Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים באוגוסט 2005       חזור

פרגים אדומים - סאגה אקזוטית על טיבט שלפני הכיבוש הסיני
מאת: אלאי
Red Poppies: A Novel of Tibet - Alai

ההוצאה:

זמורה-ביתן

פרגים אדומים פותח צוהר אל אזור ותקופה מיוחדים במינם, טיבט שלפני הכיבוש הסיני. המושל מאיצ'י מחליט להיעתר ללאומנים הסינים ולגדל בשדותיו פרגי אופיום בתמורה לאספקת נשק מודרני. ואולם בעצם החלטתו הוא גורר את ארצו לסחר באופיום, ושלא ביודעין טומן כמה מהזרעים לנפילת טיבט.

את סיפור עלייתה ונפילתה של משפחתו מספר "הטיפש", בנו השני של המושל, שהוריו לעולם אינם יודעים בוודאות אם הצהרותיו מעידות על טיפשות או על תבונה. האדון הצעיר שוכב עם המשרתת של אמו וכך מממש את גבריותו, מתיידד עם בנו של התליין המשפחתי ולומד רבות מהמבקרים הפוקדים את נחלת אביו. בתוך כך הוא חושף את התככים, היריבויות הפנים-משפחתיות, הניאופים, הרציחות, השקרים והסודות שמאחורי מאבקי השליטה במשפחתו.

פרגים אדומים - סאגה אקזוטית על טיבט שלפני הכיבוש הסיני
שתפו אותי

פרגים אדומים נדחה על ידי כמה וכמה הוצאות בסין בשל תוכנו הפוליטי הסבוך. מיד עם צאתו לאור בסין הוא הפך לרב-מכר וזכה שם בפרס הספרותי היוקרתי ביותר, פרס מָאוּ דוּן. בארצות הברית הוא נבחר לאחד ממאה הספרים הטובים לשנת 2002.

אלאי הוא טיבטי שחי בסצ'ואן, סין. הוא פירסם כמה אסופות סיפורים קצרים ועורך את כתב העת הגדול ביותר בסין לענייני מדע בדיוני.

"אלגוריה פוליטית מורכבת שיכולה להיקרא בכמה אופנים. ספר מרתק וחושני, קינה נוגעת ללב על עולמה האבוד של מולדתו של הסופר, על כל האכזריות, היופי והרומנטיות שבה." (מנימוקי השופטים בעת הענקת פרס קינימָיה לספר)

"דיוקן שובה לב של מקום לא-מוּכּר העומד על סף המודרניות" (קירקוס ריוויו)

"רומן היסטורי מקיף ואינטימי בעת ובעונה אחת" (ניו יורק טיימס)

"נקודת מבט נוקבת על עוצמה, כוח ושחיתות ומסע מרשים לזמן ולמקום אחרים" (פילדלפיה איקוויירר)

באדיבות הוצאת זמורה - ביתן אנו מביאים לפניכם
פרק מתוך הספר "פרגים אדומים"

1. קיכלים

באותו בוקר ירד שלג, ואני שכבתי במיטה ושמעתי את הקיכלים מזמרים מחוץ לחלוני.
אמא רחצה את ידיה בקערת הנחושת. היא טבלה את ידיה הצחורות והעדינות בחלב החמים ונאנחה עמוקות, כאילו היה טיפוח ידיה מטלה מעייפת.
היא הקישה קלות בציפורניה על דופנות הקערה, וזו השמיעה קול צלול וברור. אדוות הופיעו על פני החלב, והנקישות הפכו לזמזום שהידהד בחלל החדר.
אז קראה אמא לסאנגיֶה דולְמָה.
המשרתת נכנסה מיד, נושאת בידיה קערה נוספת. את הקערה האחרת הניחה על הרצפה. אמא קראה בקול רך, "דורדור, בוא הנה." הכלבלב המייבב יצא מתחת לשידה. תחילה התגלגל על הרצפה, ואז פנה אל גברתו, כישכש בזנבו ולבסוף טמן את ראשו בקערה, מילא את פיו חלב וכמעט נחנק. הגברת נהנתה לשמוע את הכלבלב משתנק כך מטיפת האהבה שהעניקה לו. היא האזינה לו שותה חלב ומשתנק ורחצה את ידיה בקערת מים נקיים. בשעת הרחצה ציוותה על דולמה לבדוק אם התעוררתי. אתמול היה לי חום, ואמא ישנה בחדרי.
"אמא," אמרתי, "אני כבר ער."
היא ניגשה למיטתי ובידיה הרטובות מיששה את מצחי וקבעה, "החום ירד."
היא פנתה ללכת והתבוננה בידיה שהיו אמנם צחורות ועדינות, אך גילה כבר ניכר בהן. בכל פעם שסיימה את הרחצה, היתה מביטה כך בידיה, שאותות הזִקנה התרבו בהן מיום ליום, וממתינה לרעש שיישמע כאשר המשרתת תרוקן את קערת המים אל החצר. ההמתנה היתה מלווה בחרדה עמומה. רעש התנפצות המים, שהוטחו על הקרקע מגובה ארבע קומות, היה מעביר בה רעד כי הזכיר לה קול של עצמות מתרסקות. היום נבלע הרעש בשלג העמוק.
ובכל זאת ברגע שהיה אמור להישמע, רטט עבר בגופה של אמא. שמעתי את דולמה לוחשת מפיה היפה, "הרי הגברת לא נופלת בעצמה."
"מה אמרת?" שאלתי את דולמה.
"מה אמרה הבהמה הזאת?" שאלה אותי אמא.
"היא אמרה שכואבת לה הבטן."
"באמת כואבת לך הבטן?" שאלה אמא את דולמה.
ואני עניתי במקומה, "כבר לא."
אמא פתחה קופסת פח, שלחה זרת אחת פנימה, נטלה מעט תחליב ומרחה על גב ידה, שלחה את הזרת השנייה, שוב נטלה מעט תחליב ומרחה על גב היד השנייה. מיד נמלא החדר ריח חריף. תחליב הידיים היה עשוי שמן מרמיטה מעורב בלבלב חזיר ובבושם הודי שהוגש לאלים במקדש. הגברת, אמי, שידעה לעוות את פניה כהוגן כשרצתה להביע גועל נפש, עשתה פרצוף ואמרה, "הדבר הזה באמת מסריח."
סאנגיה דולמה הניחה לפני גברתה תיבה מעוטרת, שבתוכה היו מונחים צמיד הירקן לידה השמאלית וצמיד השנהב לידה הימנית. היא ענדה את צמידיה, סובבה אותם סביב מפרקי ידיה ואמרה, "רזיתי."
"כן," אמרה המשרתת.
"את מסוגלת בכלל להגיד משהו אחר?" שאלה אמא.
"כן, גברתי."
חשבתי שאמא תסטור לה כמו שעושים האחרים, אבל היא לא עשתה זאת. המשרתת נבהלה, ופניה האדימו.
אמא ירדה לאכול ארוחת בוקר. דולמה נעמדה לצד מיטתי והקשיבה לקול פסיעותיה של גברתה היורדת במדרגות. אז שלחה יד אל מתחת לשמיכה וצבטה אותי בחוזקה. "מתי אמרתי שכואבת לי הבטן? מתי בכלל כאבה לי הבטן?" שאלה.
"לא כואבת לך הבטן," עניתי, "אבל תודי שרצית לשפוך אותם אפילו יותר בכוח בפעם הבאה."
המשפט הזה עשה את שלו. ניפחתי את לחיי לאות שדולמה חייבת לנשק אותי. "ושלא תעז לספר לגברת," היא אמרה. כפות ידי נשלחו אל חזה וחפנו את שדיה, שני ארנבונים מבוהלים, ובגופי, או באיזה מקום בראשי, עבר רטט עמוק וחם. ודולמה, שנאבקה להיחלץ מידי, חזרה ואמרה, "ושלא תעז לספר לגברת."
בבוקר ההוא, בפעם הראשונה, מילא אותי מגע גופה של אישה אושר, ולבי הלם בפראות.
"טיפש!" קיללה סאנגיה דולמה.
שיפשפתי את קרומי השינה בזוויות עיני ואמרתי, "תגידי לי, מי פה הטי... הטיפש?"
"באמת שאתה טיפש!"
היא לא עזרה לי להתלבש, ורק הותירה על זרועי נקודה אדמדמה כנקירת ציפור והלכה לה. הכאב שגרמה לי היה מרענן ומלהיב.
מבעד לחלון היה אור השמש שבהק מן השלג זוהר כל כך! הבית נמלא בקולותיהם העליזים של ילדי העבדים שרדפו אחר הקיכלים. ואילו אני עדיין הייתי במיטה, שוכב לי בין שמיכה מפרוות דוב לסדיני משי, מאזין לקול צעדי המשרתת המתרחקים במסדרון הארוך. נראה שהיא לא תשוב כדי לשרת אותי. בעטתי את השמיכות מעלי וקמתי מן המיטה בצעקה.
בכל רחבי נחלתו של המושל מאיצ'י לא היה אדם אחד שלא ידע שהבן שילדה לו אשתו השנייה הוא טיפש.
הטיפש היה אני.
חוץ מאמא כמעט כולם חיבבו אותי כמו שאני. ומי יודע, אילו הייתי חכם, אולי כבר הייתי מת מזמן, ואז לא הייתי יושב כאן, שותה תה בנחת ונותן לדמיוני להשתולל. כשאשתו הראשונה של המושל נפטרה ממחלה, רוכל צמחי מרפא ופרוות קנה את אמי ונתן לו אותה במתנה. אמי הרתה אותי כשאבי היה שיכור. אז לא פלא שיצאתי טיפש כזה.
על אף טיפשותי בכל קצווי הממלכה לא היה אדם שלא הכיר אותי, כי הייתי בנו של המושל. אם אתם לא מאמינים, נסו להיות משרתים או ילדים חכמים של מישהו מפשוטי העם, ונראה אם מישהו יכיר אתכם.
אני טיפש.
הקיסר מינה את אבי ל"טו-סְה", מושל נחלה ושליטם של כמה עשרות אלפי אנשים.
לכן כשהמשרתת לא באה להלביש אותי, צעקתי לה שתבוא.
בכל פעם שהמשרתים איחרו להגיע, מתחתי את רגלי והנחתי לסדיני המשי לגלוש אל הרצפה. המשי של בני ההאן, שהגיע מעבר לרכסי ההרים, היה חלק כמו מים זורמים. מילדות ועד היום לא הצלחתי להבין מדוע מקורות המשי, עלי התה והמלח שאנו כה זקוקים להם, מצויים בידיהם של הסינים בני ההאן, ועוד יותר מזה, מדוע הם מקור הסמכות של המושלים שלנו. אמרו לי שזה בגלל מזג האוויר. ואני אמרתי, "אהה. בגלל מזג האוויר," ובלבי חשבתי, אולי, אבל בוודאי לא רק בגלל מזג האוויר. אחרת מדוע לא הפך אותי מזג האוויר למשהו אחר? ולמיטב ידיעתי, מזג אוויר יש בכל מקום. לעתים יש ערפל, לעתים נושבת הרוח. כשהרוח מתחממת, השלג הופך לגשם. וכאשר הרוח מתקררת, שוב הופך הגשם לשלג. מזג האוויר משנה דברים רבים, אבל כשפוקחים את העיניים בציפייה לשינוי הבא, אי אפשר שלא למצמץ. ובדיוק באותו הרגע הכול שב לקדמותו. האם יכול מישהו לא למצמץ בעיניו? אותו הדבר כשמתפללים. מאחורי העשן המסתלסל, השפתיים האדומות, הקבועות בפניהם הזהובות של האלים המתענגים על ניחוח הקטורת, עומדות להיפתח לכדי חיוך או זעקה, ואז נשמעת פתאום הלמות תופים מקדמת הבמה, ואתה נרעד מכף רגל ועד ראש. אתה ממצמץ בעיניך, וכבר נעלמו הבעות פניהם של האלים כלא היו, והם שבים להיות דוממים וחמורי סבר.
באותו בוקר ירד שלג, השלג הראשון של האביב. רק שלג האביב הוא לח ודחוס ואינו עף ברוח. רק שלג האביב מכסה הכול בשמיכה לבנה עד קצה האופק ואוסף לתוכו את אורו הבוהק של העולם כולו.
סנוורי השלג מכל העולם נאספו אל המשי שעל מיטתי, ואני דאגתי מאוד כי המשי והאור הבוהק החלו לנזול מטה. לפתע פתאום הציפו אותי געגועים. האור המסנוור ננעץ כמסמר בלבי ופרצתי בבכי. המינקת שלי דֵצֶ'ן מוצו ששמעה אותי בוכה צלעה אל תוך החדר. היא לא היתה זקנה כל כך, אבל אהבה להעמיד פנים שהיא מבוגרת מכפי גילה. היא הפכה למינקת שלי לאחר שבנה התינוק נפטר. הייתי אז כבן שלושה חודשים, ואמי המתינה בדאגה לאיזו הבעת פנים שתעיד על כך שאני יודע שכבר יצאתי לאוויר העולם.
בגיל חודש לא חייכתי.
בגיל חודשיים לא הגבתי כשקראו לי.
אבי, המושל, באותו טון שנהג לצוות בו, אמר לבנו, "תן חיוך."
כשראה שאני לא מגיב, שינה את הנימה העדינה ואמר בקול קשה, "תן חיוך, תחייך כבר, אתה שומע?"
הוא נראה משעשע כל כך, שפתחתי את פי, אבל רק ריר נזל ממנו.
אמא הסבה את פניה, ודמעות מילאו את עיניה כשנזכרה שכך בדיוק נראה אבי בלילה שהרתה אותי. באותו רגע יבש החלב בשדיה בבת אחת, והיא אמרה בנחישות, "תינוק כזה, עדיף שימות ברעב."
אבי לא היה מוטרד כל כך. הוא ציווה על מנהל האחוזה לתת עשרה מטבעות כסף ושק עלי תה לדצ'ן מוצו, שבנה הממזר מת זה לא כבר, כדי שתכין סעודה ותה לנזירים המקיימים את טקסי המתים. מנהל האחוזה הבין כמובן את כוונת אדונו. הוא יצא בבוקר וחזר אחר הצהריים עם המינקת. כאשר הגיעו לשער הכפר, נבחו עליהם הכלבים האימתניים, ומנהל האחוזה אמר לה, "תני להם משהו כדי שהם יכירו את הריח שלך." המינקת הוציאה אפוא מבגדה לחמנייה מאודה, בצעה אותה לחתיכות, ירקה על כל אחת מהן וזרקה אותן לכלבים, והם הפסיקו מיד לנבוח וזינקו אל על, תופסים את החתיכות בעודן באוויר. אחר כך ניגשו אל המינקת, הקיפו אותה, הרימו את חצאיתה בזרבוביהם, ריחרחו את רגליה ואת שוקיה, ומשווידאו שריחה זהה לריח האוכל שקיבלו, החלו לכשכש בזנבם. בעודם לועסים את המזון הוביל מנהל האחוזה את המינקת פנימה דרך השער.
המושל היה מרוצה מאוד. על פניה של המינקת ניכרו אמנם סימני הצער, אך חלבה השופע הרטיב את בגדיה.
כשהמינקת הגיעה צרחתי עד לב השמים. לגברת כבר לא היה חלב, אך היא בכל זאת ניסתה לסתום את פיו של בנה הטיפש באחד הדברים הקמלים האלה. אבא רקע במקלו ברצפה ואמר, "אל תבכה, המינקת פה." ואני, כאילו הבנתי את דבריו, הפסקתי לבכות. המינקת לקחה אותי מידיה של אמא, ומיד מצאתי את שדה המלא. חלבה פרץ כמי מעיין והיה מתוק כמותם, אבל טעמתי בו גם את טעם הכאב ואת טעם הפרחים והדשא בשדות הפתוחים. לעומתו היה חלבה של אמי כאוסף מחשבות צבעוניות שמילאו את ראשי בזמזום מהדהד.
בטני הקטנה התמלאה במהירות, וכאות לשביעות רצוני השתנתי על המינקת. כשעזבתי את פטמתה היא הסתובבה, ובגבה אלי החלה להתייפח. רק זמן קצר קודם לכן אמרו הלאמות את "סוטרַת הלידה מחדש" למען בנה המת, עטפו אותו בשטיח צמר וקברו אותו באגם עמוק.
"מזל רע!" אמרה אמא וירקה.
"תסלחי לי הפעם, גברת," אמרה המינקת, "לא יכולתי להתאפק." אמא ציוותה עליה לסטור לעצמה.
זה היה אז. ובאותו יום כבר הייתי בן שלוש-עשרה, ועם השנים המינקת, כמו משרתים אחרים בבית שידעו הרבה מסודות המשפחה של המושל, כבר לא היתה צייתנית כבעבר. גם היא חשבה שאני טיפש ולעתים קרובות אמרה לי, "אדון? חה! משרתים? חה!" והיתה ממלאת את פיה בפיסות צמר משמיכה או בחתיכת חוט שהידלדלה מבגדה, ויורקת בעוצמה על הקיר. אלא שבשנה-שנתיים האחרונות כבר לא יכלה לירוק גבוה כבעבר. אז גם החלה להעמיד פני זקנה.
כששמעה אותי ממרר בבכי נכנסה לחדר בצליעה. "בבקשה אל תבכה, אדון צעיר, שהגברת לא תשמע."
אבל אני דווקא נהניתי לבכות.
"אדון צעיר, יורד שלג," היא אמרה.
את מי זה מעניין שיורד שלג? אבל בכל זאת הפסקתי לבכות. הבטתי ממיטתי החוצה אל ריבוע השמים הכחול, עוצר הנשימה, שנראה קבוע במסגרת החלון הקטנטן. היא הרימה אותי מעט עד שנגלה לעיני השלג העמוק שנח בכבדות על ענפי העצים. פערתי את פי, כביכול כדי לפרוץ שוב בבכי. "תראה," אמרה במהירות, "הקיכלים ירדו מן ההר."
"באמת?"
"באמת. הם ירדו מן ההר, ותקשיב, הם קוראים לכם הילדים שתצאו לשחק איתם."
אז הנחתי לה בצייתנות להלביש אותי.
סוף סוף הגעתי לסיפור על הקיכלים. תראו אותי, עכשיו אני כבר כולי מזיע!
אצלנו הקיכלים הם ציפורי בר. אף אחד לא יודע איפה הם מתחבאים כשמעונן, אבל במזג אוויר נאה הם יוצאים החוצה ומתחילים לצייץ בקול מתוק וצלול. הקיכלים לא עפים מי יודע מה טוב, ויכולים רק לגלוש מן הגבהים, ולכן הם כמעט שלא יורדים למקומות נמוכים, אלא אם כן יורד שלג והם מתקשים למצוא מזון בבית הגידול הטבעי שלהם. השלג מאלץ אותם לרדת מן ההרים אל מקומות היישוב.
כשישבתי עם אמא לאכול, שוב ושוב הפריעו לנו משרתים שביקשו ממנה הוראות.
ראשון דידה פנימה מנהל האחוזה ושאל אם האדון הצעיר מעוניין לנעול מגפיים חמים כשילך לשחק בשלג. הוא אמר שאם המושל היה בבית הוא היה רוצה שאעשה זאת. "עוף מכאן, צולע," אמרה אמא, "תלה את המגפיים הבלויים האלה על הצוואר שלך ועוף מכאן!"
הוא יצא החוצה וכמובן לא תלה את המגפיים על צווארו וגם לא עף.
כעבור זמן קצר הוא שוב נכנס בצליעה והודיע שהמצורעת שסולקה מן הכפר קאבָה אל ההרים, חזרה למטה כדי למצוא אוכל.
"ואיפה היא עכשיו?" שאלה אמא מיד.
"היא נפלה לתוך מלכודת חזירים."
"היא עלולה לזחול החוצה."
"היא לא תצליח. היא זועקת לעזרה."
"אז למה שלא תקבור אותה?"
"לקבור אותה חיה?"
"לא אכפת לי. אנחנו לא יכולים להרשות שיסתובבו פה מצורעים."
לאחר מכן היה העניין של מתן מזונות למנזר ושל חלוקת הזרעים לצמיתים שעיבדו את אדמותינו. באח שבחדר להטו הגחלים ומקץ שעה קלה התחלתי להזיע.
לאחר שמילאה את חובותיה הרשמיות, נעלמה ארשת העייפות הרגילה מפניה של אמא. היא החלה לזרוח כאילו האירה מתוכה עששית. הייתי מרוכז כל כך בפניה הזוהרות שלא שמעתי כלל מה שאלה אותי. אמא התרגזה, "מה אמרת שאתה רוצה?" היא הרימה את קולה.
"הקיכלים קוראים לי," אמרתי.
אמא מיד איבדה את סבלנותה ויצאה זועמת מן החדר. אני שתיתי את התה לאטי כמו אציל, וכשלגמתי מן הקערית השנייה נשמעו צלצול פעמון ורעם הגונג מאולם התפילה למעלה. ידעתי שהגברת שוב הלכה להשגיח על הנזירים.
אלמלא הייתי טיפש, לא הייתי מאכזב את אמא בזמנים כאלה. כל סמכויות המושל היו עתה בידיה. אבי ואחי הבכור שהו בבירת המחוז, שאליה יצאו להגיש תלונה נגד מושל הנחלה השכנה ואנגפו. הכול התחיל כשאבא ראה בחלום את ואנגפו לוקח אלמוג שנפל מטבעתו של אבא. הלאמה אמר שזה חלום מבשר רע. ואכן, כעבור זמן-מה מרד באבי אחד מראשי הכפרים שעל הגבול וערק עם תריסר משפחות צמיתים אל שורותיו של ואנגפו. הם דחו את המתנות הנדיבות שאבי שלח להם כדי לשכנעם לחזור. כששלח שליח עם מטילי זהב תמורת ראשו של הבוגד - הצמיתים והאדמות יוכלו להישאר בידיו של ואנגפו - השיבו גם אותם לאבי בצירוף המסר שאם ואנגפו היה מוציא להורג את האנשים ששירתו אותו כראוי, גם אנשיו היו בורחים מפניו כמו הצמיתים של המושל מאיצ'י.
בלית ברֵרה פתח אבא את תיבת הכסף המשובצת פנינים והוציא מתוכה את החותמת שהעניק לו קיסר שושלת צ'ינג ומפה, ויצא אל המפקדה הצבאית של מחוז סצ'ואן להגיש תלונה.
חוץ ממני, מאמא ומאבא, ומאחי הבכור שהוא חצי אח מאם אחרת, יש במשפחת מאיצ'י עוד אחות שהיא מאם אחרת. האחות הזאת עזבה להודו עם דודי הסוחר, אחיו הצעיר של אבי. לאחר מכן עזבה אחותי הבכורה את ארץ הגלימות הלבנות ועברה למקום רחוק עוד יותר, לאנגליה. כולם אומרים שזאת מדינה ענקית, שנקראת גם האימפריה שבה השמש לא שוקעת. שאלתי את אבא אם במדינות גדולות תמיד יש יום.
הוא צחק ואמר, "טיפשון."
עכשיו כולם רחוקים מכאן, ואני בודד כל כך.
"הקיכלים," אמרתי וירדתי למטה לחצר. כשיצאתי החוצה מיד הקיפו אותי ילדי המשרתים. "אתה רואה אותם?" אמרו לי תמיד אבא ואמא, "אלה הבהמות שלך." ברגע שירדתי לחצר ניגשו אלי הבהמות שלי. הם לא נעלו מגפיים ולא לבשו מעילים, ואף על פי כן נראה שלא קר להם יותר מאשר לי. הם עמדו סביבי וחיכו לפקודה. "הולכים לתפוס קיכלים!" פקדתי עליהם.
פניהם קרנו בהתלהבות.
הנפתי את ידי וצעקתי, ובני המשרתים, העבדים הקטנים, שעטו אחרי אל שער האחוזה. כשפרצנו כך החוצה, הבהלנו את הכלבים והם החלו לנבוח בטירוף, מה שהוסיף לאווירה השמחה של הבוקר. כמה שלג! העולם בחוץ היה בהיר ורחב ידיים. העבדים שלי צעקו גם הם בהתלהבות, בעטו ברגליים יחפות בערמות השלג ומילאו את כיסיהם באבנים קפואות. הקיכלים התרוצצו הלוך ושוב לאורך החומה, זנבותיהם החומים מורמים אל על, וחיפשו אוכל ברצועת האדמה החשופה שלצדה.
"אש!" צעקתי.
העבדים הקטנים שלי ואני התקפנו את הקיכלים. מכיוון שלא יכלו להתעופף גבוה יותר, נמלטו הקיכלים אל המטע ליד הנהר, ואנחנו אחריהם, מדדים בשלג שהגיע עד לקרסולינו. הקיכלים לא הצליחו לברוח מפנינו, והם נפגעו ממטח האבנים שלנו ונפלו בזה אחר זה. גופם התעוות וראשיהם ננעצו בשלג הרך. בני המזל שנשארו בחיים דחקו את ראשיהם הקטנים בחריצי אבן או בין שורשי העצים במאמץ להינצל, אבל גם הם נפלו לבסוף בידינו.
זו היתה המלחמה שפיקדתי עליה כשהייתי קטן, וכמובן זכיתי בה בניצחון מזהיר.
שלחתי כמה מהעבדים לכפר להביא אש, על אחרים הטלתי לטפס על עצי התפוח והאגס להביא זרדים יבשים, ואת הכי זריז ואמיץ שלחתי למטבח לגנוב מלח. השאר נשארו במטע לפנות את השלג כדי שיהיה מקום למדורה וגם לתריסר אנשים לשבת סביבה. סונאם צֵראנג, שאותו שלחתי לגנוב מלח, היה יד ימיני. הוא הלך ראשון וחזר ראשון. לקחתי ממנו את המלח וציוויתי עליו, "תעזור להם לפנות את השלג." הוא החל לפנות את השלג והתנשף בכבדות. אף שפינה את השלג ברגליו, הוא עשה זאת מהר מן האחרים. וכשבעט בכוונה שלג אל פני, לא נזפתי בו. גם בין העבדים כדאי שיהיו כאלה מועדפים יותר. אפשר לומר שזהו כלל מועיל שכל שליט צריך לדעת. משום כך עברתי בשתיקה על העבֵרה שביצע, וצחקתי כשהשלג החליק במורד צווארי.
המדורה התלקחה במהירות. כולנו מרטנו את הנוצות מהקיכלים. סונאם צראנג מרט את נוצותיהם בעודם בחיים, והציפורים שפירפרו בידיו צווחו. כולנו הצטמררנו, אבל הוא נראה כאילו כלל לא אכפת לו. ניחוחו המרגיע של הבשר הצלוי התפשט באוויר, וכעבור שעה קלה נחו בקיבתו של כל אחד מאיתנו ארבעה או חמישה קיכלים.

© כל הזכויות שמורות לזמורה - ביתן הוצאה לאור

פרגים אדומים - סאגה אקזוטית על טיבט שלפני הכיבוש הסיני - אלאי
Red Poppies: A Novel of Tibet - Alai


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים