Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

פגומות
מאת: רונית ליברמנש

ההוצאה:

פרדס

מדי פעם פתחתי את היומן, עלעלתי בדפים ובהיתי במועד הניתוח הצפוי, השישה-עשר בנובמבר. הקיום שלי נגמר בתאריך הזה. לא הייתי מסוגלת לדמיין מה יקרה ביום שאחרי, בשבעה-עשר בחודש. התקשיתי לשער איך ארגיש בתוך העור החדש. בגוף שעלולים להטיל בו מום ולסרסו..." בספר חושפני ומרגש זה מגוללת המחברת את מאבקה להצלת רחמה מכריתה לאחר שהגידולים השפירים (מיומות) יצאו מכלל שליטה ונעשו סימפטומטיים, והיא הפכה מאישה בריאה למועמדת שסירבה להשלים עם גזר הדין הרפואי ולעבור את הניתוח המסרס.

במהלך חיפוש בלתי נלאה שארך שישה-עשר חודשים אחר רופא שייאות להסיר את המיומות מבלי לכרות את רחמה, היא מתמודדת בפולמוסיות נוקבת עם שאלות פילוסופיות העוסקות בתפקיד האישה בחברה, במאבקה של אישה יחידה נגד ניסיונותיהם הדורסניים של נציגי הממסד הרפואי להפקיע ממנה את זכות הבחירה ותוהה בדבר מהות הנשיות, הלידה, הזוגיות, האמהות והזִקנה. ליברמנש מנסה לבחון את "מנגנוני הפיקוח החברתיים שנועדו לטעת בנו, הנשים, רגשי-אשם הכרוכים בחובה לציית ל"טבע ברייתן הביולוגי - היענות לתהליך הרבייה האוטומטי; ולבדוק אילו סנקציות מוטלות על הסרבניות", ותוך כדי כך היא חושפת נתונים מעוררי אימה - תולדה של המדיניות הרפואית הרווחת, הדוגלת בכריתות רחם שיטתיות שלא לצורך, מסיבות של עלות-תועלת. "פגומות" הוא ספרה השישי של רונית ליברמנש - סופרת, משוררת ועורכת. מפרי עטה ראו אור הקונטרס לשירה "הִנֵה 6" בעריכת נתן זך, קובץ הסיפורים "שפתיים בלונדיניות ושיער דובדבן", קובץ השירים "נערת גומי לעוסה", הרומן "חיים כמעט מתוקים" והביוגרפיה "מוזה אפלה", על חייה ויצירתה של סילביה פלאת'.

פגומות
שתפו אותי
רונית ליברמנש

באדיבות הוצאת פרדס מובאים כאן המבוא והפרק הראשון מתוך הספר

מבוא: ! It's a Sistah Thing

פגומה, משומשת, לקויה. מאז ומעולם אפיינו שמות התואר האלה את הדיאלוג הדו-קוטבי שניהלתי עם הנשיות, שנים רבות לפני שמערכת הרבייה שלי השתבשה והגידולים השפירים שהתפתחו ברחמי יצאו מכלל שליטה. לפני שלוש שנים, כשהמיומות שלי נעשו סימפטומאטיות, הפכתי מאישה בריאה למועמדת לניתוח מסרס. פקדתי את מרפאותיהם של טובי המומחים, אולם רובם ככולם טענו שעלי לעבור בדחיפות ניתוח "מינורי" לכריתת רחם.

סירבתי להשלים עם גזר הדין השרירותי. בתחילה ניסיתי לנהל דו-שיח עם הרופאים ולהסתייע במיומנויותיהם המקצועיות כדי לאתר מקורות מידע רבים ככל האפשר, שיאפשרו לי לבחור בפתרון החלופי הטוב ביותר. הם סירבו לשתף פעולה, ובתוך זמן קצר הגעתי בכוחות עצמי למקורות מידע מגוונים. כששבתי אל הרופאים וציטטתי באוזניהם את הנתונים שאספתי, הם עיוותו אותם באורח מוטה ומגמתי.

בפרקים הבאים אגולל את סיפורי האישי, כמו גם מחשבות טורדניות שהעסיקו אותי במהלך החיפוש הקדחתני אחר כירורג שייאות להציל את הרחם שלי. הרהורים שהכותרת המתומצתת שלהם היא המיתוס הדו-קוטבי של הנקבה הישראלית כ"רחם הלאומית" (לא, זו איננה טעות הקלדה); המבייצת וההרה או לחילופין -- המסורסת. המקרה הפרטי שלי דרבן אותי לנסות ולבחון את מנגנוני הפיקוח החברתיים שנועדו לטעת בנו, הנשים, רגשי-אשם הכרוכים בחובה לציית ל"טבע ברייתן הביולוגי" -- היענות לתהליך הרבייה האוטומטי; ולבדוק אילו סנקציות מוטלות על הסרבניות.

שוחחתי עם נשים נוספות שנתקלו בחזית האטומה, האחידה, של חברי הגילדה הרפואית. חששתי שאתקשה לאתר אותן. להפתעתי הגמורה, התבדיתי. הסתבר שכל אותו זמן, בשעה שמִידרתי את המידע שנועד להציל את הרחם שלי, הקיפו אותי אמהות, חברות ואחיות של נשים מסורסות ופגומות, פיזית ותודעתית כאחד.

מרגע שהחלטתי להיחשף והתחלתי לדובב אותן, הסתבר שאני מכירה נשים רבות, טוראיות מאוחוּת בצבא הנשים שהאמינו לגינקולוגים ולכירורגים ולפלסטיקאים, שהִפרו וסִרטנו וכרתו רחמים ושדיים. כל אותם מומחים שבחרו לשמש גורם מתווך בידיה של מערכת הפועלת משיקולים של עלות-תועלת וטובות הנאה אישיות.

שהרי מאז ומעולם נהג הממסד הרפואי בנשים כבחיות מעבדה מאולפות, שבויות מרצון, כששני הצדדים מקיימים יחסי גומלין מעוותים, הנובעים מן העובדה שבחברה המערבית, המקדשת את פולחן הנעורים, חברה הכורכת את המושג "נשיות" עם מראה חיצוני נערי, מין ופריון, נשים רבות מוכנות לעשות הכל ובלבד שתאנוסנה את גופיהן להתאים לממדי הסד התובעני הזה.

למעלה מחמישים שנה מציעה הרפואה לנשים פתרונות-אינסטנט הורמונאליים הֲרי-אסון, כמו הגלולה למניעת הריון; טיפולי פריון או שימוש בהורמונים חלופיים -- (HTR), שעד לא מכבר צרכו נשים בגיל המעבר באופן סיטונאי.

מעגל חייהן של נשים מוכתב מעצם קיומו של הקשר ההורמונאלי האמיץ הזה. וכך הן סובלות מתופעות הלוואי הקשות של הגלולה— עלייה בשיעור דלקות וורידים, מחלות כיס המרה, בחילות, כאבי ראש וסיכון ללקות בשבץ מוחי ובסרטן השד.

לאחר מכן, כשנשים מגיעות לגיל המעבר, שבה הרפואה ומציעה להן ללגום מ"מעיין הנעורים" המסונתז, בדמותו של טיפול הורמונאלי המשלב אסטרוגן ופרוגסטרון. בתשעה ביולי 2002, פורסמה הודעה על הפסקתו של ניסוי קליני חשוב, שבדק את השפעותיו של טיפול הורמונאלי המשלב אסטרוגן ופרוגסטרון. הניסוי הופסק לפני סיומו, לאחר שהתברר שהסיכונים בטיפול עולים על התועלת.

במסגרת הניסוי הקליני נבדקו למעלה מ - 16,000 נשים שקיבלו תכשיר משולב, של אסטרוגן עם פרוגסטרון או תרופת-דמה. המחקר נועד בעיקרו לבדוק אם הטיפול יסייע במניעת מחלות לב ושברים באגן. מטרה נוספת הייתה לבדוק אם יתרונות אפשריים אלה גדולים יותר מהסיכונים האפשריים לסרטן השד, סרטן הרחם וקרישי דם, אולם תוצאות הניסוי הורו כי הטיפול המשולב באסטרוגן ופרוגסטרון גרם לעלייה של 26% במקרי סרטן השד. כמו כן, הורו התוצאות על עלייה של 41% במקרי השבץ, עלייה של 29% במספר התקפי הלב והכפלת המקרים של קרישי דם ברגליים ובריאות.

כלומר, בתום עשרות שנים שבמהלכן ספגו נשים ברחבי העולם מינונים אדירים של הורמונים — הסתבר כי הטיפול ההורמונאלי המשולב אינו מגן מפני מחלות לב (כפי שסברו קודם לכן), אלא להפך: הטיפול ההורמונאלי הגדיל את מספר התקפי הלב, השבץ וקרישי הדם. הטיפול הגדיל גם את הסיכון לחלות בסרטן השד, כשהתועלת היחסית הסתכמה בהפחתת הסיכון לסרטן המעי הגס ולשברים בעצמות.

ובתווך, בין הנערות המתבגרות הנוטלות את הגלולה והנשים הבוגרות, הנזקקות לטיפול הורמונאלי חלופי, ניצבות הנשים העקרות, הכמהות ללדת ויהי מה. אלה הסובלות מהפרעה הורמונאלית בתהליך הביוץ מולעטות בהורמונים LH, המופרשים מיותרת המוח ומגרים את השחלות לייצור מוגבר של ביציות—הורמונים המופקים משתן של נשים שלאחר גיל המעבר, או בתכשירים הורמונאליים המופקים באופן סינתטי, כמו איקוקלומין.

הטיפולים ההורמונאליים ניתנים בכדורים או בזריקות, ורק לאחר שכל מחזורי הטיפול ההורמונאלי נכשלים עוברות הנשים לשלב הבא; תהליך ההפריה החוץ גופית או בעברית לא מעוקרת: טיפול הורמונאלי האמור להכין את הביצית.

הנשים סופגות זריקות במשך 10-11 יום קודם להפריה, ובינתיים הן סובלות מתופעות הלוואי האופייניות לשימוש בהורמונים כמו גירוי יתר שחלתי, הגורם לשחלות מוגדלות וביציות רבות, שינויים במצבי הרוח, עייפות ומתח נפשי, וסיכוי ללקות בעתיד בסרטן השד.

אל הנתונים המבעיתים האלה התוודעתי במהלך שישה-עשר חודשי המסע שלי. המקרה הפרטי שלי, הסתיים בהצלחה. רחמי לא נכרתה.

אולם פרט לנתונים, למדתי גם שיעור בענווה. כיום איני מבטלת בלגלוג את המושג 'אחוות נשים', אותו ביטוי שנשחק עד דק. למדתי להתייחס בכבוד למשמעותו של המושג הזה, ולוּ רק משום שנחשפתי לגילוייה היפים של אחווה כל-נשית, ובמקרה הפרטי שלי אחווה אינטרנטית, שהפכה לחברות אמיצה ואִפשרה לי להגיע לבחירה מושכלת.

היוצרת הראשונה שהתייחסה בפומבי לווגינה הנשית הייתה איב אינסלר, במחזה פרי עטה, "מונולוגים מהווגינה", שהועלה לראשונה על בימות ברודווי ב-1996. אין לי דבר נגד מונולוגים מהוגינה פרט לכך שלטעמי, אותם מונולוגים לא חרגו מן ההיגדים הטאוטולוגיים וההתניות החברתיות המתבקשות מן הרחם הקדושה או הקְדֵשה, הבריאה, המינית, המופרית, ההרה, האימהית.

גם ליוצרת הבאה התוודעתי באופן מקוון. מעולם לא פגשתי את מוניק בראון, ובכל זאת ההחלטה להילחם על מנת להציל את הרחם שלי מכריתה, התגבשה מיד לאחר שראיתי את תווי פניה המסותתים של הסופרת והעיתונאית האפרו-אמריקנית בת השלושים ומשהו. לפני ארבע שנים ראה אור ספרה של בראון - Monique Brown ; A Sistah Thing: guide to understanding and dealing with

fibroids for Black Women, המתעד את התמודדותה עם מיומות -- גידולים שפירים ברחם, שתדירותם בקרב נשים אפרו-אמריקניות גבוהה פי שלושה מאשר בקרב נשים לבנות. גזר הדין שחרצו רופאיה של בראון, היה חד-משמעי: כריתת רחם. בראון סירבה להשלים עם הניתוח המסרס. היא ליקטה מידע רפואי עדכני והמשיכה לחפש אלטרנטיבות רפואיות אחרות, עד שלבסוף הוסרו המיומות מגופה והרחם שלה נותרה בשלמותה.

כשקראתי את הראיונות האינטרנטיים שנערכו עם בראון, חוויתי תערובת של רגשות סותרים: צער והקלה ועצב וקנאה לנוכח אומץ ליבה של ה-SISTAH המקוונת, הנחושה והחדשה שגיליתי, ונכונותה לפרסם ברבים בעיה אינטימית טורדנית.

קינאתי בה, כי למרות שספרה של בראון פונה לקהל יעד ייעודי, נשים אפרו-אמריקניות שה"התוויה" הרפואית ה"לבנה" לטיפול במיומות שהן סובלות מהן מסתכמת בהמלצה לביצוע כריתת רחם, ידעתי שבכך מסתכמת גם ברירת המחדל הישראלית העגומה. קינאתי בה גם מפני שהכל כבר היה מאחוריה. המאבק שלה הוכתר בהצלחה. שלי עדיין לא החל.

נדרתי לתעד את המסע הזה למען כל אחת ואחת מן ה- SISTAH הישראליות. כל אותן נשים שמתייחסות אל גזירות הרופאים כאל דברי אלוהים חיים. נשבעתי לחשוף את מדיניות הסירוס הכירורגי המיותר, שלא נועד להצלת חיים, סירוס המתבצע מדי יום ביומו במרכזים הרפואיים הפרטיים והציבוריים בישראל.

כיום אני מסוגלת לפרק את הרגשות שטלטלו אותי אז למרכיביהם: זעם וכעס ורחמים עצמיים, לצד בושה משתקת ופחד. "ביג-דיל! ממה את עושה כזה עניין? הרי לא מדובר כאן בשאלה של חיים ומוות", זימרו כ-ו-ל-ם באוזניי את Cos? fan tutte -- ליברית הקָצבים המדממת.

ברקע זמזמו כל העת קולות נוספים. מספר נשים מתחו ביקורת על הבעת אי-האמון שלי כלפי הרפואה הציבורית, כשהן עוטות גלימה ריקה של סיסמאות סוציאל-דמוקרטיות זולות: "רפואה פרטית?! סידור נוח של עשירים. לא כל אחת יכולה להרשות לעצמה. הטיעונים שלך צדקניים. את סתם מפונקת".

צדקנית? מפונקת? אני סבורה שביקורת מעין זו מעידה על האופן שבו הפנימו אותן נשים את חוקי המשחק של ה"ילדה הטובה" והצייתנית; שהרופאים התוו בעבורנו. הרופאים המכהנים בתפקיד האב יודע-כל, שצל צלו של פקפוק בסמכויותיו במגוון תחומים המשיקים לבריאותן של נשים, מהלך עליהן אימים.

לטעמי, הביקורת שנמתחה עלי נגועה בצדקנות מיופייפת. עלותם של אשפוז וניתוח בבית חולים פרטי פחותה מזו של התקנת מעלית בבית דירות, כפי שסיפרה לי אישה שרחמה נכרתה רק מפני שהיא קיבלה את הצו הקטגורי העליון של רופאיה כלשונו.

בעיצומו של המאבק שניהלתי, התקשיתי לנתח את תחושות הפחד והבושה והאימה שמא אתעורר מן ההרדמה ויסתבר שמשהו הסתבך ובסופו של דבר, הוטל בי המום הנורא. רק כיום אני מסוגלת לנסות ולהבין למה "עשיתי עניין": בראש ובראשונה מפני שהמִשנה הסדורה שלי בנושא אימהות ולידה, קרסה. משנה סדורה? לא בדיוק. המשנה המבולבלת, הלא פתורה, המכילה תערובת של רגשות סותרים.

נדמה לי שדווקא מפני שהמשנה שלי הייתה סדורה רק לכאורה, המחשבה שרחמי עלולה להיכרת כתוצאה מסיבוך במהלך הניתוח, אִיינה את התיאוריה הלא מגובשת הזו. מעולם לא רציתי "לכרוע ללדת" אבל ידעתי היטב שאם יום אחד, בגיל ארבעים ושבע או חמישים ושתיים אשנה את דעתי, הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת תתגייס לעזרתי. גם אני פמפמתי לסף ההכרה שלי את תמונות הצבע של כל אותן נשים בנות חמישים ושלוש או ארבע, שחובקות באושר תינוקות אדמדמים וקמוטים, ואת הכיתוב "נס רפואי"! מתחת לתמונתו של המאמן האישי בחלוק מנתחים הירוק, הניצב ליד התינוק "שלו".

על אף שבחרתי לא להרות וללדת, במשך כל אותן שנים ידעתי שהברירה בידי. אבל בעשרה ביולי 2001, יממה לפני מועד הניתוח המשמר, חששתי מסיבוכים אפשריים שיפקיעו מגופי את הברירה הזו. הייתה סיבה נוספת, שקשורה באיכות חיים או ליתר דיוק, בהיעדרה. אחת מן המשתתפות בקבוצת דיון אינטרנטית אמריקאית, עדכנה אותי בנתונים מחקריים עדכניים, שמהם עלה כי נשים שרחמן נכרת סובלות מתופעות לוואי אופייניות לגיל המעבר: השמנה, גלי-חום, דיכאון וירידה משמעותית בכישורים הקוגניטיביים.

הרופאים שפניתי אליהם הכחישו את הטיעון הזה, אבל מאמרים רבים שקראתי הפריכו את דבריהם. וכך שכבתי במיטה בעיניים פקוחות, מחשבת את מאזן האימה האישי שלי. לבסוף החלטתי שאם כריתת רחם כרוכה בתופעות לוואי קשות, באובדן החזות הצעירה ובשלילת האפשרות ללדת, אני בוחרת למות.

בתקופה ההיא קראתי שוב ושוב את ה"מין השני" של סימון דה בובואר, השואלת בהקדמה לספרה : "מהי אישה?" וממהרת להשיב כי השאלה עצמה מהווה חלק מן התשובה. הרי איש אינו שואל "מהו גבר?", משום שהמין האנושי ממוין לשניים רק באופן "טכני". מכל בחינה אחרת, המין האנושי הוא המין הגברי. את המהות הנשית יש להגדיר מכיוון שהאישה "חורגת מן הנורמה", כלומר אישה היא דבר מה המוגדר על דרך השלילה, כ"לא-גבר".

בלילות הלבנים שלי הפכתי את הטיעון הדה בובוּארי על פיו. ידעתי היטב שהגדרת הנשיות אינה היפוכה, כלומר אישה אינה בהכרח "לא-גבר". מהותה של הנשיות במאה העשרים ואחת אינה נקבעת בהתאם לנתונים ביולוגיים כמו רחם ושחלות. ובכלל, דה בובואר טענה כי אקט הלידה הוא בחירה של האישה, וכי ה"אינסטינקט האמהי" אינו תכונה אוניברסלית. מאז ומתמיד התנאיתי בטיעונים דומים לשלה ואימצתי את השקפת עולמה – התייחסות אל יכולת הפוריות הנשית כאל סוג של מכשול.

השתדלתי בכל מאודי ל"חשוב בהיגיון". מעולם לא הלכתי שבי אחר תפיסת העולם המרודדת, אותה פילוסופיה אקלקטית אופנתית, שילוב של קורטוב דוֹסיות וקורט מזרח-מערב. תיעבתי את כל הבאדוליניות הזו. שבתי והזכרתי לעצמי שתהליך קוגניטיביים אינם מתבצעים באמצעות הבלוטות ההורמונאליות. שלא מדובר בניתוח להסרת אונה. שאם יתרחש הרע מכל, רחמי תיכרת. ואף על פי כן סבלתי מהתקפי חרדה קשים. שוב ושוב התנגנה לה המנטרה הקבועה: אישה כרותת רחם היא סריסה, מוטציה, הרמפרודיט תפלצתי.

הרמפרודיטים חינניים מקננים רק בתמונות השחור-לבן של הצייר האנגלי אובריי בירדסלי, שהנציח סילואטים חינניים של הרמפרודיטים כובשי לב, אותם יצורים בעלי מיניות לא ברורה, הקרויים על שם בנם של הרמס ואפרודיטה, שגופו התאחד עם נימפה. מצאתי את עצמי מדפדפת באופן כפייתי באלבום ציוריו של של בירדסלי, כותבת טקסטים מסוייטים.

הרגשתי שאני שבה ונשאבת אל אחת התקופות האפלות שידעתי אי פעם, בראשית גיל ההתבגרות, כשנידוי חברתי כפה עלי שנתיים של חיים בבועה אטומה. גם הפעם נחצה עולמי בבת אחת ל"אני" ו"הם"; נציגי הממסד הרפואי שפעלו משיקולים כוחניים ופטרוניים והתייחסו אלי כאל ילדה גחמנית, לא תבונית.

באופן לא מפתיע, אינסטינקט ההישרדות שלי הדחיק את האסוציאציות שאיימו עלי גם בימים כתקנם - הריון-עוברים-תינוקות-לידות. וכבר מערכת הקלט-פלט התודעתית שלי דהרה הלאה, אל הלינק התודעתי הבא. לפירוקו של דימוי כוזב שקומם אותי מאז ומתמיד, דימוי שסופרים ממין זכר המתראיינים למוספי השבת של העיתונים מרבים להשתמש בו בשעה שהם מדווחים באקסטטיות על "לידת ספרם החדש".

תיאורית הלידה כיצירה נוסחה על ידי הגברים ומטעמם, כדי לפצות את הנשים על שלילת זכות היצירה. במשך אלפי שנים, יצירות ספרותיות שהוגדרו "קנוניות" היו אלה שנכתבו על ידי גברים. מרגע שגברים מתארים את מעשה היצירה האמנותי כ"לידה", הם מנכסים לעצמם את הלידה כחלק מן ההוויה הגברית ומפקיעים את הזכות הזו מן הנשים.

יצירות ספרות ואמנות אינן לידה. מעולם לא "ילדתי" את השירים שלי, את קובצי הסיפורים או את הרומן שפרסמתי לפני שנתיים. הרגשתי כיצד המטאפורה הזו מאיינת את עצם הגדרתי כאישה וכיוצרת, ומעניקה תכונות קמאיות או אפיונים סמליים לכישורים ענייניים הניתנים למדידה ביקורתית, אובייקטיבית.

חוקרות פמיניסטיות מדגישות את חשיבותה של קריאה "חתרנית" של טקסטים. קריאה חתרנית פירושה קריאה ביקורתית בין השורות, תוך מודעות לפרכות שונות בטקסט (ספרותי או אחר) וערנות לטיעונים מניפולטיביים או מגמתיים המובלעים בו. המסע המתועד שלי הוא בבחינת הזמנה לקריאה חתרנית של העובדות. במהלך המסע הזה שוחחתי עם נשים נוספות, קורבנותיה של השיטה הקיימת וגיבשתי תובנות על אודות מנגנוני הפעולה של ההגמוניה הרפואית בישראל, שהושתתו על הטמעת סטריאוטיפים ושימורם.

בתחנות השונות של המסע שיתואר להלן, ניסיתי לנתח באופן ביקורתי את העובדות המגמתיות והבעייתיות שבהן הזינו אותי (בדיוק כפי שהזינו נשים רבות נוספות, שסבלו משלל בעיות המוגדרות 'נשיות') נציגי הממסד הרפואי במשך למעלה משנה. אני מקווה כי קריאה ביקורתית או חתרנית של העובדות, תוביל לבסוף גם לשינוי עמדות.

פרק ראשון: הרחם הלאומית

מרבית הנשים מתקשות להינתק מן ההתניות החברתיות הקושרות אותן לתהליך הרבייה האוטומטי; בין אם מדובר ברבייה ביולוגית או ביו-טכנולוגית, שתכליתה הסופית היא הקמת משפחה. לעיתים נדמה כי כיום, על אף משבר התפוצצות האוכלוסייה העולמי וההתקדמות בתחום הטכנולוגיה הביו-רפואית, המאפשרת להרות באמצעות הזרעה או הפריות מבחנה, מרבית הנשים הישראליות מסרבות לוותר על הזכות לממש את אמהותן, זכות המצטיירת לעיתים כצו קטיגורי עליון.

בתחילת המאה העשרים ואחת, החברה הישראלית עדיין רואה את תפקידה החברתי של האישה כביולוגי גרידא: נשים המצהירות כי הן אינן מעונינות ללדת נחשבות ל"לא טבעיות", דפוקות בשכל, מעוותות. כמי שבחרה (או נאלצה מתוקף נסיבות אלה ואחרות) להתכחש ל"תפקודה הביולוגי", נתקלתי במהלך השנים בתגובות פוגעניות ושיפוטיות, הן בקרב מעגלים חברתיים שונים שנקלעתי אליהם והן במקומות העבודה.

לעיתים קרובות אני מתקשה להכיל סוגיות מוסריות טעונות, ומסוגלת להזדהות באופן רגשי ועמוק מרגע שהנושא המופשט הופך להיות בעל נגיעה אישית. כך אירע גם הפעם. רק לנוכח האיום שנשקף לרחם שלי, התחלתי לחקור את משמעויותיו של סמבול ה"רחם הלאומית".

הנה קטע מנאומה של חברת הכנסת לשעבר, יעל דיין, שפתחה את דיוני "יום הפוריות הלאומי" (פרוטוקול ‎מעמד האישה, מתוך דיון שהתקיים ביום ב', ט"ז בסיון תש"ס), כותרת שכמו נלקחה מסאטירה סהרורית. דיין מצרה על האתוס הציוני החדש. היא אינה רווה נחת מן החשש מפני האיום הדמוגראפי, וסבורה שהפנמת האתוס הזה מעידה על גזענות:

"...זה אומר שאצל היהודים הדבר הכי חשוב הוא התא המשפחתי והדבר הכי חשוב באישה הוא היותה פורייה. זה עובד כחרב פיפיות, משום שאם זה הדבר החשוב ביותר, נובעת מזה הטענה שלי לגבי התייחסות המערכת לאישה כרחם של המדינה, וזה מאוד מסוכן משום שמעמד האישה שמבחינתנו היא אישיות אוטונומית, אישיות עצמאית, אישיות בפני עצמה ולא כקניין של בעלה - לא כאם, לא כאחות, לא כרעיה אלא האישה כבן-אדם - יוצא כאן מופסד"...

פן אחר של ה"חרדה הדמוגרפית" וניסיון להתמודד עמה באמצעות הקמת בנק ביציות (שיאפשר לכלל הנשים לתרום ביציות ולקבל תרומה, כולל נשים שאינן נמצאות בעיצומם של טיפולי פוריות), נידון בהרחבה בכנסת באפריל 2003. בתום דיון סוער, התקיימה הצבעה על הצעת האוצר להגביל את גילן המרבי של נשים הזכאיות לסבסוד הפריות חוץ גופיות, ל-44 . נציגי האוצר תבעו לממן הפריה אחת בלבד לכל זוג, ולהגביל את מספר טיפולי ההפריות לחמישה.

התומכים בהצעה טענו ששירותי סל הבריאות ההולכים ומדלדלים, אינם מאפשרים למדינת ישראל לממן את ההליך היקר. אם לא יוגבל מספר ההפריות, תיאלץ המדינה לקצץ סכום של ‎250 מיליון שקל המיועד לתרופות לחולי סרטן ולחולים כרוניים אחרים. מן הנתונים שהוצגו, עולה כי מספר טיפולי ההפריה בישראל הוא חסר תקדים בהיקף עולמי: ישראל מממנת בממוצע טיפולי הפריה למיליון נפשות, ברמה העולה פי שישה על הנורמה המקובלת במערב אירופה. הממוצע הישראלי הוא ‎3,400 טיפולי הפריה למיליון נפשות, בשעה שבצרפת הנתונים המספריים הם ‎900 למיליון ואילו באנגליה ‎300.

תרופות להצלת חיים, או מימון טיפול פוריות שני לבני זוג שכבר מטופלים בילד אחד? ללא ספק, דילמה מוסרית מורכבת. אך לא מבחינתו של פרופסור שלמה משיח, המתהדר בתואר "אבי מבחנות הפריות המבחנה בישראל". מעניין לבחון שתיים מהתבטאויותיו של משיח, שנכח הן בדיון הראשון והן בדיון נוסף, שהתקיים בכנסת בספטמבר 2003 , במסגרת הוועדה למעמד האישה.

בתחילה הוא השווה את "מחלת העקרות למחלה אנושה לא פחות מסרטן. היא מקננת ומתפשטת בכל גוף במשפחה חסרת הילדים. האישה נעשית מנודה, הגבר לא יכול לבוא בקהל והמשפחה לא מתקיימת". בהמשך הדיון ירה הפרופסור [1] מטח נוסף: "מי מאתנו יגיד פה שהוא היה מוותר על ילד? - אף אחד. אולי חלקיקי אחוז מהאוכלוסייה, וגם הם מופרעים".

משיח סבור שעקרות היא מחלה חשוכת מרפא. אולם בשעה שחולים חשוכי מרפא גוססים לאיטם באופן מוחשי, לא מטפורי, מכהנים פרופסור משיח ועמיתיו בתור מאמני הליגה הלאומית של נבחרת הנשים הישראליות המופרות.

המאמנים האלה מזריקים לספורטאיות-העל שלהם כמויות אדירות של הורמונים מסרטנים. הנה פירוט חלקי של תופעות הלוואי הקשות, הנלוות לטיפולים: תסמונת גריית-יתר שחלתית (OHSS), בעיות בקיבה ובמעיים, לחץ-דם נמוך, כאבים בשדיים, סרטן השד, כאבי-ראש ודימום חריג מהרחם.

וזה לא הכול. מניסויים עדכניים שנערכו ב- Clomid , התרופה המגרה את השחלה לייצר כמות גדולה של ביציות, עולה כי היא גורמת גם לאקנה, מיגרנות, בעיות לב, כאבים בבית- החזה, בעיות בכבד, אנדומטריוזיס (מחלה של רירית הרחם), טיניטוס (צלצולים באוזניים) ובמקרים מסוימים גם למוות.

הרב מרדכי הלפרין, שגם הוא השתתף בדיוני "יום הפריון הלאומי", הזכיר לפרופ' משיח כי חוק שיאפשר להקים בנק ביציות "פתוח לכול" והפריות לא מבוקרות, עלול להסתיים באסון: "צריך לדעת שבארץ נפטרו נשים - לא הרבה, אבל מספיק שקורה מקרה אחד - כתוצאה מגירוי יתר שחלתי או כתוצאה מדיקור של שאיבת ביציות".

נדמה כי פרופסור משיח, מאמן נבחרת ישראל של ליגת העקרוֹת, טרוד בשבירת שיאו האישי. הוא מזריק ושואב ודוקר ומכאיב ומבצע מניפולציות בביציות, אך בשעה שהוא נואם בפני קהל, הוא מכנה את התוצר הסופי המוחדר אל הרחם הנשית בביטוי המעוקר, המדולל, "דילול עוברים". משיח ועמיתיו משכילים ללבות את החרדה הישראלית מפני השתלטות דמוגרפית עוינת, מפני שהחרדה הזו חופפת את האינטרס הכלכלי והמקצועי הפרטי שלהם.

בחינה לא מעמיקה של הטרמינולוגיה השגורה בפיהם, מעלה אסוציאציות לוחמניות מובהקות: המומחים לפריון מדרבנים את המטופלות שלהם "לא להיכנע", "לא להישבר", "להילחם", "להמשיך הלאה" (בניסיונות ההפריה) ולגלות "נחישות והתמדה" - ממש כמו במסע כומתות צה"לי.

ומה קורה למתמידות? מי שמתמידה ושרדה והצליחה לסיים את מסע האלונקות המפרך, ראויה לקטוף את מדלית הזהב בדמותם של תאומים או שלישייה. בתנאי, כמובן, שמתקפת ההורמונים שהוזרקה לגופה לא חוללה ברחמה נזקים כמו אנדומטריוזיס או מיומה או גידול ממאיר, שבעקבותיו הרחם שלה נכרתה.

כאמור, הטרמינולוגיה הזו ממחישה היטב את ערכיו של האתוס הציוני המתחדש: הריון "תקין" ולידה "מוצלחת" מסמלים את ניצחון הרוח על החומר, ממש כמו בנצרות. וממש כמו בנצרות, גם כאן מתרחשת מעין רביית בתולין. בשעת ההפריה, הזרע (של הבעל או של התורם) מועבר באמצעות גורם מתווך, סטרילי ומעוקר אל רחמה של האישה המורדמת, חסרת ההכרה. ובדומה לרביית בתולין, ההפריה אינה אקט של חיבור גשמי בין גופים, אלא תוצר מעבדתי שבוצעו בו מניפולציות.

נדמה כי התהליך הביו-טכנולוגי המתיש הזה, מסמל את ניצחונה של ההתמדה על הרפיסות והחולשה, ממש כמו בספורט. את ניצחונם של אלה שנאבקו על פני נפולת הנמושות התבוסתנית, ממש כמו במלחמה. או אז, המאמן מן הליגה הלאומית שעמד לצדן כל העת, הזריע והרדים ומחה את אגלי הזיעה, יכריז ש"אנחנו על המפה", כראש חץ פורץ-דרך בקרב הדמוגרפי האבוד מלכתחילה.

איש אינו מתעניין בספורטאית התשושה בת ה-55, שכילתה 28 שנים משנות חייה בקיום יחסי מין מוכניים, נעדרי רגש, והגיעה לבסוף אל "קו המטרה", כשהיא חוקרת שיניים ומהדקת שפתיים תוך כדי מדידות חום והזרקות, שאיבות ביציות וניתוחים. העיקר שהיא והמאמן שלה ניצחו. איש אינו מתעניין בשלומה מן הסיבה הפשוטה שההריון היקר, מרובה העוברים, הוא התוצר הלאומי הגולמי של מדינת ישראל, על אף העובדה שממחקרים שונים עולה כי הריונות מרובי עוברים מעלים את הסיכון ללידה מוקדמת, למשקל נמוך של התינוק בלידה, ללידת ולד מת ולנכויות קשות לטווח ארוך.

הסיכוי ללידת שלישייה ללא טיפול הוא אחד ל-6,000 אבל בעידן טיפולי הפוריות, ב"תל-השומר", למשל, נולדות מדי שנה 20 שלישיות מתוך סך של 10,000 לידות.

ומה קורה אז? ד"ר קוינט מתל השומר מסביר בראיון לאתר ווינט, שהסיכוי ללידה מוקדמת במשקל נמוך בשלישייה הוא כמעט מאה אחוז. לא חסרים מקרים בהם הלידה מתרחשת גם בשבוע ה-25 וה-26 להריון ואז מדובר בפגות קיצונית, שגורמת לתמותה ופגיעות נוירולוגיות קשות בהמשך.

"בלידה מוקדמת, סיכוני הפגיעה הם בהתאם לדרגת הפגות: מתחת לשבוע ה-28 הסיכוי הוא עד 20 אחוז, בשבוע ה-25 הסיכון עולה ל-60 אחוז". ומי כורעת תחת עומס הטיפול בפגים הפגועים? קופתה המדולדלת של המדינה, כמובן. אותה קופה שממשיכה לממן הפריות מבחנה יקרות על חשבון הטיפול בחולים במחלות סופניות.

כדרכי, כבר סטיתי ללינק תודעתי צדדי, והזנחתי את ספורטאיות המרתון הכושלות, שלא הצליחו "לקחת את הגביע". כל אותן ניצולות הפריות שעל אף ההורמונים שהוזרקו לגופיהן, לא הצליחו להרות וללדת. נדמה שאיני היחידה שהסיטה את הדיון בעניינן. איש אינו תוהה מה עלה בגורלן, מן הטעם הפשוט שגופים כושלים אינם נמצאים במרכז השיח הציבורי.

פרופסור משיח ועמיתיו, המצדדים בהקמת בנק ביציות לאומי נגיש לכול, היו משיבים מן הסתם שגופים כושלים הם "המחיר שצריך לשלם". ככה זה כשנאבקים. אסור להתפנק. וגם, "המטרה מקדשת את כל האמצעים".

מי כמוהם יודע זאת. הם אלה שגיבשו את המניפסט הרפואי-מכניסטי, לפיו הרחם הוא איבר תפקודי, שק. הפן האחר של הגישה הזו, גורס שמרגע שאישה הגיעה לשנות הארבעים לחייה והשלימה את מעגל הלידות, או בשעה שדבר מה השתבש וברחמה התפתחו גידולים, אֶחד דינה: כריתה מלאה וסירוס כירורגי.

כותרת ביניים: אידיאולוגיית הטומאה

כשפקדו אותי התסמינים הטורדניים הראשונים הייתי חפה מידיעה, ובכל זאת ידעתי. ידעתי שמדובר בשיבוש חמור, ולכן התגובה הראשונית שלי הייתה התעלמות. הנימוקים שלי לא היו מושכלים, אלא נבעו מפחדנות לשמה. פחד ראשוני, קמאי. המנגנון של מערכת הרבייה הבלתי-מתרבית שלי, התקלקל.

מעולם לא ניסיתי להיות "גם וגם". ידעתי שהביולוגיה הנקבית מאפשרת ליהנות מיחסי מין ושגופי "נועד" להריון ולידה, אבל מבחינתי שתי ההנחות האלה סתרו זו את זו. האידיאולוגיה המחוֹררת שגיבשתי גרסה שהגוף שלי בחר מאליו לא להרות וללדת, ואני הייתי אסירת תודה. לא טרחתי להתעמק באקסיומות הללו או לנסות ליישב את הסתירה לכאורה, בדיוק כפי שמעולם לא טרחתי להיבדק כדי לגלות אם אני עקרה.

המפגש הראשון שלי עם גינקולוג היה טראומטי. הרופא בסניף קופת החולים, אדם מבוגר וקצר רוח, הורה לי להתיישב על מיטת הבדיקות. למרבה המבוכה התמקמתי הפוך, כשפני לעבר משענות הרגליים. בתגובה הוא פרץ בצחוק לגלגני. בתום הבדיקה ביקשתי מרשם לגלולות למניעת הריון, והוא גיחך פעם נוספת וציין ש"אגן הזה נוצר ללידות, לא לגלולות".

במהלך השנים נתקלתי שוב ושוב בגינקולוגים ממין זכר (ובאישה אחת) שניסו לאיין את המִשנה הפחות-או-יותר סדורה שלי. מבחינתם, השאלה היחידה שהותר לי לשאול מתוקף השתייכותי הביולוגית הייתה האִם הבאת ילד לעולם היא פעולה "טבעית" או מיומנות נרכשת. אבל השאלה הזו כלל לא הייתה רלוונטית מבחינתי. איש מהם לא הניח לי לשאול שאלה נוספת, בדבר זכותי העקרונית לשלול את אופציית האמהות.

כל ימי השקפתי בתמיהה על חברות ומכרות שקידשו את המעגל היחיד שהיווה מבחינתן ברירת מחדל אולטימטיבית; לידות וגידול ילדים. ומכיוון שהנשים שהכרתי הגדירו את עצמן נאורות, הן פתרו את הדילמה בין רבייה להנאה מינית או בין רבייה להגשמה רוחנית בדחיסת הנאותיהן המיניות לשנות רווקות מוקצבות, שנחתמו בתחילת שנות השלושים לחייהן בנישואים ובסדרה של הריונות תכופים.

בעבר הרחוק נשים בחרו באמהות מסיבות כפויות כמו הישרדות כלכלית וביטחון. במחצית השנייה של המאה העשרים הן עשו זאת בעיקר משום שאמצעי המניעה היו בלתי חוקיים ומסוכנים. כיום סבורות פמיניסטיות רבות כי האהבה המכונה "רומנטית", נועדה להצדיק את ייעודה המסורתי של הנקבה כאישה נשואה ואם לילדים. להשקפתן הנשים הן "שפחות מתוך בחירה חופשית", הבוחרות בכבליהן למען ה"אהבה".

אבל מרגע שהמחזור החודשי שלי הפך ישות אלימה, אמורפית, ללא התחלה וסוף, כל התיאוריות שלי אויינו. התגובה הראשונית הייתה בליל רגשי של בהלה ואשמה. כאילו ישות טמירה כלשהי מענישה אותי כעת על שניסיתי לחמוק ממילוי חובתי הגנטית.

ומכיוון שאני מפחדת פחד מוות מאזמלים ובדיקות פולשניות, נהגתי גם הפעם כפי שאני נוהגת בדרך כלל כשגופי בוגד בי: הארכתי את שלב ההכחשה. זה יסתדר, חשבתי. זה חייב להסתדר. ניסיתי לתור אחר הסבר תבוני. מעולם לא סבלתי מ- PMS ( תסמונת קדם-מחזור). המחזור החודשי מעולם לא היווה עילה להתפנקות במיטה או לחופשת מחלה יזומה. גלימת ההכחשה שעטיתי אפשרה לי לתפקד בשעות היום. בלילות הזיתי סיוטים. ומכיוון שהקיום הנפשי שלי הוא מילולי, פירקתי לגורמיהן את המשמעויות שמייחסת ההלכה לאישה נידה, טמאה, שעלולה לטמא את בעלה ואת בועלה.

בושה. טומאה. כך בדיוק הרגשתי בגיל שלוש עשרה, כשפקד אותי לראשונה פרץ הדם המביך, המגביל. נזכרתי בשמות הקוד המוצפנים שחברותי ואני נתנו לטרדה החודשית המיותרת הזו: "לקבל" ו"להתחרבן" ו"הקללה". אותה קללה חודשית שהפכה אותי ליצור גולמני הנע בכבדות בשיעורי ההתעמלות, חוששת שמא "זה" ידלוף והמכנסיים יוכתמו בדם באמצע משחק או ריצה.

למרבה הצער, בימי נעורי הרחוקים אופנאיות מצליחות, שניסו לכבוש את פלח השוק הבורגני והמשכיל, הנוטה לאמץ בחום טרנדים פסאודו-פמיניסטיים, עדיין לא נהגו לצלם נשים שריריות לבושות בלבן שרגליהן מרוחות בצבע אדום, במסגרת מניפולציה זולה לנכס פלח שוק צעיר וחדש.

בשלהי שנות השישים של המאה שעברה, הדיאטה הספרותית שלנו כללה בעיקר ספרות מגויסת. גדלתי על סדרת ספרי חסמב"ה של יגאל מוסינזון, ספריו של פוצ'ו ומילא אוהל ודן בן אמוץ ומשה שמיר ועמוס עוז וא.ב. יהושע. רוב הספרים שקראתי נכתבו על ידי גברים, ורובם ככולם שאלו שאלות על מקומם של הגברים בעולם. הספרים שקראתי הכילו סטריאוטיפים של מוסר כפול ודחקו את הנשים לעמדות שוליות, לעמדות של נוכחות-נפקדות בשולי הזכריות הישראלית הכובשת, החודרת.

מטבע הדברים, התוצר של המשטר הספרותי הזה הכתיב התייחסות אל הווסת כאל מטרד, סד שתופעות הלוואי שלו (ריח, צבע) עלולות לחשוף את סודה ה"מביש" ברבים. הווסת הייתה תופעה נחותה, שהאחות דיברה עליה בקצרה בכיתה לאחר שהוציאה החוצה את הבנים המצחקקים. תהיתי אם גם הם, הבנים, מכנים את התופעות הפיזיולוגיות שמתחוללות בגופם בשמות מקטינים ומעליבים, שמעידים על המעטה וסירוס, או על השלמה פסיבית עם הגורל העגום, המצפה להם במהלך ארבעים ומשהו השנים הבאות.

סופרות ופעילות פמיניסטיות רבות, סבורות כי פרויד לא היטב להבין את הנפש הנשית. שר הייט טוענת שפרויד אִפשר לנערים מתבגרים להזדהות עם דמויות מופת חכמות ואמיצות כמו אדיפוס, בשעה שבפני נערות הוצבו דגמים-מופתיים ספורים, אם בכלל, של ילדוּת או של נשיוּת צעירה. נשים נתבעו להזדהות עם התפקיד הקלאסי היחיד הבא בחשבון מבחינתן, לגדול ולהפוך להיות נשים "אמיתיות" באמצעות נישואים ולידה, כלומר: הגשמת התפקוד האימהי, בשעה שהבנים אמורים לבצע פעולות גבורה נשגבות.

הייט טוענת כי אחד הביטויים הסמליים להתכחשות החברתית וליחס השלילי כלפי המיניות הנשית, בא לידי ביטוי בקדרות החרישית האופפת את ההתייחסות לווסת, ובאמצעות הסתרת השינוי המשמעותי הזה מפני האב. ההצעה שלה: לבשר לאבי המשפחה בטקס יזום וחגיגי כמו ארוחה משפחתית, על השינוי שהתחולל בגופה של הנערה ועל המעבר לשלב חדש בחייה.

הווסת המשובשת שלי קילפה בבת אחת את מעטה התחכום המוּדע שענדתי בגאווה, מאיינת את עיקרי האמונה שלי. לא נותר דבר כי אם קללה. קללה שפקדה את אברי הרבייה שלי, איברים תפקודיים שכשלו. תהליך החיברות הושלם. והיה עוד משהו. תחושה מייסרת ומשפילה, שהתקשיתי להודות בקיומה. הסתובבתי אכולת רגשי אשם קשים כאילו יד נעלמה, טמירה, החליטה להעניש אותי על חטא ההיבריס.

אישה סוטה. מורדת שסירבה למלא את "ייעודה", וכעת היא באה על עונשה. ממש כמו בתקופה הויקטוריאנית, כשאיימו על נשים שהקדישו את זמנן לקריאה והתפתחות אישית, שהרחם שלהן עתידה להתנוון ולהצטמק. שטויות, חשבתי. במאה העשרים ואחת איש אינו מתייחס אל הנשים כאל רחמים מהלכות, שנועדו לייצר את דור הלוחמים הבא של האימפריה. איש אינו מנסה להבטיח צייתנות נשית מושלמת באמצעות השתלת מסרים כוזבים וטיפוח רגשי אשם מניפולטיביים, כמו "אם תעזי לחרוג מייעודך, אף גבר לא ירצה בך".

כאמור, בשלב ההוא הייתי חפה מידיעה. התסמינים שככו וכעבור חודש שבו והתחדשו, ואני החלטתי שמדובר בסרטן צוואר הרחם. נזכרתי בפיסות מידע מקוטעות שקראתי בכתבות שהתפרסמו במגזינים פופולריים, אוסף של מאמרים שהמסר שלהם היה חד-משמעי: ככל שאנו הולכות ומתבגרות, אנו צפויות לסכנה של חלוקת תאים הרסנית המתרחשת בחשאי אי שם, בחביון החלל התוך-רחמי.

ניסיתי להיזכר בפסקאות שדנו בדימומים לא סדירים. לא זכרתי אם הכוונה לדימום רציף ומתמשך או לדימום שמופיע לאחר קיום יחסי-מין, אבל כעבור מספר שבועות, לאחר שקבעתי תור לבדיקת משטח שגרתית, הופרכה האופציה הממאירה.

הרופא הבודק היה הגינקולוג מקופת-חולים, שנהגתי לפקוד בקביעות מדי שמונה חודשים. הוא זה שאבחן לראשונה את המיומה ברחמי עשר שנים קודם לכן, והפנה אותי לבדיקות אולטרה סאונד תכופות שנועדו לעקוב אחר קצב הגידול שלה. ידעתי שמיומות נוטות לגדול במהלך השנים, אבל הרופא הבטיח שאין שום סיבה לדאגה. ידעתי גם כי בדיקת האולטרה סאונד הקודמת, שהתבצעה שמונה חודשים קודם לכן, הורתה על גידול בקוטרה של המיומה, שהגיעה לשבעה סנטימטרים.

מכיוון שלא הצלחתי לקבוע תור בהול למרפאה הציבורית, החלטתי לחרוג ממנהגי ולגשת למרפאתו הפרטית של גינקולוג "הבית" הקבוע שלי, צעד שסימל את קבורתה הסופית של ההכחשה הילדותית. הרופא ביצע בדיקת אולטרה סאונד והפנה אותי לבדיקת דם ובדיקת אולטרה סאונד נוספת במרפאה של הקופה, שהייתה מצוידת במכשיר משוכלל יותר מן המכשיר שברשותו. הפנים שלו היו מעוננים. הוא שב והדגיש שעלי לבקש מהרופא לבצע בדיקת סונר, בנוסף לבדיקה הרגילה. כשביקשתי הסבר מדויק, הוא התחמק וביקש שלא אדאג. שבסופו של דבר, הכל יסתדר.

ההתפתלויות שלו היו שקופות. תבעתי תשובה ברורה ואז השתררה דממה ולבסוף הוא קבע את מבטו בנקודה דמיונית בתקרה. בתום מספר דקות מלמל משהו על ניתוח מאז'ורי של פתיחת בטן. ומכיוון שבשלב הזה דבקתי באופטימיות פוליאנית מתועבת, שאלתי אם הוא יכול לנתח אותי כאן, בקליניקה החדשה והמפוארת.

ושוב השתררה דממה ואחר כך הוא דיבר לאט, במשפטים קצרים וקצובים. המקרה שלי מסובך. אי אפשר לכרות את המיומות, פתאום המיומה שלי הפכה ללשון רבים - ובינתיים הרופא הראה לי את תצלום האולטרה סאונד החדש, ואני הבטתי בשני העיגולים הכהים שהעידו על צמיחתן של שתי אויבות פיברואידיות חדשות.

רופאי המיומן הניף את ידיו באוויר בתנועה של חוסר אונים, וביקש שאבין. אי אפשר לכרות את המיומות בשיטה הלפרוסקופית, ללא פתיחת בטן, מפני שהמיומה הגדולה מבין השתיים או השלוש, הוא לא בטוח, עיוותה את הרחם. הגידול התלפף סביב ומילא את כל חלל הרחם. אז שיהיה עם פתיחה, הגבתי. העיקר שאתה תעשה את זה. ושוב השתררה דממה ואחר כך הוא הסביר שהניתוח חייב להתבצע בבית-חולים גדול, ורצוי בנוכחות אורולוג. זה היה הרמז המטרים שהדחקתי. הוא המשיך ואמר שחייבים לפתוח את הבטן ושיש בעיה נוספת—בגלל המצג של המיומה, יתכן שלא יצליחו לנתק אותה מקירות הרחם ולהציל את הרחם שלי.

הרופא ההומני שטיפל בי בעשור האחרון, מומחה לגינו-אונקולוגיה, התקשה להישיר מבט. פלגי זיעה נטפו מהמצח שלי, למרות שחדר הבדיקות היה מצונן היטב. לאחר שהגביר את עוצמת המזגן, התבשרתי שבמרבית המקרים מיומה היא גידול שפיר. אבל גדילה מהירה של גידול שפיר בתוך תקופה קצרה, עלולה להוות אינדיקציה לממאירות. הוא שב וסיים את דבריו בקביעה, "אני לא בטוח שיצליחו להציל את הרחם שלך".

שפת הגוף שלו שידרה מצוקה וחמלה. ישבתי שם, מנסה לעכל את דבריו, מתקשה להיפרד. מוללתי מהדק משרדי שהיה מונח על המכתבה שלו, מפשקת את גופיף המתכת הדק.

ואז נזכרתי בטכניקה חדשה שקראתי עליה באחת מקבוצות הדיון האינטרנטיות. שיטה חדשה להסרת מיומות באמצעות צריבה; אמבוליזציה. שאלתי אותו אם ניתן לטפל בי באמצעות השיטה החדשנית, והוא מיהר לשלוף טופס הפנייה למרפאה הניתוחית המייעצת של בית-החולים הציבורי, מסייג את דבריו במשפט שלאחר מכן פירקתי בתודעתי שוב ושוב, "אל תשכחי שההמלצות שלהם לא מחייבות אותך". הוא ניסה לרמוז. אני לא נרמזתי. לקחתי את ההפניה ויצאתי מן המרפאה.

בימים הבאים החל תהליך האלימינציה הרפואי. הערכים של בדיקת דם שנועדה לשלול אפשרות של סרטן השחלות, היו תקינים. ואילו תוצאות בדיקת האולטרה סאונד במכשיר ההדמיה המשוכלל של קופת-החולים, היו מעורפלות. הרופא הבודק שמר על ארשת חתומה, וציין שהממצאים אינם חד משמעיים.

בשלב ההוא עדיין הייתי נתונה לטיפולם המסור והאכפתי של רופאי הקבועים. האולטרא סאונדר המיומן הכיר אותי היטב ובכל זאת סירב לפרט, והסתפק בהסבר מעורפל על כך שבדיקת הסונר אמורה להוות אינדיקציה לזרימת הדם באזור הגידול. הוא אמר שזרימת דם מואצת או חלשה — התקשיתי לרדת לסוף דעתו, מהווה אינדיקציה לקיומו של גידול ממאיר.

התבקשתי לחזור לרופא המטפל מפני שהוא, המומחה לאולטרה סאונד, לא רשאי להמליץ על התוויות טיפוליות. לא התווכחתי. לקחתי את התצלום הבוהק ויצאתי מהחדר, כשהתודעה שלי מפרקת את המילה ס-ר-ט-ן להברות.

למחרת קבעתי תור למרפאה הניתוחית-מייעצת של המרכז הרפואי. כפי שהסתבר לי לאחר מכן, זו הייתה התחנה הראשונה במסע האיון וההחפצה שארך למעלה משנה.

פגומות - רונית ליברמנש


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים