Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2005       חזור

סיפורה של סוניצ'קה
מאת: מרינה צווטאייבה
The Tale of Sonechka - Marina Tsvetaeva

ההוצאה:

אחוזת בית

הרומן "סיפורה של סוניצ'קה" הוא כולו מחווה אינטימית של התפעמות מידבקת מרגש האהבה הטהורה. עלילתו מתרחשת במוסקבה ב-1918-1919, שנות הרעב והמחסור ברוסיה הנאנקת תחת עול מלחמת אזרחים עקובה מדם. זהו סיפור פגישתן ויחסיהן של חמש דמויות, שחושפות במעשיהן ובדיבוריהן את הכמיהה הגדולה ביותר של האנושות: הכמיהה לאהוב ולהיות נאהב.

המספרת, מרינה בת ה-27, אם לשתי ילדות, שבעלה נעדר במלחמה בשירותו בצבא הלבן, חושפת לפנינו את קשר האהבה חסרת הגבולות שנוצר בינה לבין סוניה הולידיי - היא סוניצ'קה - שחקנית צעירה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה ("כיצד החלה סוניצ'קה? סוניצ'קה האמיתית שבחיי, כיצד היא החלה?" שואלת מרינה מיד בהתחלה). מלבדן מופיעים בספר שלושה גברים, עמיתיה של סוניצ'קה מהסטודיו למשחק: משורר נלהב בשם פאבליק, יורי היפהפה, שבו מאוהבות שתי הנשים הצעירות, וכן וולודיה, שהופך לידיד נאמן.

סיפורה של סוניצ'קה
שתפו אותי

בלב "סיפורה של סוניצ'קה" עומד העיסוק באהבה על כל גווניה, בנאמנות על רקע הבוגדנות הכללית ובהיעדר ההפרדה בין החיים לאהבה ובין נפש האדם לאמנותו ולאמונתו. בשפה אקספרסיבית ייחודית, צווטאייבה מפגינה תעצומות נדירות של כנות ורוך אנושי ומוליכה אותנו בנפתוליו המוצפנים של רגש האהבה. באמצעות פרוזה סוערת, השזורה בשיריה של המספרת ושל אחרים, צווטאייבה מצליחה לגלם בקול חי, רוטט, המחלחל היישר ללב, את דקויות הרגש העדינות ביותר המקננות בכל אחת ואחד מאיתנו; וכמו שתי הנשים ביחסן זו כלפי זו, גם הקוראים אינם יכולים שלא להתאהב בגיבורות מרינה וסוניצ'קה, שכל אחת מהן משתקפת לעינינו מבעד לעיניה של האחרת, וכל אחת מהן אוהבת בדרכה שלה את אותו גבר יפה-תואר המייסר אותן.

סיון בסקין, ילידת ליטא, 1976, פרצה לתודעת הקהל הרחב לאחר פרסום שיריה הפרובוקטיביים בכתב העת "הו!". מאז היא נחשבת לאחד הקולות המבטיחים והמקוריים בשירה העברית הצעירה. מרינה צווטאייבה משמשת לה השראה, והיא אחת מאהבותיה הספרותיות הגדולות. תרגומה נעשה מתוך צורך עז לייצר סיפור אהבה בין הישראלים ליצירתה של צווטאייבה, כפי שהיא מעידה בהקדמה שלה: "תירגמתי את 'סיפורה של סוניצ'קה' מסיבות אישיות, כלומר: יש לי עניין בכך שכולם יקראו את הספר הזה, שחבריַ יקראו אותו ויקחו אותו עמם אל אהבותיהם. כלומר, בתיאור הפשוט ביותר: רציתי לתת את הספר הזה במתנה לחברים."

סיפור חייה של מרינה צווטאייבה, אחת היוצרות החשובות בתרבות הרוסית, שנולדה ב-26 בספטמבר 1892, טבוע בחותמה של כפילות גורלית: תאוותה הכבירה לחיים סייעה לה לצלוח אינספור אירועים טרגיים, עד שתש כוחה וחייה נגדעו עם התאבדותה ב-31 באוגוסט 1941.

צווטאייבה היתה בת למשפחה בורגנית יציבה ותרבותית. אביה היה פרופסור לבלשנות קלאסית ולתולדות האמנות, ואמה היתה פסנתרנית מחוננת. רבים קיוו שצווטאייבה תפסע בעקבות אמה, אך היא הלכה שבי אחר השירה. על אף ילדותה המאושרת נמשכה צווטאייבה - הגאה, הקנאית והמרדנית - לגיבורים טרגיים, לאהבות נכזבות ולסיפורי מהפכנים. ב-1910 ראה אור "אלבום הערב", הראשון מתשעה ספרי שירה שפורסמו בחייה. ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון בן ה-18. נולדו להם שתי בנות ובן. חייהם במוסקבה התנהלו על מי מנוחות עד לפרוץ המהפכה הקומוניסטית ב-1917 ולהתלקחות מלחמת האזרחים בעקבותיה.

סרגיי התנדב לשרת בצבא הלבן ונעלם. צווטאייבה קופחה מאמצעי המחייה שלה, משפחתה סבלה מחרפת רעב ואחת מבנותיה נפטרה מתת-תזונה. ב-1922 התאחדה המשפחה בפראג. זאת היתה תקופה פורה מאוד: צווטאייבה פירסמה שירים, מחזות, מסות ופואמות, ובכללן היצירות הנודעות "פואמת ההר" ו"פואמת הסוף". ב-1925 התיישבה המשפחה בפריז, ושם התקיימה בדוחק מכתיבתה של צווטאייבה, שבשנות ה-30 פנתה גם לפרוזה. צווטאייבה היתה לאישיות בלתי רצויה בקרב המהגרים הרוסים, בין השאר משום שבעלה נעשה בינתיים לסוכן חשאי סובייטי. ב-1937 שבה בִתם למוסקבה וזמן קצר לאחר מכן הוברח סרגיי לברית המועצות, בעקבות התפוצצות פרשת ריגול שבה היה מעורב.

צווטאייבה חשה מבודדת ובודדה יותר ויותר, וב-1939 חזרה למולדתה ולחיק משפחתה, אך לא לזמן רב: בעלה נאסר, ועל צווטאייבה עצמה הוטל חרם ספרותי רשמי, שמנע אותה מלפרסם ומלהתפרנס למחייתה. בקיץ 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות, וצווטאייבה פונתה עם בנה האהוב, מור, לעיירה הנידחת ילאבוגה. ב-31 באוגוסט 1941 היא שמה קץ לחייה.

רק בשנות ה-60 החל טיהורה הספרותי של צווטאייבה והוכר מעמדה כאחת היוצרות המקוריות ביותר של התרבות הרוסית במאה העשרים.

באדיבות הוצאת אחוזת בית אנו מביאים לפניכם
את ההקדמה לספר מאת סיון בסקין אשר תרגמה את הספר מרוסית.

סיפורה של מרינה
הקדמה מאת סיון בסקין

מה אוכל לספר על מרינה צוֶוטאיֶיבָה - אחרי שהיא עצמה סיפרה הכול בספר הזה? אחרי שמרינה בת הארבעים וחמש מספרת על מרינה בת העשרים ושבע - ומסתבר שהיא כלל לא השתנתה בשנים שמפרידות בין הכותבת המבוגרת לגיבורתה הצעירה: אותו "כוח חיים" שנבע ממנה בצעירותה, הניע אותה גם בבגרותה. האם יעזור לנו אם אוסיף שגם המשאבים הנפשיים האדירים הללו, שבזכותם היא שרדה שרשרת של טרגדיות אישיות, אזלו ב-31 באוגוסט 1941, בעיירה הפרובינציאלית הארורה יֶלאבּוּגָה?

לא, זהו הסוף. כמו כל אדם סביר, אני רוצה לדחות את הקץ. לכן אתחיל מההתחלה.

ההתחלה היא כזאת: מרינה איוואנובנה צווטאייבה נולדה ב-26 בספטמבר 1892, במוסקבה. אביה, איוואן צווטאייב, היה פרופסור לבלשנות קלאסית ולתולדות האמנות באוניברסיטת מוסקבה, מנהל מוזיאון רוּמיאנצֶב לאמנות, והקים במו ידיו, במפעל חייו, מוזיאון יחיד במינו לפיסול, שאליו הביא העתקים מעולים של הפסלים הקלאסיים והרנסאנסיים, לטובת כל מי שידו אינה משגת לבקר באיטליה. המוזיאון קיים גם היום, ונקרא "המוזיאון לאמנות חזותית על שם פושקין". (הייתי: בגיל עשר. לא שכחתי מעולם.) אמה של מרינה, מריה מֵיין, היתה פסנתרנית מחוננת, מאוהבת במוזיקה בכל נפשה, שחינכה את עצמה על ידי המוזיקה, כלומר: על ידי שופן, בטהובן, גריג, על ידי ה-Lieder של שוברט ושומן, כלומר: על ידי הרומנטיזם הגרמני הקשוח, שהמוזיקה היא - ככל הנראה - הביטוי הראוי והמופלא ביותר שלו, מכל האמנויות. את המוזיקה שלה, ואת הערכים שהתחייבו ממנה, וגם את השפה הגרמנית, היא הנחילה בהצלחה לבנותיה, מרינה ואנסטסיה (אסיה). חשבו שגם מרינה תהיה פסנתרנית כמו אמה: היא ניגנה היטב. סביר שזה מה שהיתה עושה, לולא היתה השירה חזקה יותר.

זיכרונותיהן של מרינה ואסיה הצעירה ממנה בשנתיים, שהיתה האדם הקרוב אליה ביותר, מספרים על משפחה מאושרת וילדות מאושרת. (למעט מרינה ואסיה, היו לפרופסור צווטאייב גם שני ילדים בוגרים יותר מנישואיו הראשונים, וַלֶרִיָה ואנדריי.) שנות ה-90 של המאה ה-19, ילדות בעולם הישן והבטוח, שעדיין אינו יודע על התמוטטותו ההולכת וקרבה. גם אם מקומות אחרים היו נגועים בדקדנס האופייני לתקופה - בביתם של הצווטאייבים כל העיניים צלולות, וכל המעשים אומרים זקיפות קומה, מסירות, תרבות, הדרך הישרה ביותר של הרוח האנושית. מרינה לא תסטה לעולם ממה שלמדה מהוריה - למרות או בגלל - שזרע הטרגדיה קונן בה כבר באותה ילדות מאושרת. היא נמשכת לגיבורים טרגיים, לאהבות נכזבות, לנפוליון שהוגלה לסנט הלנה ולסיפורי מהפכנים - ככל שהאהבות הללו נשמעות מנוגדות זו לזו, גורלם הטרגי של הגיבורים מאחד אותן. מרינה הילדה היא גאה, עקשנית, קנאית, מרדנית ועזת רוח - בדיוק כמו מרינה הבוגרת.

ב-1902 חלתה אמה של מרינה בשחפת ונסעה עם שתי בנותיה לאיטליה, שהאקלים בה היה אמור להיטיב עמה. אחרי תקופה שם, הבנות נשלחות ללמוד בפנימייה קתולית בשווייץ, ולאחר מכן - בגרמניה. כך הן רוכשות עצמאות ושפות זרות, בולעות ספרים ומטפחות גיבורים. לאחר החלמתה של האם, שלושתן שבות לרוסיה - תחילה לקרים, ולאחר מכן למוסקבה. אך השחפת, אולי המחלה הקטלנית ביותר של התקופה, מכה שוב, וזמן קצר לאחר השיבה הביתה - ב-1906 - מרינה ואסיה איבדו את אמן האהובה, בת השלושים ושבע בסך הכול. המכה האמיתית הראשונה, שרבות יבואו אחריה.

אחרי מות אמה מרינה מחליפה תכופות את בתי הספר, מתמרדת, ממשיכה לנגן, אך מתמסרת בקנאות רבה - לאין שיעור - לספרים, לכתיבת השירה, לנפוליון הראשון ולנפוליון השני (גיבור מחזהו של אדמון רוסטאן "l'Aiglon", שהיא מתרגמת, תוך הסתגרות בחדרה, לרוסית, ושרץ בהצלחה גדולה ברחבי אירופה עם שרה ברנאר הנערצת בתפקיד הראשי). האהבות הראשונות, ההיכרויות הראשונות בעולם הספרות. מרינה לא מסיימת את הגימנסיה, וכבר ב-1910 מוציאה לאור את ספר השירים הראשון שלה, "אלבום הערב". הספר, עדיין מלא ברומנטיקה נערית, בגילה הצעיר של המחברת, מתבלט בזכות הקול הרענן, הנועז, המלא באהבה, וזוכה לביקורות אוהדות. על אחד המאמרים האוהדים ביותר חתום מקס ווֹלוֹשין, משורר מפורסם החי רוב הזמן בקצה חצי האי קרים. מקס הופך - למרות ההבדל של חמש-עשרה שנה בגיל - לידיד קרוב ביותר. מרינה מתחילה לבלות תקופות קיץ ארוכות בביתו של מקס בקוֹקטֶבֶּל, עיירה בקצה המזרחי של קרים, שבה הערבות, ההרים והים נפגשים - ופוגשת בביתו את סרגיי עפרון, הצעיר ממנה בשנה.

סרגיי בן השבע-עשרה, נער יפהפה ושחפן, כבר שבע מכות גורל. אביו, יהודי שהתנצר, ואמו, בת למשפחת אצולה רוסית, היו מהפכנים וכל העת נכנסו ויצאו ממאסרים, וחיו עם ילדיהם בצל סיכון תמידי. זמן לא רב לפני הפגישה בקוקטבל התאבד אחיו הקטן, בן השלוש-עשרה, של סרגיי; בעקבות מותו של בנה הצעיר, התאבדה גם האם. סרגיי כמעט היה לשלישי בתור, אך אחיותיו הבוגרות הצליחו להשיב לו את הכוח לחיות. מרינה מעניקה ומעניקה לו מאותו כוח חיים עצום שלה, ומחזקת אותו בכוח אהבתה. בשובם למוסקבה עבר סרגיי לגור איתה בבית אביה, ולאחר שמלאו לו שמונה-עשרה, הם נישאו. ב-1912 מרינה בת העשרים מוציאה לאור את ספרה השני, "פנס הקסם", ויולדת את בתה הבכורה אריאדנה (אַליָה). באותה שנה נפתח לבסוף המוזיאון לפיסול, פרי עמלו של פרופסור צווטאייב, שהעסיקו כל חייו. ב-1913 - הילדים מסודרים, המוזיאון נפתח - מת פרופסור צווטאייב. באותה תקופה כתיבתה של מרינה מתגבשת, הופכת לבוגרת. מעסיקים אותה אהבה, מרד ומוות, אלא מה. האהבה לכל דבר נושן ועתיק מחברת בה הן את העממיות של הפולקלור הרוסי, הן את המאה הי"ח הצרפתית הזוהרת שלפני המהפכה, והן את המהפכה עצמה.

אותה זיקה נערית לגיבורים טרגיים - אך בחייה האמיתיים מרינה מאושרת, מאושרת באהבתה, באימהותה, בשירתה, בעצמה. מקובל לייחס לה השקפת עולם קודרת, אך אחותה אסיה, האדם הקרוב אליה ביותר, טוענת בתוקף בזיכרונותיה שמרינה היתה אדם מאושר באותם ימים. אני מאמינה לאסיה - וגם לשיריה הצלולים כל כך של מרינה, וגם לכוחה האדיר שעמד לה בכל האבדות העתידיות. טרגדיה מובנית אינה מחייבת השקפת עולם קודרת. לא אצל מרינה, שחוגגת - גם את הטרגדיה. סצנת הריקוד סביב המזרקה - Das Madchen und der Tod - שמרינה מתארת ב"סיפורה של סוניצ'קה", יכולה לתאר גם את נעוריה שלה, את הרצון שלה לחיות חיים מלאים - בכל מצב.

השינויים לא באו מיד עם תחילת מלחמת העולם הראשונה: סרגיי קיבל דחיית שירות, מכיוון שהוא עדיין היה סטודנט. אך מאוחר יותר הוא התגייס בתפקיד חובש, ואחר כך היה לקצין זוטר. את ההיריון השני שלה, ואת לידת בתה השנייה אירינה, מרינה עברה לבדה. במקביל, האהבות בחייה המשיכו לבוא וללכת. כך היה אז, כך היה גם בשנים המאוחרות יותר שלה. את רוב האהבות הללו מרינה "המציאה", לעתים ניהלה אותן במכתבים בלבד, לעתים - בפגישות ספורות שלא היה בהן כדי לאיים על חיי המשפחה שלה עם סרגיי (אין לדעת!). נדיבה באהבתה, מרינה העניקה לאהובים תכונות שלא היו להם: את הייחוד שלה, את הנדיבות שלה, את התשוקה שלה. רובם התגלו, בסופו של דבר, כאנשים שגרתיים למדי, ולא ידעו לקחת את אשר היא שמחה כל כך לתת.

כמה רכילויות מיותרות הולידו שירי האהבה שלה, גם שנים אחרי מותה, כמה שמחו חוקרי ספרות וסתם חובבי רכילות סביב-ספרותית לחטט בסיפורים העסיסיים-לכאורה - במיוחד בסיפור היוצא דופן כל כך של קשר בין מרינה למשוררת סופיה פַּרְנוֹק (אהבת נשים? ב-1915? כאילו המערב עדיין לא התרגל לגרטרוד ואליס!), בסיפור משנות ה-20 עם קונסטנטין רוֹדזֵבִיץ', אפילו בקשר המכתבים עם בוריס פסטרנק! ראו בה "שוברת לבבות מקצועית", בה, ששברה ואיחתה ושברה ואיחתה - בעיקר את לבה שלה. כמה שמח כל אחד להוקיע את מרינה על כך שהמציאה את אהוביה, שדמויותיהם בשיריה ובדמיונה לא היו כלל דומות לאנשים האמיתיים שהם היו. אני אומרת - שיעור בנדיבות. רק נדיבות לבה של מרינה הניעה אותה לאהוב כך, להעריך בני אדם יותר ממה שהיו ראויים - למי אכפת? - ולכתוב את שירי האהבה החזקים ביותר במאה ה-20. ומי שאינו מבין זאת - חושף את קמצנותו. "הו, כמה הם קמצנים, מחושבים, פחדנים, מרינה!" - אומרת סוניצ'קה, אחת מהמעטים בחייה של מרינה שנדיבות לבם השתוותה לזו שלה. וכל אחת מהנפשות הקמוצות הללו מרגישה חובה להפגין את הקִרבה אליה.

מרינה צווטאייבה היא כנראה הסופרת היחידה שאפילו במחקרים אקדמיים המחברים מרבים לקרוא לה בשמה הפרטי - למרות הפורמליות הרוסית. כולם קוראים לה מרינה: מי מתוך אותו רצון להפגין קִרבה, מי מתוך משיכה לשם עצמו - "בגין השאלתו משמה של בת סוררת לאצולת פולין" - ומי מתוך אהבה. גם אני לא אסטה מההרגל הזה - מתוך אהבה. כי "גם אני, כמו הקורא, רוצה לאהוב בעצמי, אני, כמו סוניצ'קה, רוצה 'לאהוב בעצמי', כמו כלב - רוצה לאהוב בעצמי". כמו מרינה - רוצה לאהוב בעצמי.

למרות המלחמה, עד המהפכה החיים עדיין אינם רעים: המלחמה מתנהלת במערב, הרחק ממוסקבה. אך מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים שפורצת מיד אחריה, הופכות את החיים לחלוטין. סרגיי - בנם של מהפכנים! - מתנדב לצבא הלבן, נעלם בשורותיו הרחק בדרום. אין פגישות, אין מכתבים: הדואר אינו תקין עוד. מ-1918 עד 1922 למרינה אין מושג אם הוא חי או מת. אסיה נתקעת עם בנה הקטן בקרים עד 1921, שורדת שם רעב ומחלות, הרחק מאחותה האהובה. היא כבר הספיקה לקבור שני בעלים וילד. ומרינה? מרינה נשארת במוסקבה המהפכנית, לבד עם שתי ילדות קטנות והמון אי ודאות. באחת היא מאבדת את כל אמצעי המחיה שלה: הבולשביקים משמידים את הבנקים, וכך האזרחים מאבדים את כל כספם. (מרינה שמרה בבנק את הירושה שקיבלה מהוריה.) מתחיל מחסור חמור במזון ובחומרי הסקה. מרינה מנסה להסתדר איכשהו, נוסעת לאי אילו כפרים בתקווה לבצע עסקות ברטר עלובות: גפרורים ובדי כותנה תמורת קטניות וקמח, מוכרת כל חפץ שנמצא לו קונה, מנסה לעבוד במשרד (הסובייטי!) לענייני לאומים, מחזיקה שם מעמד כחצי שנה, משכירה חדרים בביתה, סוחבת על מזחלת ילדים דרך כל העיר שקים עם תפוחי אדמה קפואים וחצי-רקובים שהשיגה, מסיקה את התנור - פעם במדבקות נגד זבובים ופעם ברהיטים מעץ מהגוני. דייסות דוחן, דגים מיובשים, וגם זה בקושי, ידידים שאינם יכולים או אינם רוצים לעזור. היא והילדות תמיד רעבות. (אבל - אם יש לה שישה תפוחי אדמה, היא נותנת שלושה לחבר, כפי שמעיד המשורר קונסטנטין בַּלמוֹנט.)

ובכל זאת, ייאוש זה לא בשבילה. בכל יום היא מתיישבת וכותבת שירים ומחזות. על מה? לעתים - על הבנתה את רוסיה ואת המהפכה, על גורל הצבא הלבן שבעלה נלחם בשורותיו, אך לעתים קרובות יותר על אהבה, על קזאנובה, על הדוכס לוזאן, על כרמן, על סוניצ'קה הולידיי ועל השחקן היפה יורי זאבאדסקי. ב"סיפורה של סוניצ'קה", שמתרחש בלב הרעב - 1919 - כל הקשיים, הרעב והחרדה לגורל בעלה בקושי קיימים ברקע. את הנפשות הפועלות, כמו שאומרת מרינה, מפעילה האהבה לבדה. מעבר לכך, מרינה מתנהגת בחוצפה הרגילה שלה: מפגינה - במוסקבה המהפכנית! - את אהדתה לצבא הלבן, מקריאה שירים המאחלים ללבנים הצלחה - לפני אולמות אדומים! אך קצב הנשימה של השירים הללו חדשני כל כך, מהפכני בדרכו, שהחיילים האדומים לעתים לא שמים לב שתוכן השירים מדבר נגדם: הם טועים לחשוב שמרינה איתם. הם מריעים לה, והיא אינה שונאת אותם, אף שהם נטלו את כל אשר היה לה, אף ש"אין ידידות בין המובס למנצח" (בניגוד לאחרים שהיו שותפים לדעותיה, מרינה הבינה שהאדומים הולכים לנצח. סרגיי היה מבחינתה גיבור טרגי, משום שהצטרף לקרב אבוד מראש - לצד שנועד להפסיד). והיא לא שכחה את דבריו של מקס וולושין לאמו, שביקרה אותו על כך שלא התגייס לצבא: "אמא! הרי אני לא יכול להידחס לחולצה צבאית ולירות באנשים חיים רק משום שהם חושבים שהם חושבים אחרת ממני!"

אליה - בת שש, שבע, שמונה - ילדה אינטליגנטית, מבריקה ממש - היא שותפה נאמנה לחיים הקשים הללו. היא עוזרת בכל עבודות הבית, מפנה את אמה לכתיבה ככל יכולתה, שומרת על אחותה הקטנה, כותבת יומן מאלף וקוראת ספרים. אותו חוסן נפשי שמרינה ואסיה קיבלו מאמן - בתנאים טובים לאין שיעור - מקבלת מאמה גם אליה. בזכות החוסן הנפשי הזה היא תעבור בבגרותה שש-עשרה שנה במחנות הריכוז של סטאלין ובגלות הסיבירית בלי להשתנות ובלי להיות מרירה, בלי לאבד את ההומור ואת החשק לחיות.

ב-1920 מתה אירינה הקטנה מתת-תזונה. גוללתי את סיפור מותה באחת ההערות לספר. אותם חובבי רכילות שאינם מניחים למרינה באהבותיה, מאשימים אותה באטימות, שהביאה - לדעתם - למותה של אירינה, והלוואי שהם לעולם לא יצטרכו להתמודד עם הרעב, שלעולם לא יצטרכו לבחור מי משני ילדיהם יחיה. מרינה באמת לא יכלה להציל את שתי הבנות, ולו היתה עוזבת את אליה החולה בשלוש מחלות בבת אחת כדי לנסות להציל את אירינה - סביר שהיתה מאבדת את שתיהן. כך, עוד לפני גיל שלושים, מרינה מאבדת את נעוריה. לאחר שהחיים השתפרו מעט (מעט מאוד!), מרינה לעולם אינה מניחה לאליה להשאיר בצלחת: "זכרי ששרדת על חשבונה של אירינה. את חייבת לאכול ולחיות."

ב-1922 מסתבר שסרגיי שרד את המלחמה והצליח לברוח לפראג. ממשלתו של מסאריק - אותו מסאריק שמאוחר יותר סייע ליהודים להגיע לארץ ישראל - מסייעת למהגרים הרוסים, ומספקת להם מלגת מחיה קטנה. סרגיי מחדש את לימודיו - הפעם באוניברסיטת פראג. הסופר היהודי-רוסי איליה ארנבורג, שבינתיים נוסע חופשי לחו"ל, מאתר אותו ומביא את הבשורה למרינה. עתה ברור לה שהיא תעזוב את רוסיה ותצטרף לסרגיי. היא מגיעה עם אליה לברלין, ולאחר כמה חודשים שם מצטרפת לסרגיי בצ'כיה.

החיים בצ'כיה - בפראג ובפרווריה - אינם קלים, העוני אינו מרפה (ולא ירפה עוד מהמשפחה הזאת לעולם), אך הם טובים בהרבה מהחיים בשנות המהפכה: המשפחה מאוחדת לבסוף, האוכל ניתן להשגה, מרינה מצליחה בקלות יחסית לפרסם שירים בכתבי עת, להוציא ספרים לאור (בסך הכול היא הוציאה לאור בחייה תשעה ספרי שירה, אבל האחרון יצא ב-1928!), ואף לקבל שכר סופרים. מרינה שוב מאושרת (יחד עם אהבתה הקשה והאבודה לרודזביץ'), וכותבת המון. הפרידה מרודזביץ' מולידה את שתי פואמות הפרידה החזקות ביותר שאני מכירה: "פואמת ההר" ו"פואמת הסוף". (יש מי שמתרגם - "קץ", אני - לא אוהבת.) ב-1925 היא כותבת את הפואמה המהממת "החלילן", המבוססת על סיפורו של החלילן מהמלין, מנקודת מבטו של משורר.

אינני מונה כאן את כל יצירותיה, אפילו לא את כל יצירותיה החשובות - הכול יתורגם בבוא היום לעברית, בתקווה! - אף שהיא נחשבת לבלתי ניתנת לתרגום - סתם תירוצים. באותה שנה, 1925, נולד הבן הצעיר גיאורגי, מוּר בפי בני המשפחה. בסופה של שנה זו כל המשפחה עוברת לצרפת. שוב - מעברים בין הבירה לפרווריה. ב-1926 מרינה מנהלת את ההתכתבות המשולשת המפורסמת עם פסטרנק ורילקה, עד מותו של רילקה בסוף השנה. (ההתכתבות יצאה לאור בעברית תחת השם היפה "קיץ 1926".) מרינה ממשיכה לכתוב ולפרסם שירה. בשנות ה-30 היא פונה גם לסיפורת, כולה אוטוביוגרפית פחות או יותר (בין היתר - "סיפורה של סוניצ'קה", שנכתב ב-1937), וגם כותבת מאמרים, לרוב בנושאי ספרות. עם זאת, הפרנסה קשה עליה, מכיוון שחוגי המהגרים הרוסים בפריז אינם אוהדים אותה במיוחד: ישרה מדי, לא מנסה להתחבב, ולא מביעה שנאה לאמא רוסיה. באופן חלקי, סרגיי מתפרנס בדוחק כעיתונאי, אך רוב הזמן כלל אינו כשיר לעבודה בגלל השחפת הארורה. בתקופה זו, למרות עברו כקצין בצבא הלבן - ואולי בגללו - דעותיו משתנות בכיוון פרו-סובייטי. זוועותיו של סטאלין עדיין לא היו ידועות אז במערב, אנשי רוח אירופים רבים אהדו את ברית המועצות. סרגיי מתחיל להיות פעיל בארגוני מהגרים המבקשים לשוב לרוסיה. מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכו, מתוך תמימות, ככל הנראה, הוא מקבל את ההחלטה הגורלית שעלתה לו ולבני משפחתו בחייהם: הוא הופך לסוכן רוסי.

האם מרינה ידעה על פעולתו זו? לא ברור. סרגיי לא ממש רואה כסף מעיסוקו כסוכן, כך שלמראית עין לא קורה שום דבר שיכול לעורר חשד. אליה, שגדלה בינתיים, למדה אמנות ונעשתה ציירת וגרפיקאית, ונדבקה מאביה בדעותיו הפרו-סובייטיות. מרינה נותרת בדעותיה, אך השוני בדעות אינו מפריע להם. מרינה סומכת על בעלה שכל אשר יעשה - יעשה מתוך אמונה שלמה ומסירות אינסופית, כפי שעשה הכול, כל חייו.

ב-1937 אליה שבה למוסקבה, לבדה (ושולחת לאמה את המכתב ההוא, המתאר את מותה של סוניצ'קה לקראת סוף הספר). זמן קצר לאחר מכן, ענייני הריגול של סרגיי מתפוצצים: סוכן רוסי כפול נרצח בשווייץ, והמשטרה השווייצית והצרפתית מצליחות לגלות את האחראים למעשה: קבוצה של סוכנים סובייטים בפריז, ביניהם סרגיי עפרון. גם מרינה נחקרת במשטרת פריז, אך חוקריה משתכנעים במהרה שהיא אינה יודעת דבר על עיסוקו של בעלה בריגול, ומשחררים אותה. סרגיי מוברח על ידי מפעיליו לברית המועצות, ועובר לגור עם אליה בבית קיץ בכפר קטן ליד מוסקבה. ב-1939 מרינה ומור מצטרפים אליהם. שמחת איחוד המשפחה - שוב! אינה שלמה, מכיוון שאחרי שנים רבות כל כך של פרידה מרינה אינה יכולה לפגוש את אחותה האהובה אסיה: היא כבר נמצאת במחנה ריכוז. כבר באותה שנה נעצרת אליה, אחריה נעצר גם סרגיי.

מרינה שוב נשארת לבד עם מור בן הארבע-עשרה. בניגוד לאליה, שמגיל שש קיבלה ממנה יחס ומטלות של מבוגרים, מור הוא עדיין ילד בעיני אמו. היא מפתחת חרדות ביחס אליו, וכמעט אינה משאירה אותו לבד. החוגים הספרותיים במוסקבה מקבלים אותה בחום יחסי (יחסי לכך שהיא מהגרת-חוזרת המוקעת על ידי הממסד, ורעיה ואם ל"אויבי העם"), חלק מחבריהם מנסים לעזור לה למצוא עבודה בתרגום, לארגן דירה. קשיי הדיור האופייניים לברית המועצות הם חמורים במיוחד: כל כמה חודשים מרינה נאלצת לשבור את הראש מחדש - היכן לגור? בחלק מהזמן היא גרה עם מור בבית קיץ מחוץ לעיר, שאינו ראוי למגורים בחורף, מתמסרת לתרגומי שירה - פרנסתה היחידה, ובכל שבוע עומדת בשעות שלפנות בוקר בתור ארוך שכל עומדיו באו למסור חבילה ליקיריהם שנעצרו ולנסות לברר דבר מה על גורלם. החבילות מתקבלות, אך גורלם של סרגיי ואליה אינו מתברר. ואילו מור - מור מתנהג ככל נער מתבגר, כלומר: מתחצף, רב עם אמו, ולא ממש עוזר לה בחיי היומיום.

בקיץ 1941 הנאצים פולשים לברית המועצות, וכעבור זמן קצר מתחילים להפציץ את מוסקבה. באוגוסט מרינה ומור מצטרפים לקבוצה של סופרים שמפונים לאזור מרוחק במזרח. הם מגיעים לעיירה הנידחת ילאבוגה ושוכרים חדר בביתה של משפחה מקומית. אין שום סיכוי למצוא עבודה (מרינה, כבר כמעט בת ארבעים ותשע, היתה מוכנה לעבודה חקלאית, לשטיפת כלים - אך גם משרה עלובה כזו לא נמצאה). הטבעת סביבה מתהדקת. ב-31 באוגוסט 1941 - לא נצליח לדחות את הקץ לנצח - היא מתאבדת בתלייה.

מדוע עשתה זאת? אישה כמוה, שעברה הכול ומעולם לא התייאשה? לעולם לא נדע בוודאות. ממכתב ההתאבדות שלה ניתן להבין שהיא האמינה כי המשך קיומה רק יזיק למור, יסכן אותו. מאוחר יותר התברר כי בימים שלפני התאבדותה היא נקראה למשטרה החשאית וקיבלה הצעה לשיתוף פעולה. משמעות הסירוב היתה לסכן את מור, ואולי גם את סרגיי ואליה, ואילו הסכמה לא באה בחשבון מבחינתה של מרינה. במציאות של אותה טבעת מתהדקת, קשה לטעון שהיא טעתה בבחירתה. כך או כך, מור רק קיבל דחייה: המלחמה נמשכה גם אחרי שהוא סיים תיכון והתגייס לצבא. ב-1944 הוא נהרג באחד מאותם קרבות נגד הנאצים, שבהם כל שורה של חיילים עברה על גבי גופות השורה שלפניה.

סרגיי הוצא להורג סמוך למותה של אשתו; אליה שרדה שש-עשרה שנים של מחנות ריכוז וגלות סיבירית. מכיוון שגם היא וגם אסיה שוחררו שנים אחרי מותה של מרינה, איש לא היה יכול להראות להן את מקום קבורתה המדויק - הן הצליחו לאתר רק את האגף הנכון בבית העלמין של ילאבוגה.

מרינה נחשבת למשוררת דרמטית "מדי", בעלת רגשות חזקים "מדי", קול טרגי "מדי", משוררת של סימני קריאה. באנציקלופדיה סובייטית מתחילת שנות ה-80 קראתי עליה - עד היום אני זוכרת את השתאותי - "מקסימליזם רומנטי". טכנית, אולי זה נכון; אך אילו מילים זרות, עניות, לא מתאימות למרינה! נכון: היא עוסקת באהבה. באהבה נכזבת. בגועל שמעוררת בה גישה בורגנית-צרכנית לעולם. בהתנגדות התמידית למנצח ולשולט. בסירוב לקבל את הדין, גם במובן הרחב והאלוהי ביותר. בגורל. בטרגיות הבסיסית של הקיום. ובעיקר - במה שחוקרי דוסטויבסקי מכנים "נבכי הנפש האנושית". האם היא קיצונית? לא, היא רק מרחיקת לכת. יתר על כן: בדרכה - היא מאופקת, מכיוון שהיא מוותרת, מדלגת על כל מה שאינו נחוץ, מוחקת את כל מה שאינו נחוץ - באמצעות המקף, סימן הפיסוק האהוב עליה. שירתה היא - אפילו לא היטל מדויק - אלא חלק טבעי מהנפש. כשאנו נפטרים מהמיותר, אנו יכולים לחוות רגשות חזקים ולהרשות לעצמנו להיות טרגיים - בלי להתבייש - מכיוון שכזה הוא קיומנו האמיתי. מרינה עצמה מתארת את זה בצניעות:

"וולודיה, אתה יודע לשם מה קיימים משוררים? כדי שלא נתבייש לומר - את הדברים הגדולים ביותר:
וכל דרכי הן ינצרו לנצח -
את חותמך."

ואין בה אף אות מלאכותית: הכול אמיתי, חי, עשוי מדם, יזע ודמעות - או איך שלא תקראו לזה. אסקפיזם (חטא אחר שמרינה נאשמת בו לעתים)? האם כתיבת מחזות על קזנובה בימי המהפכה היא אסקפיזם? או - בכל זאת - מעשה גבורה? ניצחון הנצח על ההיסטוריה, שהיא - בכל זאת - זמנית? באותה נקודה - זמנית במיוחד - מעצם רצחנותה?

אני אעצור כאן את ההתייחסות לסוגיית הדרמה בכתיבתה של מרינה, או לכל סוגיה ספרותית, מכיוון שאינני רוצה להכניס להקדמה הזאת שום דבר הדומה לניתוח ספרותי. אם אני רוצה שהקורא העברי יבין את מרינה לעומק, הרי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות למענו הוא לתרגם ספרים נוספים שלה. בינתיים תירגמתי עבור כתב העת "הו!" את "פואמת ההר" וכן כמה שירים וקטעים מיצירות ארוכות יותר. הלוואי שיעלה בידי לתרגם עוד.

לגבי סגנון התרגום (הרי מתרגם לעולם צריך - להתנצל: על המשקל, על פערי התרבות, על התחביר, על כל מה שנובע מהעובדה שהוא אינו מחברו האמיתי של הספר). לא רציתי שהספר יישמע מליצי, מלאכותי, לא אנושי - כפי שקורה לעתים בתרגומים, ובמיוחד בתרגומים של ספרי מופת מרוסית. מרינה, סוניצ'קה ויתר הנפשות הפועלות (שוב הנפשות הפועלות הללו, שמדברות בשפת האהבה) בספר מדברות בשפה מדוברת - אך עשירה, שפה טבעית שמפתחות אומות שחיות לאורך זמן רב עם מסורת ספרותית עמוקה, אך ללא תקשורת המונים. שפה שהעברית היתה יכולה להיות לולא היתה נכנעת לאותה תקשורת המונים זמן קצר כל כך לאחר תחייתה המופלאה. שפה שבה ספר שכזה יכול היה להיכתב, לו נכתב בעברית, על ידי סופר ישראלי עם נשמתה של מרינה - לו ניתן היה לסמוך על גלגול נשמות כה מובחר. לכן לעתים ויתרתי על צורות הנחשבות "ספרותיות" יותר לטובת צורות של שפה מדוברת (מה גם שחלק ניכר מהספר מורכב מדיאלוגים או ממונולוגים של הדמויות, כלומר מדיבור אנושי חי). נדמה לי שעושרם וגובהם של הרגשות האנושיים בספר מבטיחים את עושרה וגובהה של שפתו - בכל מקרה.

עם זאת, הקפדתי לשמר את סגנונה המיוחד של מרינה, עם סדר המילים הבלתי שגרתי שלה, עם המקפים הרבים שלה, עם הדילוג שלה על מילים שניתנות לניחוש חד-משמעי. גם בספרות הרוסית אין אח ורע לסגנון זה. בכל השירים הרבים בספר השארתי את המשקל המקורי, או לפחות משקל שקרוב מאוד למקורי. באשר לחריזה שמרתי גם עליה, אם כי חריזתה של מרינה היא יצירתית במידה שלא ניתן לשחזרה במלואה בעברית, בגלל השוני במבנה השפות. אני מניחה שספר זה ייתן לקורא בו תחושה "שונה" בקריאה הראשונה. אחר כך - הוא יכול להיות חלק מכם.

תירגמתי את "סיפורה של סוניצ'קה" מסיבות אישיות, כלומר: יש לי עניין בכך שכולם יקראו את הספר הזה, שחברי יקראו אותו וייקחו אותו עמם אל אהבותיהם. כלומר, בתיאור הפשוט ביותר: רציתי לתת את הספר הזה במתנה לחברים. "הייתכן - להרוויח את סוניצ'קה? אפילו בעמל כל חייך? לא, דבר כזה ניתן רק במתנה." היש סיבה טובה מזו לעשות דבר מה, כל דבר?

כך אביה של מרינה נתן במתנה למוסקבה את המוזיאון. כך סוניצ'קה נתנה במתנה למרינה את "הדמעות הגדולות מהעיניים" שלה - ואת כולה. כך מרינה נתנה מתנות - לכולם - בכל ימי חייה: טבעות, סופות שלגים, מזרקות, פואמות, מכתבים, אהבות - ואת כל יצירתה: כלומר, במקרה שלה - בכל אחד מהמקרים האלה, החל בטבעת ברזל וכלה ב"פואמת ההר" - וגם בהר עצמו, הר אמיתי בפרוורי פראג - את כל נפשה.

פשוט - לא יכולתי לשמור את כל זה לעצמי, בעולם קורא עברית ואוהב בריות.

עתה לא אשכח את התודות ואת פרטי הגילוי הנאות:
השתמשתי לצורך התרגום במהדורה: "מרינה צווטאייבה - כתבים נבחרים, כרך ב'" (הוצאת ליטרטורה, מוסקבה, 1998). לצורך חיבור ההערות השתמשתי במידה מסוימת בהערות למהדורה זו, והשלמתי את החסר - למעט הידע הכללי הפשוט - ממה שידוע לי מספריה האוטוביוגרפיים האחרים של מרינה, מזיכרונותיה של אחותה אסיה וממקורות אינטרנט שונים, שביניהם בולט האתר "עולמה של מרינה צווטאייבה".

תודתי נתונה לשלושה אנשים שנוכחותם בחיי הניעה אותי להתמסר לעבודה על התרגום הזה:
אורי אליאס, עמוס בר, דורי מנור.

אוהבת,
סיון

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

סיפורה של סוניצ'קה - מרינה צווטאייבה
The Tale of Sonechka - Marina Tsvetaeva


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים