Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

קריאות ושריקות
מאת: חמוטל בר יוסף

ההוצאה:

כרמל

זהו ספרה האישי ביותר של חמוטל בר-יוסף. כאן – ולא בשירים – ביטאה באופן ישיר את דעותיה ואת השקפותיה. המסות והמאמרים הללו, שנכתבו לאורך כמה עשרות שנים, הם מעין אלבום צילומים המשקף את הביוגרפיה של השקפת עולמה. הם נכתבו כדי לעשות משהו לקורא, לרגש אותו או להשפיע עליו.

הם מופנים אל הישראלי המשכיל העכשווי, החילוני, החוֹוה את הידלדלות הממד הרוחני של הציונות; אל הישראלי הדתי המתון, המשתוקק להעשיר את יהדותו בנכסי התרבות המודרנית; ואל העולה המשכיל, המתעניין במה שמטריד את ילידת הארץ, שהשקפותיה נמצאות על קו התפר שבין התרבויות הישראליות הללו. חמוטל בר-יוסף מאמינה שעל קו התפר הזה יכולה וצריכה להיווצר בארץ הזאת תרבות ישראלית-יהודית בעלת עומק רוחני ומוסרי, תרבות שאפשר להתגאות בה.

קריאות ושריקות
שתפו אותי

באדיבות הוצאת כרמל אנו מביאים לפניכם מתוך הספר את
מאמרה של חמוטל בר יוסף: "פולחן האֵבל בתרבות הישראלית"

אֵבל על אדם אהוב שמת הוא חוויה טראומטית קשה ביותר, קשה מנשוא, בלתי-נסבלת, שמעוררת באדם שורה של תגובות רגשיות קיצוניות: לא רק עצב, אובדן שמחת החיים, והרגשות אשמה אלא גם - ועוד לפני-כן - תחושת כאב עזה כאילו נקטע איבר חיוני, קושי להשלים עם האובדן, תשוקה להצטרף למת, רצון לגרום לעצמו כאב או נזק, זעם גדול חסר מטרה ברורה, שלעתים מופנה פנימה ולעתים על כל מי שחי, רצון לנקום - שורה של רגשות שליליים ודסטרוקטטיביים, שתרבויות שונות נתנו להם מסגרות של פורקן ושל הקלה.

על כך מעידים מנהגי אבל עתיקים, שכוללים מחוות של אובדנות ושל חבלה עצמית, בעיקר בקרב נשים: ריטואלים של אבל כוללים לא רק קינה של נשים אלא גם נשים שגוזזות או שורפות את שערן; מלכלכות את פניהן בבוץ, מטילות מום בעצמן (בצ'ארואה נהוג קיצוץ האצבע והטלתה לקבר). נשים וגברים מתנזרים מאוכל; מסתגרים בבית לתקופת זמן מוגדרת; מתהלכים ערומים ומפקירים את עצמם לתנאי מזג אוויר קשים. באמריקה הדרומית נהוג לגזוז לנשים את השיער ולאחר-מכן לערוך משתה שבו הגברים מלקים זה את זה עד זוב דם.

מנהגי האבל מבטאים גם את הסירוב להשלים עם המוות: חניטה, הכנסת חפצי המת לקבר, שמירה על שרידי המת, על קברו, טיפוח הקבר, וכן אגדות על תחיית המתים ועל העולם הבא - כל אלה מאפשרים לתרבות ולפרט להשלות את עצמם שהמת בכל-זאת חי באופן כלשהו.

האיסור על מנהגי אבל אובדניים מיוחד ליהדות המקראית. במקרא יש הגבלה או איסור על מנהגים כאלה שהיו נהוגים אצל הכנענים: "בנים אתם לה' אלוהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים י"ד 1), זאת יחד עם איסורים אחרים על חבלה עצמית (ראו ויקרא י"ט 27-28, כ"א 4), תמיד באותו נימוק: שהאדם החי הוא קדוש, שהוא נברא בצלם אלוהים, ועל כן החיים ולא המוות הם בעלי ערך של קדושה (וראו ספרו של יאיר לורברבוים, צלם אלוהים, שוקן 2004). מי שכתב את סיפורי התנ"ך ידע היטב כמה קשה - אפילו לאדם גדול - להשלים עם המוות: כזהו האבל של דוד על אבשלום. אך הצדק נמצא בדבריו החכמים והכואבים של יואב: "הובשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך ובנותיך ונפש נשיך ונפש פילגשיך. לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים כי אז ישר בעיניך. ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך" וכו'. (שמואל ב' י"ט 6-8). אותו דוד מוכיח את גדולתו, את כוחות הנפש האדירים שלו, כשהוא משלים עם מות בנו האהוב ממחלה. הוא יושב שבעה לפני המוות, לא אחריו (שמואל ב' י"ב).

ספר שלם בתנ"ך מוקדש לחוויית האבל: ספר איוב. הספר הזה מראה גם את המרחק הבלתי-ניתן לגישור בין האדם השרוי באבל לבין מי שבא לנחם אותו, כמה האדם זקוק ברגעים אלה לעזרה ממקום לא רציונלי. על זה כתבה זלדה: "עמידה על יד השער כל יכולתם של המנחמים לשאת./ גם נפשי במרחק פרסאות/ מן האני של הבוכה. גזירה היא.// יוצר לילות ורוח/ הלא נגדך בכי איום זה,/ אל תרחק - / אל יעמדו כחיץ/ מליוני שנות אור/ בינך ובין איוב". ("אל תרחק", שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד 1984). היא מייחסת חשיבות מאוד מוגבלת למעגל האנושי שמחבק את האָבל, נראה לה שהאבל זקוק ליותר מזה, לקרבת אלוהים.

אבל מי שאינו מאמין באלוהים, כמוני, יכול לספר לכם שלמעגל המחבק הזה יש חשיבות יוצאת מן הכלל, שהוא מעניק המון נחמה וכוח להמשיך בחיים, ואני מבינה היטב את הקנאה של בני דתות אחרות שהולכים לעבודה יום אחרי ההלוויה, או אפילו ביום ההלוויה, במנהג השבעה היהודי. אני סבורה שלמנחמים יש חשיבות עצומה בתקופה הראשונה של האבל. משפחה באבל היא מטען של חומר נפץ, וכדי לפרק אותו יש צורך בעזרה מבחוץ. אבל זלדה מדברת מנקודת-המבט של מי שבא לנחם וחש כל-כך חסר-אונים, במיוחד אם הוא יודע מה עובר על האבל עצמו.

גדולתו של איוב בתנ"ך אינה הסבל שלו, אלא יכולתו - למרות האבל שלו - לשמוע את קול ה' מן הסערה, כלומר, היכולת לגייס פרספקטיבה, נקודת-מבט רחבה, להירגע ולחזור לחיים. מהפרספקטיבה הרחבה שמציעה לו תשובת אלוהים זעקות המחאה שלו הן זעקות של ילד, לא של אדם במלוא מובן המלה.

דיני האבלות היהודיים מדהימים ברגישותם לעוצמת הטראומה של האבל ובהבנתם שהאבל הוא תהליך. הם מאפשרים לאבל שבעה ימים של פטור ממצוות שבין אדם לחברו. מפליא שפטור דומה ניתן לחתן ביום חופתו ולמצורע. זהו מעין פטור מהחיים, מאחריות כלפי החברה. יש כאן הבנה שהתגובה המיידית על השכול עושה את האדם בלתי-אחראי למעשיו, לא לגמרי שפוי. הרבה חוכמה יש במנהג שלא לבקר את האבל בשלושה ימי האבל הראשונים. ואולם דיני האבלות מחייבים את החברה בניחום אבלים, תחילה ליד הקבר, ואחר-כך בימי השבעה ולאורך כל שנת האבל הראשונה. דיני האבלות המשתנים לאחר שבוע, חודש ושנה מבטאים את תפיסת האבל כתהליך, שיש לו חוקיות פנימית פסיכולוגית של החלמה, אך הוא זקוק גם להתערבות חיצונית מרפאת. לא רק החברה אלא גם המסגרת הריטואלית נועדו לרפא ולהחזיר לחיים.

תהליך האבל היהודי העתיק אמור להסתיים לאחר שנה, לאחר ליקוט העצמות. מה טעמו של המנהג הזה, שבעינינו כיום אולי נראה מזעזע? אני מעיזה לחשוב שגם בזה יש חוכמת נפש גדולה: המגע הפיסי עם שרידי הגופה נועד לחסל את האשליה שהמת עדיין חי ואולי גם למנוע את הנטייה להתמכר לגעגועים אל המת ולאידיאליזציה שלו על חשבון החיים. יש כאן מגמה עקבית למנוע התנתקות מהחיים, למנוע התמכרות למה שאי-אפשר לקחת עליו אחריות.

עקרון התהליך חל גם על המנחמים: "נקבר המת לא מענות ולא מטפחות" (מועד קטן פרק ג ט). "פגש אדם אבל לאחר יב חודש אינו מנחם אותו" (מועד קטן כא עא). בית-הקברות אינו אמור להיות מקום עלייה לרגל. הוא מקום טמא. פרחים - מנהג הגויים. מקור המנהג היהודי להניח אבנים על המצבה הוא בתקופה שבה לא תמיד אפשר היה להניח מצבה על הקבר, ורצו למנוע את חילול גופת המת. דיני האבל היהודיים מקפידים למנוע פולחן אבל תחרותי: "אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ולא בקנון אלא בסלים". הטקסטים של ה"קדיש" ושל "אל מלא רחמים" נועדו להרגיע, למנוע כעס ורגשות אשמה, לתת לאבל תמיכה חברתית.

מנקודת-מבט של פסיכולוגיה מודרנית אפשר למתוח ביקורת על דינים המכניסים רגשות כה עזים למסגרות אחידות וקונפורמיות. אפשר לשאול: האם מנהגי אבל כאלה מאפשרים פורקן רגשי מלא? האם אינם גורמים להדחקה מזיקה של הרגשות השליליים? שאלות אלה מטרידות אותי פחות מאשר ההזנחה היחסים של האשה וההזנחה הגמורה של הילד בדינים אלה. המסגרת החברתית המחבקת היא גברית. האשה, ועוד יותר ממנה הילדה והילד שעוד לא הגיע למצוות, אינם זוכים לאותה תשומת-לב מצד המערכת ההלכתית, למרות שהם, ובעיקר הילדים, יותר פגיעים, פחות מצוידים להתאושש.

היהדות אינה פוסלת את קיבוע האבל רק כשהוא לאומי. לכך יש ביטוי מאוד עשיר בתפילה ובטקסים דתיים, בימי אבל וצום. לאבל כזה יש תפקיד חיובי: לחזק את הסולידריות, להזכיר ש"כבר היינו בקטע הזה", ובכך לתרום לחיים ולביטחון. מעניין, שגם התגובה המיידית על טראומה לאומית במקרא היא מתונה, בדרך-כלל: זה יבלוט אם נשווה בין "איכה" הריאליסטי לחזון יוחנן האפוקליפטי, הפראי והמפנטז. ועם זאת - מזמור קל"ז בתהילים מסתיים במלים "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". תשוקת נקם עזה ואלימה היא חלק טבעי ומסוכן של חוויית האבל המיידית. המסורת היהודית גם נותנת ביטוי לרגשות הללו וגם מזהירה מהם. "זכור את אשר עשה לך עמלק" בהגדה של פסח והטפת היין כאות שמחה על מכות מצרים בסדר פסח, זאת בניגוד ל"בנפול אויִבך אל תשמח" (משלי כ"ד 17). המזמור בתהילים מבטא את הטראומה הטרייה, ואילו הפסוק במשלי - את החוכמה של מי שכבר נרגע.

ככל שחוויית השכול נראית אוניברסלית יש לה גם דפוסים תרבותיים. כל תרבות מעצבת דפוסי אבל משלה: לא רק טקסים מיוחדים אלא גם התייחסות רגשית ומחשבתית למוות ולטראומה של השכול. יש הבדל גדול בין היחס של היהדות לזו של הנצרות למוות: הנצרות מקדשת את מותו של ישוע על הצלב. הנוצרים סוגדים לתמונתו של ישוע המת ולתמונות של קדושים אחרים שבחרו בסבל ובמוות. הנכונות לוותר על החיים הארציים, להתנזר מהם מייחדת את האדם הקדוש בנצרות. ההלוויה הנוצרית מפוארת, ובית-קברות המלא עצים ופרחים מזמין את החיים לבוא אליו כדי לטפח אותו. יש מעין התיידדות עם המוות, שאמורה לרכך את הפגישה אתו, לייפות אותו. לעומת זאת ביהדות בית-הקברות הוא מקום של טומאה. הצלב הוא מטונימיה לגופתו המתה של ישוע המונחת ללא הרף לפני האדם הנוצרי ותובעת אבל, אשמה ואובדן. האדם הנוצרי הוא כביכול אבל נצחי שמתו מוטל לפניו. קדושתו של ישוע נובעת במידה רבה מסבלו וממותו. הנצרות החזירה את האמונה האלילית בתחיית המתים וטשטשה את הגבול בין החיים למוות. היא טיפחה את פולחן האבל, במיוחד של האם על מות בנה. גישה זו ספוגה בתרבות המערבית, שהתרבות הציונית היא חלק ממנה.

"טראומה" היא בשבילנו לא מיתוס ולא אגדה, אלא משהו מוכר לנו היטב ומאוד ממשי בהווי היומיום. כל פיגוע משאיר אחריו שורה ארוכה של אנשים מוכי טראומה. יומיום אנחנו רואים בחדשות את חדרי הטראומה בבתי-החולים ושומעים על פסיכולוגים שמוזעקים לטיפול בנפגעי טראומה, בעיקר בבני נוער.

כל מלחמה וכל קרב משאירים אחריהם לוחמים מוכי טראומה. "הלם קרב", מונח שלא היה כלל בשימוש לפני מלחמת יום הכיפורים, הוא כיום מונח מוכר, שמציין תופעה מוכרת היטב, לגיטימית, של פגיעה נפשית לטווח ארוך, שהשאירה את חותמה על רבים מלוחמי צה"ל. הלם הקרב זכה לתיאורים ספרותיים וקולנועיים שהמחישו את עוצמתו, את חותמו ארוך הטווח על הקורבן, את גודל הקורבן של הנפגע ושל משפחתו, את הקושי המתמשך להתגבר עליו. הפגיעה הנפשית של החייל ושל משפחתו מוכרת כיום - הרבה יותר משהייתה לפני חמישים שנה - כחלק מהקורבן שגובה המדינה מהפרט הישראלי עבור המשך קיומה.

גם השואה נתפסת כיום יותר ויותר כאירוע טראומטי שעבר על כל מי שהיה שם. פיצויים כספיים ניתנים לניצולי השואה לא רק על רכוש ועל אובדן קריירה אלא גם על הפגיעה הנפשית, בהנחה שחוויית השואה היא בלתי-נמחית. התיאורים הספרותיים של השואה ושל תוצאותיה הנפשיות - למשל, בשירת דן פגיס או בפרוזה של אהרון אפלפלד - כוללים סימפטומים פוסט-טראומטיים מובהקים, וביניהם תחושה מתמשכת של ניכור, של חיים "על פלנטה אחרת", של חללית המרחפת בתוך בועה כחולה, גם זמן רב לאחר האירועים עצמם.

גם חוויית השכול של הורי הנופלים במלחמות ישראל מצטיירת כיום לא כקורבן מרצון לאדמת הארץ, כפי שהצטיירה בתקופה שלפני ואחרי מלחמת השחרור, כפי שכתב שאול טשרניחובסקי "הא לך הטובים בבנינו, נוער טהָר-חלומות" או אלתרמן "אם קשה היא הדרך ובוגדת אם גם לא אחד יפול חלל/ אנו אוהבים אותך מולדת אנו לך בקרב ובעמל", אלא כפי שהדברים מתוארים ב"הר הטועים" של יהודית הנדל - כמצב נפשי פתולוגי אובססיבי ואובדני שאין לו מרפא.

טראומה ישראלית נוספת היא המפגש של העולה החדש עם האוכלוסייה הישראלית הוותיקה. פסיכולוגים מדווחים על מצוקה נפשית גדולה בקרב עולי רוסיה ואתיופיה ועל אחוז גבוה יחסי של התאבדויות ביניהם. כשיתבגרו הילדים שהגיעו בעליות אלה וקיבלו חינוך ישראלי הם יכתבו אולי את "תרנגול של כפרות" שלהם (אני מתכוונת לרומן הידוע של אלי עמיר). בינתיים יש לנו ספרות עשירה המתארת את טראומות העלייה וההיקלטות של עולי ארצות המזרח ושל פליטי השואה, בעיקר מנקודת-המבט של ילד או של מתבגר. הארץ הזאת נוסדה על-ידי חבורות של פליטים מכל העולם, שכל אחת הביאה אתה את הטראומות שלה ולכן היה לה קשה, בלתי-אפשרי, לטפל בטראומה של האחר.

לפני יותר מחצי שנה עלתה על הפרק טראומה קולקטיבית נוספת: זו של חניכי הלינה המשותפת בקיבוצים. נחשון גולץ תבע פיצויים מהקיבוץ שבו חי כילד, בטענה שהלינה בבית הילדים גרמה לו חבלות נפשיות, שהשתמשו בו כשפן ניסויים. בעקבות הפרשה התפרסמו עשרות מכתבים של אנשים שילדותם עברה עליהם בקיבוץ, מי כטראומה איומה ומי דווקא כחוויה מצוינת, כמו גם ספר או שניים, למשל ספרו של אברהם בלבן "שבעה", המתאר את חוויות הילדות בקיבוץ כטראומה מודחקת אך בלתי-נמחית, שגרמה לו נכות נפשית וחיבלה בחייו ובחיי בני משפחתו.

יש בישראל גם קורבנות של טראומות שונות השייכות לסוג אחר: אנחנו שומעים, למשל, על נשים, נערות וילדות שהיו קורבן לאלימות או התעללות מינית; על ילדים שהיו קורבן להתעללות פיסית ו/או נפשית. אנחנו יודעים על תאונות דרכים, שמפילות מאות הרוגים ומי יודע כמה פצועים בשנה, ומותירות את הנפגעים ואת משפחותיהם במצב פוסט-טראומטי. ומה בקשר לגירושין - הם לא טראומה, גם לבני-הזוג וגם לילדים? כל שכול הוא טראומה. כל אבל הוא מצב פוסט-טראומטי. אולם חתונות שהתמוטט, בית שהוצף והשאיר את יושביו ללא קורת גג, אפילו עבודת גמר שהלכה לאיבוד או תקלה במחשב שגרמה לאובדן כתבי-יד - כל אלה מייצרים טראומות ומצבים פוסט-טראומטיים. האם יש מישהו שאיננו קורבן של טראומה כלשהי בארץ הזאת, בחדר הזה?

אולם חתונות שהתמוטט או תקלה במחשב לא מייצרים מיתוס, לא בונים נראטיב ישראלי, לא מעצבים את הזהות הישראלית. מה שאין כן הטראומות שהזכרתי בראשית דברי - טראומת הפיגועים, האמהות השכולות, הלם הקרב, השואה, המפגש של העולה החדש עם הישראלי הוותיק: הללו מעצבות את הזהות הישראלית הקולקטיבית. הן מייצרות נראטיב, שבמרכזו עומד הישראלי - עומדת החברה הישראלית כולה - כקורבן בעל-כרחו של טראומה, כמי שנפגע נפשית על לא עוול בכפו באופן עמוק, לטווח ארוך, פגיעה שעיצבה את אישיותו, את תכונותיו את מערכת התגובות שלו. זוהי פגיעה שחייבות להיות לה תוצאות כלשהן והשלכות כלשהן, תוצאות והשלכות שליליות, כמובן. זאת פגיעה שגם מצדיקה התנהגות אחרת מההתנהגות הנורמלית של מי שלא עבר טראומה.

טראומה מייצרת שרשרת של תגובות אנטי-חברתיות אבנורמליות: הלם, דיכאון, הדחקה, האשמה והאשמה-עצמית, כעס, אלימות, אובדנות. התקשורת מעודדת את קורבנות הטראומות לבטא כעס, מחאה, נקמנות ותובענות, גם כאשר הקורבנות עצמם מעדיפים לזרז את תהליך ההבראה העצמית והחזרה לחיים החברתיים הנורמליים. לסופרים שכותבים בתוך תרבות ספוגה חשיבה פסיכואנליטית ברור שסיפור על גיבור הנמצא במצב פוסט-טראומטי לא נגמר בהפי-אנדינג, הוא לא נגמר טוב, הוא נגמר רע, יש לו סוף מייאש, אובדני, ואם יש לו סוף טוב - הוא לא יתרחש בלי איזושהי התפרצות קשה, נקמנית, אפוקליפטית, של הרגשות הפגועים שהודחקו. רק כך אפשר להשתחרר מטראומה. זהו המכנה המשותף לסיפורי ארצות התן של עמוס עוז, לסיפורים המוקדמים של א"ב יהושע, לרבות מיצירותיו של אהרון אפלפלד ולחלק ניכר מהסיפורים של יהודית הנדל - כולם סופרים שתרמו ליצירת המיתוס הפוסט-טראומטי הישראלי. בספרו בזכות הנורמליות מתאר א"ב יהושע את המצב הישראלי כמצב נפשי פתולוגי, נירוטי, מצב של מחלה שאם היא לא תטופל יהיו לה תוצאות הרסניות. גם בסיפוריו, למשל ב"מסע הערב של יתיר", הוא מתאר איך מצב נפשי פתולוגי לא מטופל של חברה שלמה מוביל לתוצאות הרסניות.

התפיסה הפסיכואנליטית של המצב הישראלי הפרטי והכללי, תפיסה משותפת לסיפורת הישראלית, לכלי התקשורת ולחשיבה הציבורית בישראל, היא שהולידה את המיתוס הפוסט-טראומטי הישראלי, היינו: את הבנת המצב הישראלי כמצב פוסט-טראומטי.

הטראומה הישראלית התחילה לתפקד כמיתוס כאשר נוצר סיפור בעל תבנית קבועה שמתחיל במצב פוסט-טראומטי ומסתיים בהרס וחורבן. המיתוס הזה מסביר את שורשי תכונותיהם של החברה הישראלית והאדם הישראלי, ומזמין שנתייחס אליהם כמו תרפיסט אל מטופל, כלומר, כמו אל מי שנמצא במצב נפשי פתולוגי מתמשך.

האם זה מצב קבוע או זמני? זאת נקודה חשובה מאוד: המיתוס אינו מספר על מצבים זמניים. הנראטיב המיתי, אפילו אם הוא כולל תיאור של הבראה או גאולה מהטראומה - וזה לא המצב של מיתוס הפוסט-טראומה הישראלי - הופך גם את הטראומה וגם את ההבראה ממנה למצב קבוע, גורלי, חוזר על עצמו, טבוע בעומק המצב הנצחי והבלתי-משתנה של הדברים. כשדברים הופכים למיתוס הם נתפסים כגורליים ובלתי-משתנים, כחלק מהחוקיות הבלתי-נמנעת של המציאות. האם אפשר לתבוע ממי שנמצא במצב פוסט-טראומטי שיתנהג בצורה אחראית ומוסרית? האם מותר לשפוט אותו בקני-המידה המוסריים הרגילים? ברגע שהמצב הזה הופך למיתוס הוא פוטר את קורבנו מאחריות מוסרית, שהרי אין מוסר ללא בחירה חופשית, ואילו בעולם של המיתוס שולטים כוחות על-אנושיים, חזקים יותר מהרצון האנושי.

במונחי הפסיכואנליזה אפשר לנסח זאת כך: המצב הפוסט-טראומטי הוא מצב נפשי פתולוגי, ולכן הוא במידה מסוימת פוטר מאחריות מוסרית. מצב נפשי פתולוגי אפילו בבית-משפט פוטר מאחריות. ובחיי היומיום אנחנו אומרים: את מי שהיה בשואה אתה לא יכול לשפוט; מי שעבר הלם קרב אל תצפה ממנו להתנהגות רגילה, וכדומה. כמה זמן? שנה? שנתיים? כל החיים? אם כל החיים - הרי שהמצב הפוסט-טראומטי נתפס כבלתי-משתנה, כבלתי-ניתן לתרפיה. אלה הן ההשלכות המיתולוגיות של תפיסת האדם והחברה במונחי הפסיכואנליזה, תפיסה שנקלטה ונספגה בתודעה ובשיח שכולנו שותפים לו - העיתונות, כלי התקשורת, הספרות, מערכת החינוך.

אם המצב הישראלי הוא באמת פוסט-טראומטי, אם כל אחד מאתנו משתתף מדעת או שלא מדעת, ברמה זו או אחרת, בפתולוגיה הזאת - מה הן המסקנות המתחייבות מזה? באיזה אופן העובדה הזאת אמורה להנחות אותנו לפעולה ולהתייחסות גם כלפי עצמנו, כלפי חיינו, וגם כמחנכים? האם עלינו להתייחס למצב הפוסט-טראומטי כאל מציאות קבועה שצריך לקבל אותה ולתת לה זכויות אזרח, או כאל מצב שיש לטפל בו, להיאבק בו, להתנגד לו?

והרי לא רק המצב הישראלי אלא גם כל ההיסטוריה של העם היהודי הייתה מאז ומעולם מאוד טראומטית. סיפור חייו של אברהם, אבי האומה, רצוף טראומות: אברהם נוטש את בית הוריו על-פי פקודה מגבוה, הוא מגיע אל ארץ שוממת, נאלץ להילחם בחמישה מלכים מקומיים, מתייסר בחרדת עקרות - הסימן המובהק ביותר של כישלון באותו הקשר - ולבסוף, כשהוא זוכה לבן הוא מצווה להקריב אותו במו ידיו. בלחץ אשתו השנייה הוא נאלץ גם לוותר על אשתו הראשונה ועל בנו הבכור. הוא גולה למצרים ושם הוא נתון בסכנת חיים. הוא חווה את מהפכת סדום ועמורה - וכן הלאה וכן הלאה עד לחורבן הבית הראשון וגלות בבל ומלחמות המקבים וחורבן הבית השני והאינקוויזציה וגירוש ספרד ועלילות דם ופרעות למיניהן ועד לשואה - מסכת ארוכה ובלתי-פוסקת של טראומות שהפכו את העם היהודי בעיני סופרים וציירים נוצרים לאיוב או לישוע בכבודו ובעצמו. מאות שנים של חיים בתנאי מיעוט נרדף, מאות שנים של קיום לאומי ופרטי פוסט-טראומטי זה משהו שאולי נכנס לגֶנים ואולי כבר אי-אפשר להיפטר ממנו?

בתקופת ההתהוות של הפסיכואנליזה, באירופה בסוף המאה התשע-עשרה, נהוג היה לייחס ליהודים, יותר מאשר לעמים אחרים, תפוצה נרחבת של נירוזות ומחלות נפש. את הסיבה לכך נהוג היה לייחס או להתנוונות של הגזע העתיק או לתנאי החיים המלחיצים שבהם חיו היהודים בסביבה הנוצרית העוינת ומעוררת החרדה. קפקא ברומנים שלו - המשפט, הטירה, אמריקה - תיאר היטב את המצב הזה. הוא תיאר אותו כמצב בלתי-נמנע, פטאלי, בלתי-נשלט, כמו מצב של אדם בחלום, שמתהלך סהרורי, כמו בובה של בובטרון. כך תיאר גם אהרון אפלפלד את עולמם של ניצולי השואה, עולם סהרורי שבו בני-אדם והדברים שמסביבם מוּנעים על-ידי כוחות מסתוריים, בלתי-מובנים, בלתי-נשלטים: "חידה זו החלה סובבת מעליהם כגוף נע, מואץ, שאין לעצור סיבובו", כותב אפלפלד בסיפור "שלושה" הפותח את קובץ סיפוריו הראשון, עשן. שלוש הדמויות של ניצולי שואה המופיעות בסיפור הזה לא מסוגלות לדבר על מה שקרה להן ואפילו לא לחשוב על מה שקרה להן, הכול מודחק. הן מסוגלות רק לעסוק במלחמת הישרדות חייתית, אכזרית, אנוכית.

במה שונה האופן שבו קפקא ואהרון אפלפלד מספרים על המצב היהודי מהאופן שבו ספר בראשית מספר על הטראומות של אברהם? בעיני מחבר ספר בראשית אברהם עובר לא טראומות אלא שורה של ניסיונות, ניסיונות שבהם הוא עומד במידה זו או אחרת של הצלחה. והניסיונות שעוברים עליו הם מבחן אופי, מבחן הקובע את מקומו בסולם המוביל מהאדם לאלוהים. הניסיון הוא מיתוס אופייני לסיפור היהודי. כל גיבורי המקרא וגם גיבורי הסיפור היהודי היותר מאוחר עוברים ניסיונות, מבחנים, ולא כל אחד עומד בניסיון. בסיפורים חסידיים רק הצדיק עומד בו, לא אשתו של הצדיק.

בספר בראשית האדם הראשון לא עומד בו. אלוהים אומר לו "איכה?", איכה, האדם? והאדם - הדגם של האדם - מסתתר ומשקר. גם קין לא עומד בניסיון. בשבילו הסירוב של אלוהים לקבל את מנחתו הוא טראומטי. אבל אלוהים אומר לו: "אם תיטיב - שׂאת, ואם לא - לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו". הטראומה, אומר אלוהים לקין, מייצרת את החיה המיתולוגית הזאת שקוראים לה "חטאת", חטא, רוע, והיא רובצת על פתח דלתך, היא מאוד מפתה. אם תפתח היא תיכנס, כמו אשה אסורה. האם יהיה לך כוח לא לפתוח לה? האם יהיה לך כוח לשאת? קין לא מצליח לשאת, לא מצליח למשול בסחף הרגשי הפוסט-טראומטי, הוא נותן לו להשתלט עליו, והתוצאה היא הרצח הראשון. אלוהים, לעומת זאת, אינו מודד לקין במידתו ומאפשר לו להשתקם. זה ההבדל בין תגובה אלוהית לתגובה אנושית.

האם הרצח הזה, רצח הבל בידי קין, היה בלתי-נמנע? בשום אופן לא. ספר בראשית, כמו הסיפורים החסידיים, רואים בטראומה הזדמנות לעמידה בניסיון, שעת מבחן שלפיה נמדד ההבדל בין אותם בודדים שמסוגלים לשאת, להיטיב, לממש את צלם אלוהים שבאדם מיד לאחר הטראומה ובתוכה, לבין האדם הממוצע, שהטראומה מעוררת בו סחף של רגשות שליליים והוא אינו מסוגל להתגבר עליהם. לעומת זאת ביצירות של קפקא, של אפלפלד ושל יהודית הנדל האדם שעבר טראומה נמצא במצב פתולוגי של הדחקה, התת-מודע שלו מאוכלס במפלצות מיתולוגיות, ולכן הוא אינו יכול להיות אחראי למעשיו, ולכן גם אין לשפוט אותו בחומרה אם מעשיו אינם תואמים את המוסר המקובל.

ומה שנראה לי חשוב במיוחד: ביצירות הללו המצב הפוסט-טראומטי מלווה את הדמויות לא רק זמן קצר לאחר האירוע, אלא זהו מצבן הקיומי, הקבוע. הם לא מסוגלים לצאת מזה. המצב הפוסט-טראומטי הופך אותם לבלתי-כשירים לתפקד רגשית ומוסרית עד סוף חייהם. אין להם שום סיכוי להתגבר על הטראומה. הם שבויים בידי כוחות מסתוריים מיתולוגיים רבי עוצמה, כוחות התת-מודע של עצמם שנוצרו על-ידי הטראומה, והכוחות האלה מושכים אותם בחוטים והופכים אותם לסהרוריים.

בתנ"ך אפילו איוב השכול, מוכה האסונות והשחין, איוב הנתון במשבר נפשי ואמונתי דרמטי האופייני למצבים פוסט-טראומטיים, נאבק בכל כוחותיו נגד תוצאות הטראומה שלו, המאיימות - בעזרת שלושת הידידים - לערער את אמונתו באלוהים ובעצמו. המאבק מסתיים בצו האלוהי להשלים עם סדרי העולם כמות שהם, גם אם הם לא תמיד מובנים לנו. לקבל את הדין ולהמשיך בחיים. הסיפור הפוסט-טראומטי של איוב מסתיים בסוף טוב, באיזשהו תהליך של קניית דעת, של התקרבות לחוכמה האלוהית המאפשרת פרספקטיבה ומנוחת דעת. זוהי אותה חוכמה שאפשרה לדוד המלך לבכות ולצום על בנו החולה, אך לקום מאבלו כאשר מת הילד ולומר: "למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שמואל ב' י"ב 23).

ואגב, לא שאין סיפורת אפוקליפטית ביהדות, הכורכת את הגאולה עם הרס וחורבן - יש ויש. היא נוצרה בתקופות של ייאוש, כאשר התקווה לגאולה נראתה רחוקה מדי מן ההיגיון ומן הטבע, והיא ייצרה סיפורים המסתיימים בגאולה מיסטית, גאולתו הפלאית של עם החי כמיעוט הסובל, של בני האור, בידי כוחות הצדק העליון; אלה היו סיפורים שנועדו להעניק כוח עמידה וסבלנות לבני העם היהודי בתקופות של רדיפות וסבל קיצוני. האם האופן שבו אנו מספרים לעצמנו את המיתוס הפוסט-טראומטי הישראלי יכול להעניק לנו כוחות כאלה?

אכן, טראומות מוציאות את האדם מהרצף הנורמלי של החיים, הן מקשות עליו לתפקד, פיסית ונפשית, הן משתקות את כוח הרצון ואת רצון החיים, ולעתים קרובות הן גם גורמות למשבר ערכים, לערעור ההבחנות הקודמות בין טוב לרע, ולשורה של תגובות אנטי-חברתיות, אפילו אלימות. כל זה ידוע היטב לפסיכולוגים העוסקים בטראומות, ובמיוחד בתהליכי אבל.

הטראומה היא פגיעה במצב הנפשי הנורמלי, ואנו יודעים על קיומה גם אם הפגוע אינו מגלה שום סימנים פתולוגיים מיוחדים. מבחוץ היא נראית כמו סתם עצב, סתם אי-חשק לדבר עם בני-אדם ואי-חשק לקיים את הפעילות השגרתית. האדם שעבר טראומה באמת נראה כמו מישהו ששרוי באבל, ולדעת הפסיכולוגים המצב הפוסט-טראומטי הוא אכן מצב של אבל. "יתגדל ויתברך שמיה רבה" אומר הקדיש היהודי, וההשלמה הזאת יכולה לעורר הרבה כעס ומחאה אם היא נראית ככופה את עצמה על רגשות האבל הטבעיים, האותנטיים, רגשות קשים, אנטי-חברתיים. דיני האבל היהודיים אינם מעמיסים על כוחות הנפש הדלים של האבל את מה שהוא אינו יכול לעמוד בו. הוא נותן לו לנוח מהחיים, שפירושם אחריות. אבל האָבל יוחזר בהדרגה לחיים הנורמליים.

אנחנו שייכים לעם שחווה הרבה מאוד אבל ציבורי. אנו חיים בארץ שיש בה הרבה מאוד שכול ואבל. כל מפגש עם המוות הוא טראומה, מהלומה נפשית כואבת, שלא קל להתגבר עליה. קשה מאוד להשלים עם מותו של אדם אהוב ולהמשיך בחיים רגילים, גם כשמדובר במוות טבעי. מוות שהתרחש שלא בדרך הטבע, הוא טראומה קשה והרסנית יותר ממוות טבעי, ויש כאלה ש"אף פעם לא יוצאים מזה". יהודית הנדל בספרה הר הטועים מתארת התמסרות של בני משפחה לטיפול בקברים שנהפך למרכז חייהם, כאשר הטיפול בקברים נעשה תחליף לטיפול בילד שאיננו. מי שאינו מסוגל להשתתף באובססיה הזאת מתאבד בגלל אי-יכולת לסבול את כאב האבל. הקושי של הורים ואוהבים אחרים להתנתק זה מזה בחיים יוצרת גם הזדהות עם המוות. בני-זוג נפטרים אחרי מות בן-זוגם. אֵבל הוא זמן מוּעד למחלות. זלדה בשירה "שלומי קשור בחוט אל שלומך" מבטאת את הקשר הנמשך, החי, של אלמנה אל בעלה המת.

דרך כזאת של אבל מייחס ספר בראשית ליעקב: "ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך אותו אביו" (בראשית ל"ז 34-35). יעקב מבטא את הרגשתו שהוא מת או רוצה למות יחד עם יוסף, הוא רוצה למות כדי להיות עם יוסף. "וימאן" - כאילו שזאת הייתה הבחירה שלו, להתנחם או לא להתנחם. האם מחבר ספר הספרים חשב שההתנחמות מהאבל, ההתפייסות עם המוות נתונה לרצונו של המתאבל? האם במלה הזאת "וימאן" הוא גינה את יעקב?

לעומתו דוד המלך, שבעוד ילדו חולה הוא צם "ובא ולן ושכב ארצה, ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברה איתם לחם" (שמואל ב' י"ב 17-18). כשבנו חולה דוד מתנהג כאילו הוא מת. לאחר שהילד מת עבדי ביתו פוחדים לומר לו שהילד מת: "איך נאמר אליו מת הילד ועשה רעה". איזו רעה הם חוששים שדוד יעשה - יתאבד? יהרוג מישהו בזעמו? דוד מבין מההתלחשויות שהילד מת ואז הוא רוחץ ומתלבש ומבקש לאכול. ועל שאלת עבדיו: "מה הדבר הזה אשר עשית" הוא מסביר שכל עוד חי הילד הוא חשב: "מי יודע יחנני אלוהים וחי הילד. ועתה מת למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" (שם, 22-23) ואז הוא מנחם את אשתו בת-שבע ושוכב איתה, וכך נולד שלמה. האם זוהי תגובת האבל שעליה ממליץ ספר הספרים? האם היא אפשרית? יש הבדל גדול בין יעקב לדוד: התנכרות הבנים ליעקב לעומת התמיכה והאכפתיות של הזקנים והעבדים לדוד. יש חשיבות עצומה לתחושת השותפות.

האבל הלאומי היהודי נועד לנקז את האבל הפרטי אל תחושת שותפות, לא לתחושת גאווה ולא למסקנה שלמוות יש טעם ותכלית, שאותה מביע, למשל, חיים גורי בשירו "הנה מוטלות גופותינו". תחושה זו נשללת מהמתאבלים על קרובי משפחה שנהרגו בתאונות דרכים או התאבדו, וכאן אין אפילו הנחמה של החוויה הציבורית. טקסי אבל קולקטיבי יהודיים כגון תשעה באב, אמורים לשמר קשר עם משהו חי וקיים (ירושלים), לא עם המתים. האבל הלאומי המודרני הישראלי מעודד אצל הפרט את הקיבעון של "האם השכולה" או "פליט השואה" כזהות בעלת משמעות רווית ערך.

תהליך ההתנחמות מאבל דורש כוחות נפש גדולים, ולכן דווקא לילדים קשה יותר לצאת מהטראומה. דליה רביקוביץ מתארת את הקיבעון שנוצר אצל ילד כתוצאה מהטראומה של ההתייתמות: "וידעתי זאת מראש שתמיד חייבת אני" ("עומד על הכביש"). השיר אפוף תחושות של חרדה ושל בדידות גדולה. בשיר "יצחק" של אמיר גלבע מתואר הקושי של הילד להתמודד עם השכול, עם הפרידה מהאב, כמו כאב הקטיעה של יד הילד הנתונה ביד אביו. עמוס עוז ברומן סיפור על אהבה וחושך כותב: "בגיל ארבע-עשרה וחצי, כשנתיים לאחר מות אמי, קמתי והרגתי את אבא והרגתי את כל ירושלים, שיניתי את שמי והלכתי לבדי לקיבוץ חולדה כדי לחיות שם מעל החורבות". (עמ' 516). זעם שלא נפרק המשיך להלום בו חמישים שנה, עד לכתיבת הספר. למרות שהבית מלא אנשים בימי השבעה, איש לא שם לב למה שקורה לילד, מלבד הדודה ליליה לאה בר-סמכא. היא ניסתה "לנחם" אותו בצורה כל-כך מקצועית שגרמה לו לעזוב את הבית. עמוס עוז מספר לנו על עסק לא קל מנקודת-המבט של איוב לאחר תשובת ה' מן הסערה, ואפילו עם תוספת חשובה מאוד: עם נימה של הומור.

היכולת לראות את הדברים המזעזעים ביותר - אפילו את השואה - ולספר עליהם מתוך הומור ואפילו שמחת חיים, את זה מצאתי גם בספרה של סבינה שבייד, מלחמה, מלחמה גבירה נהדרת (יד ושם, 2004). ספרים כאלה וכותביהם מעוררים בי הרבה הערצה והכרת תודה. הם בעיני הממשיכים האמיתיים של המסורת היהודית והבונים הראויים לתרבות היהודית-ישראלית.

(הרצאה למורים, אוגוסט 2001; הרצאה בבית ירח, יוני 2002; הרצאה ביד בן צבי, מרס 2004)

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

קריאות ושריקות - חמוטל בר יוסף


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים