» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים בדצמבר 2005       חזור

מאי-מהות לאימהות
מאת: ענת פלגי-הקר

ההוצאה: עם עובד הפסיכואנליזה מרבה לעסוק באימהות, אך בדיקה קפדנית יותר מגלה שברוב המקרים המדובר באם כאובייקט: מה נחוץ לילד מאימו, איך היא משפיעה על התפתחותו. ואילו האם כסובייקט – חוויותיה שלה, צרכיה וחששותיה, הקונפליקטים והפנטזיות שלה לרוב נמחקת. בספרה זה של ד"ר "ענת פלגי הקר" פסיכולוגית קלינית, ומתמחה במכון הישראלי לפסיכואנליזה מתנהל חיפוש מעין בלשי אחר האם הנוכחת נעדרת בתולדות החשיבה הפסיכואנליטית. כמו במשחק ילדים ידוע, נשמעות מדי פעם הקריאות:"מתחמם... מתקרר... קפוא...לוהט!". אך אפילו בסיום הספר התחושה היא שהאם עוד לא לגמרי נמצאה, גם אם ברור יותר היכן לחפש אחריה.

הסקירה הביקורתית הנוקבת, המשולבת ברקע היסטורי וביוגרפי, פותחת בפרויד, ממשיכה בקליין, בווינקוט ובאחרים, ומסתיימת בתיאורטיקאיות בנות זמננו המושפעות מן הפמיניזם. מסע זה ממחיש את הפיתוי המתמיד להתקרב לחוויית האם, אך להקריב אות לטובת חוויית הילד. בתהליך זה נוצרת דיכוטומיה בין האם ה"טבעית" והאידיאלית לבין האם המאכזבת וההרסנית, דיכוטומיה חונקת המקפחת את המורכבות והקונפליקטואליות שבלב החוויה האימהית.

להלן תוכן העניינים של הספר:
פתח דבר
הקדמה: האם והאימהות בתיאוריה הפסיכואנליטית - בעיות בהמשגה
1. האם והאימהות לפי זיגמונד פרויד, "אבי הפסיכואנליזה"
2. שנדור פרנצי - "האימא של הפסיכואנליזה"
3. הלנה דויטש ו"האימהות הטבעית"
4. קארן הורני - הבריחה מהאימהות
5. מלאני קליין והאם כאובייקט
6. דונלד וודס ויניקוט ו"האם הטובה דיה"
7. ג'סיקה בנג'מין - אימהות והכרה הדדית
8. האימהות על-פי הפסיכואנליזה הפמיניסטית
9. האם כסובייקט - האם אפשר?

מאי-מהות לאימהות, חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט, מאת ענת פלגי-הקר, הוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה בעריכת פרופ' עמנואל ברמן ואילנה שמיר, עיצוב העטיפה: שרה ליברמן - סטודיו עדי שטרן, עיצוב הסדרה: זיוה שליו, על העטיפה: הילה בן ארי, פרט מתוך עבודת קיר (2003), 373 עמודים.

באדיבות הוצאת עם עובד אנו מביאים לפניכם
את פתח הדבר ואת ההקדמה מתוך הספר

פתח דבר
גדלתי במשפחה שבה זכותה של אישה, ואף חובתה, לעצב את חייה כרצונה מובנות מאליהן; והגשמה עצמית במונחים של קריירה אינה נופלת בחשיבותה מהקמת משפחה, ואף עולה בערכה על דאגה למטלות הבית. סיפורים על המתרחש בעולם הבין-מיני הגיעו לאוזני דרך תיאוריה המשעשעים של אמי, אנתרופולוגית במקצועה, על ישיבות עם חברים לעבודה, כולם גברים משכילים: כשעלתה סוגיית הקפה הופנו העיניים אליה בציפייה שתמלא את המטלה, שמובן מאליו כי הטבע חנן אותה בכישורים המתאימים לממשה - להכין קפה לגברים. בצד הזדהותי העמוקה עם מאבקה בתופעות כגון אלה, היתה לי גם ביקורת עליה, וחשתי קנאה בחברותי החוזרות הביתה מבית הספר ומוצאות אימא חגורה בסינר, משגיחה על סירים מהבילים.

כשהגעתי לאוניברסיטה דימיתי שאני בדרכי לכבוש את העולם. הנחתי אמנם שיעמדו בפני מכשולים, אך לא צפיתי שאלה יתייחסו להיותי אישה. התחלתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובמקביל התחלתי טיפול אצל פסיכולוג. אחת מהתגובות שלו לדברי היכתה אותי בהלם. כשהשמעתי ביקורת על התייחסות של אחת התיאוריות להתפתחות הבת, והוספתי כי כאשר אהיה גדולה אנסה לנסח דברים אלו מחדש, הגיב המטפל בנימה משועשעת, ואמר שפרויד לא העריך שאישה מסוגלת להגיע לרמה כזו שתוכל לנסח תיאוריה. ניסיתי לסתור את דבריו ועניתי שפרויד דווקא האמין בבתו אנה (מכל הנשים שסבבו אותו ידעתי אז רק את שמה). על מנת להסיר ספק מליבי השיב לי המטפל שלי שבעיניו של פרויד אנה, בהיותה אישה, לעולם נשארה בעמדת הבת.
התקפלתי והשתתקתי.

עשרים וחמש שנים חלפו מאז. עולם ומלואו. חיים בזוג, הורות לשתי בנות, העמקה בקליניקה, דוקטורט, חברויות, עצבונות ושמחות. לא עוד התקפלות או השתתקות. מן המקום שבו אני מצויה היום אני מבקשת לבחון את אחת התעלומות הגדולות בעיני של חיינו הנפשיים: האימהות. מתוך עניין רב בהתרחשויות הגלויות וסקרנות גדולה לנסתר ולמוסתר, אני מבקשת להישיר מבט אל הסוגיה המתעתעת - מי היא האֵם?

מקורות ההשראה שלי הן האימהוֹת. הן יכולות להיות אימי, אחותי וחברותי. זו יכולה להיות לאורה בראון, גיבורת הספר (והסרט) "השעות" של מייקל קנינגהם, או דולי גיבורת הספר "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום - נשים בשר ודם וגיבורות ספרותיות המייצגות בעיני את הדרמה של האימהות. גיבורות אלו ורבות אחרות מעלות שוב ושוב שאלות נוקבות על אחד מפלאי הטבע המובנים מאליהם והמסתוריים כאחד. הגיבורות הספרותיות, שהן התגלמות הפנטזיה הקיצונית, האיומה והמאיימת הטמונה בליבה של כל אם ואם, מציבות בעצם קיומן את השאלה איך נולדת אם. האם היא נולדת עם כניסתה להריון? או שמא כשהיא חשה את תינוקה נע ברחמה לראשונה? האם בשעה שהיא יולדת? בשעה שהיא מחבקת לראשונה את ילדה? באין ספור הפעמים שבהן היא קמה בלילות לחתל ולהאכיל? בשעה שהיא מיניקה? או שמא דווקא בשעה שהיא נפרדת מילדה לראשונה בגן, בבית הספר, בגיוס לצבא, בנסיעה להודו?

התשובה לשאלה זו תלויה כמובן בנמען. בדומה למתרחש בכל מבחן פסיכולוגי השלכתי, יכולים הקוראים לערוך בדיקה עצמית: מה צף ועולה לנגד עיניהם למול השאלות האלה? התשובה לכך תלויה גם בהזדהות של הנמען: האם הזדהותו נתונה לילד או לילדה או שמא הוא מזדהה עם האם.

בספר זה אני מבקשת לחתור לעבר תשובתה של האם. עבורה מורכב המעבר הן מרגעים חד-פעמיים והן מתהליך שהוא אינסופי. הוא מובן מאליו ועמום וסתום בו-זמנית. יותר מכל חוויית חיים אחרת הוא מהווה "פגישה לאין קץ" בין מעמקי העולם הנפשי המודע והלא מודע ובין נורמות וצווים חברתיים-תרבותיים.

זוהי זירת ההתרחשות שמרכיביה מועדים להתנגש זה בזה ויכולים להותיר את האם עצמה פצועה, חבולה, ובעיקר - מהווה פחות מסכום חלקיה. דומה ש"סכום" זה אינו ניתן לפריטה למרכיביו, ומצד שני - רק מרכיביו יוצרים אותו. מקורות ההשראה שלי הן, אם כן, אימהות הנאבקות בתוך עצמן עם ניסיונן להתהוות כ"אימהות", מחפשות בנואשות את השביל הפנימי והמעשי ל"אימהות טובה".

לאורה בראון, נשואה, אם לילד ובהריון עם ילדה השני, מחפשת את דרכה. היא כמהה לגדר שתשמור על תהליך החיפוש אחר הניסוח המתהווה בתוכה של הזהות האימהית: היא אופה עוגה (לבעלה...).

היא תאפה עוגת יום הולדת - רק עוגה - ברגע זה מצטיירת במוחה עוגה נוצצת ומרהיבה לא פחות מן התצלומים בכתבי העת [...] העוגה תאמר שפע ותענוג, כדרך שבית טוב אומר נחמה וביטחון [...] לפתע נדמה שקל לאפות עוגה, לגדל ילד. היא אוהבת את בנה אהבה טהורה, כדרכן של אימהות - היא אינה מסתייגת ממנו, אינה רוצה להתרחק. [...] היא לא תתאבל על האפשרויות שאבדו, על הכישרונות שלא התגלו (ואולי, אחרי ככלות הכול, אין לה כשרונות כלל?). היא תישאר מסורה לבנה, לבעלה, לביתה ולחובותיה, לכל כישרונותיה. היא תרצה את הילד השני (קנינגהם, 2001, עמ' 65-68).

אלא שלאורה בראון אינה מצליחה לאפות "עוגה" זו שאליה היא כמהה. משהו משתבש, לא עולה יפה. נקודת המבט שלה חסרה, ועקב כך אין היא מצליחה לעמוד למול "הוראות ההפעלה" והציפיות מחוצה לה, כפי שהן מופיעות בירחוני נשים או במבטו של בעלה. כשהיא נותרת לבד היא הולכת לאיבוד. אז היא חשה ביתר שאת מבוכה ובלבול. אין היא יכולה להתאבל על מה שאבד לה, אך גם לא להתמסר לכל אשר יש לה. המרחב הנפשי העומד לרשותה מצומצם ודל. היא חסרת אונים, מוצפת במשאלות סותרות, שרויה במאבק קורע לב בין תשוקותיה השונות. לאחר פלירט קצר עם אפשרות ההתאבדות היא בוחרת בחיים חדשים, המתאפשרים לה רק בעקבות עזיבת ביתה - ילדיה ובעלה. לאורה בראון אינה נכנעת לנורמה המכתיבה לאימהות את המרחב המצומצם של הקיום החווייתי המורכב מחיקוי הדימוי של האם המסורה, השלווה והגאה בילדיה. על מנת להציל את נפשה היא צריכה לברוח ולחיות את חייה הרחק מאימהותה.

לעומתה דולי (קסטל-בלום, 1992) לא מוצאת בתוכה אפשרות להרגיש דבר מלבד חרדה לילד שאותו אספה לחיקה באורח מקרי. היא נצמדת בכפייתיות אליו ולחרדותיה המצמיתות, ובו בזמן מתכננת שוב ושוב להרוג אותו כסוג של המתת חסד. היא מצליחה להרגיע את עצמה ואת תינוקה רק בעזרת זריקות הרגעה:

השתקתי אותו עם הזריקה [...] התקנתי לו חדר רך וספוגי, ויצאתי למרפסת לעשן [...] הזרקתי לי לווריד זריקת הרגעה והוקל לי, וחייו של הילד לפי שעה ניצלו (עמ' 14).

דולי מדמיינת מה יכול לקרות לילד:

לא הייתי מסוגלת לסבול את העובדה שמחלה תתלבש עליו [...] הגעתי למסקנה נחרצת שאנסה להשתלט על אותו פחד נורא שאאבד את ילדי, בכך שאגן עליו עד כמה שאוכל מפני המחלות באשר הן [...] אני, כאם, חייבת להילחם בכל הצרות, אני מוכרחה להגן על הילד הזה מפני אינספור רעות חולות ופגעי טבע. אני חייבת לשמור אותו, שלא יכה בו הברק ויהלום בו הרעם, שהאדמה לא תבלע לי אותו. הכרזתי מלחמת חורמה: דולי נגד שאר העולם. זה היה כאילו שאמרתי לאלוהים שאם אני אחראית על הילד הזה - אז אני אחראית עליו. אני לא רוצה טובות מאף אחד, כולל לא מהוד קדושתו, אני לא רוצה שאף אחד יעשה לי את העבודה (עמ' 17-18).

קול חזר וקרא בי: [...] קברי את הקריירה האפלה שלך, למען השחר של הילוד. שרפי אותה למען הדור הבא (עמ' 20).

דולי ניגשת למלאכת ההצלה. בתחילה היא מחסנת את הילד נגד כל המחלות כולן והוא מגיב בעליית חום, פרפורים והתכווצויות. תכשיר להורדת החום שנתנה לו גרם להיפותרמיה וכיחלון. בלילות היא מקשיבה לפעימות לבו הזעיר בעזרת סטטוסקופ ושומעת רשרושים. היא חותכת אותו על מנת לבדוק את דמו. חששה שמא הוא ידמם למוות מביא אותה לערות את דמה ישירות לתוכו: "חתכתי לעצמי את הווריד בזרוע, חיברתי צינורות והתפללתי שזה יעבוד" (עמ' 22). זה אמנם הרגיע אותה לזמן מה, אולם צמד המילים "רשרוש בלב" הזכירו לה שלא בדקה לו את הלב, כלומר עינה טרם שזפה אותו.

עטיתי על פני את המסכה הירוקה של המנתחים [...] למרות שהפעוט היה בריא ושלם, החלטתי לחתוך אותו. נתקפתי בספק הכרוני שאני סובלת ממנו. רציתי לבדוק במו עיני שאכן הכל בסדר, ואחר כך לבדוק את הבדיקה שלי, ואחר כך לוודא האם הביקורת נעשתה על הצד הטוב ביותר, וכן הלאה (עמ' 24).

וכך במשך שש שעות עוסקת דולי בנבירה בבית החזה של בנה, בלב, בריאות ובבטן: "עשיתי שם מסדר לאיברים, ביקשתי מהם להתפקד. הכול היה במקום [...] וידאתי את זה שוב ושוב, חזרתי על הבדיקה מאות פעמים" (עמ' 25). לפרק זמן קצר נודדת החרדה לביצור הבית, מסגור המרפסות, החלונות, החורים באמבטיה, הכיורים והברזים. אולם, דאגה חדשה צצה: "הכליות, דולי. לא בדקת לו את הכליות!" (עמ' 30).

לא אמשיך לתאר את ניסיונותיה הנואשים של דולי לגדל את בן, זה שמו "כדי שאם יקראו לו אי פעם בן זונה, הוא יוכל להכניס מכות כפל כפליים" (עמ' 15). דמותה של דולי, קריקטורה שנונה וגרוטסקית, לא מוצאת לעצמה מנוח. אף היא מבקשת למצוא דרך לאפות את העוגה הזו הקרויה אימהות - ובמקום זאת יוצרת בתוכה פסיכוזה של דאגה שאין לה רוויה ואין לה הרגעה. שתיהן, לאורה ודולי, מוצאות עצמן נאלצות לחתוך - לאורה, מביתה ומשפחתה ומכל חייה הקודמים; ודולי, בבשר החי - בגוף הממשי. שתיהן אינן מוצאות מילים שיתגלגלו במחשבותיהן וינסחו ויבטאו את המתרחש בקרבן. על כן האופן היחיד של ביטוי שהן מוצאות הוא מוחשי, ממשי - לחתוך!

ה"להיות" או "לחדול" האימהי מצוי אצל שתיהן כשני צדי מטבע שאין בה צד מנצח. ה"לחדול" הוא ה"לקום וללכת" של לאורה, ואילו ה"להיות" הוא מלחמת חורמה בכל הרעות שיכולות להזיק לילד - סגנונה של דולי. קודם לכן מנסה לאורה להציל את המצב דרך מחשבות אובדניות, שהן מעין היפוך לכאורה של המתת החסד של הילד שאליה מתכוונת דולי. הצלילה לתוך האימהות מותירה את שתיהן מרוקנות מעצמן, נלחמות למען טיפת חמצן, מנסות לממש את הפנטזיה האימהית הטובה, הכול יכולה, המסורה.

דמויות אלה, כדרכם של ייצוגים אמנותיים, מצביעות ומשקפות עבורנו את הכשל המובנה בתוך העמדה הרגשית, החברתית והתיאורטית שלנו כלפי האימהוּת. המאמץ וההשקעה הנפשית והמעשית שלהן ניצבים כאנדרטה העומדת מול כישלונן להתרווח בתוך עמדת האֵם, שהפנטזיה היא לראותה כטבעית ומובנת מאליה. פנטזיה זו מובילה בין השאר לסטריאוטיפ הקיים בדבר הפיצול בין דימוי האם הטובה והאם הרעה. מול דיכוטומיה זו המוצעת כמרכולת לאימהוֹת -שוברות דולי ולאורה את הכללים (והכלים). לאורה, המשתדלת בכל מאודה להיות "אם השנה", הופכת בסופו של דבר להיות להיפוכה הגמור, בנטשה את ילדיה (והדבר אף מודגש בהאריכה ימים אחריהם). דולי, "האם המוטרפת" המפחידה, נצמדת לבנה במסירות ללא גבול וקצה. מי היא, אם כן, האם הטובה ומי הרעה? זו הנצמדת לילדה או זו העוזבת אותו? זו החותכת אותו או זו ה"חותכת ממנו"? דמויות קיצוניות אלה יש בהן כדי להאיר את המבוכה והבלבול בתוך נפשה של האם.

שתי הגיבורות הספרותיות הללו מדגימות, כל אחת בדרכה, את המורכבות של החוויה האימהית. בהינף קולמוס ניתן לשפוט אותן ולגזור את דינן בכיכר העיר. האחת, לאורה, כיוון שהיא יודעת פחות מדי על עצמה; והאחרת, דולי, כיוון שהיא יודעת יותר מדי. אולם, אף שהן מייצגות קטבים מנוגדים של הוויה זו, הן מגיעות יחדיו ל"קו הגמר", והופכות שתיהן להתגלמות "האם הרעה".

אני מבקשת להציג בספר זה את הדטרמיניזם של התהליך אותו תיארתי, כאשר נקודת הזינוק זהה - העדר אפשרות לחשוב על האימהוּת מתוך נקודת המבט של האם. דרך אימהוֹת אלה אני מבקשת להצביע על מורכבות החוויה האנושית המחפשת לה ממד חדש של חשיבה על המתרחש בקרבן - בין גופן לנפשן, בינן לבין עצמן, ובינן לסביבתן. אלא שהסביבה, המיוצגת בעוצמה רבה גם בנפשה של האם, טרם הציעה לה מילים המתנסחות למשפטים שיוכלו לשמש עבורה כחומרי בניין נפשיים שהיא תוכל ליצור עמם, עבור עצמה, חוויה נפשית חדשה, מורכבת ומתפתחת. על כן כל שנותר לאימהות אלה ולאחרות הוא לנצור בתוכן את הכמיהה ואת המשאלה שיהיה בידן להרחיב ולהעמיק את המרחב הנפשי, שממנו נובעים לא רק מעשיה של האם אלא גם מחשבותיה, דמיונה ורגשותיה. לחילופין, הן יכולות, לכאורה, ליטול את חירותן בידיהן ו"לחתוך" - כמו לאורה ודולי. אז הן נופלות באחת לסטריאוטיפ של האם המסרסת, הנוטשת, החודרנית. סטריאוטיפ זה דוחק ומוחק את מצוקתה של האם העומדת מאחוריו, ואשר מופיעה בו כדמות קרטון שטוחה - גם אם מאיימת.

לאורה ודולי הן הגיבורות של ספר זה, למרות שאין הוא עוסק בהן במישרין. בספר העוסק בתיאוריות ובתיאורטיזציה אני מנסה להציע דרך שתאפשר חיבור במקום חיתוך - דרך שלישית לחיפוש אחר המהות האימהית והאפשרות לממשה. יש בו ממין החידה הבלשית - מעין חיפוש אחר האם הנעדרת, המפזרת אחריה סימנים המעידים על קיומה. את החיפוש אחריה בחרתי למקד בתיאוריה הפסיכואנליטית על שלל הקולות בתוכה - החל מפרויד וכלה בפסיכואנליטיקאיות הפמיניסטיות. אצביע על כך שהתיאוריה העשירה והעמוקה ביותר להבנת נפשו של האדם כשלה ומעדה אף היא אל מול אחת מאבני הפינה שלה - האם. עקב כך אין היא מצליחה להציע לחוויה האימהית, התיאורטית והממשית כאחת, מרחב נפשי גדול דיו על-מנת להכיל בתוכו את העוצמה והמורכבות הפוטנציאליים הקיימים בו. העיסוק בהבניה תיאורטית חיוני והכרחי על-מנת לעודד שינוי בחשיבה של הפרט ושל החברה על האימהות. לישת הבצק הזה - דהיינו העיסוק במושג האם והאימהות - פותחת אפשרויות חדשות עבור החוויה והזהות האימהית, כפי שהיא מתפתחת אצל האם עצמה.

רק על-ידי לישת החומר הזה לפני ולפנים נאפשר ללאורה, לדולי ולאימהות אחרות שקולן לא קיבל מעולם תהודה ושֵם, לאפות את עוגת האימהות: לבטל את הקו המפריד בין "מי שהן" לבין "מה שהיו רוצות לחוש" ולהפוך בכך את מה שהן חשות - למי שהינן.

ספר זה מבוסס על עבודת דוקטורט: "האם כסובייקט: (אי)מהותה בפילוסופיה, בפסיכואנליזה ובפמיניזם", שהוגשה בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת חיפה, ב- 2003. העבודה נכתבה בהדרכתם של פרופ' עמיהוד גלעד, פרופ' עמנואל ברמן ופרופ' טובה רוזן. לא יכולתי לבקש עבור עצמי ליווי מאפשר, תומך ומעשיר יותר מאשר זה ששלושתם העניקו לי, כל אחד לחוד ובהשלמה הדדית. דרכם המיוחדת אפשרה לי ליהנות מתקופת המחקר, החשיבה והכתיבה באופן שאינו מובן מאליו בשדה האקדמי.

תודה לפרופ' עמיהוד גלעד שלא הסתפק בביטוי סקרנותו והתלהבותו לאורך הכתיבה אלא גם העניק לי "רוח גבית" ששילבה החזקה, עידוד ודחיפה במינון המדויק הנדרש; לפרופ' טובה רוזן, מאוניברסיטת ת"א, שהתגייסה והתפנתה ככל שנדרש, והאירה את הכתוב מהזווית הייחודית שלה.

תודה מיוחדת לפרופ' עמנואל ברמן שהינו שותף לא רק לעבודת הדוקטורט אלא גם לפיתוחו לספר. זכיתי בכך שעמנואל מלווה אותי כבר יותר משני עשורים בתחנות השונות של התפתחותי המקצועית - הקלינית והאקדמית, תמיד בנדיבות, תמיכה ואמון ללא סייג. בתחנה הנוכחית, כעורך הסדרה, לימד אותי עמנואל איך הופכים עבודה אקדמית לספר. חלק מלמידה זו נעשה בעזרתה של ד"ר אילנה שמיר שאף שקדה על העריכה הלשונית. אני חבה לה תודות על עבודתה ועל האווירה הנעימה שבה התנהל בינינו הדו-שיח.

"לגדל" דוקטורט וספר נדרש כפר שלם. היו איתי משפחתי הקרובה ומשפחתי המורחבת. זכיתי לתמיכתם החמה של אימי - ד"ר פיליס פלגי, ושל אחותי וגיסי - ד"ר אילנה וד"ר אהוד קופמן. לצידי גם עמדו קבוצת "אחיותי": רחל בניטה- נירנבלט שלא התעייפה מלקרוא את הטיוטות, להעיר ולהאיר. נגה בדנס ואירית בן-עטר כהן שעזרו לי לחדד את מחשבותי לכל אורך הדרך. קראו וסייעו גם ענת מריאן-צ'רנובילסקי ושוקי דורבן. כל אלו יחד עם מיכל ביבי, מיכל אילון, שילה ספירו, ענת בן-עזרא, אירית קוגל ופרופ' יולנדה גמפל ליוו וממשיכות ללוות אותי לאורך עשייה זו ובחיי בכלל.

ולבסוף, תודה רבה לראובן, להגר ולאביגיל - שותפי להתהוות המחשבות ולמעשים העומדים מאחורי הכתיבה על "האם כסובייקט".

הקדמה: האם והאימהות בתיאוריה הפסיכואנליטית - בעיות בהמשגה
המשגת האֵם כסובייקט היא נושא הספר. הטענה המרכזית השזורה לאורכו היא, שאופן ההמשגה של מהות האֵם והאימהוּת בתיאוריה הפסיכואנליטית מצביע הן על כשל פילוסופי והן על כשל פסיכולוגי. כשלים אלו חוברים יחדיו ויוצרים תעתוע: האֵם והאימהות הן, לכאורה, ציר מרכזי בחשיבה הפסיכואנליטית, בעוד שבפועל כמעט ואין הן קיימות בה כלל. במילים אחרות, קיומו של פער בין מרכזיות האם כאובייקט לבין היעדרותה כסובייקט  (1)  הוא נקודת המוצא לדברי. יתר על כן, אני טוענת שהן התיאוריות הפסיכואנליטיות המצביעות על תפקידה של האם ועל חשיבותה, והן אלו המתייחסות למשמעות האימהוּת עבור האם, חוזרות במהרה לציית למוסכמת הדיבור על האם מנקודת ראות ילדית, זו של הבן או של הבת. קריאה מחודשת בטקסטים פסיכואנליטיים מאפשרת לראות שתופעה זו נובעת מקושי פסיכולוגי להכיר ב"חוב לאם". חוב זה מתאפיין בכך שאין אפשרות להחזירו, ואִם אין הוא מעובד נפשית, הוא מפעיל את מנגנוני ההגנה של הפיצול, ההכחשה וההדחקה המביאים, בסופו של דבר, ל"מחיקת האֵם".

אני מבקשת להצביע בדברי גם על הקושי הפילוסופי להתייחס לאם כמהות, שמוליך - כפי שרומזת כותרת הספר - להפיכתה לאי-מהות. מושג האם מקשה, באופן עקבי ומתמיד, על התיאורטיזציה של עצמו כסובייקט, ומופיע שוב ושוב כמהות חמקמקה. דרך קריאה מחודשת של התיאוריות השונות לאורך התפתחותן ההיסטורית, אני מצביעה על מה שניתן לכנות "מנגנון מחיקה", או "מנגנון דיכוי" של האם כסובייקט, ותפיסתה כאובייקט וכפונקציה עבור האחר. כאשר מדובר כבר על סובייקטיביות אימהית, זו מוגדרת ומיוצגת במונחים של זהות (identity) מובחנת ומוכללת, ומשמשים בה מונחים הלקוחים מהחשיבה המערבית הגברית המקובלת (דואליזם של גוף-נפש, אני-אחר ועוד) המעודדת תפיסה היררכית, פטריארכלית. אני מבקשת להראות כיצד האפשרות היחידה של האימהוֹת להחיל על עצמן סובייקטיביות כזו היא דרך הגדרתה של האימהוּת כמהותנית-גופנית - משמע, מהותה והכרחיותה נובעת מעצם קיומו ותפקידו של הרחם, והיא קיימת לכאורה כישות קבועה ואחידה. (2) 

עוד עולה מקריאה מחדש בטקסטים פסיכואנליטיים, כי לפי תפיסת האימהות כמהותנית ישנה חפיפה בין מושג האימהות לבין מושג הנשיות. הבעיה היא שהגדרת האימהות המהותנית מייצגת את האימהיות והנשיות במונחים שאינם עולים בקנה אחד עם סובייקטיביות אישית אותנטית. אִם האימהות היא הכרחית וטבעית, כיצד יכולה אישה ו/או אֵם ליטול לעצמה חופש בהגדרה העצמית? התוצאה הבלתי נמנעת היא שנשים ואימהוֹת מוּצאות מהאפשרות להיכלל באמת בהמשגת הסובייקטיביות שלהן עצמן.

האופן שבו נמנעת מהאימהוֹת האפשרות לחוות את עצמן כסובייקט, ואף להיתפס כך בעיני הסובבים אותן, נסמך על מנגנון ה"פיצול". מנגנון זה מופיע בשני אופנים - בגלגולו הפילוסופי הוא מופיע בצורך, הכפייתי לעתים, לחלוקה דיכוטומית, בינארית והיררכית (ערכית), ואילו בגלגולו הפסיכולוגי הוא מופיע כמנגנון הגנה המפריד והמחלק ייצוגים פנימיים ותגובות רגשיות לקטגוריות של "טוב מושלם" או "רע מושלם", של האדרה ושל הפחתת ערך. מגעם של מנגנונים אלה במושג האימהוּת יוצר מעין "חור שחור", המוסתר על-ידי עיסוק אינטנסיבי באם ובאימהות - בהאדרתה או בהאשמתה. התוצאה היא שהתפתחות מושג הסובייקט, ובהמשך לכך הרעיון של יחסים בין סובייקטים, מגיע למבוי סתום בחשיבה על האם.

ניתן לראות אפוא שתופעת האם והאימהות נראית פשוטה וטבעית במבט ראשון, אך במבט שני ושלישי היא מתגלה כמסובכת, מורכבת ופרדוקסלית. מסתבר, שהעמידה מול הפלא של הטבע מאירה גם את חוסר האונים האנושי - של הבת, הבן והאם כאחד, ומעצבת טרגדיה אנושית שהיא גדולה מזו האדיפלית (ואף מכילה אותה). זוהי הטרגדיה של תלות בדמות כה מרכזית שהינה בו-זמנית "גדולה מהחיים" וקטנה כמותם.

התחום הפסיכואנליטי והחשיבה הפמיניסטית נפגשים סביב מורכבות הנושא של המשגת האימהות. כלי העבודה הדרושים על-מנת להאיר את הנושא הם החשיבה והניתוח הפסיכואנליטיים וביקורת הקריאה הפמיניסטית. ביקורת הקריאה הפמיניסטית מזוהה, בראש וראשונה, עם דבריה של איליין שוולטר ((Showalter, 1985, הרואה את מטרת העמדה הפמיניסטית בפיתוח התיאוריות של ההבדלים בין המינים בקריאה, בכתיבה ובניתוח הספרות היפה, וטקסטים אחרים. עמדה זו מתמקדת בסקירה ובפיענוח כל הקשרים הסמויים בין הטקסטואליות לסקסואליות, בין הכללי (ג'נרי) למגדרי (ג'נדרי), בין הזהות הנפשית-מינית לסמכות התרבותית (Gilbert, 1985). החתירה לכך נעשית, על-פי ג'ילברט, דרך החזרה (return) להיסטוריה של התרבות המערבית ודרך פירוש מחדש (reinterpretation) של הטקסטים המרכזיים שלה. ג'ילברט מצטטת את וירג'יניה וולף המדברת על כתיבה מחדש של ההיסטוריה ((rewriting ; את אדריאן ריץ' האומרת שכתיבה נשית צריכה להתחיל עם התבוננות חדשה ((re-vision על העבר; את קרול היילבורן הטוענת שעל נשים להמציא מחדש (reinvent ) את הנשיות; ואת ג'ואן קלי שהצהירה שיש להחזיר (restore ) נשים להיסטוריה ולהחזיר את ההיסטוריה לנשים (עמ' 32).

הביקורת הפמיניסטית של טקסטים שנשים כותבות, על-פי שוולטר, נחלקת לשני סוגים: הראשון עוסק באישה כקוראת והשני עוסק באישה כסופרת, כיוצרת של משמעות הטקסט, עם ההיסטוריה, התמות והמבניות של ספרות נשים. העיסוק בטקסט שכותבת אישה כולל התייחסות לפסיכודינמיות של היצירתיות הנשית, לבלשנות ולבעיית השפה הנשית, וכן ללימוד של יצירות ויוצרות ספציפיות. סוג זה של שיח מכונה "גינוקריטיסיזם". שוולטר מקבלת את ההבחנה לפיה הביקורת הפמיניסטית משולה לברית הישנה, הממוקדת בטעויות ובחטאי העבר; ואילו הגינוקריטיסיזם, כמו הברית החדשה, תר אחרי העתיד, שם נמצאת הארץ המובטחת של החזון הפמיניסטי. שלא כמו הביקורת הפמיניסטית, הגינוקריטיסיזם טומן בחובו אפשרויות תיאורטיות חדשות מעצם ההגדרה מחדש של טבע השאלות המונחות על השולחן. שוולטר (עמ' 243) מוסיפה ששני הסוגים של הביקורת הפמיניסטית משלימים זה את זה.

התיאוריות של הקריאה הפמיניסטית ושל הגינוקריטיסיזם הן פרדיגמות של שיח ומחקר מתחום הספרות. הן משתמשות בארבעה מודלים של שונות (difference) - הביולוגית, הבלשנית, הפסיכואנליטית והתרבותית. (3)  כל מודל כזה - על הטקסטים, הסגנונות והשיטות הייחודיים לו - מייצג אסכולה ביקורתית. ברצוני לשאול פרדיגמות אלו מתחום הספרות, ולחזור ולקרוא בעזרתן קריאה מחודשת בטקסטים תיאורטיים פסיכואנליטיים; זאת הן מהזווית של הביקורת הפמיניסטית המתרכזת בחיפוש אחר תיאור האישה או היעדרה, והן מהזווית של הגינוקריטיסיזם המתמקד בטקסטים שנכתבו על-ידי נשים ומנתח את אופן ההבניה שלהן את החוויה הנשית.

קריאה כזו מציבה את המושג מגדר (gender) כקטגוריה מרכזית, היוצרת את תיאוריית הקריאה הפמיניסטית. שוולטר מציעה למקם את תיאוריות הקריאה המקובלות - המבארות, מפרשות ומנסחות אמיתות - בנקודה של "תצפית על", הנקייה לכאורה מאידיאולוגיה מוקדמת. בניגוד לחשיבה המקובלת, שלפיה הקריאה היא מיומנות נרכשת שנשים וגברים כאחד מחונכים לבצעה כקוראים החפים לכאורה מאידיאולוגיה, היא מצהירה מראש על הפריזמה שדרכה היא מעוניינת לקרוא את הטקסטים השונים. הצהרתה של שוולטר הופכת את הקריאה מקריאה נשית לקריאה פמיניסטית, הבחנה שניסחה אורלי לובין (1993). לדעתה קשה לשרטט קו חד ומדויק בין שני אופני הקריאה, שכן בשניהם מדובר "בקריאה חתרנית (היינו, קריאה המתבצעת בתוך כדי מאמץ לכונן את הקוראת כסובייקט במרכז, כנגד טקסט המעמיד אותה בשוליים)" (עמ' 66). ההבדל בין שתי הקריאות מתמקד בכך, שהקריאה הפמיניסטית מתאפיינת במודעות ובמכוונות שמטרתה המוצהרת היא חשיפתה של המניפולציה הגברית. הקריאה הפמיניסטית מניחה מראש את מוגבלותה של הקריאה הנשית, כיוון שנשים חונכו לבצע אותה לא כ"נשים", אלא כקורא/ת כללי/ת, "סתמי/ת".

הסכנה הנשקפת מן הקריאה הנשית היא להתקבע מראש בתפיסה שיש בה אנטגוניזם, וליפול למהמורה הידועה של החלפת אידיאולוגיה אחת באחרת. כדי לנסות ולהימנע מכך, ברצוני לחזור להבחנה שעורכת לובין בין קריאה נשית לקריאה פמיניסטית. הבחנה זו מגלמת בתוכה הצהרה המבהירה מהי נקודת המבט ומהווה אבן-יסוד גם במחקר זה העוסק בטקסט, אף-על-פי שאין עניינו בספרות ובפואטיקה. ברצוני להסתמך על דבריה אלו ולעשות בהם שימוש על-ידי קריאה חתרנית ואחרת, קריאה המתאפיינת בכוונה להסיט את אשר בשוליים למרכז, ובמודעות לכך.

תזוזה זו בתוך הטקסט, מהשוליים למרכז, היא מעשה המכונן את הסובייקט (במקרה זה, האֵם), ומחלץ אותו ממעמדו הקודם כ"אובייקט" או כ"אחר" מול מי שבמרכז. כלומר, לפי לובין, במעשה הקריאה החתרנית מתנגד האובייקט להצבתו זו על-ידי מרכז הגמוני, ותחת זאת הוא כותב את הנרטיב שלו בעצמו. מהלך זה אפשרי רק במקרה שהטקסט הוא הגמוני והוא נקרא על-ידי קורא שהטקסט מציב אותו מראש כ"אחר". רוב הטקסטים הפסיכואנליטיים, כולל אלו שהספר דן בהם, שייכים לקטגוריה זו.

בהמשך מציעה לובין אפשרות נוספת של טקסטים המעודדים קריאה מתוך הזדהות בהעמידם את האישה במרכז. למשל, הפרק בספר זה המוקדש לעבודתה של ג'סיקה בנג'מין, והפרק הבא אחריו המציג את התיאורטיזציה של פסיכואנליטיקאיות פמיניסטיות שונות (המבקשות להעמיד את האישה והאם במרכז), ייקראו וינותחו בעין מבקרת אך מעמדה מזדהה. אולם, אין לטעות ולראות את העמדת הדברים על הדיכוטומיה של חלוקת הטקסטים לכאלו שכותבות נשים מול אלו שכותבים גברים. נכון יותר לראות את אופן הקריאה כ"משתנה לא בכפוף למינה של הכותבת, אלא בכפוף לסוג השליטה שמנסה הטקסט להפעיל על הקוראת" (עמ' 69). לעתים ניתן להצביע על כך, שלמרות שמדובר בטקסט שכתבה אישה ושאף עוסק בה, עדיין מתבקש מאבק כוחות בינו לבין הקוראת שלו. מאבק זה יתקיים עם כל טקסט שאישה צריכה לבסס עצמה מולו כמרכז. "חשיפתו של הטקסט כ'גברי', למרות מינה של המחברת, לא מבטלת את התהליך שבו מארגנת הקוראת את עצמה בתוכו מתוך תקשורת של הזדהות ואינטימיות; אדרבא, תהליך זה, לא רק שהוא הטעיה ראשונית - הוא גם הפיתוי האולטימטיבי לכניעה מוחלטת לערכים של הגמוניה גברית" (עמ' 70). דוגמה לכך מוצגת בפרק העוסק בתיאורטיזציה של הלנה דויטש.

ובחזרה לסוגיית האימהות: בהמשך אצביע על כך שיש קושי להמשיג את האם ואת האימהוּת. בניגוד לתחושה הרווחת שהאימהות היא מושג ברור ונהיר לכול, מתברר יותר ויותר כיצד מושג זה מהווה "חומר נפץ" תיאורטי, המרחיק ממנו בפועל כל תיאורטיזציה. הבעיה אינה נעוצה כלל ועיקר בהיעדר הגדרה מונוליטית לאימהות, אלא בכשל המשגתי שהוא סמוי מן העין. לכאורה, האם והאימהות מהוות אחד מהמוקדים התיאורטיים המרכזיים בתפיסה הפסיכואנליטית. אולם בפועל מתברר שהאימהות מוחבאת לה במעין "קפל קרקע", כך שגם הסתכלות ממוקדת לעברה יכולה להטעות את המתבונן.

טענה מקבילה מופיעה בעבודה פורצת דרך של הפילוסופית פטריס דיקווינזיו (DiQuinzio, 1999). דיקווינזיו מציעה ניתוח פילוסופי-פוליטי החושף את הכשל בהמשגת האימהות ומסביר מדוע במגבלות (הנסתרות) של החשיבה הקיימת המשגה זו אינה אפשרית. דבריה של דיקווינזיו מקבילים לדברי בנקודת המוצא - באבחון ה"סימפטום": העובדה שהאימהות כשלעצמה אינה מומשגת. אלא שדיקווינזיו מתמקדת בכשל הקיים בפילוסופיה הפמיניסטית, בעוד שאני מתמקדת בתיאוריה הפסיכואנליטית. לא רק ששדה המחקר שונה, אלא שגם הכלים המחקריים אחרים; ובסופו של דבר - המסקנות שונות. דיקוויניזיו מצביעה על האימהות כנושא המעורר דילמות ופרדוקסים. לדעתה, על הפמיניזם להגדיר מחדש את מטרותיו התיאורטיות, ובמקום להמשיך ו"לפתור" את בעיית האימהות עליו לסמן כמטרה את ההתנגדות לאינדיבידואליזם ואת הגדרת האימהות המהותנית. הניתוח שלה לא פוסח גם על התיאוריה הפסיכואנליטית. לטענתה, השימוש של הפמיניזם בתפיסה הפסיכואנליטית יוצר לא פעם את מה שהיא מכנה "רגעים אידיאולוגיים" שבהם, בלא משים, ישנה הטיה לעבר מהותנות (עמ' 5-6; 174-204). דיקוויניזיו ממקדת את דבריה בתיאורטיזציה של ננסי צ'ודורו וג'וליה קריסטבה (עמדותיהן יפורטו בפרק 8) ומכלילה מהן על הסכנות הטמונות בחשיבה הפסיכואנליטית לתיאורטיזציה של אימהות. בהמשך דברי אצטרף לטענה זו ואף אוסיף לה הוכחות. אף-על-פי-כן ברצוני גם לטעון, שדיקווינזיו מחמיצה כאן את העיקר. דווקא התיאוריה הפסיכואנליטית יכולה לייצר מתוכה הן את המושגים היכולים להקיף סובייקטיביות אימהית רבת גוונים והן את המרחב שיכול להכיל את האימהות, הממשית והתיאורטית, על הפרדוקסים והסתירות המתקיימים בה. בניגוד לדבריה של דיקווינזיו, ברצוני להראות שאין צורך, ואף לא רצוי, להשתחרר מהתיאוריה הפסיכואנליטית על-מנת להשתחרר ממושג האימהות המהותנית. הטעות של דיקווינזיו נעוצה בכך שהיא התמקדה בחלק צר מתוך היריעה הפסיכואנליטית, וכן בכך שהיא ויתרה על התהליך של בירור המוץ מן התבן. בפרק המסכם אצביע על כך, שההסברים והמסקנות שאפתח יכולים להאיר היבטים נוספים בדבריה של דיקווינזיו, ולהעשיר בכך את המבט הכולל על הקושי האפיסטמולוגי להמשיג את האם מנקודת מבטה היא. אם כן, התיאוריות הפסיכואנליטיות, כתיאוריות של תהליכים נפשיים לא מודעים, מהווות בספר זה הן כלי מחקרי והן שדה מחקר. בדוני בנושא זה אני מצטרפת לכותבות רבות  (4)  שניגשו לטקסטים פסיכואנליטיים בקריאות מחודשות, אך התמקדו בעיקר בפרויד ולאקאן. בניגוד לרוב המגמות הרווחות היום בתחום, אני מתמקדת במקומה של האם, ולאו דווקא במקומה של האישה. כמו כן אני מתפרסת על-פני מסורת פסיכואנליטית רחבה, הכוללת את זיגמונד פרויד, שנדור פרנצי, הלנה דויטש, קארן הורני, מלאני קליין, דונלד ויניקוט, ג'סיקה בנג'מין, ננסי צ'ודורו, לוס איריגארי, הלן סיקסו וג'וליה קריסטבה. רשימה זו מייצגת לדעתי קו מתפתח של חשיבה פסיכואנליטית בכלל ושל חשיבה על אימהוּת בפרט, החל מפרויד ועד ימינו אנו. לאחר הניתוח של הדינמיקה המורכבת הפועלת לסילוקה של האם מהשיח הפסיכואנליטי (ובעקבות זאת מהתרבות ומהחברה), אני מציעה, בפרק הסיכום, פרדיגמה חדשה של אפשרות חשיבה על "האם כסובייקט". פרדיגמה זו מרחיבה ומגמישה את גבולות השיח באופן שהאם תוכל להיכלל בו כנדרש.

מטבע הדברים, אני פותחת בקריאה מחודשת בכתביו של פרויד ומתמקדת באופן שהוא המשיג בו את האם, הן במאמריו התיאורטיים והן בתיאורי המקרים שלו. אני מראה כיצד פיתח פרויד דפוס של התקרבות והתרחקות מהמורכבות של הדמות האימהית. משיכה ודחייה זו היו בעלי עוצמה והושלכו באופן בוטה על האם, המצטיירת עקב כך כמפתה, לאחר מכן כמשפילה, ובסופו של דבר כמחוקה. אני מראה כיצד מנגנון הפיצול גורם לחסימת האפשרות לשרטט דמות אם מורכבת, המהווה סובייקט עבור עצמה ועבור הסובבים אותה. בעוד שהאספקט הפילוסופי של הפיצול מופיע כנטייה לדיכוטומיה בינארית והיררכית, הרי בפרק זה אני מצביעה על הווריאציה הרגשית וההגנתית של אותו מנגנון אינטלקטואלי. הדבר ניכר הן בזיכרונות ובחלומות של פרויד, הן בתגובותיו כלפי מטופליו והן בפערים ההרמנויטיים - הקפיצות חסרות הפשר והבלתי-מודעות בתוך הטקסט.

מושג האם מהווה בכתביו של פרויד גורם חתרני המאיים על מיתוס היסוד של התיאוריה הפסיכואנליטית, ובעיקר על הנקודה הארכימדית שלו - התסביך האדיפלי. כפי שאני מראה, מחיקתה של האֵם מובנית בתוך ההגדרה של התסביך האדיפלי. האֵם היא המקום שממנו מתחילים הדברים. היא ה"בראשית", שכה קשה להכיר בה, ולכן רב המאמץ להתעלם ממנה. בתהליך מחיקה אקטיבי זה הבטיח פרויד דבר אחד: מיצוב האֵם כאובייקט ריק וחלול, כפי שהיא מופיעה מנקודת מבטו של הגבר שרק הפאלוס שלו הוא היכול למלא אותה ולהעניק לה משמעות.

התיאוריה הפסיכואנליטית המשיכה להתפתח ולהשתנות במקביל לפרויד ואחריו. אחת מהתרומות המשמעותיות, אם כי העקיפות, לתיאורטיזציה של האימהות מצויה בכתביו ובפועלו של תלמידו של פרויד - שנדור פרנצי. המשגותיו התיאורטיות והקליניות של פרנצי לא עסקו באופן ממוקד בנושא האם והאימהוּת, ואף לא באישה ובנשיות, וזאת למרות דמותו האימהית של פרנצי עצמו, כפי שהתקבעה בתודעה הקולקטיבית. בדיון בדבריו של פרנצי נדרשתי ללקט את התייחסויותיו הספורות לנושאים אלו מתוך שלל המשגותיו בנושאים שונים. עם זאת, קריאה בכתביו מגלה את שורשיה העמוקים של עמדתו, המתעקשת להביא בחשבון שני סובייקטים בו-זמנית, ומאשרת את טענתי כי היעדרותה של עמדה זו מראשית הפסיכואנליזה מהווה "עקב אכילס", בעיקר של המשגת האֵם. אולם, כמו פרויד וכמו תיאורטיקנים רבים אחריו, לא הצליח פרנצי להשתחרר מיחסו האמביוולנטי לנשים בכלל ולאימהות בפרט. ההבדל בינו לבין האחרים מצוי בכך, שלמרות שגם הוא לא הצליח לגשר על-פני הפיצול בין האם האבסטרקטית והאידאלית לבין האם המציאותית ה"רעה", הרי לפחות היה מודע לכך שהוא מחזיק בדעות אלו בו-זמנית.

בפרק הדן בכתביו של פרנצי אני מחדדת את משמעות הדברים בהקשר לסוגיה של המשגת האימהות, ועומדת על השלכות ההבנה שלו, שעל-מנת לקיים קשר חי, תורם ומתפתח (במקרה זה קשר תרפויטי), יש צורך ליצור מרחב לשני סובייקטים. מחשבותיו של פרנצי על מקום הסובייקטיביות של האנליטיקאי עשויות לייצג את המהות של האימהות, שאותה ארצה לנסות להמשיג: מהות פרדוקסלית רבת פנים, גמישה, משתנה ושרויה בתנועה מתמדת. אולם פרנצי לא פסע את הצעד הנוסף הנדרש לצורך עריכת האנלוגיה בין מקומו של האנליטיקאי כסובייקט לבין מקומה של האם כסובייקט. הקריאה בכתביו קידמה במעט את עניינה של עבודה זו ואת השערותיה, אך עיקר חשיבותה בכך שדרך ממצאיה ניתן להעמיד תשתית רעיונית המכירה בסובייקטיביות אימהית.

רעיונותיו של פרנצי דילגו מעל הדור של תיאורטיקנים ותיאורטיקניות שהופיעו אחריו. לפיכך הפרקים הדנים ברעיונותיהם, ובעיקר הפרק המוקדש למחשבתה של הלנה דויטש, מתעדים נסיגה מהישגיו התיאורטיים, בוודאי בהקשר של החשיבה על האימהות. דויטש מקצה לאם ולאימהות מקום נכבד ביותר במחשבתה, אך לצד זה היא מבקרת את בנות מינה ואף מגלה כלפיהן עוינות. פער זה מוביל לכך שדויטש אינה יכולה ליצור מבנה מחשבתי שיבטא הן את הביולוגיה של האם והן את הפסיכולוגיה שלה, והתוצאה היא תפיסה מהותנית של האימהות ושל המזוכיזם הנשי. ניתן לראות, כי למרות שמדובר בטקסט שנכתב על-ידי אישה וגם עוסק באישה, עדיין צריכה האם כסובייקט לבסס עצמה בו. אנו נותרים אפוא עם המשכה של התופעה שניכרה בעיקר אצל פרויד, והיא שלמרות ההתמקדות התיאורטית באם, היא עצמה נדחקת לשוליים, ובניסיונות להמשגתה מופיעים פערים וסתירות שונים ומשונים. דויטש הצליחה אמנם לעבות את התיאור של נשים ואימהות, אבל לא רק שלא קידמה את העמדה הסובייקטיבית של האם, אלא שלעתים קרובות מסגרה אותה בגבולות שנקבעו מראש, לפי זווית הראייה החברתית-גברית. הקריאה בדבריה של דויטש ממחישה ומחזקת את טענתי, שרק חשיפת הקשיים הכרוכים בהמשגת האימהות תאפשר לפרדיגמה חשיבתית חדשה להיווצר.

במקביל לדויטש עסקה גם קארן הורני בניסיון להבנות סוגיות נשיות ואימהיות בתוך התיאוריה הפסיכואנליטית. בפרק העוסק בכתיבתה של הורני אני מראה כיצד "יצאה לדרך" בכוונה לשחרר את האישה מכבלי התפיסה הגברית, אך בסופו של דבר נראה שהיא הותירה אותה כלואה בתוך הביולוגיה שלה. הורני, שקידמה באופן משמעותי נושאים נשיים ותיקנה עיוותים שהתגלו במושגיו של פרויד (למשל "קנאת הפין"), כשלה כקודמיה בהמשגת האימהות. נראה שגם היא בלמה את עצמה בדיוק במקום שבו היה בידיה להמשיך ולהציע המשגה של אימהות. למול המחנה הגדול של הדוגלים במרכזיות הפאלוס, תופעה שהורני הצביעה עליה וניסתה לפרשה ולאזנה, היא עצמה כמעט ולא תרמה צורת המשגה אחרת. מלבד תרומות מעטות משלה לתפיסת חוויית האימהות, המשיכה הורני במסורת קודמיה, כשהציגה את נושא האימהות מבעד לעיניהם של אחרים - הילד, הגבר או הקלינאית. עם זאת, תרמה הורני תרומה חלקית לקידום נושא "האם כסובייקט". בדומה לפרנצי, גם היא היתה מודעת לחסר זה, וראתה בהמשגת האם כסובייקט מוקד חיוני בתיאורטיזציה הפסיכואנליטית. אולם בסופו של דבר היא עצמה לא עסקה בכך. האופן שבו עסקה בסוגיית האימהות מדגים שוב את הקושי להמשיג את האימהות מהזווית של האם לעומת הקלות שבה היא מומשגת מכל הזוויות הצופות בה.

עד כה הצגתי את המשיכה של התיאורטיקנים השונים לעסוק בנושא האימהות ואת הרתיעה שלהם מכך. קשת ההתייחסויות מתחילה בפרויד, שהעניק לאימהות משמעות דואלית ומפוצלת וגרם למחיקתה, ומגיעה עד הורני, שנאבקה עם ראשית המשגתה של האימהות ולא יכלה לה. בפרק הדן בתיאוריה של מלאני קליין אני מראה כיצד מקבעת קליין את זווית ההסתכלות על האם בעיני התינוק. ההבדל העיקרי בינה לבין קודמיה הוא בכך שהיא כלל לא נאבקת על מקומה של האֵם. התופעה הבולטת אצל חבריה, שעיסוקם באם מתקיים בתוך קונפליקט של משיכה-דחייה, אינה חלה על כתיבתה של קליין. היא, לעומתם, שמה דגש בייצוגי האם בעולם הפנימי של התינוק, ועוסקת רק מעט באם הממשית. עם זאת, אני מצביעה על החשיבות של רעיונותיה שהפכו באופן פרדוקסלי בידי אחרים, ושלא על-פי דעתה, לקרש הקפיצה המיוחל שממנו ניתן לבסס המשגה של תהליכים פנימיים הפועלים בנפשה של האם. כמו כן אני מציעה לבחון מושגים שונים מתוך התיאוריה של קליין באור אחר, המעניק לחוויית האימהות מקום משל עצמה.

מלאני קליין מתמקדת בתקופת החיים הראשונה של התינוק - תקופה שחשיבותה חמקה מעיני פרויד. בתוך כך היא מציגה לפנינו בעיקר את האם הפנטזמטית (זו שעבור הילד היא זירת המאבק בין אהבה והרס), וגם את האם המציאותית (בעיניו של התינוק). קליין נעה כל הזמן בין הגוף האימהי הקונקרטי על חלקיו לבין עולם הפנטזיה העשיר של התינוק. כך היא מאמצת, למעשה, את התפיסה הבסיסית המהותנית, ומצד שני מפתחת ומעבדת את העולם הנפשי הסימבולי והמטפורי. בסיכומו של דבר קליין היא זו שהצביעה על מרכזיותה של ה"אם כאובייקט". לאחר שאני מתארת את דרכה של קליין בפיתוח מושג ה"אם כאובייקט", אני פונה להבניית הציר השני, שעניינו קריאה מחודשת של מושגים תיאורטיים לצורך יצירת פרדיגמה של חשיבה על ה"אם כסובייקט". אני מראה כיצד ניתן להתבסס על הפרדיגמה הקלייניאנית הבסיסית להבנת הנפש המתארת את הדינמיקה המתמדת בין שתי העמדות - הפרנואידית-סכיזואידית והדיכאונית - ולהציעה כמופעלת גם בנפשה המתהווה של האם. יתר על כן, אני בוחנת את האפשרות להעמיד במרכז מושגים שונים שהדגישה קליין, בהקשר של התפתחות הילד, גם עבור התפתחות האם: אמביוולנטיות, מנעד רגשי ואני עליון. שלושת המושגים האלו שהדגישה קליין, ולדעתי הם מרכזיים באופן ספציפי להמשגת האימהות, מתפתחים זה לצד זה וקשורים זה בזה בקשר היוצר, כמיטב המסורת הקלייניאנית, גם מעגל דינמי מתמיד. האפשרות להוציא מושגים אלו מהקשרם המיידי, ולבדוק אותם לאור המתרחש בנפשה של האם, נכללת בתוך ההצעה הכללית המבוססת על החלת העמדה הדיכאונית והפרנואידית-סכיזואידית על שלבים שונים בחוויית האימהות. אני מצביעה על כך, שלא מדובר רק בתקופת ההורות הראשונית שמושגים אלו חלים עליה, אלא בכל משבר התפתחותי או משבר חיים אחר, המאלץ את האם לגייס מתוכה משאבים חדשים על-מנת לחשוב, להרגיש ולתפקד תוך כדי שמירה על האיזון הפנימי שלה עצמה.

הפרק השישי דן בעבודתו של ויניקוט בעניין הסובייקטיביות של האֵם. פרק זה שונה מכל הפרקים שקדמו לו, כיוון שוויניקוט הנו הראשון העוסק במפורש בעצם קיומה של החוויה האימהית. יתר על כן, ויניקוט גם מאבחן את התופעה הרגשית של החוב לאם ומציע הסבר למניע של הכחשתו, הן אצל הפרט והן בגלגולו החברתי. הדיון הביקורתי בדבריו נערך, עקב כך, בתוך המסגרת המכירה בתרומתו המהפכנית גם בסוגיה זו. כמו כן, אני מתארת את תרומתו העצומה של ויניקוט להסבר ההתפתחותי של הסובייקטיביות: הוא הצליח לחבר בין המורכבות של העולם הפנימי לבין הממד החברתי - כלומר, הסובייקטיביות, על-פי ויניקוט, מתפתחת בתוך קשר, מתוך יחסים ובתוך מרחב בין-אישי.

אולם המסע בתוך כתביו מעלה גם את מגבלות ההתבוננות שלו באופן המחדד ביתר שאת את טענתי המרכזית, שיש קושי להמשיג את האימהות מהזווית הסובייקטיבית של האֵם. גם ויניקוט לא עשה את כברת הדרך הנדרשת לצורך הכרה זו באֵם. בהמשיגו את החשיבות הקריטית של האֵם, המחזיקה בנפשה את ילדה, הוא החמיץ את המתרחש בנפש המחזיקה. ויניקוט העמיק בכל הגורמים הנלווים לאימהות, אך לא באם עצמה. שלא כמו קליין, שכפי שאני מראה לא עסקה כלל באם אלא בעולמו הפנימי של התינוק, ויניקוט עסק באימהוּת למכביר אבל באופן חלקי ומוגבל. טענתי העיקרית כלפי ויניקוט היא זו: הוא בנה בעמל רב תיאוריה מופלאה של תקופת החיים הראשונה, המשלבת את התובנות העיקריות של קליין על העולם הפנימי ומיישמת אותן גם על יחסים בין-אישיים. התיאוריה שלו מביאה בחשבון את קיומה של האֵם לצד תינוקה, ואפילו מהללת את המורכבות העצומה של פעילותה; אולם בהגדירו את תפקודה של האם כתוצר של הטבע, הוא שומט באחת את הבסיס להתייחסות מהללת זו. מצד אחד, ויניקוט שולל קיום אינסטינקט אימהי; אולם, מצד שני, רוב התייחסויותיו לחוויה של האֵם כשהיא מחזיקה בידיה (ובנפשה) את ילדה, או, למשל, כשהיא מותקפת על ידו, הן כמו לתופעת טבע - מרהיבה ביופייה ומעוררת התפעלות. בכך מצטרף ויניקוט לדעות שרווחו במאה ה- 18, שראו באימהוּת מצב טבעי וקראו לאימהוֹת להתרחק מעיוותי התרבות למען הגשמת אימהותן.

כמו גישתי בפרק הדן במושגיה של קליין, גם בפרק זה אני מתייחסת לתיאוריה של ויניקוט, הדנה בסובבים את האֵם - התינוק והאנליטיקאי - כמייצגת בראש וראשונה את המתרחש בנפשה של האֵם. הצעתי היא לקרוא בקריאה חדשה, מעיני האם, את המושגים ההתפתחותיים שהציע ויניקוט. אִם לאורך כל הפרק הדן בוויניקוט אני מתארת את מושגיו, והצבעתי על כך שאינם מתייחסים לאֵם, הרי בסופו אני מציעה את האפשרות של החלתם עליה. דוגמה לכך מצויה באפשרות להציג את מושג "השימוש באובייקט" של ויניקוט כמהלך נפשי העומד בפני האם בהתייחסותה לתינוקה. האם, הרואה את תינוקה כנמצא בתוך טווח עולמה, חווה חוויה אומניפוטנטית. בהמשך, לאחר שהתינוק שרד את תחושותיה הקשות של האם, היא מכירה בו כמצוי מחוץ לעולמה. הכרה זו מאפשרת לה להתייחס אליו ואל אימהותה באופן המכיל אמביוולנטיות, ואינו מזמין דווקא תגובה הגנתית. תהליך זה דומה באופן כללי להצעתו של ויניקוט לגבי "השימוש באובייקט",  (5)  כפי שהוא מופיע בעולמו הפנימי של התינוק. ככלות הכול, ההתפתחות אינה רק מנת חלקו של התינוק או הילד. על האֵם לעמול קשה בתוכה פנימה על-מנת להקנות הן לילדה והן לה עצמה ולאימהוּתה מרחב נפשי אפשרי. כפי שוויניקוט מצביע על ההישג ההתפתחותי שמשיג הילד היכול "להשתמש" באימו, כך יש אפשרות שהאֵם יכולה וצריכה גם היא להשיג את "השימוש" בילדה. כמעט מובן מאליו שבתקופת ההתמסרות האימהית הראשונית האֵם מתייחסת לילדה במה שוויניקוט מכנה התיחסות-אובייקט, ואילו בהמשך עליה למצוא את האופן הנכון "לסלק" מתוכה אובייקט זה על-מנת להציבו מחוץ לה ולהכיר בו כסובייקט. לפי הצעתי, מתרחש כאן תהליך מקביל ואינטראקטיבי, שעצם התרחשותו נובע מקיומם של אינטרסים מנוגדים בין האֵם לתינוק, לצידם של אינטרסים משותפים. כפי שלכשלים האימהיים יש תפקיד התפתחותי חשוב עבור הילדים, כך עבור אימהות יש חשיבות לתסכולים שהן חשות מול הפער בין פנטזיית הילד המושלם לבין זו של הילד המציאותי שלנגד עיניהן. בזכות היותו ילד "לא מושלם" יכולה האֵם להתחיל להכיר בו כסובייקט נפרד, וזאת לאחר משא ומתן פנימי עם אכזבתה ממנו.

ההכרה ההדדית של האם בילדהּ ושל הילד באם היא תרומתה התיאורטית של ג'סיקה בנג'מין. לראשונה בתיאוריה הפסיכואנליטית מוצעת פרדיגמה התפתחותית הכוללת בתוכה את האֵם כסובייקט. טענתה הבסיסית של בנג'מין היא שהאני הבוגר מזוהה, על-פי המודל הפסיכואנליטי, ראשית לכול כאוטונומי - משמע כמובחן וכבעל יכולת שליטה. האוטונומיה, או היכולת למובחנות, מזוהות כגבריות, בעוד שהנשיות מזוהה עם מה שנותר - תלות וזהות, להיות "אותו דבר" (sameness). מודל מגדרי, פטריארכלי והיררכי זה מזמין חשיבה מחודשת על משמעות ה"אני האוטונומי", התפתחותו ומהותו. הצעתה המרכזית של בנג'מין היא להחליף את אידאל ה"אוטונומיה", ב"הכרה הדדית" (mutual recognition). את המושג "הכרה הדדית" שאלה מפרדוקס "האדון והעבד" של הגל, ולפי תפיסתה מדובר במהלך נפשי ובין-אישי המועד לשבר שוב ושוב.

לדעתי, ניסיונה של בנג'מין להציע המשגה של ה"אם כסובייקט" צלח רק באופן חלקי. אני מראה כיצד, בסופו של דבר, גם בנג'מין אינה ממשיגה את הסובייקטיביות האימהית. תמצית טענתי היא כזו: בנג'מין מתרכזת בבניית הדפנות, הקונטוּר, של הסובייקטיביות האימהית. היא כמעט אינה מתעכבת על תכניה ועל הדינמיקה התוך-נפשית שלה. היעד שהיא סימנה לעצמה הוא קיום האם כסובייקט, אך מבעד למבטו של הסובייקט הנוסף. בנג'מין כבשה יעד זה בהמשגות התיאורטיות שלה, וכך פרצה פתח לחידוש תיאורטי בעל חשיבות. אולם היא מתעכבת מעט מדי, ובאופן שולי, על מה שמתרחש בעולמה הנפשי של האם. היא אמנם מציינת שוב ושוב את החשיבות שיש להתרחשות זו, אולם היא אינה מתעמקת במורכבותה, במהלכיה ובאפיוניה. היא אינה נותנת דעתה על הקשיים העומדים בפני מימוש הסובייקטיביות של האם והצגתה: ההכרה שלה בילדה, העמידה על שלה למולו והצורך שלה בהכרה. הצעתי היא שלאחר שבנג'מין שרטטה בהצלחה רבה את האם כסובייקט מבעד לעיניו של הסובייקט שמולה, יש לחזור לתפיסה התוך-נפשית ולהבנות את הסובייקטיביות של האם כפי שהיא עצמה חווה אותה.

דניאל סטרן, חוקר תינוקות ואימהותיהם, מתוודה שנקודת המוצא שלו שעל-פיה האם היא אישה עם אחריות נוספת, הדורשת ממנה פעולות ותגובות חדשות, היתה במשך שנים ארוכות נקודת המוצא המקובלת. ההנחה הנגזרת ממנה היא שהאם תישאר במהותה אותה אישה כמו לפני לידת תינוקה. מעבר לשונות בין התיאוריות, כולן רואות באימהות המשך או תוספת לארגון הנפשי הקיים. לא מדובר כלל באפשרות שאימהות תשנה באופן בסיסי את המבנה הנפשי של אישה. סטרן מתאר את ההבנה החדשה שהגיע אליה, והיא שהתיאוריות השונות לא התאימו את עצמן להשפעת האימהות הקונקרטית על נפשה של האם (et al., 1998 Stern, עמ' 5). סטרן עוקף את היעדר התיאורטיזציה הפסיכואנליטית על האימהות, וממקד את מאמציו במחקר ובפיתוח החשיבה הקלינית על הקשר בין האם וילדה. המושג שטבע - "קונסטלציית האימהוּת" - מתייחס לארגון הנפשי הייחודי המתהווה בנפשה של האם עם לידת ילדה, בעיקר הראשון. ארגון זה מהווה אז ציר של חייה הנפשיים של האם ודוחק הצידה את כל השאר, כולל התסביך האדיפלי (Stern, 1995).

מלבד בנג'מין וסטרן, אני מציגה עוד שורה ארוכה של נסיונות להמשיג את האם מנקודת מבט זו. תרומותיהן התיאורטיות של רפאל-לף, פארקר, צ'ודורו, איריגארי, סיקסו, קריסטבה וליכטנברג-אטינגר קידמו את עבודתי, אך לעתים גם חיזקו את טענותי אודות הקושי המהותי להמשיג את האם מנקודת ראותה שלה. קודם לכן הצבעתי, דרך קריאה מחודשת בטקסט הפסיכואנליטי הקאנוני, על המאבק בין המשיכה למושג האם לבין הדחייה ממנו. הקריאה בטקסטים הפסיכואנליטיים הפמיניסטיים, הניגשים לנושא במישרין ולכאורה ללא קונפליקט, מגלה אותה נטייה חמקמקה לדון באם כאובייקט וכפונקציה, ולא כשלעצמה כסובייקט. דרך קריאה זו ביכולתי לחשוף ביתר שאת את הקושי והמורכבות הרבה לדון במושגים אלו. אמנם, במגוון אופני החשיבה החדשים טמון פוטנציאל להרחבת התשתית ההכרחית עבור חשיבה על האם כסובייקט, אך לדעתי תהליך זה עצמו עדיין מצוי בראשיתו.

התמה המרכזית העולה מהרעיונות שהוצגו על-ידי כותבות אלו מתמקדת בתקופה הקדם-אדיפלית ובהשלכותיה על התיאורטיזציה. מדובר במאמץ רב-משתתפות לפתח את התיאוריה של תקופת החיים הראשונה, שבה האם היא הדמות המשמעותית עבור ילדיה. ואכן, עוד ועוד מחשבות נאספות מכיוונים שונים, הן מתיאוריית יחסי-אובייקט והן מן הכותבות הצרפתיות, באשר להתרחשות הראשונית רבת העוצמה בין האם לבין הילד. עיסוק זה בקשר אם-ילד, בפנטזיה או במיקומה של האם בסדר הסימבולי, טומן בחובו שני הישגים: ראשית, הוא מוסיף ומעבה את תיקון העיוות התיאורטי הקודם, שהעלים את חשיבות הקשר לאם, הן עבור בנים והן עבור בנות; שנית, הוא מסביר ומפרש את שכיחות הקביעות הגבריות העוינות נשים כתוצאה ממורכבותה של ההזדהות הראשונית עם האם. עד כאן ניתן לסכם ולומר, שמאמץ זה נשא פירות ושכותבות אלו, מעבר להבדלים ולחילוקי הדעות ביניהן, קידמו את תהליך ההארה של "היבשת השחורה", כפי שכינה אותה פרויד.

בזכות עיסוק תיאורטי זה אנחנו מודעים היום לכל אותם אספקטים של החברה והתרבות כמו גם של הלא-מודע האנושי - אלה שיצרו את מעמדה הנחות של האם - בתיאוריה ובפרקטיקה הקלינית. יתר על כן, בידינו מצויה עתה האפשרות לחשוב מחדש ומזווית רעננה על אספקטים אלו בפסיכואנליזה. אבל, בהמשך לכך, השאלה המרכזית שיש לעסוק בה היום היא עמידות הבעייתיות של המשגת החוויה האימהית, דווקא לאור ההתקדמות הגדולה הקיימת. בתיאוריה, כמו גם בפרקטיקה, ישנו פער עקבי ומתמיד בין ההכרה בחשיבות החשיבה מחדש על האימהות ובין חמקמקות האפשרות לעסוק בכך. לדוגמה, המדף כורע תחת משקל הספרים הרבים המתארים תיאורים של אימהות את חווייתן האימהית, ובכל זאת אימהות שבות וזועקות כנגד ה"סוד" שלכאורה נשמר מהן על הקושי הגדול שבאימהות, והתחושה היא של פער עמוק בין הפנטזיה הרומנטית המצויה לחוויה בפועל. תופעה דומה קיימת בקליניקה אצל אימהות לילדים בכל הגילאים.

סקירת התרומות התיאורטיות של הפסיכואנליטיקאיות הפמיניסטיות חושפת אפוא את אותה תבנית של ראשוני הפסיכואנליזה, כלומר - אימוץ זווית הראייה של האחר כלפיה (למשל לנגר ושסגה-סמירגל) או תיאורטיזציה של מקורות האימהות, אבל לא של מהותה (למשל צ'ודורו וקסטנברג). השפה חושפת את הפער, את הלאקונה, כמו בנטייה הרווחת לכנות את האם "האם הקדם-אדיפלית" או "האם האדיפלית", כאילו היא עצמה עוברת את שלבי ההתפתחות הללו. הביקורת שלי על כותבות אלו מתמקדת אם כן במיעוט ההתייחסות לתוצאות שביה של האם בשנה הראשונה לאימהותה - בזמן הלא-ורבלי של התינוקות - ולבלבול הנובע מכך בין האם לילדה.

הבעיה שברצוני להדגיש כאן היא, ששינוי בנקודת המבט הפטריארכלית, שהפסיכואנליזה בראשית ימיה ואף לאחר מכן לוקה בה, לא בהכרח מחלצת את האם מהשתקתה. ניסיונן של הפסיכואנליטיקאיות הצרפתיות - קריסטבה, סיקסו ואיריגארי - להתיר את הנטייה הרווחת לדבר על אימהוּת מחוצה לה, או להשאירה בדמדומי התחום הלא ורבלי, מותיר את האם מוצפת בדימויים ומושגים שונים, אך היא נותרת כמטפורה וכפנטזיה - רחוק מהחוויה הממשית.

כמו כן, ניתן לאתר מגמה נוספת אצל חלק מהכותבות, והיא שהביקורת שלהן על הבינאריות גבר-אישה מביאה לידי תוצאה הפוכה: היא מחדדת את ההפכים. אחת מההשלכות של חידוד הפכים אלו היא, שהניסיון להרחיב את מושג האישה באמצעות הצבתו בצורה בהירה וחדה מול מושג הגבר, מביא לצמצומו. לדעתי, אחת מהסיבות לתוצאה מצערת זו היא, שהדיון על מהות האימהות נערך בחסות השיח על ההבדלים בין המינים, ולכן הטענות העולות בו נסחפות בהכרח לכיוון זה. לו התרכז דיון זה באימהות עצמה - ולא היה משתמש בה כחרב לנפנף בה - ייתכן שהתוצאה היתה שונה.

למרות שהכתיבה הפמיניסטית הפסיכואנליטית התפתחה תוך כדי העברת הדגש ממיניות האישה לעבר הפסיכולוגיה שלה, עדיין נראה כי מתקיים חיבור בין מיניות האישה לבין הסובייקטיביות האימהית באופן המצמצם את אפשרויותיה במקום להרחיבן. האִם ניתן להבחין בין האימהות לבין הנשיות והביולוגיה של האישה? סביב סוגיה מורכבת זו מסתבכת התיאורטיזציה של האישה והאימהות. בדברי אני מבקשת להצביע על הצורך לקדם את החשיבה על האם, ודרך הניתוח שלי את הטקסטים הפסיכואנליטיים אני חושפת את האפשרות הפרדוקסלית שלפיה ניתן בו-זמנית להכיר בקשר בין האישה והאם ואף להפריד ביניהן.

בפרק האחרון אני חוזרת לדון, ממעוף הציפור, בבעייתיות האינהרנטית למושג "האם כסובייקט", ובהמשך לכך אני מציעה הצעה תיאורטית, המאפשרת לחשוב על האם כסובייקט מתוך הבנה חדשה של בעייתיות זו והכלה שלה. במסגרת ניסיוני להתמודד עם סוגיה זו, אני מתמקדת במסקנה המתבקשת לכאורה, שלפיה אין ביכולתה של התיאוריה הפסיכואנליטית להעניק מהות למושג האימהות, שכן מורכבותו של מושג זה אינו מאפשר תיאורטיזציה והגדרה. למרות זאת אני טוענת, שתיתכן דרך לחלץ את האם מהלימבו התיאורטי שהיא שרויה בו.

הצעד הראשון למען השגת מטרה זו הוא למצוא דרך היכולה לאפשר את החשיבה על האם כסובייקט. מה שנדרש הוא הנחות יסוד על האדם בכלל ועל האימהוּת בפרט, המקיפות מרחב דינמי בעל גבולות עמומים של התהוות מתמדת של סובייקטיביות. רק דרך הצירוף בין האספקטים הגופניים של אימהוּת לבין האספקטים הנפשיים שלה, ניתן לייצר חשיבה הכוללת מצבים עמומים, שאינם גדורים או חתוכים בין הגוף ובין הנפש, ושהאימהות מהווה דוגמה מובהקת להם. תפיסה פילוסופית המאפשרת מרחב כזה הציע עמיהוד גלעד. במרכז תפיסתו של גלעד מונחת מסגרת מחשבתית חדשה אודות סוגיית הגוף והנפש, שלפיה הגוף והנפש אינם זהים אף שהם מאוחדים. יתרונה של חשיבה זו על פני ניסיונות קודמים להתמודד עם בעיית הגוף והנפש, מתמצית בכך שהיא משמרת את ההבדל הקטגוריאלי בין הגוף לנפש ובו-בזמן מבטיחה את הקשר ההכרחי ביניהם.

בהמשך אני מבקשת לקיים דיאלוג עם רעיונותיו של גלעד וליישמם על האם ועל מושג האימהות. אני מציעה את "האם" כדוגמה מובהקת לזירת המפגש בין המושגים שהציע גלעד: הגופני-הגשמי והאפשרי-המנטלי. בעזרת מושגים אלה אני מסבירה כיצד היבטים פיזיולוגיים מובהקים של האם מעודדים תפיסה רדוקציונית של ההיבטים הנפשיים שלה, ואף מעודדים את העמידות הרבה של התפיסה בדבר "טבעיות" האימהות. הקשר בין גוף האישה וההולדה מקל על האפשרות לראות נשים ואימהות כמוּנעות "לחשוב" ו"להרגיש" מהרחם. בהמשך לכך, עצם קיום הרחם נתפס כעדות לטבעיות הרצון ללדת ילד ולידע המולד כיצד לגדלו.

הצעד הבא הנדרש הוא ליישם על האם את התובנות התיאורטיות אודות ההתפתחות הנפשית - כפי שהציעו בעיקר פרנצי, קליין, ויניקוט, בנג'מין ופארקר - ולראותן כתקפות גם עבור ההתהוות המתמדת של הנפש האימהית לאורך חייה ולא רק ב"מעבר לאימהות". מקריאה של התרומות התיאורטיות השונות לנושא האימהות, ובעיקר מאלו שהוצעו על-ידי הפסיכואנליטיקאיות הפמיניסטיות, מסתבר שהן מנסות לפתור את סוגיית האימהות על-ידי תפיסה חלקית של החוויה האימהית, שלא מביאה בחשבון את השתלבותה בחוויה הכוללת, שהיא בוודאי רב-גורמית (over-determined). בכך באה לידי ביטוי המשאלה להבניית סובייקט אחיד, יציב וקוהרנטי שגברים ונשים כאחת שותפים לה. בדברי, לעומת זאת, אני מבקשת להציע תפיסה המכירה במשאלה לאחדות ולמלאות האם כפנטזיה לגיטימית עד לנקודה שבה חל הפיצול - האדרה של האם, או השפלתה, כיוון שאינה מספקת את המבוקש. ההכרה בפנטזיה זו לצד האפשרות להכיר בסובייקט מתהווה ומשתנה בעל גבולות עמומים, יכולה לאפשר הכרה בחוויה המורכבת הכוללת, והיא קריטית ללגיטימציה של אימהוֹת להרחיב את חווייתן ולהעמיקה.

בעקבות כל אלה אני מציעה פרדיגמה התפתחותית אימהית, ומתייחסת ליצירת אפשרות יישומה הייחודי עבור כל אם ואם. הפרדיגמה מתבססת על התפיסה המכירה בקיומם של שני צירים מקבילים בנפשה של האם - הציר האינטרסובייקטיבי והציר התוך-נפשי. ההתמקדות באופן פעולתם הייחודי של שני הצירים הללו והפיתוח התיאורטי שלהם הכרחית לדעתי לצורך הגדרת מבנה של סובייקטיביות אימהית. אני מראה שלמרות שעברו שנים ארוכות מאז שהתפיסה הביולוגית-דחפית בפסיכואנליזה פינתה את מרכז הזירה לתפיסה הנפשית והבין-אישית, שינויים אלו פסחו על האם והאימהוּת. עקב כך עדיין לא ניתן להחיל את הפסיכואנליזה על המשמעויות האישיות של האימהוּת.

רק תפיסה מחודשת של מושגים ישנים, והחזקתם יחדיו, גם אם באופן פרדוקסלי, יכולה להביא את השינוי המבוקש. למשל, אני מראה כי האימהוּת היא תבנית בסיסית המורכבת מהחיבור יחדיו של המושג "סובייקט בהתהוות" שהציעה ג'וליה קריסטבה ומושג הסובייקט היציב המובחן והמלוכד, המוצב כמטרה ההתפתחותית בתיאוריית יחסי אובייקט. כמו כן אני מציעה את החשיבה על הסובייקטיביות האימהית כתשתית לחשיבה על האימהוּת כאפשרות על-מגדרית. דווקא הרחבת אפשרויות החוויה של האם יכולה לחול בהמשך על גברים ונשים כאחת. כוונתי היא שהאפשרות להגמיש ולמוסס גבולות ולחשוב עליהם במונחים פרדוקסליים, נובעת אולי מהמחשבה על הרחם הממשי. אולם היא יכולה להמשיך ולהתפתח דרך הסמליות והפנטזיה ולחול על כל מי שיחוש הזדהות עמה. בעקבות זאת ניתן לראות בהגדרה מחודשת זו של הסובייקטיביות האימהית כמבקשת להגדיר מחדש סובייקטיביות אנושית כללית, ובתוך כך מזמינה לתוכה לא רק נשים ואימהות אלא גם גברים ואבות.

המסע הארוך שערכתי אל תוך סוגיית האימהות בא לתקן את המעוות בתיאוריה הפסיכואנליטית על האם - נישולה מעצם האפשרות ליטול חלק בשיח הפסיכואנליטי אודותיה. מכאן באה הצעתי לפרדיגמה תיאורטית המבארת את אופן התפתחותו של סובייקט אימהי ומאפשרת לכל אם ספציפית, על מאפייניה הייחודיים, לקחת בו חלק ולהשמיע את קולה. רק כך תיתכן לדעתי התפתחות הן במעמדה הפילוסופי של האימהות והן במעמדה הפסיכואנליטי, הקליני והתיאורטי.

הערות:
1. המושגים "אובייקט" ו"סובייקט" המופיעים בספר מתייחסים לבסיס החשיבה המערבית, שלפיה הסובייקט הוא המרכז, זה שנושא את עצמו, ואילו מי שמולו - מי שתפקידו למלא את צרכי הסובייקט באשר הם - הנו האובייקט. דיון מעמיק בשאלה מיהו הסובייקט בתיאוריה הפסיכואנליטית מצוי בספרו של תומס אוגדן Subjects of Analysis (Ogden, 1994). התפיסה הפמיניסטית מצביעה על כך שהחלוקה הופכת לרוב להיות היררכית - הסובייקט הנו הגבר ואילו האובייקט היא האישה. דיון על כך - בפרק 7.

2. המושג "מהותנות" (essentialism) בשיח הפמיניסטי מתייחס להצמדת התופעות הביולוגיות "זכר" ונקבה" למושגים שמקורם בתרבות: "גבריות" ו"נשיות". השיח הפמיניסטי עבר גלגולים רבים ביחסו למושג זה. הקולות השונים נעים בקשת רחבה, החל בניכוס המהותנות על ידי תיאוריות פמיניסטיות על-מנת להציע משמעות חדשה לקשר בין האנטומיה של האישה לבין גורלה, ועד להסתייגות מהמהותנות ותפיסתה כמצרה את צעדיהן של נשים וכמקבעת אותן (נוה, 1999). (הרחבה על כך תובא בפרק 8).

3. המושג "שונות" מתייחס לקול השונה, לחוויה הפסיכולוגית של נשים השונה מזו של גברים, והשונה אף בין נשים לבין עצמן. באופן היסטורי עבר מושג זה גלגולים שונים, כיוון שהגל הראשון של הפמיניזם פעל בניסיון להשיג שוויון זכויות לנשים על-ידי דחיקת ההבדל בין המינים לשוליים, בעוד שהגל השני העמיד את השונות במרכזו והפך אותה לנקודת משען, ממנה ניתן להצביע על ההדרה של הנשים מזכויותיהן ומהשיח המשפיע, וכן לחשוף את ההיררכיה הדכאנית של החשיבה הגברית הקונוונציונלית על נשים.

4.

& Hodges ;(1995) Doane Sprengnether (1990); Chodorow ;(1990) Young-Bruehl (1978); Gallop (1982); Mitchell J. (1974); Irigaray (1977; 1985) ועוד.

5. מושג "השימוש באובייקט" מתואר בהרחבה בפרק 6.

© כל הזכויות שמורות לעם עובד הוצאה לאור

מאי-מהות לאימהות - ענת פלגי-הקר