|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בדצמבר 2005       חזור

תולדות האהבה
מאת: ניקול קראוס
The History of Love - Nicole Krauss

ההוצאה:

כנרת - מחברות לספרות

ליאו גורסקי מנסה לשרוד עוד קצת, מקיש על הרדיאטור מדי ערב כדי להודיע לשכנו מלמעלה שהוא עדיין חי, מושך מבטים בדלפק החלב בסטארבקס. אך לא תמיד היו אלה פני הדברים: לפני שישים שנה, בכפר הפולני שבו נולד, ליאו התאהב וכתב ספר. ואף על פי שהוא אינו יודע זאת, ספרו שרד גם הוא - חצה דורות ואוקיאנוסים ושינה את חייהם של אנשים אחדים.

אַלמָה בת הארבע-עשרה נקראת על שם אחת הדמויות בספר. היא טרודה עד מעל לראשה בהשגחה על אחיה הקטן, ציפור (שחושב שאולי הוא המשיח) ובכתיבה במחברתה: איך לשרוד בטבע - כרך שלישי. אך כאשר מגיע מכתב מסתורי בדואר, היא יוצאת להרפתקה במטרה למצוא את הדמות שאת שְמה היא נושאת ולהציל את משפחתה.

תולדות האהבה
שתפו אותי

בספר שובה לב בוראת ניקול קראוס דמויות מרגשות ובלתי נשכחות. תולדות האהבה, סיפור שופע צחוק, תשוקה וכוח דמיון מופלא, הוא סיפור שובר לב אך גם מאחה לב, המסתיים במילים המהדהדות מתוך הודעת הפטירה של ליאו גורסקי בן ה-80: "באמת, אין הרבה מה לומר. הוא היה סופר גדול. הוא התאהב. אלה היו חייו."

ניקול קראוס נולדה בניו יורק ב-1974. ספרה הראשון, אדם נכנס לחדר, נבחר בידי ה"לוס אנג'לס טיימס" לספר השנה. היא מתגוררת בברוקלין, ניו יורק, עם בעלה, הסופר ג'ונתן ספרן פויר.

מאנגלית: שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות

ביקורות מחו"ל
"מקסים, ענוג ומקורי להפליא." ג'. מ. קוטזי
"ניקול קראוס צועדת בגאון אל קדמת הבמה של הספרות האמריקנית." סוזן סונטאג
"קול מיוחד, רוטט ואירוני, ודמיון המקיף עולמות שלמים." פבלישרס ויקלי
"ספר הלוכד את הקורא כמו קורי עכביש." וושינגטון פוסט
"שובה לב, משעשע ומרגש. מסע מלא חן אל משחק הגומלין שבין החיים לספרות." בוקליסט
"יצירה מקורית יוצאת דופן שאין להחמיצה. סיפורן של כמה אהבות מופלאות לא-פתורות השזורות זו בזו." קירקוס רוויו

ראו גם את ספריה: בית גדול, אדם נכנס לחדר

באדיבות הוצאת מחברות לספרות אנו מביאים לפניכם
את הפרק הראשון מתוך תולדות האהבה

המילים האחרונות עלי אדמות
כשיכתבו את הודעת הפטירה שלי. מחר. או מחרתיים. ייאמר בה, ליאו גורסקי השאיר אחריו דירה מלאה חרא. מפתיע אותי שלא נקברתי חיים. המקום לא גדול. אני צריך להתאמץ כדי לשמור נתיב פתוח בין מיטה לשירותים, שירותים לשולחן מטבח, שולחן מטבח לדלת כניסה. אם אני רוצה להגיע מהשירותים לדלת הכניסה, אי אפשר, אני חייב לעבור דרך השולחן במטבח. אני אוהב לדמות את המיטה לתחנת הבית, השירותים לתחנה ראשונה, השולחן במטבח לשנייה, דלת הכניסה לשלישית: אם פעמון הכניסה מצלצל כאשר אני שוכב במיטה, אני צריך להקיף את השירותים והשולחן במטבח כדי להגיע לדלת. אם זה ברונו, אני מכניס אותו בלי לומר מילה וחוזר למיטה בריצה קלה, שאגת הקהל הלא-ֿנראה מהדהדת באוזנַי. לא פעם אני תוהה מי יהיה האחרון שיראה אותי בחיים. אילו נדרשתי להמר, הייתי מהמר על השליח מהסינית. אני מזמין בארבעה לילות מתוך שבעה. בכל פעם שהוא מגיע אני עושה עניין גדול מלמצוא את הארנק שלי. הוא עומד בדלת עם השקית השמנונית בזמן שאני תוהה אם זה הלילה שבו אגמור לאכול את האגרול, אכנס למיטה ואחטוף התקף לב בשנתי.

אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים. זה מאמץ גדול עבורי לרדת על הברכיים, ומאמץ גדול עוד יותר לקום. ואףֿ-עלֿ-פיֿכן. אולי אני נראה כמו אידיוט. אני מסוגל להיכנס לאַתלֵט´ס פוט ולהגיד, מה יש לכם במחלקת הסניקרס? המוכר מסתכל עלי כמו שמסתכלים על שמוק עלוב שכמוני ומפנה אותי לזוג היחיד של רוקפורט שיש להם במלאי, משהו בלבן רועש. עזוב, אני אומר, את אלה כבר יש לי, וניגש למדפי הריבוק ובוחר משהו שאפילו לא דומה לנעל, איזה מין גרב חסין מים, אולי, ומבקש אותו במידה 43. הילד מסתכל עלי שוב, ביתר תשומת לב. הוא נותן בי מבט ארוך וקשה. מידה 43, אני אומר שוב, לופת את הנעל הקרומית. הוא מניד את ראשו והולך לחדרון מאחור להביא אותן, וכשהוא חוזר הוא מוצא אותי פושט את הגרביים. אני מפשיל את המכנסיים ומביט למטה בצמדֿ חמד-התשוש הזה, כפות הרגליים שלי, ועוברת דקה מביכה עד שמתחוור שאני מחכה לו שישחיל אותן לתוך הנעליים. אני אף פעם לא קונה. אני רק רוצה לא למות ביום שבו לא ראו אותי.

לפני כמה חודשים ראיתי מודעה בעיתון. היה כתוב בה, דרוש: דוגמן עירום לחוג ציור. 15 דולר לשעה. זה נשמע יותר מדי טוב. שיסתכלו עלי כל כך הרבה. רבים כל כך. התקשרתי. האישה אמרה לי לבוא ביום שלישי שלאחר מכן. ניסיתי לתאר את עצמי, אבל זה לא עניין אותה. הכול הולך, היא אמרה.

הימים חלפו לאטם. סיפרתי לברונו, אבל הוא הבין אותי לא נכון וחשב שאני נרשם לחוג ציור כדי לראות בחורות ערומות. הוא לא רצה שאתקן אותו. הן מראות את הציצים? הוא שאל. משכתי בכתפַי. ושם למטה?

אחרי שגברת פריד מהקומה הרביעית מתה, ועברו שלושה ימים עד שמישהו מצא אותה, ברונו ואני אימצנו לעצמנו את המנהג לבדוק שהכול בסדר אחד אצל השני. היינו ממציאים תירוצים קטנים - נגמר לי הנייר טואלט, הייתי אומר כשברונו פתח את הדלת. עובר יום. דפיקה בדלת. איבדתי את מדריך הטלוויזיה שלי, הוא היה מסביר, והייתי הולך ומוצא לו את שלי, אף על פי שידעתי שהמדריך שלו נמצא במקומו הקבוע על הספה. פעם אחת הוא ירד אלי ביום ראשון אחר הצהריים. אני צריך כוס קמח, הוא אמר. זה היה לא במקום, אבל לא יכולתי להתאפק. אתה לא יודע לאפות. היה רגע של שקט. ברונו הסתכל לי בעיניים. מה אתה יודע, הוא אמר, אני אופה עוגה.

כשהגעתי לאמריקה לא הכרתי כמעט אף אחד, רק בן דוד שני שהיה מסגר, אז עבדתי אצלו. אילו הוא היה סנדלר, הייתי נעשה סנדלר; אילו היה גורף חרא, הייתי גורף גם אני. אבל. הוא לימד אותי את המקצוע, ונהייתי מסגר. ניהלנו יחד עסק קטן, ואז הוא חלה בשחפת, היו צריכים לכרות לו את הכבד והחום שלו עלה ל-42 מעלות והוא מת, אז העסק עבר אלי. שלחתי לאשתו חצי מהרווחים, גם אחרי שהתחתנה עם רופא ועברה לבֵיי סַייד. נשארתי במקצוע יותר מחמישים שנה. זה לא מה שדמיינתי לעצמי שאעשה. ואף-על-פי-כן. האמת היא שלמדתי לאהוב את זה. עזרתי לאנשים שננעלו בחוץ, לאחרים עזרתי להשאיר בחוץ את מה שאסור שייכנס, כדי שיוכלו לישון בלי סיוטים.

ואז יום אחד הסתכלתי החוצה מבעד לחלון. אולי הגיתי בשמים. שימו אפילו טיפש מול חלון ותקבלו שפינוזה. אחר הצהריים חלף, חושך החל לרדת. הושטתי יד לשרשרת הנורה ופתאום הרגשתי כאילו פיל דורך לי על הלב. נפלתי על ברכַי. חשבתי: לא חייתי לנצח. חלפה דקה. עוד דקה. עוד אחת. בציפורניים גררתי את עצמי על הרצפה אל הטלפון.

עשרים וחמישה אחוזים משריר הלב שלי מתו. לקח לי זמן להתאושש ולא חזרתי עוד לעבודה. חלפה שנה. הייתי מודע לזמן שחולף לתועלתו שלו. בהיתי החוצה דרך החלון. צפיתי בסתיו הופך לחורף. חורף לאביב. לפעמים ברונו ירד לשבת איתי. אנחנו מכירים זה את זה מאז היינו ילדים; למדנו יחד בבית הספר. הוא היה אחד החברים הכי קרובים שלי, עם משקפיים עבים, שיער אדמוני ששנא, וקול שנסדק כשהתרגש. לא ידעתי שהוא עדיין בחיים ואז יום אחד הלכתי באיסט ברודוויי ושמעתי את קולו. הסתובבתי. הוא עמד בגבו אלי מול חנות ושאל למחירו של פרי כלשהו. חשבתי: אתה שומע דברים, חולֵם שכמוך, מה הסבירות - חברך מילדות? עמדתי מאובן על המדרכה. הוא כבר עמוק באדמה, אמרתי לעצמי. אתה בארצות הברית של אמריקה, הנה מקדונלד´ס, תפסיק לחלום. חיכיתי רק כדי לוודא. לא הייתי מזהה את הפנים שלו. אבל. אי אפשר היה לטעות בהליכה שלו. הוא עמד לעבור אותי, הושטתי את היד. לא ידעתי מה אני עושה, אולי רק הזיתי בהקיץ, אחזתי בשרוולו. ברונו, אמרתי. הוא נעצר והסתובב. בתחילה הוא נראָה מפוחד ואחר כך מבולבל. ברונו. הוא הביט בי, עיניו החלו להתמלא דמעות. אחזתי בידו השנייה, היו לי שרוול ויד אחת. ברונו. הוא החל לרעוד. הוא נגע בידו בלֶחיי. היינו באמצע המדרכה, אנשים מיהרו על פנינו, היה יום יוני חם. שערו היה לבן ודליל. הוא שמט מידו את הפרי. ברונו.

כעבור שנתיים מתה אשתו. היה לו קשה מדי לחיות בדירה בלעדיה, כל דבר הזכיר לו, אז כשהתפנתה דירה בקומה שמעלי הוא עבר אליה. לא פעם אנחנו יושבים יחד ליד השולחן אצלי במטבח. אחר צהריים שלם עשוי לעבור מבלי שנגיד מילה אחת. גם כשאנחנו מדברים, זה אף פעם לא ביידיש. המילים של ילדותנו נעשו זרות לנו - לא היינו יכולים להשתמש בהן באותו האופן ולכן אנחנו בוחרים לא להשתמש בהן כלל. החיים הצריכו שפה חדשה.

ברונו, חברי הנאמן. לא תיארתי אותו די הצורך. האם די בכך שאומר שהוא בלתי ניתן לתיאור? לא. מוטב לנסות ולהיכשל מלא לנסות כלל. הפלומה הרכה של שערך הלבן מתבדרת קלות על קרקפתך כמו סביון חציֿ-נשוף. פעמים רבות, ברונו, התפתיתי לנשוף על ראשך ולהביע משאלה. רק שביב אחרון של דרך ארץ מונע ממני לעשות זאת. או אולי עלי לפתוח בגובה שלך, שנמוך מאוד. ביום טוב אתה מגיע לי בקושי עד לחזה. או שאתחיל במשקפיים שדגת מקופסה ואימצת לעצמך, עיגולים עצומים שמגדילים את עיניך עד כדי כך שתגובתך הקבועה נראית כמו 4.5 בסולם ריכטר? אלה משקפי נשים, ברונו! אף פעם לא היה לי לב להגיד לך. פעמים רבות ניסיתי. ומשהו נוסף. כשהיינו ילדים אתה היית הסופר הטוב יותר. הייתי גאה מכדי לומר לך אז. אבל. ידעתי. האמן לי, ידעתי זאת אז כשם שאני יודע זאת היום. כואב לי לחשוב שמעולם לא אמרתי לך, וגם לחשוב על כל מה שהיית יכול להיות. סלח לי, ברונו. חברי הוותיק ביותר. הטוב ביותר. לא עשיתי עמך צדק. הענקת לי חֶברה נהדרת בערוב ימי. אתה, במיוחד אתה, שאולי היית מוצא את המילים לתאר הכול.

פעם, זה היה מזמן, מצאתי את ברונו שוכב על הרצפה באמצע הסלון ליד בקבוק ריק של כדורים. הספיק לו. הוא רצה רק לישון לנצח. על החזה שלו היה מודבק פתק ובו שלוש מילים: היו שלום, אהובַי. צעקתי. לא, ברונו, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא! סטרתי על פניו. לבסוף נרעדו עיניו ונפקחו. מבטו היה ריק ועמום. תתעורר, דומקופף! צעקתי. תקשיב לי טוב: אתה מוכרח להתעורר! עיניו שבו ונעצמו. חייגתי למוקד החירום. מילאתי קערה במים קרים ושפכתי עליו. הצמדתי אוזן ללבו. הרחק הרחק, אוושה קלושה. האמבולנס הגיע. בבית החולים שאבו את תכולת הקיבה שלו. למה לקחת את כל הכדורים האלה? שאל הרופא. ברונו, חולה, מותש, הרים את עיניו באדישות. למה נראה לך שלקחתי את כל הכדורים האלה? הוא צווח. שקט השתרר בחדר ההתאוששות; כולם לטשו עיניים. ברונו גנח והסתובב אל הקיר. אותו לילה השכבתי אותו לישון. ברונו, אמרתי. כל כך מצטער, הוא אמר. כל כך אנוכי. נאנחתי והסתובבתי ללכת. תישאר איתי! הוא צעק.

אף פעם לא שבנו לדבר על זה. כשם שאף פעם לא דיברנו על ילדותנו, על החלומות שחָלַקנו ואיבדנו, על כל מה שקרה ולא קרה. פעם ישבנו יחד בשקט. פתאום אחד מאיתנו התחיל לצחוק. זה היה מידבק. לא היתה שום סיבה לצחוקנו, אבל התחלנו לצחקק וכעבור רגע כבר הזדעזענו כל אחד במקומו וגעינו, געינו בצחוק, דמעות זולגות על לחיינו. כתם רטוב פרח במפשעה שלי וזה הצחיק אותנו עוד יותר, חבטתי בשולחן במאמץ לנשום וחשבתי לעצמי: אולי כך אמות, בהתקף צחוק, מה יכול להיות טוב מזה, צוחק ובוכה, צוחק ושר, צוחק כדי לא לשכוח שאני לבד, שאלה ימי האחרונים, שהמוות אורב לי מחוץ לדלת.

כשהייתי ילד אהבתי לכתוב. זה היה הדבר היחיד שרציתי לעשות בחיי. המצאתי אנשים דמיוניים ומילאתי מחברות בסיפורים עליהם. כתבתי על ילד שגדל ונעשה שעיר עד כדי כך שאנשים צדו אותו עבור הפרווה שלו. הוא היה צריך להסתתר על עצים והתאהב בציפור שחשבה שהיא גורילה במשקל מאתיים קילו. כתבתי על תאומות סיאמיות, שאחת מהן מאוהבת בי. סצנות הסקס היו מקוריות להפליא, לדעתי. ואף- על-פי-כן. כשגדלתי החלטתי שאני רוצה להיות סופר אמיתי. ניסיתי לכתוב על דברים אמיתיים. רציתי לתאר את העולם, כי החיים בעולם לא-מתואר היו בודדים מדי. כתבתי שלושה ספרים עוד לפני שמלאו לי עשרים ואחת, מי יודע מה עלה בגורלם. הראשון היה על סְלונים, העיירה שגרתי בה שלפעמים היתה פולין ולפעמים רוסיה. ציירתי מפה שלה לשער הספר, ציינתי בה את הבתים והחנויות, כאן קיפניס הקצב, וכאן גרודזֶ´נסקי החייט, וכאן גר פישְל שָפירו שהיה או צדיק גדול או אידיוט, אף אחד לא הצליח להכריע, וכאן הכיכר והשדה שבהם שיחקנו, וכאן הנהר התרחב וכאן נעשה צר, וכאן התחיל היער, וכאן עמד העץ שעליו תלתה את עצמה בֶיילָה אָש, וכאן וכאן.

ואף עלֿפי כן. כשנתתי אותו לנפש היחידה בסלונים שדעתה נחשבה בעיני, היא רק משכה בכתפיה ואמרה שהיא אוהבת יותר שאני ממציא דברים. אז כתבתי ספר שני, והמצאתי הכול. מילאתי אותו בבני אדם שגידלו כנפיים, ועצים ששורשיהם צומחים לשמים, אנשים ששכחו את שמם ואנשים שלא היה ביכולתם לשכוח דבר; המצאתי אפילו מילים. כשגמרתי לכתוב רצתי כל הדרך לביתה. שעטתי פנימה מבעד לדלת, ובמעלה המדרגות, והושטתי את הספר לנפש היחידה בסלונים שדעתה נחשבה בעיני. נשענתי אל הקיר והבטתי בפניה בזמן שקראה. בחוץ החשיך, אבל היא המשיכה לקרוא. חלפו שעות. גלשתי לרצפה. היא קראה וקראה. כשסיימה הרימה את עיניה. זמן ארוך היא לא אמרה דבר. אחר כך היא אמרה שאולי כדאי שלא אמציא הכול, כי אז קשה מאוד להאמין ולו במשהו.

אדם אחר היה עלול להתייאש. אני התחלתי מחדש. הפעם לא כתבתי על דברים אמיתיים ולא כתבתי על דברים דמיוניים. כתבתי על הדבר היחיד שהכרתי. הדפים הלכו ונערמו. אפילו אחרי שהנפש היחידה שדעתה נחשבה בעיני הפליגה לאמריקה, המשכתי למלא דפים שלמים בשמה.

אחרי שעזבה, הכול התמוטט. לא היה יהודי אחד בטוח. נפוצו שמועות על דברים בלתי נתפסים, ומכיוון שלא יכולנו לתפוס אותם לא האמנו להן, עד שלא נותרה ברירה והיה מאוחר מדי. עבדתי אז במינסק, אבל פוטרתי וחזרתי הביתה לסלונים. הגרמנים התקדמו מזרחה. הם הלכו והתקרבו. בבוקר שבו שמענו את הטנקים מגיעים, אמא שלי אמרה לי להתחבא ביער. רציתי לקחת איתי את אחי הצעיר ביותר, הוא היה בן שלוש-עשרה בלבד, אבל היא אמרה שהיא עצמה תיקח אותו. למה הקשבתי? כי כך היה קל יותר? רצתי ליער. שכבתי בשקט על האדמה. כלבים נבחו הרחק. חלפו שעות. ואז היריות. כל כך הרבה יריות. מסיבה כלשהי הם לא צעקו. או אולי לא יכולתי לשמוע את הצעקות. אחר כך, דממה. איבדתי תחושה בגוף, אני זוכר שהיה לי טעם של דם בפה. אינני יודע כמה זמן עבר. ימים. לא חזרתי לשם. כששבתי וקמתי על רגלי, השלתי מעלי את החלק היחיד בקרבי שחשב אי פעם שאמצא מילים לתאר גם את פיסת החיים הקטנה ביותר.

ואף ֿעל ֿפי ֿכן. חודשיים לאחר התקף הלב שלי, חמישים ושבע שנים לאחר שנטשתי את הכתיבה, התחלתי לכתוב שוב. עשיתי את זה למעני בלבד, לא למען אף אחד אחר, וזה היה ההבדל. לא היתה חשיבות לשאלה אם אמצא את המילים, ויותר מכך, ידעתי שיהיה בלתי אפשרי למצוא את המילים הנכונות. ומכיוון שהשלמתי עם העובדה שמה שפעם האמנתי שהוא אפשרי למעשה בלתי אפשרי, ומכיוון שידעתי שאף פעם לא אראה ולו מילה אחת לאיש, כתבתי משפט.

היֹה היה ילד.

הוא נשאר שם ימים שלמים, ניבט מהדף הריק מלבדו. כעבור שבוע הוספתי עוד משפט. בתוך זמן קצר היה עמוד שלם. זה שימח אותי, כמו לדבר עם עצמי בקול רם, כפי שאני עושה לפעמים.

פעם אמרתי לברונו, ניחוש פרוע, כמה עמודים אתה חושב שיש לי?
אין לי מושג, הוא אמר.
תכתוב מספר, אמרתי, ותחליק אותו אלי על השולחן. הוא משך בכתפיו ושלף עט מהכיס. הוא חשב דקה או שתיים, בוחן את פנַי. פחות או יותר, אמרתי. הוא רכן על המפית שלו, שירבט מספר והפך אותה. כתבתי את המספר האמיתי, 301, על המפית שלי. דחפנו את המפיות משני עברי השולחן. הרמתי את המפית של ברונו. מסיבות שאין ביכולתי להסביר הוא כתב 000,.200 הוא הרים את המפית שלי והפך אותה. פניו נפלו. היו זמנים שהאמנתי שהעמוד האחרון של הספר שלי והעמוד האחרון של חיי הם היינו הך, שכשהספר יגיע לקצו אני אגיע לקצי, רוח גדולה תנשב בחדרים ותישא עמה את הדפים, וכאשר האוויר יתבהר מכל אותם גיליונות לבנים מרפרפים תהיה דממה בחדר, הכיסא שישבתי בו יהיה ריק.

מדי בוקר כתבתי עוד קצת. שלוש מאות ואחד, זה לא שום דבר. לפעמים, אחרי שגמרתי לכתוב, הלכתי לסרט. זה תמיד אירוע גדול עבורי. אני יכול לקנות פופקורן - ואם יש אנשים מסביב שיראו, להפיל אותו. אני אוהב לשבת לפנים, אני אוהב שהמסך ממלא את כל שדה הראייה שלי כדי ששום דבר לא יסיח את דעתי מהרגע. ואני רוצה שהרגע יימשך לנצח. קשה לי לתאר במילים כמה משמח אותי לצפות במה שמתרחש שם למעלה, בגודל עצום. הייתי אומר גדול מהחיים, אבל אף פעם לא הבנתי את הביטוי. מה זה גדול מהחיים? לשבת בשורה הראשונה ולהסתכל על הפנים של בחורה יפה שמתנשאים לגובה שתי קומות ולהרגיש את הרטט של קולה מעסה לך את הרגליים זה להיזכר בגודלם של החיים. אז אני יושב בשורה הראשונה. אם אני יוצא עם צוואר תפוס וזקפה דועכת סימן שישבתי במקום טוב. אני לא בן אדם מלוכלך. אני בן אדם שרצה להיות גדול כמו החיים.
יש קטעים מהספר שלי שחרותים על לוח לבי.
על לוח לבי, זה לא ביטוי שאני מקל ראש בו.
הלב שלי חלש ולא מהימן. כשאמות זה יהיה בגלל הלב. אני מנסה להעמיס עליו כמה שפחות. אם משהו עתיד להותיר את רישומו, אני מפנה אותו למקום אחר. למעיים למשל, או לריאות, שעלולות להיתפס לרגע אבל עדיין לא קרה שלא נשמו פעם נוספת. כשאני עובר ליד ראי וגונב הצצה בעצמי, או כשאני בתחנת האוטובוס וכמה ילדים צצים מאחורי ואומרים, מי מריח קקי? - השפלות קטנות של יומיום - את אלה, ככלל, אני סופג בכבד. נזקים אחרים אני סופג במקומות אחרים. את הלבלב אני שומר לרגעים שבהם הולם בי כל מה שאבד. נכון שיש כל כך הרבה, והאיבר כל כך קטן. אבל. תתפלאו כמה הוא מסוגל לספוג, אני מרגיש רק כאב חד ומהיר וזה עובר. לפעמים אני מדמיין את הנתיחה שלי שלאחר המוות. אכזבה מעצמי: כליה ימנית. אכזבה של אחרים ממני: כליה שמאלית. כישלונות אישיים: קישקעס. אני לא רוצה להישמע כאילו עשיתי מזה מדע שלם. לא הקדשתי לעניין מחשבה רבה כל כך. היכן שזה פוגע שם אני סופג. אלא שאני מבחין בדפוסים מסוימים. כשמזיזים את מחוגי השעון לאחור והחשכה יורדת לפני שאני מוכן, את זה, מסיבות שאינני יכול להסביר, אני מרגיש במפרקי הידיים. ואם אני מתעורר והאצבעות שלי נוקשות, אין כמעט ספק שחלמתי על ילדותי.

השדה ששיחקנו בו, השדה שנגלו בו מיני גילויים והכול בו היה אפשרי. (רצנו בכל הכוח - חשבנו שתכף נירק דם: עבורי זה קולה של ילדות, התנשמות ונעליים הולמות באדמה הקשה.) נוקשות באצבעות היא חלום של ילדות כפי שזו הוחזרה לי בערוב ימי. אני צריך להזרים עליהן מים חמים, אדים מערפלים את הראי, אִוושת יונים בחוץ. אתמול ראיתי איש בועט בכלב והרגשתי את זה מאחורי העיניים. אינני יודע איך לכנות אותו, מקום שקודם לדמעות. כאב השכחה: עמוד השדרה. כאב ההיזכרות: עמוד השדרה. כל הפעמים שהבנתי פתאום שהורַי מתים, אפילו עכשיו, זה עדיין מפתיע אותי, להתקיים בעולם בזמן שאלה שעשו אותי חדלו להתקיים: הברכיים, אני זקוק לחצי שפופרת בֶןֿ-גֵיי והפקה שלמה רק כדי לכופף אותן. לַכול זמן, לכל עת שהתעוררתי רק כדי לטעות ולחשוב לרגע שמישהו ישן לידי: טחור. בדידות: אין איבר שמסוגל לספוג את כולה.

כל בוקר, עוד קצת.
היֹה היה ילד. הוא חי בכפר שהיה ואיננו עוד, בבית שהיה ואיננו עוד, בשולי שדה שהיה ואיננו עוד, שדה שנגלו בו מיני גילויים והכול בו היה אפשרי. מקל היה חרב. אבן קטנה היתה יהלום. עץ טירה. היֹה היה ילד שגר בבית מעברו של שדה מול ילדה שהיתה ואיננה עוד. הם המציאו אלף משחקים. היא היתה מלכה והוא היה מלך. באור הסתווי, שערה התנוצץ כמו כתר. הם ליקטו את העולם בחופניים קטנים. כשהשמים החשיכו הם נפרדו עם עלים בשערם.

היֹה היה ילד שאהב ילדה, וצחוקה היה שאֵלָה שרצה להמשיך לענות עליה כל חייו. כשהיו בני עשר ביקש ממנה להינשא לו. כשהיו בני אחת-עשרה נשק לה לראשונה. כשהיו בני שלוש-עשרה התגלע ביניהם ריב ושלושה שבועות לא דיברו ביניהם. כשהיו בני חמש-עשרה היא הראתה לו את הצלקת על שדה השמאלי. אהבתם היתה סוד שלא גילו לאיש. הוא הבטיח לה שלא יאהב נערה אחרת עד יום מותו. ואם אני אמות? היא שאלה. גם אז, הוא אמר. ליום הולדתה השישה-עשר הוא נתן לה מילון אנגלי ויחד הם למדו את המילים. מה זה? היה שואל, מוליך את אצבעו סביב קרסולה, והיא היתה בודקת במילון. וזה? היה שואל, נושק למרפקה. מרפק! איזה מין מילה זו? והיה מלקק אותו, מעורר בה צחקוקים. מה בקשר לזה? הוא שאל, נוגע בעור העדין מאחורי אוזנה. לא יודעת, היא אמרה, מכבה את הפנס ומתגלגלת באנחה אל גבה. כשהיו בני שבעֿ עשרה התעלסו לראשונה, על מצע של קש במחסן. אחרי כן - כשאירעו דברים שלא היו מסוגלים בכלל להעלות על דעתם - היא כתבה לו מכתב ואמרה בו: מתי תלמד שאין מילה לכל דבר?

היֹה היה ילד שאהב ילדה שאבא שלה היה נבון דיו כדי לקבץ את כל הזלוטי שהיו לו ולשלוח את הצעירה בבנותיו לאמריקה. בתחילה היא סירבה לנסוע, אבל גם הילד היה חכם דיו כדי להתעקש, נשבע בחייו שירוויח כסף וימצא דרך לבוא בעקבותיה. ועל כן היא נסעה. הוא מצא עבודה בעיר הסמוכה, כשרת בבית חולים. בלילה ישב וכתב את ספרו. הוא שלח לה מכתב שלתוכו העתיק אחד-עשר פרקים בכתב יד זעיר. הוא אפילו לא היה בטוח שהמכתב יגיע ליעדו. הוא חסך ככל שעלה בידו. יום אחד פוטר. אף אחד לא אמר לו למה. הוא חזר הביתה. בקיץ 1941 התקדמו האַיינזצגרופן עוד ועוד מזרחה, הורגים מאות אלפי יהודים. ביום חם ובהיר של חודש יולי נכנסו לסלונים. באותה שעה במקרה, הילד שכב על גבו ביער וחשב על הילדה. אפשר לומר שאהבתו אליה הצילה אותו. בשנים שבאו לאחר מכן הילד נעשה לאיש שנעשה בלתי נראה. כך ניצל ממוות.

היֹה היה פעם איש שנעשה בלתי נראה והגיע לאמריקה. שלוש שנים וחצי הסתתר, בעיקר על עצים, אך גם בסדקים, מרתפים, בורות. ואז זה נגמר. הטנקים הרוסיים זרמו פנימה. חצי שנה חי במחנה עקורים. הוא שלח הודעה לבן-דודו שהיה מסגר באמריקה. בראשו תירגל שוב ושוב את המילים היחידות שידע באנגלית. ברך. מרפק. אוזן. לבסוף הגיעו האישורים הנחוצים. הוא נסע ברכבת לאונייה, וכעבור שבוע הגיע לנמל ניו יורק. יום קריר של נובמבר. בידו נחה מקופלת כתובתה של הילדה. אותו לילה שכב ער על הרצפה בחדר של בן-דודו. הרדיאטור ציקצק ולחש, אבל הוא הודה בלבו על החום. בבוקר הסביר לו בן-דודו שלוש פעמים איך מגיעים ברכבת התחתית לברוקלין. הוא קנה זר ורדים אבל הם נבלו כי אף על פי שבןֿ דודו תיאר בפניו את הדרך שלוש פעמים הוא בכל זאת הלך לאיבוד. לבסוף מצא את המקום. רק כשלחץ באצבעו על כפתור הפעמון עלה בדעתו שאולי היה כדאי שיתקשר. היא פתחה את הדלת. שערה היה אסוף בצעיף כחול. שידור של משחק כדור כלשהו הסתנן דרך קיר הדירה השכנה.

היֹה היתה פעם ילדה שנעשתה לאישה שעלתה על אונייה לאמריקה והקיאה כל הדרך, לא מפני שסבלה ממחלת ים אלא מפני שהיתה בהיריון. כאשר נודע לה, כתבה אל הילד. יום יום המתינה למכתב ממנו, אבל זה לא הגיע. היא גדלה וגדלה. היא ניסתה להסתיר את בטנה כדי לא לאבד את משרתה בבית החרושת לשמלות שעבדה בו. שבועות אחדים לפני שנולד התינוק, מישהו סיפר לה ששמע שהורגים יהודים בפולין. איפה? היא שאלה, אבל אף אחד לא ידע איפה. היא הפסיקה ללכת לעבודה. לא עלה בידה להביא את עצמה לצאת מהמיטה. כעבור שבוע בא לבקר אותה הבן של הבוס שלה. הוא הביא לה לחם לאכול והעמיד זר פרחים באגרטל ליד מיטתה. כאשר נודע לו שהיא בהיריון, קרא למיילדת. בן זכר נולד. יום אחד ישבה הילדה במיטה וראתה את הבן של הבוס שלה מנענע את הבן שלה באור השמש. כעבור חודשים אחדים הסכימה להינשא לו. כעבור שנתיים נולד לה ילד נוסף.

האיש שנעשה בלתי נראה עמד אצלה בסלון והקשיב לכל זה. הוא היה בן עשרים וחמש. הוא השתנה כל כך מאז ראה אותה בפעם האחרונה, וכעת משהו בו רצה לצחוק צחוק קר וקשה. היא נתנה לו תמונה קטנה של הילד, שהיה בן חמש כעת. ידה רעדה. היא אמרה: הפסקת לכתוב. חשבתי שמַתָ. הוא הביט בתמונה של הילד שיִדמה לו לכשיגדל, הילד שֶ - אף על פי שהאיש לא ידע זאת אז - ילך לאוניברסיטה, יתאהב, יפסיק לאהוב, יהיה לסופר ידוע. איך קוראים לו? הוא שאל. היא אמרה: קראתי לו אייזק. הם עמדו זמן ארוך בדממה בעוד הוא בוהה בתמונה. לבסוף הצליח לומר שתי מילים: בואי איתי. צעקות ילדים עלו מן הרחוב למטה. היא עצמה את עיניה בחוזקה. בואי איתי, הוא אמר, מושיט לה את ידו. דמעות זלגו על פניה. שלוש פעמים חזר וביקש. היא הנידה את ראשה. אני לא יכולה, היא אמרה. היא השפילה את עיניה אל הרצפה. בבקשה, היא אמרה. וכך עשה את הדבר הכי קשה שעשה בימי חייו: הוא הרים את כובעו והלך.

ואם האיש שהיה פעם נער שהבטיח שלא יתאהב בנערה אחרת עד יום מותו עמד בדיבורו, אין זה מפני שהיה עקשן או אפילו נאמן. זה היה חזק ממנו. ואחרי שהסתתר שלוש שנים וחצי, האפשרות שיסתיר את אהבתו לבן שלא ידע על קיומו לא נראתה בלתי סבירה. לא אם האישה היחידה שיאהב אי פעם צריכה שיעשה זאת. כי מהו להסתיר דבר אחד נוסף כשהוא עצמו כבר נעלם לגמרי?

ערב לפני שהייתי אמור לדגמן לחוג הציור הייתי עצבני ונרגש. פתחתי את כפתורי החולצה ופשטתי אותה. אחר כך שיחררתי את חגורת המכנסיים ופשטתי אותם. הגופייה. התחתונים. עמדתי בגרבַי מול הראי במסדרון. יכולתי לשמוע ילדים צועקים במגרש המשחקים מעבר לרחוב. שרשרת הנורה השתלשלה מעלי, אבל לא משכתי בה. עמדתי ובחנתי את עצמי באור המועט שנותר. אף פעם לא חשבתי את עצמי ליפה תואר.

כשהייתי ילד, אמי ודודותי נהגו לומר לי שיום אחד אגדל ואהיה יפה. באותה עת היה לי ברור שאין לי במה להתפאר, אבל האמנתי שמידה מסוימת של יופי עשויה לפקוד אותי ביום מן הימים. אינני יודע מה חשבתי: שאוזנַי, שבלטו החוצה בזווית לא מכובדת, ייסוגו, שראשי יגדל בדרך כלשהי למידה שתהלום אותן? ששערי, שהזכיר במרקמו המקורזל מברשת לניקוי אסלה, יחליק עם הזמן ויחזיר אור? שפנַי, שצפנו הבטחה זעירה כל כך - עפעפיים כבדים כשל צפרדע, שפתיים נוטות אל הדק - ילבשו בדרך כלשהי צורה שלא יהיה בה לצעֵר? שנים רבות הייתי מתעורר בבוקר וניגש אל הראי, בתקווה. גם כשכבר הייתי מבוגר מכדי להמשיך ולקוות, המשכתי לקוות. גדלתי וגדלתי ולא חל כל שיפור. אדרבה, המצב רק החמיר מרגע שהגעתי לגיל ההתבגרות, והחן החביב ששורה על הילדים כולם נטש אותי. בשנת הבר-מצווה שלי פקדה אותי מגפת פצעי בגרות שנשארה איתי ארבע שנים. ואף על פי כן המשכתי לקוות. רק חלפו הפצעונים וקו השיער שלי החל לסגת, כאילו ביקש להתנער מן המבוכה שנקשרה בפנַי. אוזנַי, מרוצות מתשומת הלב החדשה שזכו לה כעת, דימו להימתח ביתר שאת אל אור הזרקורים. עפעפַי צנחו - היה הכרח לשלם במתח שריר כלשהו כדי לסייע לאוזניים במאבקן - והגבות קיבלו חיים משל עצמן, לפרק זמן קצר ענו על כל הציפיות שמישהו תלה בהן אי פעם, ואז עלו גם על אלה ונשקו לניאנדרתלי. שנים ארוכות המשכתי לקוות שהעניינים יתפתחו באופן אחר, אבל אף פעם לא הבטתי בראי וטעיתי לראות את מה שלא היה בו. עם הזמן חשבתי על כך פחות ופחות. ולבסוף כמעט בכלל לא. ואף-עלֿ-פיֿ-כן. ייתכן שדבר מה בתוכי לא חדל מעולם לקוות - שאפילו כיום יש רגעים שבהם אני עומד מול הראי עם הפישר המקומט שלי ביד, ומאמין שיופיי בוא יבוא.

בבוקר הפגישה המיועדת, 19 בספטמבר, התעוררתי נרגש. התלבשתי ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי, חטיף מֶטָמוציל, ולאחריה נכנסתי לשירותים והמתנתי בציפייה. חצי שעה וכלום, אבל שמרתי על אופטימיות. אחר כך הצלחתי לשחרר סדרת פלופונים. מלא תקווה, המתנתי עוד קצת. אין זה מן הנמנע שאמות בעודי יושב על האסלה, במכנסיים מופשלים סביב קרסולי. אני הרי מבלה שם כל כך הרבה, מה שמעלה שאלה נוספת, והיא: מי יהיה הראשון שיראה אותי מת?

התרחצתי בספוג והתלבשתי. היום הזדחל לאטו. כשלא הייתי מסוגל עוד לחכות, נסעתי באוטובוס אל עברה השני של העיר. המודעה מהעיתון היתה מונחת מקופלת לריבוע בכיסי והוצאתי אותה פעמים אחדות כדי לבדוק את הכתובת, אף על פי שידעתי אותה בעל פה. נדרש לי זמן מה למצוא את הבניין הנכון. בהתחלה חשבתי שנפלה טעות. עברתי אותו שלוש פעמים עד שהבנתי שזה מוכרח להיות הבניין. זה היה מחסן ישן. דלת הכניסה היתה חלודה והוחזקה פתוחה באמצעות קופסת קרטון. לרגע הנחתי לעצמי לדמיין שפיתו אותי לבוא הנה כדי לשדוד ולהרוג אותי. דמיינתי את הגופה שלי שרועה על הרצפה בתוך שלולית של דם.

השמים החשיכו וגשם החל לרדת. הודיתי בלבי על תחושת הרוח והטיפות על פני, מתוך מחשבה שנותר לי זמן קצר לחיות. עמדתי שם, לא מסוגל להתקדם, לא מסוגל לפנות לאחור. לבסוף שמעתי צחוק עולה מבפנים. רואה, אתה ממש מגוחך, חשבתי. הושטתי יד אל הידית ממש ברגע שהדלת נפתחה. ילדה בסוודר גדול מדי למידתה יצאה החוצה. היא הפשילה את השרוולים. זרועותיה היו דקות וחיוורות. אתה צריך עזרה? היא שאלה. היו בסוודר חורים זעירים. הוא הגיע לה עד הברכיים, ומתחתיו היא לבשה חצאית. רגליה היו חשופות, למרות הקור. אני מחפש חוג ציור. היתה מודעה בעיתון, אולי טעיתי במקום - גיששתי בכיס המעיל אחר המודעה. היא החוותה בידה למעלה. קומה שנייה, חדר ראשון מימין. אבל החוג מתחיל רק עוד שעה. הבטתי למעלה בבניין. אמרתי, חשבתי שאני עלול ללכת לאיבוד אז הקדמתי. היא רעדה. פשטתי את מעיל הגשם שלי. קחי, תלבשי אותו. את תצטנני. היא משכה בכתפיה, אבל לא הראתה שום כוונה לקחת את המעיל. החזקתי את זרועי מושטת עד שהיה ברור שלא תיקח אותו.

לא היה עוד מה לומר. היו שם מדרגות, אז עליתי למעלה. הלב שלי דפק. שקלתי להסתובב ולחזור על עקבותי: מעבר לילדה, לאורך הרחוב המטונף בזבל, דרך העיר, בחזרה לדירה שלי שעבודה ממתינה לי בה. איזה מין טיפש הייתי, לחשוב שלא יפנו ממני את עיניהם ברגע שאפשוט את החולצה ואוריד את המכנסיים ואעמוד מולם עירום? לחשוב שיביטו ברגליים שלי המלאות דליות, בקניידלעך המדולדלים שלי, ומה - יתחילו לצייר? ואף-על-פיֿ-כן. לא הסתובבתי. נאחזתי במעקה ועליתי במדרגות. שמעתי את טיפות הגשם על חלון הגג. אור מלוכלך הסתנן פנימה. בראש המדרגות היה מסדרון. משמאל היה חדר שאיש צִייר בו על בד גדול. החדר מימין היה ריק. היו בו במה מכוסה בפיסה של בד קטיפה שחור, ומעגל לא מסודר של כיסאות מתקפלים וכני ציור. נכנסתי והתיישבתי לחכות.

כעבור חצי שעה החלו אנשים להיכנס. אישה שאלה אותי מי אני. אני בקשר למודעה, אמרתי לה. התקשרתי ודיברתי עם מישהי. למרבה ההקלה, דומה שהיא הבינה. היא הראתה לי היכן להחליף את בגדי, פינה שתלו בה וילון מאולתר. עמדתי שם והיא משכה אותו סביבי. שמעתי את צעדיה מתרחקים, והמשכתי לעמוד. חלפה דקה ואז חלצתי את הנעליים. הנחתי אותן במסודר על הרצפה. פשטתי את הגרביים ושמתי אותם בתוך הנעליים. פתחתי את כפתורי החולצה ופשטתי אותה; היה שם קולב, אז תליתי אותה. שמעתי כיסאות נגררים ולאחר מכן צחוק. פתאום לא בער לי יותר שיראו אותי. הייתי שמח לקחת את הנעליים שלי ולחמוק מהחדר, לרדת במדרגות ולהתרחק משם. ואף-עלֿפי ֿכן. פתחתי את רוכסן המכנסיים. ואז עלה בדעתי: לְמה, בדיוק, הכוונה ב"עירום"?

הם באמת מתכוונים בלי תחתונים? הירהרתי בזה. ואם הם מצפים לתחתונים ואני אצא החוצה כשאתם יודעים מה מתנדנד לי בין הרגליים? שלפתי את ההודעה מכיס המכנסיים שלי. דוגמן עירום, נאמר בה. אל תהיה אידיוט, אמרתי לעצמי. לא מדובר בחובבנים. התחתונים היו מופשלים סביב ברכַי כששמעתי שוב את צעדיה של האישה. אתה בסדר שם? מישהו פתח חלון ומכונית חלפה בחוץ בתוך הגשם. בסדר, בסדר. אני כבר יוצא. הסתכלתי למטה. היה עליהם כתם זעיר. המעיים שלי. הם לא חדלים להדהים אותי. פשטתי אותם ומעכתי אותם לכדור.

חשבתי: אולי בכל זאת באתי הנה למות. האין זה נכון שמעולם לא ראיתי את המחסן בעבר? אולי האנשים האלה הם מה שקוראים מלאכים. הנערה בחוץ, כמובן, איך יכולתי שלא להבחין בכך, היא היתה כל כך חיוורת. עמדתי בלי לזוז. התחיל להיות לי קר. חשבתי: אז ככה המוות לוקח אותך. עירום במחסן נטוש. מחר ברונו ירד במדרגות וידפוק אצלי בדלת ולא תהיה תשובה. סלח לי, ברונו. הייתי רוצה להיפרד ממך. אני מצטער שאיכזבתי אותך בדפים מעטים כל כך. אחר כך חשבתי: הספר שלי. מי ימצא אותו? האם ייזרק, יחד עם שאר הדברים שלי? אף על פי שחשבתי שכתבתי אותו למעני, האמת היא שרציתי שמישהו יקרא אותו.

עצמתי את עיני ושאפתי אוויר. מי ירחץ את גופי? מי יגיד עלי קדיש? חשבתי: ידֵי אִמי. הסטתי את הווילון. לבי עמד בגרוני. יצאתי החוצה. עמדתי לפניהם ממצמץ באור.
מעולם לא הייתי אדם השואף לגדולות.
בכיתי בקלות רבה מדי.
לא היה לי ראש למדעים.
מילים הכזיבו אותי.
כשאחרים התפללו אני רק הנעתי את שפתי.
בבקשה.
האישה שהראתה לי היכן להחליף את בגדי הצביעה על הקופסה המכוסה קטיפה.
תעמוד כאן.
חציתי את החדר. היו שם אולי שנים-עשר איש, ישובים על כיסאות ואוחזים בידיהם את בלוק הציור. הנערה בסוודר הגדול היתה ביניהם.
כל תנוחה שנוחה לך.
לא ידעתי לאן להפנות את פני. הם ישבו במעגל, מישהו ייאלץ לצפות בי מהצד הרקטאלי, איך שלא מסתכלים על זה. החלטתי להישאר בתנוחה שהייתי בה. הנחתי לזרועותי להיתלות בצדי הגוף והתמקדתי בנקודה על הרצפה. הם הרימו את העפרונות.

דבר לא קרה. במקום זאת הרגשתי את בד הקטיפה מתחת לכפות רגלי, את השערות סומרות על זרועותי, את אצבעותי כמו עשר משקולות קטנות שמושכות כלפי מטה. הרגשתי את גופי מתעורר תחת שנים-עשר זוגות עיניים. הרמתי את ראשי.
תנסה לא לזוז, אמרה האישה.

בהיתי בסדק ברצפת הבטון. יכולתי לשמוע את העפרונות מתנועעים על הדפים. רציתי לחייך. כבר עכשיו התחיל גופי להתקומם, הברכיים החלו לרעוד ושרירי הגב להתאמץ. אבל. לא היה אכפת לי. אם יהיה בזה צורך, אעמוד כך כל היום. חלפו חמש-עשרה או עשרים דקות. ואז האישה אמרה: בואו נצא להפסקה קצרה ואחר כך נתחיל שוב בתנוחה אחרת.

ישבתי. עמדתי. הסתובבתי כדי שמי שלא זכה לראות אותי מהצד הרקטאלי יזכה לכך כעת. אנשים הפכו דפים. זה נמשך, אינני יודע כמה זמן. פעם אחת חשבתי שתכף אתעלף. עברתי מתחושה לקהות לתחושה לקהות. עינַי דמעו מכאב.

בדרך כלשהי חזרתי ולבשתי את בגדי. לא הצלחתי למצוא את התחתונים והייתי עייף מכדי לחפש. ירדתי במדרגות, נאחז במעקה. האישה ירדה אחרי, היא אמרה, רגע, שכחת את הכסף, 15 דולר. לקחתי אותם, וכששמתי אותם בכיס נתקלתי בכדור התחתונים. תודה. התכוונתי לזה. הייתי מותש. אבל שמח.

אני רוצה לומר במקום כלשהו: ניסיתי להיות סלחן. ואף-על-פי-כן. היו תקופות בחיי, שנים שלמות, שנכנעתי לכעס. כיעור הפך אותי על פי. מצאתי סיפוק כלשהו במרירות. ביקשתי אותה. היא עמדה בחוץ והזמנתי אותה להיכנס. הזעפתי פנים לעולם. והעולם הזעיף פנים בחזרה. מבטינו ננעלו זה בזה בתיעוב הדדי. הייתי מניח לדלת להיטרק בפניהם של אנשים. הפלצתי היכן שרציתי להפליץ. האשמתי קופאים בכך שרימו אותי בפֶני, בעוד אני מחזיק את הפֶני בידי. ואז יום אחד הבנתי שאם אמשיך כך עוד אהיה שמוק מהסוג שמרעיל יונים. אנשים חצו את הרחוב כדי להימנע ממני. הייתי סרטן אנושי. ואם נדבר גלויות: לא באמת כעסתי. כבר לא. השארתי את הכעס היכן שהוא בדרך. הנחתי אותו על ספסל בפארק והלכתי. ואף ֿעלֿפיֿ כן. עבר כל כך הרבה זמן, לא הכרתי אף דרך אחרת להיות. יום אחד התעוררתי ואמרתי לעצמי: עדיין לא מאוחר מדי. הימים הראשונים היו מוזרים. הייתי צריך לתרגל חיוכים מול הראי. אבל הם שבו אלי. הרגשתי כאילו ירדה לי אבן מהלב. הרפיתי, ומשהו הרפה ממני. כעבור חודשיים מצאתי את ברונו. כשהגעתי הביתה מחוג הציור, מצאתי פתק מברונו על הדלת.

איפו אתה? הייתי עייף מכדי לעלות במדרגות לספר לו. היה חשוך בפנים ומשכתי בשרשרת הנורה במסדרון. ראיתי את עצמי בראי. השיער שלי, מה שנותר ממנו, הזדקר לאחור כמו גל בשיאו. הפנים שלי נראו מצומקים כמו משהו שנשאר בחוץ בגשם.

צנחתי למיטה בבגדַי פחות התחתונים. השעה היתה אחרי חצות כשהטלפון צילצל. התעוררתי מחלום שבו לימדתי את אחי יוסף איך להשתין בקשת. לפעמים יש לי סיוטים. אבל זה לא היה אחד מהם. היינו ביער, הקור נגס באחורינו. אד עלה מהשלג. יוסף הסתובב אלי בחיוך. ילד יפה, בלונדיני עם עיניים אפורות. אפור, כמו האוקיאנוס ביום מעונן, או הפיל שראיתי בכיכר העיר כשהייתי בגילו. גלוי לעין כול, עומד באור המאובק. איש לא זכר שראה אותו, ומאחר שהיה בלתי אפשרי להבין איך הגיע פיל לסלונים, אף אחד לא האמין לי. אבל אני ראיתי אותו.

אי שם יִילל צופר. ברגע שאחי פתח את פיו לדבר, החלום נקטע והתעוררתי באפלת חדר השינה שלי, הגשם מתדפק על הזגוגית. הטלפון המשיך לצלצל. ברונו, בלי ספק. הייתי מתעלם מהטלפון אלמלא חששתי שהוא יתקשר למשטרה. למה הוא לא מקיש על הרדיאטור במקל ההליכה שלו כדרכו תמיד? שלוש נקישות פירושן אתה חי?, שתיים פירושן כן, אחת, לא. אנחנו עושים את זה רק בלילה, במשך היום יש יותר מדי רעשים אחרים, ומכל מקום, השיטה לא חסינה בפני תקלות מפני שברונו בדרך כלל נרדם כשאוזניות הווקמן לאוזניו.

זרקתי מעלי את הסדינים ודידיתי אל עברו השני של החדר, נתקל ברגל השולחן. הלו? צעקתי אל תוך השפופרת, אבל הקו היה מת. ניתקתי, הלכתי למטבח והוצאתי כוס מהארון. המים ליעלעו בצינורות וניתזו החוצה בעוצמה. שתיתי קצת ונזכרתי בצמח שלי. הוא אצלי כבר קרוב לעשר שנים. הוא בקושי חי, אבל הוא חי. יותר חום מירוק. חלקים ממנו נבלו. ועדיין הוא חי, תמיד נוטה שמאלה. אפילו כשאני מסובב אותו כך שמה שפנה לשמש אינו פונה עוד לשמש, הוא נוטה בעקשנות שמאלה, מוותר על הצורך הפיזי לטובת אקט של יצירתיות. מזגתי את שארית המים אל תוך העציץ. בעצם, מה פירוש לשגשג? כעבור רגע הטלפון צילצל שנית. בסדר, בסדר, אמרתי והרמתי את השפופרת. לא צריך להעיר את כל הבניין. היה שקט מן העבר השני. אמרתי: ברונו?
אני מדבר עם ליאופולד גורסקי?
הנחתי שזה מישהו שמנסה למכור לי משהו. תמיד מתקשרים כדי למכור. פעם אמרו לי שאם אשלח המחאה על סך 99 דולר אהיה זכאי לכרטיס אשראי, ואמרתי, כן, בטח, ואם אני אשב מתחת ליונה אני אהיה זכאי לגוש של חרא.

אבל האיש אמר שהוא לא מנסה למכור לי שום דבר. הוא ננעל מחוץ לבית. הוא התקשר למודיעין לבקש מספר של פורץ מנעולים. אמרתי לו שאני בפנסיה. האיש השתתק. דומה שהתקשה להאמין למזלו הרע. הוא כבר הספיק להתקשר לשלושה אנשים ואף אחד מהם לא ענה. יורד כאן גשם שוטף, הוא אמר. אתה לא יכול לבלות את הלילה במקום אחר? בבוקר תמצא בקלות פורץ מנעולים. יש המון. לא, הוא אמר.

בסדר, אם זה מסובך מדי... הוא התחיל והפסיק, ממתין שאגיד משהו. לא אמרתי. אז טוב. יכולתי לשמוע את האכזבה בקולו. סליחה שהטרדתי אותך.

ואף על פי כן הוא לא ניתק וגם אני לא. נמלאתי אשמה. חשבתי: מה תיתן לי שינה? יהיה זמן. מחר. או מחרתיים.

בסדר, בסדר, אמרתי, אף על פי שלא רציתי להגיד. עכשיו אצטרך למצוא את הכלים שלי. מוטב כבר לחפש מחט בערמה של שחת או יהודי בפולין. חכה שנייה, טוב - אני מביא עט.

הוא נתן לי כתובת הרחק בצפון העיר. רק לאחר שניתקתי נזכרתי שעלול לעבור נצח לפני שיגיע אוטובוס בשעה כזו. במגירת המטבח החזקתי את כרטיס הביקור של שירות ההסעות גולדסטאר, לא שהתקשרתי אליהם אי פעם. אבל. לעולם אין לדעת. הזמנתי מכונית והתחלתי לנבור בארון במסדרון כדי למצוא את ארגז הכלים שלי. במקומו מצאתי קופסה של משקפיים ישנים. מי יודע איפה השגתי אותם. מן הסתם אצל מישהו שמכר אותם ברחוב יחד עם כלי חרסינה לא תואמים ובובה בלי ראש. מפעם לפעם אני מנסה זוג. פעם הכנתי חביתה כשאני מרכיב משקפי קריאה של נשים. זו היתה חביתה ענקית, נמלאתי פחד רק מלהביט בה. פישפשתי בקופסה ושליתי זוג. משקפיים מרובעים בצבע עור עם עדשות בעובי של יותר מסנטימטר. הרכבתי אותם על ראשי. הרצפה צנחה מתחת לרגלַי, וכשניסיתי לעשות צעד היא השתפעה פתאום כלפי מעלה. דידיתי אל הראי במסדרון. התקרבתי אליו במאמץ למקד מעט את הראייה, אבל טעיתי בחישוב ונחבטתי בזכוכית. האינטרקום צילצל. כשאתה עם המכנסיים למטה, זה הרגע שבו כולם מגיעים. אני יורד עוד דקה, צעקתי אל תוך הרמקול. כשהסרתי את המשקפיים, מצאתי את ארגז הכלים ממש מתחת לאפי. העברתי יד על ראשי החבוט. אחר כך חטפתי את מעיל הגשם מהרצפה, החלקתי את השיער מול הראי ויצאתי. הפתק של ברונו עוד היה צמוד לדלת. קימטתי אותו ותחבתי אותו לכיס. לימוזינה שחורה עמדה ברחוב במנוע פועל, פנסיה מאירים את הגשם. מלבדה חנו רק מכוניות ריקות אחדות לאורך המדרכה. עמדתי לחזור אל הבניין, אבל נהג הלימוזינה פתח את החלון וקרא בשמי. הוא חבש טורבן סגול. ניגשתי אל החלון. נפלה טעות, אמרתי. הזמנתי מכונית.
בסדר, הוא אמר.
אבל זאת לימוזינה, ציינתי.
בסדר, הוא חזר ואמר, מסמן לי להיכנס.
אני לא יכול לשלם יותר.
הטורבן הינהן. הוא אמר: תיכנס לפני שתירטב כולך.

התכופפתי במהירות ונכנסתי. בפנים היו מושבי עור, וצמד בקבוקי קריסטל לשתייה חריפה צמודים לדופן המכונית. היא היתה גדולה משדמיינתי. המוזיקה האקזוטית השקטה שבקעה מקדמת המכונית וקצבם המתון של מגבי השמשה הגיעו לאוזני אך בקושי. הוא כיוון את חרטום המכונית אל הרחוב ויצאנו לתוך הלילה. הרמזורים זלגו לתוך השלוליות. פתחתי בקבוק קריסטל אבל הוא היה ריק. היתה צנצנת קטנה של סוכריות מנטה ומילאתי את הכיסים. כשהבטתי למטה גיליתי שהרוכסן שלי פתוח. הזדקפתי וכיחכחתי בגרוני.

גבירותי ורבותי, אני אשתדל מאוד לקצר, אני מודה לכם על סבלנותכם. האמת היא שאני המום, באמת, אני ממש צובט את עצמי. כבוד שלא העזתי לחלום עליו, פרס גולדסטאר על מפעל חיים, פשוט אין מילים בפי... האם אכן היו אלה? ואף-על-פי-כן. כן. כל הראיות מצביעות על כך. חיים.

חצינו את העיר. הלכתי ברגל בכל השכונות הללו, המקצוע שלי לקח אותי לכל רחבי העיר. אפילו בברוקלין הכירו אותי, הייתי בכל מקום. פרצתי מנעולים לחסידים. מנעולים לשווארצערס. לפעמים הייתי הולך להנאתי, יכולתי לבלות יום א´ שלם בהליכה. פעם, לפני שנים, מצאתי את עצמי מול הגן הבוטאני ונכנסתי לראות את עצי הדובדבן. קניתי שקית של קרקר ג´קס והסתכלתי על דגי-הזהב השמנים ששחו בעצלתיים בברֵכה. היו שם חתן וכלה שהצטלמו תחת עץ. בפריחתו הלבנה הוא נראָה כאילו אותו לבדו פקדה סופת שלג. מצאתי את דרכי לחממה הטרופית. בפנים היה עולם אחר, רטוב וחם, כאילו נלכד בו הבל נשימתם של אנשים מתעלסים. כתבתי באצבעי על הזכוכית ליאו גורסקי.

הלימוזינה נעצרה. הצמדתי את פני אל החלון. איזה מהם? הנהג הצביע על בית דוֿ-קומתי. בית יפה, עם מדרגות שעולות אל הדלת ועלים מגולפים באבן. שבעה-עשר דולר, אמר הנהג. חיפשתי את הארנק בכיס. לא. הכיס השני. הפתק של ברונו, התחתונים משלב מוקדם יותר של היום, אבל לא ארנק. שני כיסי המעיל, לא, לא. בטח השארתי אותו בבית מרוב חיפזון. ואז נזכרתי בשכר שקיבלתי מחוג הציור. נברתי בין הסוכריות, הפתק, התחתונים, ושלפתי את הכסף. מצטער, אמרתי. כמה מביך. יש לי רק חמש-עשרה. אני מודה שלא שמחתי במיוחד להיפרד מהשטרות שהרווחתי, בזיעת אפי איננו הביטוי ההולם אלא משהו אחר, מתוק-מריר יותר. אך לאחר שתיקה קצרה הטורבן הינהן והכסף התקבל.

האיש עמד מתחת לכניסה. מובן שלא ציפה שאגיע בלימוזינה, ואני זינקתי לי החוצה כמו איזה מַסגר צמרת. הרגשתי מושפל, רציתי להסביר, האמן לי, לעולם לא הייתי טועה לחשוב שאני מישהו מיוחד. אבל המשיך לרדת גשם שוטף, וחשבתי שהוא זקוק לי יותר משהוא זקוק להסבר כלשהו בנוגע לדרך שבה הגעתי לשם. השיער שלו היה מדובלל מהגשם. הוא הודה לי שלוש פעמים על כך שבאתי. אין בעד מה, אמרתי. ואף-על-פי-כן. ידעתי שכמעט לא באתי.

המנעול היה מסובך. האיש עמד מעלי, מחזיק את הפנס שלי. הגשם נזל לי על העורף. הרגשתי כמה הרבה תלוי בעובדה שאפתח את המנעול. הדקות חלפו. ניסיתי ונכשלתי. ניסיתי ונכשלתי. בסופו של דבר החל לבי להלום במהירות. סובבתי את הידית והדלת נפתחה.

עמדנו נוטפים בחדר הכניסה. הוא חלץ נעליים, ולכן חלצתי גם אני את שלי. הוא שב והודה לי, והלך להחליף את בגדיו לבגדים יבשים ולהזמין לי מכונית. ניסיתי למחות, אמרתי שאני יכול לנסוע באוטובוס או לתפוס מונית, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על זה, בגלל הגשם. הוא השאיר אותי בסלון. תעיתי אל פינת האוכל, ומשם הבחנתי בחדר מלא בספרים. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה ספרים במקום אחד שאיננו ספרייה. נכנסתי אליו.

גם אני אוהב לקרוא. פעם בחודש אני הולך לספרייה המקומית. לעצמי אני בוחר רומן ולברונו אני מביא ספרֿ-קלטת, בגלל הקטרקטים. בהתחלה הוא הגיב בחשדנות. מה אני אמור לעשות עם זה? הוא שאל, מביט בסדרת הקלטות של אנה קרנינה כאילו הגשתי לו חוקן. ואף-על-פי-כן. כעבור יום יומיים הייתי עסוק בעניינַי כששמעתי קול שואג מלמעלה, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכמעט חטפתי שבץ. אחרי כן הוא הקשיב לכל מה שהבאתי לו בעוצמת קול מרבית, והחזיר לי אותו בלי אומר ודברים. אחר צהריים אחד חזרתי מהספרייה עם יוליסס. למחרת בבוקר הייתי באמבטיה כאשר, חגיגית, הגיחה דמותו העגלגלת של באק מאליגן, הידהד מלמעלה. הוא האזין לזה חודש תמים. היה לו הרגל ללחוץ על עצור ולהחזיר את הסרט לאחור בכל פעם שלא הבין משהו עד תום. העופניות הבלתי נמנעת של הנראה לעין: לפחות זה. עצור, חזרה לאחור. האופניות הבלתי נמנעת של. עצור, חזרה לאחור. האופניות הבלתי נמנעת. עצור. האופני. כשתאריך ההחזרה התקרב הוא רצה שאאריך אותו. עד אז כבר נמאס לי לגמרי מכל העצירות וההתחלות, אז הלכתי לוִויז וקניתי לו סוני ספורטסמֶן, ועכשיו הוא מסתובב איתו צמוד לחגורה. אם תשאלו אותי הוא סתם אוהב לשמוע מבטא אירי.

העסקתי את עצמי בבחינת מדפי הספרים של האיש. מתוך הרגל חיפשתי לראות אם יש לו משהו מאת הבן שלי, אייזק. ואכן היה. ולא ספר אחד בלבד, אלא ארבעה. הסעתי את אצבעי לאורך שדרותיהם. נעצרתי על בתי זכוכית והורדתי אותו מהמדף. ספר יפהפה. סיפורים. קראתי אותם אין לי מושג כמה פעמים. יש בו סיפור - סיפור הנושא. הוא הסיפור האהוב עלי, לא שאינני אוהב את כולם. אבל הסיפור הזה יחיד במינו. לא יחיד, אלא נבדל. הוא קצר, אבל בכל פעם שאני קורא אותו אני בוכה. הוא מספר על מלאך שגר ברחוב לאדלו. לא רחוק ממני, ממש מעבר לדילֶנסי. הוא גר שם כבר כל כך הרבה זמן שהוא לא מסוגל לזכור מדוע אלוהים הוריד אותו אל העולם. מדי לילה המלאך מדבר אל אלוהים בקול רם, ומדי יום הוא מחכה למסר ממנו. כדי להעביר את הזמן, הוא מתהלך ברחבי העיר. בתחילה הוא נוטה להתפעל מכל דבר. הוא מתחיל לאסוף אבנים קטנות. מלמד את עצמו מתמטיקה גבוהה. ואף-על-פיֿ-כן. עם כל יום שחולף יופיו של העולם מעוור אותו מעט פחות. בלילה המלאך שוכב ער ומקשיב לצעדי האלמנה שגרה מעליו, ומדי בוקר בחדר המדרגות הוא עובר על פני האיש הזקן, מר גרוסמרק, שמבלה את ימיו בהשתרכות מעלה ומטה, מעלה ומטה, תוך שהוא ממלמל, מי שם? למיטב ידיעתו זה כל מה שהאיש אומר אי פעם, פרט לפעם אחת כאשר האיש פנה לפתע פתאום למלאך בשעה שעבר לידו במדרגות ואמר, מי אני? והבהיל את המלאך שאף פעם לא מדבר ואף פעם לא מדברים איתו עד כדי כך שהוא לא אמר כלום, אפילו לא: אתה גרוסמרק, בן האדם.

ככל שהוא רואה יותר צער, כך הולך לבו ופונה נגד אלוהים. הוא מתחיל לשוטט בלילה ברחובות, נעצר ליד כל מי שנראה כאילו הוא זקוק לאוזן קשבת. הדברים שהוא שומע - זה יותר מדי. הוא לא מסוגל להבין את זה. כאשר הוא שואל את אלוהים מדוע יצר אותו כל כך חסר יכולת להועיל, קולו של המלאך נסדק בניסיון לכבוש את דמעותיו הכועסות. לבסוף הוא מפסיק כליל לדבר לאלוהים. לילה אחד הוא פוגש איש מתחת לגשר. הם שותים יחד מהוודקה שהאיש מחזיק בשקית נייר חומה. ומכיוון שהמלאך שיכור ובודד וכועס על אלוהים, ומכיוון שבלי לדעת זאת אפילו הוא חש בדחף, המוכר לבני אדם, לגלות את סודו למישהו, הוא מספר לאיש את האמת: שהוא מלאך. האיש לא מאמין לו, אבל המלאך מתעקש. האיש מבקש ממנו הוכחה, והמלאך מרים את החולצה על אף הקור ומראה לאיש את העיגול המושלם על חזהו, שהוא סימן ההיכר של מלאכים. אבל בעיני האיש אין לזה כל משמעות, הוא לא מבין כלום בסימנים של מלאכים, ולכן הוא אומר, תראה לי משהו שאלוהים יודע לעשות, והמלאך, נאיבי ככל המלאכים, מצביע על האיש. ומכיוון שהאיש חושב שהוא משקר, הוא מכניס למלאך אגרוף בבטן, והמלאך מועד ונופל לאחור מהמזח וצולל בנהר האפל. ושם הוא טובע, מכיוון שאחת הבעיות עם מלאכים היא שהם לא יודעים לשחות. לבדי בחדר המלא ספרים, החזקתי בידַי את ספרו של הבן שלי. באמצע הלילה. אחרי האמצע. חשבתי: ברונו המסכן. עכשיו כבר בטח התקשר לחדר המתים כדי לבדוק אם מישהו הביא איש זקן שיש לו בארנק כרטיסייה שכתוב בה: קוראים לי ליאו גורסקי אין לי משפחה בבקשה להתקשר לבית הקברות פַיינלון יש לי שם חלקה באזור היהודי תודה על ההתחשבות.

הפכתי את הספר של הבן שלי כדי להביט בתמונה שלו. פעם נפגשנו. לא נפגשנו, אבל עמדנו פנים אל פנים. זה היה בערב קריאה במרכז וָיי ברחוב 92. קניתי כרטיסים ארבעה חודשים מראש. פעמים רבות בחיי דמיינתי את פגישתנו. אני כאביו, הוא כבני. ואף-על-פי-כן. ידעתי שזה לא יקרה לעולם, לא כפי שרציתי. השלמתי עם העובדה שלכל היותר אוכל לקוות למקום ישיבה באולם. אבל משהו קפץ עלי במהלך הקריאה. לאחריה מצאתי את עצמי עומד בתור, ידי רועדות בשעה שדחפתי אל תוך ידיו את פיסת הנייר שעליה כתבתי את שמי. הוא העיף בה מבט והעתיק את השם אל הספר. ניסיתי לומר משהו אבל לא יצא קול. הוא חייך והודה לי. ואף-על-פיֿ-כן. לא פיניתי את מקומי. אתה רוצה עוד משהו? הוא שאל. נופפתי בידיים. האישה מאחורי שלחה בי מבט של קוצר רוח ונדחקה על פני לברך אותו. כמו אידיוט נופפתי. מה היה ביכולתו לעשות? הוא חתם על ספרה של האישה. המצב היה מאוד לא נוח לכולם. הידיים שלי המשיכו לפזז. התור היה צריך להתפתל סביבי. מדי פעם הוא נשא אלי את מבטו, אובד עצות. פעם אחת חייך אלי כפי שמחייכים למפגר. אבל הידיים שלי נאבקו לומר לו הכול. לפחות כל מה שהיה ביכולתן להגיד לפני שאיש הביטחון אחז בתקיפות במרפק שלי וליווה אותי החוצה.

זה היה בחורף. פתיתים לבנים שמנים ריחפו מטה תחת פנסי הרחוב. חיכיתי שהבן שלי יֵצא אבל הוא לא יצא. אולי היתה שם דלת אחורית, אינני יודע. נסעתי הביתה באוטובוס. הלכתי ברחוב המושלג שלי. מתוך הרגל הסתובבתי ובחנתי את עקבותי בשלג. כשהגעתי לבניין שלי חיפשתי את שמי על לחצני האינטרקום. ומאחר שאני יודע שלפעמים אני רואה דברים שלא היו ולא נבראו, אחרי ארוחת הערב התקשרתי למודיעין לברר אם שמי מופיע אצלם. בלילה לפני שהלכתי לישון, פתחתי את הספר שהנחתי על השולחן לצד המיטה. לליאון גורסקי, נאמר בו.

הספר עדיין היה בידי כאשר האיש שאת דלתו פתחתי הופיע מאחורי. אתה מכיר את הספר? הוא שאל. הפלתי אותו והוא נחת בחבטה לרגלי, הפנים של בני ניבטים אלי למעלה. לא ידעתי מה אני עושה. ניסיתי להסביר. אני אבא שלו, אמרתי. או שאולי אמרתי: הוא הבן שלי. לא משנה מה אמרתי, העניין הובן, כי האיש נראָה המום ואחר כך הוא נראָה מופתע ואחר כך הוא נראָה כאילו הוא לא מאמין לי. מה שהיה בסדר גמור מבחינתי, כי בינינו, למי בדיוק חשבתי את עצמי, מגיע בלימוזינה, פורץ מנעול, ואז טוען שאני אביו מולידו של סופר מפורסם?

פתאום הייתי עייף, עייף מכפי שהייתי במשך שנים. רכנתי, הרמתי את הספר והחזרתי אותו למקומו על המדף. האיש המשיך להסתכל עלי, אבל בדיוק אז המכונית צפרה בחוץ, למזלי הרב, כי הרגשתי שהסתכלו עלי די והותר ליום אחד. טוב, אמרתי, עושה את דרכי לעבר דלת הכניסה, כדאי שאזוז. האיש שלף את הארנק, הוציא ממנו שטר בן מאה דולר ונתן לי אותו. אבא שלו? הוא שאל. הכנסתי את הכסף לכיס ונתתי לו סוכריית מנטה כנהוג. דחסתי את כפות רגלי אל תוך נעלי הרטובות. לא בדיוק אבא שלו, אמרתי. ומאחר שלא ידעתי מה לומר עוד, אמרתי: יותר כמו הדוד שלו. דומה שזה בילבל אותו מספיק, אבל ליתר ביטחון הוספתי: לא בדיוק הדוד שלו. הוא זקף את הגבות. הרמתי את ארגז הכלים שלי ויצאתי החוצה לגשם. הוא ניסה לשוב ולהודות לי על בואי אבל כבר התחלתי לרדת במדרגות. נכנסתי למכונית. הוא המשיך לעמוד בפתח, מביט לעברי. כהוכחה לכך שירדתי מהפסים, נופפתי לו כדרך המלכה.

השעה היתה שלוש בבוקר כשהגעתי הביתה. נכנסתי למיטה. הייתי מותש. אבל לא הצלחתי להירדם. שכבתי על הגב, הקשבתי לגשם וחשבתי על הספר שלי. אף פעם לא נתתי לו שֵם, כי למה לסֵפר שֵם אלא אם כן מישהו מתכוון לקרוא אותו?

יצאתי מהמיטה והלכתי למטבח. אני מחזיק את כתב היד בקופסה בתנור. הוצאתי אותו, הנחתי אותו על השולחן במטבח, והכנסתי גיליון נייר למכונת הכתיבה. זמן ארוך ישבתי והבטתי בדף הריק. בשתי אצבעות איטיות הקלדתי שֵם:
לצחוק ולבכות
בחנתי אותו דקות אחדות. לא טוב. הוספתי עוד מילה.
לצחוק ולבכות ולכתוב
ועוד אחת:
לצחוק ולבכות ולכתוב ולחכות
מעכתי אותו לכדור והשלכתי אותו על הרצפה. העמדתי את הקומקום על האש. בחוץ פסק הגשם. יונה הָמתה על אדן החלון. היא ניפחה את גופה, צעדה הלוך ושוב, והתעופפה לה. חופשייה כציפור, כביכול. הכנסתי למכונה גיליון נוסף והקלדתי:
מילים לַכול

לפני שאוכל לשוב ולשנות את דעתי, גללתי את הנייר החוצה, הנחתי אותו בראש הערמה, וסגרתי את מכסה הקופסה. מצאתי נייר חום וארזתי אותה. למעלה רשמתי את הכתובת של בני, שאני יודע בעל פה. חיכיתי שיקרה משהו, אבל לא קרה דבר. לא רוח שגרפה הכול. לא התקף לב. לא מלאך בדלת.

השעה היתה חמש בבוקר. יחלפו שעות עד שהדואר ייפתח. כדי להעביר את הזמן, גררתי את מקרן השקופיות מתחת לספה. זה משהו שאני עושה באירועים מיוחדים, ביום ההולדת שלי, למשל. אני משעין את המקרן על קופסת נעליים, מחבר אותו לחשמל ולוחץ על המתג. קרן מאובקת מאירה את הקיר. את השקופית אני שומר בצנצנת על המדף במטבח. אני נושף עליה, מכניס אותה למקומה, דוחף. התמונה מופיעה על הקיר. בית עם דלת צהובה בשולי שדה. סוף הסתיו. בין הענפים השחורים השמים נצבעים בכתום, ואחַר בכחול כהה. עשן עצים עולה מתוך הארובה, ומבעד לחלון אני כמעט יכול לראות את אמי רוכנת על שולחן. אני רץ לעבר הבית. אני יכול לחוש ברוח הקרה על לחיַי. אני מושיט את ידי. וכיוון שראשי מלא חלומות, לרגע אני מאמין שאוכל לפתוח את הדלת ולהמשיך ישר פנימה .

בחוץ כבר החל להאיר היום. לנגד עיני התמוסס בית ילדותי עד שכמעט ולא נותר ממנו כלום. כיביתי את המקרן, אכלתי חטיף מֶטָמוציל ונכנסתי לשירותים. לאחר שעשיתי כל מה שעמדתי לעשות, התרחצתי בספוג ונברתי בארון כדי למצוא את החליפה שלי. מצאתי את הערדליים שחיפשתי פעם ומכשיר רדיו ישן. לבסוף, מקומטת על הרצפה, החליפה, חליפה קיצית לבנה, מניחה את הדעת אם מתעלמים מהכתם החום במקצת בחזית. התלבשתי. ירקתי לתוך כף היד וכפיתי מרות על שערי. ישבתי בלבוש מלא, החבילה העטופה בנייר חום בחיקי. בדקתי ושבתי ובדקתי את הכתובת. בשעה 8:45 לבשתי מעיל גשם והידקתי את החבילה מתחת לזרועי. העפתי מבט אחרון בעצמי בראי במסדרון. אחר כך יצאתי אל הבוקר.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

תולדות האהבה - ניקול קראוס
The History of Love - Nicole Krauss

The History of Love - Nicole Krauss


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, בשדות אז אולי: פואטוביוגרפיה, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, החיים בלונה פארק, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, וידוא הריגה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, מכאן יד', כתב עת לספרות, מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים