Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

כלבתא בבית
מאת: קת'י הנאואר - עורכת
The Bitch in the House: 26 Women Tell the Truth About Sex, Solitude, Work, Motherhood, and Marriage - Cathi Hanaue

ההוצאה:

מילים

ספר זה נולד מתוך כעס" – כותבת קת'י הנאואר בהקדמה לספר, אשר זכה לכותר 'כלבתא בבית' – בהתאם. 26 נשים מספרות בגלוי אודות בחירות, אבדנים, תהיות, כעסים , אהבה, הורות ובדידות. 26 נשים – רעיות – אמהות – מאהבות פוסט-פמיניסטיות, אינטליגנטיות, עצמאיות ורהוטות נותנות ביטוי לזעמן ולתסכולן, כאשר הן נאלצות להתמודד עם מערכות יחסים, גידול ילדים, בני זוג, תובענות מערכת ביתית – מול תשוקתן ותובענותן לפיתוח עצמי וקריירה עצמאית.

כלבתא בבית
שתפו אותי

"אכן רציתי להינשא" – כותבת ג'יל ביאלוסקי – "אך אני קולטת עכשיו כי מעולם לא רציתי להיות 'רעייה' ".

אין זה ספר של 'עצות' או מתנשא לספק פתרונות קלים, או כל פתרון שהוא. סוד עוצמתו בקולות הרהוטים והכנים החושפים את סיפורם, ומגששים אחר איזון בעולם משתנה.

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

באדיבות הוצאת מילים אנו מביאים
לפניכם סיפור מתוך הספר

להינשא בגיל 46
הסבל והחדווה
ננסי ווארטיק

כשהייתי נערה, מעולם לא ידעתי בַּוודאות שהיתה מנת חלקן של נערות אחרות, כי ביום מן הימים אתאהב בגבר ואנשא לו. כן, נהניתי להלביש את בובת הברבי שלי בשמלת כלולות צחורה ולהוליך אותה בין מושבי הכנסייה לצדו של ג'ורג' האריסון, ממש כשם שנערות בנות זמננו משיאות בוודאי את בובותיהן נקוּבוֹת הפִּירְסִינג לליאונרדו די קפריו. אבל בה-במידה, אימצתי שיר ילדים אחד, שחשתי כי מילותיו עשויות להלום אותי: "אם איש לא יישא אותי לאשה - ולמה שמישהו יישא אותי לאשה, הרי האחות אומרת שאיני יפה, וגם במעשים טובים איני מרבה…" אינני יודעת מדוע לא קיבלתי כמובן מאליו יסוד שהיה טבוע באורח כה עמוק בעולם שבתוכו גדלתי. הייתי רוצה לחשוב שטיפחתי בסתר הכרה פמיניסטית כלשהי, אך אני מניחה כי יהיה בכך כדי לזקוף לזכותי מודעות-עצמית שלא ניחנתי בה באותן שנים.

תהא הסיבה אשר תהא, התחושות הללו ליוו אותי לאורך כל ילדותי. בתקופת בית הספר התיכון היה לי חבר במשך שנה, אך בראייה רחבה ניתן לקבוע כי היתה זו מעידה חד-פעמית: תקופת הקולג' שלי לא היתה אלא עונת יובש מתמשכת, מנומרת לפרקים בחזיונות-שרב רומנטיים ובאהבות נכזבות. דבקת'י בבתוליי במשך תקופה ארוכה עד להביך. לבסוף, במהלך אחת החופשות, נסעתי למקסיקו עם חברה שמצבה היה דומה לשלי. נכנסנו לבאר, חטפנו את שני הגברים הראשונים שעינינו נחו עליהם, והורדנו את הבעיה מעל סדר יומנו. באותם ימים, נטיתי לחלק את הגברים לשתי קבוצות עיקריות. אל הקבוצה הראשונה השתייכו הגברים שפקפקת'י בכשירותם לקיים קשר של ממש, משום המרחק הגיאוגרפי או הרגשי שבו התקיימו, או בגלל נשמותיהם המיוסרות והטרגיות. פעם אחר פעם, מצאתי את עצמי מאוהבת בגברים מן הזן הזה ועסוקה בהם מבוקר עד ליל. מנגד ניצבו גברים נחמדים וזמינים, שחיבבו אותי באמת ובתמים; פירוש הדבר היה שחל אצלם איזה שיבוש חמור, ולפיכך התייחסתי אליהם בתערובת של רתיעה ובוז.

חלפתי לבדי דרך כל שנות העשרים ומרבית שנות השלושים שלי. במהלכן של השנים הללו עלה בידי להתיר כמה מן הסבכים הרגשיים שאִמללו את חיי. סייעו לי בכך עשרות אלפי דולרים ששלשלתי לכיסיהם של כמה מטפלים, וניסיון חיים מכאיב שהוליד כמה תובנות. בשנות הארבעים שלי כבר ניהלתי מערכות יחסים שאורך ימיהן הספיק לבני זוגי כדי לשנן את מספר הטלפון שלי, ללמוד את שמותיהם של חתוליי, ולפגוש את חבריי. העזתי להתקשר רגשית לבני זוגי, אף שרגשותיי מעולם לא הצטיינו בַּוודאות שממנה ניתן לגזור מחויבות של ממש. התאהבתי פה ושם, אבל לא הנחתי לעצמי לאהוב. מעולם לא עברתי לגור עם בן זוג. לעתים השלמתי עם המצב, אך בהזדמנויות אחרות חשתי כי אני מהווה עדות לחוש-ההומור האכזרי של הטבע: במה אני שונה מכל שאר האנשים? מהו הדבר שהם מיטיבים לעשות ואני נכשלת בו שוב ושוב? חיי באותה תקופה לא היו מרוקנים מתוכן: התגוררתי בדירה נחמדה בברוקלין, כשאני מצוידת, כמנהגן של רווקות עירוניות עוד מימי בראשית, בשני חתולים נערצים. הכרתי את שכניי וחיבבתי אותם. סדר היום שלי היה עמוס עד כדי כך שהתקשיתי לעמוד בו, והקריירה שלי כסופרת וכמורה לעיתונאות התקדמה בהתמדה, למרות אכזבות מזדמנות. התברכתי במשפחה אוהבת ובחברים טובים. עם חבריי נמנו גם גברים - רווקים ונשואים. אך את מרכז עולמי החברתי היווה מעגל יקר-מִפָּז של נשים נפלאות. ביחד ערכנו טיולים, ביקרנו אצל הקוסמטיקאית, ביכינו את מר גורלנו, רבנו, התפייסנו, שכרנו בתי קיץ, עישנו ג'וינט מעת לעת, ודיברנו ללא גבול. מסיבת יום ההולדת הארבעים שלי, שאורגנה על-ידי ארבע מבין הנשים הללו וכללה אורחים מכל קצוות חיי, היתה אירוע נפלא: חשתי עצמי בת מזל, מוצפת אהבה. אבל יום ההולדת הארבעים הביא בכנפיו גם תחושה אחרת, קודרת יותר: אם לא השכלתי למצוא לי שותף לחיים עד עתה, נראה שנגזר עלי לבלות את שארית ימיי לבדי.

ברבות השנים, התחלתי לתהות אם אושרי יהיה שלם אי-פעם ללא יחסים משמעותיים עם גבר. עצם התהייה עוררה בי אשמה, ולכן הכרזתי עליה מלחמה: ככלות הכל, הייתי פמיניסטית מושבעת. בעבודתי כעורכת בירחוני נשים, קידמתי את הפצתן של סיסמאות בנוסח "אשה ללא גבר היא כמו דג ללא אופניים." תיאורטית, לפחות, היה עלי להפיק מחיי את מירב הסיפוק הגלום בהם בין אם הם מתנהלים לצדו של גבר ובין אם לאו. לא רציתי להפקיד את המפתחות לאושרי בידיו של אדם אחר. אבל ברובד עמוק, בלתי-מתרצה של הווייתי, חשתי בודדה; בודדה כל כך, עד שלעתים שאלתי את עצמי כיצד אוכל לעמוד בכך במשך שארית חיי. הייתי בת ארבעים שלוש, ומאסתי בארוחות חג ההודייה שבהן הופעתי בגפי שנה אחר שנה, בשעה שדודניי באו בלוויית בני זוגם, ואחר כך במחיצת שותפיהם לחיים, ולבסוף בחברת להקה מתרחבת של צאצאים. השנים חלפו, ואני עמדתי בבדידותי. לא היו לי אלא חתוליי להתחבק איתם. רציתי להיות האדם החשוב בעולם בעבור מישהו. רציתי להבין לְמה כולם התכוונו כאשר הם דיברו על אהבה. וגם אם דגים לא נזקקו באמת לאופניים, זה לא היה אכפת לי.

לו יכולתי להזמין גבר מתוך קטלוג, אינני בטוחה שהייתי בוחרת בדניס. תמיד ביכרתי גברים צעירים ממני, אבל דניס היה בתחילת שנות החמישים לחייו - הגבר המבוגר ביותר שקיימתי עמו קשר עד אז. הוא היה טיפוס ביישן, ונטה להתכנס בְּחברה, ואילו אני נהגתי לפצות על הנוירוזות החברתיות שלי באמצעות משיכה לגברים מוחצנים וקולניים. הוא היה גרוש מזה עשרים שנה כמעט, ואף שניהל במהלכן כמה וכמה מערכות יחסים משמעותיות, מעולם לא נישא בשנית. הדבר עורר את חשדי. אם אמנם מדובר בגבר כל כך ראוי ונחשק, כיצד להסביר את העובדה שהוא פנוי? נוסף לכך הוא התברך בזיכרון סלקת'יבי, וחלק מן הפרטים שסיפרתי לו על עצמי נשמטו אל השכחה. זיכרון גרוע עלול להוציא אותי מדעתי. כמה מן המריבות המרות ביותר שלנו פרצו לאחר שגיליתי כי פרט משמעותי זה או אחר פרח מזיכרונו: שמו של החבר שלי מתקופת התיכון, או רשימת חמשת הסיפורים הקצרים האהובים עלי ביותר.

נפגשנו בליל חורף בשנת 1998, בפתיחה של תערוכת צילומים קבוצתית. כל אחד מאיתנו הגיע למקום בעקבות קשר רופף עם אחד הצלמים. הייתי מותשת ומעט מסוחררת בעקבות העבודה על כתבת מגזין בנושא הויאגרה, שבמסגרתה נאלצתי להציג למרואיינים שאלות גרפיות במיוחד ("אתה אומר בעצם שהיתה לך זקפה קשה יותר וארוכה יותר מזו שאתה זוכר מגיל שש-עשרה?"). מועד הגשת הכתבה התקרב, ועמדה לפניי עוד עבודה מרובה. שקלתי להישאר בבית. הייתי רוצה לומר, כי פרץ של אינטואיציה נבואית הוא שהדף אותי לבסוף אל הדלת. אבל לאמיתו של דבר לא היתה זו אלא התחושה העמומה והיגעה כי עלי "לצאת לעולם", כמנהגם של כל הרווקים המבקשים לשנות את מעמדם. במהלך הערב נתקלתי במכר שעמד ושוחח עם דניס, והוא הכיר בינינו.

שוב, יהיה זה רומנטי לומר, כי דבר-מה סתום ונעלם משך אותי אל דניס בעבותות. הוא הוצג בפניי כעורך בעיתון משפיע, כך שהמחשבות הראשונות שלי ביחס אליו טָוו מארג של הזדמנויות מקצועיות יותר מאשר פנטסיות רומנטיות. ובכל זאת, לא נותרתי אדישה לעיניו הכחולות, עזות-המבע. ניכר כי הכורח לנהל שיחת חולין הסב לו מבוכה - עיניו היו מושפלות אל הכוס שבידו, כאילו ייחל שעוד יין יימזג לתוכה ממקור עלום. מבוכתו הוסיפה לו לוויית-חן בעיניי. אצבעו החפה מטבעת נישואים עוררה את תשומת לבי. בהתחשב בעיסוקו, הנחתי כי אני רשאית לייחס לו מידה של תבונה, ויכולת כלכלית לחיות מעל לקו העוני. בשעה שדיברנו, לא חדלתי לצפות להופעתה של אשה, שתשלח לעברי חיוך מנומס ותתבע את חזקתה על דניס. אבל שום אשה לא הופיעה, ושיחתנו נמשכה באין מפריע. בסיומו של הערב החלפנו כתובות דואר אלקטרוני. אבל ניסיוני למוד-האכזבות בחיי הרווקות הניו יורקיים לא הניח מקום לאופטימיות יתרה. הרעיון כי את עשויה לפגוש גבר; שאתם עשויים לשוב ולהיפגש; שאתם עשויים לחבב זה את זה; שאת עשויה לגלות שהגבר האמור אינו זקוק בדחיפות לטיפול פסיכיאטרי - הרעיון הזה הילך עלי קסם לא-מבוטל. ממש כמו האגדות שהולעטתי בהן בילדותי…

ובכל זאת, כבר בפגישתנו הראשונה - פגישה שבמהלכה התרגשתי בעקבות סיפור עצוב במיוחד שדניס סיפר לי על כלבו, קוּז'י, אבל לא פחות מכך בעקבות התעקשותו של דניס, שהתגורר במנהטן, ללוות אותי בסיומו של הערב עד לדירתי בברוקלין - העניינים זרמו בנינוחות מבשרת-טובות. פיעמה בי תחושה של הבטחה, שכמותה לא ידעתי מעולם. בשנה שקדמה להיכרותנו נפגשתי עם גבר אחד. זעזעתי אותי בניסיוני לברר במחיצתו מהי משמעותם האמיתית של חיינו בעולם הזה, הזרוע כאב ומוות. למחרת הוא התקשר לחבר שהיה אחראי על השידוך, ושאל אותו, "היא קצת מופרעת, נכון?". אבל דניס לא נבהל משיחות "מופרעות" - בה-במידה, הוא לא נרתע משיחות פילוסופיות, או משיחות מטופשות, או משיחות מכל סוג אחר. הבנו זה את זה. צחקנו מאותם הדברים. הוא חיבב את החתולים שלי. בכל אותו זמן חיכיתי לרגע שבו הוא יקום ויכריז כי אינו בשל למחויבות, או שבעצם יש לו חברה, שקיומה נשמט מזיכרונו משום מה. אבל דבר מִזה לא התרחש. הוא נותר מעוניין. הוא נהג לחשוף בפניי את רגשותיו בפשטות ובכנות, והדבר עורר בי השתאות ושמחה. בכל פעם שמחשבותיי נדדו אל הלילה שבו נפגשנו לראשונה, חגגתי את מזלי הטוב: מה היה קורה לוּ נשארתי בבית באותו ערב? מה היה קורה לוּ הידיד המשותף שהכיר בינינו היה נשאר בבית באותו ערב? לא התייחסתי אל אף אחת מן החוליות בשלשלת האירועים הזאת כמובנת מאליה: כמי שבילתה שנים ארוכות בניסיון "לצאת לעולם", ידעתי דבר או שניים אודות קמצנותה המופלגת של אלת המזל.

אבל ככל שאהבתי לדניס העמיקה, כך הערמתי מכשולים על דרכה. כאשר פגשתי את דניס הוא שקד על חיבורה של ביוגרפיה של אלברט איינשטיין, שהתרכזה בתשוקתו של הפיזיקאי הגדול למדעים ולנשים כאחת. כשסיפר לי על כך, הזדרזתי לשאול, "נו, ואיינשטיין היה חמוֹר כמו רוב הגברים האחרים?" כיום השאלה הזאת שוב אינה נשמעת באוזניי כמופת של שנינה חתרנית (אף שראוי לציין כי יחסו של איינשטיין לרבות מן הנשים בחייו היה אכן שערורייתי). אני מניחה שהשאלה הזו שימשה לי כאמצעי (לא מעודן במיוחד, יש להודות) להבהיר לדניס כי אינני בוטחת בגבר הממוצע, כי יהיה עליו להבקיע מבעד לשכבות של מערכי הגנה אם ברצונו לפלס את דרכו אל לבי.

הפחד להיפתח בפני אדם אחר הבשיל בקרבי במשך ארבעים ושלוש שנים. הוא גדל והסתעף, עטה שריון והיה למפלצת מרובת-ראשים. לאחר שהקדשתי שנים ארוכות כל כך לניסוחו של הסירוב להתפשר, התקשיתי להשלים עם אפשרות קיומן של פשרות בריאות, כל שכן לזהות פשרות כאלה ולהבדילן מן השאר. לא ידעתי להחליט אם הקשיים שהתעוררו ביני לבין דניס היו קטלניים, או שמא ניתן היה לחיות איתם. התחבטתי בכל זה ללא הרף: לבדי, עם חברים. שיתפתי בלבטיי אפילו את אמי, שהיתה חכמה מספיק כדי לא לפטור אותי בקלישאות האם היהודייה ("את חושבת שבגילך את יכולה להרשות לעצמך להיות בררנית?"). לרוע מזלו של דניס, שיתפתי גם אותו בלבטיי ("איך? איך? איך אני אמורה לנהל מערכת יחסים רצינית עם אדם שלא מצליח לזכור שאני לא אוהבת אנשובי?").

ואז עצם קיומה של מסכת הלבטים הזו החל להטריד אותי. איך זה שפגשתי את אהבת חיי, ובכל זאת אנחנו נתקלים בקשיים? הרי כשאת מאוהבת באמת, הכל אמור להיות מושלם - כך האמנתי, לפחות. ככלות הכל, מעולם לא הייתי מאוהבת קודם לכן. אני זוכרת כיצד נתקפתי לפרקים תסכול של ממש בשל היעדרה של בדיקה מדעית כלשהי, שתכריע בוודאות בשאלה אם אמנם זוהי אהבת אמת, ודניס הוא הגבר של חיי: כיצד, לכל הרוחות, עלי להשיב על השאלות הגורליות הללו בכוחות עצמי? התרבות הפופולארית מציפה אותנו בדיבורים על אהבה, אהבה, אהבה - עד כדי בחילה. בה-בשעה, היא אינה מספקת לנו שום מידע מועיל ביחס לתופעה המבלבלת הזאת.

בהיעדרה של בדיקה גואלת שכזאת, שקלתי בדקדקנות כל אירוע זניח בחיינו בניסיוני להתחקות אחר רמזים שיעידו על הסיכויים הצפונים לנו. ערב אחד נתקלנו בקבצנית, שהיתה שרועה על המדרכה לצדו של כלב חולה. משום מה חשתי כי מצוקתה לא מצאה נתיבים אל לבו של דניס. כשהגענו הביתה, פתחתי בחקירת שתי-וערב במגמה לברר מה מידת העָרֵבות שחש דניס כלפי גורלם של אחיו בני האדם. אם אמנם פיעמה בו סולידריות כלל-אנושית, מדוע לא טרח ונסע לרואנדה או לבוסניה? בערב אחר נפגשתי עם חברה, שסיפרה לי כיצד התברר לה כי בן זוגה נוהג לבגוד בה בקביעות. שבתי הביתה בשעה שתיים לפנות בוקר, והערתי את דניס משנת ישרים. תבעתי לדעת אם הוא מסוגל להתנהגות כזאת. הוא הבטיח כי לא ישקר לי לעולם. "הבעיה היא שאם אתה שקרן, אתה בטח משקר גם עכשיו," הטחתי בו ברוב תחכום. לבסוף הוא חתם את השיחה כשאמר כי אינו יכול להוסיף עוד דבר; יהיה עלי לבחור בעצמי אם להאמין לו או להתמיד בחשדותיי.

החשדות הללו התעמרו גם בי. שאלתי את עצמי פעם אחר פעם, האמנם אני מאוהבת באמת ובתמים, או שמא אני נאחזת במה שמצטייר בעיניי כסיכוי האחרון לחמוק מגורלה של אלינור ריגבי? דניס היה אדם מצליח, עם עבודה יוקרתית והכנסה נאה. האם רגשותיי כלפיו היו מתפתחים באורח דומה גם לוּ עבד כמדיח כלים במסעדה זולה? האם ייתכן שאהבתי לדניס אינה אלא השקר שבחסותו אני מחליקה לחיים נוחים יותר? אם את אוהבת מישהו, האם את אמורה לאהוב אותו בזכות מעלותיו התרומיות, או שמא את רשאית להביא בחשבון גם את הישגיו ואת סגנון החיים המזומן לך במחיצתו? מה מותר ומה אסור בכל הקשור לאהבה?

אינני חושבת שכל השאלות שהעסיקו אותי באותה תקופה - שאלות על דניס, על אהבה ועל יחסים - היו מיותרות. אבל הפניתי לעצמי ולאחרים שוב ושוב אותן שאלות, ובדרך כלל לא טרחתי להאזין לתשובות. כך או כך, השבועות והחודשים חלפו להם, ולמרות ספקותיי הקרבה ביני לבין דניס הלכה והעמיקה. חיינו השתרגו אלה באלה. כשמלאו שנה ויום אחד לפגישתנו הראשונה, דניס נסע לברקלין, אסף אותי ואת שני החתולים אל מכוניתו, וכולנו עברנו להתגורר בדירתו. להפתעתי, הפורענויות שמהן חששתי לא התרגשו עלינו. במהלך שנות רווקותי הארוכות, סיגלתי לעצמי כמה הרגלים משונים למדי: לא ראיתי טעם לבשל כל עוד ניתן היה להזמין משלוח מזון הביתה. נהגתי לאכול כשאני מסבה לשולחן העבודה שלי ומניחה לחתוליי לרחרח בסקרנות את הצלחת. שנאתי להדיח את הכלים, ונהגתי להניח להם להיערם בכיור במשך שבועות או אפילו חודשים (זאת אינה טעות דפוס). ביליתי לילות שלמים מול צג המחשב, ואז הארכתי לישון עד הצוהריים. לא נהגתי לענות לטלפונים: אם אלוהים לא היה רוצה שנסנן שיחות, הוא לא היה ממציא את המשיבון האלקטרוני.

אבל בסופו של דבר לא היה בכל זה כדי לעורר קשיים מיוחדים. דניס קם מוקדם בשעה שאני הוספתי לישון, וכך נחסכו מאיתנו המריבות המקובלות על זכות הראשונים על האמבטיה. הוא לא התעקש על ארוחות ערב טקסיות בשעות קבועות, וחברתם של החתולים בשעת הסעודה נעמה לו. שנינו אהבנו להזמין אוכל הביתה. והעיקר: ביתו של דניס היה מצויד במדיח כלים (אני חושבת שזאת עילה מספקת להתאהבות). נכון, הוא נהג להרים את השפופרת בכל פעם שהטלפון צלצל. הוא דבק במנהגו, וכאשר המטלפן ביקש לדבר עמי, הוא סירב לשתף פעולה עם שקריי ולמסור שיצאתי מן הבית. אבל על פי רוב הסתדרנו. חשתי כאילו זכיתי בשותף חדש - מישהו להתכרבל עמו על הספה מקץ יום עבודה ארוך.

ובכל זאת, ספקותיי לא התאדו. לאחר ערב במחיצת חברים, שבמהלכו דניס היה שב ומתכנס בשתיקתו, הייתי שואלת את עצמי האמנם אני מבקשת לבלות את שארית ימיי עם מישהו, שבמושגי בית הספר התיכון ניתן היה לשייכו לחוג השחמט יותר מאשר ללהקת הרוק. הייתי מתישה את עצמי בלבטים הללו, ולבסוף פורקת את זעמי על דניס. באותם רגעים, הברית שאיחדה אותנו היתה נפרמת באחת, ונדמה היה כאילו לא נרקמה מעולם. חברה טובה שלי נהגה לכנות את ההתקפים הללו "הרוחות המקפיאות של הספק". מעולם לא יכולתי לנבא מתי יפרצו הרוחות הללו אל ביתנו, אף שלעתים קרובות הן התעוררו בעקבותיו של צעד נוסף לקראת מחויבות: כך אירע במהלך החופשה המשותפת הראשונה שלנו, או כשעברנו להתגורר ביחד. כאשר הרוחות הללו שאגו במלוא עוצמתן, חשתי כי אני עומדת להיעקר ממקומי על גזעי ושורשיי. כל שיכולתי לעשות היה להשתטח ארצה ולקוות שהסערה תחלוף במהרה; לחוש כי קרביי מתפקעים מרוב אומללות וזעם, ולחלוק את האוצר הזה בנדיבות עם דניס.

כבר הייתי במקום הזה במערכות יחסים קודמות, אבל לא בקשר עם אופק אפשרויות רחב כל כך. חברתי שטבעה את הביטוי "הרוחות המקפיאות של הספק", שבה והביעה באוזניי את אמונתה המוצקה, כי דניס הוא אמנם הגבר המתאים עבורי. אמי שבה והזכירה לי כי עוד כשהייתי ילדה, העדפתי את הצעצוע שקרץ לי מעברו האחר של החדר על פני זה שהיה מוטל בהישג יד. דבריה שיפרו את הרגשתי: הם העידו על כך שלבטיי נגזרו מן הדפוסים הרגשיים שהייתי שבויה בהם, ולא שיקפו פגמים של ממש ביחסיי עם דניס. לעתים קרובות, ברגעיי הקשים ביותר, נאחזתי במלותיהם של אהוביי וסמכתי על הבנתם יותר מכפי שבטחתי בהבנתי-שלי.

למותר לציין, כי אלמלא היה דניס אדם נדיב ואוהב, התקפי האומללות והספקנות שלי היו חורצים את גורלו של הקשר בינינו. אבל בשעות שהם השתטחתי על הארץ, מבקשת מחסה מפני הרוח הקרה, הוא שכב לצדי. לעתים קרובות זעם עלי, ובצדק, אך מעולם לא איים לעזוב אותי. הוא התברך בכשרון להחיש את מריבותינו אל קצן בכך שאמר לי בדיוק מה שנזקקת'י לשמוע באותה עת, משהו שהוּחש לי בו-ברגע כאמיתי ומסוֹכֵך. הוא טען שאני נוטה ליזום מריבות כדי לפרוק באמצעותן את הזעם שהצטבר אצלי. הוא הבהיר לי שבגילו, הוא אינו מוּעד לעבור תמורות אישיותיות מפליגות: במילים פשוטות, זה מה שיש. אבל הוא הניח לי לשטוח בפניו את חששותיי ופחדיי, טרחניים ומתישים ככל שיהיו, ולאחר שעלה בידי להוציאם לאור, יחסינו היו שבים למסלולם. היה זה מסלול מזוגזג, גחמני, מחותחת; אבל ככלות הכל, הלכנו והתקדמנו בהדרגה.

יום לפני שמלאו שנתיים לפגישתנו הראשונה, הייתי שרועה על הספה לאחר שעשיתי מעשה שאין ממנו חזרה: כשעברתי להתגורר עם דניס, הוספתי להחזיק בדירתי שבברוקלין, כאמצעי ביטחון. אבל זה-עתה מכרתי אותה על כל תכולתה. מרגע זה ואילך שוב לא אוכל להסתלק הביתה בטריקת דלת בעיצומה של מריבה. במקום לחוש שמחה ורווחה, הוצפתי בחרדה. נדמה היה לי שהכתלים סביבי מכתרים אותי, סוגרים עלי. הייתי מלוכלכת ומותשת בעקבות פריקתם של הארגזים שנשלחו מדירתי הקודמת. דווקא באותו רגע, ראה דניס לנכון להושיט לי קופסא נוספת - קטנה יותר, ועטופה בנייר מרשרש. ידעתי מה צפון בה. למרות הספקות והלבטים המייסרים, הבעתי באוזניו של דניס את נכונותי לצעוד ביום מן הימים בין מושבי הכנסייה, ממש כמו בובת הברבי הישנה שלי. עוצמתו של רצוני להינשא הפתיעה אותי; מאז-ומעולם ראיתי את עצמי כאדם שאינו טרוד בתשלום המס למסורת ולמנהגים. הנה כך התנפץ לו מיתוס נוסף: הדחף להינשא כסס בשורשי נשמתי, הרחק מטווח השגתה של המחשבה הרציונאלית.

הייתי שמחה לדווח, כי ברגע שבו פתחתי את הקופסא והתבוננתי בטבעת היהלומים המקסימה שנחה בתוכה, דמעות הציפו את עיניי וכל ספקותיי נעלמו כלא היו. כמובן, דבר מכל זה לא התרחש. אמרתי כן, אבל עיניי נותרו יבשות, ומסך של קהות-חושים ירד עלי. היו אלה ימיה של מערכת הבחירות הסוערת של שנת 2000. למיטב זיכרוני, עשרים דקות לאחר שהתארסנו, מצאנו את עצמנו מנהלים דיון קדחתני בשאלת התערבותו של בית המשפט העליון בהליך ספירת הקולות המחודשת בפלורידה. בעקבות האירוסין, הספקות הידקו את טבעת המצור. הם היו נוקבים מתמיד, אכזריים מאי-פעם. כל פגם זעיר של דניס התעצם בעיניי לידי חטא בל-יכופר. לעתים נתקפתי דחף שאינו בר-כיבוש כמעט לברוח ולא לשוב לראות את דניס לעולם. הפחדים התנפלו עלי מן המארב בכל הזדמנות ומיררו את שעותינו היפות ביותר. כך, למשל, הם לא הניחו לי במהלך טיול לאירופה שערכנו בעקבות האירוסים. דווקא בשעות שבהן דרכנו אמורה היתה להיות סוגה בשושנים, היא מַלְאָה דרדרים.

חודש לאחר מכן, דניס נסע לסן פרנציסקו לרגל עסקיו, ואני הצטרפתי אליו כדי לפגוש חברה ותיקה. מיד כשהגענו פרצה בינינו מריבה איומה, שעילַתָהּ הקלושה פרחה מזיכרוני זה מכבר. אחר כך יצא דניס לסדרה של פגישות. חברתי אספה אותי במכוניתה - תכננו לבלות כמה שעות בבית מרחץ תורכי בעיר. צנחתי על המושב ופרקת'י את משא האימה והזעם שלי: אולי היחסים עם דניס אינם אלא טעות איומה. אולי דניס אינו הגבר שלצדו עלי לבלות את שארית ימיי: הוא שונה ממני בכל מובן משמעותי, לבד מכמה מגרעות שאנחנו חולקים. הוא אינו די קשוב אלי. הוא אינו מבין לרחשי לבי. חשתי כי איני מסוגלת לשאת עוד את הטלטלות שנגרמו לי בעטיים של היחסים הללו.

חברתי הקשיבה לי בסבלנות. היא היתה נשואה מזה עשר שנים. יחסיה עם בעלה ידעו עליות ומורדות, אבל בסך הכל היו אלה נישואים טובים בעיניי. כיבדתי את דעתה - ללא ספק, היא עלתה עלי בכל הקשור לחיי האהבה. היא לא נראתה מזועזעת בעקבות התפרצותי או לשמע ספקותיי הממאירים. אינני זוכרת אם הדימוי שהצטייר בדמיוני במהלך השיחה נזכר בה במפורש, או רק השתמע ממלותיה של חברתי. כך או כך, לפתע ראיתי את עצמי ניצבת במרומיה של מקפצה גבוהה, ומתבוננת מטה, אל הבריכה הפעורה תחתיי. אני יכולה לקפוץ. בה-במידה, אני יכולה לסגת - להסתובב לאחור ולרדת למטה בדרך שבה טיפסתי (לשם כך יהיה עלי לחלוף בדרכי על פני האנשים הערוכים על המדרגות זה מאחורי זה, ממתינים לתורם). עד כה, בחרתי תמיד באפשרות השנייה. אם להודות על האמת, מעולם לא הגעתי אל רוֹם המקפצה; על פי רוב, דרכי הסתיימה בתחתיתו של גרם המדרגות. אם אסוג כעת, האם יהיה בידי לסלוח לעצמי אי-פעם על פחדנותי? האם אוכל לבלות את שארית חיי, כשהשאלה מה יכול היה להתרחש אילו העזתי לקפוץ מנקרת במוחי ללא רחם? הייתי בת ארבעים וחמש, וניטל עלי לקבל החלטה: היה עלי להחליט, אם אני מסוגלת להשלים עם העובדה שלא דניס, אלא אני היא זו שחייבת להשתנות. אם אבחר להמשיך בקשר, יהיה עלי להניח מאחוריי את האמונה כי אהבת אמת אינה כרוכה בפשרות. אם אני נכונה לעשות זאת, אין לי אלא לחדול מן החיבוטים העקרים, לגייס את אומץ לבי, לצלול אל המעמקים ולהפקיר את גופי לנתיביהם של המים, שיישאו אותי לאן שיישאו.

וכך, קוראת יקרה, נישאתי לו. החתונה נערכה בחודש יוני, על מדשאה מוריקה בינות לעצים עלווניים. לבשתי שמלה לבנה וארוכה, ודניס ואני צעדנו בין מושבי הכנסייה שלובי-זרוע. הייתי שלמה לחלוטין עם עצמי כאשר אחזתי בידו, הישרתי מבט אל עיניו וחזרתי בעקבות הכומר על נדרי הנישואים. כמעט כל אהובינו הקיפו אותנו. הוריי היו מאושרים כפי שרק הוריה של בת שעמדה ברווקותה עד לאמצע שנות הארבעים לחייה יכולים להיות מאושרים. יתושים חגו סביבנו ונגסו בבשרנו, ובמהלך הארוחה נפתחו ארובות השמיים. הילדים התרוצצו כה וכה, לוכדים טיפות גשם בפיותיהם הפעורים. רקדנו לצליליה של מוסיקה קצבית, והערב הסתחרר סביבנו בקליידוסקופ של צורות וצבעים. אורחינו הזכירו לנו שוב ושוב, כי גשם ביום הכלולות מבשר מזל.

כאשר אני שבה וקוראת במה שכתבתי זה-עתה, אני מגלה שהסיפור יצא מתחת ידיי בגלגול שונה מזה שהועדתי לו. התכוונתי לכתוב על משמעותם של נישואים בגיל מאוחר בחברה שרק לפני שנים ספורות בישרה ברוב אדיבות לנשים שבקרבה, כי סיכוייהן לקפח את חייהן במתקפת טרור גבוהים יותר מסיכוייהן להינשא לאחר גיל ארבעים (כיום, ההשוואה הזאת נשמעת נואלת עוד יותר מכפי שנשמעה בשעתה). בהקשר זה, התכוונתי להציג באירוניה את הנישואים בגיל ארבעים ושש כגביע הקדוש שזכיתי בו בקצה דרך-הייסורים של הרווקות: ביקשתי לספר כיצד למדתי כי ממש כמו חיי הרווקות, גם חיי הנישואים כרוכים במאבק מתמיד.

רציתי להרחיב את הדיבור על הכאב הכרוך בשינויים המתחוללים ביחסייך עם חברות קרובות, משום ששוב אין לך די זמן להשקיע ביחסים הללו ומשום שמעמדך השתנה במידת-מה. ביקשתי לגולל את הקושי הכרוך בוויתור על סגנון חיים, שאותו טיפחת על פני עשרות שנים. תכננתי לעמוד על המצוקה שבהיעשות ל"רעייה" - מילה מאוסה, שמאז-ומעולם סלדת מן הדיוקן המצטייר בה: אשה חגורת סינר, המגישה בהכנעה את ארוחת הערב לבעלה ששב מן העבודה. כל הדברים האלה היו כרוכים עבורי בתקופת הסתגלות מבלבלת, שעדיין לא תמה. רק לאחרונה המילה "בעלי" מתגלגלת בפי מבלי לצרום את אוזניי. בגרסה מוקדמת של הרשימה הזאת כתבתי, "במובנים מסוימים, נישואיי סייעו לי להבין עד כמה מוצקה היתה בחירתי להישאר רווקה."

לא הצגתי כאן את הסיפור הזה, משום שבמהלך הכתיבה התברר לי כי אין זה הסיפור האמיתי מבחינתי - זה רק הסיפור שביקשתי לשווֹת לו מעמד של אמת. חלק כלשהו בתוכי דבֵק עדיין באמונה, כי יכולתי להיות מאושרת גם ברווקותי. אני מתעבת את התווית שנוהגים להדביק לכל אשה שבוחרת לא לכרוך את חייה בחייו של גבר. אני מצטערת על כך שלא הדפתי את התווית הזאת בנחישות הראויה. אני זוכרת בבירור כיצד הייתי נחלצת בעור שיניי מן הארוחות המשפחתיות, מדמיינת כיצד קרוביי שואלים את עצמם, "מה לא בסדר איתה? למה היא לא מוצאת מישהו?". אני זוכרת בבירור את הערבים שבהם גררתי את עצמי לפגישה נוספת עם גבר רק משום שהרגשתי שאני "מוכרחה". אני זוכרת בבירור כיצד גמגמתי תשובות מתגוננות בכל פעם שהגבר שעמו נפגשתי שאל, "היית נשואה פעם?" - כאילו היה בתשובתי כדי לקבוע אם אמנם אני ראויה לתשוקתו. אני זוכרת בבירור את תמהיל הבוז והקנאה שחשתי לנוכח זוגות תמימים שלא נפרדו מאז ימי בית הספר התיכון, ולא ידעו דבר וחצי דבר על העולם שאני נאלצתי להתמודד עמו מידי יום ביומו. אני מקווה שלעולם לא אשקע אל תוך חיי הזוגיות במידה שתגרום לי לשכוח כמה מוצקה - ובה-בעת, כמה קשה - הבחירה להישאר רווקה עשויה להיות. מאז-ומעולם נטיתי לצדם של מי שביכרו את המאבק בבדידות ובשאר רוחות-הרפאים שמזמנים החיים ללא בן זוג על פני הפשרות שתובעת האהבה. אני מאמינה כי אלמלא פגשתי את דניס, הייתי מתמידה במאבק הזה עד היום הזה.

אלא שפגשתי את דניס, ומאז היה עלי להיאבק ברוחות-הרפאים שאני-עצמי יצרתי - הרוחות הרעות שביקשו למנוע בעדי מִלְאמץ אל לבי את מה שחלמתי עליו מאז-ומעולם: אהבה, יחסים, מחויבות. אני מאושרת כפי שלא הייתי מעולם; אני מכירה בכך בעצמי, והדבר ניכר בי. אין בכך כדי לומר כי חיי עשויים מקשה אחת של שאננות וביטחון. אני מאמינה שבמוקדם או במאוחר, הרוחות המקפיאות של הספק - אלת הנקם הפרטית שלי - יְנַשבו שוב. אני מקווה כי כאשר הדבר יתרחש, יהיה בכוחי לזהות ביתר-יעילות את מקורה של המצוקה, ולהידרש אליו בדרך שתגרש את הרוחות הקרות ממעוננו. ההתאהבות והנישואים אילצו אותי לעמת בין כמה מציפיותיי לבין המציאות, ולכן המתנה שהניחו בידיי חפה מכל רבב של אשליה. אני חשה בממשותו של האושר שנפל בחלקי, ואסירת-תודה על כך - כמובן, בגבולות יכולתה של מלנכולית הסובלת מנטייה כרונית לספקנות.

© כל הזכויות שמורות למילים הוצאה לאור

כלבתא בבית - קת'י הנאואר - עורכת
The Bitch in the House: 26 Women Tell the Truth About Sex, Solitude, Work, Motherhood, and Marriage - Cathi Hanaue


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים