Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה
מאת: דייב אגרס
A Heartbreaking Work of Staggering Genius - Dave Eggers

ההוצאה:

כנרת

בגיל 22 הפך דייב אגרס בבת אחת ליתום ול"אם חד הורית". הוריו נפטרו בזה אחר זה בהפרש של חמישה חודשים ממחלות סרטן שונות זו מזו.

דייב קיבל באופן לא רשמי את המשמורת על אחיו כריסטופר בן השמונה. השניים חיים ביחד בתנאי מחייה לא מרנינים במיוחד מה שגורם לדייב לדאוג באופן אובססיבי מפני התערבותן של רשויות רווחת הילד מצד אחד ולהתפתחותו ובריאותו של כריסטופר מצד שני.

את זאת הוא עושה בשילוב של של הומור נפלא וניסויים חינוכיים ביזאריים הכוללים את הקראת ספרו של ג'ון הרשי - הירושימה, לכריסטופר לפני השינה.

יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה
שתפו אותי

תרגום מאנגלית: שאול לוין, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

ביקורות מחו"ל:
"יצירה וירטואוזית, נזיד מאני-דיפרסיבי נועז גדול, שמכריז בקול גדול על הופעת הבכורה של - כן, כותב חדש כישרוני באופן קורע-לב" (ניו יורק טיימס)

"קורעת-לב? בוודאי. מרעישה? כן, הייתי אומר שכן. ואם הגאוניות לוכדת את האוניברסלי בדרך רעננה ובלתי נשכחת, אתם יכולים לקרוא כך ליצירת מופת. (סנדיי טיימס)

"אגרס מעלה באוב את היופי האיום של הנעורים כמו בוב דילן צעיר, ומלבה זאת בזעם פראי... הוא מקרב אותנו אליו, מראה לנו ככל שהוא מסוגל לשאת... הספר שלו הוא עדות משעשעת ונוגעת ללב שמתעלה מעל הגבולות המוכרים." (וושינגטון פוסט)

"מה שבהחלט מדהים ומרגש הוא הזעם הצרוף שבספר. 'יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה' היא באמת ובתמים חסרת-רחמים, כיאה ליצירה של גאון. (לונדון ריוויו אוף בוקס)

"הכי פשוט לומר על הספר הוא שיש לו שם מבריק. והכי פחות צפוי לומר על השם, על כל הלצון המודע שבו, שהוא מדויק למדי." (דיילי מייל)

"ספר השנה" (טיים)

"חד-אבחנה באופן קטלני ומצחיק באופן היסטרי... אגרס חושף לב אמין ובהחלט קורע-לב . (פיפל)

"כמו כל טיול טוב, לא היעד קובע, אלא מה שמעבר לעיקול. אגרס לוקח אותנו לטיול שבו הוא משליך את כובע מהחלון החוצה, ולא לתוך הטבעת, אל מקום שבין האוטוביוגרפיה לפיקציה, מקום סמוך לכביש משובש, שבו האמת היא ככל הנראה הדבר הנוח ביותר." (גלוב אנד מייל)

דייב אגרס הוא עורך McSweeney`s.
יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה הוא ספרו הראשון.
בעברית ראו אור גם ספריו: עוד תדעו את מהירותנו ו- מהו המה

באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם
את הפרק הראשון מתוך הספר

I.
מבעד לחלון הקטן הגבוה בחדר האמבטיה חצר דצמבר נראית אפורה ומדובללת, העצים קליגרפיים. אדים מן המייבש מיתמרים מהבית, מתעלעלים ונמוגים אל תוך השמים הלבנים.
הבית הוא מפעל.

אני שב ולובש את מכנסי וחוזר לאמא שלי. אני הולך במסדרון, עובר על פני חדר הכביסה ונכנס לחדר המשפחה. אני סוגר מאחורי את הדלת, מעמם את טרטור הנעליים הקטנות במייבש.
"איפה היית?" שואלת אמא שלי.
"בשירותים," אני אומר.
"אהמ," היא אומרת.
"מה?"
"במשך רבע שעה?"
"לא עברה רבע שעה."
"אפילו יותר. נשבר משהו?"
"לא."
"נפלת פנימה?"
"לא."
"אוננת?"
"הסתפרתי."
"שקעת בהרהורים."
"שיהיה."
"ניקית אחריך?"
"כן."
לא ניקיתי אחרי, למעשה השארתי שיער בכל מקום, סלסלים חומים משורבטים בכיור, אבל ידעתי שאמא שלי לא תגלה. היא לא תוכל לקום לבדוק.

אמא שלי נמצאת על הספה. נכון לעכשיו, היא לא זזה מהספה. היה זמן, עד לפני כמה חודשים, שהיא עדיין הסתובבה, הלכה ונהגה, עשתה סידורים. אחר כך היתה תקופה שהיא בילתה את רוב זמנה על הכיסא שלה, זה שליד הספה, מדי פעם עשתה דברים, יצאה, כל מיני. בסוף היא עברה אל הספה, אבל אפילו אז, לפחות במשך זמן מה, אף שבילתה את רוב זמנה על הספה, כל לילה בסביבות אחת-עשרה היא הקפידה לעלות במדרגות, ברגליה היחפות, שעדיין היו שזופות וחומות בנובמבר, לאט ובזהירות על השטיח הירוק, אל החדר הישן של אחותי. במשך שנים היא ישנה שם - החדר היה ורוד ונקי, ולמיטה היה אפריון, וכבר מזמן החליטה שהיא לא יכולה לישון יותר עם השיעול של אבי.

אבל מאז הפעם האחרונה שעלתה למעלה כבר עברו שבועות. עכשיו היא על הספה, לא זזה מהספה, נחה על הספה במשך היום וישנה שם בלילה, בכתונת הלילה שלה, כשהטלוויזיה דולקת עד אור הבוקר, עטופה בשמיכה מקצות האצבעות עד הצוואר. אנשים יודעים.

בזמן שהיא שוכבת על הספה במשך רוב שעות היום והלילה, על גבה, אמא שלי מפנה את ראשה לצפות בטלוויזיה ומפנה אותו בחזרה כדי לירוק נוזל ירוק לתוך מכל. מכל הפלסטיק חדש. במשך שבועות רבים היא ירקה את הנוזל הירוק לתוך מגבת, לא אותה המגבת, אלא סבב של מגבות, שאת אחת מהן היתה מחזיקה על חזה. אבל עד מהרה גילינו, אחותי בת´ ואני, שהמגבת על החזה לא היתה מקום מוצלח כל כך לירוק לתוכו את הנוזל הירוק, כי, כפי שהתברר לנו, הנוזל הירוק הדיף ריח נורא, ארומה חריפה בהרבה מכפי שהיה ניתן לשער. )אתה מצפה לריח כלשהו, ברור, אבל זה.( ולכן לא היה אפשר להשאיר שם את הנוזל הירוק להרקיב ולהתאבן על המגבות. )מאחר שהנוזל הירוק התקשה ויצר קרום על המגבות, היה כמעט בלתי אפשרי לנקות אותן.

כך שמגבות הנוזל הירוק היו לשימוש חד-פעמי, וגם אם השתמשת בכל פינה של המגבת, קיפלת והפכת, הפכת וקיפלת, הספיקה כל אחת מהן רק לכמה ימים, והמלאי הלך ואזל, גם אחרי שבזזנו את חדרי האמבטיה, הארונות, המוסך.( אז בסוף בת´ השיגה מכל פלסטיק קטן, ואמא שלנו התחילה לירוק את הנוזל הירוק לתוכו. המכל נראה מאולתר, כמו חלק של מערכת מיזוג אוויר, אבל קיבלנו אותו מבית החולים, וככל שידענו הוא תוכנן בשביל אנשים שמרבים לעסוק ביריקת נוזל ירוק. מדובר במכל פלסטיק מעוצב, בצבע שמנת, בצורת חצי-ירח, שאפשר להחזיק בהישג יד ולירוק לתוכו. אפשר למקם אותו סביב הפה של אדם שוכב, ממש מתחת לסנטר, באופן שמאפשר לפולט נוזלי גוף ירוקים להרים את הראש ולירוק ישירות פנימה, או פשוט להניח לנוזל לקלוח על סנטרו או סנטרה, ומשם אל תוך המכל הממתין מתחת. זו היתה מציאה נהדרת, מכל הפלסטיק בצורת חצי-ירח.
"הדבר הזה שימושי, מה?" אני שואל את אמא שלי בזמן שאני חולף על פניה בדרכי אל המטבח.
"כן, ממש להיט," היא אומרת.
אני לוקח קרטיב מהמקרר וחוזר לחדר המשפחה.

לפני חצי שנה בערך הוציאו לאמא שלי את הקיבה. בשלב הזה כבר לא נשאר הרבה מה להוציא - את הרוב {הייתי משתמש כאן במונחים הרפואיים אילו הכרתי אותם} הוציאו בערך שנה קודם לכן. בפעם ההיא קשרו {משהו} {למשהו}, קיוו שהסירו את החלק הבעייתי וקבעו לה סדרה של טיפולי כימותרפיה. אבל מובן שלא הצליחו להוציא את הכול. השאירו חלק והוא גדל, הוא חזר, הטיל ביצים, הצטרף בסתר לנסיעה, נצמד לדופן החללית. במשך כמה זמן היה נדמה שהיא בסדר, היא עשתה כימותרפיה, קנתה פאות, ואחר כך השיער שלה צמח בחזרה - כהה ופריך יותר. אבל חצי שנה אחר כך הכאב חזר - אולי אלה הפרעות בעיכול? יכול להיות שזה רק הפרעות בעיכול, בטח, הגיהוק והכאב, הָרכינה על שולחן האוכל בארוחת הערב; לאנשים יש הפרעות בעיכול; אנשים לוקחים "טאמס"; הֵי, אמא, להביא לך "טאמס"? - אבל כשהיא נכנסה שוב, והם "פתחו אותה" - ביטוי שהשתמשו בו - והסתכלו פנימה, זה לטש בהם עיניים, ברופאים, כמו אלף תולעים מתפתלות מתחת לאבן, נחיל שורץ, מבהיק, לח ושמנוני - אלוהים אדירים! - ואולי לא כמו תולעים, אלא כמו מיליון כמוסות קטנות, כל אחת מהן עיר סרטן זעירה, בכל אחת ציבור אזרחים פרוע, מתפרש, אדיש לסביבה ובלי שום תוכנית מתאר. כשהרופאים פתחו אותה, והאור האיר לפתע על עולמן של כמוסות הסרטן, הן התרגזו על ההפרעה והעזו פנים. תכבו. את האור. המזוין.

הן נעצו ברופא מבט זועם, כל אחת מן הכמוסות אמנם עיר כשלעצמה, אבל עם עין יחידה, עין עיוורת ומרושעת במרכז, שננעצה ברופא בשתלטנות שרק עין עיוורת מסוגלת לה. לֵך. לכל. הרוחות. הרופאים עשו מה שיכלו, הוציאו את כל הקיבה, חיברו את מה שנשאר, החלק הזה אל ההוא, ותפרו אותה בחזרה, מותירים את העיר על כנה, את המתיישבים לייעודם המוצהר, לדלקי המאובנים שלהם, לאזורי הקניות שלהם ופרווריהם המשתרעים, והמירו את הקיבה בצינור ובשקית עירוי חיצונית ניידת. היא חמודה כזאת, השקית. אמא נהגה לשאת אותה איתה בתרמיל גב אפור - היא נראית עתידנית, כמו הכלאה בין כרית קרח סינתטית לשקיקי מזון נוזלי שתוכננו לטיסות בחלל. נתַנו לה שם. אנחנו קוראים לה "השקית".

אמא שלי ואני צופים בטלוויזיה. זאת התוכנית שבה ספורטאים צעירים חובבים, אנשי שיווק והנדסה, מתמודדים מול שרירנים ושרירניות בתחרויות של כוח וקלות תנועה. השרירנים רובם בלונדינים ושזופים להדהים. הם נראים מעולה. יש להם שמות שנשמעים מהירים ועשויים לבלי חת, שמות כמו של מכוניות ומוצרי אלקטרוניקה אמריקניים, כמו פַיֶירסטאר ומרקורי וזנית. זאת תוכנית מעולה.
"מה זה?" היא שואלת, רוכנת אל עבר הטלוויזיה. עיניה, שהיו פעם קטנות, חדות, מאיימות, עכשיו כבויות, צהובות, שקועות, מותשות - היריקה מקנה להן ארשת של רוגז תמידי.
"התוכנית עם התחרות," אני אומר.

"הממ," היא אומרת, ואז מסתובבת ומרימה את ראשה לירוק.
"זה עדיין מדמם?" אני שואל, מוצץ מהקרטיב.
"כן."
יש לנו דימום מהאף. כשהייתי בחדר האמבטיה היא החזיקה את האף, אבל היא לא יכולה להחזיק אותו מספיק במהודק, אז עכשיו אני מחליף אותה, צובט את הנחיריים שלה ביד החופשית שלי. העור שלה שמנוני, חלק.
"תהדק יותר," היא אומרת.
"או-קיי," אני אומר ומהדק יותר. העור שלה חם.
הנעליים של טוף ממשיכות לטרטר.

לפני חודש בת´ התעוררה מוקדם; היא לא זוכרת למה. היא ירדה במדרגות, מחרישה על השטיח הירוק למטה, אל רצפת הצִפחה השחורה במסדרון. דלת הכניסה היתה פתוחה, ורק דלת הרשת סגורה. היה סתיו, וקר, ולכן בשתי ידיה היא סגרה את דלת העץ הגדולה, קליק, ופנתה למטבח. היא הלכה לאורך המסדרון ונכנסה למטבח מבעד לדלת ההזזה העשויה זכוכית, קורי כפור הגלידו בפינותיה, כפור נח על העצים החשופים בחצר. היא פתחה את המקרר והביטה פנימה. חלב, פירות, שקיות עירוי מתוארכות לשימוש נאות. היא סגרה את המקרר. היא עברה מהמטבח לחדר המשפחה. הווילונות האופפים את החלון הגדול בחזית היו פתוחים, והאור בחוץ לבן. חלון הרשת היה כסוף ומבהיק, מואר מאחור. היא צימצמה את עיניה עד שהסתגלו לאור. כשעיניה התמקדו, באמצע הרשת, בקצה החנייה, היא ראתה את אבא שלי כורע על ברכיו.

זה לא שלמשפחה שלנו אין טעם, רק שהטעם של המשפחה שלנו לא עקבי. הטפט בחדר האמבטיה למטה, אף על פי שקיבלנו אותו עם הבית, הוא האמירה העיצובית העזה ביותר שלו, דוגמה שכוללת בסביבות חמישה-עשר ביטויים וסיסמאות שהיו פופולריים בזמן שהודבק. בול, עשר, מדליק! - מסודרים כך שהם מתלכדים וגובלים זה בזה בשילובים מסקרנים. זה-מה-יש נפגש עם אלוהים גדול בצורה כזאת שהיש מזה-מה-יש יוצר יש אלוהים. המילים כתובות באותיות גדולות ומסוגננות בכתב יד, אדום ושחור על רקע לבן. קשה לחשוב על משהו מכוער יותר, ובכל זאת הטפט הוא מציאה שמבקרים יודעים להעריך, עדות לְמשפחה שאין לה כל עניין דוחק לעסוק בבעיות ברורות של עיצוב פנים, וגם ראָיה לתקופה שמחה, תקופה עליזה וגחמנית בהיסטוריה האמריקנית שהולידה טפט עליז וגחמני.

הסלון די אלגנטי, למען האמת - נקי, מסודר, מלא ירושות משפחתיות ועתיקות, שטיח אוריינטלי פרוש במרכז רצפת העץ הקשֶה. אבל חדר המשפחה, החדר היחיד שמי מאיתנו בילה בו את זמנו, היה מאז ומעולם, לטוב ולרע, ההשתקפות המוחלטת של נטיותינו האמיתיות. מאז ומעולם שררה בו ערבוביה, בעוד הרהיטים מתחרים ביניהם, בשיניים חשוקות ובמרפקים מחודדים, על התואר "העצם בעל המראה המשובש ביותר". במשך שתים-עשרה שנה היו הכיסאות הבולטים בחדר בצבע תפוז דם. הספה של נעורינו, בת זמנם של הכיסאות הכתומים והשטיח הלבן המדובלל, היתה משובצת - ירוק, חום ולבן.

חדר המשפחה נראה תמיד כמו תא ספינה, סְפון עץ, עם שש קורות עץ גדולות המחזיקות, או מתיימרות להחזיק, את התקרה למעלה. חדר המשפחה הוא חדר חשוך, ולהוציא את התפוררותם הכללית של הרהיטים והקירות, לא הרבה השתנה בו בעשרים השנים שחיינו כאן. הרהיטים חומים ושפופים להדהים, כמו הריהוט של משפחת דובים. הם כוללים את הספה החדשה ביותר שלנו, זאת של אבא שלי, ארוכה ומכוסה במשהו שדומה לוולור קטיפתי בצבע חום-צהבהב, והכיסא הסמוך לספה, שלפני חמש שנים החליף את תפוזי הדם, כורסה מרופדת באריג צמר שחמחם, של אמא שלי. ליד הספה ניצב שולחן קפה עשוי מחתך רוחב של עץ, חתוך כך שהקליפה נותרה במקומה, אם כי היא מצופה בשכבה עבה של לכה. הבאנו אותו איתנו מקליפורניה, לפני שנים רבות, ובדומה לרוב רהיטי הבית, הוא מהווה עדות לפילוסופיה עיצובית מהסוג האמפתי - בכל הקשור לריהוט משולל זכויות אסתטיות אנחנו כמו המשפחות שמאמצות ילדים מופרעים ופליטים מרחבי העולם - אנחנו רואים יופי פנימי ולא מסוגלים לסרב.

על אחד הקירות בחדר המשפחה חלשה ועדיין חולשת אח עשויה לבֵנים. יש באח גומחה קטנה שנבנתה כדי לאפשר עריכת ברביקיו בתוך הבית, אם כי מעולם לא השתמשנו בה, בעיקר מפני שכשעברנו הנה סיפרו לנו שדביבונים חיים איפשהו בארובה למעלה. אז במשך שנים נותרה הגומחה רדומה, עד שיום אחד, לפני ארבע שנים בערך, אבא שלנו, בהשפעת אותה השראה מוזרה שדחפה אותו במשך שנים לעטר את המנורה ליד הספה בעכבישים ובנחשים מגומי, העמיד בה אקווריום. האקווריום, שגודלו נבחר בניחוש פרוע, התאים בסופו של דבר באופן מושלם.

"הֵי הֵי!" הוא אמר כשהציב אותו במקומו, מחליק אותו היישר פנימה, עם מרווח של לא יותר מסנטימטר מכל צד. "הֵי הֵי!" היה משהו שהוא נהג לומר, ובאוזנינו נשמע טיפה פונזי מדי כשבקע מפיו של עורך דין מאפיר לבוש במכנסי כותנה. "הֵי הֵי!" הוא היה אומר אחרי נסים מסוג זה, שהיו מסחררים במספרם הרב ובהשתאות שעוררו - פרט ל"נס התאמת האקווריום החדש", היה גם, למשל, "נס חיווט הטלוויזיה דרך מערכת הסטריאו החדשה המדליקה לקבלת צליל סטריאופוני אמיתי", שלא לדבר על "נס העברת כבלי הנינטנדו מתחת לשטיח מקיר לקיר כדי שהתינוק לא ימעד עליהם כל הזמן לכל הרוחות". )הוא היה מכור לנינטנדו.( כדי למשוך תשומת לב לכל אחד מן הנסים, הוא היה נעמד מול מי שנמצא במקרה בחדר, ואגב חיוך מופרז מצמיד את ידיו לאות ניצחון מעל כתף אחת ואחר כך מעל השנייה, כמו חניך צופים שזכה במרוץ מכוניות צעצוע. לפעמים, למען הצניעות, הוא היה עושה זאת בעיניים עצומות ובראש מוטה הצידה. אני עשיתי את זה?
"אפס," היינו אומרים.

"אה, לכו תזדיינו," הוא היה אומר, והולך להכין לעצמו כוס גבוהה ונחמדה של בלדי מרי.
התקרה באחת מפינות הסלון מוכתמת במעגלים קונצנטריים של צהוב וחום, מזכרת מגשמים עזים באביב הקודם. הדלת למסדרון תלויה על אחד משלושת ציריה. השטיח, מקיר לקיר בצבע אוף-וַייט, בלוי עד היסוד ולא נשאב כבר חודשים. הרשתות עדיין מותקנות בחלונות - אבא שלי ניסה לפרק אותן, אבל לא הצליח השנה. החלון בחזית חדר המשפחה פונה מזרחה, ומאחר שהבית ניצב מתחת לכמה עצי אולמוס גדולים, הוא זוכה רק למעט אור. האור בחדר המשפחה אינו שונה באופן משמעותי ביום ובלילה. חדר המשפחה חשוך על פי רוב.

אני בבית בגלל חופשת חג המולד במכללה. אחינו הגדול, ביל, חזר לא מזמן לוושינגטון, שבה הוא עובד עבור קרן הֵריטֶג´ - משהו שקשור בכלכלה מזרח אירופית, הפרטה, המרה. אחותי בבית משום שהיתה בבית כל השנה - היא דחתה את לימודיה בפקולטה למשפטים כדי לא להפסיד את הכיף. כשאני בא הביתה, בת´ יוצאת.
"לאן את הולכת?" אני שואל בדרך כלל.
"יוצאת," היא עונה בדרך כלל.

אני מחזיק את האף. בזמן שהאף מדמם ואנחנו מנסים לעצור את הדימום, אנחנו צופים בטלוויזיה. בטלוויזיה, רואה חשבון מדֶנוֶור מנסה לטפס על קיר לפני ששרירן ששמו סטרייקר יתפוס אותו ויתלוש אותו מהקיר. שאר חלקי התוכנית מותחים לפעמים - יש חלק של מסלול מכשולים, שהמתחרים מתחרים בו זה נגד זה וגם נגד השעון, וחלק נוסף שהם מרביצים זה לזה במקלות שיש להם קצה מספוג, ושניהם יכולים להיות מלהיבים מאוד, במיוחד אם התחרות צמודה, היריבים שקולים, והרבה מונח על כף המאזניים - אבל החלק הזה, עם הטיפוס על הקיר, מטריד מדי. המחשבה שרודפים אחרי רואה החשבון בזמן שהוא מטפס על קיר... אף אחד לא רוצה שירדפו אחריו בזמן שהוא מטפס על קיר, ששום דבר לא ירדוף אחריו, לא אנשים, לא ידיים שתופסות את הקרסוליים שלו בזמן שהוא מנסה להגיע לפעמון למעלה. סטרייקר רוצה לתפוס את רואה החשבון ולמשוך אותו למטה - מפעם לפעם הוא מזנק אל עבר רגליו של רואה החשבון - כל מה שהוא צריך זה אחיזה טובה, זינוק ואחיזה ומשיכה חזקה וטובה - ואם סטרייקר והידיים שלו יצליחו לעשות את זה לפני שרואה החשבון יספיק לצלצל בפעמון... זה חלק נורא בתוכנית.

רואה החשבון מטפס מהר, בקדחתנות, מנקודת אחיזה לנקודת אחיזה, ולרגע נראה שהוא יצליח, כי סטרייקר כל כך רחוק מתחתיו, שני אורכי-אדם לפחות, אבל אז רואה החשבון נעצר. הוא לא רואה את המהלך הבא שלו. הבליטה הבאה רחוקה מכדי שיוכל להגיע אליה מהנקודה שהוא נמצא בה. ואז הוא בעצם חוזר אחורה, יורד שלב אחד כדי להתחיל מסלול שונה, וכשהוא יורד זה בלתי נסבל, המתח. רואה החשבון יורד ואז מתחיל לעלות בצד השמאלי של הקיר, אבל פתאום סטרייקר נמצא שם, מופיע משום מקום - הוא בכלל לא היה בתוך המסך! - והוא תופס את רגלו של רואה החשבון, בַשוק, והוא מושך בחוזקה וזה נגמר. רואה החשבון עף מהקיר )קשור בחבל כמובן( ויורד לאט לאט אל הרצפה. זה נורא. אני לא אצפה בתוכנית הזאת שוב.

אמא מעדיפה את התוכנית עם שלוש הבחורות הצעירות שיושבות על ספה בצבעי פסטל וכל אחת מהן מספרת על הפגישה העיוורת שבה נהנתה או סבלה - כולן עם אותו הגבר. בת´ ואמא צפו בתוכנית במשך חודשים, מדי ערב. לפעמים המשתתפים בתוכנית שכבו זה עם זה, אבל משתמשים במילים מצחיקות כדי לתאר את זה. המנחֶה מצחיק, עם אף גדול ושיער שחור מתולתל. הוא איש מצחיק ומשועשע מהתוכנית, דואג לשמור על קלילות. בסוף התוכנית הרווק בוחר מבין שלוש המשתתפות אחת שאיתה הוא רוצה לצאת לפגישה נוספת. המנחה עושה אז משהו די מדהים: אף על פי שכבר שילם על שלוש הפגישות שתוארו לעיל, ואף על פי שלא ירוויח כלום מזה שיעשה יותר, הוא בכל זאת מעניק לרווק ולרווקה כסף לפגישה הבאה שלהם.
אמא צופה בזה בכל ערב; זה הדבר היחיד שהיא יכולה לראות בלי להירדם, מה שקורה לה הרבה, להתנמנם מדי פעם במשך היום. אבל היא לא ישנה בלילה.
"בטח שאת ישנה בלילה," אני אומר.
"אני לא," היא אומרת.

"כולם ישנים בלילה," אני אומר - זה קטע רגיש אצלי - "גם אם הם לא מרגישים. הלילה הרבה יותר מדי ארוך בשביל שנוכל להישאר ערים כל הלילה. כאילו, היו פעמים שהייתי די בטוח שנשארתי ער כל הלילה, למשל כשהייתי בטוח שהערפדים מ´צֵל הרשע´ - זוכרת את זה, עם דייוויד סול וכל זה? עם האנשים שמשופדים על הקרניים? פחדתי לישון, אז הייתי נשאר ער כל הלילה, צופה בטלוויזיה הניידת הקטנה על הבטן שלי, כל הלילה, פוחד לנמנם, כי הייתי בטוח שהם מחכים בדיוק לרגע הזה, בדיוק לרגע שאירדם, כדי לבוא ולגרום לי לרחף אל החלון, או למסדרון למטה, ולנשוך אותי, הכול ככה לאט..."
היא יורקת לתוך החצי-ירח שלה ומביטה בי.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"

האקווריום עדיין נמצא בתוך האח, אבל הדגים, ארבעה או חמישה דגי זהב כאלה עם עיניים בולטות ועם פַיֶילֶת, מתו כבר לפני שבועות רבים. המים, שעדיין מוארים מלמעלה באור סגלגל של אקווריומים, אפורים מרקבובית ומצואת דגים, עכורים כמו כדור שלג מיניאטורי שניערו אותו. אני תוהה איזה טעם יהיה למים. כמו משקה אנרגיה? כמו מי ביוב? אני חושב לשאול את אמא שלי: איזה טעם יהיה להם לפי דעתך? אבל היא לא תחשוב שהשאלה משעשעת. היא לא תענה.
"אתה מוכן לבדוק?" היא אומרת, מתייחסת לאף.
אני עוזב את הנחיריים שלה. שום דבר.
אני מביט באף. היא עדיין שזופה מהקיץ. העור שלה חלק, חום.
ואז הוא מגיע, הדם, תחילה בפלג קטן ואחר כך בצלופח סמיך, מגיח החוצה, לאט. אני לוקח מגבת ומקנח אותו.
"עדיין יורד," אני אומר.

ספירת כדוריות הדם הלבנות שלה נמוכה בזמן האחרון. הדם שלה לא יכול להיקרש כראוי, כך אמר הרופא בפעם האחרונה שזה קרה, לכן, הוא אמר, אסור שיהיה דימום. כל דימום עלול להיות הסוף, הוא אמר. כן, אמרנו. לא היינו מודאגים. נראָה לנו שיש כל כך מעט הזדמנויות להקיז דם כשהיא חיה לה כך על הספה. אני אדאג להרחיק חפצים חדים, התלוצצתי עם הרופא. הרופא אפילו לא ציחקק. תהיתי אם הוא שמע אותי. שקלתי לחזור על מה שאמרתי, אבל אז חשבתי לעצמי שמן הסתם הוא שמע אותי אבל לא חשב שזה מצחיק. אבל אולי הוא לא שמע אותי. לרגע חשבתי להוסיף עוד משהו לבדיחה, לקחת אותה צעד אחד קדימה, כביכול, עם בדיחה שנייה שתזכיר את הראשונה ותיצור מין מחץ כפול, אחת-שתיים. גמרנו עם קרבות סכינים, יכולתי לומר. לא זורקים יותר סכינים, יכולתי להציע, הה הה. אבל הרופא הזה לא מרבה להתבדח. כמה מהאחיות דווקא כן. מתפקידנו להתבדח עם הרופאים והאחיות. מתפקידנו להקשיב לרופאים, ואחרי שהקשבנו לרופאים, בת´ בדרך כלל שואלת את הרופאים שאלות ספציפיות -באיזו תדירות היא צריכה לקחת את זה? אנחנו יכולים פשוט להוסיף את זה לתמיסה בעירוי? - ולפעמים אני שואל שאלה, ואז אפשר להקל את האווירה בהערה צדדית שנונה. אני יודע שמוטל עלי להתבדח לנוכח האסון; תמיד יש הומור, כך אומרים. אבל בשבועות האחרונים לא מצאנו הרבה. חיפשנו דברים מצחיקים, ומצאנו מעט מאוד.
"אני לא מצליח להפעיל את המשחק," אומר טוף שהופיע מהמרתף. חג המולד היה לפני שבוע.
"מה?"
"אני לא מצליח להפעיל את הסֶגָה."
"זה דולק?"
"כן."
"המחסנית מוכנסת עד הסוף?"
"כן."
"תכבה ותדליק שוב."
"או-קיי," הוא אומר ויורד בחזרה למטה.

מבעד לחלון חדר המשפחה, באמצע הרשת הלבנה-כסופה, היה אבי לבוש בחליפה שלו, חליפה אפורה, מוכן לעבודה. בת´ נעצרה בכניסה בין המטבח לחדר המשפחה והביטה. העצים בחצר מעברו האחר של הרחוב היו ענקיים, אפורי גזע, גבוהי בדים, העשב הקצוץ במדשאה מוצהב, מנומר בעלי שלכת. הוא לא זז. החליפה שלו, אפילו בעודו כורע, רוכן קדימה, נחה רפויה על כתפיו ועל גבו. הוא ירד כל כך במשקל. מכונית עברה, כֶתֶם אפור. היא המתינה שיקום. <

אתם צריכים לראות את האזור שבו היתה הקיבה שלה. הוא גדול כמו דלעת. עגול, נפוח. זה מוזר - הם הוציאו את הקיבה, וגם חלק מהאזור הסמוך אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אבל גם אחרי שהסירו כל כך הרבה מהמסביב, היא נראית בהיריון. אפשר לראות אותה, את התפיחה, אפילו מתחת לשמיכה. אני מניח שזה הסרטן, אבל לא שאלתי את אמא שלי, או את בת´. האם זאת הנפיחות של ילד רעב? אני לא יודע. אני לא שואל שאלות. קודם, כשאמרתי שאני שואל שאלות, שיקרתי.

בשלב הזה האף מדמם כבר עשר דקות בערך. היה לה דימום אחד מהאף, לפני שבועיים אולי, ובת´ לא הצליחה לעצור אותו, אז היא ובת´ נסעו לחדר המיון. האנשים בבית החולים החזיקו אותה שם יומיים. האונקולוג שלה, שלפעמים אהבנו אותו ולפעמים לא, בא וביקר והעיף מבט בטבלאות פלדת אל-חלד ושוחח לצד המיטה - הוא האונקולוג שלה כבר הרבה שנים. נתנו לה דם חדש וניטרו את ספירת כדוריות הדם הלבנות שלה. רצו להשאיר אותה שם זמן ארוך יותר, אבל היא התעקשה לחזור הביתה; השהות שם הבעיתה אותה, היא גמרה עם בתי חולים, לא רצתה-
כשיצאה משם היא הרגישה מובסת, מרוקנת, ועכשיו, ישובה לבטח בביתה, לא רצתה לחזור לשם. היא הכריחה את בת´ ואותי להבטיח שאף פעם לא נצטרך לחזור לשם. הבטחנו.
"או-קיי," אמרנו.
"אני רצינית," היא אמרה.
"או-קיי," אמרנו.
אני דוחף את המצח שלה לאחור ככל שניתן. משענת היד של הספה רכה וגמישה.
היא יורקת. היא רגילה לירוק, אבל עדיין עושה קולות רכים ומאומצים של הקאה.
"זה כואב?" אני שואל.
"מה כואב?"
"לירוק."
"לא, זו הרגשה נהדרת, טיפש."
"סליחה."

משפחה עוברת בחוץ, שני הורים, ילד קטן במכנסי שלג ובמעיל פרווה, עגלה. הם לא מסתכלים דרך החלון שלנו. קשה לומר אם הם יודעים. אולי הם יודעים אבל מתנהגים בנימוס. אנשים יודעים.
אמא שלי אוהבת להשאיר את הווילונות פתוחים כדי שתוכל לראות את החצר ואת הרחוב. במשך היום בדרך כלל בהיר מאוד בחוץ, ואף על פי שהבהירות נראית היטב מחדר המשפחה, איכשהו האור אינו נכנס ביעילות אל תוך חדר המשפחה, במונחים של החדרת תאורה מובחנת כלשהי אל תוך חדר המשפחה. אני לא חסיד של הווילונות הפתוחים.
אנשים אחדים יודעים. ברור שהם יודעים.
אנשים יודעים.
כולם יודעים. כולם מדברים. מחכים.

יש לי תוכניות בשבילם, לחטטנים, לחקרנים, למרחמים, פיתחתי פנטזיות מורכבות בשביל מי שיראו בנו משפחה גרוטסקית, פתטית, שיראו במצב שלנו חומר לרכילות. אני מדמה לעצמי חניקות - צ צ צ, שמעתי שהיא - חרחור! שבירת מפרקת - מה יהיה על הילד המִסכ - בום! - אני מדמה בעיטה בגופים שכובים במצונף על הקרקע, יורקים דם בשעה שהם - אלוהים, אלוהים אדירים, סליחה, סליחה! - מתחננים לרחמים. אני מניף אותם מעל לראשי ואז מפיל אותם, שובר אותם על ברכִי, עמודי השדרה שלהם כמו פינים מעץ בַלסָה. אתם לא רואים? אני דוחף עבריינים לתוך מכלי ענק מלאי חומצה וצופה בהם נאבקים, צורחים בזמן שהחומצה שורפת, מפרקת אותם לחתיכות. הידיים שלי עפות לתוכם, קורעות את עורם - אני עוקר לבבות ומעיים ומשליך אותם הצידה. אני מטיח ראשים, עורף, עובד עם מחבטי בייסבול - סוג העונש ודרגתו תלויים בעבריין ובעבֵרה. מי שאני לא אוהב או שאמא שלי לא אוהבת מלכתחילה זוכה לרע מכול - על פי רוב חניקות ארוכות, ממושכות, פרצופים באדום ואז בסגול ואז בארגמן. מאלה שאני בקושי מכיר, כמו המשפחה שעברה עכשיו, נחסך הגרוע מכול - שום דבר אישי. אני אדרוס אותם במכונית שלי.
שנינו מודאגים מעט בגלל האף המדמם, אמא שלי ואני, אבל בינתיים יוצאים מנקודת הנחה שהאף יפסיק לדמם. בזמן שאני מחזיק לה את האף היא מחזיקה את מכל החצי-ירח שמונח לה על החלק העליון של החזה, מתחת לסנטר.

בדיוק אז יש לי רעיון גדול. אני מנסה לשכנע אותה לדבר מצחיק, כמו שאנשים מדברים כשמחזיקים להם את האף.
"בבקשה?" אני אומר.
"לא," היא אומרת.
"נו."
"די כבר."
"מה?"

הידיים של אמא שלי מגוידות וחזקות. יש לה ורידים בולטים בצוואר. הגב שלה מנומש. פעם היא היתה עושה קסם שבו היא כאילו תולשת לעצמה את האגודל אפילו שבעצם היא לא. מכירים את הקסם הזה? גורמים לחלק מהאגודל הימני להיראות כמו חלק מיד שמאל, ואז מחליקים אותו קדימה ואחורה לאורך האצבע המורה של יד שמאל - מחובר, ואז תלוש. זה קסם מטריד, על אחת כמה וכמה כשאמא שלי היתה עושה אותו, מכיוון שהיא עשתה אותו כך שהידיים שלה כאילו רעדו, רטטו, הוורידים בצוואר שלה התבלטו ונמתחו, ועל הפנים שלה ניכרו אותות המאמץ שנלווה, כמצופה, לתלישת אצבע. כילדים, הסתכלנו במזיגה של עליצות ואימה. ידענו שזה לא אמיתי, ראינו את זה עשרות פעמים, ואף על פי כן כוחו של הקסם לא פחת, משום שהיתה לאמא שלי נוכחות פיזית מיוחדת במינה - היא היתה כל כולה עור ושרירים. היינו מכריחים אותה להראות את הקסם לחברים שלנו, שנחרדו והוקסמו גם הם. אבל ילדים אהבו אותה. כולם הכירו אותה מבית הספר - היא ביימה את ההצגות בבית הספר היסודי, היתה מקבלת ילדים שהתמודדו עם גירושים, הכירה ואהבה אותם ולא התביישה לחבק אף אחד מהם, במיוחד את הביישנים - היו בה מין הבנה נטולת מאמץ, חוסר ספק מוחלט לגבי מה שעשתה שגרם לאנשים לחוש בנוח, בשונה כל כך מכמה מהאימהות, שהיו כל כך שבריריות וחסרות ביטחון.

מובן שאם היא לא אהבה מישהו, אותו ילד ידע את זה. כמו דין בוריס, הילד החסון עם השיער הבלונדיני הדהוי מהמשך הרחוב, שבלי כל התגרות היה זוקר לעברה את האצבע האמצעית בזמן שעברה על פניו במכונית שלה. "ילד רע," היא היתה אומרת, והיא התכוונה לזה - היתה בה קשיות פנימית שבשום פנים ואופן לא היה כדאי להתעסק איתה - ומחקה אותו מהרשימה שלה עד לרגע שבו יבקש סליחה )דין, לרוע המזל, לא ביקש(, ואז היה זוכה לחיבוק כמו כל אחד אחר. ככל שהיתה חזקה מבחינה גופנית, רוב כוחה היה טמון בעיניה, קטנות וכחולות, וכשצימצמה אותן, עשתה זאת באינטנסיביות רצחנית שהשתמע ממנה, באופן חד וברור, שאם ידחקו בה, תממש את האיום הגלום במבטה, שכדי להגן על היקר לה היא לא תעצור, היא תדרוס אותך חד וחלק. אבל היא עטתה את כוחה כלאחר יד, נהגה אדישות בוטחת בבשרה ובשריריה. היא היתה נחתכת בזמן שחתכה ירקות, נכנסת באצבע באבי אביה, בדרך כלל באגודל, והוא היה מדמם לכל עבר, על העגבניות, על קרש החיתוך, בכיור, בעוד אנחנו עומדים ומתבוננים בגובה מותניה, אחוזי אימה, פוחדים שתמות. אבל היא היתה רק מעווה את פרצופה, שוטפת ומנקה את האגודל מתחת לברז, עוטפת אותו במגבת נייר וממשיכה לחתוך, בעוד הדם נספג לאטו במגבת הנייר, מזדחל, כפי שדם מזדחל, החוצה מטבורו הרטוב של הפצע.

ליד הטלוויזיה יש כמה תמונות שלנו כילדים, וביניהן אחת שבה רואים אותי, את ביל ואת בת´, כולנו בני פחות משבע, בסירה כתומה קטנה, לכולנו הבעה מבוהלת. בתמונה אנחנו נראים מוקפים מים, ככל שניתן לדעת, מרוחקים קילומטרים מהחוף - ויעידו על כך הבעות הפנים שלנו. אבל מובן שלא היינו רחוקים יותר משלושה מטרים מהחוף, שעה שאמא עומדת מעלינו בתוך המים שמגיעים לה לקרסוליים, בבגד הים השלם החום שלה עם השוליים הלבנים, ומצלמת. זאת התמונה המוכרת לנו ביותר, התמונה שראינו מדי יום ביומו, וצבעיה - הכחול של אגם מישיגן, הכתום של הסירה, העור השזוף שלנו והשיער הבלונדיני - הם הצבעים שאנו מקשרים עם ילדותנו. בתמונה כולנו אוחזים בצדה של הסירה הקטנה, רוצים לצאת, רוצים שאמא תרים אותנו ותיקח אותנו החוצה, לפני שהדבר הזה ישקע או ייסחף בזרם.

"איך הלימודים?" היא שואלת.
"בסדר."
אני לא מספר לה שהפסקתי להגיע לקורסים.
"מה שלום קירסטן?"
"שלומה טוב."
"תמיד חיבבתי אותה. בחורה נחמדה. אמיצה."
כשאני משעין את הראש על הספה אני יודע שזה עומד להגיע, עומד להגיע כמו משהו שנשלח בדואר, משהו שהוזמן. אנחנו יודעים שזה עומד להגיע, אבל לא ברור לנו מתי - שבועות? חודשים? היא בת חמישים ואחת. אני בן עשרים ואחת. אחותי בת עשרים ושלוש. האחים שלי בני עשרים וארבע ושבע.
אנחנו מוכנים. אנחנו לא מוכנים. אנשים יודעים.

הבית שלנו יושב על בור תחתית. הבית שלנו הוא זה שנסחף בטורנדו, דגם הבית המוקטן ממערכת הרכבת החשמלית שצף לו בחוסר אונים, בפתטיות, במשפך השחור האדיר. אנחנו חלשים וזעירים. אנחנו גרֵנָדָה. בני אדם צונחים עלינו מהשמים.

אנחנו מחכים שהכול כבר יפסיק לתפקד - שהאיברים והמערכות ירימו ידיים בזה אחר זה - כלו כל הקצים, אומרת בלוטת האנדוקרין; עשיתי מה שיכולתי, אומרת הקיבה, או מה שנותר ממנה; בפעם הבאה נתפוס אותם, מוסיף הלב בטפיחה חברית על הכתף.

אחרי חצי שעה אני מוריד את המגבת, ולרגע אחד לא יורד דם.
"אני חושב שהצלחנו," אני אומר.
"באמת?" היא אומרת, מרימה אלי את מבטה.
"לא יוצא כלום," אני אומר.
אני מבחין בגודל הנקבוביות שלה, גדולות, במיוחד אלה על האף. העור שלה גלדני כבר שנים, שזוף תמידית, לא באופן בלתי מחמיא, אבל באופן מעורר עניין בהתחשב ברקע האירי שלה, בעובדה שוודאי היתה בהירה כל כך כשגדלה-
הוא שוב מתחיל לנזול, הדם סמיך ואטי כבתחילה, מנוקד בשיירים שחורים של גלדים, ואז דליל יותר, אדום בהיר יותר. אני לוחץ שוב.
"חזק מדי," היא אומרת. "זה כואב."
"סליחה," אני אומר.
"אני רעב," אומר קול. טוף. הוא עומד מאחורי, ליד הספה.
"מה?" אני אומר.
"אני רעב."
"אני לא יכול להאכיל אותך עכשיו. קח משהו מהמקרר."
"כמו מה?"
"לא אכפת לי, מה שיש."
"כמו מה?"
"לא יודע."
"מה יש לנו?"
"אולי תבדוק? אתה בן שבע, אתה בטח מסוגל לבדוק בעצמך."
"אין לנו שום דבר טוב."
"אז אל תאכל."
"אבל אני רעב."
"אז תאכל משהו."
"אבל מה?"
"אלוהים, טוף, תאכל תפוח וזהו."
"אני לא רוצה תפוח."
"בוא אלי, חמודי," אומרת אמא.
"נקנה אוכל מאוחר יותר," אני אומר.
"בוא לאמא."
"איזה מין אוכל?"
"טופֶר, רד בחזרה למטה."
טוף יורד בחזרה למטה.
"הוא מפחד ממני," היא אומרת.
"הוא לא מפחד ממך."
אחרי כמה דקות אני מרים את המגבת כדי לבדוק את האף. האף נהיה סגול. הדם לא מסמיך. הדם עדיין דליל ואדום.
"הוא לא נקרש," אני אומר.
"אני יודעת."
"מה את רוצה לעשות?"
"כלום."
"מה זאת אומרת, כלום?"
"זה ייפסק."
"זה לא נפסק."
"חכה קצת."
"חיכינו קצת."
"חכה עוד."
"נראה לי שכדאי לעשות משהו."
"חכה."
"מתי בת´ חוזרת?"
"לא יודעת."
"צריך לעשות משהו."
"טוב. תתקשר לאחות."

אני מתקשר לאחות שאנחנו מתקשרים אליה כשיש לנו שאלות. אנחנו מתקשרים אליה כשהעירוי לא מטפטף כמו שצריך, או כשיש בועה בצינור, או כשחבורות בגודל של צלחת מופיעות על הגב של אמא. בנוגע לאף, האחות מציעה ללחוץ ולהטות את הראש שלה לאחור. אני אומר לה שזה בדיוק מה שעשינו, ושזה לא פתר את הבעיה. היא מציעה קרח. אני אומר תודה ומנתק וניגש למטבח ועוטף שלוש קוביות קרח במגבת נייר. אני חוזר ומצמיד אותן לגשר האף שלה.
"אה!" היא אומרת.
"סליחה," אני אומר.
"זה קר."
"זה קרח."
"אני יודעת שזה קרח."
"אז קרח קר מטבעו."

אני עדיין צריך להפעיל לחץ על האף, אז בידי השמאלית אני מפעיל לחץ, ובימנית מצמיד את הקרח לגשר האף שלה. זה מסורבל, ואני לא יכול לעשות את שני הדברים תוך כדי ישיבה על משענת היד של הספה ולהישאר בתנוחה שמאפשרת לי לראות את הטלוויזיה. אני מנסה לכרוע על הרצפה ליד הספה. אני מושיט יד אחת מעבר למשענת היד של הספה כדי להצמיד את הקרח, ולוחץ בשנייה. זה עובד לא רע, אבל אחרי זמן קצר הצוואר שלי כואב בגלל הצורך לסובב אותו בזווית של תשעים מעלות כדי לראות את המסך. זאת לא שיטה.

יש לי השראה. אני מטפס לראש הספה, מעל הכריות, אל החלק העליון של המסעד. אני משתרע לאורך המסעד, הכריות מרחששות כשאני מנחית עליהן את המשקל שלי. אני מושיט את הידיים כלפי מטה כך שגם הראש שלי וגם הזרועות פונים לאותו הכיוון - הזרועות מגיעות בדיוק עד האף שלה והראש שלי נשען בנוחות על מסעד הספה, בזווית נאה לטלוויזיה. מושלם. היא מביטה בי ומפלבלת בעיניה. אני מניף את האגודלים לעברה. ואז היא יורקת נוזל ירוק לתוך מכל החצי-ירח.
אבא שלי לא זז. בת´ עמדה בכניסה לחדר המשפחה והמתינה. הוא היה מרוחק בערך שלושה מטרים מהרחוב. הוא כרע על ברכיו, אבל ידיו נחו על הקרקע, באצבעות מושטות כלפי מטה, כמו שורשים שלוחים מעץ באפיק נהר. הוא לא היה שקוע בתפילה. ראשו נטה לרגע לאחור כשהביט למעלה, לא בשמים, אלא בעצים בחצר השכנה. הוא עדיין היה על ברכיו. הוא יצא להביא את העיתון.
מכל החצי-ירח מלא. יש כעת שלושה צבעים במכל החצי-ירח - ירוק, אדום ושחור. הדם, שנוזל לה מהאף, נוזל גם מהפה. אני בוחן את המכל, מבחין איך שלושת הנוזלים לא מתערבבים, הנוזל הירוק צמיג יותר, הדם, הדם הזה דליל כל כך, רוחש מעל. יש קצת נוזל שחור בפינה. אולי זאת מרה.
"מה זה החומר השחור?" אני שואל, מצביע עליו ממקום מושבי מעליה.
"זאת בטח מרה," היא אומרת.

מכונית פונה אל תוך החנייה ונכנסת למוסך. הדלת שמקשרת בין המוסך לחדר הכביסה נפתחת ונסגרת ואז דלת חדר האמבטיה נפתחת ונסגרת. בת´ חזרה.
בת´ היתה במכון כושר. בת´ אוהבת שאני חוזר הביתה מהמכללה לסופי שבוע כי אז היא יכולה ללכת למכון כושר. היא צריכה את אימוני הכושר שלה, היא אומרת. הנעליים של טוף ממשיכות לטרטר. בת´ נכנסת לחדר. היא לובשת סווטשרט וטייטס. השיער שלה אסוף למעלה אף שלרוב הוא פזור.
"הַיי," אני אומר.
"הַיי," אומרת בת´.
"הַיי," אומרת אמא.
"מה אתה עושה שם על הספה?" בת´ שואלת.
"ככה קל יותר."
"מה קל יותר?"
"דימום מהאף," אני אומר.
"לעזאזל. כמה זמן?"
"ארבעים דקות אולי."
"התקשרת לאחות?"
"כן, היא אמרה לי לשים קרח."
"בפעם האחרונה זה לא עבד."
"ניסית כבר קרח?"
"אלא מה."
"את זה לא סיפרת לי, אמא."
"אמא?"
"אני לא חוזרת לשם."
אבא שלי, אדם של נסים שוליים, עשה משהו די מדהים. זה מה שהוא עשה: לפני חצי שנה בערך הוא הושיב אותנו, את בת´ ואותי - לא את ביל, ביל היה בוושינגטון, ולא את טוף, שמסיבות מובנות מאליהן לא הוזמן להשתתף - בחדר המשפחה. אמא שלנו לא היתה שם מסיבה כלשהי, אני לא זוכר היכן בדיוק היא היתה - בכל אופן ישבנו שם, רחוק ככל האפשר מענן העשן הרגיל שאפף אותו ואת הסיגריה שלו. השיחה, לו היתה נצמדת לנוהל התקין לעניינים מהסוג הזה, היתה כוללת שיחת חימום, דיבור כלשהו על נושאים כלליים ועל כך שהוא עומד לומר משהו קשה מאוד וכו´, אבל בקושי הספקנו להתמקם, כאילו, די ברור שלא ציפינו ל-
"אמא שלכם עומדת למות."

אני מבקש מבת´ להחליף אותי בהחזקת הקרח ובלחיצה על האף. היא מסרבת להכיר בהמצאה שלי ומתיישבת על משענת היד של הספה במקום על ראש המסעד. המגבת ספוגה. הדם חמים ורטוב על כף היד שלי. אני הולך לחדר הכביסה וזורק את המגבת לכיור; היא נוחתת בחבטה. אני מנער את הידיים המכווצות שלי ומוציא מגבת אחרת ואת הנעליים של טוף מהמייבש. אני נותן את המגבת לבת´.
אני יורד לבדוק מה עם טוף. אני יושב על המדרגות, שמהן אפשר לראות את המרתף, חדר משחקים שהוסב לחדר שינה ואז הוסב בחזרה לחדר משחקים.

"הַיי," אני אומר.
"הַיי," אומר טוף.
"איך הולך?"
"בסדר."
"אתה עדיין רעב?"
"מה?"
"אתה עדיין רעב?"
"מה?"
"תעצור רגע את המשחק המטומטם."
"או-קיי."
"אתה שומע אותי?"
"כן."
"אתה מקשיב?"
"כן."
"אתה עדיין רוצה אוכל?"
"כן."
"תכף נזמין פיצה."
"או-קיי."
"הנה הנעליים שלך."
"הן יבשות?"
"כן."
אני עולה בחזרה.
"צריך לרוקן את זה," אומרת בת´ ומצביעה על מכל החצי-ירח.
"למה אני?"
"למה לא אתה?"
אני מרים לאט לאט את מכל החצי-ירח מעל ראשה של אמא ומוליך אותו אל המטבח. הוא מלא עד גדותיו. הנוזל משכשך בו קדימה ואחורה. באמצע הדרך למטבח אני שופך את רובו על הרגל שלי, ומיד תוהה עד כמה חומצית התכולה של מכל החצי-ירח, עם המרה והכול. האם הנוזל יאכֵל את המכנסיים שלי? אני עומד בלי לזוז ומחכה לראות אם הוא מאכל אותם, כמו חומצה, מצפה לראות עשן, חור גדל והולך בהדרגה - כמו שקורה כששופכים דם של חייזר.

אבל הוא לא מאכל אותם. בכל זאת אני מחליט להחליף את המכנסיים.
בת´ מחזיקה את האף במשך זמן מה. היא יושבת על משענת היד של הספה, ליד הראש של אמא. מהמטבח, אני מגביר את עוצמת הקול בטלוויזיה. חלפה שעה.
בזמן שהאף עדיין מדמם, בת´ פוגשת אותי במטבח.
"מה נעשה?" היא לוחשת.
"חייבים לקחת אותה, נכון?"
"אי אפשר."
"למה?"
"הבטחנו."
"בחייך."
"מה?"
"לא ייתכן שזהו זה."
"יכול להיות שזהו זה."
"אני יודע שיכול להיות שזהו זה, אבל זה לא צריך להיות זהו זה."
"היא רוצה שזה יהיה."
"לא נכון."
"נראה לי שכן."
"לא נכון."
"היא אמרה לי."
"היא לא התכוונה לזה."
"נראה לי שאולי כן."
"מה פתאום. זה מגוחך."
"שמעת אותה?"
"לא, אבל זה לא משנה."
"מה נראה לך?"
"נראה לי שהיא פוחדת."
"כן."
"ונראה לי שהיא לא מוכנה. את מוכנה?"
"לא, ברור שלא. אתה?"
"לא. לא, לא."

בת´ חוזרת לחדר המשפחה. אני מרוקן ושוטף את מכל החצי-ירח, והראש שלי עסוק בחישובים. אז. או-קיי. בקצב כזה, כשהדם נוזל באטיות אבל ברציפות, כמה זמן זה ייקח בפועל? יום? לא, לא, פחות - לא מדובר בכל הדם, הרבה לפני שכל הדם יאזל, כבר יהיה- לא נצטרך לחכות עד שכל הדם יאזל; להפך, אחרי זמן מה דברים יקרסו, הם- אלוהים, כמה דם? גלון? פחות? אפשר לבדוק. אפשר להתקשר שוב לאחות. לא, לא, אי אפשר. אם נשאל מישהו, יאלצו אותנו להביא אותה לשם. ואם ידעו שהיינו צריכים להביא אותה, ולא הבאנו אותה, נהיה רוצחים. אפשר להתקשר לחדר מיון ולשאול באופן היפותטי: "הי, אני מכין עבודה לבית הספר על איבוד דם אטי ו..." זין. יש לנו מספיק מגבות? בחיים לא. נוכל להשתמש בסדינים, יש לנו המון סדינים- אולי זה ייקח רק כמה שעות. יהיה לנו מספיק זמן? מה זה מספיק זמן? נדבר הרבה. כן. נוכל לסכם. נהיה רציניים, מפוכחים או מצחיקים? נהיה רציניים כמה דקות- או-קיי או-קיי או-קיי או-קיי. זין, מה אם לא יהיה לנו יותר מה להגיד ו- כבר עשינו את כל הסידורים הנחוצים. כן, כן, לא נצטרך לרדת לפרטים. נקרא לטוף לעלות. נקרא לטוף לעלות? ברור, אבל... הו, הוא לא צריך להיות שם או שכן? מי רוצה להיות שם ממש בסוף? אף אחד, אף אחד. אבל אם היא תהיה לבד... ברור שהיא לא תהיה לבד, אתה תהיה שם, בת´ תהיה שם, אידיוט. זין. נצטרך להשיג את ביל בטלפון. מי עוד? איזה קרובים? אין סבא סבתא, ההורים שלה מתו מזמן, המחותנים מתו, אחותה רות מתה, אחותה אן לא מתה אבל גמורה, לא בקשר, מתחבאת, הפריקית ההיפית הזאת- זין. כמה מהאנשים האלה לא התקשרו כבר שנים.

אז חברים. מי? אלה מהכדורעף, ממונטסורי- זין, בטוח נשכח כמה... אז נשכח כמה, לעזאזל, אנשים יבינו, הם יהיו מוכרחים להבין- על הזין שלנו, אנחנו עוזבים בכל מקרה, עוברים מכאן אחרי כל העסק הזה, על הזין- שיחת ועידה? לא, לא- המוני. המוני אבל פרקטי, בלי ספק פרקטי, ויכול להיות גם כיף, אנשים משוחחים, הרבה קולות, לא יזיקו לנו רעש והסחת דעת, לא שקט, לא שקט, שקט לא טוב - צריכים רעש. נצטרך להכין אותם, להזהיר אותם, אבל שיט, מה נגיד? "הכול קורה מהר" - משהו כזה, מעורפל אבל ברור מספיק, נעשה את זה בשקט, הכול במרומז, מהטלפון במטבח, מחוץ לטווח שמיעה, נגיד משהו לפני שאמא תעלה על הקו- זה יעבוד, כל האנשים על הקו בעת ובעונה אחת- אני אצטרך להתקשר לחברת הטלפונים, לדאוג שיחברו אותנו לשירות, אנחנו כבר רשומים לדבר כזה? שיחה ממתינה, בטח, אבל שיחת ועידה - סביר שלא, בטוח לא, זין- צריך טלפון עם רמקול זה מה שצריך. זה הפתרון, טלפון עם רמקול, אני יכול לקנות כזה, אני אצטרך לנסוע עד "קֵיי מארט", אולי לקחת את המכונית של אבא, מהירה יותר משל אמא, הרבה יותר מהירה- היא ידנית? לא, לא, אוטומטית, אני יכול לנהוג בה, עוד לא נהגתי בה אבל יכול לנהוג בה, אין בעיה, מכונית מהירה, לדפוק מהירות בכביש המהיר- אבל זין, זה לפחות עשרים דקות לשם וחזרה, פלוס זמן קנייה ומה אם אין להם- אני אתקשר קודם, ברור שתתקשר, דביל, אני אשאל אותם אם יש להם טלפון עם רמקול... אני צריך לדעת איזה סוג טלפון יש לי כאן, בשביל התאימות, או-קיי, סוני ואז- אבל למה שאני אסע, לעזאזל? בת´ היתה כאן כל השנה, היה לה זמן מעל ומעבר, בת´ צריכה לנסוע, ברור שבת´, בת´ תיסע בת´ תיסע- אבל היא לא תחשוב שהטלפון עם הרמקול נחוץ, היא תגיד תשכח מזה- זין, אולי פשוט איזה דפק- איזה דפק. איזה דפק. איזה דפק.

הטלפון עם הרמקול באמת יפתור את זה? ברור שלא, עדיין נצטרך לדאוג לדיל של שיחת ועידה- נתקשר לביל ולדודה ג´יין ולבנות דודה, סוזי וג´ייני, הבנות של רות, אולי גם למארק הבן דוד. זהו. אז השיחה תיקח אולי עשרים דקות, אחר כך נקרא לטוף למעלה לכמה זמן, ביקור קצר, שוב, אווירה לא מחייבת, קלילה, כיפית, משוחררת, משוחררת, כיפית, קלילה- אז עשרים דקות בערך של טוף למעלה, ואז- בסדר, בסדר, רגע: על כמה זמן אנחנו מדברים בסך הכול? כמה זמן זה ייקח עם האף? שעתיים אולי, בקלות גם יותר, בטוח, אולי אפילו יום - אלוהים, מישהו יודע כמה? - אומדן זהיר יהיה שעתיים- רגע. אני יכול לעצור את הדימום באף. אני אעצור את הדימום באף. כן. אני אמצא דרך. עוד קרח. נארגן אותה מחדש - שיפוע הפוך; כוח המשיכה, כן. אני אחזיק את האף יותר במהודק, יותר במהודק הפעם; בטח לא החזקתי אותו הדוק מספיק קודם- זין.

מה אם זה לא יעבוד? זה לא יעבוד. אסור שנעביר את השעות האחרונות במאבק; לא, אנחנו נבין ונרפה - נכבה את הטלוויזיה מיד, כמובן- אבל זה לא יהיה דרמטי מדי? זין, מותר לנו להיות דרמטיים עכשיו, נוכל- טוב, ברור שנשאל אותה, דביל, אמא היא זאת שתחליט, לגבי הטלוויזיה, אם להשאיר אותה דולקת או לא - זה המופע שלה כמובן - איזה ניסוח מטומטם "המופע שלה", כזאת גסות, כזה חוסר כבוד, איזה דביל דפוק. זין. או-קיי, אז יהיה לנו קצת זמן, נוכל לשבת, לבלות, סתם לשבת, יהיה נחמד- אלוהים, זה לא יהיה נחמד, לא עם הדם הזה בכל מקום- זה יהיה בלתי נסבל עם הדם- אבל אולי לא, הוא כל כך אטי, הדם- אה, זה ייקח ימים, ימים לפני שהוא יאזל, לפני שמספיק ממנו יאזל, אבל אולי זה יהיה טוב, טבעי, הקזה אטית, כמו הקזה עם עלוקות - לא כמו הקזה עם עלוקות, אידיוט, איזה אידיוט חולני מזוין - לא הקזה מזורגגת עם עלוקות - נספר לאנשים איך זה קרה? לא, לא. זה יהיה מין קטע של "מתה בביתה", ביטוי נחמד, בעצם, זה הביטוי שהשתמשו בו עם הבחור ההוא מהתיכון שירה בעצמו אחרי שסיים ללמוד, הבחור מכיתת האמנות עם העיניים של מרטי פלדמן. גם כשהאישה ההיא, זאת עם סרטן העצמות, נעלה את עצמה בבית ושרפה אותו עד היסוד. זה היה מדהים. זה היה אומץ או טירוף? זה היה עושה את זה קל יותר, לשרוף את הכול? כן. לא. "מתה בביתה". ככה נעשה את זה, לא נגיד שום דבר אחר. אנשים יֵדעו בכל מקרה. אף אחד לא יגיד מילה. יופי. יופי. יופי. יופי.

אני שופך את תכולת המכל על האוכל שהצטבר בתוך טוחן האשפה. אני פותח את המים, אחר כך מפעיל את הטוחן, והוא גורס הכול. אני שומע את בת´ בחדר המשפחה.

"אמא, כדאי שנלך."
"לא."
"אני רצינית."
"לא."
"אנחנו מוכרחים."
"לא נכון."
"מה את רוצה לעשות?"
"להישאר כאן."
"אי אפשר. את מדממת."
"אמרתם שנישאר כאן."
"אבל, אמא. בחייך."
"הבטחתם."
"אבל זה טירוף."
"הבטחתם."
"את לא יכולה סתם להמשיך לדמם."
"תתקשרו עוד פעם לאחות."
"כבר התקשרנו עוד פעם לאחות. האחות אמרה שאנחנו צריכים לבוא. מחכים לנו."
"תתקשרו לאחות אחרת."
"בבקשה, אמא."
"זה אידיוטי."
"אל תקרא לי אידיוטית."
"לא קראתי לך אידיוטית."
"למי קראת אידיוטית?"
"לאף אחד. אמרתי שזה אידיוטי."
"מה אידיוטי?"
"למות מדימום באף."
"אני לא הולכת למות מדימום באף."
"האחות אמרה שאת עלולה."
"הרופא אמר שאת עלולה."
"אם נלך, אני כבר לא אצא משם."
"את כן."
"אני לא."
"הו, אלוהים."
"אני לא רוצה לחזור לשם."
"אל תבכי, אמא, אלוהים."
"אל תגיד את זה."
"סליחה."
"אנחנו נוציא אותך משם."
"אמא?"
"מה!"
"את תצאי משם."
"אתם רוצים שאני אהיה שם."
"אוי, באמת."
"תראו אתכם, ממש צמד חמד."
"הה?"
"אתם רוצים לצאת הערב, זה העניין."
"אלוהים."
"בגלל ערב השנה החדשה. יש לכם תוכניות!"
"אין בעיה, תדממי. שבי פה ותדממי למוות."
"אמא, בבקשה?"
"תדממי. אבל אין לנו מספיק מגבות בשביל כל הדם. אני אצטרך להשיג עוד מגבות."
"אמא?"
"וזה יהרוס את הספה."
"איפה טוף?" היא שואלת.
"למטה."
"מה הוא עושה?"
"משחק במשחק שלו."
"מה יהיה איתו?"
"הוא יצטרך לבוא."
בקצה החנייה אבא שלי כרע ברך. בת´ הסתכלה, ולרגע זה היה די יפה, שהוא פשוט כורע שם, בחלון החורפי האפור. ואז היא הבינה. בזמן האחרון קרה שהוא נפל. במטבח, במקלחת. היא רצה ופתחה את הדלת בתנופה, הדפה לרווחה את הרשת ורצה אליו.

אני מפנה את המושב האחורי בסטיישן ופורש שמיכה, אחר כך משעין כרית על דלת הצד ונועל אותה. אני חוזר פנימה אל הסלון.
"איך אני אגיע למכונית?" היא שואלת.
"אני אקח אותך על הידיים," אני אומר.
"אתה?"
"כן."
"הה!"

אנחנו לוקחים את הז´קט שלה. אנחנו לוקחים עוד שמיכה. אנחנו לוקחים את מכל החצי-ירח. אנחנו לוקחים את שקית העירוי. עוד כתונת לילה. נעלי בית. כמה חטיפים לטוף. בת´ מכניסה הכול למכונית.
אני פותח את דלת המרתף.
"קדימה, טוף, הולכים."
"לאן?"
"לבית החולים."
"למה?"
"לבדיקה."
"עכשיו?"
"כן."
"אני חייב לבוא?"
"כן."
"למה? אני יכול להישאר עם בת´."
"גם בת´ באה."
"אני יכול להישאר לבד."
"לא, אתה לא יכול."
"למה?"
"כי אתה לא יכול."
"אבל למה?"
"אלוהים, טוף, תעלה כבר!"
"או-קיי."

אני לא בטוח שאני מסוגל להרים אותה. אני לא יודע כמה היא כבדה. אולי היא שוקלת ארבעים וחמישה קילו, אולי היא שוקלת שבעים קילו. אני פותח את דלת המוסך וחוזר פנימה. אני מרחיק את השולחן מהספה. אני כורע מולה על הברכיים. אני שם זרוע אחת מתחת לרגליה, ואת השנייה מאחורי גבה. היא ניסתה להתיישב.
"בחיים לא תצליח לקום אם אתה כורע."
"או-קיי."
אני עובר לישיבה שפופה.
"תכרכי את הזרוע שלך סביב הצוואר שלי," אני אומר.
"תיזהר," היא אומרת.
היא כורכת את הזרוע סביב הצוואר שלי. היד שלה חמה.
אני זוכר להשתמש ברגליים שלי. אני דואג שכתונת הלילה שלה תחצוץ בין היד שלי לבין החלק האחורי של הברכיים שלה. אני לא יודע איזו תחושה תהיה לעור שלה שם. אני פוחד ממה שיש מתחת לכתונת הלילה שלה - חבורות, פצעונים, חורים. יש חבורות, נקודות תורפה... במקומות שכבר הרקיבו? בזמן שאני נעמד, היא מושיטה את הזרוע השנייה אל עבר הראשונה שכרוכה סביב הצוואר שלי, ותופסת את ידה האחת בשנייה. היא לא כבדה כפי שחשבתי שתהיה. היא לא גרמית כפי שחששתי שתהיה. אני עוקף את הכיסא שליד הספה. פעם ראיתי את שניהם, את אמא ואבא שלי, על הספה, יושבים שם שניהם. אני פונה לעבר המסדרון אל המוסך.

הלבן בעיניים שלה צהוב.
"תיזהר על הראש שלי."
"אני אזהר."
"שלא יפגע במשקוף."
"אני אזהר."
אנחנו עוברים בפתח הראשון. כרכוב העץ משמיע קול נפץ.
"אַאו!"
"סליחה."
"אַוווווווווו."
"סליחה, סליחה, סליחה. את בסדר?"
"ממממ."
"סליחה."

הדלת למוסך פתוחה. האוויר במוסך קפוא. היא מכנסת את ראשה ואני עובר בפתח. אני חושב על ירחי דבש, על סף הדלת. היא בהיריון. היא כלה שהרתה. הגידול הוא בלון. הגידול הוא פרי, דלעת יבשה ריקה. היא קלה יותר מכפי שחשבתי שתהיה. ציפיתי שהגידול ייצור יותר משקל. הגידול גדול ועגול. היא לובשת עליו את המכנסיים, לבשה עליו את המכנסיים, אלה עם חגורת המותניים האלסטית, בפעם האחרונה שלבשה מכנסיים, לפני כותנות הלילה. אבל היא קלה. הגידול הוא גידול קל, ריק, בלון. הגידול הוא פרי רקוב, מאפיר בקצוות. או נחיל חרקים, משהו ממוגל ושחור וחי, מעורפל בשוליו. משהו עם עיניים. עכביש. טרנטולה, עם רגליים המתפרשות כמניפה, שולחות גרורות. בלון מכוסה עפר. הצבע הוא צבע של עפר. או שחור יותר, מבריק יותר. קוויאר. כמו קוויאר בצבע וגם בצורתם ובגודלם של המרכיבים. היא ילדה את טוף בגיל מבוגר. היא היתה אז בת ארבעים ושתיים. היא התפללה בכנסייה מדי יום בזמן ההיריון. כשהיתה מוכנה, חתכו ופתחו את הבטן שלה כדי להוציא אותו, אבל הוא היה בסדר, מושלם.

אני יורד אל המוסך והיא יורקת. הוא נשמע בבירור, קול החרחור. המגבת לא אצלה וגם לא מכל החצי-ירח. הנוזל הירוק נוזל לה על הסנטר ונוחת על כתונת הלילה שלה. גל נוסף מגיע אבל היא מחזיקה את הפה שלה סגור, את הלחיים נפוחות. יש נוזל ירוק על הפנים שלה.

דלת המכונית פתוחה ואני מכוון אותה פנימה, קודם כול הראש. היא דוחפת בכתפיה, מנסה להקטין את עצמה כדי להקל את המהלך. אני מדשדש במקום, משפר את אחיזתי. אני זז בהילוך אטי. אני בקושי זז. היא אגרטל, בובה. אגרטל ענקי. פרי ענקי. ירק עטור פרסים. אני מעביר אותה דרך הדלת. אני רוכן קדימה ומניח אותה על המושב. לפתע היא נערתית בכתונת הלילה, דוחפת אותה במבוכה כלפי מטה לכסות את רגליה. היא מסדרת את הכרית השעונה על הדלת, מאחוריה, ומחליקה אליה לאחור.

אחרי שסיימה להתמקם היא מושיטה יד למגבת שעל רצפת המכונית ומקרבת אותה אל הפה ויורקת לתוכה ומנגבת את הסנטר.

"תודה," היא אומרת.
אני סוגר את הדלת וממתין במושב הנוסע. בת´ יוצאת עם טוף, הלבוש במעיל החורף שלו ובכפפות. בת´ מרימה את הדלת האחורית, וטוף מטפס ונכנס.
"הַיי, חמודי," אומרת אמא, משרבבת את ראשה לאחור, מביטה בו.
"הַיי," אומר טוף.
בת´ מתיישבת במושב הנהג, פונה לאחור ומוחאת כפיים.
"טיול!"

הייתם צריכים לראות את טקס האשכבה של אבא שלי. אנשים באו, מורות מכיתה ג´, חברות של אמא שלי, כמה אנשים מהמשרד של אבא שלי, אף אחד לא הכיר אותם, הורים של חברים שלנו, כולם נדחסו מתנשפים פנימה, בעיניים זגוגיות מקור, רוקעים על השטיחונים בכפות רגליים מושלגות. זה היה בשבוע השלישי של נובמבר, מזג אוויר קפוא בטרם עת, הכבישים מכוסים קרח, הגרוע ביותר זה שנים.
האורחים כולם נראו המומים. כולם ידעו שאמא שלי חולה, ציפו למשהו כזה ממנה, אבל ממנו זאת היתה הפתעה. איש לא ידע מה לעשות, מה לומר. לא שהרבה אנשים הכירו אותו - הוא לא התערה כל כך בחברה, לפחות לא בעיר, שמר על קשר רק עם קומץ חברים - אבל הם הכירו את אמא שלי, ומן הסתם הרגישו כאילו באו להלוויה של הבעל של רוח רפאים.

היינו נבוכים. הכול היה צעקני מדי, אימתני מדי - עמדנו שם, מזמינים את כולם לבוא ולצפות בנו בעיצומה של התפוררותנו. חייכנו ולחצנו ידיים עם כולם בזמן שנכנסו. הו, הַיי! אמרתי לגברת גלקינג, המורה שלי מכיתה ד´ שלא ראיתי עשר שנים לפחות. היא נראתה טוב, נראתה אותו הדבר. עמדנו דחוקים זה לזה במבואה, מבוישים ומצטדקים, וניסינו לשמור על אווירה נינוחה. אמא שלי, בשמלה פרחונית )זה היה הדבר המוצלח ביותר שהיה לה שבו היא יכלה להסתיר את ההתקן התוך ורידי(, ניסתה לעמוד ולקבל את פני הבאים, אבל עד מהרה נאלצה לשבת, מחייכת לכולם, שלום שלום, תודה תודה, מה שלומך? חשבתי לשלוח את טוף לחדר אחר, גם לטובתו וגם כדי שהאורחים לא ייאלצו לחזות בתמונה הנוראה במלואה, אבל אז הוא ממילא נעלם עם חבר.

הכומר, זר כבד גוף בשחור ולבן ובירוק הזרחני הכנסייתי שהם לובשים, היה אובד עצות. אבא שלי היה אתאיסט, ולכן הכומר, שהכיר אותו רק ממה שסופר לו שעה קודם לכן, דיבר על כמה אבא שלי אהב את עבודתו )האומנם? תהינו, בלי שהיה לנו מושג לכאן או לכאן(, וכמה אהב לשחק גולף )מה שנכון, את זה לפחות ידענו(. ואז ביל קם. הוא היה לבוש היטב; הוא ידע איך ללבוש חליפות. הוא סיפר כמה בדיחות, התלוצץ בעליזות, אולי טיפה יותר מדי בעליזות, טיפה יותר מדי רק-כמה-בדיחות-לחימום-הקהל )הוא נאם הרבה בפני קהל באותם ימים(. מדי פעם בת´ ואני נגענו קלות באמא שלי לאות סולידריות, נבוכים עוד יותר, מבקשים תמיד לצחוק על חשבונו, מחקים את הרצינות המבודחת. ואז יצאנו החוצה, כולם הביטו באמא שלנו ובצעדיה האטיים הזהירים, היא חייכה לכולם, שמחה לראות את כולם, כל האנשים האלה שלא ראתה זמן רב כל כך. השתהינו קצת באולם הכניסה ואחר כך אמרנו לכולם שאנחנו עורכים מסיבה קטנה בבית, נשאר כל כך הרבה אוכל שאנשים הביאו, תודה דרך אגב, אם מישהו רוצה לבוא.

רבים מהם באו, חברים של אמא שלי, של אחי, של אחותי, חברים שלי מהתיכון ומהמכללה שהיו בבית לרגל חופשת חג ההודיה, ועם כולם, כשבחוץ חשוך וחורפי, ביליתי חלק ניכר מהזמן בניסיון להפוך עניין שהיה קודר ביסודו למשהו מהנה. רמזתי שכדאי שמישהו ידאג לבירה - שמישהו יביא ארגז, בנאדם, לחשתי לסטיב, חבר מהמכללה - אבל אף אחד לא עשה את זה. חשבתי שכדאי שנשתכר, לא מִצער או משהו כזה, אלא סתם כי - זאת מסיבה, לא?

ביל הגיע מוושינגטון עם חברה שלא אהבנו. קירסטן קינאה כי מארני, חברה ותיקה שלי, היתה שם. ישבנו בחדר המשפחה וניסינו לשחק טריוויה, עדיין בז´קטים ובחליפות, אבל זה לא היה מהנה כל כך, במיוחד בלי הבירה. טוף שיחק עם חבר בסגה במרתף. אמא שלי ישבה במטבח, וחברותיה הוותיקות לכדורעף עמדו סביבה, שתו יין וצחקו בקול רם.

לֶס בא לבקר. הוא היה החבר היחיד של אבא שלי שממש הכרנו, שבכלל שמענו עליו משהו אי פעם. לפני שנים הם עבדו באותו משרד עורכי דין בעיר, וגם אחרי ששניהם עזבו אותו והלכו כל אחד לדרכו, מדי פעם עדיין נסעו יחד לעבודה בשיקגו. בשעה שלֶס ואשתו אספו את המעילים והצעיפים שלהם בדרך החוצה, בת´ ואני פגשנו אותו ליד הדלת והודינו לו. לֶס, איש טוב לב ומצחיק, נסחף לדבר על הנהיגה של אבא שלי.

"הוא היה הנהג הכי טוב שראיתי מעודי," אמר לֶס בהתפעלות. "כל כך חלק, כל כך בשליטה. הוא היה מדהים. הוא היה רואה שלושה-ארבעה מהלכים קדימה, נוהג כשרק כמה אצבעות מונחות על ההגה."
בת´ ואני בלענו את זה. מעולם לא שמענו דבר על אבא שלנו, לא ידענו עליו כלום פרט למה שראינו בעצמנו. ביקשנו מלֶס להמשיך לספר, כל דבר שהוא. הוא סיפר לנו איך אבא נהג לכנות את טוף הזָנָב.
"כן, הרבה זמן לא ידעתי איך קוראים לו בכלל," אמר לֶס, מנער את כתפיו אל תוך המעיל. "תמיד ´הזנב´."

לֶס היה גדול, פשוט גדול. אף פעם לא שמענו את המונח הזה. הוא לא השתמש בו בבית, אף לא פעם אחת. דימיתי את אבא שלי אומר את זה, דימיתי אותו ואת לֶס במסעדה ליד ואקר, אותו מספר ללֶס בדיחות על סטוש וג´ון, שני הדייגים הפולנים. רצינו שלֶס יישאר. רציתי שלֶס יספר לי מה אבא שלי חשב עלי, עלינו, על כל השאר, אם ידע שהוא בצרות, אם הוא ויתר )למה הוא ויתר?(. ולֶס, למה הוא המשיך ללכת לעבודה ימים ספורים לפני ששבק? ידעת את זה, לֶס? שהוא היה בעבודה ארבעה ימים קודם לכן? מתי דיברת איתו בפעם האחרונה, לֶס? הוא ידע? מה הוא ידע? הוא סיפר לך? מה הוא אמר על כל זה?
אנחנו שואלים את לֶס אם הוא מוכן לבוא לארוחת ערב מתישהו. הוא אומר כן, בטח. רק תתקשרו, מתי שתרצו.

לא ידעתי שהפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי תהיה הפעם האחרונה שאראה את אבא שלי. הוא היה בטיפול נמרץ. באתי מהמכללה לבקר, אבל מאחר שעבר רק זמן קצר מאז האבחנה שלו, לא כל כך הבנתי מה קורה. הוא היה אמור לעבור כמה בדיקות ולקבל טיפול, להתחזק ולחזור הביתה בתוך כמה ימים. באתי לבית החולים עם אמא שלי, בת´ וטוף. הדלת לחדר של אבא שלי היתה סגורה. פתחנו אותה בדחיפה, דלת כבדה, ובפנים מצאנו אותו מעשן. במחלקה לטיפול נמרץ. החלונות היו סגורים והעשן סמיך, הצחנה לא תיאמן, ובאמצע כל העסק מצאנו את אבא שלי, שנראה שמח לראותנו.

אף אחד לא דיבר הרבה. נשארנו אולי עשר דקות, מצטופפים בקצה הרחוק של החדר, מנסים כמיטב יכולתנו להתרחק מהעשן. טוף התחבא מאחורי. שני אורות ירוקים במכונה ליד אבא שלי היבהבו לסירוגין, נדלקו, כבו, נדלקו, כבו. אור אדום נשאר קבוע, אדום.

אבא שלי שכב על המיטה, שעון על שני כרים. הרגליים שלו היו משוכלות בנינוחות, והידיים אחוזות מאחורי ראשו. הוא חייך כאילו זכה בפרס הגדול ביותר בעולם.

אחרי לילה בחדר מיון ואחרי יום בטיפול נמרץ היא נמצאת בחדר טוב, חדר ענקי עם חלונות ענקיים.
"זה חדר המוות," אומרת בת´. "תראה, נותנים לך את כל המרחב הזה, מקום לקרובים, מקום לישון..."
יש עוד מיטה בחדר, ספה גדולה שנפתחת, וכולנו נמצאים במיטה, בבגדינו. שכחתי להחליף את המכנסיים לפני שיצאנו מהבית, והכתם מהנוזל שנשפך עליהם הוא חום עם שוליים שחורים. מאוחר. אמא ישנה. טוף ישן. המיטה הנפתחת לא נוחה. מוטות המתכת מתחת למזרן ננעצים בגב.

מעל המיטה שלה השאירו אור דולק, והוא יוצר הילה ענברית דרמטית-הרבה-יותר-מדי סביב ראשה. מאחורי המיטה שלה יש מכונה שנראית כמו אקורדיון, אבל צִבעה כחול בהיר. היא אנכית ונמתחת ומתכווצת, משמיעה קול יניקה. יש הקול הזה, וקול הנשימה שלה, והזמזום של מכונות אחרות, והזמזום מהתנור, והנשימה של טוף, קרובה ויציבה. הנשימות של אמא נואשות, לא סדירות.
"טוף נוחר," אומרת בת´.
"אני יודע," אני אומר.
"ילדים אמורים לנחור?"
"לא יודע."
"תקשיב לנשימה שלה. היא כל כך לא אחידה. כל כך הרבה זמן בין נשימה לנשימה."
"זה מבהיל."
"כן. משהו כמו עשרים שניות לפעמים."
"זה פשוט מטורף."
"טוף בועט מתוך שינה."
"אני יודע."
"תראה אותו. הוא גמור."
"אני יודע."
"הוא צריך להסתפר."
"כן."
"חדר נחמד."
"כן."
"אבל אין טלוויזיה."
"כן, זה מוזר."

אחרי שרוב האורחים עזבו, קירסטן ואני נכנסנו לחדר האמבטיה של ההורים שלי. המיטה היתה חורקת מן הסתם, ובכל מקרה לא רצינו לישון בה, היה לה ריח כמו של אבא שלי, הכרים והקירות היו ספוגים בו, בריח האפור של עשן. הסיבה היחידה שמי מאיתנו נכנס לשם אי פעם היתה או לגנוב כסף קטן מהשידה שלו או לצאת מבעד לחלון שלהם כדי להגיע לגג - היה צריך לצאת מבעד לחלון שלהם כדי להגיע לגג. כל מי שהיה בבית כבר ישן, למטה ובחדרי השינה, ואנחנו היינו בחדר הארונות של ההורים שלי. הבאנו איתנו שמיכות וכרית אל השטח המכוסה בשטיח בין ארון הבגדים למקלחת, ופרשנו את השמיכה על הרצפה, מול דלתות ההזזה של הארון, המצופות מראה.

"זה ממש מוזר," אמרה קירסטן. קירסטן ואני נפגשנו במכללה, יצאנו חודשים רבים ולאורך זמן רב לא הרגשנו מחויבים - מאוד אהבנו זה את זה, אבל ציפיתי שמישהי כל כך חמודה ונורמלית תבין מהר מאוד עם מי יש לה עסק - עד שסוף שבוע אחד היא באה איתי הביתה, ונסענו לאגם, וסיפרתי לה שאמא שלי חולה, שנקבו בזמן שנותר לה, והיא אמרה לי שזה מוזר, כי לאמא שלה יש גידול במוח. ידעתי שאבא שלה נעלם כשהיתה צעירה, שהיא עובדת, כל השנה, מגיל ארבע-עשרה, ידעתי שהיא חזקה אבל אז יצאו המילים החדשות האלה מהפה שלה, המילים הקטנות האפלות האלה. מאותו רגע ואילך היינו רציניים יותר.

"ממש ממש מוזר," היא אמרה.
"לא, זה טוב," אמרתי, מפשיט אותה.
אנשים יָשנו בכל מקום - אמא שלי בחדר של בת´, חברתי קים על הספה בסלון, חברתי ברוק על הספה בחדר המשפחה, בת´ בחדר הישן שלי, ביל במרתף, טוף בחדר שלו.
היינו בשקט. לא נותר כלום מכלום.
בת´ נזכרת ראשונה ומשתנקת, באמצע הלילה. היינו מודעים לזה במעורפל, בימים האחרונים, אבל אז שכחנו, עד לרגע זה, ב-3:21 בלילה, שמחר - היום - יום ההולדת שלה.
"לעזאזל."
"ששש."
"הוא לא שומע. הוא ישן."
"מה נעשה?"
"יש חנות מתנות."
היא לא תדע שכמעט שכחנו.
"כן. בלונים."
"פרחים."
"נחתום גם בשם ביל."
"כן."
"אולי איזו בובת פרווה."
"אלוהים, כל הדברים האלה של חנות מתנות."
"יש לך רעיון אחר?"
"אַאו!"
"מה?"
"טוף בעט בי."
"הוא מסתובב מתוך שינה. מאה שמונים מעלות."
"שומע?"
"מה?"
"תקשיב!"
"מה?"
"ששש! היא לא נשמה."
"כמה זמן?"
"נראה כמו נצח."
"זין."
"רגע. הנה היא נושמת."
"אלוהים זה מוזר."
"זה נורא."
"אולי כדאי שנחכה עם היומולדת עד שנחזור הביתה."
"לא, חייבים לעשות משהו."
"אני שונא את זה שהחדר הזה בקומה הראשונה."
"כן, אבל זה חדר נחמד."
"אני לא אוהב את האורות של המכוניות."
"כן."
"שנסגור את הווילונות?"
"לא."
"אולי בבוקר?"
"לא, למה?"
ב-4:20 בת´ ישנה. אני מתיישב ומסתכל על אמא. שוב יש לה שיער. כל כך הרבה זמן לא היה לה שיער. היו לה חמש פאות, לפחות, על פני כמה שנים, כולן עצובות כדרכן של פאות. אחת היתה גדולה מדי. אחת כהה מדי. אחת מסולסלת מדי. אחת אפרורית. ובכל זאת, רובן נראו פחות או יותר אמיתיות. מה שמוזר הוא שהשיער הנוכחי שלה אמיתי, אבל הוא צמח בחזרה מסולסל הרבה יותר מהשיער המקורי שלה, ויותר מסולסל אפילו מהפאה הכי מסולסלת שלה. וכהה יותר. השיער שיש לה עכשיו נראה כמו פאה יותר מכל הפאות שהיו לה.

"מוזר איך השיער שלך צמח בחזרה," אמרתי פעם.
"מה מוזר בו?"
"הוא כהה יותר מקודם."
"לא נכון."
"בטח שכן. השיער שלך היה כמעט אפור."
"מה פתאום. צבעתי אותו."
"זה היה לפני עשר שנים."
"הוא אף פעם לא היה אפור."
"בסדר."
אני נשכב בחזרה. הנשימה של בת´ כבדה, שקטה. התקרה נראית כמו חלב. התקרה זזה באטיות. פינות התקרה כהות יותר. התקרה נראית כמו שמנת. מוט המתכת שחוצה את המיטה ותומך במזרן ננעץ לנו בגב. התקרה נוזלית.

כשאבא שלי היה בטיפול נמרץ, בערך יום וחצי לפני שהרים ידיים, שלחו אליו כומר, כנראה כדי לערוך לו טקס אחרון לפני המוות. אחרי שאבא שלי פגש אותו ובירר את מטרת ביקורו, הוא מיהר לסלק אותו, שילח אותו מעליו. כשהרופא סיפר לי את הסיפור לאחר מכן - הסיפור היה למעין אגדה בקומה שלו - הוא התייחס לאקסיומה שמכחישה את קיומם של אתאיסטים בחֲפֵרות המפורסמות: "אומרים שאין אתאיסטים בחפרות," אמר הרופא, מביט על הרצפה, "אבל... פיו!" הוא אפילו לא הרשה לבנאדם לערוך איזו תפילה חפוזה, אווה מריה, משהו. הכומר נכנס מן הסתם בידיעה שאבא שלי לא מבקר בקביעות בכנסייה, שהוא לא רשום בכלל בכנסייה כלשהי. אבל מתוך מחשבה שהוא עושה לאבא שלי טובה, הוא הציע הזדמנות כלשהי להכאה על חטא, כרטיס הגרלה של אחת-לאלף לגאולה. אבל תבינו, לאבא שלי היתה סבלנות לדת בערך כמו שהיתה לו סבלנות לכל מיני שתדלנים שצילצלו בפעמון. לאחרונים היה פותח את הדלת, מחייך את החיוך המטומטם שלו, אומר לא תודה חד וחלק וסוגר בתקיפות את הדלת. שזה בדיוק מה שעשה עם הכומר המסכן הזה, עם כל כוונותיו הטובות: הוא חייך אליו את חיוכו הגדול, ואז, מכיוון שלא היה ביכולתו לקום ולהראות לאיש המסכן את הצד הנכון של הדלת, פשוט אמר, "לא תודה."
"אבל, מר אגרס- "
"לא תודה, שלום."

נוציא אותה מכאן בתוך כמה ימים. בת´ ואני נשבענו להוציא אותה, תיכנַנו להבריח אותה מכאן, גם אם הרופאים יגידו לא; נחביא אותה מתחת לאלונקה, נעמיד פנים שאנחנו רופאים, נרכיב משקפי שמש ונלך מהר וניקח אותה למכונית, ואני ארים אותה וטוף יספק הסחת דעת כלשהי אם יהיה צורך, משהו, ריקוד קטן או משהו; ואז נזנק למכונית וניעלם, נביא אותה הביתה, כמנצחים - הצלחנו! הצלחנו! - ונשיג מיטה של בית חולים ונעמיד אותה בסלון, במקום הספה. נארגן אחות, עשרים וארבע שעות ביממה - בעצם, למיטה ולאחות תדאג אישה אחת, גברת רנצ´לר, שגרה פעם מעבר לרחוב, בבית שהחצר שלו היא זאת שאבא שלי הביט בה, כורע על ברכיו, אישה שעברה משם מזמן, אבל רק לחלק אחר של העיר, ופתאום היא שוב שם, היא חלק מתוכנית ההוספיס של בית החולים, והיא תעשה את כל הסידורים והיא תחבק אותנו ואנחנו נאהב אותה אף על פי שמעולם לא הכרנו אותה קודם.

אחת האחיות תהיה אישה שחורה גדולה בגיל העמידה מצפון שיקגו, שתדבר במבטא דרומי ותביא איתה תנ"ך משלה, ותבכה לפעמים בכתפיים רועדות. ותהיה אישה קודרת צעירה יותר מרוסיה שתבוא לעבודה כעוסה ותמלא את חובותיה באופן תמציתי ונמהר ותנמנם כשלא נביט. אחות אחת תגיע יום אחד ולא תחזור למחרת. ונשים, חברות של אמא, יבואו לבקר, מאופרות ובמעילי פרווה. וגברת דינין, ידידה ותיקה של המשפחה, תבוא ממסצ´וסטס לשבוע, מפני שהיא רוצה להיות כאן, לראות שוב את אמא, ותישן במרתף ותדבר על רוחניות. ירד שלג בכמות עצומה. האחיות יְנַקו את אמא שלי כשאנחנו לא נהיה בחדר או ערים. יהיו משמרות. אנחנו ניכנס לחדר בכל שעה של היום או הלילה, ואם אמא שלנו לא תהיה ערה, נקפא על מקומנו, אחר כך נתכונן, ואז ניגש אליה ונניח את ידינו על פיה לראות אם היא נושמת. יום אחד היא תרשה לנו לקרוא לאחותה ג´יין, ואנחנו נשלם כדי להטיס אותה לכאן, בדיוק בזמן.

כשדודה ג´יין תגיע אל צד המיטה, אחרי שאספנו אותה מנמל התעופה, אמא שלנו, שבשלב הזה לא התיישבה כבר ימים רבים, תנתר כמו ילד מחלום בלהות, ותאחז באחותה, שתחייך חיוך רחב ותעצום את עיניה. יהיה זרם בלתי פוסק של מבקרים, שישבו בטבעיות ליד אמא שלנו וישוחחו על דברים שאירעו בזמן האחרון, כי, כי אדם גוסס לא רוצה לדבר על הגסיסה, הוא מעדיף לשמוע מי מתגרש, הילדים של מי נמצאים בשיקום או יגיעו לשם בקרוב. יהיו דברי מאפה. האב מייק יהיה שם, כומר צעיר אדום שיער שיבהיר שאין לו כוונה לנסות להמיר את דתו של אף אחד, ויערוך את המיסה בזמן שהיא שוכבת במיטה, ידלג על הקטע של לחם הקודש בגלל העדר הקיבה שלה, וגברת דינין תאכל גם היא מלחם הקודש. אני אביט בזה קצת בזמן שאחמם פיצה קפואה במטבח. יביאו את מחרוזת התפילה מהשידה למעלה. נדליק נרות כדי להרחיק את הריח שהתחיל לנדוף מהנקבוביות שלה אחרי שהכבד שלה הפסיק לעבוד. נשב סמוך למיטה ונחזיק את ידיה, החמות. היא תתיישב פתאום באמצע הלילה, תדבר בקול רם, לא מובן. כל המילים שתגיד ייחשבו למילותיה האחרונות, עד שאחרות יבואו במקומן. כשקירסטן תיכנס לחדר יום אחד היא תתרומם פתאום ותתעקש שקירסטן תִראה את האיש העירום באקווריום. אנחנו נחניק את צחוקנו - היא מתעקשת על האיש העירום כבר כמה ימים - וקירסטן, במידה כלשהי של רצינות, באמת תיגש אל האקווריום להסתכל, מחווה שאמא תראה בה, תחילה בפלבול עיניים ואחר כך בחיוך גדול של סיפוק, הוכחה לצדקתה.

אחר כך תחזור לשכב, ובתוך כמה ימים הפה שלה ייבש לגמרי, ושפתיה יתבקעו ויגלידו, והאחות תלחלח אותן מדי עשרים דקות במקלון לניקוי אוזניים. יהיה מורפיום. והיא, עם השיער שלה, שמסיבה מוזרה כלשהי ימשיך להיראות חצוף ואוורירי, והעור הנוצץ, שזוף-מוצהב, והשפתיים המבריקות, היא תיראה נהדר. היא תלבש את פיג´מת הסאטן שביל קנה לה. נשמיע מוזיקה. בת´ תנגן פאכלבל, וכשזה ייראה טיפה מוגזם, נשים מוזיקת ניו אייג´ סוחפת שכתבה אחות של אבא שלי, דודה קוני, שחיה במחוז מרין בחברת קקדו מדבר. עירוי המורפיום לא יספיק. אנחנו נתקשר שוב ושוב לבקש עוד. בסוף יהיה לנו מספיק, וירשו לנו לקבוע לבד את המינון, ובתוך זמן קצר ניתן לה אותו בכל פעם שתיאנח, נאפשר לו לזרום בצינור השקוף ולתוכה, וכשאנו עושים זאת האנחות נפסקות.
נצא בזמן שייקחו אותה וכשנחזור המיטה תיעלם גם היא. נחזיר את הספה למקומה ליד הקיר, בדיוק כפי שהיה לפני שהמיטה הגיעה. כמה שבועות אחר כך חברים יארגנו לטוף ולי פגישה עם השיקגו בולס, אחרי האימון באולם בדירפילד, וטוף יביא את קלפי הכדורסל שלו, קלף או שניים מכל אחד, בעיקר של רוקיז, ששווים יותר, כדי שהשחקנים יחתמו עליהם ויעלו את ערכם. נצפה בהם מבעד לחלון כשיתאמנו, ואז, אחרי האימון, הנה הם, בטרנינגים - יוצאים החוצה במיוחד בשבילנו, ביקשו מהם לצאת - וסקוטי פיפן וביל קרטרייט ישאלו את טוף, בעודם חותמים על הקלפים שלו בעט סימון שלא נמחק שטוף הביא איתו, למה הוא לא בבית הספר, מאחר שזה יום רביעי או שני או איזה יום שיהיה, והוא רק ימשוך בכתפיו- בת´ ואני נוציא אותו מבית הספר מדי פעם באביב ההוא, כשמשהו יצוץ או סתם כשיבוא לנו, כי אף על פי שאנחנו רוצים לשמור על אווירה של נורמליות, חצי מהזמן אנחנו פשוט אומרים על הזין, והוא כל כך מאושר, זורח בגלל הפגישה עם הבולס, יש לו עכשיו את כל הקלפים האלה ששווים כל כך הרבה שזה פשוט מגוחך, ובדרך הביתה נדון באפשרות לאשר אותם אצל נוטריון כדי להבטיח שאנשים ידעו שהוא היה שם. ביל יחליף עבודה כדי להיות קרוב יותר, יעבור מוושינגטון ללוס אנג´לס, ממש אחרי המהומות, יעשה את החשיבה הצִוותית שלו שם. הוא יטפל בכל הכסף, מהביטוח ומהבית - לא היו חסכונות, ממש שום דבר - ובת´ תטפל בחשבונות ובטפסים ובשאר הניירת, ומכיוון שאנחנו הכי קרובים בגיל והנושא אף פעם לא עלה לדיון, טוף יהיה איתי. אבל קודם כול הוא יסיים כיתה ג´, ואני אנשור מכמה קורסים, ואף על פי שיחסרו לי נקודות זכות, לא חשוב כמה, אני אשתתף בטקס הסיום, עם בת´ וטוף וקירסטן לצדי, אחר כך ארוחת ערב בלי להתפרע, בואו לא נתפרע, בלי טָרָרָם גדול. ולאחר מכן, לא יותר משבוע, בזמן שאנשים, אנשים זקנים, יזעיפו פנים ויצקצקו בלשונם וינידו בראשיהם, נמכור את הבית, נמכור את רוב התכולה שלו, היינו שורפים את הבנזונה אם היינו יכולים, ונעבור לבֶרקלי, ובת´ תתחיל ללמוד שם בפקולטה למשפטים וכולנו נתמקם איפשהו, כולנו יחד בבית גדול ויפה בברקלי, עם נוף למפרץ, קרוב לפארק עם מגרש כדורסל ודי מקום לרוץ-
היא זזה ועיניה נפקחות מעט.
אני יוצא מהמיטה והיא חורקת. הרצפה קרה. השעה 4:40 בבוקר. טוף מתגלגל במיטה אל המקום ששכבתי בו. אני ניגש לאמא שלי. היא מביטה בי. אני רוכן מעל המיטה שלה ונוגע בזרועה. הזרוע שלה חמה.
"יום הולדת שמח," אני לוחש.
היא לא מביטה בי. העיניים שלה אינן פקוחות. הן היו פקוחות כדי סדק, אבל לא פקוחות עכשיו. לא ברור לי אם הן ראו אותי. אני ניגש לחלון וסוגר את הווילונות. בחוץ העצים עירומים ושחורים, משורבטים בחיפזון. אני מתיישב בכיסא דמוי העור בפינה ומביט בה ובמכונת היניקה הכחולה בהירה. מכונת היניקה הכחולה בהירה, שפועלת קצובות, נראית מזויפת, כמו אביזר במה. אני שוקע אל תוך הכיסא ונשען לאחור. התקרה שוחה. היא חלבית, מעוטרת בקישוטי טיח של חצאי-מעגלים רחבים, וחצאי-המעגלים זזים, פונים לאטם, התקרה מִשתנה כמו מים. לתקרה יש עומק או - התקרה נעה קדימה ואחורה. או שהקירות אינם מוצקים. אולי החדר לא אמיתי. אני באתר הסרטה. אין מספיק פרחים בחדר. החדר צריך להיות מלא פרחים. איפה הפרחים? מתי נפתחת חנות המתנות? בשש? בשמונה? אני מתערב עם עצמי. אני מתערב שבשש. או-קיי, התערבנו. אני תוהה כמה פרחים אני יכול לקנות. אני לא יודע כמה הם עולים; אף פעם לא קניתי פרחים. אני אראה כמה הם עולים ואז אקנה את כל הפרחים שאני יכול להרשות לעצמי ממה שיהיה בחנות, אעביר אותם מחנות המתנות לחדר הזה. זיקוקים.
היא תתעורר ותראה אותם.
"איזה בזבוז," היא תגיד.
היא זזה ופוקחת עיניים. היא מביטה בי. אני קם מהכיסא ונעמד ליד המיטה. אני נוגע בזרועה. היא חמה.
"יום הולדת שמח," אני לוחש בחיוך, משפיל מבט לתוכה.
היא לא עונה. היא לא מביטה בי. היא לא ערה.
אני שב ומתיישב.
טוף שוכב על הגב, זרועותיו פשוטות. הוא מזיע כשהוא ישן, בלי שום קשר לטמפרטורה בחדר. כשהוא ישן, הוא זז ומסתובב סחור סחור, כמו מחוג של שעון. אפשר לשמוע אותו נושם. הריסים שלו ארוכים. היד שלו תלויה מעבר למיטה הנפתחת. בעוד אני מביט בו, הוא מתעורר. הוא קם וניגש אלי בעודי יושב על הכיסא ואני אוחז בידו ואנחנו יוצאים דרך החלון ועפים למעלה ומעל העצים המשורבטים בחיפזון והלאה לקליפורניה.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה - דייב אגרס
A Heartbreaking Work of Staggering Genius - Dave Eggers


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים