלים. הביטו בחברנו יוג'ין. הוא היה יכול להיות כמו 'האנשים הגדולים' במדינה. היה יכול להחליט לשבת בבית אחרי ההפיכה ולא לעשות כלום כדי שהממשלה לא תאיים על העסק שלו. אבל לא, הוא השתמש ב'סטנדרד' כבמה לומר דברי אמת, גם אם משמעות הדבר הפסד פרסומות בעיתון. האח יוג'ין דיבר אמת מתוך חירות. כמה מאיתנו עמדו לצד האמת? כמה מאיתנו גילמו את כניסת הניצחון של ישו לירושלים?"

הקהל היה עונה "כן" או "יברך אותו אלוהים" או "אמן", אבל לא בקול רם מדי, כדי לא להישמע כמו הכנסיות הפנטקוסטליות שצצות כפטריות אחר הגשם. הכול הטו אוזן בריכוז ובדממה, ואפילו תינוקות חדלו לבכות, כאילו הקשיבו גם הם. הקהילה האזינה ברוב קשב אפילו כשהאב בנדיקט סיפר לפעמים דברים שכבר היו ידועים לכולם - על כך שפָאפא תרם תרומות גדולות למגבית הפרוטות של פיטר ולסנט וינסנט דה פול. ושפָאפא משלם עבור תיבות יין הקודש, עבור התנורים החדשים במנזר שבו האחיות הנזירות אופות את לחם הקודש, ועבור האגף החדש בבית החולים סנט אגנס שבו האב בנדיקט מעניק לגוססים משיחת קודש אחרונה. ואני ישבתי ליד גָ'גָ'ה, ברכי לחוצות זו אל זו, מנסה בכל מאודי לשמור על ארשת פנים קפואה כדי לא להסגיר את גאוותי, כי פָאפא אמר שענווה היא דבר חשוב.

פניו של פָאפא עצמו היו חתומות באותה הבעה כמו בתצלום שלו, כשעשו עליו סיפור גדול אחרי שאמנסטי העולמי העניק לו את פרס זכויות האדם. זו היתה הפעם היחידה שהתיר לעצמו להתראיין לעיתון. העורך שלו, אָדֶה קוקֶר, התעקש על כך ואמר שפָאפא ראוי לכבוד, ושפָאפא יותר מדי צנוע - מָאמא סיפרה לגָ'גָ'ה ולי. פָאפא לא דיבר על דברים כאלה. המבט החתום נשאר על פניו עד שהאב בנדיקט היה מסיים את הטקס, והגיע זמן חלוקת לחם הקודש. אחרי שפָאפא היה מקבל את לחם הקודש, הוא היה נשען לאחור וצופה בבני הקהילה הצועדים אל המזבח, ובסיום המיסה היה מדווח בדאגה לאב בנדיקט אם מישהו החמיץ שתי מיסות יום ראשון רצופות. הוא דחק באב בנדיקט לזמן אליו את האיש ולדבר אל לבו לחזור אל חיק העדר - שום דבר לבד מחטא המוות לא היה גורם למישהו להחמיץ את המיסה שני ימי ראשון בזה אחר זה. לכן כאשר פָאפא לא ראה את גָ'גָ'ה ליד המזבח באותו יום ראשון של התמרים כשהכול השתנה, הוא חבט את ספר התפילה שלו המכורך עור, שמתוכו מציצים סרטים אדומים וירוקים, על שולחן האוכל כאשר הגענו הביתה. השולחן היה עשוי זכוכית, זכוכית עבה, והוא רטט וכמוהו כפות התמרים שעליו.

"גָ'גָ'ה, לא הגעת למיסה," אמר פָאפא בשקט, כמעט בשאלה.
גָ'גָ'ה הביט בספר התפילות שעל השולחן כאילו הוא פונה אליו. "המציות עושות לי ריח רע בפה."

לטשתי מבט בגָ'גָ'ה. השתחרר לו בורג? פָאפא עמד על כך שנקרא לזה לחם קודש, כי "קודש" הביע את המשמעות העמוקה של הדבר, קדושת גופו של ישו. "מצייה" היא ביטוי של חול, משהו שנוצר באחד המפעלים של פָאפא - מציות שוקולד, מציות בננה, מוצר שאנשים קונים לילדים שלהם בתור חטיף בריא יותר מביסקוויט.

"והכומר כל הזמן נוגע בפה שלי וזה מגעיל אותי," אמר גָ'גָ'ה. הוא ידע שאני מסתכלת בו, ושעיני הנדהמות מתחננות שיָשים מחסום לפיו, אבל הוא לא השיב לי מבט.

"זה גופו של אדוננו," קולו של פָאפא היה חרישי, מאוד חרישי. פניו נראו צבות כבר קודם, עם פריחות פצעונים פושות בכל חלקה, אבל עכשיו נראה כאילו הן מתנפחות עוד יותר. "אתה לא יכול להפסיק לקבל את הגוף של אדוננו. זה מוות, אתה יודע את זה."
"אז אני אמות." פחד הקדיר את עיניו של גָ'גָ'ה לצבע של זפת-פחם, אבל הוא הישיר מבט אל פָאפא. "אז אני אמות, פָאפא."

פָאפא הסתכל במהירות סביב החדר, כאילו מחפש הוכחה לכך שמשהו נפל מהתקרה הגבוהה, משהו שמעולם לא חשב שייפול. אז הרים את ספר התפילות והשליך אותו לאורך החדר, לעבר גָ'גָ'ה. הוא החטיא את גָ'גָ'ה לחלוטין, אבל פגע בשידת הזכוכית שמָאמא מירקה לעתים כל כך תכופות. הספר סדק את המדף העליון, העיף לרצפה הקשה את הפסלונים הקטנים בצבע בז´ של רקדניות בכל מיני תנועות מחול ונחת לידם. או יותר נכון, נחת בין השברים שלהם. ושם הוא נח, ספר תפילות ענק בכריכת עור, שהכיל את המקראות לכל שלושת המחזורים בשנה.

גָ'גָ'ה לא זז. פָאפא התנודד מצד לצד. אני עמדתי ליד הדלת והתבוננתי בהם. מאוורר התקרה הסתובב, והנורות התלויות עליו נקשו זו בזו. מָאמא נכנסה, כפכפי הגומי שלה משמיעים סלפ-סלפ על רצפת השיש. היא כבר פשטה את חצאית המעטפת של יום ראשון המקושטת בפאייטים ואת החולצה בעלת השרוולים התפוחים. עכשיו לבשה מעטפת בטיק פשוטה קשורה ברפיון על מותניה, ואותה טי-שרט לבנה שלבשה בכל יומיים. זו היתה מזכרת מסמינר ספיריטואלי שהיא ופָאפא השתתפו בו פעם. המילים אלוהים הוא אהבה זחלו על החזה המידלדל שלה. היא הביטה בשברי הפסלונים על הרצפה, ואז כרעה והתחילה אוספת אותם בידיים חשופות.

את הדממה הפר רק זמזום מאוורר התקרה החותר באוויר השקט. אף על פי שחדר האוכל המרווח שלנו נפתח אל טרקלין רחב אף יותר, הרגשתי שאני נחנקת. הקירות בצבע קרם שעליהם תצלומים ממוסגרים של סבא הלכו וקרבו אלי, סוגרים עלי מכל עבר. אפילו שולחן האוכל העשוי זכוכית נע לעברי.

"ננֶה, נגוָוה, לכי להחליף בגדים," אמרה לי מָאמא והבהילה אותי, אם כי מילותיה בשפת אִיגבו היו חרישיות ורגועות, ובאותה נשימה, בלי לעצור, אמרה לפָאפא, "התה שלך מתקרר," ולגָ'גָ'ה, "בוא תעזור לי ביקו."

פָאפא ישב אל השולחן ומזג לעצמו תה ממערכת כלי חרסינה בעלי שוליים ורודים. המתנתי שיזמין אותי ואת גָ'גָ'ה ללגום, כמו שנהג תמיד. לגימה של אהבה, הוא קרא לזה, כי אתה חולק את הדברים הקטנים שאתה אוהב עם האנשים שאתה אוהב. קחו לגימת אהבה, הוא היה אומר, וגָ'גָ'ה היה ניגש ראשון. אז הייתי אני אוחזת את הספל בשתי ידיים ומקרבת אותו אל שפתי. לגימה אחת. התה היה תמיד יותר מדי חם, תמיד שורף את הלשון, ואם ארוחת הצהריים היתה קצת מפולפלת, לשוני הדוויה היתה יודעת סבל. אבל זה לא היה חשוב, כי ידעתי שכאשר התה צורב את לשוני, הוא צורב לתוכי את אהבתו של פָאפא. היום פָאפא לא אמר "קחו לגימת אהבה". הוא לא אמר כלום בעת שהתבוננתי בו מגביה את הספל אל פיו.

גָ'גָ'ה רכן ליד מָאמא, ריפד את סל האשפה בעיתון הכנסייה שאחז בידו והניח בו פיסת חרס משוננת.

"זהירות, מָאמא, השברים האלה יעשו לך חתכים באצבעות," הוא אמר.
משכתי באחת הצמות שלי מתחת לצעיף הכנסייה השחור כדי לוודא שאני לא חולמת. למה הם התנהגו בצורה כל כך רגילה, גָ'גָ'ה ומָאמא, כאילו לא ידעו מה אירע זה עתה? ולמה פָאפא שותה את התה שלו בנחת, כאילו גָ'גָ'ה לא החציף פנים? הסתובבתי לאט ועליתי במדרגות כדי לפשוט מעלי את השמלה האדומה של יום ראשון.

אחרי שהחלפתי בגדים ישבתי ליד חלון חדרי. עץ הקשיו היה קרוב כל כך, שאלמלא הרשת הכסופה נגד יתושים יכולתי להושיט יד ולקטוף עלה. הפירות דמויי פעמונים צהובים נתלו בעצלתיים, מושכים אליהם דבורים מזמזמות שנחבטו ברשת החלון. שמעתי את פָאפא עולה לחדרו לתנומת הצהריים. עצמתי עיניים וישבתי ללא נוע, מחכה לשמוע אותו קורא לגָ'גָ'ה, לשמוע את גָ'גָ'ה נכנס לחדרו. אבל אחרי דקות ארוכות של דממה פקחתי עיניים, לחצתי את מצחי אל רפפת החלון והבטתי החוצה. החצר שלנו היתה רחבה דיה להכיל מאה אנשים רוקדים אָטִילוגו, מרווחת דיה כדי שכל רקדן יוכל לעשות את הסַלטות המסורתיות ולנחות על כתפיו של הרקדן הסמוך. החומה שהקיפה את מתחם הבית ועליה תֵילים של חוטי חשמל היתה גבוהה כל כך, שלא יכולתי לראות את המכוניות העוברות ברחוב שלנו.

זו היתה תחילת עונת הגשמים, ועצי הפלומריה הסמוכים לחומה כבר מילאו את החצר בריח הפרחים המתקתק שלהם. שורה של שיחי בוגנוויליאה סגולים, גזומים וישרים כמו שולחנות ארוכים, ניצבה בין העצים המסוקסים לבין כביש הגישה. קרוב יותר לבית ניצבו שיחי ההיביסקוס מלאי החיות, שרכנו ונגעו זה בזה כאילו הם מחליפים ביניהם עלי כותרת. שיחי ההיביסקוס הסגול החלו להנץ ניצנים מנומנמים, אבל רוב הפרחים היו על השיחים האדומים. נדמה שהם פורחים במהירות עצומה, שיחי ההיביסקוס האדומים האלה, בהתחשב בתדירות שמָאמא קוטפת מהם כדי לקשט בהם את מזבח הכנסייה, ובתדירות שאורחים קוטמים אותם כאשר הם חולפים על פניהם אל עבר המכוניות שלהם.

בעיקר קטפו את הפרחים חברות קבוצת התפילה של מָאמא - במו עיני ראיתי מחלוני אישה אחת תוקעת פרח מאחורי האוזן שלה - אבל אפילו סוכני הממשל, שני גברים במקטורנים שחורים שהגיעו לפני כמה זמן, תלשו מההיביסקוס בדרכם החוצה. הם הגיעו בטנדר עם לוחיות רישוי של הממשל הפדרלי וחנו סמוך לשיחי ההיביסקוס. הם לא נשארו הרבה זמן. אחר כך גָ'גָ'ה אמר שהם באו כדי לשחד את פָאפא, ושהוא שמע אותם אומרים שהטנדר שלהם מלא דולרים. אני לא בטוחה שגָ'גָ'ה שמע היטב, אבל אני עדיין מהרהרת בזה מדי פעם, מדמיינת את המשאית מלאה ערמות של כסף זר וחושבת אם ארזו את הכסף בהרבה קופסאות או בארגז אחד גדול, כמו זה שהמקרר שלנו הגיע בתוכו.

עדיין הייתי ליד החלון כשמָאמא נכנסה לחדר שלי. בכל יום ראשון לפני ארוחת הצהריים, בין הוראות לסיסי לשים עוד קצת שמן דקלים במרק וקצת פחות קארי באורז-בקוקוס, בזמן שפָאפא נם את שנת הצהריים, מָאמא היתה קולעת את שערי. היא היתה יושבת על כורסה ליד דלת המטבח, ואני על הרצפה כשראשי מעורסל בין ירכיה. למרות שהמטבח היה מאוורר וכל החלונות פתוחים, שערי תמיד ספג את ריחות התבלינים, ואחרי זה, כשקירבתי את קצה הצמה שלי אל אפי, הייתי מריחה מרק אֶגוסִי (egusi - מרק מגרעיני מלון טחונים בתוספת בשר), אוטָאזִי (utazi - עלים חריפים שמשמשים תוספת למרק ולתבשילים) וקָארי. אבל מָאמא לא באה לחדרי עם התיק שהכיל מסרקים ושמן לשערות לקרוא לי שארד למטה. במקום זה היא אמרה, "ארוחת הצהריים מוכנה, ננֶה."

רציתי לומר שאני מצטערת שפָאפא שבר את הפסלונים, אבל המילים שיצאו מפי היו, "אני מצטערת שהפסלונים שלך נשברו, מָאמא."

היא הינהנה קלות, ואז הנידה את ראשה לאט כדי להראות שהפסלונים לא היו חשובים. אבל, כמובן, הם היו. לפני הרבה שנים, עוד לפני שהבנתי, התפלאתי מדוע היא מבריקה אותם בכל פעם ששמעתי את הקולות עולים מחדרם, כאילו משהו נחבט בדלת. כפכפי הגומי שלה מעולם לא השמיעו קול על המדרגות, אבל ידעתי שירדה כששמעתי את דלת חדר האוכל נפתחת. הייתי יורדת ומוצאת אותה ליד השידה ובידה מגבת מטבח טבולה במי סבון. היא בילתה לפחות רבע שעה בצחצוח כל פסלון. אף פעם לא היו דמעות על פניה. בפעם האחרונה, רק לפני שבועיים, כאשר עיניה הנפוחות עדיין עטו את הצבע השחור-סגול של אבוקדו בשל מדי, היא סידרה את הפסלונים במקומם אחרי שמירקה אותם.
"אקלע את הצמות שלך אחרי הארוחה," היא אמרה ופנתה ללכת.
"כן, מָאמא."

ירדתי בעקבותיה במדרגות. היא צלעה קצת, כאילו רגל אחת שלה קצרה מן השנייה, צורת הילוך שגרמה לה להיראות אפילו קטנה מכפי שהיתה באמת. המדרגות התפתלו בצורת S אלגנטית, והייתי במחצית הדרך למטה כאשר ראיתי את גָ'גָ'ה ניצב במבואה. בדרך כלל הוא נהג ללכת לחדרו לפני ארוחת הצהריים כדי לקרוא, אבל היום הוא לא עלה לקומה השנייה. הוא נשאר במטבח עם מָאמא וסיסי.

"קֶה קוָואנו?" שאלתי, אפילו שלא היה עלי לשאול מה שלומו. די היה להביט בו. מצחו בן השבע-עשרה נחרץ קמטים לרוחבו, ולמעמקי כל קמט הזדחל מתח קודר.

הושטתי יד ואחזתי בידו לרגע חטוף לפני שנכנסנו לחדר האוכל. פָאפא ומָאמא כבר היו ישובים, ופָאפא שטף את ידיו בקערת מים שסיסי החזיקה לפניו. הוא חיכה עד שגָ'גָ'ה ואני נתיישב מולו, והתחיל לומר את ברכת המזון. במשך עשרים דקות ביקש מאלוהים לברך את המזון. אחר כך דיקלם את "הבתולה הקדושה" בכמה תארים שונים, ואנחנו ענינו, "התפללי למעננו". התואר האהוב עליו היה "גבירתנו, מגן העם הניגרי" - ביטוי שהמציא בעצמו. הוא אמר לנו שאילו רק אנשים היו אומרים אותו מדי יום, ניגריה לא היתה מקרטעת כמו "ביג מֶן" על רגליים דקיקות של ילד.

ארוחת הצהריים כללה פופו (כופתאות ממחית בטטה - יאם) ומרק אונוגבו(העלים משמשים למרק אחרי שטיפה להסרת המרירות). הפופו היה חלק ואוורירי. סיסי הכינה אותו היטב - היא מעכה את פקעות היָאם בכוח, מוסיפה טיפות מים לתוך המכתש, לחייה מתכווצות עם התמפ-תמפ-תמפ של העלי. למרק נוספו נתחים של בשר מבושל ודג מיובש ועלי אונוגבו ירוקים כהים. אכלנו בדממה. לַשתי כדורי פופו קטנים בין אצבעותי, השקעתי אותם במרק, מוודאת שאשלה גם פיסת דג, והבאתי הכול אל פי. ידעתי שהמרק טוב, אבל לא יכולתי לחוש טעם. לשוני היתה כמו נייר.

"העבירו לי את המלח, בבקשה," אמר פָאפא.
כולנו הושטנו יד אל המלחייה בבת אחת. גָ'גָ'ה ואני נגענו במכל הזכוכית יחד, אצבעותי מרפרפות על שלו בעדינות, ואז הוא הרפה את אחיזתו. העברתי את המלחייה לפָאפא. השקט העמיק. "היום אחר הצהריים הביאו את מיץ הקשיו. הוא טעים. אני בטוחה שהוא יימכר," אמרה לבסוף מָאמא.
"תבקשי מהנערה להביא אותו לשולחן," אמר פָאפא.
מָאמא לחצה על הפעמון שהשתלשל מן התקרה מעל השולחן, תלוי בחוט שקוף, וסיסי הופיעה. "כן, מדאם?"
"תביאי שני בקבוקים מן המשקה שהגיע היום מבית החרושת."
"כן, מדאם."

ייחלתי שסיסי תשאל "איזה בקבוקים, מדאם?" או "איפה הם, מדאם?" או כל דבר שהיה בו להאריך את השיחה ביניהן, כדי לכסות על התנועות העצבניות של גָ'גָ'ה כשהוא לש את הפופו בצלחת שלו לכדורים. סיסי חזרה והניחה את הבקבוקים ליד פָאפא. הם נשאו אותן תוויות דהויות כמו כל המוצרים שיוצרו בבתי החרושת של פָאפא - הוופלים והביסקוויטים והמיצים ושבבי הבננה. פָאפא מזג מן המיץ הצהוב לכל אחד מאיתנו. הושטתי במהירות יד לכוס שלי ולגמתי. המשקה היה מֵימי. רציתי להישמע נלהבת, כי אולי אם אפליג בשבחו של המשקה הטעים, פָאפא ישכח שעדיין לא העניש את גָ'גָ'ה.
"זה טעים מאוד, פָאפא," אמרתי.
פָאפא גילגל את המשקה בין לחייו התפוחות. "כן, כן."
"יש לזה טעם של קשיו טרי," אמרה מָאמא.

תגיד משהו, בבקשה, רציתי לומר לגָ'גָ'ה. הוא היה אמור להגיד עכשיו משהו, להצטרף למחמאות על המוצר החדש של פָאפא. ככה נהגנו תמיד, בכל פעם שפועל מהמפעלים של אבא הביא הביתה מוצר לדוגמה.

"ממש כמו יין לבן," הוסיפה מָאמא, וראיתי שהיא עצבנית - לא רק משום שהטעם של קשיו טרי בכלל לא דומה ליין לבן, אלא גם משום שקולה היה שקט אפילו יותר מהרגיל. "יין לבן," היא אמרה שוב, עוצמת עיניים כדי להיטיב לעמוד על טיבו של הטעם הטוב, "יין לבן עסיסי." "כן," אמרתי. כדור פופו החליק מבין אצבעותי לתוך המרק.

פָאפא נעץ עיניים בגָ'גָ'ה. "גָ'גָ'ה, לא תשתה איתנו את המשקה, גבו? אין מילים בפיך?" הוא שאל לגמרי באִיגבו. סימן רע. לעתים רחוקות הוא דיבר אִיגבו, ולמרות שגָ'גָ'ה ואני דיברנו אִיגבו עם מָאמא בבית, הוא העדיף שלא נדבר בשפה בפומבי. בציבור יש לדבר בצורה תרבותית, הוא אמר. עלינו לדבר אנגלית. אחותו של פָאפא, דודה אִיפֶאומָה, אמרה פעם שפָאפא הוא יותר מדי תוצר של הקולוניאליזם. היא אמרה את זה על פָאפא בדרך מתונה, סלחנית, כאילו אין זו אשמתו, כמו שמדברים על אדם שמלהג מתוך קדחת מלריה.
"אין לך מה להגיד לנו, גבו, גָ'גָ'ה?" שאל פָאפא שוב.
"מבָה, אין מילים בפי," ענה גָ'גָ'ה.
"מה?" צל הקדיר את עיניו של פָאפא, הצל שהיה קודם בעיניו של גָ'גָ'ה - פחד. הוא יצא מעיניו של גָ'גָ'ה ונכנס לעיניו של פָאפא.
"אין לי מה להגיד," אמר גָ'גָ'ה.
"המיץ טוב..." מָאמא התחילה לדבר.
גָ'גָ'ה הדף את כיסאו לאחור. "תודה, אלוהים. תודה, פָאפא. תודה, מָאמא."
לטשתי בו מבט. לפחות אמר תודה כמו שצריך, כמו שתמיד אמרנו אחרי ארוחה, אבל הוא גם עשה משהו שלא עשה מעולם: הוא עזב את השולחן לפני שאבא אמר את התפילות של אחרי הארוחה. "גָ'גָ'ה!" אמר פָאפא. הצל העמיק והאפיל את הלובן בעיניו. גָ'גָ'ה צעד אל מחוץ לחדר האוכל עם הצלחת בידו. פָאפא ניסה לקום וקרס חזרה לכיסאו, לחייו נפולות כמו בולדוג.

אחזתי בכוס שלי והבטתי במיץ הצהבהב-מֵימי כמו שתן. גמעתי אותו עד תום, בלגימה אחת. לא ידעתי מה עוד לעשות. דבר כזה מעולם לא קרה בכל ימי חיי, מעולם לא. לא היה ספק בלבי שחומות המתחם יתפוררו עכשיו וימחצו את עצי הפלומריה, השמים יתמוטטו מעלינו, השטיחים הפרסיים על משטחי רצפת השיש הבוהקת יתכווצו, משהו יקרה. אבל הדבר היחיד שקרה היה ההשתנקות שלי. כל גופי רעד משיעול. פָאפא ומָאמא מיהרו אלי, פָאפא טפח על גבי ומָאמא עיסתה את כתפי ואמרה, "או זוגו, די להשתעל."

באותו ערב נשארתי במיטה ולא סעדתי ארוחת ערב עם המשפחה. פיתחתי שיעול, והלחיים שלי להטו כנגד גב ידי. אלף מפלצות שיחקו מסירות בתוך הראש שלי, אבל במקום כדור הטיחו אלה באלה ספר תפילות מכורך עור חום. פָאפא נכנס לחדר. המזרן שלי שקע כשהתיישב לידי. הוא ליטף את לחיי ושאל אם אני צריכה עוד משהו. מָאמא כבר הכינה לי אופֶה נסָאלָה. אמרתי שלא, וישבנו בשקט, ידינו חבוקות זמן ארוך. נשימתו של פָאפא תמיד היתה קולנית, אבל עכשיו התנשף כאילו הוא קצר נשימה, ותהיתי מה עובר במוחו - אולי גם הוא רץ במחשבתו, רץ מפני משהו. לא הבטתי בפניו כי לא רציתי לראות את הפריחה האדומה שפשטה על כל חלקה בהן, כל כך צפופה, כל כך אחידה, שגרמה לעור שלו להיראות נפוח.

זמן קצר אחר כך מָאמא הביאה לי את האופֶה נסָאלָה, אבל המרק הארומטי רק גרם לי בחילה. אחרי שהקאתי בחדר האמבטיה, שאלתי את מָאמא איפה גָ'גָ'ה. הוא לא בא לראות אותי מאז ארוחת הצהריים.

"בחדר שלו. הוא לא ירד לארוחת ערב," היא אמרה, מלטפת את תלמי הצמות הצפופים. היא אהבה לעשות את זה, לראות איך קווצות שיער סוררות מחלקים שונים בקרקפת שלי הסתבכו זו בזו. היא לא תקלע לי אותן שוב עד השבוע הבא. השיער שלי עבה מדי. תמיד קופץ ומתאגד חזרה לפקעת צפופה תכף אחרי שהעבירה דרכו את המסרק. ניסיון לסרק אותו עכשיו רק יעודד את המפלצות שכבר נמצאות בתוך ראשי.

"תקני פסלונים חדשים?" שאלתי. הרחתי את הדיאודורנט הגירי מבתי השחי שלה. פניה החומות, החלקות ללא דופי לבד מצלקת משוננת חדשה על המצח, היו נטולות הבעה. "קְפָה," היא אמרה. "לא אקנה חדשים."

אולי הבינה שכבר איננה זקוקה לפסלונים. אולי הבינה שכאשר פָאפא הטיח את ספר התפילה בגָ'גָ'ה, לא רק הפסלונים התנפצו אלא הכול. רק עכשיו הבנתי את זה אני. רק עכשיו העזתי לחשוב.

אחרי שמָאמא הלכה שכבתי במיטה וחשבתי על העבר, על השנים שבהן גָ'גָ'ה ומָאמא ואני עדיין דיברנו יותר דרך נשמותינו מאשר דרך פינו. עד נסוקקָה. בנסוקקָה התחיל הכול. הגינה הקטנה של דודה איפֶאומָה ליד מרפסת הבית שלה בנסוקקָה היא שהתחילה לפוגג את הדממה. המרדנות של גָ'גָ'ה נראתה לי עכשיו כמו ההיביסקוס הסגול הניסיוני של דודה אִיפֶאומָה: נדיר, ריחני, עם נימים של חופש, סוג אחר של חופש מזה שההמונים המנופפים עלים ירוקים שרו עליו בכיכר הממשלה אחרי ההפיכה - חופש להיות, לעשות.

אבל הזיכרונות שלי לא התחילו בנסוקקָה. הם התחילו קודם, בימים שכל ההיביסקוסים בחצר הקדמית היו באדום לוהב.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

היביסקוס סגול - צ'יממנדה אדיצ'יה
Purple Hibiscus - Chimamanda Ngozi Adichie


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים