» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

הפיתוי של המים
מאת: קרול גודמן
Seduction of Water - Carol Goodman

ההוצאה: מודן אייריס גרינפדר, בת ארבעים, חיה במנהטן. היא לא פירסמה מאמר, לא קיבלה מינוי של פרופסור, לא הצליחה להתחתן עם ג'ק, החבר שלה מזה עשר שנים. אך מימוש הדחף הבלתי נשלט - לכתוב סיפור על אמה - הופך להצלחה ספרותית מסחררת אמה של אייריס, קתרין מוריסי, הגיעה לארצות הברית מאירלנד לפני יותר מחמישים שנה, כשהיא חסרת פרוטה. איש לא ידע דבר על עברה. היא קיבלה עבודה כחדרנית ושנה לאחר מכן נישאה למנהל המלון. בחודשי הבטלה שמחוץ לעונת התיירות כתבה קתרין שני סיפורי פנטזיה מתוך שלושה שתיכננה.

הספר השלישי לא נכתב מעולם. כאשר אייריס היתה בת תשע, אמה נסעה לכנס סופרים בניו יורק ולא חזרה. היא נהרגה בדליקה שפרצה במלון שבו שהתה. אז נודע שנרשמה כאשתו של מישהו אחר. אייריס מתחילה להתחקות אחר קורותיה של אמה, משום שהיא משוכנעת שתמצא תשובות לשאלות מפתח בחייה. היא מקווה למצוא גם את המפתח לספרה השלישי של האם. בתוך כך מתברר שמישהו נוסף מחפש אחר אותם הפתרונות לתעלומת חיי קתרין מוריסי.

זהו ספר על סודות של אמהות - ועל בנות החיות בצילם של אותם סודות.

המחברת קרול גודמן חיה בלונג איילנד. תרגום: חנה ידור אבני

באדיבות הוצאת מודן אנו מביאים לפניכם
את שני הפרקים הראשונים מתוך הספר

פרק א

הסיפור שהיה חביב עלי כשהייתי קטנה, הסיפור שביקשתי לשמוע ערב אחר ערב, היה "הסלקית"

"הסיפור הישן ההוא," היתה אמי אומרת. היא נהגה לומר זאת בדיוק באותה נימת דיבור שהיתה בפיה כשאבי היה מחמיא לשמלתה. "אוי, השמלה הישנה ההיא," היתה אומרת, ועיניה הירוקות הבהירות הסגירו את הנאתה. "את לא מעדיפה משהו חדש?" והיא היתה מרימה ספר נוצץ שדודתי סופי, אחותו של אבי, קנתה לי - "התאומים בובסי", או כאשר בגרתי מעט, "ננסי דרוּ", סיפורים אמריקניים בעלי מסר חינוכי וגיבורות נועזות ועשויות ללא חת. "לא, אני רוצה את הסיפור שלך," הייתי אומרת. זה היה הסיפור שלה כיוון שהיא ידעה אותו על־פה, היא שמעה אותו מפי אמה, ששמעה אותו מפי אמה… טור של אמהות ובנות שראיתי בדמיוני כמו ההשתקפויות שנגלו לעינַי כשעמדתי לצידה מול המראות של אולם הכניסה במלון. "טוב, אם זה יעזור לך להירדם…"

ואני הייתי מהנהנת ומתחפרת עמוק בשמיכה. זו היתה אחת הבקשות המעטות שדבקתי בהן, אולי משום שהיסוסה הראשוני של אמי היה לחלק בלתי נפרד מן הטקס - חלק בלתי נפרד ממלאכת הסיפור, משחק ששיחקנו משום שידעתי שהיא שמחה על כך שאני משתוקקת לסיפור שלה, לא לאיזשהו סיפור קנוי. אפילו כשהיא התלבשה בהידור כדי לצאת ורק עלתה לומר לי 'לילה טוב' חפוז, היא היתה מתיישבת בקצה המיטה, הודפת בכתפיה את מעילה לאחור, כך שצווארון הפרווה השחור נתלה סביב מותניה ואני הייתי מתרפקת על קטיפתו השחורה והמבושמת, והיא, מתכוננת לספר את סיפורה, היתה נוגעת בשורות הפנינים שעל צווארה, משמיעה קולות נקישה רכים בחרוזים ועוצמת את עיניה. תיארתי לעצמי שהיא עוצמת את עיניה משום שהסיפור טמון אי־שם בתוכה, במגילה הבלתי נראית הנפרשת מאחורי שמורות עיניה, שמתוכה היא קוראת ערב אחר ערב, כל מילה בדיוק כמו בערב הקודם.

"בימים רחוקים, קודם שהים הטביע את הנהרות, בארץ שבין השמש לירח…"
כאן היא היתה פוקחת את עיניה ונוגעת בגולות שבלוח הראש של מיטתי, שגולפו בצורות של חצי סהר ושמש בידי ג'וזף, גנן המלון, במקום הגולות המקוריות שנשברו. אנחנו השתמשנו במצעים וברהיטים שהתבלו מכדי שיהיו ראויים לשימושם של האורחים - שמיכות שאמרותיהן נפרמו, שידות שמגירותיהן רישרשו, ושולחנות שגבירות עירוניות רשלניות הניחו עליהם ספלי קפה חמים בלי צלוחית והכתימו אותם בסימני טבעות. החדרים שגרנו בהם היו גם הם בבחינת שיירים, עליות הגג שהחדרניות התגוררו בהן קודם שבנו את מגורי המשרתים החדשים באגף הצפוני. זה המקום שאמי התגוררה בו כשבאה למלון לעבוד כחדרנית. גם אחרי שנישאה לאבי, מנהל המלון, היא אמרה לו שהיא מעדיפה לגור למעלה. מעליות הגג היה אפשר להיטיב לראות את הנהר הזורם דרומה לעבר העיר ניו־יורק ולאחר מכן אל הים.
"בארץ הזאת, שבני עמנו באו ממנה, הדייגים סיפרו סיפור על גבר שהתאהב באחת הנשים שהיו כלבות ים - 'סלקיות' קראו להן - כלבות ים שפעם אחת בשנה יכלו להשיל את עורן ולהיהפך לנשים…"
"אז הן היו נשים שהתחזו לכלבות ים או כלבות ים שהתחזו לנשים?"
מן ההפרעה הזאת נהגה אמי להתעלם, משום שתמיד חזרתי ושאלתי אותה שאלה והיא שילבה את התשובה בסיפור עצמו.

"…ואיש לא ידע מה הן היו תחילה, כלבות ים או נשים, מה שמוסיף לדבר נופך של מיסתורין. כשהבטת אל תוך עיניהן של כלבות הים יכולת להבחין ביצור האנושי שמביט מתוכן, אך כששמעת את שירת האישה, יכולת לשמוע את המיית הים בקולה." גם אם לא באתי על סיפוקי לגבי השאלה אם הסלקיות היו בעיקר כלבות ים או נשים, הייתי רומזת לאמי שאני מוכנה להמשך הסיפור בכך שהתחפרתי עמוק יותר בתוך השמיכות ועצמתי את עינַי. ידעתי שאמי חייבת להיות במקום כלשהו ושהסיפור יכול לעכב אותה רק עד גבול מסוים. אם היא היתה חושבת שלא נרדמתי, הייתי מסתכנת בהפסד הסיפור כולו.

"…וכך קרה שבאותו יום, איכר ירד אל הים…" "הוא ירד לאסוף קונכיות לשבילים של הגינה שלו?" הייתי שואלת. "כמו שג'וזף אמר שמקובל בצרפת." ג'וזף עבד בטובי המלונות באירופה לאחר המלחמה. כשהוא הפשיל מעט את קצות השרוולים של חולצות העבודה התכולות הדהויות שלו, נראו על זרועו הימנית מספרים קלושים, שצבעם היה זהה לצבע החולצות שלבש. "כן, שביל עשוי קונכיות נשמע נחמד," היתה אומרת בחיוך. היא נהנתה כאשר הגיתי פרטים חדשים לסיפורים שלה. "הוא רצה שהשביל אל ביתו יזהר לאור הירח כמו פנינים מנותצות. על כך הוא חשב כאשר הרים את עיניו וראה - טובלת באור השמש על גב סלע - נערה שעורה דמוי פנינים מרוסקות ושערה שחור כפחם."

שיער שחור. כשערה של אמי. כשערי שלי. באחרונה מצאתי את ספר האגדות האיריות הישן של אמי, שמכיל את "הסלקית". הסלקית שבו היתה בלונדינית. אמי ודאי החליטה לשנות את הגיבורה של סיפורה כך שתהיה כהת שיער כמונו.

"הנערה כהת השיער, בעלת עור הפנינה, שרה כפי שאפשר לשמוע רק בחלום, זמרה מתוקה מכל זמרה שאפשר לשמוע בתיאטרון או אפילו באולם קרנגי…" כאן, אם הצצתי, הייתי רואה שארשת פניה של אמי, עיניה עדיין עצומות, היא של אדם שמאזין למוזיקה. היא היתה משתתקת לרגע ולשם שינוי לא הייתי ממלאת את הדממה בשאלה, כי חשבתי שאם אקשיב ברוב קשב אוכל גם אני לשמוע את אשר היא שמעה. אך כל ששמעתי היה קול צעדיהן המעומעמים של חדרניות הלילה ולחישותיהן הכבושות, ואת אנחותיה של המעלית הישנה שהחזירה את אחרוני הסועדים אל חדריהם. אם היתה זמרה, זו היתה זמרתה של אחת המורות למוזיקה בדימוס, ששכרו חדרים בעליית הגג לחודשי הקיץ. ברגע שאמי פקחה את עיניה, עצמתי את שלי בחוזקה. "…וכך התאהב האיכר בנערה כהת השיער והחליט שהוא רוצה לשאת אותה לאישה, אך כאשר הוא ניסה להתקרב אל הסלע שעליו ישבה, היא שמעה אותו ומיהרה לצלול במים. האיכר עמד על החוף והתבונן בנערה, בטוח שהיא לא תוכל לשהות במים זמן רב. אך אז הוא ראה, הרחק מעבר לשוברי הגלים, ראש שחור חלקלק שב ומופיע. אך היא לא היתה נערה עוד, היא היתה -" "כלבת ים!" הייתי אומרת, שוכחת בהתרגשותי לשוות לקולי נימה ישנונית.
"כן. האיכר עמד זמן רב והתבונן באוקיינוס והירהר במה שראה, או במה שחשב שראה, אך לבסוף הוא נזכר שיש לו פרות שהוא צריך לחלוב ותרנגולות שהוא צריך להאכיל, והיפנה את גבו אל האוקיינוס והלך הביתה."
"אבל הוא לא היה יכול לשכוח את הנערה שחורת השיער ואת קולה היפה."
"לא. הוא לא היה יכול. את היית יכולה?"

אמי נהגה לשאול אותי תמיד אותה שאלה, אך למרות שהירבתה לשאול אותה, תמיד הייתי לא מוכנה. לא שפיקפקתי בכך שגם אני, בדומה לאיכר, הייתי הולכת שבי אחר הזמרת שחורת השיער; אלא שהיה משהו באופן שאמי שאלה את השאלה שגרם לי לחשוב שעלי להשיב תשובה שונה, שהייתי אמורה לעמוד בפני פיתוי זמרתה של הסלקית. ככלות הכול, תראו מה קרה לאיכר המסכן… אהבתו לנערה הסלקית העבירה אותו על דעתו, עד כדי כך ששנתו נדדה וקולו של האוקיינוס, ששמע מיום היוולדו, החל למרוט את עצביו. היה נדמה לו שתמיד היה חול במיטתו, גם אם ניער את סדיניו אינספור פעמים, ואף שהחלונות היו פתוחים לרווחה, הוא חש מחנק בצריפו. (תמיד שמעתי, בחלק זה של הסיפור, מתיחוּת בקולה של אמי. כשהייתי קטנה חשבתי שיש לכך קשר עם החול שבסדינים. ככלות הכול, אמי היתה בעברה חדרנית במלון, והיא נהגה לספר לי תכופות כמה מרושעים היו אורחים שהשאירו פירורי חטיפים או "גרוע מכך" במיטותיהם. אך כשבגרתי, שיערתי שהמתיחות בקולה נבעה יותר מבעיות השינה שלה עצמה). העניינים התנהלו כך עד שהאיכר החל להזניח את שדותיו. הוא חדל לחלוב את הפרות, והתרנגולות שלו החלו לנדוד אל חצרות השכנים לחפש מזון. בייאושו הוא פנה לעזרתה של זקנה חכמה שחיה בצריף על צוק מעל הים. ברגע שהביטה באיכר ידעה מהי בעייתו, על פי אישוניו המכווצים וצלעותיו המזדקרות מתחת לחולצתו המרופטת כגוף פרוץ של סירה ושערו הסבוך כפקעת של אצות ים. "כמה זמן עבר מאז שראית את הסלקית?" שאלה אותו והושיבה אותו ליד האש ונתנה לו כוס של תה מריר.

"מחר תמלא שנה," אמר לה, "בדיוק. אני זוכר כי זה היה ביום הראשון של האביב." הזקנה חייכה. "כאילו שהיית זקוק לזה כדי לזכור," נזפה בו, אך היא לא פקדה עליו לשכוח את הסלקית. במקום זאת היא הורתה לו לשתות את התה שלו, שיגרום לו לישון כל הלילה. "ומחר, תשוב אל הסלע שראית אותה עליו. עליך לשחות אל הסלע ולהיזהר שהיא לא תשמע אותך. לצידה תראה עור מגולל, שעליך לחטוף ממנה. ברגע שהעור יהיה בידיך, לא תהיה לה ברירה אלא לבוא בעקבותיך אל ביתך."
"והיא תישאר ותהיה אשתי?"
"היא תישאר ותהיה אשתך."
"והיא תלד לי ילדים?"
"היא תלד לך ילדים."
"ואולי, יום אחד, היא תִלמד לאהוב אותי?"

הזקנה משכה בכתפיה, אך אם כדי לומר שאין היא יודעת או שהוא דרש יותר מדי - האיכר לא ידע. התה כבר הצניח את עפעפיו והכביד את זרועותיו ואת רגליו. הוא התנודד מצריפה של הזקנה ועבר בהצלחה את הדרך אל ביתו, אך ורק משום שהדרך ממגורי הזקנה אל דלתו היתה במורד. הוא לא טרח אפילו לחפש את מיטתו כי אם צנח ונרדם על השטיח שליד האח. כשהתעורר ראה, על פי זווית האור שחדר בעד החלון, שדילג כמעט על יום בשנתו - הוא חש כאילו ישן שנה תמימה - אך פתאום הוא שמע מעבר לשאון האוקיינוס קול מזמר. קולה. הוא רץ אל הים ונזכר ברגע האחרון שעליו להזדחל בשקט אל קצה המים ולהחליק לתוכם בדממה, ככל שיוכל. למרבה המזל, מהלומת הגלים של הגאות הפולשת עימעמה את חבטתו המגושמת במים בהתקרבו אל הסלע. הוא ראה את הנערה שחורת השיער ולידה צרור - עורה - חלק ונוצץ באור השמש השוקעת, כפחם שבוער לאיטו מבפנים. ברגע שהניח את ידו על העור הסתובבה הנערה שחורת השיער ונתנה בו מבט שהקפיא את דמו בעורקיו. עיניה, המעוטרות ריסים שחורים כפחם, היו ירוקות־בהירות כקצף גלים. הוא פער את פיו ובלע כמות כה גדולה של מים, עד כי היה שוקע בקרקע האוקיינוס אלמלא הידק את העור אל חזהו. העור פעל כחגורת הצלה; עד כדי כך היה קליל. הוא פנה ושב בשחייה אל החוף, מנסה לשכוח את המבט שנתנה בו הנערה. היא תשנה את דעתה עליו, חשב, ברגע שתסתגל אליו.

היה קשה לשוב אל החוף, קשה מכפי שחשב. רוח פתאומית עלתה וטילטלה את הגלים לכדי טירוף. הגם שהעור החזיק אותו על פני המים, דומה היה שהוא גם מושך אותו ללב ים. הזרם שהסתחרר סביב רגליו היה איתן, כצלופח ענקי שסחט את נשמת אפו מגופו. עד שגרר את עצמו החוצה אל החול, הוא היה תשוש מכדי לעמוד על רגליו. קודם לכן הוא דמיין את עצמו מניף את העור נוכח הנערה כמנצח גאה, אך במקום זאת הידק את הפרווה הרכה אל פניו כתינוק המלחך את שמיכתו כדי להירגע. העור היה עדיין חם למגע - כאילו ספג את השמש אל תוך סיביו. כשנשא את עיניו, ראה את הנערה שחורת השיער יושבת במרחק מה מעליו, במקום שהחול התרומם בו לכדי פסגה מעל קו החוף. ברכיה היו צמודות אל חזה ושׂערה הארוך השתפל על רגליה כווילון שהסתיר את מערומיה. עיניה הירוקות כים התבוננו בו באדישות. ממתינה לראות אם טבעתי או לא, חשב. כשראתה שאינו מת היא קמה, התרחקה מן הים ופסעה לעבר ביתו. בסופו של דבר, הוא זה שהלך הביתה בעקבותיה.

בנקודה זו בסיפור נהגה אמי לעצור כדי לראות אם כבר נרדמתי. היה עלי לתכנן את תגובתי בזהירות. אם היה נראה שאני ערנית מדי, היא היתה מחליטה שהסיפור אינו פועל את פעולתו ופוקדת עלי בנחרצות להירדם. אם האמינה שכמעט נרדמתי, היא היתה חומקת החוצה בלי אומר, מכבה את האור וסוגרת את הדלת מאחוריה. אני הייתי נותרת בחשכה כשהסיפור הבלתי גמור מהדהד במוחי ומדיר שינה מעיני בדיוק כפי שזמרתה של הסלקית הדירה שינה מעיניו של האיכר. התחושה היתה דומה לתחושה שחשים כשמניחים כריך בלתי גמור ושוכחים היכן הינחנו אותו; מוסיפים לרעוב לאותה נגיסה אחרונה. הייתי לבדי בחשכה וקולות המלון היו נחלשים ומאיטים את קִצבם כמו תיבת נגינה שפעולתה מתקרבת אל קיצה. ידעתי שאמי סובלת מאותה אימה של נדודי שינה ושאם אבקש, בדיוק בקול המנומנם הנכון, רק עוד קצת, היא תיאנח ותהדק סביב זרועותיה את מעילה ששוליו עטורים פרווה, כאילו קר לה, ותמשיך…

במשך זמן מה היה נראה כי העניינים בין האיכר וכלתו הסלקית מתנהלים על מֵי מנוחות. היא ילדה לו חמישה ילדים: תחילה בת, ולאחר מכן ארבעה בנים, כולם שחורי שיער ובעלי עיניים ירוקות בהירות. היא למדה לבשל ולנקות ולטפל בבעלֵי החיים של האיכר ובגנו. כל דבר שנגעה בו עטה יופי. היא תלתה צדפות ופיסות זכוכית מן הים בחלונות, כך שהם השמיעו מוזיקה כשהרוח נשבה. קולה ידע להרגיע סוסה הרה ולשכנע עדר כבשים לעמוד דומם בשעת הגז. הדבר היחיד שהיא לא למדה היה לסרוג או לרקום או לתקן את רשתות הדיג. כל מאמציהן של נשות הכפר ללמדה לקשור קשר עלו בתוהו. היא לא היתה מסוגלת ללמוד אפילו לקלוע את שׂער בתה לצמות או לקשור סרט לשמלתה שלה. למעשה, הנשים הבחינו כי כאשר באה אל חוג הסריגה, לכולן נפלו 'עיניים' והסריגים שסרגו נפרמו בשוליהם. עד מהרה החלו הנשים לשלוח אותה לשליחויות יזומות כדי להרחיקה מן החוג, ומאחר שחוג הסריגה היה גם שעת הסיפורים והרכילויות של הנשים, במרוצת הזמן היא חדלה ליטול בהם חלק.

דומה שלה לא היה אכפת.
היה אפשר לשמוע אותה שרה תוך כדי מלאכתה. זמרתה היתה כה יפה, עד כי זרים היו עוצרים בדרך כדי להאזין לה. אולם לעיתים השירים היו נעשים כה עצובים, עד כי אנשים בכפר היו מוצאים עצמם גועים בבכי ללא כל סיבה ולא היו מסוגלים לישון בלילות. הדבר קרה במיוחד בשני ימים בשנה: בשני הימים, באביב ובסתיו, שהיום והלילה שווים בהם. בימים הללו היה שירהּ - ואכן נראה כי היה זה שיר אחד, שהחלה לשיר עם עלות השחר וסיימה אך ורק כשהשמש שקעה בים - נוגה עד כאב, עד שאיש לא היה מסוגל לעשות את עבודתו. הדייסות הוקדחו, רשתות הדיג אבדו, אגודלים נפגעו מפטישים, הגבינה התקלקלה, הדיו נשפך וסריגים נפרמו לערימות של צמר שמנוני. לאחר כמה שנים כאלה ביקשו הכפריים מן האיכר שיאסור על אשתו לשיר בימים הללו. "באותה מידה אני יכול לבקש מן האדמה שלא תיסוב," אמר להם. "שהאביב לא יבוא בעקבות החורף ושהחורף לא יבוא בעקבות הסתיו."

זו היתה התשובה שהשיב שנה אחר שנה, אולם כאשר מלאו לבִתם הבכורה עשר שנים, הוא נלאה מן המבטים שהנשים תקעו בו ומן הדברים שהגברים אמרו מאחורי גבו על כך שאין הוא יודע כיצד לשלוט בנשות ביתו.

"זה לטובתך," אמר לאשתו. "הזמרה שלך מעציבה אותך יותר ויותר. ואז את לא ישנה. חִשבי על הילדים. את רוצה שהעצבוּת שלך תפגע בהם ?" המבט שנתנה בו באותו רגע דמה למבט שנתנה בו מן הסלע, ביום בו נטל ממנה את עורה. הוא לא ראה את המבט הזה בעיניה מאז, וכעת הוא חש שפיו מתמלא מֵי ים ושהוא שוקע. אך היא עשתה כמצוותו ולא אמרה עוד מילה. באותו יום ראשון של אביב היא נשארה בבית ולא פצתה פה. היא הסירה את הפעמונים מן החלונות וסגרה את פתח הארובה כדי שלא יגיע לאוזניה קול שריקתה של הרוח דרכו. היא גערה בבתה על שהיא מפזמת בעת שהיא קופצת בחבל. היא מעולם לא גערה בה על שום דבר קודם לכן.

ביום שלאחר השוויון בין היום ללילה חשב האיכר כי העניינים ישובו לשִגרה, אך לא כך היה. היא עשתה את מלאכתה כמי שכפאו שד. היא בישלה את הדייסה, אך הקדיחה אותה. בעלֵי החיים נרתעו ממגעה. כשהביטה בילדיה, היה נדמה שהיא מביטה מבעד למים צלולים. כך היו פני הדברים במהלך הקיץ. בתחילה קיווה האיכר שהיא תשתנה, אך כאשר לא השתנתה, הוא הקשיח את ליבו אליה. הילדה היא שהלכה בעקבות אמה כשעזבה את הבית בלילה. היא מצאה את אמה מצונפת ככדור בין הפרות ברפת, או תקועה בין הסלעים בחוף, מנסה למצוא מקום שבו תוכל להונות את נדודי השינה שלא הירפו ממנה כעת. כשהלילות התקררו והלכו, ראתה את אמה רועדת בכתונת הלילה הדקה שלה באוויר הפתוח וחשבה שאם העניינים יימשכו כך, אמה תקפא למוות. בליל ספטמבר - הלילה שלפני השוויון בין היום ללילה - הטמפרטורה, כמתוך ציפייה לנטיית כדור הארץ מן השמש, צנחה במידה כה רבה, עד כי הילדה ראתה את נשימת אמה הופכת לקרח על הסלעים שסביבה. הערפל הכבד מן הים התגבש בשׂערה של אמה לפתיתי בדולח; כה כבדים היו, עד כי הבת שמעה את המחרוזות מצטלצלות ברוח הים הקרה. אלמלא עשתה משהו, היתה אמה קופאת עד הבוקר.

היא שבה בריצה הביתה ופתחה את שידת השמיכות, אך האיכר כבר ערם את השמיכות הנוספות על מיטות בניו. ידיה שרטו את תחתית הארגז וגירדו את העץ הגס, עד שאצבעותיה שתתו דם מן השבבים. היא חפרה בציפורניה בעץ עד אשר חשה כאב, ואז, להפתעתה, התחתית השתחררה וידיה שקעו במשהו חם ורך כמשי.

היא חשבה שזהו יצור חי. אפילו כאשר הרימה את הפרווה הכבדה וראתה שהיא עור של בעל־חיים, עדיין התקשתה להאמין שאין זה יצור חי. העור רטט בחמימות וזהר כפחם בוער. היא קירבה אותו אל לחייה והריחה את האוקיינוס בתוכו. היא שמעה את האוקיינוס שנלכד בכל שׂערה זיפית, כפי שקונכייה אוצרת בתוכה את קולו של האוקיינוס, עמוק בתוך פיתוליה. היא עטפה את כתפיה בפרווה ורצה אל המקום שאמה שכבה בו, בין הסלעים מעל החוף. במקום שיכביד עליה במשקלו, היה נדמה כי צעיף הפרווה צף על פני הרוח מאחורי גבה וגורם לצעדיה שירחפו.

כאשר מצאה את אמה, חשבה בליבה כי איחרה את המועד, כי אמה כבר קפאה למוות. ערפל הסתחרר מן הים, וכשנגעה בעורה של האֵם הוא קפא בדפוס נאה של קרח, כך שאמה נראתה כלכודה ברשת של חרוזי בדולח. אולם פתאום היא הבחינה כי גם נשימתה של האם מתגבשת לגבישים וידעה כי עודנה בחיים. היא הניחה את הפרווה על אמה והזדחלה תחתיה, מפלסת לה מקום בין האם ובין הסלעים. בן־רגע היא חשה שעורהּ של האם מתחמם; רשת הקרח נמסה ונספגה בפרווה הרכה והכבדה. האם ובתה ישנו יחדיו על החוף מתחת לגלימת הפרווה, אך גם בשנתן חשה הילדה את אצבעות אמה בשׂערה, מסלקות את פחדה בליטוף.

גם אני נרדמתי לפעמים בנקודה זו. היתה פינה בשמיכה שלי שנפרמה ואוחתה יחדיו כפיסת צמר שרופדה בלֶבֶד. אחרי לכתה של אמי, אהבתי לתקוע את הפינה הזאת תחת לחיי ולהעמיד פנים שזהו עורה של הסלקית או צווארון הפרווה במעיל של אמי, זה אשר לבשה כשיצאה לאירוע מיוחד: מסיבה לכבודה במכללה המקומית, סעודת ערב בחברת העורך שלה מעבר לנהר, בריינבק, או ערב קריאה בעיר. האירועים האלה עדיין התרחשו, אף כי עברו שנים מאז שפירסמה את ספרה האחרון והספרים שכתבה - שניים במספר - נמכרו פחות ופחות, עד שלבסוף אזלו המהדורות.

למרות זאת היו לאמי מעריצים משלה. היא כתבה שני ספרים מתוך טרילוגיה על עולם דמיוני שנקרא "טירה גלין". הספר הראשון, שנכתב חמש שנים לפני הולדתי, נקרא "הפנינה המנותצת". הספר השני, שנכתב בעת שנשאה אותי ברחמה (היא תמיד סיפרה לי שהרתה אותי ואת הרעיון לספר זה בעת ובעונה אחת, וכי שנינו נזקקנו לתשעה חודשים כדי לצאת לאוויר העולם), נקרא "רשת הדמעות". איש לא ידע כיצד נקרא הספר השלישי משום שהוא מעולם לא ראה אור. אני זוכרת שבסביבות יום הולדתי השישי שאלה אותי המורה בכיתה א' אם ראיתי אי־פעם את אמי כותבת. כשדיווחתי על השיחה הזאת לאמי, היא הוציאה אותי מבית הספר הממלכתי והכניסה אותי לבית ספר פרטי בפוקיפסי. כעבור שנתיים הוחזרתי אל בית הספר הממלכתי. מכירות הספרים של אמי צנחו בתלילות. מי רוצה לקרוא את שני הספרים הראשונים בטרילוגיה, אם לא צפוי ספר שלישי? גם המלון נקלע לתקופה קשה. זה היה בשנות השישים והאמריקנים גילו את הטיסות לאירופה. המלונות שמדרום וממערב לנו פשטו את הרגל זה אחר זה. אלמלא גרעין של לקוחות נאמנים - המשפחות שסביהן התארחו במלון "אקווינוקס" והציירים שבאו אלינו לצייר את הנוף - היינו נסגרים גם אנחנו. מי רוצה לנהוג שלוש שעות לאתר נופש כדי לשחות באגם קר כקרח? מלון אקווינוקס, שרבץ על רכס סלעי מעל ההדסון, שכן במקום נידח מדי והיה מיושן מדי, ואז, כשאמי עזבה, הוא נעשה פשוט עצוב מדי.

היא עזבה לצמיתות כשהייתי בת עשר. היא הוזמנה להשתתף בצוות של סופרות מדע בדיוני ופנטזיה, בוועידה של יומיים באוניברסיטת ניו־יורק. היא היתה אמורה לנסוע העירה בבוקר, אך מאחר שהתקשתה להירדם, היא ביקשה מג'וזף שיסיע אותה אל מעבר לנהר כדי שתוכל לתפוס את רכבת הלילה. שמעתי אותה מתווכחת עם אבי בפרוזדור ליד חדרי. "אבל איפה תלוני?" שאל. "ההזמנה שלך היא רק ממחר."

"חייב להיות להם חדר ללילה," אמרה לו, קולה קליל ומצחקק. דמיינתי לי אותה מניחה יד על מצחו ומלטפת את שׂערו לאחור, דבר שנהגה תמיד לעשות כדי להפיג את פחדַי. "אתה דואג יותר מדי, בן. יהיה בסדר."

לאחר מכן היא נכנסה אל חדרי כדי לתת לי נשיקת לילה טוב, ואני הצמדתי את פנַי אל הפרווה הקטיפתית הכהה של צווארון מעילה. המעיל היה מכופתר עד צווארה, והיא לא התירה אותו ולא הניחה לו ליפול אל מותניה כפי שנהגה לעשות כשהתכוננה לספר לי סיפור. "ספרי לי את סיפור הסלקית," ביקשתי. היא הידקה את ידה אל מצחי כבודקת את חומי והרחיקה את שׂערי מפנַי, מתירה את הקשרים באצבעותיה. המתנתי לשמוע את תשובתה, "הסיפור הישן ההוא?" אך במקום זאת היא אמרה, "לא הלילה." היא הורתה לי לעצום את עינַי ולישון, וכאשר עיני היו עצומות כמה דקות שמעתי את שקשוק הפנינים סביב צווארה בבואן במגע עם כפתורי מעילה בעת שרכנה ונשקה לי נשיקת לילה טוב. ואז היא הסתלקה.

כשהגיעה לניו־יורק היא לא הלכה למלון אלגונקווין, שהעורך הזמין לה בו חדר, אף על פי שגילינו אחר כך כי היו שם חדרים פנויים באותו לילה. אמי כלל לא הלכה לשם. במקום זה היא הלכה למלון דרימלנד - מלון עלוב בקוני־איילנד, ליד פארק השעשועים דרימלנד. זה היה בסוף השבוע האחרון של ספטמבר 1973, סוף השבוע שבו "דרימלנד" נשרף כליל. שבועות עברו עד שנודע לנו בוודאות מה קרה לאמי, משום שהיא לא נרשמה בשם נישואיה, קיי גרינפדר, או בשמה הספרותי, ק"ר לה־פלר, או אפילו בשם נעוריה, קתרין מוריסי. היא והגבר שבחברתו היתה נרשמו כמר ומרת ג'ון מק'גלין. הקצין החוקר שראה את הרישום ניחש במי מדובר כי רעייתו היתה מעריצה של אמי, שקראה שהיא נעדרת וזיהתה את השם מק'גלין משום שאמי כינתה את עולמה הדמיוני בשם טירה גלין.

הוא טרח ועשה את כל הדרך מן העיר כדי להראות לאבי צמיד מזלות, שאבי זיהה בו את המתנה שהוא ואני נתנו לה לחג המולד הקודם. הם נפגשו בספרייה, ואני הסתתרתי בחצר מאחורי חלונות הספרייה וצותתי לנאמר. אבי שאל אותו אם זיהו את הגבר שהיה בחברתה, אך הקצין אמר שגופתו של הגבר לא נמצאה. שאמי מתה לבדה.

שנים לאחר מכן יכולתי להירדם אך ורק תוך כדי האזנה לסיפור על הנערה הסלקית. ביקשתי מדודתי סופי, שטיפלה בי אחרי שאמי הסתלקה, שתספר לי את הסיפור. "הדבר הישן ההוא?" היתה אומרת, משתמשת במילים של אמי אך במשמעות שונה לחלוטין, "הסיפור המדכא ההוא?" היא אמרה "מדכא" כפי שאמרה "מזוהם" כשהייתי קטנה וניסיתי לאכול ממתק שנפל ארצה או מאפה שהושאר בשפת צלחת בידי אחד מאורחי המלון. מחשבות מדכאות הן שמילאו את ראשי כשלא הייתי עסוקה בעניינַי או כשמיהרתי לשכב לישון כדי שהיא תוכל לעסוק בענייניה. אך בדומה לאמי, דודתי השתכנעה בקלות לספר לי את הסיפור כשחשבה שהוא ירדים אותי. הייתי מקפלת את החלק המחוספס דמוי הלֶבֶד של השמיכה ומהדקת אותו אל לחיי, ומדמיינת שהוא צווארון הפרווה במעיל של אמי; הייתי מדמיינת את ידיה של אמי מלטפות את שׂערי, בדיוק כפי שבִּתה של הסלקית הרגישה את ידי אמה בשׂערה אפילו בשנתה. דודתי ידעה לספר את הסיפור מילה במילה משום שכפי שכבר ידעתי אז, הוא היה הפרק הראשון בספרה של אמי, "הפנינה המנותצת", אך כשעצמתי את עינַי בחוזקה רבה יכולתי לשמוע את הסיפור בקולה של אמי ממש.

"בבוקר, כשבִּתה של הסלקית התעוררה, היא היתה לבדה על החוף. היא שמעה בשנתה את קול אמה מודה לה על שהשיבה לה את עורה. 'כעת אוכל לשוב אל הים שהוא המקום שאני שייכת אליו ושיש לי בו חמישה ילדים סלקים, בדיוק כפי שיש לי חמישה ילדים בני־אנוש על היבשה, שכעת תצטרכי את לדאוג להם. אל תבכי עלי, אך במקום זאת, כשתתגעגעי אלי, בואי ועמדי על שפת המים והקשיבי לקולי מבעד לקצף הגלים. וביומו הראשון של האביב מדי שנה, וביומו האחרון של הקיץ, תראי אותי כפי שאת מכירה אותי כעת, אישה בעור של אישה.' "הילדה שבה אל בית אביה, נחושה בדעתה לקיים את הבטחתה לאִמה, גם אם כל צעד שהרחיק אותה מן הים היה כבד, כאילו נלכדו רגליה ברשת שגררה אותה החוצה עם השפל. היא דימתה שאפילו שׂערה, שקפא בלילה, מושך אותה כלפי מטה. למרות זאת היא הלכה לביתה והסיקה את התנור ובישלה את הדייסה, וכאשר אחיה התעוררו היא הסבירה להם שאף כי אמם הסתלקה, היא תטפל בהם מעתה, ושפעמיים בשנה היא תיקח אותם לראות שוב את אמם.

"רק לאחר מכן, כשהיא עדיין חשה את כובד הקרח בשׂערה, הביטה במראה וראתה את מתנת הפרידה של אמה. היא זכרה שידי האם ליטפו את שׂערה בלילה. אמה - שלא היתה מסוגלת לסרוג אפילו 'עין' - ארגה נזר של קצף ים שקפא והיה לאבן זוהרת: שבויה ברשתה, דמעה ירוקה יחידה בצבעו של הים."

דודתי היתה מכבה את האור, מיישרת את השמיכות ומרחיקה את שערי מפנַי. חשתי את שפתיה היבשות סורקות את מצחי ולאחר מכן הייתי לבדי בחשכה, מאזינה לקולות ההתארגנות במלון הישן. בלילה שנשבה בו רוח, הקורות וקרשי הרצפה היו חורקים ומשמיעים קולות נפץ כעצים במדורה, ודמיינתי לי שהמלון עולה באש. אולם בלילה שקט, כשהאזנתי ברוב קשב, היה נדמה לי שביכולתי להבחין באוושת הנהר שזרם מתחתינו. הייתי חושבת על אמי שירדה דרומה לאורך הנהר באותו לילה אחרון, והייתי מדמיינת שהאוקיינוס בסופו של הנהר קרא לה - שהיא לא מתה בשריפה במלון דרימלנד, כי אם חזרה אל משפחתה האחרת במצולות הים - שרק הוגן הוא שכעת הם יוכלו לבלות זמן במחיצתה. כל שהיה עלי לעשות הוא להמתין, והיא תשוב אלי כשזמנם יאזל.

פרק ב
משימת כתיבה מס ' 3

כִּתבו על האגדה החביבה עליכם מילדותכם. ספרו את הסיפור מחדש, אך אִמרו גם מי סיפר לכם את הסיפור ומה חשבתם עליו אז. מה למדתם מן הסיפור? מה הוא לימד אתכם על העולם שחייתם בו? אני מנסה תמיד לתת דוגמה למשימות הכתיבה שאני מטילה על הסטודנטים שלי. לכן כתבתי את הסיפור על הנערה הסלקית לסטודנטים שלי לכתיבה מתקנת במכללת גרייס. חשבתי שהוא מכובד למדי. הדבר הטוב ביותר שכתבתי זה זמן מה .

אני משתפת את הסטודנטים שלי בסיפור ברגע שאני נותנת להם את המשימה. מכל המקומות שאני מלמדת בהם, "גרייס" הוא המקום שאני חשה בו הכי בנוח לחלוק עם הזולת חומר אישי. רבים מהם מהגרים שבאו לאמריקה זה לא כבר. כמה מהם הופנו לכאן באמצעות התוכנית לשיקום האסיר של "גרייס". לא רק שליטתם המוגבלת באנגלית היא שעושה אותם מפחידים פחות, או העובדה שעקב אי התמצאותם ברזי המערכת האוניברסיטאית האמריקנית, אין סכנה שהם ינהגו בי - אסיסטנטית חסרת קביעות במשרה חלקית - בפחות כבוד. למעשה, דווקא התמימות שלהם מביאה אותם לעיתים לשאול שאלות מביכות, כמו למשל, מדוע אין לי משרד? או למה תא הדואר שלי לא מופיע ברשימת האלפבית כמו אלה של שאר עמיתַי? לא, אם אני מוכנה לחלוק יותר מחוויותי האישיות עם הסטודנטים שלי ב"גרייס", הרי זה משום שהדבר כלול בהנחיות שקיבלתי מן ההנהלה.

"ייתכן שאת האדם המשכיל ביותר שהם פוגשים במהלך היום כולו," אמר לי הדיקן בראיון הקבלה שלי לעבודה, שארך רבע שעה. "או לפחות, האדם המשכיל ביותר שמוכן להקדיש זמן לשיחה איתם על משהו שאינו איך להכין ארוחת צהריים של מזון בריאות או כמה עמילן לשים בחולצות של 'ברוקס ברדרס'. העסיקי אותם. שוחחי על המקומות שהם באו מהם - ולאחר מכן הביאי אותם לידי כך שיכתבו על דברים שחשובים להם."

מובן ששׂשׂתי מאוד לקבל הנחיה כה הומניטרית ומתחשבת מן הדיקן לאנגלית. רק כשנוכחתי לדעת שעבודות הגמר של הסטודנטים שלי ייבדקו בידי צוות של פרופסורים בעלי קביעות - ושתשעה מתוך עשרה ייכשלו - התחלתי לפקפק בגישה הצדקנית הזאת להוראה. "חשבתי שאני מצליחה כל כך בשיעורים שלך," אמרה לי אָמֶלי, מטפלת בת עשרים ותשע מג'מייקה, שניסתה להשׂתכר די הצורך להביא את ילדיה שלה לניו־יורק. היא הרימה בידה מחברת בחינות שהיתה מוכתמת כולה בדיו אדומה ו"בלתי מספיק" ענקי היה משורבט בראשה. עד מהרה נוכחתי לדעת שאני עושה לתלמידַי שירות דוב בכך שאינני דורשת מהם לכתוב מאמר מדי שיעור ושאינני מתקנת כל משפט וקטע לקוי. גם כך לא היו מחציתם עוברים את המסננת של הוועדה הבודקת. לפעמים תהיתי אם עבודה שכּתבתי אני היתה שורדת מול כיתת היורים שלהם. למרות זאת אני מנסה למצוא מטלות שיעניינו אותם. אהבתי את רעיון האגדה בשל ערכּה הרב־תרבותי, משום ששׂפתן של אגדות פשוטה לרוב, ומשום שתמיד אהבתי אגדות. בחרתי בהן כנושא לעבודת המחקר שלי. גדלתי עליהן. אמי התפתתה תמיד לעזוב את שולחן עבודתה כאשר נתבקשה לספר סיפור. במרוצת השנים, כשגדלתי די הצורך לקרוא את ספריה, נוכחתי לדעת שהיא ארגה בתוכם סיפורי אגדות. אולי היא עדיין חיפשה אגדות חדשות לשלבן בספר השלישי שלא סיימה. זה היה יכול להיות מחקר טוב - לקרוא באוזנַי מתוך האחים גרים או אנדרסן. למדתי בגיל צעיר שאצל אמי, אם משהו עשוי להתקשר אל הכתיבה שלה, היא תיעתר יותר לעסוק בו. טיול אל המפלים היה רעיון מבורך כאשר הצגתי אותו כמסע אל אתר מכושף. היא ודאי זו שהגתה אותו - את הרעיון שביער סביב המלון שוכנות רוחות של עצים ומים, שלכל מעיין ולכל עץ יש נימפה משלו - אולם אני התמחיתי במציאתם של פינות המסתור והנקיקים שהקסם שרה בהם. במקומות בהם כיסו קורי עכביש את פרחי הסיגליות באביב, היו אוהלים של פיות; חרכֵי הסלעים המעוטרים אזוב קטיפתי היו שמיכות־טלאים של פֵיות. אמי כינתה כל סלע ופלג בשם: 'חצי סהר', 'טירה', 'כוכב הערב', 'שקיעה' ו'שני ירחים'. אחר כך בנה ג'וזף מבנים מקורים - או 'חופות', כפי שהוא כינה אותם - במקומות האלה, לפי רעיונות העיצוב של אמי. לפעמים אני חושבת שאילו הקדישה אמי פחות זמן להמטרת האנרגיות היצירתיות שלה על סביבותיה, והקדישה יותר לכתיבה, אולי היתה מסיימת את הספר השלישי. "אז גם אמא שלך היתה סופרת?" שואל מר נגמורה, יפני קשיש שעובד כחייט במכבסה המקומית לניקוי יבש. "אז את הולכת בעקבותיה?" לא זכרתי לספר לכיתה הזאת שאני סופרת. אולי הם חושבים שכל המורים לאנגלית הם סופרים סמויים. "טוב, אמא שלי כתבה רומנים של פנטזיה," אני אומרת למר נגמורה. "אני נוטה לכתוב ספרות ריאליסטית."

"נוכל לקרוא את הספרים שלך בכיתה?" שואלת הגברת ריוורה, שבאה ברכבת מלונג־איילנד מדי ערב אחרי שהיא מסיימת לטפל בשלושה ילדים בגרייט־נֶק.

לכן הבטחתי לעצמי שלא אספר לסטודנטים שלי שאני סופרת. כי אם יש משהו שהוא קשה יותר מלהסביר מדוע אינני פרופסור ולא דוקטור גרינפדר, כי אם איריס גרינפדר כס"ח (ואחר כך להסביר מה פירוש "כמעט סיימה את חובותיה", כלומר, "טרם הגישה עבודת־גמר"), הוא להסביר שאין ספרים. "כמה כתבי עת," אני ממהרת תמיד להדגיש - ומתעבת את הדחף המתרפס שלי להרשים את הקבוצה הזאת של מהגרים שזה מקרוב באו ואסירים משוחררים על־תנאי - "אך לא, לא כאלה שאפשר ממש למצוא בדלפקי עיתונים." ולמען האמת, גם אילו יכלו למצוא את כתבי העת הקטנים ואת כתבי העת הספרותיים הדקיקים והחיוורים שפירסמו את שירַי ואת סיפורַי, אני לא בטוחה שהייתי רוצה שהסטודנטים שלי יקראו אותם. רק תארו לעצמכם את מר נגמורה קורא את ההוא על בת־נעורים שנוסעת בעקבות להקת רוק ברחבי המדינה ומתחתנת בסופו של דבר עם ליצן רודיאו באריזונה. או מה היתה הגברת ריוורה חושבת על דימויי הדגדגן בכמה משירי המוקדמים? למעשה, "בתה של הסלקית" (כפי שאני קראתי לזה) הוא הדבר הראשון שכתבתי זה שנים, שאינני מתביישת שהסטודנטים שלי יקראו. הגברת ריוורה מגלה עניין בעובדה שגדלתי במלון שאמי עבדה בו כחדרנית. היא עבדה באחד מאתרי הנופש הגדולים בקנקוּן והיא אומרת שהגברות היו בדיוק כמו האורחות שתיארתי - תמיד רצו עוד משהו, תמיד הרסו את הרהיטים מתוך רשלנות. אמלי, שנשארה אצלי כיתה לאחר שנכשלה בלימודים בסמסטר הסתיו, שואלת איך הרגשתי כשדודתי מצד אבי גידלה אותי והתברר שאחות בעלה בג'מייקה מגדלת את ילדיה, והיא דואגת שמא "האישה ההיא מסיתה אותם נגדי". מר נגמורה מתעניין בשימוש בצדפות לשבילי גינה. בסופו של דבר, הכול מספרים סיפורים שסיפרו להם כילדים, והם כה מעורבים בכתיבה, עד כי אנחנו הכיתה האחרונה שעוזבת את הבניין. רחוב הדסון נטוש בדרך כלל, וכשאני פונה מערבה אל הנהר והביתה, אני חשה לראשונה זה זמן רב שאני בעצם משתוקקת מאוד לקרוא את אשר הסטודנטים כתבו.

מעוּדדת מהצלחתי, אני מחליטה להטיל משימה זהה על הסטודנטים שלי בבית הספר לאמנות. הם כבר עובדים על אב־טיפוס של קולאז' אגדי לשיעור ההרכבה שלהם. אני אומרת להם שהם יכולים להגיש תצלומים של עבודות האמנות שלהם אם הם משתמשים באותה אגדה בשני המקרים (הם תמיד לוחצים עלי לתת להם נקודות זיכוי נוספות על עבודות באמנות). אני מראה להם שקופית של "לולאה לולאתי" של הלן צ'דוויק, ששיער בלונדיני שזור בה במעי של חזיר, ותמונה דוממת של סינדרלה של "דיסני", ומזמינה אותם לדון באופן שבו תמונות מתוך אגדות משנות משמעות על פי זהותו של המספר.

אני קוראת להם ציטוט מתוך דבריו של מבקר האמנות ג'ון ברגר, שהדגשתי לפני שנים רבות בתוך העותק שברשותי של "מן החיה אל הבלונדינית" של מרינה וורנר: "אם אתם זוכרים כיצד הקשבתם לסיפורים בילדותכם, תזכרו את העונג שבשמיעת סיפור פעמים רבות, ותזכרו שבשעה שהאזנתם הייתם לשלושה בני־אדם. מתרחש כאן מיזוג מדהים: אתם נעשים מספֵּר הסיפור, הגיבור הראשי, ואתם זוכרים את עצמכם מאזינים לסיפור…"

נטלי באייר, סטודנטית שנה ג' לעיצוב תכשיטים, ששׂערה הכחול אסוף כלפי מעלה במכבנות 'הלו קיטי', מדגישה כי האחיות החורגות המכוערות ב"סינדרלה" היו אדומת־שיער וברונטית, בניגוד לבלונד נוסח מרילין מונרו של סינדרלה. "בדיוק כפי שאמא שלך שינתה את הגיבורה בסיפור על הסלקית מבלונדינית לברונטית ועירערה בכך את סמל התרבות הדומיננטי כדי לטפח הערכה עצמית אצל הצאצאית הנקבית שלה."

האם זה מה שאמי התכוונה לעשות, אני תוהה, מהופנטת למחצה מן החתולים הפלסטיים המתנדנדים משׂערה של נטלי, לערער את סמל התרבות הדומיננטי? אני חושבת על אופן ישיבתה של אמי אל שולחן הכתיבה שלה, שקועה בהרהורים, שעות על שעות, לא כותבת, רק מביטה מבעד לחלון ומתבוננת באור המתחלף על עמק ההדסון. "או סירובה של הסלקית לסרוג," אומרת גרטשן לוּ, סטודנטית לעיצוב טקסטיל. "ערעור ברור של החלוקה המִגדרית המסורתית."

התחלקה מגדרית? אני מדמיינת לי כיצד גרטשן עשויה לאיית משפט כזה ורואה את עצמי מקיפה אותו באדום וכותבת 'מילה?' בשוליים. אולם לא הייתי מורידה על כך נקודה. לא בכיתה הזאת. ב"גרייס" הייתי חייבת, כי מילה כזו לעולם לא היתה עוברת את ועדת הקריאה, אך כאן, בבית הספר לאמנות, הרשיתי לסטודנטים שלי קצת חירות לגבי השפה. הם חזותיים יותר משהם מילוליים, כפי שהם אוהבים להדגיש. "פּיקְטָה נון וֶרְבָּה" היתה הסיסמה של בית־הספר - אילו היתה לו סיסמה.

העניין העיקרי הוא שהסטודנטים שלי מתלהבים מן המשימה. גרטשן רוצה לעשות את "בת הים הקטנה". כבר יש לה רעיון למִתקן ובו גרבי רשת קרועים ודג מת (אני יכולה רק לקוות שהיא מתכוונת לדג מת עשוי פלסטיק). למרק סילברסטיין, אחד מ"מעצבְּנֵי האופנה", כפי שמכנים אותם לפעמים בזלזול, יש רעיון לחלון ראווה בנושא "בגדי המלך החדשים": בובות תצוגה עירומות אוחזות שלטים ועליהם שמותיהם של מעצבים נודעים. אני מזכירה להם שבעבודה חייב להיות חלק כתוב, ומשאירה אותם מפטפטים באושר בפתח של "דין אנד דה־לוקה", מעדנייה ברחוב יוניברסיטי. אני פוסעת דרומה ואז, בדיוק כשאני חולפת על פני וושינגטון־סקוור־פארק, מתחיל לרדת שלג קל. אין זו תופעה כה חריגה, שלג בשבוע השלישי של מרס, אך אני חשה כאילו זה סימן למשהו. לְמה - אינני יודעת.

למחרת בבוקר, בנוסעי ברכבת לאורך הנהר צפונה, אני רואה שהשלג נמס בקצות הנהר ושעצי הערבה הנטועים לאורך המים עוטים את הזוהר הצהוב ההוא שמעיד על לִבלובם הקרוב. כרגיל, כשכבר מגיע יום זה של השבוע, אני נטולת רעיונות לחלוטין. אני בספק אם תריסר הגברים שבשיעור של הבוקר - אסירים במִתקן הכליאה ריפ ון וינקל - יגלו אותה התלהבות לגבי סיפורי אגדות כמו הסטודנטים שלי בבית הספר לאמנות. אף כי כיתת האסירים אמורה ללמוד אותה תוכנית כמו הכיתה ב'גרייס' (כדי שהסטודנטים היוצאים לעבודה מחוץ לכותלי הכלא יוכלו לעבור בנקל מבית־ספר לבית־ספר) נאלצתי לקצץ מעט בתוכנית של "ריפ ון וינקל" למשימות קריאה אשר א', יעניינו את הסטודנטים שלי, ו־ב', לא יחוללו שערורייה. הגם שמעולם לא גרמתי שערורייה, השומרים נאלצו פעם להתערב בתִגרה שפרצה על רקע השאלה אם בילי באד היה ה"חברה" של קפטיין ויר או לא. אני לא בטוחה שהייתי רוצה להשתמש במילה 'אגדה' 2 בכיתה המסוימת הזאת. כשהכרוז קורא בשמה של התחנה שלפני בית הסוהר, אני כבר במחצית כוס הקפה השנייה של 'דאנקן דונטס' ועדיין מנומנמת למדי, משום שנשארתי ערה עד שעה מאוחרת בליל אמש עם ג'ק. אולי, אני חושבת, יכולתי לקרוא להם "סיפורי לילה" או "סיפורי עם". אני תוהה אם יש לאלה או לאלה פירוש אחר בעגת הכלא.

כשאני יורדת מן הרכבת אל הטפטוף הקל שנושב מן הנהר, עדיין אין בידי החלטה. רק מרחק הליכה קצר מפריד בין תחנת הרכבת לשערי הכלא - שהוא אחת הסיבות לכך שלקחתי את העבודה הזאת כשהדיקן ב"גרייס" שאל אותי אם אסכים ללמד את הכיתה המסונפת בבית הסוהר. חשבתי שזה ייתן לי גם משהו לכתוב עליו.
אך עד כה לא היה בחייהם של הסטודנטים שלי שום דבר שאני חשה שאני מצוידת כראוי לכתוב עליו. אם בכלל, הניסיון השבועי של הוראת דקדוק וספרות לגברים האלה גורם לי להרגיש בחומרה את היוהרה של עצם הניסיון אפילו לדמיין את החוויה של אדם אחר, שלא לדבר על שִחזורה בכתיבה.

כשאני נרשמת בדלפק הקבלה וממתינה למלווה שלי, אני מהרהרת לא במה שאעשה היום בכיתה, אלא בעובדה המדכאת שככל שאני מרבה בכתיבה, כן נראה שהיכולת שלי לכתוב מצטמצמת והולכת. פעם חשבתי שההוראה היא שטח גיבוי טוב לסופרת - לכן התחלתי לעבוד על תואר הדוקטור - אך כעת זהו רק עוד דבר בחיי שרובץ לו בלי שהושלם. הקצין (לא סוהר, נאמר לי בתרגול של בני־ערובה) מגיע ומושיט לי את תעודת הזיהוי, הכוללת את תמונתי, שאני משחילה מעל ראשי. איריס גרינפדר, אסיסטנטית מרצה במשרה חלקית, נאמר בה. איריס גרינפדר, כס"ח, היה צריך להיאמר. איריס גרינפדר, כמעט… סיפור חיי, סִדרה של כמעטים: כמעט פירסמה, כמעט מרצה, כמעט נשואה. באחרונה נראה שהכמעטים משתלטים על הכול. מה כבר נשאר אחרי כל כך הרבה כמעטים? כעך שנאכל כולו עד החור, היתה דודתי סופי אומרת.

הקצין עוצר בכניסה לחצר כדי להחליף שורה של מחוות ידיים סודיות עם הקצינים שבמִגדלים. אני מסיטה את מבטי, כאילו נתפסתי מצותתת לשיחה פרטית. המדשאה, החצויה בשתי וערב של שבילי בטון, משתפלת בתלילות מטה אל הנהר, אך חומת הלבֵנים והקונצרטינה של התיל המלופף שבראשה גבוהות דיין להסתיר ממש הכול למעט רצועה דקיקה של מֵי נהר. לעיתים קרובות תהיתי אם אדריכל הכלא תיכנן זאת כך, להרגיז את האסירים ברמז של מבט אל החופש. המלווה שלי פינה את המעבר לרוחב החלל הפתוח ואנו מתקדמים, בטור יחיד, כשהוא בראש. הגשם, שהיה רק טפטוף כשירדתי מן הרכבת, כבד יותר כעת והייתי רוצה להוציא את המטרייה מתוך תיק הספרים שלי, אך באותו רגע, כשאני נזכרת בקצינים המוצבים במִגדלים ובקִרבתם אל נשק אוטומטי, אני חוזרת בי.

הכיתה שלי ממוקמת בבניין נמוך הגובל בקיר של בית הסוהר. הסטודנטים שלי כבר שם. המלווה שלי ממתין עד שארשום נוכחות ואנחנו למדים שאחד הסטודנטים שלי נמצא בבידוד ואחֵר שוחרר על תנאי. כשאני מסיימת לרשום את הנוכחות, הקצין עוזב. כשרק התחלתי ללמד ב"ון וינק" (כפי שהאסירים מכנים את המקום) הייתי חשה חוסר ביטחון כשהקצין היה עוזב. כשקיבלתי את העבודה ציפיתי שסוהר יהיה נוכח בכיתה כל הזמן. כעת, מה שמרגיז אותי יותר הוא הידיעה שקצין עומד ממש מעבר לדלת הפתוחה בטווח שמיעה של השיעור שלי. המוּדעות לאותו מאזין בלתי נראה פוקדת אותי ברגעים מוזרים במהלך השיעור.

בעודי שולפת ניירות מתוך התיק שלי, הגברים שמולי עוברים מתנוחה של רישול מוחלט ליציבה מאונכת מעט יותר. לאו דווקא חוסר כבוד, אלא העובדה שספסליהם מרותקים למקומם היא שמאלצת אותם לשבת בתנוחות אלה. הספסלים בכיתה מיושנים, כמו אלה של בית ספר יסודי. אילו הגברים שלי היו מזדקפים, ברכיהם היו נתקלות בחלק התחתון של משטח הכתיבה שצורתו צורת כִּליה. סיימון סמית הוא גדול־ממדים עד כדי כך שהוא יכול לשבת בכיסא רק מן הצד. שאלתי את מפקד הכלא אם נוכל לקבל אביזרי ישיבה אחרים, אך הספסלים ממוסמרים אל הרצפה. פריט הריהוט הנייד היחיד בחדר הוא כיסא הפלסטיק הקל שמאחורי שולחן הכתיבה שלי (גם הוא הוברג בחוזקה אל הרצפה), שהוזהרתי להחזיקו שם בכל פעם שגררתי אותו סביב השולחן כדי שאוכל לשבת קרוב יותר אל תלמידַי. כעת אני פשוט יושבת במקום זה על קצה השולחן.

אמיליו לארה, קשיש הסטודנטים שלי בסמסטר הזה, שואל אם יש לי משהו שהוא יכול לחלק לתלמידים. הוא האביר שלי, תמיד מציע איזו מחווה אצילית במגבלות הריתוק שלו. אני חושבת שאילו היה מותר, הוא היה נושא את ילקוט הספרים הכבד שלי, היה מלווה אותי בחצותי את החצר, היה פותח לפנַי כל דלת ולאחר מכן מוסיף לעבור בהן. הוא טוען שהוא 'יושב' בגלל זיוף, אבל אני מפקפקת בפשעים הרומנטיים שהברנשים הללו ממציאים למעני, גם אם אני מוקסמת מכך שהם טורחים להציג אלטרנטיבות לפשעים הסבירים יותר כרצח, אונס וסחר בסמים. קחו למשל את איידן. הוא אומר שהוא כאן על הברחת נשק למחתרת האירית.

"גם אני," אמר סיימון סמית מדרום־ברונקס, זה שמשקלו כמאה וחמישים קילוגרם, בפעם הראשונה שאיידן נידב את המידע הזה. "נשקי אותי, אני אירי."

היום עיניו הכחולות־ירוקות של איידן נמנעות בשובבות מלפגוש במבטי. האם הוא חייב איזושהי עבודה ששכחתי? אני חושבת שלא. בדרך כלל אני נותנת לבחורים האלה לכתוב בכיתה. אני מניחה שאין להם סביבה מדרבנת במיוחד לשיעורֵי בית (הגם שלהם, מכל הסטודנטים שלי, יש זמן פנוי בשפע). משהו אחר ודאי קורה לאיידן. יש לו מין צבעים כאלה - עור לבן, שיער שחור, ריסים כהים שמקיפים עיניים בהירות - שדודתי סופי כינתה זאת 'אירי שחור'. (שנים רבות חשבתי שהיא התכוונה לכך שיש בני־אדם שחורים באירלנד). בדרך כלל הרושם מהמם אך היום העור החלבי שלו כה חיוור, עד כי הוא נראה כמי שעומד להתמוסס אל תוך הטיח הסדוק והמתקלף. הריסים השחורים והכבדים צונחים. הוא יירדם בטרם נגיע למחציתו של שיעור הדקדוק הבא. וזה מה שגורם לי להחליט. אחר כך אטען שההחלטה נבעה מכך שהאפשרות האחרת היחידה לבלות את הבוקר הגשום בכלא היתה הרצאתי על הסכנות הטמונות בדו־משמעות תחבירית. אך אני יודעת שהסיבה האמיתית היתה שרציתי לעורר את איידן.

"איידן," אני אומרת, "האם שמעת אי־פעם את האגדה על הנערה הסלקית?"
אני מאושרת לראות תנועה קטנה של דם מתחת לחִוורונו של איידן.
"נערת המשי?" שואל סיימון סמית. "הכרתי פעם רקדנית שקראו לה סילקי."
אמיליו לארה משמיע קול היסוי וחושף את שיניו, מגלה שן זהב אחת, אך הוא אינו אומר מילה. לאבירות גבולות משלה וסיימון באמת ענק.
"'הנערה הסלקית' היא אגדה אירית," אני אומרת לסיימון, "סיפור עם. זה מה שנעסוק בו היום."
"את הולכת לקרוא לנו אגדה?" שואל סיימון.

נשמע רחש כללי של תזוזת גפיים והיתקלות של ברכיים בעץ. נדמה לי שאני אפילו שומעת מן המסדרון שבחוץ אנחה של פליאה. כאשר אבדתי אבדתי, אני חושבת, אך פתאום אני רואה שהגברים מתארגנים, תשומת ליבם ממוקדת כפי שלא ראיתיה שבועות. דומה שגופותיהם נשענים קדימה, ואני חושבת שאלמלא היו הספסלים שלהם מוברגים אל הרצפה, הם היו מקרבים את מושביהם. ואף שאין ביכולתם לזוז, נוצרת בי תחושה שנהפכתי למרכז של מעגל. הם כמו ילדים שממתינים לסיפור. ואז אני קולטת. הם הקהל המושלם לסיפור שלי.

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

הפיתוי של המים - קרול גודמן
Seduction of Water - Carol Goodman