Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » מדריכים ומסעות  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

מדריך למשתמש במוח: תפיסה, קשב וארבע זירות המוח
מאת: ד"ר ג'ון רייטי
A User's Guide to the Brain: Perception, Attention, and the Four Theaters of the Brain - John J. Ratey

ההוצאה:

כנרת זמורה ביתן

במדריך למשתמש במוח מסביר ד"ר ג'ון רייטי בצורה משכנעת ומאירת עיניים את מבנה המוח ואת הכימיה שלו, איך המערכות שלו מעצבות את התפיסות שלנו, את הרגשות, הפעולות והתגובות; כיצד הידע הזה מאפשר לנו להבין את חיינו ולשפר אותם, וכיצד המוח מגיב להנחיות שהוא מקבל.

באמצעות דוגמאות מהניסיון שלו עצמו, כמו גם מן המחקר ומחיי היומיום, הוא מאיר היבטים שונים של המוח ותפקודיו, ביניהם ההתפתחויות שחלות בעובר ובילדות המוקדמת; דרכי העיבוד של ההכרה, הזיכרון, הרגשות והשפה; מהו המוח החברתי.

מדריך למשתמש במוח: תפיסה, קשב וארבע זירות המוח
שתפו אותי

את האינטראקציות הדינמיות של המוח ממחיש רייטי בדימוי של ארבע זירות חקירה: פעולת התפיסה; מסנני הקשב, המודעות וההכרה; מגוון האפשרויות שהמוח מפעיל (זיכרון, רגש, שפה ותנועה) כדי להתמיר מידע ולהופכו לתפקוד; התנהגות וזהות. רייטי מצליח לא רק לתאר בצורה חיה ומרתקת את הגמישות האינסופית של המוח, אלא גם להוכיח שעצם הבנתנו את המוח משפיע על מי שאנחנו.

ד"ר ג'ון רייטי מלמד פסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרוורד. ספריו הקודמים עסקו בתפקודי המוח במצבי לחץ.

באדיבות הוצאת זמורה ביתן אנו מביאים לפניכם
את המבוא והפרק הראשון מתוך הספר

מבוא

בפעם הראשונה מאז ומעולם תגליות בתחום מדעי המוח מתחילות להתקשר לתחומי ידע שונים לחלוטין כגון אנתרופולוגיה, פילוסופיה, בלשנות ופסיכולוגיה. דומה שאמצעי התקשורת עוסקים בכפייתיות רק בהיבט מסוים אחד של תגליות אלה, והוא הבסיס הביולוגי שיש למבנה האישיות, להתנהגות האנושית ולהפרעות הנפשיות. היבט זה מרגש מאוד, כמובן, אולם יש בכך החמצה של התגליות המרעישות באמת שאנו מתחילים לחשוף.

בצד ייצורן של תרופות יעילות יותר, תגליות חדשות אלה מולידות תיאוריות והשערות שונות לגבי אופן פעולתו של המוח עצמו. אם חלק מהתיאוריות האלה מתקרב ולו מעט לאמת, הן ישנו לעד את דרך החשיבה שלנו על עצמנו. המתבונן בתמונה המתפתחת מרגיש בוודאי כפי שחש בַלְבואה* כשראה לראשונה את האוקיינוס השקט: עדיין איננו מבינים את מלוא משמעותן של התופעות הנגלות לעינינו בתחום מדעי המוח, אולם אנו יודעים שזאת תחילתו של עידן חדש. אם נבחן את עצמנו מבעד לעיניו של חוקר המוח המודרני, נזכה ככל הנראה לא רק באמצעי חדש ורב השראה להבנת עצמנו, אלא גם נבחין שבדברים שאמרו מאז ומתמיד פסיכולוגים, אנתרופולוגים, בלשנים ופילוסופים רב המאחד על הסותר. לפתע נגלה שהעולם נהפך משטוח לעגול! מאחר שהמוח אחראי באופן מוחלט על האישיות, התרבות, השפה וההיגיון, אין הפתעה של ממש בגילוי הזה. אולם זה בבחינת חידוש עוצר נשימה, שרק לאחרונה איפשר לנו המחקר להעלות השערות לגבי אופן פעולתו של המוח.

כיצד, אם כן, נתרגם נושא כה מורכב למדריך שימושי למתחילים שיהיה מובן לכול? במבט ראשון נראה המיפוי המדעי של המוח כערב רב מבלבל של שיטות מיון שונות. כיוון שיש הבדלים ניכרים בין מוחו של אדם אחד לזה של אחר, אפילו המשרטטים המקצועיים של מפת המוח חלוקים בדעתם לגבי מיקומם המדויק של קווי המפה, והתפקוד הוא עניין שונה לחלוטין. תארו לעצמכם שאתם מנסים לקרוא את המפה של פנסילבניה, המפרטת באותיות זעירות את כל הנתונים האפשריים, החל באזורי הבחירה וכלה בריכוזי הכנסה, צפיפות אוכלוסין, הרכב אתני וסקרים גיאולוגיים, כולל השינויים ההיסטוריים שהתחוללו בכל התחומים האלה במהלך המאה העשרים. יהיה קל הרבה יותר, תאנחו ביניכם לבין עצמכם, להתקשר ללשכת התיירות ולקבל את ההנחיות המפורטות, אבל אז תחמיצו את התרבות העשירה שיש למדינה זו להציע.

מדע המוח הוא כת סודית בפני עצמה, מסדר דתי מסתורי הסגור בפני כל מי שלא הוכנס בסוד ענייניו. בכוונתי לעשות כל מאמץ אפשרי כדי לתת לכם, קוראי הספר הזה, הזדמנות ללמוד על מורכבות המוח ללא שימוש בשפה המקצועית. אני מקווה שההבנה כי האתגרים שמדעי המוח ניצבים לפניהם כיום מרתקים יותר מהמחשב או מהמציאות הווירטואלית בשיא תהילתם, גורמת לכם להתרגש. התגליות של שלושים השנים הבאות ישנו לא רק את עולמנו, אלא גם את עצם מהותנו. מובן שאי-אפשר לחזות במדויק כיצד ומתי יתרחשו שינויים אלה בעולם, אך עלינו להיות מוכנים ליטול חלק בכל העומד להתרחש.

המינוח המבלבל שחוקרי המוח משתמשים בו לתיאור המוח ותפקודיו יהיה חייב להשתנות בסופו של דבר — ודבר זה יקרה ככל שהבנתנו את המוח תעמיק ותלך. כאשר חוקרי המוח נדרשים לבחון בעיה רפואית, הם עדיין לכודים במצוד המשותף אחר הרכיב העצבי הפגוע שגרם לדעתם לבעיה, ועושים כמיטב יכולתם כדי למצוא התאמה בין תפקודי המוח לבין מיקומים מוגדרים במוח. ככל שנקדים להחליף מודל מכני זה של המוח בתפיסה מערכתית וסביבתית, נספק הסבר טוב יותר למרבית ההתנסויות האנושיות. אולם שינוי המינוח אינו מטרת הספר הזה. משימה זו מוטלת למעשה על חוקרי המוח, והם חייבים לבצעה, כיוון שדעותיהם הקדומות ואופן הסיווג שהם מורגלים בו עומדים להם למכשול בהתקדמות בתחומם. מושגים כגון "זיכרון", "אושר" או "מהימנות" אינם תפקודים של המוח, אלא סיווגים סמנטיים פרי תפקודי המוח שאיננו יודעים איך לכנותם ושהבנתנו אותם עדיין דלה ביותר. למרבה המזל, מרבית המדענים בתחום מודעים לדחיפותו של הצורך לשנות את המודלים המסבירים את אופן פעולתו של המוח, וכן לצורך למצוא שפה חדשה והולמת שבה נוכל לבטא את הרעיונות האלה. בעמודים הבאים יהיה עלי לתרגם את השפה המקצועית לשפה יעילה יותר, וכך אמצא מבחינה מסוימת דרך חדשה לדבר על המוח.

השפה המשמשת בדיונים על המוח, בייחוד במדעים הקוגניטיביים, נובעת ברובה משפת המחשבים, ואינה מתיישבת עם מה שאנו יודעים על המוח. המוח אינו דומה כלל וכלל למחשב האישי שעוצב על פיו, כיוון שאינו מעבד מידע או מרכיב דימויים באמצעות הפעלת סדרות של ספרות, כגון אחת ואפס. המוח מורכב ברובו ממערכים של תאי עצב המייצגים ככל הנראה מכלול של מושאי תפיסה או הכרה, או לפחות מכלול איכויות חושיות או הכרתיות של מושאים אלה, כגון צבע, מרקם, אמינות או מהירות. מרבית התפקודים ההכרתיים כרוכים בפעילות גומלין המתרחשת בעת ובעונה אחת בין מפות של אזורי מוח רבים. האויב הגדול ביותר של המדענים הקוגניטיביים הוא העובדה שהמושג בננות אינו ממוקם ביחידה מבנית אחת של המוח. המוח מרכיב את התפיסה באמצעות יחסי גומלין סימולטניים בין מכלול מושגים ודימויים. המוח הוא מעבד אנלוגי, כלומר הוא פועל באמצעות אנלוגיות ומטפורות יותר מאשר באמצעות ההיגיון של השבב האלקטרוני. הוא מייחס את מכלול המושגים זה לזה ומחפש אחר נקודות הדמיון, השוני או הקשרים ביניהם. הוא אינו מרכיב מחשבות ורגשות מיחידות של נתונים.

משום כך החלטתי שיהיה עלי להחליף חלק ניכר של השפה הטכנית המשמשת לתיאור המוח, בשפה שתהיה דומה יותר לזאת שהמוח עצמו משתמש בה. לכל אורך הספר אשתמש בקביעות באנלוגיות ובמטפורות, וכן באנקדוטות מחיי שלי ומחיי מטופלי. בכוונה תחילה לא הוספתי לספר מילון מונחים מפני שבכוונתי לנסות להשתמש בשפה בהירה ולחזור על פרטים כדי לקבֵע בזיכרון הקוראים את השמות, התפקודים והמיקומים המשוערים של איברי המשנה ושל חלקי המוח הרבים. אף שאנלוגיות ומטפורות אינן מקובלות בחוגים המדעיים, אני משוכנע לגמרי שבסופו של דבר תצליח החשיבה הפחות קווית לתפוס את מקומה של מרבית החשיבה הלוגית שאנו משתמשים בה כיום. כריס לנגטון, אחד מראשוני החוקרים בתחום תיאוריית המורכבות, צפה שבעתיד יֵעשה המדע פיוטי יותר. עולמנו גדוש הקשיים נעשה אף הוא מורכב מכדי שיוסבר על ידי טיעונים לוגיים, וייתכן שיהיה עליו לשנות את אורח חשיבתו: אמון אמיתי, שחשים כשהרגשות גואים, אינו מבוסס על חישובים אלא על אנלוגיה. ובינתיים עלינו למקד את תשומת לבנו בלימוד נרחב ככל האפשר של המוח, כדי שנוכל לזנק למקום שהתחום הזה, כמו העולם כולו, נושא את פניו אליו.

מאז שהמציא פרויד את טכניקת הפסיכואנליזה נחשבה נפש האדם לדבר מורכב ביותר, שרק מתי מעט שהוכשרו לפענח את כתב החרטומים של החלומות נחשבו ראויים לרדת למעמקיה. מאז ומתמיד היה העיסוק בבריאות הנפש אפוף מסתורין, כאילו העוסקים בו משתייכים לכת דתית סודית. בימים אלה, כמובן, המדע מתחיל להמיר היבטים אחדים של המודל הפרוידיאני בהסברים ביולוגיים. אמנם הפסיכואנליזה היא עדיין חלק חיוני של הטיפול בהפרעות נפשיות כגון דיכאון או חרדה, אולם כיום אנו יודעים הרבה יותר מבעבר על הדרכים שבהן המוח יכול לסייע לנו או להכשיל אותנו. היבטים רבים של מהותנו שיוחסו בעבר להשפעות הסביבה, להורות גרועה או לטראומת ילדות מוקדמת, מוכרים כיום כליקויים במוח.

כיום מתייחסים לאוטִיזְם, שבעבר יוחס לגדילה במחיצת אם קרירה מבחינה נפשית, כאל מקרה קיצוני של דפוס התפתחות שלגורמיו אין כמעט שום קשר לסביבה. בעבר נהגו להאשים את ההורים בבעיות ההרטבה של ילדיהם, ותלו את הקולר בחוסר אהבה מצדם ובהיעדר משמעת. לאחרונה מצאה קבוצת מדענים הולנדים סַמָן גנטי להפרעה הזאת. כיום אנו עדים לכך שהגישה המתמקדת בפסיכודינמיקה מומרת בהדרגה בגישה טיפולית המתמקדת בביולוגיה. בשביל בני אדם מוגבלים, שבעבר נחשבו אשמים במגבלותיהם, אלה חדשות טובות. המדע החדש שלנו מראה שמעצם היותו איבר בגוף, המוח נתון לאותם סוגי השפעות כמו שאר איברי הגוף, וכמוהם הוא עלול לסבול מתפקודים לקויים. כמו מערכות השרירים, גם המוח מגיב על שימוש או על אי-שימוש בגדילה ובשמירת חיוניות או בניוון, וכך לראשונה אנו לומדים להתייחס לחולשות נפשיות כאל מערכות פיזיות הזקוקות לאימון ולתרגול. המוח הוא מערכת דינמית רגישה ביותר ועם זאת חסונה, היכולה להסתגל, לטוב ולרע, כמעט לכל רכיב בסביבתה. אם ברצוננו לאמן את מוחנו להצלחה בעולם, עלינו ללמוד ללא ספק מהם הגורמים השונים היכולים להשפיע על תפקודי המוח.

למרבית בני אדם כבר יש מושג כלשהו על קיומן של שיטות מסוגים שונים לשינוי אופן פעולתו של המוח, שהרי בכל מקום מופיעות פרסומות על פְרוזָק, מֶלָטונִין ומכשירי המשוב הביולוגי )בִיופידְבֶק(. למעשה, כל מה שאנו עושים, אוכלים או שותים יכול להשפיע על המוח. מה שאינו מובן עד תומו הוא המוח עצמו. לפני שיוכלו בני האדם להבין באמת מדוע הם חושבים, מדברים, אוהבים, צוחקים, בוכים או רואים את העולם כפי שהם רואים, תחילה עליהם להסכים לקבל את עצמם כפי שהם באמת. לרוע המזל, בנקודה זו בדיוק מתגלות בבירור מגבלותיו של המודל הביולוגי.

אם בעבר נהגנו לחפש אחר הטראומה החבויה בערפילי החלומות, הרי שהיום אנו נמצאים במצוד אחרי הגֵן היחיד, אחר הפיסה הפגומה ברקמת המוח, או אחר השליח העצבי )הנוירוטרַנסמִיטֶר( הלא-מאוזן הגורם על פי השערתנו לכל סבלנו. מנקודת מבט זו נראה כאילו חיינו המנטליים נקבעים רק על פי הגורל הגנטי שנפל בחלקנו. אם הביולוגיה אחראית לכל מהותנו, כיצד נוכל להרגיש שיש לנו רצון חופשי כלשהו או תקווה לחיים שונים? הבנה טובה יותר של אופן פעולת המוח תסייע לכולנו להתמודד באופן טוב יותר עם מהותנו, ותנחה אותנו כיצד לקחת חלק פעיל בעיצוב חיינו מבלי לשים את כל מבטחנו בתרופת פלא יחידה ולעתים דמיונית. כל מוח הוא ייחודי, ואף מוח אינו מושלם. זו אחריותנו ללמוד על עצמנו ועל הדברים המעניקים לכל אחד מאתנו את השקפתו הייחודית על העולם.

לרוע המזל, המעבר מטראומה לביולוגיה לא הצליח לגמול את המטפלים מנטייתם לקבוע אבחנות המתמקדות בהרגשת המטופל. אם אתם חשים אומללים ומחליטים לבקש עזרה מקצועית, עיקר תהליך האבחון מתחיל בחקירת רגשותיכם. המידע הראשוני הזה מהווה את הבסיס להמשך האבחון והטיפול, הנעשה כמעט תמיד באמצעות חיטוט קפדני בנפש תוך כדי חיפוש אחר מקורות האשמה, הכעס או המאוויים הלא-מסופקים, או באמצעות ניסיון לשנות את התסמינים הרגשיים בטיפול תרופתי, או בשתי הדרכים גם יחד. לדעתי, גישה זו מוטעית למדי. ליקויים רבים במוח, בייחוד אלה הגורמים לליקויים בתפיסה ובהכרה, עלולים להפוך את חיי המטופל לסבל מתמשך.

למעשה, בעבר ייחסו את כל ההפרעות הנפשיות לאופי פגום. אמנם המטפלים, תודה לאל, כבר אינם מנסחים הפרעות נפשיות במונחים כה אכזריים, אולם בתודעה העממית עדיין נותרו שרידי בלבול בכל הנוגע לנפש, שדי בהם כדי לגרום בקלות לחלק מאתנו לחוש בושה בשל מגבלותינו הנפשיות. כששמיעתו של אדם פגומה עקב בעיה בלתי מאובחנת במערכת השמע שלו, מסיקים מכך בטבעיות שהוא טיפש, אדיש או שני הדברים גם יחד. כשמטופל כזה מבקש עזרה, הוא אכן מחפש מרפא לאומללותו, אולם אם יתייחס הטיפול לתחושת האומללות לבדה, עלול הדבר להוביל למבוי סתום. העולם כיום מלא בבני אדם דיסלקטים ובלקויי למידה אחרים, התוהים מדוע שנים של טיפולים פסיכולוגיים ונטילת תרופות נוגדות דיכאון לא הצליחו לשפר את חייהם.

קיימת אפשרות חלופית, שהקלינאים יתחילו את הטיפול בבדיקת האופן שבו המטופל חווה את העולם, ובמקום לשאול אותו "איך אתה מרגיש?" ישאלו "איך אתה רואה את העולם?" אם הקלינאי או הקלינאית ינסו לבחון תחילה את תפקודו של המנגנון שבאמצעותו האדם חווה את חייו, במובן מסוים הם יתחילו מההתחלה. בעיה בתפיסה עלולה לגרום לליקוי קוגניטיבי, העלול מצדו להוביל לאי-התאמה חברתית, לאובדן ההערכה העצמית ולחיים כושלים. באמצעות זיהוי המקום במוח שבו התעוררה הבעיה, המטפל יכול לבנות תוכנית טיפול שתכוון למקור האמיתי שגרם לאומללות המטופל. ברגע שהמקור לרגשי האשם ולהאשמה העצמית מזוהה כליקוי התפתחותי, תחושת האשמה מתפוגגת, ולעתים קרובות המטופל נרפא בו ברגע משלל בעיות רגשיות.

אולם כדי שנוכל לחולל את השינוי הזה באופן התפיסה שלנו את הפרעות הנפש, על כולנו ללמוד לבחון את התנהגותנו במונחים של אותו איבר בגופנו העומד מאחוריה. המטפלים צריכים כמובן לדעת כיצד לזהות ליקוי אורגני, תפיסתי או הכרתי, קל ככל שיהיה, ואילו שאלות הן בעלות הסיכוי הרב ביותר לחשוף את מהות הבעיה. עם זאת, גם המטופלים עצמם צריכים לדעת לא מעט, מפני שהם העדים היחידים לחוויותיהם הסובייקטיביות.

המטופלים הם היחידים היכולים לתאר כיצד הם רואים, שומעים, חושבים וחשים במצב נתון. מאז ומעולם האמינו שהמפתח להצלחה בחיים מצוי בהכרת האדם את עצמו, וזאת נותרה עד היום אחת האמיתות הבסיסיות ביותר של הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והדת. כדי שנכיר את עצמנו, עלינו ללמוד לבחון את עצמנו ביסודיות, ומסיבה זו במיוחד, יותר מכל סיבה אחרת, עלינו ללמוד על הגורם המניע את ההיגיון שלנו, את דמיוננו ואת תשוקתנו. בשנים האחרונות החל הדטרמיניזם הביולוגי לכרסם בביטחוננו בכל הנוגע ליכולתנו לקבוע מהי סוגיה מוסרית ומה אינו סוגיה כזאת. אנו חיים בתקופה רווית סתירות הנובעות כפי הנראה מעליית המתח בין ההתפתחויות המתקדמות בביולוגיית האדם, עם כוח הריפוי הגלום בהן, לבין עקרונות האחריות השומרים על שלמות החברה שלנו. יהיו אשר יהיו הדברים שהעתיד צופן לנו, עלינו להיערך לכל הפחות לקבלת החלטות המבוססות על ידע.

הבעיה העיקרית הנוספת שהמדע החדש של המוח מעורר היא, כפי שציינתי קודם, שבמובן מסוים תפסו מדעני התחום הזה את המקום היוקרתי והכמעט מקודש שהיה שמור בעבר לפסיכולוגים. השפה המשמשת לתיאור המוח מעורפלת יותר מכל המינוח הישן של הפסיכואנליזה, שהיה בעצמו כה מעורפל עד שרק אנשי מקצוע מיומנים היו מסוגלים לפלס את דרכם בספרות המקצועית. מרבית בני האדם מעולם לא טרחו ללמוד את המינוח הזה, מאחר שסברו כי בדומה לשפת מדעני המחשב בתחילת שנות השבעים, מוטב להניח ל"חְנונים" להשתמש בה. אם מישהו מטיל ספק בכך, די בהצצה חטופה בספר לימוד מודרני בתחום הנוירופיזיולוגיה כדי לגרום לאדם לרצות לנוס על נפשו ולהסתתר. אף שבמרבית התחומים, כולל מדעי הטבע, נוטים להמיר את השפה התיאורטית המיושנת בטרמינולוגיה חדשה המיטיבה להביע את ההבנות העדכניות שהושגו בתחום, במדעי המוח פשוט נוספו זה על גבי זה במהלך מאה השנים האחרונות, כלומר בתקופה המודרנית, עוד ועוד רבדים של שפה מקצועית.

כשהחוקרים הקדומים הציצו לתוך הגולגולת האנושית, לא היה להם מושג כיצד פועלים למעשה האזורים והאיברים השונים שנגלו לעיניהם: גילוי התפקודים הייחודיים התרחש בשלב מאוחר הרבה יותר. משום כך הם פשוט כינו את חלקי המוח בשמות שהיו מבוססים על צורתם החיצונית, בערך כפי שאנו נותנים שמות לתצורות השונות של העננים בשמים. ובינתיים היו חוקרי האנטומיה ההשוואתית עסוקים בגילוי העובדה שמהבחינה המבנית, המוח האנושי מכיל את כל שלבי ההתפתחות ההיסטוריים של מוח האדם מקדמת דנא. מראה חלקו הפנימי ביותר דומה למדי למוח השלם של זוחלים בני ימינו. שלבי התפתחות מוחו של העובר האנושי משחזרים בזעיר אנפין את כל שלבי האבולוציה של המוח, כששכבות מאוחרות יותר מתוספות זו על גבי זו לשכבות הפרימיטיביות יותר שמתחתן. וכך, נוסף על השפה האנטומית פרי המצאתנו, אנו מוצאים את שפת האבולוציה, ומעל גבי שכבת התיאורים הזאת מתוספות חמישים השנים האחרונות שבהן נעשה המיפוי השימושי באמת של המוח, הטרמינולוגיה הנוירופיזיולוגית המתארת כיצד פועלים למעשה חלקי המוח השונים. כמו המוח עצמו, גם השפה של מדעי המוח מייצגת היסטוריה של בנייה בשכבות והעשרה יותר מאשר של החלפת מבנים קודמים.

אין זה מפתיע שהשפה המשמשת בחקר המוח היא מורכבת, משום שהמוח הוא הדבר המורכב ביותר ביקום. במוחו של אדם אחד יש מאה מיליארדים תאי עצב, או נוירונים, ופי עשרה בערך תאים אחרים שמספר תפקידיהם אינו ניתן לעיבוד עצבי. כל אחד מהנוירונים האלה מחובר לנוירונים אחרים באמצעות בליטות המסתעפות מהנוירון בדומה לענפי העץ והקרויות אַקסונים ודֶנדריטים, שרובם מסתיימים בקשרים זעירים הנקראים סינַפְסות. הסינפסות הן הנושא העיקרי של רוב מחקרי המוח כיום, משום שלפי הסברה מרבית תהליכי הלמידה וההתפתחות מתרחשים במוח באמצעות התחזקותם או היחלשותם של קשרים אלה. לכל אחד ממאה מיליארדי הנוירונים שלנו יכולים להיות בין חיבור סינפטי אחד לתאי עצב אחרים לבין 000,10 חיבורים כאלה. פירוש הדבר שהמספר התיאורטי של דפוסי החיבור האפשריים במוח אחד הוא כ-000,000,000,000,000,40 — ארבעים קוודריליון. הסינפסות הן המקומות שבהם האותות החשמליים הופכים להרף עין לאותות כימיים, ולהפך, שם גם מתרחש הפלא של התרופות הפועלות על מערכת העצבים, מוָליום ועד פרוזק.

אם השינויים בעוצמות הסינפטיות )ולא רק בארגון השונה של הסינפסות( מהווים את המנגנון הראשוני שעל פיו המוח יוצר את תמונת העולם שלו, ואם נניח שלכל סינפסה יש עשר עוצמות שונות, הרי שמגוון התצורות האלקטרוכימיות השונות במוח אחד מגיע למספר המדהים של עשר בחזקת טריליון. זהו מספר העולה על כל דמיון. מרבית האסטרופיזיקאים שחישבו את נפח היקום המוכר לנו, במטרים מעוקבים, הגיעו למספר המקורב לעשר בחזקת שמונים ושבע. למורכבות הזאת מתוסף ממד נוסף, שכן המספר עשר, שבו בחרתי לייצג את העוצמות הסינפטיות, נקבע מטעמי נוחות בלבד. נכון לשנת 2001 ידוע על חמישים ושלושה שליחים עצביים )נוירוטרנסמיטרים( שונים, החומרים הנושאים את המידע בין ההתפצלויות הסינפטיות. עצם המונח "מספר העוצמות" הוא אפוא קרוב לוודאי תיאור בלתי מדויק של מה שמתרחש שם. ולבסוף, המוח משנה את דפוסי הקישור שלו בכל שנייה בחיינו בתגובה על כל מה שאנו תופסים, חושבים או עושים!

למרבה השמחה, במורכבות הדינמית הזאת טמון למעשה הפתרון לחששם של בני אדם רבים שמא טבענו יצוק על פי הגנטיקה. המוח מורכב וגמיש כל כך, עד שלמעשה אין זה אפשרי כלל, מלבד אולי במובן הרחב ביותר, לנבא כיצד גורם נתון ישפיע על מצבו. אמנם הגֵנים מכילים הנחיות למרבית התפתחותו הראשונית של המוח, אולם אין להם שליטה מוחלטת על קביעת אופן התגובה שלו. על פי תיאוריות עכשוויות, המוח דומה יותר למערכת אקולוגית מאשר למכונה, ורבות ממערכותיו מתחרות זו בזו ללא הרף במהלך כל חיינו בתהליך שחתן פרס נובל, ג´רלד אדלמן, כינה "דרוויניזם נוירולוגי". לטענת אדלמן, רשת זו של סינפסות היא יותר ממערך נרחב של תת-מבנים. כל רשת במוח מתחרה באחרות על המשוב החוזר מהעולם החיצון. לפיכך אין המדענים מסוגלים לנבא כיצד כל גֵן יבוא לידי ביטוי במוח מסוים, בדיוק כפי שאין הם מסוגלים לנבא כיצד יֵראה יער-עד טרופי בעוד שלושים שנים. גם אם ידוע מספרם המדויק של הנמרים, החיפושיות, התוכים, הקופים ועצי הבננה שבו, התקווה שיהיה אפשר לדעת מי מכל אלה ייטיב לשרוד בטווח הארוך היא חסרת תוחלת. לכל אירוע יחיד יש הפוטנציאל לערער את מאזן הכוחות, ובכך לשנות כל אירוע שבא לאחריו.

בכל מערכת מורכבת שכזאת, הקופים והנמרים הם שיקבעו למעשה ידו של מי תהיה על העליונה. למעשה, במערכת כה מורכבת כמו המוח שלנו, אנו הקובעים, ולכן חשוב כל כך שנלמד להכיר את המוחות שלנו. במובן מסוים אפשר לומר שיש לנו רצון חופשי, מפני שכל מה שאנו עושים משפיע על מה שיקרה לאחר מכן, והמוח מתפתח באופן בלתי צפוי למדי. הגנטיקה חשובה, אך היא אינה קובעת הכול, וסוגי הפעילות הגופנית, השינה, התזונה, החברים או הפעילויות שאנו בוחרים לנו, כמו גם המטרות שאנו מציבים לעצמנו, הם כנראה בעלי יכולת דומה לשנות את חיינו. ופיתוח מודעות עצמית נוירולוגית הוא הצעד הראשון החשוב ביותר שאנו יכולים לנקוט.

לרוע המזל, הדבר השני המורכב ביותר ביקום הוא השפה שבה אנו נוהגים להשתמש כשאנו מדברים על המוח, וזאת אחת הסיבות לכך שעובדי רווחה, פסיכולוגים ובעלי מקצוע אחרים בתחום בריאות הנפש נרתעים מלהתייחס אליה. רבים מהם היו מעדיפים לעסוק במקצועם בלי להביא את המוח בחשבון, והגישה המשתלטת על התחום גורסת כי יש להתייחס אל המוח כמו לצנרת: שוכחים ממנה עד שהיא נסתמת. ההתעלמות הזאת דומה להתנהגותו של מנהל עסקים המתעלם מהאינטרנט ורואה בו שיגעון חולף שבמהרה יעבור מן העולם. התעלמות מהמוח פוגמת למעשה בכל תיאוריה פסיכולוגית.

אך יש נחמה לסרבנים. אפשר להתייחס לפסיכודינמיקה לא כאל חלופה למודל הגנטי של ההתנהגות האנושית, אלא כאל שלוחה של מודל זה. לדוגמה, מרבית הגֵנים האחראים על ההפרעות הנפשיות מסלול האבולוציה. המוח התפתח מלמטה כלפי מעלה, כפי שמודגם כאן. מודל זה של מה שנקרא המוח התלת-שִכבתי, שהציע פול מקלין בשנת 1967, מניח שהמוח שלנו התפתח תוך כדי שמירת אזורי המוח של אבותינו הקדמונים שהוכיחו את יעילותם ביצירת מבנים חדשים שסייעו למין האנושי לנצח במאבק האבולוציוני. באמצעות תהליך של מוטציה אקראית ושרידת המתאימים ביותר שיפרה האבולוציה את הקיים כדי ליצור את המכניזם בעל יכולת ההסתגלות המשוכללת ביותר ביקום.

שונים מן הקצה אל הקצה מאדם לאדם באופן ובדרגה שבהם הם באים לידי ביטוי, ומחקרים עדכניים מראים שמצוקות נפשיות בילדות עלולות להפעיל את השפעתם של גֵנים מסוימים, גֵנים שאלמלא המצוקה הנפשית היו אולי נשארים בלתי פעילים במהלך שלבי ההתפתחות. הנה דוגמה היפותטית: האם ייתכן שלמעשה, "האֵם קרת הרגש" שגרמה כביכול לאוטיזם, ליקוי הידוע כיום כהפרעה התפתחותית וכמעט בוודאי גנטית במקורה, סבלה בעצמה מאוטיזם קל והיתה בבירור חסרת רגשות מטבעה? אמנם ייתכן שבפועל היא לא ממש החמירה את מצבו של הילד, אבל בגלל האוטיזם הקל אולי לא היתה מצוידת בכישורים המתאימים הנדרשים במיוחד להתמודדות עם המחויבות הרגשית הקיצונית ששיטות הטיפול היעילות ביותר )ובמקרה הטוב, היעילות בחלקן( הזמינות להורים מצריכות. מכל מקום, החוקר הניאו-פרוידיאני לא ישגה אם יניח שיש קשר בין קרירות האם לבין האוטיזם של ילדה, מלבד העובדה שקשר זה יכול להיות גנטי יותר מאשר סיבתי. ידע מבוסס בתחום היסודות הביולוגיים של מכלול ההתנסויות שלנו לא יקלקל את התיאוריה שלנו. הוא יכול רק להעשיר אותה.

הוויכוחים בשאלה מהו הגורם האמיתי לתופעה מסוימת — גנטי, תרבותי או סביבתי — בדרך כלל אינם אלא בזבוז זמן. המוח הוא העיקרון המקשר העומד מאחורי הכול. במהלך התפתחות המוח, כל רכיב מתפתח תחילה לעצמו. אולם לאחר שהושגה דרגת מורכבות פנימית מסוימת, ולאחר שהסביבה עצמה נעשית מאתגרת יותר, החלקים הנפרדים של המוח מתחילים להתחבר יותר אלה לאלה. למרבה האירוניה, אולי המוח האנושי עצמו יהיה הגורם שיאיץ את תהליך ההבשלה הרב-תחומי בתחומי הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה, הבלשנות והפילוסופיה.

והמעט שיש ביכולתנו לעשות בתור התחלה הוא ללמוד את כל הידוע על האופן שבו מוחנו עושה את מה שהוא עושה. בניגוד לאמונה הרווחת, זהו מסע מוסרי באותה מידה שהוא מדעי, כיוון שהידע העצמי מגביר את האחריות המוטלת עלינו לחיות חיים שבהם ננצל באופן מרבי את כוחנו ונמזער את חולשותינו. לא מדובר כאן בהאשמה. אלכוהוליסטים שנגמלו אינם מאשימים את עצמם על שאינם יכולים לבלות בבָרים בחברת חבריהם שותי האלכוהול. הם מכירים את עצמם טוב מכדי לעשות זאת. כך גם, אם נאשים את עצמנו בפגמים הפיזיולוגיים של מוחנו, יהיו אשר יהיו, נבזבז לשווא אנרגיה היכולה לשמש לשינוי הרגלינו ואורח חיינו, שינוי שיוביל לבניית חיים פוריים ככל האפשר.

1
התפתחות
היא עשתה זאת שוב. האישה הצעירה, שהופיעה מדי פעם כשהיא לבושה בחולצה משובצת ובמטפחת בוקרים טיפוסית, עמדה לפני דלתות ההזזה האוטומטיות של הסופרמרקט. היא הביטה לפנים בריכוז, צעדה חמישה צעדים נמרצים לעבר הדלתות וניסתה לבלום את עצמה, ולא לעבור דרכן, עד שנפתחו במלואן. לפעמים היא לא הצליחה לעצור בעד עצמה וכמעט הטיחה עצמה היישר בזכוכית. בפעמים אחרות היא חיכתה די הצורך, ואז זינקה פנימה. כך או כך, היא שבה על עקבותיה ועשתה זאת שוב ושוב. הלקוחות הקבועים של הסופרמרקט בפיניקס, אריזונה, היססו לרגע כשחלפו לידה, ומיד מיהרו לדרכם, כשהם מציצים בה בלי לנעוץ בה מבטים. כשכבר היו בתוך החנות, הנידו בראשם והעירו את ההערות הרגילות: "היא בטח משוגעת." הם לא ידעו שטמפל גרנדין תקבל תואר דוקטור בחקר בעלי חיים ותיהפך למומחית בינלאומית בטיפול בחיות. והם גם לא ידעו שהיא אוטיסטית.

טמפל נולדה בלידה רגילה, אך כשהיתה בת שישה חודשים החלה להירתע מהמגע של אמה ולנעוץ בה את ציפורניה כדי להשתחרר מחיבוקה. בתוך זמן קצר היא לא היתה מסוגלת לסבול מגע של עור אחר בעורה. צלצולי הטלפון או רעש של מכונית חולפת ליד הבית שנשמעו בעת שהתנהלה בבית שיחה, גרמו לפעוטה בלבול חריף וכאבים באוזניה שעוררו בה התקפי זעם והניעו אותה להכות כל מי שהיה בסביבה.

כשהיתה בת שלוש, הרופאים אמרו שטמפל סובלת מ"פגיעה מוחית". הוריה שכרו מטפלת קפדנית, שבנתה לילדה סדר יום שכלל תרגילים גופניים ומשחקים החוזרים על עצמם. לפעמים איפשרה השגרה לטמפל להתמקד במה שהיא עושה, ואפילו לדבר. היא לימדה את עצמה להימלט מהגירויים שסבבו אותה והכאיבו למערכת העצבים שלה, הרגישה יתר על המידה, באמצעות חלימה בהקיץ בתמונות של מקומות מרוחקים. עד שהגיעה לבית הספר התיכון כבר הצליחה להתקדם התקדמות של ממש. היא היתה מסוגלת להתמודד עם כמה מנושאי הלימוד, ולעתים אף הצליחה לשלוט בעודף הרגישות של תגובותיה על התוהו ובוהו שסביבה, בעיקר באמצעות הסתגרות בתוך עצמה שהפחיתה את החרדה והפחד הבלתי פוסקים. התנהגותה זו גרמה לילדים האחרים לחשוב שהיא קרירה ומתנשאת. היא סבלה מבדידות נוראה ולעתים קרובות היתה מגיבה בהתקפי זעם או משתתפת במעשי קונדס כדי להיאבק בתחושות הדחייה. היא סולקה מבית הספר.

כשהיתה בת שש-עשרה, שלחו אותה הוריה לחווה של דודתה באריזונה. סדר היום הנוקשה, שכלל עבודה גופנית, סייע לה להתמקד. היא גילתה עניין מיוחד במתקן הגדול שבו נכלאו הפרות בעת הבדיקה הווטרינרית. מתקן זה בנוי משני לוחות מתכת אנכיים גדולים המהודקים לגוף הפרה משני צדדיה. הלחץ הגבוה מרגיע כפי הנראה את הבהמות, וכך הווטרינר יכול לבדוק אותן. טמפל דמיינה לעצמה מכונת לחיצה כזאת שתוכל לספק לה את תחושת המגע שהשתוקקה אליה כל כך, אך לא היתה מסוגלת לקבלה מידי בני אדם מפני שעוצמת הגירוי שגרמה לה קרבה גופנית לאדם אחר היתה חזקה מדי, כמו גל גבוה המאיים להטביע אותה.

בשלב הזה הבחינו טמפל ורופאיה שהיא ניחנה בזיכרון צילומי. היא היתה אוטיסטית מחוננת )autistic savant(. כששבה ללימודים, בבית ספר מיוחד לילדים מחוננים הסובלים מקשיים רגשיים — האפשרות היחידה שנותרה לה — הניחו לה יועציה לבנות מכשיר לחיצה שיתאים לממדיה. הפרויקט הזה עורר בה את הרצון ללמוד הנדסת מכונות, מתמטיקה ופתרון בעיות, והיא הצטיינה בכל התחומים האלה. היא בנתה דגם ראשוני של מכונה, ונהגה להיכנס לתוכו בעודה שולטת באמצעות ידית בדרגת הלחץ שהופעל על גופה ובמשך זמן ההפעלה שלה. לאחר מכן היא חשה הקלה גדולה, הזדהות רגשית, חיבור טוב יותר לרגשות כגון אהבה וחיבה, ואפילו היתה מסוגלת לסבול מגע אנושי. היא החלה לערוך ניסויים מבוקרים במכשיר ופיתחה מיומנויות בתחומי המחקר והניסוי המעבדתי — שהניעו אותה להירשם ללימודים במכללה.

גירוי היתר של טמפל וחוסר יכולתה להתמודד עם גירויים סביבתיים פגעו ביכולתה להתמודד עם סביבה תקינה של משפחה וחברים. התרגילים החוזרים ונשנים שתִרגלה בילדותה, מכשיר הלחיצה והצלחתה האקדמית העניקו לה בהדרגה את היכולת לשלוט בהתנהגותה החריגה. ובכל זאת, כשהיתה בסוף שנות העשרים שלה, עדיין לא הצליחה ליצור קשרים חברתיים. היא היתה במצב מתמיד של אימת קהל. היא היתה נתקפת בחרדה כה גדולה כשהיה עליה לגשת למישהו, עד שהיתה רצה לקראתו במהירות גדולה ומתנגשת בו, פשוטו כמשמעו, מאחר שהאנרגיה הרגשית שהציפה אותה לא איפשרה לה לרסן את שריריה. כשהיתה מצליחה לעצור את עצמה בזמן, נהגה טמפל לעמוד מול האדם פנים אל פנים ולשוחח עמו כשפניה מרוחקות רק סנטימטרים ספורים מפניו, דבר שהיה גורם להירתעות מיידית.

ואז מצאה טמפל את הפתרון. לגשת למישהו באופן המקובל בחברה זה כמו להתקרב לדלתות האוטומטיות בסופרמרקט. את שני הדברים צריך לעשות באותו אופן רגוע. וכך החלה טמפל להתייצב בפתח הסופרמרקט. במשך שעות ארוכות עד אין קץ היא תרגלה את ההתקרבות לדלתות, עד שהתהליך נעשה אוטומטי. התרגול עזר. היא גילתה שהיא יכולה לגשת לבני אדם בצורה הראויה אם היא מדמיינת את עצמה ניגשת לדלתות האוטומטיות. הדלתות היו כמו מפה פיזית. הן סיפקו לה תמונה חזותית מוחשית למושג המופשט של גישה זהירה לאינטראקציה חברתית.

טמפל השתמשה בטכניקה נוספת של חזרה כדי ללמוד כיצד לנהל משא ומתן עם בני אדם, אינטראקציה מלחיצה שבדרך כלל גרמה לה סחרחורת. היא קראה בניו יורק טיימס את הדיווחים על שיחות השלום שניהלו בקֶמפ דייוויד הנשיא ג´ימי קרטר, נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. היא קראה כל מילה, ומיד זכרה את הכול בעל פה. הזיכרון הצילומי שלה בהחלט הביא לה תועלת. שוב ושוב היא חזרה במוחה על השיחות כאילו צפתה בסרט וידיאו פנימי, והשתמשה בהן כמו במדריך כשהיתה צריכה לנהל משא ומתן עם בני אדם אמיתיים.

כיום, טמפל גרנדין בת החמישים ואחת מנהלת אורח חיים מקצועי וחברתי מספק ביותר. במהלך עשרים וחמש השנים שחלפו מאז האימונים שעשתה מול דלתות הסופרמרקט, היא למדה כיצד לשים לב לגירויים מסוימים ולהתעלם מאחרים כדי לא לסבול מגירוי יתר. נוסף על כך, היא לוקחת תרופה נגד דיכאון במינון נמוך המקלה את תחושת האי-נוחות האצורה בתוכה, אפילו יותר משעשה מכשיר הלחיצה.

טמפל נקטה כמה וכמה תרגולים לא שגרתיים כדי לחבר מחדש את המעגלים החשמליים הפגומים במוחה ולאפשר לעצמה לשלוט בהתנהגותה. היא פיתחה את המעגלים שאיפשרו לה לגשת לדלתות הסופרמרקט ואחר כך השתמשה במעגלים האלה, שזה עתה תורגלו, כדי לסייע לעצמה להתייצב אל מול בני אדם אחרים. היא הגיעה לשליטה בכל טכניקה באמצעות תרגול, הפכה אותה לאוטומטית, ולאחר מכן יישמה את הדפוס החדש שנטבע בה על כישורים קוגניטיביים אחרים. טמפל פיתחה בגיל מבוגר את מעגלי המוח שלא התפתחו במוחה בילדותה

המוח אינו מַחשב שפשוט מריץ תוכניות שנקבעו בו מראש באופן גנטי. הוא גם אינו כרוב אפור ופסיבי, קורבן ההשפעות הסביבתיות המופעלות עליו. הגֵנים והסביבה פועלים יחד ומשנים את המוח ללא הרף מרגע היווצרותנו ועד לרגע מותנו. ואנו, הבעלים — ככל שהגֵנים שלנו מאפשרים זאת — יכולים לעצב באופן פעיל את דרך ההתפתחות של מוחנו במהלך חיינו. בין האסכולות השונות של חוקרי המוח מתנהל ויכוח מתמשך בנוגע לשאלה אם המוח הוא בסך הכול מכונה ה"עומדת הכן כדי להגיב על הסביבה", רעיון שקבוצת מדענים המזהים את עצמם כ"קָשַרים" דוגלת בו, או שהגנטיקה בנתה את המוח מרכיבים "נגישים" שהסביבה רק מעוררת, כפי שסוברים אחרים. אולם מרבית המדענים בתחום מדברים על תוצר כלאיים וטוענים שמנקודת מבט כוללת, התפתחות המוח נשלטת על ידי הגנטיקה, אך הרמות העדינות בהתפתחות המוח תלויות ביחסי הגומלין בינו לבין הסביבה.

אין ספק שהתפתחות המוח מתרחשת בעיקר בעודנו עובָרים או פעוטות. אולם כפי שנראה בהמשך, קיימים גורמים רבים נוספים היכולים לשנות את התהליך — בהיריון, בילדות, בבגרות ולעת זִקנה. חיוך של אב, פעילות גופנית לפני יום העבודה, משחק שחמט בבית האבות — כל דבר משפיע על ההתפתחות, וההתפתחות היא תהליך הנמשך כל החיים.

איננו שבויים בידי הגֵנים שלנו או בידי הסביבה שלנו. עוני, ניכור, סמים, חוסר איזון הורמונלי או דיכאון אינם מחייבים בהכרח כישלון. עושר, קבלה, אכילת ירקות ופעילות גופנית אינם ערובה להצלחה. הרצון החופשי שלנו הוא אולי הכוח החזק ביותר המכוון את התפתחות מוחנו, ולכן גם את חיינו. כפי שאפשר לראות מהמקרה של טמפל, מוחו של האדם הבוגר הוא בו-בזמן גמיש ומתאושש מהר, ותמיד להוט ללמוד. התנסויות, מחשבות, פעולות ורגשות, כל אלה משנים למעשה את מבנה המוח שלנו. אם נתייחס אל המוח כמו אל שריר שניתן לחזקו או להחלישו, נהיה מסוגלים לתרגל את יכולתנו לקבוע מי אנו רוצים להיות. למעשה, ברגע שנבין כיצד המוח מתפתח, נוכל לתרגל את מוחנו כך שנזכה בבריאות, בחיוניות ובאריכות ימים. למעט מקרים של מחלה גופנית, אין כל סיבה שלא נוכל להישאר פעילים גם בהגיענו לגיל תשעים ויותר.

המחקר על התפתחות המוח היה בעשור האחרון מהיר וקדחתני. הנושא נעשה כל כך פופולרי עד שבשנים האחרונות הוא כיכב בכתבות השער של טיימס )שלוש פעמים( ניוזוויק )פעמיים( ולייף, וכן בכתבי עת חשובים אחרים. טכנולוגיות הדמיה חדשניות ומספר רב של מחקרים מספקים תובנה רבה ביותר בנוגע לדרכים שבהן ניתן לסייע להתפתחות המוח אצל תינוקות, ילדים ומבוגרים, ואפילו אצל עוברים ברחם. קיימת, כמובן, גם סכנת הטעיה.

המחקר אפילו דִרבן פעילות פוליטית בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל. באפריל 1997 אירחה הילרי קלינטון בבית הלבן ועידה מדעית במשך יום שלם, אירוע יוצא דופן, שעסקה בגילויים חדשים המעידים כי תהליך רכישת השפה, החשיבה והמיומנויות הרגשיות אצל ילדים הוא תהליך פעיל היכול להסתיים ברובו לפני גיל שלוש. הנחה זו עומדת בניגוד מוחלט לדעה שרווחה עד לפני שנים אחדות בלבד: שרוב התינוקות הם יצורים פסיביים, שבמידה מסוימת אינם מודעים לסביבתם או שהם פשוט קולטים את כל הרשמים מהסביבה בלי לעבֵד אותם. אם תינוקות באמת מעבדים גירויים סביבתיים, חובה עלינו לוודא שהגירויים יתאימו ככל האפשר ליכולת העיבוד שלהם, כדי שיוכלו לעבדם במהירות ולהמשיך הלאה, ללמוד דברים חדשים. הבעיה כאן היא שפרסום בסדר גודל כזה עלול להוביל לפעולה סוחפת שתקדים את זמנה, ותתבצע לפני שיֵערכו ניסויים רפואיים מבוססים ולפני שייבדקו ההנחות החדשות. בהתבססם על מחקרים שעדיין לא אושרו במלואם, דחקו שתדלני הוועידה שנערכה בבית הלבן בממשל לאמץ תוכניות ממשלתיות להעלאת שכרם ולהעמקת הכשרתם של העובדים בגני הילדים, לשיפור חינוך ההורים, להרחבת תחומי הכשרתם של רופאי ילדים ולהגדלת מימון שירותי הבריאות המוענקים לפני הלידה.

הדוגמה הטובה ביותר לפעולה שהקדימה את סיום המחקר קשורה ל"הוכחה", שלפיה חשיפת תינוקות למוזיקה קלסית מקדמת את התפתחות מוחם. מחקרים אחדים שנערכו לא מכבר מראים שזה אכן נכון, אך מחקרים אחרים אינם מראים זאת, ותוצאות המחקרים החיוביים אינן סופיות עדיין. למרות כל זאת, הוסיף מושל ג´ורג´יה זֶל מילר 000,105 דולרים להצעת תקציב המדינה לשנת 1998, למימון הוספת קלטת או תקליטור של מוזיקה קלסית לחבילת המתנות שבתי החולים במדינה נוהגים להעניק לכל אחד מבין 100,000 התינוקות הנולדים בה בכל שנה. הצעתו של מילר ומסיבת העיתונאים שערך הגיעו לכותרות בכל רחבי ארצות הברית. "איש אינו מטיל ספק בכך שהאזנה למוזיקה בגיל מוקדם ביותר משפיעה על תפיסת הזמן והמרחב, שהיא הבסיס למתמטיקה, להנדסה ואפילו למשחק השחמט," הוא אמר. "ההאזנה למוזיקה מרגיעה מסייעת להתפתחותם של כל אותם מיליארדי קשרים במוחו של התינוק."

אמנם הערנות שגילה המושל בנוגע לחקר המוח ראויה לציון, אולם ייתכן שהפעולה שנקט הקדימה את זמנה. הסיבה העיקרית לדאגה אינה בזבוז כספי המדינה, כפי שאמרה בתגובה סנדרה טרהוב, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו החוקרת את נושא תפיסת המוזיקה אצל תינוקות. לדבריה, "אם אנו באמת חושבים שיש גלולה או תקליט או ספר, או כל התנסות יחידה אחרת, שיכניסו אותנו להרווארד או לפרינסטון, אין זו אלא אשליה." ג´ון ברויֵיר, נשיא קרן מקדונֶל למימון מחקרים ביו-רפואיים והתנהגותיים בתחום החינוך, מזהיר ואומר שגם אם ייתכן שיש יתרון רב לעיצוב תוכניות לחינוך מוקדם, המדע העוסק במוח עדיין אינו מספק את ההנמקה לכך. הקשר רק מתחיל להתבהר. וכפי שמתרה מייקל גָזָנִיגָה, חוקר מוח מפורסם מדרטמות, אנו מסתכנים ב"מלל פסאודו-מדעי תקין מבחינה פוליטית" כשאנו מניחים להתלהבותנו להקדים את העובדות. הילרי קלינטון עצמה הבינה שהוועידה בבית הלבן עלולה להוביל לקבלת החלטות נמהרות וחסרות אחריות וכי יש למתֵן את ההתלהבות שעוררה. שבוע לאחר מכן, בהופעתה בתוכנית הטלוויזיה "בוקר טוב אמריקה", היא הודתה שההתמקדות המוגזמת בנושא סיפוק הגירויים ההולמים לתינוקות "מעוררת רגשי אשם" בנוגע לשאלה מה הורים צריכים לעשות או לא לעשות.

אנו נבחן אפוא בזהירות את ממצאי המחקרים לכל אורך הספר הזה, ובמיוחד בפרק הזה. ישנם דברים רבים שאנו יכולים ללמוד על הדרכים לשיפור התפתחות המוחות שלנו ושל ילדינו. אך עלינו לפקוח עין מיומנת ולדעת להבחין בין מסקנות מחקר שאפשר ליישמן בחיי היום יום שלנו לבין כאלה שנכון לרגע זה הן עדיין בגדר חידוש מעניין בלבד.

ג´ונגל של נוירונים
המוח האנושי נושא באחריות לציור של ון גוך, ליצירת הדמוקרטיה, לפיתוח הפצצה האטומית, להפרעות נפשיות, ולאופן שבו אנו נזכרים בחופשה הראשונה או בטעמה של נקניקייה בלחמנייה. כיצד מסוגל האיבר הזה להכיל רבגוניות שכזאת?

המוח אינו מערכת המאורגנת בקפידה. לעתים קרובות משווים אותו לג´ונגל שצמח פרא של 100 מיליארדי נוירונים שראשיתם בגופי תאים כדוריים המצמיחים שלוחות הנקראות אַקסונים ודֶנדריטים. לכל נוירון יש אקסון אחד וכ-000,100 דנדריטים. הדנדריטים הם האמצעי העיקרי לקבלת מידע על ידי הנוירונים )למידה(, והאקסונים הם האמצעי העיקרי להעברת מידע זה הלאה, מהנוירונים אל נוירונים אחרים (הוראה). הנוירון ואלפי שכניו מצמיחים לכל עבר שורשים וענפים — האקסונים והדנדריטים — המשתלבים תוך כדי יצירת סבך של 100 טריליון קשרים פנימיים המשתנים ללא הרף. מספר הקשרים האפשריים בין הנוירונים במוח גדול ממספר האטומים בכל היקום כולו. הקשרים האלה מנחים את גופנו ואת התנהגותנו גם אם כל מחשבה או כל פעולה פיזית שאנו מבצעים משנות את תבניתם.

תיאור זה של המוח המתפתח נחשב עד לא מכבר לדברי כפירה. במשך עשרות שנים טענו המדענים שלאחר שהושלמה בניית הקשרים הפיזיים בתוך המוח במהלך שנות הילדות, המוח נעשה מקובע, וכך גם הנוירונים הזעירים והקשרים ביניהם; נוירונים או קשרים יכולים למות, אך אין הם מסוגלים להתחזק, להתארגן מחדש או לצמוח מחדש. כיום הוכנסו שינויים ושיפורים בהנחות היסוד האלה. בזכות טכנולוגיית ההדמיה המשוכללת והמחקרים הרפואיים המבריקים, יש בידינו כיום הוכחה שהתפתחות המוח היא תהליך המתמשך ללא קץ. האקסונים והדנדריטים, והקשרים ביניהם, יכולים להשתנות במידה מסוימת, להתחזק, ואולי אף לצמוח מחדש.

ההישג של טמפל גרנדין מראה שהמוח ניחן בגמישות רבה. אך מה בדיוק התרחש בתוך ראשה מבחינה פיזית? רמז ברור לכך אנו יכולים לקבל ממייקל מֶרְזֶנִיק מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. מרזניק השתיל אלקטרודות במוחם של שישה קופי סנאי, באזור השולט על תיאום תנועות אצבעותיהם. באמצעות הדמיה ממוחשבת הוא מיפה את הנוירונים שהיו פעילים בעת שהקופים החזיקו בידיהם חפצים מסוימים. לאחר מכן הוא הניח מחוץ לכלוב של כל אחד מהם ארבע קעריות אוכל בקוטר קטן והולך. הוא הניח גלולה אחת בטעם בננה בקערית הרחבה ביותר. הקופים הושיטו את ידיהם מבעד לסורגים, ודחפו את אצבעותיהם לתוך הקעריות עד שכל אחד מהם הצליח לאחוז בגלולה ולאכול אותה. הם התאמנו עשרות פעמים במשך ימים מספר.

לאחר שהקופים היו מיומנים בהוצאת הגלולה מתוך הקערית הרחבה, הניח מרזניק את גלולת המזון בקערית הקטנה יותר. לאחר כמה ימים שבהם התאמנו הקופים על קערית זו, הועברו הגלולות לקערית השלישית, ולאחר מכן לרביעית. בסוף הניסוי הגיעו הקופים לדרגת מיומנות גבוהה ביותר בשימוש באצבעותיהם. אחרי יום אחד בלבד היה אפשר לראות באמצעות המחשב כיצד גדל אזור המוח שנעשה פעיל בעת שהקופים הפעילו את אצבעותיהם. ככל שהצליחו החיות להשתלט על הקעריות הקטנות יותר, גדל והלך אזור זה במוח; מספר התאים שהשתתפו במשימה גדל. אולם לאחר שהנוירונים בקליפת המוח כבר היו מיומנים בטיפול בקערית הרביעית, חזר האזור והתכווץ. כשהמיומנות נעשתה אוטומטית יותר, היא הועברה לאחריותם של חלקים נמוכים יותר בשרשרת הפיקוד של המוח. כבר לא היה צורך בקטע המורחב של החלק המבצעי של המוח, כלומר בקליפת המוח, כדי לבצע את הפעולה במיומנות ולהנחות את היד. החלק הפיקודי הזה של המוח, מרכז הבקרה, חזר לגודלו המקורי ואגב כך הוא איפשר לנוירונים להתפנות ללימוד דברים אחרים.

יש עדויות לכך שאותם הדברים שהתרחשו בניסוי של מרזניק עם הקופים מתרחשים גם אצל בני האדם. באמצעות טכניקות מיפוי, כגון הדמיית תהודה מגנטית )MRI( וגרייה מגנטית מבעד לגולגולת )TMS(, הראו אָלְוָורו פַסקואַל-ליאון מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד בבוסטון ואבי קרני מבית החולים האוניברסיטאי "הדסה" בישראל, כל אחד בנפרד, בניסויים שנערכו בבני אדם, שבעת למידת מיומנויות חדשות קליפת המוח מגייסת יותר נוירונים, וככל שהמיומנות נעשית אוטומטית יותר, קליפת המוח מגויסת פחות ופחות.

למוח יש אפוא יכולת עצומה לפיצוי עצמי ולייצור מחדש של קשרים באמצעות תרגול. טמפל התאמנה מול דלתות הסופרמרקט שעות ארוכות מדי יום במשך חודשים אחדים עד שהמיומנות נעשתה אוטומטית. בהתחלה זה היה כרוך בקשיים רבים ביותר, אך לבסוף היא נזקקה רק למעט מאוד ריכוז כדי להצליח. ברגע שטמפל למדה לשלוט בפעולה שהיתה תחילה בסמכותו של אזור גבוה בשרשרת הפיקוד של המוח, נדחפה כנראה האחריות לפעולה לאזורי פיקוד נמוכים יותר במוח, וכך התפנתה קליפת המוח שלה ללימוד מיומנויות חדשות. נראה שזה גם מה שקרה כאשר היא שיננה את הקלטות של סאדאת ובגין ויישמה אותן בשיחותיה שלה. התרגול משתלם.

מה שאנו למדים מהסיפור של טמפל ומהקופים של מרזניק הוא, שמוחנו ממשיך להיות גמיש להפליא במשך כל שנות הבגרות. מבנה המוח אינו מקובע מראש. אנו יכולים לשנות את התפתחותו המתמשכת של מוחנו ובכך גם את יכולותינו. אולם לא תמיד הדבר מביא רק תועלת, כי תוך כדי ניסיון ההסתגלות של המוח, תהליך יצירת הקישורים החדשים עלול לעתים להרע את המצב.

תמותה מסיבית של תאים
בזכות הברירה הטבעית, מגמת התפתחותו של המוח האנושי היתה תמיד קידום הגֵנים. מהתפיחה הפחות מורכבת שבקצה חוט השדרה של בעלי החוליות הפרימיטיביים, התפתחו והתמחו אזורים שונים של המוח כדי להסתגל לסביבות שונות במהלך ההיסטוריה של האבולוציה. אצל דגים ודו-חיים היתה חשיבות לתפיסה חזותית של תנועה כדי לעקוב אחר הטרף או להתחמק מפני טורפים, ולכן במשך הזמן התרחבו חלקי המוח האחראים על כך אצל חיות אלה. לקופים ולאדם הקדמון נדרשו היכולת להבחין בצבעים כדי לדעת אילו פירות הבשילו ואילו לא, והיכולת להבחין בצורות גם בהיעדר תנועה. לפיכך התפתחה שלוחה גדולה של קליפת המוח כדי להתמודד עם האתגרים החזותיים המורכבים האלה. באופן דומה, הצורך להשיג את הפירות שעל העצים ולעבור מענף לענף גרמו להתפתחות מערכות מוטוריות מיוחדות שהיו חסרות כל שימוש בסביבה המימית.

אף שהמוח שלנו פיתח התמחויות האופייניות רק למין האנושי, הוא שימר את שלושת הרכיבים הבסיסיים המצויים אצל בעלי החוליות הפשוטים ביותר: המוח האחורי, הממוקם בקצה חוט השדרה והשולט בתחושות ובתנועות של שרירי הפנים והצוואר; המוח התיכון, הממוקם קצת יותר פנימה לכיוון מרכז הראש והאחראי לחלק מתנועות העיניים ולחלק מהיכולות המפותחות פחות של השמיעה והראייה; המוח הקדמי, שהגיע לדרגת התפתחותו הכבירה ביותר אצל בני האדם והמכיל את קליפת המוח, את הסיבים הלבנים המקשרים בין הנוירונים שבקליפת המוח ובינם לבין נוירונים אחרים, וגם את האזורים הנמצאים עמוק במרכז המוח והמתאמים את תפקודי החישה והתנועה האוטומטיים. קליפת המוח (קורטקס) מורכבת משכבות נוירונים המצויות ממש מתחת לעצמות הגולגולת ומתקמרות בדיוק מאחורי המצח כלפי מעלה, לצדדים ולאחור עד לעורף, במקום שבו הראש מתחבר לצוואר. קליפת המוח התפתחה והתפשטה ונוספו בה הרבה אזורי תפקוד חדשים המשתתפים בפעילויות שונות, החל במשחק כדורסל וכלה בהנדסת תוכנה. עם זאת השתמר בה גם עברנו הקדום; ייתכן שהדיכאון העונתי הפוקד בני אדם רבים עם רדת החשכה החורפית הקודרת של חודש ינואר נובע מהעובדה שבעלי חיים הצליחו לשרוד את החורפים הקרים וחסרי המזון באמצעות האטת חילוף החומרים ובאמצעות שנת החורף. המנגנון העתיק הזה נותר במוחנו, למרות אמצעי ההסקה החשמליים ולמרות שפע החנויות העומדות לרשותנו.

המוח האנושי מאורגן בצורה זהה למוחותיהם של יונקים אחרים. הוא מכיל אותם סוגי נוירונים ואותה מערכת של נוירוטרנסמיטרים — החומרים הכימיים שמעבירים את המידע בין הנוירונים — ולכן רווח כל כך השימוש בעכברים ובקופים לבחינת תיאוריות על תפקודו של המוח האנושי. למעשה, אותם מנגנונים בסיסיים השולטים בהתפתחות המוח מצויים אצל כל מיני בעלי החיים. לפיכך אפשר לחקור דגים, זבובים ואפילו תולעים כדי לנסות לחשוף את התהליכים הגנטיים והכימיים המנחים את התפתחות המוח האנושי. אולם קליפת המוח, שממדיה אצל מרבית המינים מתגמדים לעומת אזורי המוח האחרים, תופסת חלק עצום, 80 אחוזים, ממוח האדם. בהשוואה לבעלי חיים אחרים, בקליפת המוח הענקית שלנו גם יש הרבה יותר אזורים המתמחים בתפקודים מיוחדים, כגון ייחוס מילים לחפצים או יצירת יחסים ותגובה עליהם. קליפת המוח היא שעושה אותנו אנושיים.

התפתחות המוח האנושי מתחילה זמן קצר לאחר שהזרעון חודר לביצית. הביצית המופרית מתחילה להתחלק — לשניים, לארבעה, לשמונה, לשישה-עשר — עד שנוצרים מאות תאים. כעבור ארבעה-עשר ימים הכדור הזעיר של התאים המתרבים מתחיל להתקפל לתוך עצמו. התהליך דומה במקצת למה שקורה כשלוחצים את האצבע במרכזו של בלון רך; תאים שנמצאים על פני השטח החיצוני מתחילים לנוע פנימה לתוך הכדור. התנועה הזאת מפעילה את הגֵנים בתוך התאים שנועדו ליצור את מערכת העצבים. הבלון הדחוס מתארך וממשיך להתקפל לתוך עצמו עד שנוצר מעין צינור. קצה אחד של הצינור יֵהפך לחוט השדרה, והקצה האחר יהפך למוח. חלוקת התאים ממשיכה, ועד לשבוע השמיני כבר מתפתחים שלושת חלקי המוח. בשבועות ובחודשים הראשונים מתרחש ייצור המוני ומוגזם של תאים, כשבכל דקה נבראים 250,000 נבטי עצב או תאי עצב ראשוניים.

במהלך התקופה הזאת ולאחריה, הנוירונים נבדלים אלה מאלה כדי לבצע תפקודים שונים, בתחילה בעקבות נדידתם לאתרים מסוימים, ולאחר מכן באמצעות הושטת יד פתוחה לנוירונים שכנים. מראשית היווצרותו, המוח הוא מוח חברתי, הנוירונים יוצרים קשרים עם שכניהם או שהם מתים מחוסר מגע. מושבות קטנות מתחילות להתפתח לבדן, ולאחר מכן הן מושיטות את ידן לקהילות נודדות נוספות. תאים שממשיכים להתחלק ללא הרף בחלקו הפנימי של הצינור העצבי מייצרים מספרים עצומים של נוירונים, שנודדים החוצה לאזורי המוח השונים. מרבית הנוירונים נודדים היישר החוצה עד שהם מגיעים לקליפת המוח המתפתחת. אולם יש מביניהם שפונים לדרכים צדדיות ומתרחקים מרחק ניכר ממושבת הנוירונים המקורית שלהם, או מהשבט המקורי שלהם. מהגרים אלה יתיישבו כפי הנראה בקהילות אחרות ויסללו דרך לתקשורת בין שני האתרים, כמו שגרירים.

נדידה זו יכולה להיות הגורם שמבדיל בין תפקוד תקין לתפקוד לקוי. עד לשנות השמונים המוקדמות חשבו המדענים שלכל תא במוח העוברי יש תפקיד ומיקום קבועים מראש במוח הבוגר. כיום אנו יודעים שהנדידה עצמה משפיעה על האופן שבו הנוירונים מקבלים את זהותם ומארגֵנים את מבנה המוח. לדוגמה, נוירוני הראייה נהפכים לנוירוני ראייה לאו דווקא משום שנולדו כאלה, אלא משום שנדדו לחלק במוח שמידע חזותי מגיע אליו. מכאן שנדידה נכונה של נוירונים חשובה להתפתחות תקינה של תפקודי המוח. קיימת רשימה מתארכת והולכת של ליקויים ומחלות, כולל אוטיזם, דיסלקציה, אפילפסיה (נכפות) וסכיזופרניה, שייתכן כי הן נגרמות בחלקן עקב בעיה בנדידת הנוירונים. דברים רבים יכולים להשתבש במהלך המסע שבו הנוירונים מקבלים את תפקודיהם. תאים אחרים שעמם הם באים במגע בדרכם, והגֵנים המיוחדים שבתוכם המופעלים והמושבתים בתגובה לסביבה העוברית — כל הגורמים האלה תורמים לצורה ולתפקוד שיקבלו הנוירונים. להורמונים, לגורמי צמיחה, למולקולות המצמידות נוירונים זה לזה, לאיתותים אחרים בין תאים שעדיין אינם מובנים די הצורך, ולחומרים שונים בדמה של האם — לכל אלה יש השפעה על קביעת מיקומו הסופי של כל נוירון ונוירון ועל ביצועיו. הסביבה הפנימית מורה לגֵנים לבנות את המוח.

במהלך מסעם הנוירונים ניזונים ומונחים על ידי רשת מגן של תאי תמיכה הנקראים תאי גְלִיָה. לאחר שהנוירונים מגיעים ליעדם הסופי, תאי התמיכה נשארים על אף שהם משנים את צורתם ואת התכונות המולקולריות שלהם כדי לבצע שני תפקידים שונים. שני סוגים של תאי גְלִיָה מופיעים: האחד שולט על חילוף החומרים ועל תפקוד הנוירונים; האחר, המצפה את האקסונים במעטפת חומר שומני הנקרא מִיאֶלין, שולט על המהירות שבה האקסון מוביל את המידע. שני הסוגים של התאים העיקריים האלה, תאי העצב ותאי התמיכה (הנוירונים ותאי הגְליָה), מרכיבים את המוח, שבחודש השמיני להיריון הוא כבר מושלם כמעט. בשלב הזה מספר הנוירונים במוח העובר כפול ממספר הנוירונים במוחו של אדם בוגר. כשהמוח מתבגר, תאי עצב חלשים או חסרי שימוש או כאלה שפשוט אינם מתאימים לעבודה שיש לבצע, מסולקים כדי לאפשר קשרים יעילים יותר לתאים המבצעים את עבודת המוח. העיקרון של "מה שלא בשימוש הולך לאיבוד" פועל תחילה על תאים "עצלנים" המתים מבטלה, בעוד התאים המופעלים מתחזקים ומפתחים קשרים נוספים.

מיליוני נוירונים עוברים מרחקים מדהימים, שווי ערך למרחק טיול רגלי בין ניו יורק לסן פרנסיסקו. המקום שבו הם מתיישבים מסייע בקביעת המזג האישי שלנו, כישרונותינו, נקודות התורפה והשיגיונות שלנו, וגם בקביעת איכות תהליכי החשיבה שלנו. כשנוירונים הולכים לאיבוד במהלך מסעם הארוך, התוצאה עלולה להתבטא בליקויי התפתחות, ולכן יש חשיבות כה רבה לכך שנשים הרות לא יכניסו לגופן חומרים מזיקים. חומר כימי מסוים שיימצא במוח ברגע מכריע ישלח את הנוירונים לכיוון הלא נכון, או שפשוט יעצור את התהליך ויעשה שמות. אלכוהול, ניקוטין, סמים וחומרים רעילים, מחלות זיהומיות כגון אדמת ומחסור בחומרים מזינים כגון חומצה פולית, עלולים לשבש את נדידת התאים.

ברגע שהנוירונים מתיישבים במקום מושבם הסופי — השאלה מדוע הם עוצרים דווקא במקום שעצרו היא עדיין בגדר מסתורין — הם מצמיחים דנדריטים ואקסונים כדי לתקשר עם דנדריטים ואקסונים אחרים. "זרועות התמנון" האלה נשלחות אלה לאלה, אך אינן יוצרות מגע של ממש. כמו אצבעותיהם השלוחות של אלוהים ואדם בציור המפורסם שעל תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן, הם נותרים נפרדים זה מזה על ידי מרווח קטן הנקרא המרווח הסינַפטי. האקסונים והדנדריטים מתקשרים באמצעות שליחת שליחים כימיים הלוך ושוב בין הסינפסות. תא עצב אחד יכול ליצור קשרים באמצעות 000,100 סינפסות.

אותות כימיים, הנקראים גורמים מזינים (trophic factors), אומרים לאקסונים היכן וכיצד עליהם ליצור קשר. קיום או אי-קיום של גירוי חשמלי הוא הקובע אם קשר בין נוירונים יוכל לשרוד, או אפילו אם נוירון מסוים יחיה או ימות. בשל הייצור העודף העצום של נוירונים, אין די "חומר דלק" ביוכימי כדי להזין את כל האקסונים שמחפשים קשרים. אקסונים נאבקים על אתרים מוגבלים, והמפסידים בהתמודדות גוועים. אחרים המנסים להתקשר לנוירון מהסוג הלא נכון, מנותקים מההזנה. אולם אין מדובר בהתמודדות חסרת שחר בין נוירונים לשם הישרדות בלבד, אלא בכוחות חיצוניים הפועלים על כל היסודות הנוגעים בדבר )קולטנים, סינפסות וכדומה( וקובעים את דרגת השימוש שיֵעשה בהם, ומכאן את סיכויי הישרדותם. הפעילות שההישרדות מכתיבה היא אקראית וספונטנית בתחילה, אולם היא נעשית מאורגנת יותר כשהעובר, ואחר כך התינוק, קולט מידע מהסביבה.

קיימים שני תהליכי ניפוי עוקבים המכוונים כיוונון עדין את הרשתות העצביות הראשוניות שנוצרו. האחד גורם לאובדן נוירונים שלמים, והאחר לאובדן שלוחות וסינפסות. נראה ששני התהליכים כרוכים בהתמודדות על כמות מוגבלת של איתותים כימיים מסוימים המשוחררים על ידי תאי היעד. בתהליך הראשון, נוירונים שאינם מצליחים לקבל כמות מספקת של איתותים מתאי היעד שלהם מאבדים והולכים את חיותם. כך מוכחדים נוירונים שיצרו קשרים לא-מתאימים ונוצרת התאמה בין מספר הנוירונים למספר תאי היעד. בתהליך השני, הקשרים בין הנוירונים ששרדו משתפרים בעקבות סילוק חלק מהדנדריטים והסינפסות שלהם וייצובם של אחרים, בתהליך התלוי בפעילות חשמלית המתרחשת לאורך האקסונים ותוך כדי התמודדות בין תאי יעד שכנים. כשהמוח מתבגר, הקשרים הסינפטיים עוברים תהליכי התאמה נוספים באמצעות השימוש בהם.

בשלבים המאוחרים יותר של ההיריון יש תקופה נוספת של תמותת תאים, שבמהלכה מושמדים כמעט מחצית הנוירונים במוח, הנבלעים קרוב לוודאי על ידי תאי התמיכה של המוח (בתהליך המכונֶה פגוציטוזה), תוך מיחזור מקומי של רכיביהם המולקולריים. מספר הנוירונים צונח מכ-200 ל-100 מיליארדים. תמותת תאים נרחבת זו היא תופעה תקינה, שבמהלכה מוכחדים כל הקשרים השגויים והחלשים שהיו עלולים למנוע תפקוד יעיל והולם של המוח. זו דוגמה קלסית לכוחות ההתחדשות והתושייה המופלאים של האבולוציה, ההופכת אותנו ליצורים בעלי כושר הסתגלות מצוין. תופעה זו מצביעה גם על העובדה שממש בתחילת התפתחותו המוח הוא איבר חברתי: בלי קשרים אין חיים.

כשתינוק נולד, יש לו מיליוני קשרים טובים הממתינים למשימה מוגדרת. כשהעולם מציב דרישות, רבים מהקשרים מגויסים לעבודות מוגדרות, כגון ראייה, מלמול, זיכרון או השלכת כדור. קשרים שלא נעשה בהם שימוש מדוללים בסופו של דבר. בהיעדר גירוי הולם, תא המוח ימות. אולם אם רק נציע לו תפריט מועשר של התנסויות מגוונות, יצמיחו הסינפסות של הנוירונים הסתעפויות וקשרים חדשים. נוירונים ששרדו מתקשרים בצרורות מהירים בין הסינפסות. ככל שמועברים יותר צרורות דרך קשר מסוים, כך המסלול שדרכו הן עוברות מתחזק והולך. מיליארדי ההעברות כאלה מתרחשות ללא הרף בכל רחבי המוח. יש קשרים המשדרים וקולטים אותות בתדירות גבוהה, ויש העושים זאת רק מדי פעם, והמסרים משתנים ללא הרף. הרשת המדויקת של הקשרים בין הנוירונים ברגע נתון נקבעת על פי השילוב של ההרכב הגנטי, הסביבה, סך כול ההתנסויות שהטלנו על המוח שלנו, והפעילות שאנו מפציצים אותו בה ברגע זה ובכל רגע בעתיד. לכל מעשינו מדי רגע ברגע יש השפעה רבה על האופן שבו הרשת שבה ונארגת ללא הרף.

סמים, תת-תזונה ומתח
כולנו צריכים להביא לתשומת לבנו את הדברים שיֵאמרו בהמשך, אבל אימהות לעתיד צריכות להפנים את הדברים ברצינות רבה ביותר. מוחו המתפתח של העובר רגיש ביותר לסביבתו. מרבית הנשים ההרות מודעות לסכנות שהן עלולות לחשוף אליהן את תינוקן שעדיין לא נולד. אך ייתכן שאינן יודעות עד כמה רבה השפעת מעשיהן. נבחן כמה מהמקרים הבולטים ביותר של השפעה סביבתית.

עישון
סיגריות הן קרוב לוודאי ה"סם" הנפוץ ביותר שנעשה בו שימוש בעת ההיריון. למרות האזהרות, 20 עד 25 אחוזים מהנשים ההרות עדיין מעשנות. הניקוטין עלול להפחית את זרימת הדם ברחם ובשליה כיוון שהוא גורם להתכווצות כלי הדם. הניקוטין מפחית את קצב פעימות הלב ואת תנועות הנשימה של העובר, וחושף אותו לפחמן חד-חמצני.

עישון מגדיל באופן ניכר את הסיכון שהתינוק ייוולד לפני הזמן ובתת-משקל. הסיכון של הפלה טבעית גדול פי 1.7 אצל אימהות מעשנות, לעומת לא-מעשנות. הסיכון של מומים מלידה גדול פי .2.3 מחקרים מראים גם ששכיחות המקרים של פיגור שכלי אצל ילדים של אימהות שעישנו בתקופת ההיריון גדולה ב-50 אחוזים, וככל שהאישה מעשנת יותר בעת ההיריון, כך גדל הסיכוי לפיגור שכלי. חשוב לדעת שהסיכוי ללקות בהפרעת קשב
(Attention Deficit Disorder - ADD) גדול פי שלושה אצל ילדים לאימהות מעשנות. כן ידוע שיש להם נטייה להיוולד במשקל נמוך, ועל פי הסברה יש לכך השפעה גדולה ביותר על התפתחות המוח. גם השכיחות של תסמונת המוות בעריסה גבוהה יותר אצל תינוקות שהאימהות שלהם עישנו בתקופת ההיריון. לשימוש במריחואנה לפני הלידה יש השפעות זהות. העישון של האם משפיע על התינוק שטרם נולד מפני שחומרים מסוימים בדמה מועברים לעובר דרך השליה. מחקרים מצביעים על כך שהניקוטין למעשה מתרכז בתוך העובר, ולפיכך חושף אותו לרמת סם גבוהה עוד יותר מזאת המצויה אצל האם.

התיאוריה המובילה המסבירה כיצד הניקוטין משפיע על התפתחות המוח של העובר, גורסת שהסם מפריע לנדידה הטבעית של הנוירונים, לקשרים ביניהם, ולניפוי הנאות שלהם במהלך ההתפתחות העוברית, אף שעדיין לא הוכח קשר ישיר בין הדברים. קיימת גם עדות לכך שניקוטין יכול להפר את האיזון במערכת הדופָמִין, ולערער את ההשפעה המווסתת שיש לו על התפתחות המוח.

אלכוהול
צריכת אלכוהול במהלך ההיריון עלולה להוביל לתוצאות הרסניות. בדיקות מיקרוסקופיות של מוחות עובריים מראות שהאלכוהול גורם לליקויים בתהליך נדידת התאים. כשהנוירונים מתחילים במסעם, הם אינם יודעים מתי לעצור, מחמיצים את יעדם הנכון, ולעתים קרובות מתים. עקב כך מוחותיהם של תינוקות שהאימהות שלהם שותות בקביעות הם קטנים בדרך כלל, מכווצים, מעוותים וצפיפות הנוירונים שלהם נמוכה יותר. תינוקות אלה הסובלים מתסמונת אלכוהול עוברית (Fetal Alcohol Syndrome - FAS) ישיגו תוצאות נמוכות יותר במבחנים הקובעים את מנת המשכל בגיל הילדות, ובהגיעם לגיל תיכון ולבגרות הם יתקשו מאוד בקריאה ובמתמטיקה ויסבלו גם מקשיי הסתגלות, מפעלתנות-יתר (היפראקטיביות) ומדיכאון.

החדשות הרעות באמת הן שהאלכוהול, כמו כל רעלן התפתחותי אחר, משפיע באופן המשמעותי ביותר דווקא בתחילת ההיריון: ששת השבועות הראשונים הם המכריעים ביותר. במקרה של נשים הצורכות אלכוהול עד שמתברר להן שהן בהיריון, ייתכן שהנזק כבר נעשה. לפיכך, ייתכן שיש מאות אלפי בני אדם הסובלים מדרגה מסוימת של ליקויים נפשיים או פיזיים משום שנחשפו לאלכוהול בעודם ברחם אמם.

המחקרים מראים גם שההשפעות המיוחסות לתסמונת האלכוהול העוברית נמשכות ואף מתגברות כשהילדים מתבגרים. קיימת גם גירסה קלה יותר של נזק עוברי, המוכרת בשם השפעות אלכוהול עובריות (Fetal Alcohol Effects - FAE) מחקר שנערך לא מכבר ובדק 253 בני אדם שאובחנו אצלם נזקים משני הסוגים, גילה ש-90 אחוזים מהם סבלו מבעיות הקשורות בבריאות הנפש; ל-60 אחוזים מהם היו הפרעות בחינוך; 60 אחוזים מהם הסתבכו עם החוק; 50 אחוזים מהם הואשמו בהתנהגות מינית בלתי הולמת. כל זה מצביע על מוטיב מרכזי שישוב ויופיע בספר הזה פעם אחר פעם: סוגים מסוימים של התנהגות אנטי-חברתית ואפילו פלילית יכולים להתקשר לבעיות פיזיות במוח, אם לא לנבוע מהן.

ובינתיים, עד שיתפתחו דרכי טיפול חדשות, החברה יכולה לעשות הרבה כדי למנוע מלכתחילה את תסמונת האלכוהול העוברית ואת השפעות האלכוהול העובריות באמצעות חינוך כל אזרחיה ואזהרתם מפני הסיכונים הטמונים בשתיית אלכוהול במהלך ההיריון.

קוקאין
רק מחקרים ספורים הושלמו בנושא השימוש בקוקאין בתקופת ההיריון. יש צורך במחקרים נוספים. אולם התוצאות המוקדמות מצביעות על השפעות זהות לאלה של אלכוהול. הקוקאין מפריע להעברת חומרים מזינים ועלול להקטין את כמות החמצן העוברת מהשליה לעובר, ובכך לגרום לליקויי גדילה בגוף העובר ובמוחו. אולם מרבית המחקרים האחרונים מראים שרבות מההשפעות של הקוקאין נעלמות כשהתינוק גדל.

תת-תזונה
במהלך ההיריון העובר עלול להינזק מחומרים זרים הרבה יותר מאשר מתזונה לקויה. אף על פי כן, חוסר בחומרים מזינים מסוימים בתזונת האם, כגון ברזל, ויטמין Bל120, יוד, חומצה פולית וחומצות שומניות חיוניות, עלול לעכב את התפתחות המוח. לדוגמה, מחקרים הראו מִתאם ברור בין מיעוט חומצה פולית לבין שכיחות גבוהה של מקרי שִדרה שסועה. אם יש מחסור בחומרים מזינים חיוניים, הנוירונים מפסיקים להיווצר ועקב כך מתפתחים מוחות קטנים יותר, הייצור העודף של הנוירונים אצל העובר קטֵן, ובעקבות זאת יש פחות ניפוי או כיוונון עדין, ופחות התפתחות קוגניטיבית. בעת הלידה התינוקות האלה נולדים במשקל נמוך יותר, קצב גדילתם איטי יותר והם סובלים מקשיי למידה רבים יותר. תת-תזונה אצל ילדים צעירים גורמת גם כן להאטה בהתפתחות המוח ולפגמים קוגניטיביים.

אולם נשים הרות מודאגות חייבות להיזהר מפני היגררות להגזמות. שיגעון הוויטמינים הממשיך לסחוף את תרבויות המערב גורם לבני אדם לקחת מינונים גדולים של ויטמינים בקלות רבה מדי, ואף לחשוב שזה הכרחי. צריכת כמויות מוגזמות של ויטמינים מסוימים, בייחוד A ו—D, עלולה לגרום לרעילות המפריעה לתהליכים הנוירו-כימיים במוח. מחקר שנערך לא מכבר מראה שצריכה מוגזמת של ויטמין A על ידי נשים הרות עלולה לגרום לפגמים מולדים. על פי ניסויים שנעשו בחיות רבות מסתבר שכמויות גדולות של רְטִינול ואֶסטֶרים רְטיניליים, צורות של ויטמין A הנמצאות בדרך כלל בתוספי תזונה, גורמות לפגמים מולדים. נשים הרות, בעצה אחת עם רופאיהן, צריכות לוודא שהן מקבלות די ויטמינים, אך לא יותר מדי.

רעלנים
רובנו זוכרים את האזהרות המפחידות שקיבלנו בהיותנו ילדים בנוגע לאכילת צבע. רעלנים כגון עופרת, עלולים לגרום לשיבושים חמורים בתהליכים הכימיים של המוח. במהלך ההיריון, חומרים כגון עופרת, חומרי הדברה, חומרי הרדמה, אנטיביוטיקה, תרופות עם ובלי מרשם רופא ואפילו תרופות לטיפול באַקנֵה המכילות כמויות גדולות של ויטמין A, כל אלה עלולים לפעול כרעלנים על מוחו של העובר. גם לקרינה מייננת, כגון קרני רנטגן, ולתרופות המשמשות לטיפול בסרטן, יכולה להיות השפעה מזיקה.

ייתכן שחומרים כימיים מסוימים אינם מפריעים להתפתחות המוח. מחקר קטן שנערך בשנת 1996 באוניברסיטת טורונטו ובדק שלוש תרופות נוגדות דיכאון שהיו בשימוש נרחב — פָרוקְסָטִין (המכונה בשם סֶרוקְסָט), סֶרטְרָלִין ופְלוווקסָמִין (paroxatine, sertraline, fluvoxamine) — הראה שהתרופות האלה כנראה אינן גורמות לפגמים מלידה, והתוצאות עלו בקנה אחד עם מחקרים על חיות ומחקרים קודמים שבדקו את השפעות השימוש בפרוזק, תרופה נוגדת דיכאון, אצל נשים הרות. אולם כיוון שהמחקר בדק רק 267 נשים הרות, הוא היה מוגבל מכדי לקבוע שאפשר ליטול בביטחון את התרופות האלה בתקופת ההיריון. המחקר גם לא בדק הבדלים התנהגותיים אצל התינוקות שנולדו.

במחקר קודם על פרוזק לא נמצאו השפעות על מנת המשכל, השפה או ההתנהגות של תינוקות שנחשפו לתרופה בהיותם עוברים. אולם מחקר אחר מצביע על שיעור מוגבר של "מומים קלים" מלידה, כגון קמטים חריגים בכף היד. עד שיֵערכו מחקרים נוספים, נשים הנוטלות תרופות נוגדות דיכאון או כל תרופה אחרת ושוקלות להיכנס להיריון צריכות להיוועץ ברופא בנוגע לסיכונים הבריאותיים הנשקפים לאם ולעובר מהמשך השימוש בתרופה או מהפסקתו.

גם אבות לעתיד ינהגו בתבונה אם יימנעו מחשיפה לעישון, לאלכוהול, לסמים ולרעלנים במשך שלושה חודשים לפחות לפני העיבור — שהם משך חייו של הזרעונים.

דרוויניזם עצבי
בשלבי ההתפתחות המוקדמים, הנוירונים מטיילים בחופשיות במוח, על אף העובדה שהם מונְחים בנתיבים כלליים על ידי הוראות גנטיות. בעודם צפים להם, תאי האב של הנוירונים מתחלקים ומייצרים נוירונים נוספים, מקצתם מתים, ואחרים מתיישבים באתר קבוע ויוצרים קשרים עם השכנים וכך בונים את המעגלים המורכבים של המוח. הגֵנים מספקים את הקווים המנחים הבסיסיים המפקחים על האופן שבו הנוירונים יוצרים רשתות מתפקדות. אולם הסביבה הכימית המדויקת היא הקובעת אל מי יתקשר כל נוירון. לכל המוחות שלנו יש אותם מאפיינים כלליים ההופכים אותנו לבני אנוש, אבל כל קישור עצבי הוא ייחודי ומשקף את כישוריו הגנטיים המיוחדים ואת ניסיון חייו של כל אחד מאתנו. המעגלים העצביים מתחזקים או נחלשים במהלך החיים בהתאם לשימוש שנעשה בהם. הנוירולוג וחתן פרס נובל ג´רלד אדלמן, העומד בראש המכון למדעי הנוירולוגיה במרפאת סְקרִיפְס בלָה ג´ולָה, קליפורניה, קורא לתהליך הזה דרוויניזם עצבי.

קשרים המתמודדים היטב עם הגירויים החושיים שהם מקבלים, שאותם הם יכולים להמיר לפעולות יעילות, נותרים שלמים ומתחזקים. אלה שאינם מצליחים בכך, מתים תוך כדי תהליך הדומה לברירה הטבעית.* הנוירונים והמעגלים שהם יוצרים מתמודדים עם נוירונים אחרים על ההישרדות, ואלה המצליחים להסתגל לסביבה באופן הטוב ביותר, הם השורדים. הסביבה שלנו, דהיינו הדברים שאנו מכניסים לגופנו באמצעות אכילה או נשימה, וכן הכמות והסוג של האור והקול שאנו חשופים אליהם, משנים למעשה את פעולות הגומלין הפיזיות שבין הסינפסות במוח, ובכך מספקים לנו מעגלים עצביים יעילים יותר, ומאפשרים לנו לפתח מוח ייחודי המתאים לצרכים המיוחדים שלנו.

דרוויניזם עצבי הוא תיאוריה המסבירה מדוע המוח צריך להיות גמיש, הווה אומר, מסוגל להשתנות כשהסביבה וההתנסויות שלנו משתנות. הודות לגמישות הזאת אנו מסוגלים ללמוד, וגם לשכוח את מה שנלמד, ובזכותה בני אדם הסובלים מפגיעות מוחיות יכולים להחלים ולחדש תפקודים שאבדו. הרעיון הזה מדגיש גם שתיים מהמַנטרות של הספר הזה. "כשנוירונים יורים יחד הם נקשרים יחד". פירוש הדבר שככל שנרבה לחזור על אותן פעולות ומחשבות — מאימונים על חבטה במשחק טניס ועד לשינון לוח הכפל — כך נעודד יותר יצירה של קשרים מסוימים, והמעגלים החשמליים העצביים במוח האחראים על אותה פעילות יהיו יציבים יותר. ומכך נובע ש"מה שאינו בשימוש הולך לאיבוד": אם לא מתרגלים את המעגלים העצביים במוח, הקשרים לא יפתחו כושר הסתגלות ואט אט יֵחלשו ואולי אף יאבדו.

טבע או חינוך
מעצם היותנו בני אנוש, דבר האומר במידה מסוימת שאנו מבינים מי אנו ומה טבענו, אנו סקרנים לדעת לאיזה כוח יש תפקיד התפתחותי חזק יותר: לגֵנים או לסביבה. הוויכוח על "טבע או חינוך" מתנהל בשצף קצף זה אלפיים שנים. בקצוות המנוגדים עומדים זה מול זה האֶותִינִיקָנים,* המצביעים על הורות לקויה ועל תחלואי החברה כעל הגורמים לכל הבעיות הנפשיות, וחסידי האֶוגֵנִיקָה,** המאשימים את הגֵנים הלקויים בכל תחלואי החברה והרוצים למנוע מכל בני האדם "הרעים" להתרבות.

במציאות אין שום ויכוח. המהות שלנו נובעת ברובה מפעולות הגומלין בין הגֵנים שלנו לבין ההתנסויות שלנו. במקרים מסוימים הגֵנים חשובים יותר, ובאחרים הסביבה היא המכריעה. יש לנו נטייה לפשטנות יתר כיוון שברצוננו לזהות סיבה אחת לבעיה מסוימת כדי שנוכל לרכז את כל מאמצינו במציאת "תרופה" אחת. יש המקווים כי תוכניות שונות המיועדות לשנות את סביבתו של הילד ישפרו את התפתחותו האינטלקטואלית. ויש המקווים כי תרופה אחת או שינוי של גֵן אחד ירפאו את כל סוגי ההתנהגות התוקפנית. גישות פשטניות מסוג זה יכולות להצליח רק לעתים נדירות. השאלה האמיתית היא כיצד הגֵנים והסביבה משפיעים זה על זה, על מבנה המוח ועל ההתנהגות. קשה להתיר את הסבך ולדעת מהי תרומתו של כל גורם בנפרד מפני שלעולם לא נוכל להבין לגמרי גֵנים של אדם מחוץ לסביבתו, ולעולם לא נוכל לבדוק את השפעות הסביבה על אדם תוך כדי "בידוד" הגֵנים שלו.

מאז שנות התשעים המטוטלת נעה לכיוון הטבע. נדמה שכמעט מדי יום אנו שומעים על גילוי חדש; כיום מקשרים את הגֵנים למחלת האלצהיימר, לבעיות הרטבה, להשמנת יתר ואפילו לאושר באופן כללי. היבטים רבים של ההתפתחות שיוחסו קודם ללמידה, להרגלים רעים או לסביבה, נחשבים כיום לתופעות הנקבעות על ידי הגֵנים. רבים מאתנו מוקסמים מפרויקט הגֵנום האנושי, הממפה את תפקודיהם של עשרות אלפי הגֵנים בגנום האנושי, שרבים מהם משפיעים על המוח. אך עלינו לזכור שגנטיקה אינה הגורל. 000,50 גֵנים בלבד המיועדים למוח אפילו אינם מתקרבים לכמות הדרושה כדי להסביר את 100 טריליון הקשרים הסינפטיים המיוצרים שם. הגֵנים מציבים גבולות להתנהגות האנושית, אך בתוך הגבולות האלה יש עדיין מקום רב לשינויים הנקבעים על פי הניסיון, הבחירה האישית ואפילו המזל.

הנקודה שיש לזכור היא שגֵנים יכולים להיות פעילים או לא-פעילים ושכל מה שאנו עושים משפיע על פעילות הגֵנים שלנו. אנו נוטים להתייחס לגֵנים כמו אל ישויות זעירות המבודדות מיתר הגוף, אולם הם שוכנים בכל תא ומושפעים מכל דבר המשפיע על התא, בין אם התא נמצא בירך או בקליפת המוח. לדוגמה, הגֵנים הם שמפעילים את הרשת האחראית על דחף החקירה במוחם של ילדים, וככל שסביבת הילד מועשרת יותר, כך הגֵנים האלה מופעלים יותר, והילד חוקר יותר. אצל מבוגרים אפשר למצוא השפעות דומות רבות: למידה מגבירה את הפעלת הגֵנים המפעילים את ייצור החלבונים במוח הדרושים לגיבוש הזיכרון.

רק במקרים מועטים יש לגֵן אחד שליטה מוחלטת על האפשרות לפתח תכונה מסוימת; אם למישהו יש גֵן של עיוורון צבעים או של מחלת הנטינגטון (Huntington's disease), הוא יסבול מהליקויים האלה. אך מעבר לכך זה נדיר שגֵן יחיד יכול לשלוט במשהו. בכמה מקרים נוספים, כגון מחלות לב, הגֵנים עלולים לגרום לכך שהאדם יהיה מועד ללקות במחלות אלה, אך אורח חייו יכול להיות הגורם הקובע החשוב יותר. מרבית התכונות שלנו נובעות מאינטראקציה בין גֵנים רבים ומן האופן שבו הם מושפעים על ידי הסביבה. לכן אין זה סביר כלל שדפוסי התנהגות מסוימים, כגון נטייה לגנוב או כישרון מבריק במתמטיקה, יכולים לעבור בתורשה בשלמותם.

אם במקרים כאלה בנים מתנהגים כמו אבותיהם, אין זה בעיקרו אלא משום שהבן גדל בסביבה של פשע או שמרעיפים עליו שבחים על פתרון בעיות מתמטיות ומעודדים אותו לשחק משחקים כגון שחמט, המדרבן חשיבה מרחבית. הסביבה אף יכולה לשלול נטיות גנטיות חזקות. לדוגמה, סוכרת מסוג II היא מחלה תורשתית ביותר, אך אם האדם המועד ללקות במחלה יכול להימנע מהשמנת יתר בגיל העמידה, יש סיכוי טוב שהגֵנים של המחלה לא יופעלו. ודוגמה נוספת, מסתבר כי למרות העובדה שלתאומים זהים יש מערכת גֵנים זהה, אין זה נדיר שאחד מהצמד ילקה בתסמונת טורט {Tourette syndrome) — הפרעה נוירולוגית המאופיינת על ידי הופעת טיקים ושטף של דיבור נורא הכולל פרצי קללות כפייתיים — בעוד אצל אחיו התאום בקושי ניתן להבחין בליקוי. האינטראקציה עם הסביבה אחראית לשינויים הגדולים בחומרת התופעה.

מחקרים על תאומים זהים שהופרדו בלידתם משמשים לעתים קרובות אמצעי בדיקה והוכחה בוויכוח בין מצדדי הטבע לבין מצדדי החינוך. גם אם יש להם ערך, מחקרים אלה פגומים מלכתחילה בשל כמה סיבות, שאחת מהן היא העובדה שהבדלי מיקום של כל אחד מהתאומים ביחס לשִליה עלולים לגרור שינויים באספקת הדם, ברמות ההורמונים ובגורמים נוספים שאינם שייכים באופן מהותי לגֵנים של התאומים. מיקומו של כל תאום ברחם, אם הוא "ילד קדמי" או "ילד אחורי", אם הוא "ילד של טחול" או "ילד של כבד", יכול לשנות את התמונה. עלינו ללמוד עוד הרבה לפני שנהיה מסוגלים להסיק מסקנות בנוגע לשאלה למי מהשניים, לטבע או לחינוך, יש חשיבות רבה יותר, ובאילו שטחי התפתחות. אם הסביבה היא החשובה מכול, קשה להסביר את תופעת ילדי הפלא — ילדים שפשוט מתיישבים ומנגנים בפסנתר או משחקים שחמט בגיל צעיר ביותר, ומסוגלים ללמוד היטב ובמהירות רבה ללא הדרכה או עם מעט מאוד הדרכה. נראה שלילדי פלא חייב להיות "כישרון" מולד, כלומר, גֵן או גֵנים האחראים ליכולת השכלית והפיזית הדרושה לנגינה בפסנתר או למשחק שחמט.

אפקט התאומים (Twinning effect) המדהים סותר באופן ישיר את הרעיון שסביבה חשובה יותר מגֵנים. במקרים אלה, תאומים זהים שגדלו בנפרד )ללא כל קשר ביניהם( ונפגשו לאחר שנים גילו שחייהם היו דומים מאוד. כך היה במקרה של זוג אחים תאומים שהופרדו בגיל חמישה שבועות וגדלו באוהיו במרחק של 140 קילומטרים זה מזה. כשג´ים לואיס וג´ים ספרינגר שבו ונפגשו בגיל שלושים ותשע, הם גילו ששניהם נישאו לנשים הנושאות את השם לינדה, שניהם התגרשו ולאחר מכן נישאו בשנית לנשים ששם שתיהן בטי. שניהם עישנו בשרשרת סיגריות סֵיילֵם, שתו בירה מִילֶר לייט, אהבו מירוצי מכוניות ישנות, שנאו בייסבול, ובילו את חופשותיהם על אותה רצועת חוף בפלורידה.

על פי מחקרים שנערכו במרכז האימוץ וחקר התאומים במיניסוטה ובדקו 7,000 זוגות תאומים, ייתכן שתכונות ומאפיינים אחדים אכן מונעים על ידי הגֵנים, ביניהם התנהגות מנוכרת, מנהיגות, רגישות למתח, ואפילו אמונה דתית ובחירת הקריירה. לעומת זאת מסתבר כי בכמה מקרים של תאומים זהים שהופרדו בלידתם, אחד מהם נעשה סכיזופרן בבגרותו והאחר לא. כיצד זה ייתכן אם יש להם אותם גֵנים? הסביבה יכולה להיות התשובה. מחקרי תאומים אחרים מראים שהסביבה יכולה לשכך או להגביר את השפעת הגֵנים; אחד מבין שני תאומים שחונכו על ידי הורים הגרים באזור אלים של העיר הפגינו התנהגות תוקפנית ואלימה יותר מתאומיהם שגדלו בפרברים.

הנקודה שיש לזכור היא שהסוגיה אינה טבע לעומת חינוך. מדובר על איזון בין טבע לחינוך. גֵנים אינם הופכים אדם להומוסקסואל או לאלים או לשמן או למנהיג. הגֵנים רק מייצרים חלבונים. ההשפעה הכימית של החלבונים האלה יכולה לגרום למוחו או לגופו של אדם להיות פתוח יותר לקבלת השפעות סביבתיות מסוימות. אולם להיקף ההשפעות האלה יהיה קשר עם התוצאה לא פחות מזה שיש לגֵנים עצמם. יתר על כן, אנו כבני אנוש איננו שבויים של הגֵנים שלנו או של הסביבה שלנו. יש לנו רצון חופשי. השפעת הגֵנים מבוטלת בכל פעם שאדם רגזן מרסן את מזגו, כשאדם שמן עושה דיאטה, וכשאלכוהוליסט מסרב למשקה אלכוהולי. עם זאת, השפעת הסביבה מבוטלת בכל פעם שההשפעה הגנטית מנצחת, כפי שקרה ללו גֶהריג, שהיכולת האתלטית שלו נוצחה על ידי האֵיי-אֵל-אֵס.* הגֵנים והסביבה פועלים יחד בעיצוב מוחנו ואם נרצה, יש בכוחנו להתמודד עם שניהם. ייתכן שלבני אדם בעלי גֵנים מסוימים או כאלה הבאים מסביבה מסוימת יהיה קשה יותר, אך עדיין יש מרחק רב בין משהו "קשה יותר" לבין משהו שנקבע מראש.

ללמוד להשתנות
המסלולים העצביים השולטים בתפקודים הבסיסיים הדרושים לנו כדי לשרוד — פעימות הלב, בקרת הטמפרטורה והנשימה — מקושרים כבר מלידה, אולם נתיבים רבים אחרים נקבעים על ידי הגורם הסביבתי הגדול מכולם בחיינו: הלמידה. אמנם גמישותו של המוח פוחתת עם הגיל, אולם הוא נותר גמיש במשך כל החיים ובונה את עצמו מחדש בהתאם למה שהוא לומד.

מוחותיהם של ילדים בני שלוש עד עשר צורכים גלוקוז, החומר המזין הנמצא בדם, בכמות כפולה מזאת של מבוגרים, בחלקו משום שמוחותיהם יעילים פחות ועסוקים עדיין ביצירת מספר עצום של קשרים. מחקרים גם מראים שילדים העוסקים באופן קבוע בפעילות גופנית מצליחים יותר בבית הספר. מחקרים חדשים מצביעים על כך שפעילות גופנית אצל מבוגרים גורמת אף היא להצפת המוח בכמויות גדולות יותר של גלוקוז, וייתכן שהדבר מדרבן ריבוי של קשרים עצביים.

מכיוון שהמוח הצעיר מכחיד את הקשרים החלשים, לגירוי הסביבתי בשנות החיים הראשונות של הילדות יכולה להיות השפעה מדהימה או הרסנית על החיווט במוח, ולפיכך גם על ההתנהגות העתידית. ג´רלדין דוסון מאוניברסיטת וושינגטון עקבה אחרי 160 ילדים מינקות ועד גיל שש. היא גילתה שתינוקות שגדלו אצל אימהות שסבלו מדיכאון — ולכן לא נחשפו לחיוכים רבים או לצלילים של התרגשות בתגובה למעשיהם — הראו פעילות מופחתת באזור השמאלי הקדמי של המוח האחראי על ביטוי רגשות חיוביים. בגיל שלוש היתה לילדים אלה נטייה גדולה יותר להפגין בעיות התנהגותיות. במקרים כאלה התערבות מצד אבות חיוביים או מטפלים אחרים ושליחת האם לטיפול יכולות לעזור בחיזוק הקשרים העצביים לפני שיוכחדו לצמיתות.

הנוירונים מתמודדים ביניהם ללא הרף על יצירת קשרים. מפות רבות שורטטו כדי להתאים כל אזור במוח לתפקודים שבשליטתו: אזור אחד אחראי על הדיבור, אחר לכישורים מרחביים, וכן הלאה. אולם שינויים בגירוי הסביבתי מזיזים ללא הרף את הגבולות. מפה מדויקת של המוח תהיה שונה אצל כל אדם, ותשתנה במשך הזמן. קשרים הקולטים גירוי מאיברי גוף שנעשה בהם שימוש תכוף, יתפשטו ויתפסו שטח גדול יותר מאלה המקבלים גירוי מאיברים שנעשה בהם שימוש תכוף פחות. הדמיית תהודה מגנטית )MRI( מראה שמוחותיהם של נגני כינור מקצים שטח גדול הרבה יותר לנתיבים המייצגים את האגודל ואת הזרת ביד השמאלית — אצבעות האִצבוע — שמשתמשים בהן רבות בשעות האימונים הארוכות. ככל שהילד המתחיל להתאמן צעיר יותר, כך גדל שטח קליפת המוח המוקצה לאצבעות האלה.

ההתמודדות על זכייה בייצוג גדול יותר במוח מסבירה מדוע במקרים של תינוקות הנולדים עם יָרוד (קָטָרָקְט) המערפל את ראייתם, חייבים להסירו עד הגיעם לגיל שישה חודשים כי אם לא — התינוקות לא יוכלו לראות לעולם. המוח חייב ללמוד לראות, ליצור את הקשרים ולגרות אותם באמצעות שדרים מהרשתית. אם המסלולים האלה לא יקבלו גירויים, הם ייתפסו כלא-שימושיים ויוכחדו. לרבים מאתנו הזקוקים למשקפיים יש מספר שונה לכל עין כדי שהעיניים יהיו חזקות במידה שווה, אלמלא כן, הנוירונים המשרתים את העין החזקה יותר יגדילו את הסתעפויות הקשרים שלהם על חשבון הנוירונים שמשרתים את העין החלשה יותר, וכך יחלישו אותה לצמיתות. מצב זה נקרא קהות ראייה (אָמְבְלִיופְיָה). כדי לספק את הגירויים הדרושים לנוירונים של העין החלשה יותר ולמנוע היווצרות של קהות ראייה, רופאי עיניים יניחו רטייה על העין החזקה יותר. אם סוגרים בתפירה עין אחת של גור חתולים שזה עתה נולד, הקשרים העצביים של העין יתנוונו ויֵעלמו מחוסר שימוש. אם העין תיפתח מאוחר יותר, לעולם היא לא תוכל לחדש את כושר הראייה שלה, מפני שהעין החזקה יותר כבר השתלטה על הסינפסות האפשריות, והעין החלשה יותר איבדה לצמיתות את יכולתה ליצור קשרים.

שינוי דפוסי חשיבה משנה גם כן את מבנה המוח. ג´פרי שוורץ מבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג´לס גילה שאצל מטופלים הלוקים בליקוי טורדני-כפייתי (obsessive-compulsive), שהצליחו לשנות את התנהגותם הבעייתית על ידי כך שסירבו שוב ושוב להיכנע לדחף ובמקום זאת העסיקו את עצמם במכוון בפעילות אחרת, נצפתה ירידה בפעילות המוחית המתקשרת לדחף הבעייתי המקורי. קיימת תיאוריה הגורסת שנוירונים מכילים שדות אלקטרומגנטיים זעירים המשתבשים או "ננעלים" בעת מחלה או ליקוי בריאותי. הנוירונים נתקעים בשגרה של דפוסי פעילות חריגים, ונעשים פעילים יותר מדי או פעילים פחות מדי או פשוט אינם מתפקדים, והיֶרי נעשה להם קשה מדי או קל מדי. אדם המשנה את התנהגותו בכוח יכול לפרוץ את הנעילה הזאת על ידי כך שהוא מכריח את הנוירונים לשנות קשרים ולגלם את ההתנהגות החדשה. שינוי דפוסי היֶרי במוח באמצעות מחשבות ופעולות חוזרות ונשנות אחראי גם להפעלת הבחירה העצמית, החופש, הרצון והמשמעת. תרופת הפרוזק יכולה להועיל בפריצת נעילות מהסוג הזה.

תמיד יש בידינו היכולת לעצב מחדש את מוחנו. כדי שאדם יוכל לשנות את החיווט העצבי של מיומנות מסוימת עליו לעסוק בפעילות חדשה ולא מוכרת, אך קשורה למיומנות הזאת, כיוון שחזרה פשוטה על אותה פעילות רק משמרת קשרים קיימים. כדי לחזק את תבנית המעגל היצירתי שלו ניגן אלברט איינשטיין בכינור. וינסטון צ´רצ´יל צייר נופים. אפשר לנסות לעסוק במשחקי הרכבה כדי לחזק קשרים הקשורים לכישורים מרחביים, לכתוב כדי לחזק את אזור השפה, או לעסוק בדיונים כדי לסייע לרשתות ההיגיון. אינטראקציה עם בני אדם אינטליגנטים ומעניינים היא אחת הדרכים הטובות ביותר לשמור רשתות מתרחבות והולכות — במוח ובחברה גם יחד.

כמה מהפעילויות האלה עוזרות הודות לתופעה נוירולוגית הנקראת "השפעות מצטלבות" (cross-modal influences) — ובעולם הספורט "אימונים מצטלבים". במיומנויות מסוימות, תרגול חלק אחד של המוח מועיל גם לחלקו האחר. כפי שנראה בדיון על השפה המובא בפרק השביעי, ילדים דיסלקטים שמקשיבים שוב ושוב לצלילים מוארכים המופקים על ידי מחשב יכולים לשפר את יכולת האיות והקריאה שלהם. מחקר שנערך על ידי צוות מאוניברסיטת קליפורניה הראה שסטודנטים שהקשיבו לסונטות לפסנתר של מוצרט במשך עשר דקות לפני שעברו מבחני חשיבה מרחבית, השיגו תוצאות גבוהות יותר מסטודנטים שהקשיבו לקלטות של מוזיקה מרגיעה או למוזיקה המהפנטת יותר של פיליפ גלאס. אולם רישומו של "אפקט מוצרט" הזה נמשך רק חמש-עשרה דקות, ובמחקרים אחרים השיפור בתוצאות היה קטן יותר או שלא היה שיפור כלל. יש צורך במחקרים נוספים לפני שנתחיל להתחבר לווקמֶנים או לשלוח הביתה תינוקות שזה עתה נולדו יחד עם קלטות של מוצרט.

אולם קיימות עדויות מבוססות יותר שילדים המאזינים למוזיקה והמנגנים לפני גיל שמונה מצליחים יותר במבחני חשיבה מרחבית. לדוגמה, הצוות מקליפורניה בדק כיתת גן של בני שלוש. מחצית מילדי הכיתה השתתפו בשיעורי פסנתר או בשיעורי זִמרה במשך שמונה חודשים. התוצאות שהשיגו במשחקי הרכבה, במבחני חשיבה מרחבית ובציור צורות גיאומטריות הרקיעו שחקים, והיו ב-80 אחוזים גבוהות יותר מאלה של חבריהם לכיתה שלא השתתפו בשיעורי המוזיקה. הילדים המוזיקליים הפכו בהדרגה במהלך שנת הלימודים למהירים ולמדויקים יותר בתחום ההיגיון המרחבי, וחיזקו את האינטליגנציה המרחבית שלהם. על פי התיאוריה, כיוון שמוזיקה בנויה במרחב ובזמן, אימונים מוזיקליים מחזקים את המעגלים המסייעים למוח לפתח את החשיבה ואת ההיגיון במרחב ובזמן — כישורים החשובים למתמטיקה. אם השפעתם של האימונים המתמשכים בתקופת הילדות היא לצמיתות, היכולת המשופרת תסייע לילדים לפתור בעיות מתמטיות והנדסיות מורכבות כשיגדלו. על פי התיאוריה, המוזיקה מעוררת דפוסי ירי בין הנוירונים על פני אזורים נרחבים בקליפת המוח המשמשים גם לצורכי ההיגיון המרחבי.

פעילויות שהן אתגר למוח מגדילות למעשה את מספר הקשרים העצביים המוקדשים למיומנות מסוימת, ומחזקות אותם. אולם כפי שהראו הקופים של מרזניק, כשמטלות מוטוריות מורכבות הופכות לשגרתיות, הן נדחפות מטה לאזורים תת-קליפתיים במוח, שם הן משוכנות כתוכניות אוטומטיות יותר. ברגע שהליך מסוים מאוחסן בזיכרון לטווח הרחוק הוא הופך להיות מובְנה. משום כך אנו יכולים, כידוע לכול, לעלות על האופניים ולרכוב לדרכנו לאחר עשר שנים שבהן לא רכבנו. אם היו המיומנויות האלה נותרות בקליפת המוח ללא שימוש, הקשרים היו מתנוונים ואובדים. מבוגרים שזנחו את הנגינה מאז סיום בית הספר התיכון מגלים שכאשר הם לוקחים לידם את הגיטרה הם עדיין מסוגלים לנגן, וכשילדיהם מביאים הביתה את בעיות האלגברה הראשונות שלהם, הם עדיין מסוגלים להציב משוואות.

ככל שמרבים להתאמן במיומנויות הגבוהות יותר, כגון רכיבה על אופניים ופעילות חשיבתית, כך הן נעשות אוטומטיות יותר. בראשית התבססותן פעילויות שגרתיות אלה דורשות מאמץ וגמישות שכליים לצורך עיצובם של סינפסות ושל קשרים חדשים בין צְברים של נוירונים. אולם לאחר שהמיומנות נרכשת, התהליך השכלי נעשה קל יותר. נוירונים שגויסו בתחילה לסייע בתהליך הלמידה משוחררים לסייע במטלות אחרות. זה טבעו הבסיסי של תהליך הלמידה במוח.

היכולת של המוח לחוֵוט את עצמו מחדש פירושה שהוא מסוגל להתאושש ולתקן נזקים. ילדים קטנים שמחצית המוח הגדול )הֶמיספֵירה( שלהם הוצאה בגלל אפילפסיה חמורה, מצליחים לפצות עצמם על כך וסובלים מפגיעה שכלית או גופנית קלה בלבד. שיקום פיזי ושכלי נמרץ מאפשר למעגלים במחצית המוח שנותרה לחוֵוט את עצמם מחדש בהדרגה, בעודם משתלטים על רבים מהתפקודים שהיו בשליטתה של המחצית החסרה. הדברים לעולם לא יהיו לגמרי "נורמליים" כיוון שהמעגלים המקוריים המאומנים היטב והממוקמים כהלכה אבדו. אולם אפילו תפקודים מורכבים, כגון שפה וחשיבה הגיונית, מצליחים להינצל באופן יחסי לאחר האובדן הפתאומי והמסיבי של הנוירונים. בהמשך הספר נפגוש דוגמאות אחדות של חיווט מחדש דרמטי מהסוג הזה. המוח גמיש להפליא. בעבר היה מקובל לחשוב שכל נזק מוחי הוא בלתי הפיך; ברגע שאזור מסוים של המוח מת, התפקודים שהיו בשליטתו אובדים לנצח. יותר מ-000,500 אמריקנים לוקים בשבץ מוחי מדי שנה, ובמהלכו נכחדים הרבה נוירונים ומתנתקים הרבה קשרים, ואף על פי כן, במקרים רבים נוירונים שלא נפגעו תופסים את מקומם, משנים את המספר, המבחר והעוצמה של המסרים שהם שולחים ומנתבים מחדש את התנועה סביב מקום התאונה. חיווט מחדש אפשרי בכל שלבי החיים.

עובר זמן עד שקשרים חדשים נוצרים ומתחזקים. הם לומדים בהדרגה מהם הדברים השימושיים ביותר, ומתאימים את עצמם. פגועי שבץ רבים מאבדים את יכולות השפה, אך מעגלים שכנים או נוירונים ממחצית המוח שלא ניזוקה מנסים לתפוס את מקום החסרים ולפצות על התפקודים האבודים. מובן שפגועי השבץ המוחי נאלצים להסתמך על קשרים עצביים שונים שיעילותם בטיפול בשפה פחותה, ולכן ייתכן שלעולם לא ישובו לדבר בטבעיות ובקלות. במקרים שבהם הנזק המוחי מתרחש באיטיות, כפי שקורה במחלת אלצהיימר, למוח יש זמן רב יותר לפצות את עצמו על הנזק וניתן לדחות רבות מתוצאותיו ההרסניות, אף שעדיין אי-אפשר לעצור את ההידרדרות המחמירה והולכת של המחלה האיומה הזאת.

המוח מגיב לפגיעות באופן שונה בתקופות התפתחות שונות. נזק מוחי הנגרם לפני הלידה או בשנות הילדות המוקדמות הוא בדרך כלל בעייתי פחות מאחר שמעגלים עצביים רבים עדיין אינם מחויבים לכישורים, לידע או לזיכרון מוגדרים. המוח יכול לחוֵוט את עצמו מחדש בקלות בהיקף נרחב. אף שהנזק עלול לבוא לידי ביטוי במוח בוגר קטן יותר או בהפחתת אחת היכולות האינטלקטואליות הכלליות, רק לעתים נדירות ייגרמו ליקויים מוגדרים. מרבית הבעיות המתמשכות נובעות למעשה מקשרים לקויים של נוירונים המנסים להסתעף ולמלא תפקידים חדשים. כשנזק מוחי חמור נגרם בתקופת הילדות המאוחרת יותר גדלה הסבירות שיהיה בלתי הפיך, אף שכישורים רבים עדיין יכולים להשתקם. ברמות רבות הגמישות פעילה יותר בשלבי החיים המוקדמים, ולכן נזק באתר אחד מניב שינויים באתרים רבים ושונים, דבר המשנה את המוח ואת תפקודיו באופן נרחב יותר.

בשלבים מאוחרים יותר בחיים, כשיכולת העיצוב מחדש פוחתת ברמות רבות, קטן הסיכוי להשפעות מרוחקות מהאתר הניזוק ושכיחותם של ליקויים מוגדרים גדולה הרבה יותר. מאמצע תקופת ההתבגרות והלאה קטנה מהירות הצמיחה של סינפסות חדשות המאפשרות את הגמישות, ובשלב הזה הנוירונים כבר מצופים לגמרי במעטפת המִיאֶלין. נזק יגרום לליקויים בכישורים מוגדרים ברמות משתנות של יכולת שיקום. ככל שנלמד יותר על האופן שבו המוח בונה את עצמו מחדש, כן ניטיב להנחות אזורי מוח אחרים להשתלט על תפקודים לקויים ונשיג התאוששות טובה יותר מטראומות וממחלות.

מגבלות הגמישות
על אף יכולת ההסתגלות המדהימה של המוח, יש מגבלות לגמישותו. הגיל מקשה את הניתוב מחדש ואת יצירתם של מעגלים חשמליים חדשים. מורים למוזיקה, אלופי שחמט וכוכבי ספורט, כולם מייעצים להורים לאפשר לילדיהם להתחיל ללמוד בגיל צעיר. כולם יודעים עד כמה קל יותר לילדים קטנים לרכוש שפה שנייה. במשפחה אמריקנית העוברת לטוקיו לתקופה של שנה, הילד בגיל הגן ילמד לדבר יפנית בעוד אמו עדיין תתקשה בתקשורת בסיסית. ילדים הנחשפים מלידה לשתי שפות לומדים לדבר בשתיהן באופן שוטף. הבלשנית והחוקרת פטרישה קול מאוניברסיטת וושינגטון שבסיאָטֶל, אוהבת לומר שכל התינוקות נולדים כ"אזרחי העולם", דהיינו, הם מסוגלים ללמוד כל שפה באופן מושלם. היא בדקה תינוקות בני יומם והשמיעה להם צלילים ייחודיים לשפות אפריקניות, לאנגלית וליפנית. יהיה מקום גידולו של התינוק אשר יהיה, הוא יכול להבחין בצלילים העדינים האופייניים לכל שפה שאינה שפת אמו, ואפשר להניח שהוא מוכן ללמוד כל שפה שישמע.

אולם מגיל שישה חודשים ואילך, תינוק שלא שמע עדיין צליל דיבור מסוים כבר לא יוכל להבחין בו. תינוקות של הורים דוברי אנגלית יוצרים קשרים לשוניים שונים מאלה של תינוקות שנולדו להורים דוברי יפנית בגלל ההברות שהם שומעים: ה"אוווווו" הארוך וה"בָה" הקצר של האנגלית, ה"תו" החתוך וה"רר/לל" המובלעים של היפנית. כשתינוק מגיע ליום הולדתו הראשון, אין הוא מסוגל עוד לעבד פונֵמות שלא שמע מעולם. לאחר שלמד להתעלם מהבחנות צליליות שאינן דרושות לשפת האם שלו הוא נעשה חירש מבחינה תפקודית לצלילים זרים. למעשה, המלמולים שלו, גם אם עדיין אינם מילים של ממש, מוגבלים לצלילים שהתינוק כבר שמע בשפתו שלו. כדי ללמוד יפנית לאחר גיל הילדות, עלינו להטות רשימות פעלים ארוכות ולחזור עד בלי סוף על דיאלוגים מתוך קלטות ללימוד השפה, אך לעולם לא נוכל לדבר כמו דובר ילידי, מפני שהמעגלים במוחנו השולטים בשפה אינם מסוגלים ליצור קשרים חדשים בסיסיים.

התפתחות המוח אצל עוברים ותינוקות מתרחשת במהלך סדרה של תקופות מכריעות, "חלונות של הזדמנויות", כשהקשרים המייצגים את התפקודים השונים נמצאים במצב של פתיחות יתרה לקבלת גירויים. ברגע שהחלון נסגר, הקשרים העצביים מנופים, על פי מידת השימוש שנעשה בהם, ונותרים רק היעילים ביותר. ואז הקרב מסתיים: העין העצומה ויכולת הפענוח של פונמות זרות לעולם לא יקבלו שוב את המקום שהיה להן במוח. מובן שגם מבוגרים יכולים ללמוד לדבר בשפה חדשה עם מעט מאוד מבטא זר או ללא מבטא כלל, אולם ברור שהם אינם עושים זאת באותו אופן שהתינוק עושה זאת, אלא משתמשים בשיטות למידה שונות לחלוטין. שיטת המבוגרים אינה מתקרבת אפילו לאיכותה של השיטה התינוקית.

חלונות הזדמנויות יקרי ערך אלה הם גם תקופות של רגישות רבה לנזק בלתי הפיך. "ילדי הארונות" שנמצאו על ידי המשטרה סיפקו לכך את העדות הטובה מכול. ילדים אלה ננעלו בארונות או במרתפים על ידי הורים חולי נפש או אכזריים. הם גדלו בלי לשמוע שיחות של בני אדם, ולעולם לא יהיו מסוגלים לשלוט בצלילים ובחוקי הדקדוק הדרושים לדיבור שוטף. לאחר שילדים אלה קיבלו הדרכה במשך זמן ממושך הצליחו נתיבים אחרים במוחם לפצותם במידת מה. אולם, למרבה הטרגדיה, בשל החסך הקיצוני הם החמיצו את התקופה הקריטית להתפתחות טבעית של הדיבור.

ילדה אחת, ג´ני שמה, נמצאה בשנת 1970 בלוס אנג´לס כשהיתה בת שלוש-עשרה. כל חייה, מינקות והלאה, עברו עליה בחדר אחד כשלעתים קרובות היתה קשורה לכיסא תינוקות עם סיר לילה והוכתה בכל פעם שהשמיעה קול. כלואה ומבודדת על ידי אביה הפסיכוטי, היא גדלה ללא מגע אנושי. כל מה שיכלה לשמוע היו צלילי שיחה עמומים מעבר לקירות חדרה. לאחר ארבע שנים רצופות של ניסויים והכשרה היא רכשה אוצר מילים ולמדה את שפת הסימנים, אך התחביר שלה נותר משובש. היא היתה מסוגלת ליצור משפטים משובשים בנוסח שפות הפיג´ין, כגון "רסק תפוחים לקנות חנות," אולם היכולת שלה לשלוט בדקדוק נפגמה לצמיתות. היא כבר החמיצה את חלון ההזדמנויות המוגבל לרכישת שפה. לרוע המזל סוף הסיפור של ג´ני לא היה טוב. התקציבים אזלו ומצבה הידרדר לאחר שחייתה אצל כמה וכמה משפחות אומנות, שבהן סבלה ממכות והתעללויות.

לעומת הסיפור הזה, ישנו הסיפור של איזבל, שהיתה בת שש כשהיא ואִמה האילמת ופגועת המוח נמלטו מהכלא הדומם של בית סבה. כעבור שנה וחצי, בעזרת הכשרה שעברה, אוצר המילים שלה הגיע ל-500,1 מילים והיא היתה מסוגלת ליצור משפטים מורכבים, כגון "מה אמרה גברת מסון כשסיפרת לה שניקיתי את הכיתה?" היא עדיין לא החמיצה את חלון ההזדמנויות של יכולת רכישת התחביר.

גֵ´ינאֶלֶן האטנלוקֶר, פסיכולוגית מאוניברסיטת שיקגו, גילתה שהתדירות שבה הורים נורמלים מדברים עם ילדיהם או לידם במהלך שנת החיים השנייה שלהם, משפיעה באופן משמעותי על גודל אוצר המילים שיהיה לילדיהם במשך כל חייהם. ככל שילד ישמע מספר רב יותר של מילים בתקופה הרגישה הזאת, בין אם אלה מילים כמו "חתול" או "אקזיסטנציאליזם", כך יתחזקו יותר הקשרים הבסיסיים של השפה במוחו. מגבלות הפלסטיות של תפקודי חישה ותנועה רבים תלויות אף הן בתקופות זמן מכריעות. מרבית בני האדם מניעים את מרבית איברי גופם במהלך השנתיים הראשונות של חייהם. כשמגיעים לגיל שנתיים, המעגלים של התנועה נעשים מובְנים. אם מסיבה כלשהי ילד מעולם לא הזיז את ידיו, המעגלים המופקדים על התנועה הזאת יאבדו ולעולם הוא לא יוכל להזיז את ידיו באופן טבעי. אזורים המופקדים על ראייה בסיסית מגיעים לשלמות עד גיל שישה חודשים. רכישת תפקודים אחרים, לעומת זאת, כגון יכולת לימוד אקדמית, מתרחשת כל החיים ואינה מוגבלת על ידי חלונות התפתחות.

כשיודעים מתי המעגלים של המוח נמצאים במצב הנוח ביותר לקליטה כדי ללמוד מיומנות מסוימת, אפשר ליצור סביבה מיטבית להתפתחות הילד. הפסיכיאטר דן שטרן מאוניברסיטת ג´נבה מאמין שהגיל הקריטי להתפתחות רגשית נע בין עשרה לשמונה-עשר חודשים. שטרן היה בין הראשונים שערכו תצפיות ארוכות ביותר בתינוקות בחיפוש אחר עדויות לפרקי הזמן המכריעים בהתפתחות הרגשית והחברתית. מחקריו מראים שאם הורים מגיבים בקביעות בהנאה לתינוקם, המעגלים האחראים על רגשות חיוביים אצל התינוק מתחזקים. אם הורים מגיבים שוב ושוב באימה, התינוק ישבית את המעגלים האלה ובמקומם יחזק את מעגלי הפחד. המחקר מראה שפחד בגיל מוקדם מתנה את מוח התינוק לפחד נוסף. גם דיכאון מתמשך אצל האם מתנה את התינוק לדיכאון. מילות המפתח כאן הן: "שוב ושוב" ו"מתמשך". הזעפת פנים מזדמנת לא תאמלל את הילד לכל חייו.

היכולת להתמודד עם מצבי לחץ נרכשת אף היא במהלך פרק זמן קריטי בשלב מוקדם של החיים, כך עולה ממחקרים שבדקו גורי חולדות בני יומם שהנוירונים שלהם דומים מאוד לאלה של בני אדם. המחקרים מגלים שככל שהטיפול בחולדות היה עדין יותר, כך הוגבר אצלן ייצור הסֶרוטונִין, חומר במוח המרסן התנהגות תוקפנית. בהגיען לבגרות, החולדות שקיבלו טיפול עדין יותר היו מסוגלות להתמודד עם מצבי לחץ באופן טוב יותר, המערכת החיסונית שלהן היתה חזקה יותר, ולמעשה חייהן היו ארוכים יותר מאלה של חולדות שלא טופלו בעדינות.

לתפקודים קוגניטיביים רבים יש נתיבים משותפים בסבך הקשרים העצביים המורכב שנמצא במוחנו. ולפיכך, התפתחות של יכולת אחת יכולה להשפיע עמוקות על התפתחותה של יכולת אחרת, שלמראית עין נראית בלתי קשורה. על פי "אפקט מוצרט" נראה שיש קשר בין מוזיקה לבין חשיבה מרחבית. גם יכולת ההקשבה למילים ויכולת הקריאה חולקות ביניהן כמה מאותם מעגלים. הנזירות ממַנְקָטו

גמישות המוח לא רק מסייעת בהחלמה, אלא גם יכולה למלא תפקיד חשוב במניעת מחלות של המוח. ראיות לכך אפשר לקבל אצל הנזירות המורות ממנזר "נוטר דאם" במַנְקָטו הרחוקה שבמינסוטה. רבות מהנזירות במקום הן בנות תשעים ויותר, ומספר הנזירות המגיעות לגיל מאה מפתיע למדי; בממוצע הן חיות זמן רב יותר מכלל הציבור. נוסף על כך, הן גם לוקות פחות בשיטיון )dementia(, באלצהיימר ובמחלות אחרות של המוח, והמקרים הקיימים קלים. דייוויד סְנודון, הפרופסור מאוניברסיטת קֶנטָקי שחקר את המקרה שלהן במשך שנים, חושב שהוא יודע מה הסיבה לכך.

הנזירות המדורבנות על ידי אמונתן ש"מוח בטל משחק לידי השטן", מתעקשות להציב לעצמן אתגרים שכליים באמצעות חידוני אוצר מילים, תשבצים, ודיונים בנושאי בריאות. מדי שבוע הן מקיימות סמינרים בנושאים שוטפים, וכותבות תכופות ביומניהן. האחות מרסלה זָכְמָן, שבשנת 1994 נכתב עליה בהבלטה בכתב העת לייף, לא פסקה ללמד במנזר עד שהיתה בת תשעים ושבע. האחות מרי-אסתר בור, שגם תמונתה הופיעה בלייף, עדיין עבדה בדלפק הקבלה בהיותה בת תשעים ותשע. סנודון, שבדק יותר ממאה מוחות שנתרמו לאחר מותן של הנזירות ממנקטו ונזירות מורות אחרות במקומות נוספים ברחבי ארצות הברית, גורס שהאקסונים והדנדריטים שבדרך כלל מתכווצים עם הגיל, ממשיכים להסתעף וליצור קשרים חדשים אם יש די גירוי אינטלקטואלי, ובכך מספקים מערך גיבוי גדול יותר למקרה שנתיבים מסוימים יכזיבו.

סנודון גילה שנזירות שהשיגו תארים אקדמיים, לימדו ואִתגרו את שכלן ללא הרף גם בהגיען לזִקנה, חיו חיים ארוכים יותר והיטיבו להתגבר על מחלת אלצהיימר מאשר נזירות שרמת ההשכלה שלהן היתה נמוכה יותר ואשר הקדישו את מרבית זמנן לניקיון החדרים ולהכנת האוכל. המסקנות של סנודון, ושל מדענים אחרים שחקרו את הזדקנות המוח הן שכל פעילות המהווה אתגר אינטלקטואלי מדרבנת את צמיחת הדנדריטים, המוסיפים קשרים עצביים במוח. לנזירות העומדות באתגרים השכליים הגדולים יותר יש קשרים עצביים רבים יותר, המאפשרים ניתוב מחדש של מסרים כשהמוח ניזוק על ידי שבץ או מחלה ועל ידי ביטול השפעות המחלישות את המוח, ועקב כך הן יכולות לשמור על בריאות טובה יותר ולהיות פעילות במשך שנים ארוכות יותר. העובדה שמלבד ההבדלים באתגרים האינטלקטואליים כל הנזירות ניהלו אורח חיים דומה באותה הסביבה במשך עשרות שנים, ממזערת השפעה אפשרית של כל גורם אחר.

ההנחה שאתגר אקדמי גדול יותר מגביר את גמישות המוח בגיל מבוגר נתמכת על ידי הגרונטולוג דניס אוונס, שחקר תושבים מבוגרים בקהילת אנשי מעמד הפועלים במזרח בוסטון, מסצ´וסטס. הוא נתן להם סדרה של מבחני זיכרון ומבחנים הבודקים את המצב השכלי, וחזר על המבחנים כעבור שלוש שנים. אצל אלה שמספר שנות הלימוד הרשמי שלהם היה קטן יותר, היה אפשר לראות ירידה עקבית בתוצאות המבחנים, ללא כל קשר לגילם, למקום הולדתם, למקצועם, להכנסתם או לשפת האם שלהם.

התחדשות
כיום מתגברת התקווה שניתן לטפל בנזק מוחי באמצעות זירוז תהליך התחדשות הנוירונים. גילויים חדשים מראים שייתכן כי התחדשות כזאת אפשרית. במקרה כזה, מוח שניזוק על ידי שבץ, מחלת פרקינסון ומחלת אלצהיימר יוכל למעשה לייצר תאי מוח חדשים שימלאו את מקום התאים שמתו. נכון שאת מרבית הנוירונים שמתו המוח אינו יכול להחליף על ידי יצירת נוירונים חדשים; המוח שלנו היה מתקשה לשמור על זיכרונות ומיומנויות אילו היה אפשר להחליף את התאים בקלות. אולם, באזורים מועטים ומסוימים, כמו בהיפוקמפוס, למשל, תהליכי ההיווצרות וההתחלקות של הנוירונים נמשכים גם בגיל מבוגר.

בעקבות מחקרים שבדקו חולדות מבוגרות גילה אלן לואיס מ"סיגנל פרמצאוטיקלס", שנוירונים חדשים ובלתי ממוינים שנלקחו מאזורים במוח שעדיין נמצאים בשלבי צמיחה והועברו לחלק אחר של המוח, מסוגלים ללמוד לבצע שם את התפקידים המקומיים. לואיס השתיל תאי עצב לא-מפותחים מאזורי הזיכרון לתוך האזור המופקד על הריח; התאים השתמשו באותות מהסביבה המקומית כדי להתפתח לנוירונים בשלים של חוש הריח. הואיל ונוירונים אינם מתוכנתים מראש באופן מוחלט לביצוע תפקודים מוגדרים, ייתכן שנוירונים שהועברו מאזור אחד יכולים להשתלט על תפקודים שאבדו עקב נזק מוחי באזור אחר.

מניפולציה גנטית יכולה לעזור גם כן. אֶוָון סנידֶר מבית הספר לרפואה בהרווארד הוציא ממוחותיהם של עכברים בני יומם תאי מוח שזה עתה נוצרו. הוא הזריק לתוכם גֵן שגרם להם להתחלק, ולאחר מכן השתיל אותם באזורים אחרים במוחם של עכברים בוגרים שנגרם להם שבץ מוחי. הנוירונים שהושתלו נדדו לאזורים הניזוקים, התחלקו, ולקחו על עצמם תפקודים שהיו ייחודיים לאזור. תיאוריה אחת גורסת שהתאים הגיבו לאיתותים כימיים ששוחררו על ידי נוירונים גוססים או על ידי תאי מוח רגילים, איתותים שאליהם לא הגיבו מתאי מוח אחרים. כיוון שתאים המתחלקים באופן פעיל עדיין לא התמחו בתפקידיהם, אם הם מכוונים למיקום הנכון הם יכולים אולי למלא את מקומם של נוירונים שאבדו בעקבות שבץ מוחי, מחלה או תאונה. השתלת תאים מתחלקים היכולים לחדש תפקודים מוחיים יכולה להיות המפתח למלחמה במחלת פרקינסון, המחלה שהרסה את המתאגרף מוחמד עלי והתוקפת בין 000,500 למיליון אמריקנים בשנה, רובם מעל גיל חמישים וחמש. מחלת פרקינסון נובעת מתמותת תאים בחומר השחור (substantia nigra), המייצרים דופָמִין ושולחים אותו למבנה במוח הנקרא הגוף המפוספס (striatum). תפקידו של החומר הזה לתאם את התנועות. כשאין דופמין, פירוש הדבר שאין תיאום תנועות.

דרך אחת לחידוש הספקת הדופמין יכולה להיות החלפת הנוירונים הלא-יציבים של החומר השחור בנוירונים תקינים. השאלה היא מהיכן אפשר לקחת נוירונים לא-מפותחים. עד לא מכבר המקור היחיד היה רקמת מוח שנלקחה מעוברי אדם שהופלו. ההשתלות העובריות הראשונות שהתבצעו לפני למעלה מעשר שנים היו מבטיחות, אך עוררו מחאה ציבורית לא רבה שפורסמה באמצעי התקשורת תוך כדי שימוש עקשני בקלישאות על פרנקנשטיין. הנשיא ג´ורג´ בוש הבטיח לאסור את השימוש בטכניקה הזאת, בדיוק כפי שהנשיא קלינטון נשבע אחר כך לאסור את השיבוט האנושי. אולם המחקר נמשך באירופה, ובמימון פרטי גם באמריקה. בשנת 1993 הוסרה ההתנגדות הנשיאותית בארצות הברית. עדיין לא הושלם אף ניסוי מכריע בנוגע לתהליך הזה. רק 200 השתלות בוצעו באוניברסיטת לונד בשוודיה ובאוניברסיטת קולרדו בדֶנוֶור, לפיכך ערכו האמיתי של הטיפול מתחיל להתגלות רק עכשיו.

הראיות האנקדוטיות מעודדות למדי. קורְט פְרִיד מאוניברסיטת קולורדו אומר שאצל שני שלישים בערך מהמטופלים חל שיפור. מחציתם יכולים להפסיק לגמרי את כל הטיפול התרופתי ולשמור על חזות תקינה. מממצאי המחקר שערך אולֶה לִינְדוָול בלונד עולה שההפוגה יכולה להימשך עד לשש שנים. אולם תוצאות המחקרים נותרו פתוחות לדיון מאחר שעדיין לא נקבע תקן אחיד לטכניקות ההשתלה. החוקרים לא הגיעו להסכמה בנוגע לכמות הרקמה העוברית שיש לשתול, והם אינם יודעים כיצד לפזר את התאים במוח המטופל בצורה הטובה ביותר. לאף אחד מהחוקרים אין מושג של ממש מה מתרחש אצל שליש המטופלים שמצבם לא משתפר.

פריצת דרך נוספת שהתרחשה לאחרונה נבעה מעבודתם המקבילה של צוותים מאוניברסיטאות ג´ונס-הופקינס ווִיסקונסין שהצליחו לגדל במעבדה תרבית של תאי נבט. ייתכן שיום אחד יהיה אפשר להשתמש בתאים האלה לצורך השתלות במוח. אנו נכנסים לעידן שבו אפשר להפוך תאים לנוירונים צעירים ולא-ממוינים בתוך צלוחית פֶטְרי )צלוחית תרבית( על ידי התערבות בתפקודי הגֵנים שלהם. התפתחות זאת תאפשר התקדמות מהירה יותר במחקרים מהסוג הזה, ותעקוף את הבעיות האתיות שבלמו או התקדמותם עד כה.

בינתיים החוקרים מנסים ליישם את הגישה הזאת בטיפול בחולי מחלת הַנטינגטון, המחלה התורשתית שגרמה למותו של הזמר ומחבר שירי העם האמריקני וודִי גתרי, הקשורה אף היא לגוף המפוספס )הסטריאטום( במוח. להבדיל מהסימפטומים של מחלת פרקינסון, שפעמים רבות ניתן לטפל בהם באמצעות תרופה הנקראת אֶל-דופָה )L-dopa(, ההופכת את הטיפול בהשתלה למפלט האחרון, לסימפטומים של מחלת הנטינגטון אין טיפול והיא משפיעה על התפקוד האינטלקטואלי וגם על התנועה, וגורמת לשיטיון חמור ולמוות.

יש צורך בתוצאות חיוביות רבות יותר לפני שיהיה אפשר להוכיח את יעילותן של השתלות תאי עצב עובריים. גם ההתנגדות האתית לשימוש בתאים של עוברים שהופלו עדיין נמשכת; כדי לטפל בחולי פרקינסון מסוימים יש צורך לעתים להשתמש בשמונה עוברים. המחוקקים ניסו להעביר חוקים שיוודאו כי החלטתה של אישה להפיל את עוברה לא תושפע מהרעיון שרקמות העובר שלה יוכלו לסייע לחולה פרקינסון, ומדינות רבות עדיין אוסרות השתלה של רקמות עובריות. ברור שעלינו למצוא דרכים חדשות להשגת תאי מוח בלתי מפותחים מבלי להיעזר ברקמות עובריות. דרך נוספת לעקוף את הבעיה היא מציאת תאי עצב שמקורם בחיות. עוברי חזירים הם אפשרות אחת. בעיה אחת היכולה להתעורר היא שהמוח עלול לדחות כל תא שאינו שייך לו, ובייחוד אם מקורו אינו באדם. כפי שדחיית אינסולין של חזירים על ידי בני אדם חולי סוכרת פחותה מדחייתו של אינסולין שמקורו בבקר, ייתכן שגם תאי מוח של חזירים יידחו פחות. תאי מוח של חזירים המושתלים בחולדות בעלות מאפיינים דמויי פרקינסון יכולים למעשה לחווט מחדש חלקים שניזוקו בגוף המפוספס.

תאים לא-ממוינים של עוברי חזירים כבר הושתלו במוחותיהם של חולי פרקינסון אחדים במרכז הרפואי על שם לָהֵיי היצ´קוק בברלינגטון מסצ´וסטס, בתקווה שהתאים ימלאו תפקידים מקומיים כגון ייצור דופמין. האדם הראשון שקיבל תאים כאלה היה טוני ג´ונסון, מהנדס בניין בן חמישים ושבע שסבל ממחלת פרקינסון במשך עשרים ושבע שנים. שישה חודשים לאחר שהוזרקה למוחו של ג´ונסון טיפה זעירה של תאים סיפרה אשתו לבוסטון גלוב שחל שיפור ביכולת הדיבור וההליכה של בעלה, אולם הוא עדיין נזקק לטיפול תרופתי כדי לרסן את הסימפטומים של המחלה.

חוקרים בבית הספר לרפואה של הרווארד הראו שתאי עצב של עוברי חזירים יכולים להתפתח במוח האנושי, אולם עד עתה נערכו ניסויים מעטים בלבד. כתריסר חולי פרקינסון וכתריסר חולי הנטינגטון עברו השתלות תאים של עוברי חזירים. שיעורי ההחלמה שלהם משתווים לשיעורי ההחלמה של חולים שעברו השתלת רקמות של עוברים אנושיים; אצל יותר ממחציתם שבה השליטה על התנועתיות שישה חודשים לאחר הניתוח. השימוש בתאי חזירים מתגבר אמנם על הבעיות האתיות שהתעוררו לגבי השימוש ברקמה עוברית אנושית, אולם הוא מעורר בעיות משלו, כגון הסכנה להשתיל מחלות של חזירים. לפיכך נבדקת אפשרות שלישית: חידוש תאים חלופיים שיילקחו ממוחו של החולה עצמו.

מחקרים שנערכו לאחרונה הפכו על פיה את הדוגמה הנוירולוגית, שלפיה מוח מבוגר אינו יכול לחדש את עצמו. היה מקובל לחשוב שתאי גזע עצביים, המתחלקים ויוצרים תאי עצב במוח העובר והתינוק, מפסיקים לפעול בבגרות. אולם בְרֶנט רֵיינולדס וסם וייס מ"נוירוסְפֶרס", חברה קנדית לביוטכנולוגיה, הראו שתאי נבט אולי אינם פעילים אצל בני אדם מבוגרים, אבל הם עדיין חיים וייתכן שאפשר לדרבן אותם ליצור נוירונים חדשים. הם אילצו תאי נבט במבחנת ניסוי לייצר שפע של תאים חדשים באמצעות הוספת "גורמי צמיחה", מולקולות שממריצות צמיחת רקמות. אם תאומת השערה זו, יהיה אפשר לעורר תאים שכבר נמצאים במוחו של המטופל, או להזיזם ולעוררם כדי שייצרו נוירונים חדשים שיחליפו את תפקודי המוח שאבדו.

מדענים ב"אונְטוגֶ´ני", חברה בקיימברידג´ מסצ´וסטס, מנסים לדלג על התהליך הזה באמצעות עבודה עם חלבון גורם צמיחה רב השפעה, המסוגל להפוך נבטי תאים בצלוחית פֶטרי לתאים מפותחים המייצרים דופמין. מדובר בחלבון בשם "קיפוד קולי" (sonic hedgehog) על שם דמות מהירת תנועה מאחד ממשחקי הווידיאו לילדים. בשלב הנוכחי הם משתילים אותו במוחם של עכברים כדי לראות מה יקרה. אחת החברות הביוטכנולוגיות הוותיקות ביותר, "אַמְגֶן", עורכת ניסויים בגורמי צמיחה המופקים מתאי הגְלִיָה והיו יעילים בהאטת התפרצות הסימפטומים דמויי פרקינסון אצל קופים. הגישה של "אמגן" ו"אונטוג´ני" תחייב הזרקות סדירות של גורמי צמיחה למוח, ופירוש הדבר שיהיה צורך לקדוח חור בגולגולתו של המטופל ולהתאים לו צנתר (קַתֶטֶר).

יעבור עוד זמן רב עד שהמאמצים לחידוש תאי מוח יהפכו לחלק מהרפואה הממוסדת. בינתיים, בעבור הרוב הגדול של בני האדם שאמנם עדיין אינם סיעודיים אך מתמודדים עם בעיות היום יום ועם ההזדקנות, הלקח בנוגע להתפתחות המוח הוא שיש בידינו הכוח להשפיע על היכולת של מוחנו לחדש את עצמו. הגמישות המדהימה של המוח האנושי מאפשרת לו לחווט את עצמו מחדש ללא הרף וללמוד — לא רק באמצעות לימוד אקדמי, אלא גם מתוך ניסיון, מחשבה, פעולה ותחושה. אנו יכולים לחזק את המסלולים העצביים שלנו, כמו את השרירים שלנו, באמצעות תרגול המוח, או להניח להם להתנוון. העיקרון זהה: מה שאינו בשימוש הולך לאיבוד!

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

מדריך למשתמש במוח: תפיסה, קשב וארבע זירות המוח - ד"ר ג'ון רייטי
A User's Guide to the Brain: Perception, Attention, and the Four Theaters of the Brain - John J. Ratey


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים