Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים בספטמבר 2005       חזור

גאונות אובססיבית - העולם המדעי והאישי של מארי קירי
מאת: ברברה גולדסמית
Obsessive Genius: The Inner World of Marie Curie - Barbara Goldsmith

ההוצאה:

אריה ניר

מאדאם קירי הייתה האלילה שלי," כותבת ברברה גולדסמית בהקדמה לספר. ואכן, מארי קירי חקוקה בלב רבים כדמות מיתולוגית-רומנטית, מעין ז'אן ד'ארק מדעית ולוחמת "פמיניסטית" אמיצה, שנים רבות לפני שהמושג "פמיניזם" עלה לכותרות. דיוקנה התנוסס על שטרות כסף, על מטבעות ובולים וקורות חייה שימשו נושא לעלילתם המרתקת של סרטים וספרים. אנשים סגדו לה, ונשים ראו בה את התגשמות כל חלומותיהן.

ואולם, מאחורי התדמית והילת הזוהר הייתה דמות אמיתית: אישה, אם, רעיה ומדענית דגולה. באישה הזאת, בעולם המדעי והאישי של מארי קירי, עוסק הספר הנפלא הזה.

גאונות אובססיבית - העולם המדעי והאישי של מארי קירי
שתפו אותי

גאונות אובססיבית הוא ביוגרפיה מרתקת שמפליאה לשלב בין קורות חייה הסוערים לתגליותיה המדעיות הגדולות של אישה ומדענית פורצת דרך.

מארי קירי הייתה האישה הראשונה שקיבלה בסורבון תואר ראשון בפיזיקה. היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הצרפתית לרפואה. היא הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל, ולא פעם אחת, אלא פעמיים: בפיזיקה, על חלקה בגילוי הרדיואקטיביות, ובכימיה, על בידוד היסודות רדיום ופולוניום.

יחד עם זאת, מארי קירי הייתה אישה רגישה מאוד ולעתים קרובות מיוסרת. היא הייתה נשואה באושר לפייר, ולאחר שנפטר הייתה לה פרשיית אהבה שעוררה סערה גדולה, והיא גידלה את שתי בנותיה כמעט לבדה לחיים של שאפתנות ועצמאות. "אדם אינו צריך לפחוד משום דבר, הוא צריך רק להבין," אמרה מארי קירי.

"ספר מצוין! תמונת דיוקן מדעית ואישית, חריפה, צלולה, נוגעת לשכל וללב." (ניו-יורק טיימס)

"ברברה גולדסמית הצליחה לשרטט תמונה יוצאת דופן, מרגשת ומעוררת הזדהות עם גיבורה-אישה מדענית." (טימוטי פריס, מחבר מילדות לבגרות בשביל החלב)

"שתי סגולות מאפיינות מדענים גדולים: תשוקה אובססיבית וסקרנות בלתי נדלית.
מארי קירי ניחנה בשתיהן, ובשפע." תומס פאוורס.

באדיבות הוצאת אריה ניר אנו מביאים לפניכם
את ההקדמה והפרק הראשון מתוך הספר גאונות אובססיבית

הקדמה

פריז, 20 באפריל 1995: שטיח לבן נפרש לאורך רחוב סוּפלוֹ ומסתיים לפני הפנתיאון, המקושט בסרטי בד בצבעי לבן-כחול-אדום שנמתחו מכיפה עד מדרכה. על המשטח הלבן, לצלילי המרסייז, צועדים בסך אנשי משמר הרפובליקה. אלפי הצופים שנקהלו לאורך הרחובות, שקטים שלא כדרכם; חלקם משליכים פרחים על הפמליה החולפת על פניהם. בעקבות סגל ההוראה של מכון קירי הולכים תלמידי תיכון פריזאים המניפים באוויר אותיות כחולות, לבנות ואדומות בגודל מטר - הסימנים היווניים של קרני אלפא, ביתא וגמא.

הצועדים מגיעים אל הפנתיאון, מתפזרים ונושאים את מבטם אל הבמה שעליה כבר יושבים אישים רמי מעלה ובראשם הנשיא פרנסואה מיטראן. בשלהי כהונתו בת 14 השנים, בעודו נוטה למות מסרטן, החליט מיטראן להקדיש את נאומו האחרון ל"נשות צרפת" ולהעביר במחווה דרמתית את עצמותיהם של מאדאם קירי ושל בעלה פייר לפנתיאון הלאומי. בכך זכתה מארי (מריה סָלוֹמֶה סְקְלוֹדוֹבסקָה) קירי להיות האישה הראשונה שנקברה שם בזכות עצמה. עצמותיהם של בני הזוג קירי הוצאו מקבריהם בבית-העלמין של פרוור סוֹ כדי שיוכלו לנוח מעתה לצדם של צרפתים דגולים אחרים כמו אונורה-גבריאל ריקטי (הרוזן דה-מירבו), ז'אן-ז'אק רוסו, אמיל זולה, ויקטור הוגו, וולטייר (פרנסואה-מארי ארואט), ז'אן-בטיסט פרן ופול לנגווין.

לצדו של הנשיא מיטראן יושב לך ולנסה, נשיא פולין, ארץ הולדתה של מאדאם קירי. יושבים שם גם בני משפחתם של שני המדענים שלכבודם נערך אירוע זה: בתם איב, וילדיהם של בתם המנוחה אירן ושל בעלה פרדריק ז'וליו-קירי - הלן לנגווין-ז'וליו ופייר ז'וליו, שניהם מדענים ידועי-שם.

ראשון הנואמים הוא פייר-זִ'יל דה-זֶ'ן, מנהל בית-הספר הפריזאי לפיזיקה וכימיה תעשייתית (EPCI), המקום שבו חקרו מארי ופייר קירי את הרדיואקטיביות, את הרדיום ואת הפולוניום. הוא אומר שבני הזוג קירי מייצגים את "הזיכרון הקולקטיבי של העם הצרפתי ואת היופי שבהקרבה העצמית". לך ולנסה מדבר על מוצאה הפולני של מארי קירי ואומר שהיא הייתה פטריוטית פולנייה וצרפתייה גם יחד. ואז קם פרנסואה מיטראן ואומר את הדברים הבאים:

העברת עצמותיהם של פייר ומארי קירי למקום המקודש ביותר לעמנו אינה רק מעשה שנועד לחלוק כבוד לזכרם, אלא גם מעשה שבו מצהירה צרפת על אמונתה במדע ובמחקר, מעשה שבו אנו מצהירים על הערצתנו לגדולי האומה הטמונים במקום הזה, לפועלם ולחייהם. הטקס שנערך כאן היום סוגר את המרחק שהפריד עד כה בין הפנתיאון ובין הגברת הראשונה של ההיסטוריה המפוארת שלנו. זהו צעד סמלי שנועד להסב את תשומת לבה של אומתנו למאבקה הראוי להוקרה של אישה שהחליטה לכפות את כישרונותיה על חברה שבה כישרונות, חקרנות אינטלקטואלית ואחריות ציבורית היו נחלתם של גברים בלבד.

בעודו אומר את הדברים הללו, ניתן לקרוא מעל לראשו של מיטראן את המילים החקוקות בחזית הפנתיאון: לגברים דגולים מאומה אסירת תודה. האירוניה הייתה גלויה לעין כול.

עם סיום הנאומים מהדהדים הרחובות מתשואות מחרישות אוזניים. פייר קירי הצנוע שביקש להיקבר בסוֹ מפני שתיעב "רעש וצרמוניות", לא היה אוהב מן הסתם את ההצגה הזאת. אבל בין אם היה הדבר לרוחו ובין אם לאו, אנשים סגדו לבני הזוג קירי, ולמארי במיוחד. מאדאם קירי הייתה סמל לדורות הבאים ושימשה השראה לנשים שראו בה את ההתגשמות של חלומותיהן ושאיפותיהן, מעורפלים ככל שיהיו. אני אחת מהנשים האלה.

כבר בגיל העשרה תליתי על לוח המודעות עמוס ההבלים שלי, בין העתק ציורו של ון גוך ליל כוכבים לבין כרטיס הבאולינג של יום שישי בערב, את תצלומה של מארי קירי, יושבת תחת עץ בוקיצה, כשזרועותיה הפרושות לרווחה מחבקות את מותניהן של בנותיה, איב בת השנתיים ואירן בת התשע. איני יודעת מדוע נמשכתי דווקא לתצלום הזה, אבל ברור לי שלא היה לכך כל קשר למדע. מאדאם קירי הייתה האלילה שלי, וכמו עם אלילים אחרים, אינך צריך לדעת מה הם עשו כדי להעריץ אותם. ייתכן ששאבתי נחמה ממה שנראה לי כחיבוקה המגונן של מארי, מפני שבעת ההיא אמי שלי הייתה רחוקה ממני, מאושפזת בבית-חולים אחרי פציעה אנושה בתאונת דרכים. מי יודע?

בתצלום הזה לא רואים את הפנים המחייכות הרגילות. כל השלוש נראות עגומות להפליא. בעת ההיא לא ידעתי מדוע, אבל עכשיו אני יודעת. מתחת לתמונה תליתי שני ציטוטים מדבריה של מאדאם קירי: "בחייו, אדם אינו צריך לפחד משום דבר. הוא צריך רק להבין." וכן, "חשוב להפוך את החיים לחלום ואת החלום למציאות." רק כשביצעתי את המחקר לקראת כתיבתו של ספר זה גיליתי כי פייר קירי, ולא מארי, היה זה שכתב את המשפט האחרון.

על כל פנים, אין ספק שחייה של מארי קירי היו מעוררי השראה. בעולם המדע היא נחשבה לחיה נדירה לא פחות מהחד-קרן. כבת למשפחה פולנית חסרת אמצעים, היא נאלצה לעבוד שמונה שנים עד שחסכה די כסף למימון לימודיה בסורבון. היה עליה להתגבר על קשיים שקשה לתארם. ב-1893 הייתה מארי קירי האישה הראשונה מאז ומעולם שקיבלה בסורבון תואר ראשון בפיזיקה. בשנה שלאחר מכן היא סיימה את לימודיה לתואר שני, הפעם במתמטיקה.

היא הייתה האישה הראשונה שהתמנתה למשרת מרצה בסורבון, והאישה הראשונה שזכתה לא בפרס נובל אחד, כי אם בשניים: את הראשון, בפיזיקה, קיבלה יחד עם בעלה פייר ועם אַנרי בֶּקֶרֶל, על גילוי הרדיואקטיביות; את השני, שמונה שנים מאוחר יותר, בכימיה, קיבלה על בידוד היסודות רדיום ופולוניום. היא הייתה אז האישה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הצרפתית לרפואה בכל 224 שנות קיומה. בנוסף לקריירה המזהירה שלה גידלה מארי קירי את שתי בנותיה, רוב הזמן כאם חד-הורית, ודאגה שיהיו משכילות, חזקות בגופן ועצמאיות.

אלו הן העובדות הנוגעות לחייה של מאדאם קירי. אבל סביב חיים אלה נטוו לא מעט מיתוסים רומנטיים, שרובם נועדו לענות על אמונותיהם ונטיותיהם של אנשים רבים - עיתונאים, מדענים, אנשי רפואה, פמיניסטים, אנשי עסקים, תעשיינים, ואפילו מאדאם קירי עצמה. היא זכורה כמין ז'אן דארק מדעית. רחובות בפריז קרויים על שמם של מאדאם קירי ושל בעלה, פייר; השטר של 500 פרנק, שהיום כבר יצא מהמחזור, היה מעוטר בתמונת דיוקנה, בצד תמונת מעבדתה שהייתה מכונה "צריף עלוב" ותמונות מאירועים בחייה. פניה התנוססו על בולים ועל מטבעות.

האמבולנסים במלחמת העולם הראשונה, שהותאמו לנשיאת ציוד רנטגן, היו ידועים בשם "לֶה פטיט קירי" - הקירי הקטנות. סרטי קולנוע עלילתיים ודוקומנטריים למחצה תרמו אף הם לאגדה ששמה קירי. בילדותי נשביתי בקסמיו של סרט הקולנוע משנת 1943 מאדאם קירי, בהשתתפותם של גריר גרסון בתפקיד מארי וולטר פידג'ון בתפקיד פייר בעלה. עד היום זכורה לי מארי כוכבת הקולנוע, שפניה בוהקות מזיעה בעת שהיא בוחשת ביורה רותחת של עפרות. לעולם לא אשכח את התמונה ההיא, כשמארי ופייר נכנסים באישון לילה למעבדה החשוכה ורואים את הכתם הזוהר שהקריש בצלוחית הניסוי. "הו, פייר! הייתכן? האומנם זה הדבר?" קוראת מארי בהתרגשות כשדמעות מתגלגלות על לחייה. ואכן, זה היה הדבר - רדיום!

שנים רבות עברו מאז שאבה הילדה הפתיה שהייתי השראה מהגיבורה ההוליוודית. כיום, הנשים וכן המנהגים וההיסטוריה של תקופתן, הם הנושא המרכזי של כתיבתי. מדוע נשארו חלק מהנשים שבויות בסביבתן המדכאת בעוד שאחרות נמלטו ממנה, עקפו את המכשולים או פשוט התעלמו מהם? איך התייחסה החברה לשאיפותיהן, איך התייחסו אליהן בני משפחתן? מדוע נשים אחדות לחמו על עצמאותן בעוד שאחרות העדיפו ללכת בדרכים שהותוו להן? ועל איזה מיתר משותף פורטת מאדאם קירי בנפשם של אנשים, ובעיקר של נשים? אלו הן רק חלק מהשאלות המעניינות אותי.

האובססיה שלי קשורה בחקירת ההבדלים הגדולים בין התדמית למציאות. מאדאם קירי המיתולוגית נשארה, אולי, המדענית המפורסמת ביותר בעולם. הרדיום נחשב עד היום לתגלית המרעישה שלה ומיוחסת לו חשיבות רבה בריפויים של חולי סרטן באמצעות הקרנות. אבל האם זה נכון גם במציאות, האם זו אכן תרומתה העיקרית למדע? אין ספק שבמרוצת מאה השנים האחרונות קיבלו חייה של מאדאם קירי תדמית של שלמות עילאית. אבל מאחורי התדמית הזאת קיימת אישה אמיתית. ועל האישה הזאת אני רוצה לכתוב.

1
השפעות מוקדמות

"תגליות גדולות אינן מתפרצות ממוחם הקודח של המדענים כשהן בשלות ומוכנות לשימוש, כמו מינרווה שזינקה מראשו של יופיטר אביה כאישה בוגרת וחמושה כהלכה, אלא הן פרי עבודה ממושכת," כתבה מארי קירי. לא פחות מוכרת אמרתו של לואי פסטר, "המזל מעדיף את המוח שמוכן לקראתו." אבל הישגים משמעותיים תובעים יותר ממוכנות מדעית גרידא; הם תובעים אישיות שתהיה חריגה בדיוק באופן המתאים לביצוע המטלה. את אופייה של מארי קירי, שהייתה בעלת אישיות כזאת, עיצבו האפליה והמחסור, לחצם של ההורים ושאיפותיהם, הפטריוטיות וההתנכרות.

בהיותה בת ארבע בלבד היא נעמדה כמהופנטת לפני ארון זכוכית שבתוכו היו "מדפים רבים, עמוסים מכשירים מפתיעים ומרהיבי עין: שפופרות זכוכית, מאזניים קטנים, דגימות של מחצבים ואפילו אלקטרוסקופ של עלה-זהב". פרופסור ולדיסלב סקלודובסקי אמר לבתו שהארון מכיל את "מתקני הפיזיקה" שלו. למַריָה סָלומֶה סְקְלוֹדוֹבסקָה, המכונה מַניָה, שלימים תהיה מאדאם קירי ושמה ייצא לתהילה בכל העולם, לא היה מושג מה פירוש המילים האלה, אבל היא "לא שכחה אותן".

את הסיפור הקטן הזה כתבה איב קירי, והוא מעיד לכאורה על קשר רגשי מוקדם עם המדע, אלא שלמען האמת הוא מעיד יותר על קשר רגשי של ילדה קטנה עם אביה. אותו ארון זכוכית נותר נעול מפני שכיתת המדע של פרופסור סקלודובסקי בוטלה בעקבות ההתקוממות הפולנית העקובה מדם של 1863, שאחריה אסרו השלטונות הרוסיים על המורים הפולנים ללמד פיזיקה וכימיה. מארי קירי כתבה שהדיכוי הרוסי חיסל את סיכוייו של אביה לעשות קריירה מדעית מזהירה. ולדיסלב המשיך אמנם לקרוא כתבי עת ודוחות מדעיים, אולם "לאבי לא הייתה מעבדה והוא לא יכול לערוך ניסויים". מן הסתם היא לא הייתה הילדה הראשונה שדורבנה להגשים את חלומותיו הנכזבים של אביה.

פרופסור סקלודובסקי החזיק במשרה נטולת ביטחון תעסוקתי של סגן מפקח ומורה בגימנסיה לבנים בוורשה, שפעלה תחת חסות הממשלה הרוסית. הגימנסיות הרוסיות היו היחידות שהורשו להנפיק תעודות גמר. רבים מהמורים הפולנים שעבדו בבתי-הספר הללו נחשבו בעיני בני עמם לאנשים ש"הזדהמו" מהמגע עם הרוסים. אבל בסתר לבו היה ולדיסלב משוכנע שההוראה מאפשרת לו לשמור על קיומן של הלאומיות הפולנית ושל התרבות הפולנית.

בעבר הייתה פולין מדינה עצמאית גאה, אבל ב-1815, אחרי תבוסתו הסופית של נפוליאון בווטרלו והסכמת קונגרס וינה להקמת מה שכונה אז "פולין הקונגרסאית", הוכרז הצאר אלכסנדר השני "מלך פולין", והיא הפכה למדינת חסות תחת פיקוחן המשותף של רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. השם "פולין" אף נמחק ממפות רבות. הארץ נקראה מעתה "ויסלה", כשמו של הנהר החוצה אותה. הרוסים שלטו בפולין ביד קשה. הם אסרו את השימוש בשפה הפולנית בבתי-הספר ואת לימוד ההיסטוריה הפולנית והספרות הפולנית. השפה הרשמית הייתה מעתה רוסית, וכל שמות הרחובות ושלטי החנויות נכתבו באותיות קיריליות.

הפולנים התמרדו פעמיים נגד הכיבוש הרוסי, ונכשלו בשתי הפעמים. ובכל אחת מהפעמים האלה נפגעה גם משפחת סקלודובסקי. אביו של ולדיסלב, יוזף, פרופסור נכבד לכימיה ולפיזיקה, לחם כתותחן בהתקוממות הראשונה, בנובמבר 1830. הוא נפל בשבי הרוסים ואולץ לצעוד יחף 225 קילומטרים עד למחנה המעצר. בדרך הוא הוריד 18 קילוגרמים ממשקלו. רגליו, שהתנפחו ודיממו מההליכה, הציקו לו עד אחרית ימיו. אבל בדרך נס, הוא הצליח להימלט.

תוצאותיה של ההתקוממות השנייה, שהתחילה בינואר 1863, היו הרות אסון עוד יותר. במשך שנה וחצי נאבקו לוחמי החופש הפולנים - מקצתם חמושים באתים, באלות ובמכושים בלבד - עם צבאו של הצאר. העימות הסתיים בהריגתם של אלפי מתקוממים פולנים ובהגלייתם של הנותרים לסיביר. אחד מדודיה של מניה נפצע בקרב. דוד אחר שהה ארבע שנים בסיביר. כמאה אלף לוחמי חופש פולנים אספו את כל המיטלטלים שיכלו לשאת ונמלטו למדינות אחרות, בעיקר לצרפת. באוגוסט 1864 נתפסו מנהיגי המרד והוצאו להורג בתלייה. גופותיהם הוקעו לראווה על חומות מצודת אלכסנדר, מרחק של כמה רחובות מבית משפחת סקלודובסקי. הן נשארו שם כל הקיץ, נמקות בחום.

פרופסור סקלודובסקי ניהל את מלחמתו מבפנים. כמו אינטלקטואלים רבים אחרים, הבין גם הוא את חוסר התוחלת שבמרידה גלויה. ב-1860, כשהמרד נגד הצאר התחיל להבשיל, נשא המורה בן העשרים ושמונה לאישה צעירה יפת תואר ומוכשרת, ברוניסלבה בּוֹגוּסקי. שני בני הזוג השתייכו לרובד התחתון של מעמד האצולה, המכונה שְלַכטָה. בני המעמד הזה הצליחו אמנם לשמור על סממנים מסוימים של אריסטוקרטיה, כגון עיטורים מלכותיים וכפרים הקרויים על שם משפחתם, אולם במרוצת השנים איבדו רובם את אדמותיהם ואת עושרם גם יחד. עם זאת, הם שמרו על אהבת הדעת שלהם ונעשו כמרים, רופאים, מורים ומוזיקאים. כ-40 אחוזים מאיכרי פולין היו עשירים יותר מבני האצולה האלה, שעדיין נצרו בלבם את זכר תהילתם הדועכת והישגיהם האינטלקטואליים, וראו את עצמם נעלים על אותם אנשים שחשיבותם העצמית נמדדה בנכסים חומריים.

יוזף סקלודובסקי, סבה של מניה, היה בוגר אוניברסיטת ורשה, אבל הוא העדיף ללמד בערי השדה, שסבלו פחות מהדיכוי הרוסי. גם אביה רצה ללמוד באוניברסיטת ורשה, אבל היא נסגרה זמנית אחרי המרד של 1830. ולדיסלב נאלץ לקחת שיעורים פרטיים בביולוגיה ולאחר מכן התחיל ללמוד באוניברסיטה למדעים של סנט פטרבורג, שם רכש תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה. עם סיום לימודיו שב לוורשה וקיבל משרת עוזר למורה. משכורתו הייתה כה דלה, עד שהיא לא הייתה מאפשרת לו להינשא אלמלא באה לעזרתו ברוניסלבה בוֹגוּסקי.

ההשקפה המקובלת באותם זמנים, שנשים חסרות את הכישורים הגופניים והרוחניים הדרושים להצטרפות לכוח העבודה, התנפצה על סלע המציאות: נשות האיכרים עבדו בבתי-חרושת ובבתי-מלאכה תמורת חלקיק זעום משכר הגברים או עיבדו את השדות ואספו את היבולים בחוות. במהלך המרד של 1863 מילאו הנשים את תפקידיהם של הגברים ביעילות רבה. אחרי שההתקוממות דוכאה, שבו הנשים, לעתים קרובות בעל-כורחן, למלא את תפקידיהן המסורתיים כרעיות, כאמהות וכעקרות בית. רק מקצועות מעטים היו פתוחים בפניהן, ורוב הנשים העובדות היו מורות או אחיות.

הוריה של ברוניסלבה לא היו אנשים אמידים, אבל הם הצליחו לשלוח את בתם ללמוד בבית-הספר של רחוב פְרֶטָה, בית-הספר הפרטי לבנות היחיד בוורשה. כמו שאר בתי-הספר הפרטיים, גם בית-הספר לבנות נמצא תחת פיקוחם של השלטונות הרוסיים, אבל ההשגחה עליו לא הייתה קפדנית ביותר; הפקידות הרוסית הייתה משוכנעת שהנשים ממילא לא תהיינה מעורבות בחיים הציבוריים ובפוליטיקה, ובעצם לעולם לא תתפוסנה שום עמדה בעלת השפעה בעולמם של הגברים. עד שברוניסלבה נישאה לוולדיסלב ב-1860, היא כבר הספיקה להתקדם, בזכות האינטליגנציה ויכולת ההוראה היוצאות מהכלל שלה, והפכה ממורה פשוטה למנהלת בית-הספר לבנות של רחוב פרטה.

כיוון שכך, היו לה הכנסה קבועה ומגורים בדירה מרווחת בקומת קרקע צמודה לאחד מאגפי בית-הספר. עם נישואיה התחילה ברוניסלבה לנהל אורח חיים טיפוסי לנשות זמנה, אם כי העול של כלכלת המשפחה נשאר מוטל ברובו על כתפיה. במהלך שש השנים הבאות היא ילדה חמישה ילדים: זוֹפיָה (שכונתה זוֹשיָה) נולדה ב-1862; יוזף נולד ב-1863; ברוניסלבה (ברוניה) נולדה ב-1865; הלנה (הלה) נולדה ב-1866; וב-7 בנובמבר 1867, השנה שבה פרסם קרל מרקס את הכרך הראשון של הקפיטל ואלפרד נובל רשם פטנט על הדינמיט, נולדה בת הזקונים, מריה סָלומֶה (מניה). אחרי שעברה את כל זה, אמרה ברוניסלבה לחברתה, "עכשיו משראיתי כמה קשים חייה של אישה, אני חייבת להודות שלא אתנגד להיות שוב העלמה בוגוסקי."

ב-1867 התמנה בעלה של ברוניסלבה למשרת סגן מנהל הגימנסיה הרוסית ברחוב נוֹבוֹליפּקי. משרה חדשה זו הייתה מלווה בדירת שירות. השאלה אם לקריירה של פרופסור סקלודובסקי יש זכות קדימה על פני זו של אשתו כלל לא עמדה על הפרק. המשפחה, ארבע בנות ובן, עברה ללא שהיות ממרכז ורשה לפרווריה המערביים. זמן מה עוד עשתה ברוניסלבה מדי יום את הדרך הארוכה לבית-הספר ברחוב פרטה, אבל עתה, כשילדיה שוב לא היו בקרבתה, והעומס של שאר המחויבויות שנטלה על עצמה גדל, התחילה בריאותה להתערער. היא התפטרה מבית-הספר, הפכה לעקרת בית במשרה מלאה ולימדה את זושיה ויוזף בבית. כדי לחסוך כמה רובלים, היא למדה בכוחות עצמה סנדלרות, והתחילה לייצר את נעלי ילדיה כדי שתוכל לשלם תמורת העור בלבד. הטפ-טפ-טפ של פטישה ליווה כל היום את השיעורים הפרטיים שנתנה לילדיה.

ב-1871, כשמניה הייתה בת ארבע בלבד, התחילה אמה לרדת במשקל. היא השתעלה בלי הרף, תסמין מובהק של מחלת השחפת. מניה לא זכרה שאמה נישקה אותה או חיבקה אותה אי-פעם. קרוב לוודאי שהיה זה אמצעי זהירות שנקטה האם, לצד שימוש בצלחות ובכלי אוכל נפרדים, אבל הריחוק הזה גרם סבל רב לילדה הקטנה שכמהה לחום ולתשומת לב. בין הורים לילדיהם הייתה פעורה תהום גם בשל מנהגי הזמן ההוא. הוריה של מניה היו סמכות מוחלטת והפנייה אליהם נעשתה בנוסח הרשמי. מניה עשתה רק את אשר הורו לה. לא הייתה לה כל אפשרות לברר מה לא תקין אצל אמה.

למרות היותו דחוק בכסף, נשמע ולדיסלב לעצתם של שני רופאים והחליט לשלוח את אשתו למה שהפך עם הזמן לסדרה ארוכה של טיפולים. ברוניסלבה צייתה לו באי-רצון. הדעה המקובלת בעת ההיא הייתה ששחפת ניתנת לריפוי בעזרת שהייה ממושכת באקלים ממוזג או בהרים, מנוחה ולגימת מי מרפא. תעבורנה עוד תשע שנים עד שחיידק השחפת יבודד ואנשים יתחילו להבין כי המחלה הזאת מידבקת. ברוניסלבה, שלא יכלה להרשות לעצמה להעסיק אחות פרטית, לקחה איתה את זושיה בת העשר. הילדה עשתה מאמצים מעוררי רחמים לטפל באמה כפי שאמורה לעשות, כך חשבה, אחות מוסמכת.

ככל שהפרידות הלכו ונעשו ממושכות יותר, כן נפלה רוחה של ברוניסלבה. אחרי הטיפול באלפים האוסטריים בקרבת אינסברוק בא טיפול נוסף, הפעם בניס שבריוויירה הצרפתית. היא הייתה מודאגת מהכסף הרב שבעלה מוציא על הטיפולים שלה. כשהפרידה התמשכה ונכנסה לשנתה השנייה, גברו געגועיהן של ברוניסלבה וזושיה לביתן. בערב חג המולד, בניס, ערכה זושיה את השולחן כשם שנהגה לעשות בבית, ובדמעות בעיניהן חלקו האם והבת ביניהן את לחם הקודש שנשלח אליהן מוורשה. "אלוהים, עשה שזה יהיה... חג המולד האחרון שלי הרחק ממשפחתי," התפללה ברוניסלבה.

בעת היעדרה של אשתו לקח פרופסור סקלודובסקי על עצמו את הטיפול בילדיו, ובתוקף הנסיבות הוא המשיך לטפל בהם עד הגיעם לבגרות. האיש הזה, במעילו השחור והמהוה, נעשה למפקדו העליון של צבא קטן. ימיהם של הילדים וערביהם חולקו בקפדנות לשעות לימוד והכנת שיעורים. מניה זכרה שאפילו השיחה האקראית ביותר כללה איזה לקח לימודי או מוסרי, כל טיול בכפר נוצל להסברת תופעות מדעיות או לשיחה על מסתרי הטבע וגם שקיעת השמש סיפקה הזדמנות לנאום על תנועת גרמי השמים. כיוון שאמם הייתה קתולית אדוקה, למדו הילדים את המקראה של עיקרי הנצרות, ובכל יום ראשון לקחה אותם אחת מדודותיהם לכנסייה, שם הם התפללו לשובה של אמם. בבית הם קיבלו הוראה להוסיף לתפילת הערב שלהם את המשפט, "רפא נא את אמנו."

ולדיסלב נטע בילדיו את התקווה לחידוש עצמאותה של פולין ואת השנאה לרוסיה הצארית. בדרכן לבית-הספר היו מניה וחברותיה עוצרות לפני האובליסק שהקים הצאר אלכסנדר השני ליד כיכר סַקסוֹן, שעליו היו כתובות המילים הפולנים נאמנים למלכם. מניה הייתה מכוונת היטב ויורקת על המילים השנואות. כשמתנקש רצח את הצאר בסנט פטרבורג, נראו מניה ובנות כיתתה הפולניות כשהן רוקדות משמחה בכיתה.

בחייהם הממושטרים של הילדים חלה הפוגה נעימה רק בשבת בערב. בין השעות שבע לתשע בערב היה האב - ששלט לא רק בשפת אמו אלא גם ברוסית, בצרפתית, בגרמנית ובאנגלית - קורא באוזני ילדיו מספרים דוגמת דייוויד קופרפילד, כשהוא מתרגם להם את הטקסט לפולנית תוך כדי קריאה. ללבה של מניה נגע במיוחד הספר בין שתי ערים, שבו נאלץ פטריוט לייצר בעצמו נעליים, בדיוק כמו אמה.

כל ילדי משפחת סקלודובסקי היו מוכשרים במיוחד ותלמידים מצטיינים, אבל מניה עלתה על כולם. כשהייתה בת ארבע, היא התבוננה באחותה ברוניה הנאבקת עם הקריאה, לקחה ממנה את הספר וקראה את המשפט הראשון בשטף וללא שגיאה. ואז, כשהבחינה בפנים הנדהמות סביבה, היא התחילה לבכות, חוששת שביצעה חטא בל-יסולח. "לא עשיתי את זה בכוונה," בכתה מרה, "אבל זה היה כל-כך קל." כעבור מספר שנים קרא מכר שיר באוזניה והיא ביקשה לקבל עותק ממנו. הוא ביקש להקניטה, ואמר שיקריא לה שוב את השיר, וכיוון שאמור להיות לה זיכרון מעולה היא תוכל, בלי ספק, לזכור אותו בעל-פה. הוא הקריא את השיר. מניה עברה לחדר השני ואחרי חצי שעה יצאה ממנו כשעל הדף בידה כתוב השיר בצורה מושלמת.

מניה, כמו גם אחיותיה, התחילה את לימודיה בבית-הספר של רחוב פְרֶטָה, אבל כשהייתה בת שש וחצי עברה יחד עם הלנה ללמוד בבית-ספר קרוב יותר לביתן. מניה שובצה בכיתה ג', על אף שרבים מבני כיתתה היו גדולים ממנה בשנה-שנתיים. בית-ספר זה היה נתון לפיקוח רוסי קפדני יותר מבית-ספרה הקודם, אבל המנהלת שלו, מאדאם ידוויגה סיקורסקה, הייתה פטריוטית פולנייה, וכדי להערים על השלטונות היא הכינה בחשאי תוכנית לימודים כפולה. תלמידיה ידעו שה"בוטניקה" הרשומה בתוכנית הלימודים היא למעשה היסטוריה פולנית ו"לימודי גרמנית" הם ספרות פולנית.

המנהלת הפעילה מערכת התרעה מיומנת, וכאשר התקרב לבית-הספר פקיד רוסי נשמע צלצול פעמון, כל הספרים הפולניים הועלמו ואת מקומם תפסו ספרים רוסיים. פעם, כשהמפקח הופיע, נבחרה מניה, התלמידה המצטיינת, לענות על שאלותיו, והיא עשתה זאת ברוסית מושלמת. השאלה האחרונה ששאל המפקח הייתה, "ומיהו הצאר האהוב שלנו?" מניה השתתקה ואחר ענתה בקול חנוק, "הצאר אלכסנדר השני." ברגע שנסגרה הדלת מאחוריו היא פרצה בבכי על בגידתה. אבל מקרה זה לימד אותה שתוצאותיה של חשיפת רגשותיה האמיתיים עלולות להיות הרסניות.

גם אביה, שאותו העריצה, ניהל חיים כפולים ונתן בסתר הרצאות על מדענים פולנים כדי לטעת בתלמידיו גאווה במורשתם. המפקח הראשי של בית-הספר ברחוב נובוליפקי, שהיה רוסי, גילה את פעילותו החתרנית של פרופסור סקלודובסקי. הוא פוטר מיד, ואיבד את דירתו ואת משכורתו בדיוק בזמן שבו החליטה ברוניסלבה שהיא חוזרת הביתה ויהי מה. כשמניה ראתה שוב את אמה ואת אחותה הבכורה, היא זינקה לזרועותיה של זושיה, אולם האם הרימה את זרועה כשכף ידה פשוטה לפנים, כדי למנוע ממניה להתקרב אליה. הילדה בת השש קפאה על מקומה. היא הכירה בקושי את האישה בעלת השיעול היבש, שנראתה כמו צל של עצמה. באותו יום ראשון, בכנסייה, כרעה מניה על ברכיה והתפללה. היא אמרה לאלוהים שייקח את חייה אם יהיה בכך כדי לרפא את אמה.

המשפחה שכרה עכשיו בית, וכדי לפרנס את משפחתו פתח בו פרופסור סקלודובסקי פנימייה לבנים, שנועדה בעיקר לתלמידים מערי השדה. בהתחלה היו לו חמישה תלמידים, אחר-כך עשרה ולבסוף הגיע מספרם ל-20. במגורי המשפחה כמעט לא הייתה פרטיות. מניה ישנה על ספה שניצבה בחדר האוכל, והייתה קמה בכל בוקר בשעה שש כדי לערוך את השולחן לארוחת הבוקר.

מחלת טיפוס הבהרות, המועברת על-ידי הכינים ופרעושי החולדות ששורצים בפרוות, בבגדים ובמצעים מזוהמים, משגשגת בתנאי צפיפות. שתי מגפות קודמות שפרצו בוורשה קטלו אלפי בני-אדם. שתי אחיותיה של מניה שכבו במיטותיהן קודחות מחום בעוד בחדר הסמוך נשמעים ביום ובלילה שיעוליה של האם. ברוניה החלימה אחרי 12 ימים. זושיה בת השתים-עשרה, בת לווייתה היקרה של אמה, מתה כעבור שבועיים. ברוניסלבה הייתה חולה מכדי ללכת לבית-העלמין, והשקיפה מהחלון בעת שמסע ההלוויה עבר מתחתיו. מניה, לבושה במעיל השחור והארוך של אחותה המתה, הלכה אחרי הארון כשרויה בחלום. במאי 1878 נכנעה ברוניסלבה לבסוף למחלת השחפת. מניה כתבה כעבור זמן שאמה בת הארבעים ושתיים "ספגה מהלומה קשה במות בתה ומחלתה האנושה כילתה את כוחותיה". ביום ראשון שאחרי מות אמה הלכה מניה לכנסייה כרגיל, אבל בעת שכרעה לתפילה הרהרה שלעולם לא תאמין עוד בנדיבות לבו של אלוהים.

הכאב שחשה מניה בעקבות שתי המיתות הללו הוליד את מה שכונה אז בפיה "דיכאון עמוק" - תחילתו של מצב נפשי שממנו סבלה עד סוף ימיה. ברבות הימים, כשנעשתה מאדאם קירי ועיני כל העולם היו נשואות אליה, היא הייתה פחות גלויה בדבריה וכינתה את ההתקפים הללו "אפיסת כוחות" או "תשישות" או "בעיות העצבים שלי". כיום היו המומחים מאבחנים את מצבה כדיכאון מז'ורי עם התקפים חוזרים, שהוא לא פעם תוצאה של צער או אובדן קשים מנשוא. חודשים עברו עד שמניה הפסיקה להתגנב למקומות מסתור ריקים מאדם כדי לבכות. אבל, היא הסתירה את מצבה מידיעת שאר בני משפחתה ומחברותיה ללימודים; היא המשיכה ללמוד בשקדנות, בלי לגלות כל סימני יגון כלפי חוץ, והמשיכה להיות המצטיינת הכיתתית.

מיד אחרי מות אמה התחילה מניה שוקעת בקריאת ספרים למשך שעות, ולפעמים למשך ימים רצופים. היא מיעטה לדבר. הדרך היחידה שבה יכלה להתמודד הייתה הסתגרות בפני העולם החיצוני והתמקדות אובססיבית בנושא אחד, התנהגות שאפשרה לה להדחיק את תחושת האומללות שלה. כעבור שנים נזכרה איב איך שבה פעם לביתה בשלוש לפנות בוקר וראתה אור דולק בחדר של אמה. כשנכנסה מצאה את האם שקועה בניירות מדעיים מבלי שתהיה מודעת לנוכחותה של בתה. מאז ימי הילדות אפיינו הדיכאון וההסתגרות את מניה ואחר-כך את מאדאם קירי, האישה שהיא הייתה בבגרותה.

בסוף שנת הלימודים 1879 באה מאדאם סיקורסקה, מנהלת בית-הספר שבו למדה מניה, לבקר את פרופסור סקלודובסקי, ואמרה לו שלמרות הצטיינותה היתרה של מניה בבית-הספר, היא רגישה בצורה בלתי רגילה ושבירה מבחינה נפשית. לכן, הציעה, כדאי אולי שימתין שנה בטרם יאפשר לה לעלות לכיתה הבאה. אלא שהאב נהג בניגוד גמור לעצתה. כיוון שבתי-הספר הרוסיים היו היחידים שהכינו לקראת לימודים גבוהים יותר, הוא עקר את בתו מהסביבה המגוננת של מאדאם סיקורסקה ורשם אותה לגימנסיה הרוסית מספר שלוש.

בגימנסיה, שהייתה פעם גרמנית, הייתה רמת לימודים גבוהה ביותר, אבל מאמציהם של הרוסים למחוק את התרבות הפולנית היו מזיקים מבחינה נפשית. במשך כל שנות לימודיה שם הייתה למניה תחושה נוקבת שהמורים מתייחסים אל התלמידים הפולנים כאל אויב. היא כתבה שכילדה צעירה הרגישה לפעמים נטושה או נאלצה לשקר, ואז כעסה ורצתה "לשרוט כמו חתולה", אבל עכשיו היא מתמרדת בדרכים מתוחכמות יותר. כשאחד ממוריה גער בה על התנהגותה המתנשאת ואמר, "אני מרגיש שאת מסתכלת עליי מגבוה," ענתה מניה, שהייתה גבוהה מאותו מורה, בכעס שהוסווה כהומור, "מן הסתם אני לא יכולה להסתכל עליך אחרת."

בזה אחר זה הגשימו ילדי משפחת סקלודובסקי את ציפיותיו של אביהם וסיימו את לימודיהם ראשונים בכיתתם ועם כל אותות ההצטיינות האפשריים; כולם, חוץ מהלנה, שסיימה שנייה והייתה שבורה מהאכזבה שגרמה לאביה. מניה סלומֶה סקלודובסקה סיימה את הגימנסיה הממשלתית ככוכבת הכיתה, עם מדליית הזהב של התלמידה המצטיינת לשנת 1883. היא הייתה אז בת חמש-עשרה.

אבל אחרי שנים כה רבות של לחץ, של ביצועים מושלמים, של העמדת פנים, של הדחקת רגשותיה העזים ושל ייאוש, היא סבלה מהתמוטטות עצבים מוחלטת. היא רבצה במיטתה בחדר חשוך, לא דיברה וכמעט לא אכלה. אביה, שדאגתו התעוררה לבסוף, החליט לשלוח אותה אל קרובי משפחתו בכפר כדי שתחזור שם לבריאותה ולשיווי משקלה הנפשי. וכך התחילה תקופה שבסופו של דבר נעשתה לשנה המאושרת והמושלמת ביותר בחייה.

בני בּוֹגוּסקי ובני סקלודובסקי היו חלק ממשפחה גדולה, ואחדים מקרוביהם הצליחו להחזיק בבתי האחוזה שלהם ובמקצת מעושרם. מניה בילתה את חלקו הראשון של הקיץ בביתו של דוד מבית בוגוסקי. בהתחלה היא הייתה כה חסרת-אונים וכה מדוכאת, עד שיכלה רק לנוח. אבל בהדרגה שבה אליה רוחה הטובה. היא נטשה את ספרי המדע שלה וקראה רומנים, דגה דגים וקטפה תותי בר עם דודניה, יצאה לטיולים ארוכים ברגל, גלגלה חישוקים, שיחקה בכדור נוצה ובתופסת ונהנתה מ"כל מיני עיסוקים ילדותיים דומים". היא קיבלה במתנה בלוק ציור, והפגינה כישרון והומור כאחד. באחד מרישומיה נראה כלב המשפחה אוכל מצלחת ארוחת הערב שלה. מניה כתבה, "לפעמים אני מצחקקת ביני לבין עצמי ומסתכלת על הטיפשות המוחלטת שלי בסיפוק אמיתי."

בנובמבר היא התארחה אצל דוד אחר שגר רחוק יותר, לרגלי הקרפטים. הדוד ואחד מבניו היו כנרים מחוננים. גם זה היה בית מאושר, מלא מוזיקה, ספרים ואמנות. ואז, בדיוק כשנראה שהתפנוקים עומדים להגיע לקצם, הזמינה אחת מתלמידותיה לשעבר של ברוניסלבה, שהתחתנה עם אדם עשיר, את מניה ואת הלנה להתארח באחוזתה הכפרית מצפון-מזרח לוורשה. המסיבות שם היו אף מפוארות יותר מאלה שערכו דודיה של מניה, והלנה זכרה שהזמן "עבר מהר כמו חלום, אבל הזיכרון שלו נשאר לתמיד".

כעבור שנים סיפרה מארי לבתה איב על השנה הקסומה ההיא, שבה דודיה ודודותיה העתירו עליה מתנות ומזחלות דהרו בלילות מבית אחוזה אחד למשנהו כשהן עמוסות בצעירים צוהלים שסעדו את לבם, פלרטטו ורקדו מזורקה עד עלות השחר. היא סיפרה לאיב איך לילה אחד רקדה כל-כך הרבה עד שסנדליה נהרסו כליל והיא נאלצה להשליך אותם לאשפה. איב, שנולדה לאמה כשזו הייתה בת שלושים ושבע והתייתמה מאביה בהיותה בת ארבעה-עשר חודשים בלבד, התקשתה לראות במאדאם קירי שהכירה עכשיו - האישה הקודרת, השקטה, המתבודדת, קהת הרגש לכאורה - את הנערה המאושרת, הצוחקת והפתוחה שרקדה כל הלילה.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

גאונות אובססיבית - העולם המדעי והאישי של מארי קירי - ברברה גולדסמית
Obsessive Genius: The Inner World of Marie Curie - Barbara Goldsmith


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים