Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים באוקטובר 2005       חזור

טרזן, ג'יין ומדיח הכלים
מאת: אדיבה גפן

ההוצאה:

אריה ניר

"הכול אפשרי... צריך רק לדעת לפרגן" - טרזן, ג'יין ומדיח הכלים עוסק במטוטלת הגדולה הנעה בין המשפחה והבית לבין העבודה והקריירה, במציאות הישראלית כאן ועכשיו. הספר מבוסס על שיחות עם גברים ונשים שהקימו את משפחתם אחרי עידן המהפכה הפמיניסטית, ביניהן משפחות "רגילות", משפחות "חדשות", משפחות "חד-הוריות" ומשפחות "חד-מיניות". בגילוי לב מרגש הם חשפו את סיפורם האמיתי על ההתמודדויות והלבטים בחייהם.

רוב המספרים מנסים לא להיות כמו ההורים שלהם, לשבור מוסכמות, לחיות בשוויון מלא ובחלוקת תפקידים שאינה מינית, אלא מתייחסת לצרכים האישיים. אחרים דווקא נושאים את דגל "השיבה הביתה" של הנשים. ובאמצע נותר המתח בין השאיפה למציאות, הפער בין מה שמתכננים, מפנטזים, לבין מה שקורה בפועל, אם מתוך בחירה או בגלל נסיבות החיים, "כי ככה יצא לנו."

טרזן, ג'יין ומדיח הכלים
שתפו אותי

מעניין שדווקא בדור ההורים שלי, שבו חלוקת התפקידים הייתה ברורה, לא היה קונפליקט בעוצמה כזאת כמו בדור שלנו, הדוגל לכאורה בשוויון זכויות וחובות בין המינים, הדור של 'הורות חדשה'," אומרת אחת הנשים, ואילו אחד הגברים אומר: "אנחנו בונים את החיים מתוך הזרימה שמתאימה לנו. זה משהו שצומח איתנו. אין פה פילוסופיה, אלא הסתכלות והקשבה."

"יצאתי לדרך לאסוף סיפורים על נשים וגברים, על זוגיות, על הורות, על קריירה ועל מה שביניהם," כותבת אדיבה גפן. "מצאתי עולם נבוך, הנמצא בתהליך של שינוי. החברה, כך נראה, פתוחה יותר לקבל מה שבעבר הלא רחוק נחשב לחריג כמו משפחות חד-הוריות וזוגות של לסביות והומואים. נפתחות אפשרויות חדשות של שותפות ושל מבנים משפחתיים שונים מאלה שהורגלנו אליהם..."

אדיבה גפן, סופרת, מתגוררת בתל אביב. אם לשלושה בנים. בין ספריה הקודמים העוסקים אף הם במבט אל המשפחה בישראל: היום שבו מתה האהבה, המביא סיפורי גרושים, ואהבה בסיבוב שני - סיפורים על פרק ב' והאהבה שאחרי הגירושים. כתבה את ספרי המתח: רצח בקריאה ראשונה, פיקדילי דרום, עוקף שיקגו, פנמה ג'ק ואחרים.

"למרות השוני - מפתיע עד כמה אנחנו משפחה סטנדרטית." (אישה ובת זוג לסבית, אם לבן, בעלת סטודיו לעריכת וידיאו)

"נשים עדיין לא רואות את עצמן כשוות. הן מעריכות את עצמן פחות מגברים... לנשים עדיין קשה להיכנס לדפוס שבו באמת מתקיים שוויון." (גבר נשוי ואב, מנהל רשתות שיווק)

"לא הסכמתי בשום אופן שיכבלו אותי לכיור או לשולחן המטבח. רציתי להמשיך לפתח את הקריירה שלי, ללמוד דברים חדשים, לנסוע, לבלות, להכיר אנשים, ולאהוב את ילדיי." (אישה ואם, גרושה, ארכיאולוגית)

"מה פתאום הולכת אישה עצמאית כמוני, בעלת תפקיד בכיר במערכת בנקאית גדולה, ומחליטה לאמץ ילד? מה השיגעון הזה שדבק בי? בשביל מה? כדי להראות שאני יכולה? כדי להתקבל על איזשהו קונצנזוס?" (אישה, אימא חד-הורית, עובדת בכירה בבנק)

"עידן ואני שווים בכול. בחלוקת התפקידים בינינו לא משנה שהוא גבר ואני אישה. אנשים אומרים לי, 'כמה טוב לך שבעלך עוזר לך,' כי הם לא רגילים לראות גבר שממלא את התפקידים הנשיים." (אישה נשואה ואם, בעלת תפקיד כלכלי בכיר בבורסה)

"חשבתי שאני אישה מתקדמת, חשבתי שאני שוברת מוסכמות, חשבתי שאני בעד שוויון - אז חשבתי! למעשה, לא השתחררתי מהמוסכמות. משונה עד כמה היה חשוב לי לחיות עם גבר שמשתכר היטב. שמפרנס. בשום אופן לא הסכמתי לפרנס אותו." (אישה נשואה ואם, מורה לחינוך מיוחד)

"גם בין החברים הכי ליברליים שלנו לא היה גבר שלקח חופשת לידה. התעקשתי, ועופר הסכים להתחלק איתי בחופשת הלידה. שישה שבועות הוא ישב בבית. הרגשתי שכל העולם שואל, מה קרה לבָּחור? משהו לא בסדר שם? איזה מין אישה יש לו?" (אישה נשואה ואם, מדענית)

ספרה תחנה סופית ערד ראה אור באפריל 2009


באדיבות הוצאת אריה ניר אנו מביאים לפניכם
את המבוא ואת - "פרזנטציה בשני קולות"

מבוא - העוגה של אבא

ראשיתו של הספר הזה בחגיגת יום ההולדת השלישי של צמד נכדיי, שירה ועידו. התקבצנו יחד בגן הילדים, סבים וסבתות, הורים וילדים, שלושה דורות של משפחה מאושרת ובעיקר מתפעלת מיופיים ומחוכמתם של שני הזאטוטים ששרו, רקדו ושמחו.

"ועכשיו," אמרה הגננת בחגיגיות הנדרשת ממעמד זה, "שירה ועידו יראו לילדים את העוגה שהכינה אימא."
"זה אבא," צייצה הקטנה.
"כן ברור מתוקה," הרביצה הגננת חיוך חינוכי, "תראי לכל הילדים את העוגה שאימא אפתה."
"לא, לא, זה אבא אפה," אמר עידו, ושירה הוסיפה, "העוגה של אבא."
הגננת ההמומה הביטה בנו, חבורה מפוארת של סבים, סבתות והורים שכולם בה נראים אנשים מן היישוב. "אבא? אפה?!" היא שאלה בתימהון.
"כן, כן," אמרנו לה, "זה נכון. בבית של שירה ועידו אבא אופה."
"כי אימא שלהם לא יודעת לאפות," הוסיפה דלית כלתי היקרה בכלות.
"יפה מאוד. שירה ועידו," אמרה הגננת בקרירות מסוימת " תראו לילדים את העוגה שאבא אפה."
זה היה הרגע שבו נולד הרעיון לספר שאתם מחזיקים בידיכם.

טרזן ג'יין ומדיח הכלים הוא מסע אל הבטן הרכה של המשפחה בת-זמננו בכל הנוגע למטוטלת הגדולה הנעה בין הזוגיות, המשפחה והבית לבין העבודה והקריירה המקצועית. הוא עוסק בחלוקת התפקידים בין בני הזוג ובהשפעתה על מערכת היחסים. הוא מספר מה קורה אצל משפחות שונות כאשר השאלה מי עושה מה מכוננת ומכוונת את אורח החיים ואת הקשר הזוגי והמשפחתי.

טרזן ג'יין ומדיח הכלים זהו ספר סיפורים, שההשראה להם הייתה ריאיונות ושיחות שקיימתי עם גברים ונשים. כולם באו אל הזוגיות וההורות נושאים על גבם דפוסים והרגלים שינקו בבית הוריהם, והקימו את משפחתם כשרוחות חדשות החלו לנשב בעולם, אחרי המהפכה הפמיניסטית, אחרי עידן שריפת החזיות, אחרי אריקה יונג. ביניהן משפחות "רגילות", משפחות "חדשות", משפחות "חד-הוריות" משפחות "חד-מיניות". רובן משפחות שפניהן אל עידן שבו חיילת שסיימה בהצלחה קורס טיס ואבא שלוקח איתו לעבודה את בנו התינוק קשור במנשא על גבו כבר לא יהיו אטרקציה אקזוטית, ויחד עם זאת רגליהן נטועות במידה זו או אחרת בעולם של סטריאוטיפים גבריים ונשיים מסורתיים.

רובם רוצים ומנסים לא להיות כמו ההורים שלהם, רוצים לשבור ולפרק מוסכמות, לחיות אחרת, בשוויון מלא בין המינים, בחלוקת תפקידים שאינה מינית ומגדרית, אלא מתייחסת לצרכים האישיים. אחרים דווקא נושאים את דגל "השיבה הביתה" של הנשים. ובאמצע נותר המתח בין השאיפה, ואולי אפילו החזון, למציאות. הפער בין מה שמתכננים, רוצים, מפנטזים, לבין מה שקורה בפועל, אם מתוך בחירה או "כי ככה יצא לנו."

דומה שפעם הכול היה הרבה יותר פשוט. כל אחד מבני הזוג ידע היטב את חלקו בעסקה. רק מעטים וחריגים, הוזים וחולמים אוטופיסטיים הרהרו או ערערו על חלוקת התפקידים המסורתית והמובנת מאליה מאז ימי "אשת חיל מי ימצא" ו"כבודה של בת מלך פנימה". הגבר יצא לעבודה: לצוד, להביא אוכל הביתה, להתפרנס ולכלכל. האישה - מקומה בבית: היא עקרת הבית, המטפלת בילדים, ובדרך כלל גם ב"ילד המגודל", הבעל, שמרגע שהוא עובר את סף הדלת אל הבית פנימה, כל כוחו ויכולתו מתכווצים לחוסר-אונים משווע והוא מצפה ודורש שאשתו תשרת אותו ואת צרכיו. כבעל, הגבר הוא בעל המאה ובעל הדעה. כאבא, הוא בעיקר הסמכות: "חכה, חכה, שאבא יבוא," אינו הבטחה לילד מתגעגע, אלא אִיוּם.

גם בבתים ששררו בהם הרמוניה ושלמות, נשמרה חלוקת התפקידים הזאת, רק שהתקבלה בהבנה, בהסכמה, ללא רטינה. גם בחלוקת התפקידים הזאת תמיד נמצאו אבות שמצאו זמן ללמד את ילדיהם לרכוב על אופניים, אפילו לשחק איתם, בעיקר משחקים של "גברים אמיתיים", כדורגל למשל. אבל טיפת חלב? אסיפת הורים? ביקור אצל הרופא? שיננית? לכבס? לנגב את האף - לא, את זה רק אימא יודעת. והיחסים בין ההורים? זה לא עניין לילדים! כמה ילדים שהם היום אנשים מעל גיל שלושים-ארבעים זכו לראות גילויי אהבה בין הוריהם; נשיקה, חיבוק, ליטוף, צביטונת בישבן ליד הכיור?

בסרטו של פריץ לאנג "עימות לילי" מצהירה מרלין מונרו האגדית כי כל מה שהיא רוצה מגבר זה "שידע לטפל באישה", ואילו ברברה סטנוויק האלוהית עונה לה בביטחון, "כל מה שאני רוצה מגבר, זה ביטחון." הדיאלוג הזה נכתב בשנת 1952. חמישים וכמה שנים עברו מאז, והוא נראה מיושן, לא רלוונטי, כי חל שינוי בדרישות, בציפיות, במה שכל אחד מבני הזוג רוצה מהשותפות. בפרסומות החדשות נראית האישה המצליחנית יוצאת לעבודה ומשאירה את בעלה לסדר את ענייני הטריוויה .

אני שייכת לדור הביניים שבין המשפחה המתפקדת על-פי הדגם המסורתי לבין המשפחה הנקראת "משפחה חדשה". אני נוהגת להגדיר אותי ואת בנות דורי, האימהות של ה"סיקסטיז" ו"הסבנטיז", כדור הנשים "ששכב על הגדר" כדי שהנשים של ימינו תוכלנה לבחור להיות נשים ואימהות "משוחררות", או "חדשות" ולאפשר לאבות להיות "אבות חדשים" באותה מידה, ולבנות "משפחה חדשה", כמו שנהוג לקרוא לזה היום.

אימא שלי הייתה לוחשת לי את המנטרה שלה, "אישה חייבת שיהיה לה מקצוע, שלא תהיי כמוני." היא האמינה שנשים חייבות לעשות משהו מעבר לעסקי הילדים, הבישול והניקיון, אבל לא עשתה זאת בעצמה. בגאווה מהולה בצער הייתה מספרת לי על עבודתה כאחראית משמרת במטבח הפועלים המיתולוגי בחיפה, שם סעדו גדולי היישוב תחת עיניה הפקוחות, ואיך אבי, איש יקר ושקט, מהנדס בחברת הדואר של הוד מלכותה חיזר אחריה, ואיך, מיד אחרי שנישאו, דרש ממנה להתפטר מעבודתה ולהסתפק בתפקיד "עקרת בית ואימא" לא כי היה בכך היגיון כלכלי, אלא רק כי "כך נוהג העולם".

אמי אכן ניהלה בכישרון רב את משק הבית וטיפחה אותנו, ילדיה, אבל אני חושבת שמעולם לא סלחה לו על כך. ככל שעברו השנים נעשתה מרירה יותר ומלאת טרוניות בעניין זה. היא הייתה אישה מבריקה, שנונה ומוכשרת, שידעה היטב שהמוניטין שלה כמחמיצת המלפפונים הטובה בארץ אינו מפצה על חיים שבוזבזו בחדר הילדים וליד הכיריים.

באחת הפעמים ששפכה באוזניי הבוגרות כבר את תסכולה, שאלתי אותה, "ולמה הסכמת?"
מעולם לא קיבלתי על כך תשובה. אולי כי התשובה "כי ככה זה היה מקובל," הכעיסה גם אותה.

חברותיי ואני למדנו באוניברסיטה, רכשנו מקצוע ויצאנו לעבודה מחוץ לבית ושילמנו עבור שירותים "נשיים" של מטפלות ועוזרות בית. למורת רוחם של הגברים העזנו אפילו ללמוד לנהוג ואפילו רכשנו לעצמנו מכוניות, דבר שנחשב בהחלט להתרסה על תחום שליטה גברי והוליד אינספור בדיחות על נשים שלא יודעות לנהוג וקריאות בוז מפי הנהגים ה"גבריים".

אבל יחד עם כל ההתלהבות ממשק כנפי השוויון בין המינים, המשכנו משום מה להאמין שהידיים של גברים אינן בנויות לכביסה ולגיהוץ, שהם לא מסוגלים לחתל תינוק ושלנשים יש גנים מיוחדים שמכשירים אותן להדחת כלים, בישול אורז ולנענוע העריסה בו-זמנית.

וכך, יחד עם בניית הקריירה וההצלחה המקצועית המשכנו לשאת בעול התפקידים המסורתיים של ניהול משק הבית והטיפול בילדים. משרה נוספת וקשה לא פחות אחרי שעות העבודה. התרוצצנו כמטורפות בין כל העולמות, מנסות להיות טובות ויעילות וראויות בכל מקום, בבית ובעבודה, להוכיח שלמרות הכול אנו מנהלות את הבית כראוי, ושילמנו על כך מחיר כבד: תמיד היינו עטופות בענני אשמה כבדים.

אני הרגשתי אשמה על כך שהעבודה מלהיבה אותי לא פחות מהשן החדשה שבצבצה בפי בני הפעוט; אשמה כשהיה עליי להישאר בעבודה בשעות אחר הצהריים המאוחרות; אשמה אם שכחתי חלילה לקנות לחם לארוחת הערב כי ראשי עמוס בטרדות העבודה; אשמה שהתקדמתי בתפקיד ונשלחתי לקורס ניהול בכיר שהתקיים בשעות הערב; אשמה כי רציתי להיות אישה שמגשימה את רצונותיה, להיות אישה שוות זכויות בארצנו. ולא שהייתי חלילה נשואה לפיאודל עריץ. להפך, בעלי היה איש ליברלי, מתקדם בדעותיו ובוודאי לא חשב שתפקידי בחיים הוא לטגן עבורו חביתה. האשמה הזאת הייתה, ושמא היא עדיין, חיידק נשי אלים במיוחד. ואולי בגלל רגשי האשמה נשים לא לקחו את עבודתן ברצינות גדולה מדי ו"קרייריסטית" הייתה מילה מגונה.

נשים רבות ראו בשכרן עזרה בלבד למשק הבית. "לא משתלם לי לעבוד, כי רוב שכרי ממילא הולך למטפלת." היה משפט שגור. "ולמה לא נתייחס לשכרו של הבעל כהולך לתשלום המטפלת?" שאלתי לא פעם. "כי המטפלת מחליפה אותי, לא אותו." הייתה התשובה הנפוצה. "אשתי לא תעבוד," הכריז פעם באוזניי אחד מבניי.
"למה?" שאלתי את הפספוס.
"כי אני רואה אותך, רואה איך את לחוצה, איך את מתרוצצת."
אמרתי לו, "לשמחתי, זו כבר לא תהיה החלטה שלך, אשתך תבחר בעצמה."

הילדים שנולדו לבני ולבנות דורי הם ההורים החדשים של היום. מה השתנה?
יצאתי לדרך לאסוף סיפורים על נשים וגברים, על זוגיות, על הורים, על משפחות ועל קריירה ועל מה שביניהם. רציתי לגלות מה המשמעות היום להיות אישה, גבר, זוג, אבא, אימא, הורים. ביקשתי לראות איך אנשים מחלקים ביניהם את התפקידים בבית ובמשפחה, איך הם מחלקים את זמנם ואת משאביהם החומריים והרגשיים בין הבית לקריירה.

מצאתי עולם בתהליך של שינוי. החברה, כך נראה, פתוחה יותר לקבל מה שבעבר הלא רחוק נחשב לחריג אם לא למגונה ממש, כמו משפחות חד-הוריות וזוגות של לסביות והומואים. נפתחות אפשרויות חדשות של שותפות ומעורבות של הורים, של גברים ונשים, בגידול הילדים ובאחזקת הבית, ואפשרויות חדשות של מבנים משפחתיים שונים מאלה שהורגלנו אליהם. אבל, עם כל השמחה, עדיין יותר גברים מאיישים עמדות מפתח ומשרות ניהוליות. על אישה שעומדת בראש חברה גדולה עדיין אומרים ש"יש לה ראש של גבר". לנשים כבר "מותר" לעסוק במקצועות "גבריים" למופת: להיות מפקדות בצבא, לנהל מחלקות בחברות הייטק או בבנקים, אבל הן עדיין מסתפקות בשכר נמוך יותר רק כי הן נשים. ובתחום המשפחתי, פגשתי גברים שרוצים להשתנות, שרוצים להיות אבא אחר, מעורב ושותף ושווה זכויות לאשתו, אבל לסביבתו הקרובה, בעבודה, בחוג החברתי שלו - לאשתו - קשה לקבל זאת.

אין ספק כי לעלייה המשמעותית בהתפרקות הקשר הזוגי, גירושין או פירוד, יש קשר לעמידה של נשים על זכויותיהן, לתביעתן לעצמאות כלכלית ורגשית. נשים כיום מהססות פחות כשהן מבקשות להשתחרר ממערכת יחסים משעבדת או בלתי מספקת. לעצמאות הכלכלית שאליה הגיעו חלק מהן יש בהחלט משקל נכבד בהחלטות של נשים להתגרש.

פגשתי משפחות שבהן הגבר הוא עקר הבית והאישה מפרנסת, נשים שלא יכולות לראות בגידול ילדים את העיקר, אבות שבהזדמנות נוספת שיצרו לעצמם גילו אבהות שלא ידעו שהיא אפשרית, הומואים ולסביות שמגדלים ילדים משלהם וזוכים להכרה חברתית. לצד אנשים שעשו שינוי מתוך בחירה והם מאושרים ובטוחים שבחרו נכון, שוחחתי עם אנשים מבולבלים, לפעמים חסרי-אונים, שמחפשים תחליפים לדפוסים המשפחתיים הישנים, רוצים שינוי אבל עדיין לא בטוחים שמצאו את הדרך המתאימה להם. ופגשתי נשים שבמודע החליטו לוותר על קריירה למען הבית והילדים, זוגות שמעדיפים להשאיר על כנו את הסדר הישן והטוב, שבו הכול מוגדר וברור, "כי זה נוח לכולם", ושוחחתי עם נשים שכבר "חזרו בתשובה" הביתה, אל הטיפול בילדים, הסינר והסירים והם כל עולמן.

כשיצאתי לדרך, לא היו לי ציפיות מוגדרות, גם לא תיאוריות או מודלים. פניתי אל אנשים שחווים הורות זוגיות וקריירה וביקשתי מהם, הרשו לי להציץ אל החיים שלכם. ספרו לי את סיפורכם, בלי להתייפייף, בלי לרפד קצוות. מה שסקרן אותי היה הסיפור, תמונת העולם העולה מן הסיפורים.
מה שקיבלתי הוא שיקוף של משפחות מסוימות.

אינני פסיכולוגית ולא סוציולוגית ולא אנתרופולוגית ולא שום דבר דומה לזה. אני סופרת וספרי טרזן, ג'יין ומדיח הכלים הוא יצירה ספרותית, לא תיעוד. ספר של סיפורים שערבבתי ורקחתי מסיפוריהם האישיים של גברים ונשים שהיו מוכנים לשוחח איתי ולספר לי את הסיפור האמיתי שלהם. אין מה לחפש בין השורות דמויות מוכרות, "מקרים" מפורסמים, וכדומה.

הדמויות שונו, הסיפורים שוּנה. כל דמיון בין הדמויות לאנשים אמיתיים ובין סיפור חיים כלשהו למציאות הוא מקרי או נוצר בדמיונו של הקורא. מה שהתכוונתי לעשות ומה שעשיתי הוא לספר סיפור של מקום: ישראל. זמן: עכשיו. הנושא: זוגיות-משפחה-קריירה ומה שביניהם. אני לא מתיימרת לחשוב שהמכלול מהווה תמונה שלמה של המשפחה בישראל. הספר אינו כולל הכול, הוא ייצוג חלקי למגוון עשיר ורחב של אפשרויות, ומשקף חלק מאורח חייהם של משפחות הנעות בין עולם העבודה לצורכי המשפחה ולצרכים האישיים.

ולסיום המבוא ולכניסה אופטימית לספר, חזרה להתחלה: ושוב עוגה.
בחגיגת יום הולדת נוספת של אותו צמד נכדים, שנתיים מאוחר יותר, נערכה התייעצות משפחתית בסוגיית העוגה. איזו עוגה נכין עכשיו? כי כשאתה בן חמש זו כידוע הכרעה קשה מאוד, כמעט כמו איפה תבנה את הבית שלך או איזו מכונית תקנה.

עידו רצה עוגה בצורת מטוס, ושירה רצתה פרפר. הוא התפשר על רכבת, אבל היא התעקשה:ליצן. אחרי מחלוקת קשה ודיונים שלא היו מביישים את כנסת ישראל, נפל הפור על עוגה מסוג שונה."מפת המשפחה" קראנו לה.

שירה ועידו, יחד עם אביהם אסף, האופה המהולל מהסיפור הפותח, תכננו במשך ימים איך תיראה העוגה שכמותה לא נמצאה באף אחד מספרי המתכונים. לפי השרטוט הם הכינו עוגת שוקולד ענקית ועליה הם בנו את חדר המגורים המשפחתי שלהם, מטבח ופינת אוכל עשויים משוקולד, ופלים, סוכריות ומקלות מלח. לאחר מעשה המרכבה, הוצבו על משטח השוקולד רחב הידיים שתי בובות: אימא ואבא. הבובה של אבא - "הגברית" - עמדה חגורה בסינר ליד תנור אפייה ואילו את הבובה של אימא - "הנשית" - הם הושיבו על כורסה, ובידיה עיתון גלובס.

הנחנו את העוגה על שולחן בגן הילדים והמתנו לתגובות. הפעם הגננת המנוסה והבקיאה בחיי המשפחה שלנו, לא הציעה להחזיר את הסדר הישן על כנו. מפת המשפחה התקבלה בשמחה ובתיאבון!
אדיבה גפן

פרזנטציה בשני קולות

"איך זה שלא עלה על דעתי להזעיק את גלעד?
כי הוא עובד, עלתה במוחי מיד התשובה הספונטנית."

קול ראשון: חוה
באותו בוקר מיהרתי. מה-זה מיהרתי. הייתי היסטרית. משרד יחסי הציבור שבו אני עובדת עמד להציג פרזנטציה חשובה ללקוח "שמן", שהרבה זמן עבדנו כדי לקבלו. בשבילי זה היה צומת ראשי בקריירה שלי: הצלחה תכניס למשרד הרבה - הרבה מאוד - כסף, ולי - העלאה בשכר וקידום משמעותי. אני הייתי אחראית על הכנת הפרזנטציה. חודש שלם עבדתי עליה. ניצחתי על צוות שלם. ועכשיו, הכול תלוי בי. בעיקר בי. והנה הגיע רגע האמת. אנחנו חייבים לנצח!

באותו בוקר יצאנו בזמן מהבית. גלעד, בעלי, נופף לי לשלום, ונעלם מעבר לפינת הרחוב. הושבתי את טלי בכיסא הילדים, קשרתי את רצועות החגורה, וכמו תמיד, תוך כדי כך, דגדגתי אותה בבטן. אבל טלי לא צחקה. "אימא כואב לי," אמרה בקול בכייני. היא באמת לא נראית טוב, אמרתי לעצמי, קצת צהובה. בלילה היא בכתה והתלוננה על כאב ראש. חשבתי שאולי נדבקה בעצבנות שלי. ילדים קולטים את המצוקה של ההורים. התעלמתי.

"אימא, כואב לי בבטן."
אני עושה עצמי כלא שומעת.
"לא רוצה ללכת לגן! לא רוצה!!!"

הנחתי את כף ידי על מצחה, על עורפה. כן, היא קצת חמה. לא נורא, הדחקתי את הדאגה, מקסימום שלושים ושמונה. ילדים מפתחים חום מהר. כל מה שאני צריכה זה ארבע שעות, ארבע שעות ואני חוזרת, כלום לא יקרה. "תחזיקי מעמד בובה, בסדר?" חייכתי אליה, אבל היא לא חייכה. בבקשה טלי, תתחשבי בי, רק היום, מחר מה שתרצי, נלך לראות ברווזים, נקנה עוגיות, נאכל שקדי מרק. בבקשה חמודה.

"הנה בילי, גם בילי הולך לגן, הב-הב, כולם הולכים לגן," נענעתי והנחתי בחיקה את כלב הצעצוע השעיר שנובח כשלוחצים על בטנו.

זה עבד. טלי חייכה. הנה, הכול בסדר. אני גדולה! הכול תחת שליטה. עוד יש לנו מספיק זמן להגיע לגן ומשם צ'יק-צ'ק למשרד. היום אני מרביצה את הופעת חיי!
בסיבוב טלי הקיאה.
הילדה חולה. פעמון אזעקה צלצל בראשי: תפסיקי להתעלם, צריך לקחת אותה לרופא, צריך להחזיר אותה הביתה ולהשכיב אותה במיטה, זה מה שאני רוצה לעשות כשאני חולה, לשכב במיטה ולישון.
"מה את מקיאה לי עכשיו?!" זה פרץ החוצה.
עצרתי את המכונית. טלי בכתה. ניגשתי אליה, התרתי אותה מהכיסא ולקחתי אותה בזרועותיי. אוי, איזה ריח. איזה לכלוך. כל הפנים שלה מרוחות, המושב, עכשיו גם הז'קט שלי מטונף.

איפה, לעזאזל המגבונים הלחים? התחלתי לשטוף את טלי במים מינרליים שאני תמיד מצוידת בהם ולנגב אותה במפיות של מק דונלד'ס שהתגלגלו על רצפת המכונית. מרחתי אותה בתחליב נגד שמש שמצאתי בתיק שלה. עכשיו היא כבר בוכה בקול רם. משהו כואב לה והיא כועסת.

מישהו עוצר לידי, "צריכה עזרה, גברת?"
"לא. כן. אולי יש לך מים? לא? אין דבר, תודה. הילדה? היא תהיה בסדר. היא בסדר. כן, בטוח, תודה."
מה עכשיו? טלי פחות או יותר מסודרת. נשאר הריח. נדבק לי לידיים, לבגדים. "כואב לי," היא בוכה.
"איפה?"
"פה," הוא מניחה את היד הקטנה שלה על ראשה.
"למה, למה?" תכף גם אני אבכה. למה דווקא היום. לא יכולת לחכות למחר? למה לא אתמול? "למה את עושה לי את זה?"
רחלי הגננת מקבלת אותנו בפתח, "מה קרה שאתן מאחרות?"
"התעכבנו קצת בדרך," אני מוסרת את טלי לרחלי.
"הכול בסדר, כי... יש לה ריח מוזר, לא?"
"בטח שהכול בסדר," אני מרימה את טלי, "את רואה, היא יבשה, אין שום ריח, הכול בסדר. אולי הריח מילד אחר. ביי מותק, אימא תבוא אחר הצהריים לקחת אותך." אני מנשקת את טלי על ראשה במהירות ובורחת.
כן, בורחת.
כן. השארתי את הילדה הקטנה שלי, בת השלוש וחצי, את הילדה שהבטחתי לשמור ולהגן עליה מפני כל רע, השארתי אותה חולה, מסריחה ומסכנה בגן-הילדים, כדי להגיע בזמן לעבודה.

טלי הבריאה, תודה לאל, אחרי כמה ימים של נזלת שיעול וחום. ומה קרה בפרזנטציה? הגעתי בזמן. בדרך הספקתי אפילו לקנות חולצה חדשה ונקייה. שיחקתי אותה בגדול. זכינו בלקוח ואני בקידום. אז מה? כל זה הפך לחסר משמעות. הריח שנשאר בחלל המכונית ימים אחדים המשיך להזכיר לי את אירועי אותו בוקר, אבל גם אחרי שהריח פג, האירוע נשאר צרוב בזיכרוני.

כבר באותו יום, כשנהגתי בדרך הביתה, טלי חיוורת ורדומה בכיסא שלה במושב האחורי, שאלתי את עצמי את השאלה שמאז לא הפסיקה להטריד אותי: איך זה שלא עלה על דעתי להזעיק את גלעד?
כי, גלעד עובד, עלתה בראשי מיד התשובה הספונטנית.

ואת לא עובדת? שאלתי את עצמי, בטרוניה, בהתרסה ובעיקר בתהייה גדולה. כן. כמובן. שנינו עובדים, שנינו נושאים בעול הפרנסה, והנה אפילו קיבלתי תוספת שכר וקידום. אבל האם זו שותפות אמיתית? שוויונית? האומנם העבודה שלי כל-כך חשובה לי שהייתי מוכנה להתעלם מחובות האימהות? האם לא עשיתי משהו שלמעשה שולל ממני את הזכות להיות אימא? ומה זה בכלל חובות האימהות? ואבא, מה? גלעד עובד במרחק הליכה מהבית. הוא היה יכול להחליף אותי לפחות לשעות הפרזנטציה, כך שהתשובה על למה לא הזעקתי אותו אינה טכנית בשום פנים. היא עקרונית. היא מהותית. היא שאלה של זהות.

תבדקו במשפחות ה"חדשות": מי לוקח את הילד מהגן? שני גברים וארבעים נשים. מי מסיע לחוגים? שלושה גברים והשאר נשים. כן, לחגיגות הם משתדלים להגיע, מצוידים במצלמות דיגיטליות הכי משוכללות ומצלמים את הגאון או את מלכת היופי הנפלאים שלהם. תחשבו על זה רגע, ככה זה מגיל הגן: הוא גאון היא מלכת יופי... אז נא לא להרצות לי על שוויון. שוויון בין המינים זה נושא טוב להפגנות, להרצאות, לחוגי המגדר באוניברסיטאות. זה טוב לנאומי פוליטיקאים לקראת בחירות.

כל הדיבורים על שוויון הם "מכבסת מילים" ולדעתי אין שוויון אמיתי בעיקר מפני שהנשים מוותרות. כי התרבות הזאת מושרשת עמוק מאוד, אבל גם מפני שזה נוח להן. כי לא מתאים להן להתאמץ. כי הקולות החדשים שקוראים לחזרה הביתה קוראים לנשים כמובן. זה מצלצל להן טוב יותר מ"משפחה חדשה", מ"פמיניזם".

יש נשים ש"עושות קריירה" ומצליחות. הן משמשות דוגמה לשינוי כביכול, אבל הן מעט שאינו מעיד על המרובה. נשים רוצות להמשיך את המסורת. להיות כמו האימהות שלהן. כשאימא שלי שמעה את הסיפור על הבוקר של הפרזנטציה, היא עשתה מזה עניין גדול. היא ממש כעסה עליי, "את רוצה להגיד לי שהשארת את הילדה והלכת לעבודה? אני בחיים לא הייתי עוזבת אותך." ברור, היא בחיים גם לא הגישה פרזנטציה. את כל מה שהיא הייתה - או ליתר דיוק, מה שהייתה יכולה להיות - היא כיווצה וגימדה לרמה של מטפלת נהדרת בילדים ועוזרת בית חרוצה.

אבל עובדה: למרות הכול, הדברים שאמרה לי אמי המשיכו לחלחל ולייסר אותי. אולי הרסתי לילדה את האמון בי ובבני אדם בכלל? אולי ערערתי את הביטחון העצמי שלה וגרמתי לה לטראומה איומה? אולי אני בכלל לא ראויה להיות אימא?

זה שם המשחק. "אשמה". ותחושת האשמה התמידית הזאת היא שמעלה הרהורים על ויתור. לוותר על מקצוענות. לוותר על קריירה. למצוא עבודה של ראש קטן שתאפשר לי לעבוד בשעות נוחות, להיות פנויה לילדים, לבית, ולהשאיר לגברים את זכותם וחובתם לחרוש, לזרוע, לקצור - או בקיצור: לפרנס.

אגב, כששיתפתי במועקה שלי את גלעד המתוק שלי, הגבר השוויוני שלי, הגבר שמוכן בשמחה לעזור לי במטבח, מקפל בשבילי כביסה, מלביש את טלי בבוקר במקומי, ועורך עבורי קניות... הוא אמר לי: "מזל שלא צלצלת, הייתה לי בבוקר ישיבת שיווק חשובה."

קול שני:גלעד
אני זוכר היטב את הסיפור. חוה סיפרה לי אותו עוד באותו הלילה, אבל לא חשבתי שהוא כל-כך מהותי. חשבתי שהיא מספרת על אירוע, קשה אמנם, שקרה לה בבוקר. אבל היא חזרה עליו שוב ושוב, כל פעם עם שינויים ותוספות, וזוויות - והעוצמה לא שככה במשך השנים. היא אוגרת אירועים רוויי רגשות אשמה כמו מי שאוסף פרפרים. היא מחטטת ומחפשת ושואלת ומתלבטת, אולי היא הזיקה, אולי היא פגעה. בעיניי, נשים מפשפשות עד זוב דם בדברים שראוי להניח להם.

כשחזרתי באותו יום מהעבודה, חוה קיבלה את פני בפרצוף מריר משהו.
"מה קרה?"
"היה יום קשה, אני אספר לך אחר כך."
לא התווכחתי. כל אחר הצהריים היא טיפלה בטלי, לקחה אותה לרופא, השכיבה אותה במיטה, ישבה על ידה גם אחרי שנרדמה. היה לילדה קצת חום, רק צינון של ילדים.
בלילה חוה סיפרה לי על האירוע של הבוקר. היא הייתה מיוסרת, אין לי מילה פחות קשה לתאר את עצב בפניה, את המבט שלה, את הקול שלה. היא כמעט בכתה, "איזה מין אימא אני? תראה מה קורה לי."

חשבתי, איזו דרמה בגלל הקאה! "את לא קצת מגזימה?" שאלתי.
היא הסתכלה עליי בפרצוף עגום, "לא. אני נטשתי אותה."
"את לא מגזימה?" שאלתי שוב.
"ואם הילדה הייתה חולה במשהו קשה? אתה יודע ששיתוק ילדים ודלקת קרום המוח יכולים להתחיל בחום והקאות?"

לא היה שום היגיון בדברים שאמרה או בצורה הטעונה שבה התייחסה לבעיה שגרתית בסך הכול. סירבתי להשתתף במרדף האשמה שלה. כשניסיתי להרגיע אותה, היא כעסה, "אתה לא מבין כלום," כאילו רצתה לריב איתי. אבל אני לא הסכמתי להפוך את הסיפור הזה לקטע.

היא אמרה שהמקרה הזה רק מחדד את מה שהיא תמיד אומרת, שבגלגול הבא שלה היא רוצה להיות גבר. משוללת רגשי אשמה, משוחררת לעבודה, חופשייה ממחויבות. הבנתי על מה היא מדברת. אני מכיר את השיר הזה בעל-פה, אבל אני לא מסכים עם אף מילה בו.

עם כל הכבוד לגידול ילדים, השנים שאנחנו צריכים ממש להשקיע בהם חולפות מהר מאוד. אחרי הכול, בגיל ארבע-עשרה, חמש-עשרה הם כבר מתחילים להזדקק לנו פחות ופחות. לעומת זה, בן אדם עובד ארבעים שנה לפחות.

להסכים להרגיש כמוה כמו שחוה מרגישה, זו החלטה קיומית. זה לא נראה לי נכון. אני חושב שזו טעות לגדל ילדים בייסורי מצפון תמידיים. המלחמות הפנימיות האלה לא יכולות שלא להשפיע עליהם ולגרום גם להם להרגיש אשמים במשהו.

כשחוה לקחה על עצמה להעמיד ולהציג את הפרויקט ההוא, ידענו שמדובר במשהו שמצריך התארגנות של הבית. היא צריכה למצוא פתרונות. כן, היא הייתה צריכה למצוא, לא אני. אני לא מבין בזה. אני מוכן לעזור, לעשות כל מה שצריך, אבל היא צריכה להגיד לי מה ואיך. יש עניינים שתמיד היא טיפלה בהם, כל מה שקשור לחינוך של טלי, לבריאות שלה, לאוכל שלה. ולא שסירבתי לקחת על עצמי מטלות, כל הזמן עזרתי לה, אבל זה היה השטח שלה. אני לא שואל את חוה אם צריך להחליף מנורה ואיך לעשות את זה, אבל אני לא יודע אם טלי חזרה מהגן עם כינים, ואם כן, אז מה עושים. אם חוה תגיד לי, אני בהחלט מוכן לעזור לה. ככה ארגנו את החיים המשותפים שלנו.

נכון, אם יש תקלה בבוקר, אם העוזרת לא מגיעה, אם הילדה חולה, זה נופל על חוה. אם אני יכול, אני עוזר לה. מה לעשות? בינתיים שכרי כפול משלה. אני עובד בתחום שיווק מערכות מידע, אני יושב בהנהלת החברה וסיכויי להתקדם גדולים משלה. אני לא בניתי את העולם. אני לא מאמין שהמהפכה תבוא מדיון בשאלה מי לוקח אל הילד לגן או על מי נופלת האחריות כשהעוזרת או המטפלת מבריזות.

אני חושב שנשים שרוצות להגיע לשכר של גבר או לסוג עבודה שנחשב גברי, יכולות לעשות את זה. זה בידיהן. נשים אינן מוכשרות פחות מגברים. אין כאן פער של יכולת, יש פער בקבלת החלטות ובהתארגנות. אני פוגש בעבודה שלי נשים שעקרו את עצמן מהדפוסים המסורתיים, נשים שבחרו להתמקד בעבודה. הן מנהלות מותג, הן מנהלות מחלקה, אחת הסמנ"כליות שלנו היא אישה. הן לעולם לא יאחרו לעבודה כי הילד הקיא. הן לא ישתפו אותי בבעיות הרפואיות של הילדים כדי לצאת מוקדם יותר. הן בחרו בדרך מסוימת ואירגנו את החיים האישיים שלהן בהתאם.

חוה היא בעלת מקצוע מעולה בתחום התחרותי של הפרסום, והיא בהחלט טובה במקצועה ומרוויחה כמעט כמוני. אני מרגיש שהיא עדיין לא בחרה מה חשוב יותר. אני רואה אותה קרועה בין הבית למשרד, אני רואה אותה מתייסרת, מנסה לפייס כל חלק ועושה מאמצים עילאיים. אני מנסה לסייע כמיטב יכולתי. אי-אפשר לרקוד על כל החתונות.

אני באופן עקרוני חושב שקריירה היא לא עניין של כמה שעות משקיעים או כמה שכר מקבלים. קריירה היא תפיסת עולם: איפה אני עכשיו ואיך אני צועד הלאה. עניין של החלטה: כמה אני מקדיש לקריירה וכמה לכל השאר. קריירה היא הגדרה של זהות. אני מגדיר את עצמי כקרייריסט, ולא רואה בזה מילת גנאי.

אילו הייתי נקלע לסיטואציה דומה לזו של חוה וטלי באותו בוקר, הייתי נוהג כפי שחוה נהגה, אבל - וזו הנקודה החשובה - בלי ייסורי מצפון, בלי אשמה, בלי חיטוטים והתגרדויות נפשיות. הייתי אומר לגננת בגלוי ובפשטות,"טלי לא מרגישה טוב, אבל אני חייב ללכת לעבודה," ומשאיר אצלה טלפון של אמי לכל צרה.

לבניית קריירה יש מחיר, כמו לכל דבר בחיים, וצריך לדעת לשלם אותו. זה לא חייב לפגוע בילדים. לילדים שהוריהם עובדים בעבודה מתגמלת ומעשירה יש פיצוי אחרים, למשל: חופשות ברמה גבוהה, חוגים ושיעורי העשרה אצל מורים ומדריכים טובים. והם גם לומדים להסתדר בעולם תחרותי, עולם שיש בו אילוצים ויש חלונות של הזדמנויות שאסור להחמיץ. ילדים שרואים שהוריהם מתאמצים ומשקיעים, לומדים להשקיע ולהתאמץ כדי להשיג את מטרותיהם.

כשחוה התחילה לעבוד כתקציבאית, עבודה שדרשה ממנה להישאר לא פעם עד שעות מאוחרות, התארגנו. טלי הייתה אז בת חצי שנה בערך. הבטחתי לעזור, ואני עומד בהבטחתי גם היום, אבל בלי לפגוע בעבודה שלי. מצאנו פתרונות. אימא שלי גויסה לעזרה, שכרנו מטפלת שלקחה את טלי מהגן, הייתה התארגנות של תורנות של אימהות בשכונה. יש פתרונות טובים ולא להחליט להרגיש אשמים כשמשתמשים בהם. אבל חוה רצתה שנתחלק שווה בשווה. מין שוויון מכני, שחצי מהעול ייפול עליי, ומבחינתי זה בלתי אפשרי. שאלתי אותה, "את רוצה שאפסיק לעבוד?" היא לא ענתה. היא ידעה את התשובה.

עם כל הכבוד לעבודה שלה, כרגע אחזקת הבית בנויה עליי. ההכנסה שלי משלמת את ההוצאות הגדולות. בזמנו אמרתי לה, שמצדי היא יכולה לא להשאיר אף אגורה מהמשכורת שלה לשום דבר מלבד לפתרונות הולמים לטלי ולבית. שתיקח מטפלת ועוזרת. וזה היה ההסדר בינינו. בימי שישי שנינו לא עובדים, ואין לי שום בעיה להחליף את חוה, להכין ארוחת בוקר, לקחת את טלי לגן, לערוך קניות - מה שחוה תגיד. היא מצדי יכולה לנוח או לבלות עם החברות שלה. מה שעולה על דעתה. זה החופש שלה. נשים, כך היא מסבירה לי זקוקות לחופש הזה. ליותר מזה אני לא מסוגל.

לדעתי זה בדיוק שוויון: כל אחד עושה מה שהוא יכול. וזה עניין של החלטה וביצוע ולא של חיבוטי נפש ורגשות אשמה. בכלל, עם אשמה אי-אפשר להגיע רחוק.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

טרזן, ג'יין ומדיח הכלים - אדיבה גפן


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים