» טקסט  » מדריכים ומסעות  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

דיאלוג עם ילדים
מאת: עדנה כצנלסון

ההוצאה: כנרת דביר עולמו של הילד רצוף התנסויות חדשות ומפגשים עם מגוון דמויות - הורים, אחים, סבים, חברים, גננות ומורים. הוא פונה אל המבוגרים כדי לקבל תמיכה, הכוונה ועידוד. איך ניענה לאתגר בצורה הטובה ביותר? דיאלוג עם ילדים מקיף את חיי הילד מהלידה עד ההתבגרות ומציע אפשרויות מגוונות לפירוש הקשר איתו, להבנתו ולתגובה אליו. הספר מתאר שלל מצבים הלקוחים מחיי היומיום ומהספרות. הוא מנסה לכוון את הקשב של המבוגרים לצרכים של הילד, לרצונותיו, לתהיותיו ופחדיו, למן הקימה בבוקר, ההליכה לגן ולבית הספר, הבילוי בשעות הפנאי, הקשר המשפחתי ועד הפרידה בלילה.

ד"ר עדנה כצנלסון היא פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית; מרצה בחוג לפסיכולוגיה ובחוג למדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, ובמכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב.

באדיבות הוצאת כנרת אנו מביאים לפניכם
את המבוא ופרק ב' מתוך הספר

מבוא
אחד הכלים רבי העוצמה בקשר שבין הורים לילדים הוא הדיאלוג ביניהם.
תקשורת אפקטיבית עם ילדים חיונית כדי שהילד יעריך את עצמו, ירגיש רצוי ומובן על ידי אחרים, ייתן אמון בזולת, יעז לבטא את רגשותיו — כולל הקשים והמפחידים — ויבין את כוונת בני שיחו. הדיאלוג משקף את הדרך שבה נפגשים שני עולמות, זה של הילד וזה של המבוגר, וכן את הצומת שבין המציאות הרגשית לשכלית אצל כל אחד מהשותפים לשיח.

בדיאלוג בין הורה לילד שני הצדדים נוטלים חלק פעיל, ושניהם משפיעים זה על זה. הסופר אריך קסטנר ניסח זאת בדרכו הפיוטית: "ילדים טובים, אם לא הבינותם דבר מה, שאלו את הוריכם. אף אתם, הורים טובים, אם לא הבינותם דבר מה, לכו ושאלו את ילדיכם..." הפילוסוף וההיסטוריון תיאודור זלצין (2000) מתאר את הדיאלוג כ"ניצוץ שניצת ממפגש של שני מוחות".

בספר שלפנינו ננסה להבין כיצד "ניצת הניצוץ" במהלך דיאלוג פורה, ובמקביל לתאר את הגורמים המקשים או משבשים קיום שיח פתוח בין הורים לילדים. קשה לתאר את "התהוות הנס" רק על סמך תיאוריה פסיכולוגית סדורה או מחקר סטטיסטי שיטתי. לכן, אביא גם דיאלוגים אותנטיים בין הורים לילדיהם, וגם מובאות הנוגעות באופן בלתי אמצעי בתהליך מורכב זה.

דברים שילדים אומרים — בגילים שונים, בנושאים מגוונים ובנסיבות משתנות — יש בהם כדי לפתוח צוהר לעולמם הפנימי, יותר מהסברים למדניים. האזנה מתוך כבוד ורגישות לדברים שאומרים ילדים — בלי להתנצל, בלי לחנך, בלי להטיף מוסר או לבדוק האם הם נכונים עובדתית — היא גורם מכריע הקובע את אופי הקשר בין הורים לילדים. .

בדרך כלל אנחנו נוטים לתת הסבר אחד מסוים להתנהגות הילד, ולהתעלם מאפשרויות חֲלופיות להבנת ההתנהגות. אבל, חשוב לזכור שלכל התנהגות של ילד (וגם של מבוגר), יכולים להיות מניעים רבים. הסברים, כגון: "הילד מפונק", "הוא עושה לי דווקא" או "זו סתם קפריזה", עושים לעתים קרובות עוול לילד, וגורמים לקֶצֶר בינו לבין המבוגר. במקביל, קיימים גם הסברים שקל להתפתות ולראות בהם מפתח לכל בעיה: גירושי הורים, מוות במשפחה או לידת אח מהווים לעתים "פח זבל דיאגנוסטי" שבו תולים את כל הקשיים של ילדים, בלי לבדוק את הקשר ביניהם.

כשם שחשוב לזכור שלכל התנהגות יכולים להיות מניעים רבים, כך חשוב להרחיב את רפרטואר ההסברים האפשריים להיווצרות בעיות אצל ילדים. תארו לעצמכם אבא וילד בן שלוש שצועדים ברחוב, כשלפתע הילד נעצר ולא רוצה להמשיך ללכת. הורים רבים יציעו הסברים בנוסח: ילד עצלן, מפונק, עקשן או "עושה דווקא". הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה פרנסואז דולטו2 (1987) מציעה הסברים נוספים: "אפשר שהנעליים שהוא נועל אינן נוחות לו. אולי אינו רוצה ללכת בכיוון שמוליכים אותו בו. אולי הקצב מהיר מדי. ואולי היה כדאי לקחת עגלה, למרות שסבורים שהוא די גדול ללכת בכוחות עצמו".

הילד לא תמיד מסוגל לנסח את הסיבה לסירובו או להתנהגותו, ולענות על שאלת הלמה (למה אתה נושך? למה אתה מרגיז?) שאנו מציגים בפניו באופן שיעזור לנו להבין אותו. חיפוש הסברים לתופעה צריך להיות מבוסס על הבנת עקרונות התפתחות של ילדים, על היכרות קרובה עם הילד שלנו ועל "הקשבה באוזן השלישית", שהיא הקשבה אינטואיטיבית שנועדה לקלוט מסרים לא מפורשים מתוך הבנת ההקשר ורוח הדברים.

רק שילוב בין הדברים יכול לתת לנו תשובה. ככל ש"ארגז הכלים" להבנת ההתנהגות יהיה מגוון יותר, וככל שאפשרויות 3התגובה יהיו רבות יותר, כך יגדל הסיכוי שלא נטעה בהסברים אוטומטיים או סטריאוטיפיים שאינם תורמים בדרך כלל להתמודדות יעילה עם הקושי. מגוון רחב של אפשרויות תגובה, שהן תולדה של ההסברים השונים הבאים בחשבון, מגמישים את התנהגות ההורה ומעניקים לו חופש בחירה גדול יותר.

יש להביא בחשבון שלא תמיד ניתן להגיב במהלך הדיאלוג בצורה מושכלת. לעתים רגשות עזים משבשים את יכולתנו לשלוט בהתנהגות, ושימוש שכיח מדי במושגים ובתגובות שהן חיוביות כשלעצמן עלול להרגיז אם חוזרים עליהם כמו מנטרה. ילדים חיים עם מבוגרים ספונטנים ולא עם מחשבים שמתוכנתים "לענות נכון". לכן, כל שימוש מתוכנן בתגובות צריך להביא בחשבון גם מה תגובות אלו עושות לילד. נאום פסיכולוגי מוקפד ושקול שנתקל בסתימת אוזניים של הילד ("אני לא מוכן להקשיב") אינו במקום. אולי בגלל התזמון, אולי בגלל החזרתיות, אולי מסיבות אחרות שדורשות התבוננות עצמית ובדיקה עם הילד עצמו.

דיאלוג פורה עם ילדים מתרחש תוך כדי זרימה מתמדת בין החלק הילדי שבכל מבוגר לבין המבוגר וההורה שבנו. ככל שאנו מודעים יותר לעצמנו, מכירים לעומק את ילדינו, פתוחים וגמישים יותר, גדל הסיכוי לדיאלוג משמעותי ואפקטיבי עם הילדים. עם זאת, חשוב להדגיש שבספר מוצגים עקרונות כלליים שיש לבדוק אותם בשבע עיניים בטרם אנחנו מיישמים אותם למקרה הפרטי.

הדיאלוגים המובאים בספר לקוחים מארבעה מקורות:
דיאלוגים שניהלתי עם שלושת ילדי: טל, עִידית ואהוד.
דיאלוגים עם ילדים שטיפלתי בהם, או שההורים סיפרו לי עליהם.
דיאלוגים מתוך הספרות המקצועית.

דברים מתוך הספרות היפה, השירה והפרוזה, הנוגעים בדוֿשיח עם ילדים. לדיאלוגים מתוך ספרות הילדים שתי מטרות: הם מבטאים באופן חי ורגיש את זווית הראייה של ילדים כפי שמשוררים יודעים לנסח, והם מייצגים דיאלוגים בין הילד לבין עצמו, בינו לבין חבריו או בינו לבין המבוגרים והעולם באופן שחושף את המרכיבים ההתפתחותיים המרכזיים.

בחרתי בניתוח דיאלוגים מסיבות אחדות:
הם מהווים גשר בין התיאוריה הפסיכולוגית לבין מה שקורה במציאות.
הם מגוונים את הנאמר, כך שלא נצטרך להסתפק בסקירה מופשטת.
גם כשהתיאוריות הפסיכולוגיות משתנות, דיאלוגים אותנטיים עם ילדים מבטאים אמת חיה, הכוללת מרכיבים קבועים כמו צורך באהבה.

מתוך ניתוח הדיאלוגים מתבהרת דרך התגובה וההתמודדות עם הקשיים.
ניתוח דיאלוגים מגביר את הרגישות של ההורים למה שהילדים שלהם אומרים.
תוך כדי הצגת הדיאלוגים נפרוש חלק מהספרות הקיימת בנושאי פסיכולוגיה של ילדים, ונעשה היכרות עם המדף העשיר של ספרות הילדים שגדל מאוד בשנים האחרונות.
הספר חולק לפרקים על פי נושאים, אולם כמו שבמציאות יש חפיפה בין עניינים ונושאים, גם כאן עשויה להיות חזרה על חלק מהנושאים. למותר לציין שבכל מקום שמצוין "אימא" הכוונה לשני ההורים, אבא ואימא.

פרקי המבוא עוסקים בנושא טובת הילד, שהיא המטרה העיקרית שלנו בגידול ילדים, ובדיאלוג עם ילדים ככלי מרכזי בגידולם ובדאגה לטובתם. הפרקים בהמשך נוגעים בהיבטים שונים של חיי הילד והמשפחה שבהם מתקיים דיאלוג, תוך התייחסות למאפייני המציאות הישראלית כמו אלימות פוליטית, מתח ביטחוני, פיטורי הורים מעבודה ועוד. פרק הסיום סוקר את ספרות ההדרכה להורים ככלי משמעותי בגידול ילדים.

למרות שרוב בני האדם הופכים להורים, ולמרות שלכל אדם היו הורים, הרי שההורות עודנה נושא מורכב ומסתורי. פרויד כלל את גידול הילדים בין שלושת משלחי היד הבלתי אפשריים (השניים האחרים היו שליטה במדינות ופסיכואנליזה).

בחלון ראווה בחנות בוושינגטון, ארצות הברית, היה תלוי פוסטר ענק עם "עצות להורים" כפי שהשתנו במשך השנים:
1910— הפלק להם!
1920— אל תיתן להם!
1930— התעלם מהם!
1940— חשוב איתם!
1950— אהוב אותם!
1960— תבין אותם!
1970— יש להם זכויות!
אולי יש מקום להוסיף בשנת 2005 — גם להורים יש זכויות! או: ההורה לא אשם בכל המגרעות שלהם! או: יש לשים להם גבולות.

בעבר נתפסה ההורות כדבר פשוט לכאורה, אולם כיום היא נתפסת כמשימה המצריכה השקעה של זמן ומשאבים רבים. רבים סבורים שהיא הקשה והמורכבת מבין כל המשימות עימן מתמודד האדם הבוגר. ההורים עומדים מול לחצים כלכליים וחברתיים קשים, משפחות המוצא עוזרות פחות בגידול ילדים, יותר אמהות עובדות מחוץ לבית, ובתוך כל אלה צריכים ההורים להתמודד עם גידול ילדים בעולם ששם את הילד במרכז, עולם תובעני המבקר אותם על כל צעד ושעל.

פרק ב
עקרונות הדיאלוג עם ילדים
כשהיינו ילדות, אימא יצאה, ושתינו היינו במטבח וחתכנו משהו עם סכין גדולה, וגם אני נחתכתי עמוק מאוד ביד. ניקול ניסתה לעצור לי את הדימום ואז גם היא התמלאה כולה בדם. בדיוק אז אימא הגיעה הביתה וראתה אותנו. היא הניחה מיד שניקול היא זו שנפגעה וצריכה אותה, ולא אני. בלי לשאול שום דבר היא הרימה את ניקול על הידיים, יצאה במהירות מהבית כדי ללכת לבית החולים והשאירה אותי לבד בבית מדממת. רק כשהיא נכנסה למכונית היא הבינה מה קרה. זה היה כאילו אני לא שם — כאילו לא אני זו שנפגעה...

הדוגמה המובאת כאן ממחישה באופן קיצוני אילו טעויות קשות אנו יכולים לטעות כאשר איננו מדברים. פעמים רבות נדמה להורים שהם מבינים את ילדיהם גם בלי מילים, ושמה שהם יודעים מהיכרות אינטימית וממושכת הוא מספיק. במשפחתן של קלייר (שנפצעה) וניקול (אחותה), ניקול היתה הילדה הלא אחראית, שמסתבכת תמיד בצרות, ואילו קלייר היתה המתווכת והמרגיעה. האֵם לא ביררה מה אכן קרה, אלא מיהרה לפעול על פי ניסיון העבר שלה, שהורה לה לדאוג יותר לניקול.

גם במצבים דרמתיים פחות אנו עלולים ליפול בפח בצורה דומה: כשהילד הצעיר בוכה אנו מניחים שאחיו הִכה אותו. כששני ילדים רבים אנו נוטים להאשים את "הקשה" ו"הסכסכן" שביניהם. כשהבית לא מסודר יש מועמד וַדָאִי לאחריות למהפכה. מעבר לעוול המיידי שאנו גורמים, הנאשם שלא בצדק מרגיש קורבן, דחוי וכועס. מי שיצא פָטור שלא בצדק מרגיש מנצח, וינסה לחזור על התסריט שוב ושוב.

אבא (לדביר): דביר אני רוצה לדבר איתך על...
דביר שם ידיו על האוזניים ומסרב לשמוע.
אבא:גם כשאתה תפנה אלי תיתקל בסירוב...

דוגמה זו מתארת מצב שבו האב מדבר כנראה "יותר מדי" בעיני הילד.
בשתי דוגמאות אלה ניתן למצוא כמה היבטים משותפים:
ההורה לא יכול לוותר על תקשורת עם הילד, גם אם הילד מסרב לשתף פעולה. אין מדובר בשני שותפים שווים שאם ירצו ידברו, ואם לא — ייאלמו דום.

על ההורה מוטלת אחריות להיאבק על הקשר עם הילד. זאת בשל תפקידו כהורה, כיוון שיש לו יותר ניסיון חיים מאשר לילד, ומפני שלרשותו עומדות יותר דרכים לפתח איתו דיאלוג. המבוגר חייב לתקשר עם הילד ועליו מוטלת החובה להתאמץ.

הטלת "עונש שתיקה" ("אל תדבר איתי") אינה לגיטימית. המסר המועבר בשתיקה הוא מסר חזק של דחייה. בנוסף, יש בה מסר שלא פותרים בעיות על ידי בירור אלא על ידי הימנעות, וזו טעות גדולה. לאֵלֶם יש תוצאות חמורות מאוד של אלימות, וזה אינו מקרי ששתי המילים — אלם ואלימות — נגזרו מאותו שורש.

כאשר ילד מסרב להקשיב, צריך לנסות להבין האם יש גורמים שההורה צריך להביאם בחשבון כדי להקטין את הסבירות לאי שיתוף פעולה (איום, חזרה, הטפת מוסר קבועה), או שהילד למד לא להקשיב מאופן התקשורת בין הוריו.

האנשים אינם שקופים.../ וקשה לדעת מה קורה בפנים / אם לא מספרים...
חלק גדול מהמצוקות של שני הצדדים נובע מזה שילדים ממעטים להתחלק בחוויותיהם וברגשותיהם עם ההורים.

מדוע ילדים אינם חולקים את עולמם הפנימי עם המבוגרים?
לעתים הם מחקים מודל הורי סגור ומופנם, כיוון שזוהי הדוגמה שחָוו מקרוב.
ייתכן שהם חוששים מפולשנות של ההורים, מההרגשה שההורים שולטים בעולמם הפנימי, ואינם מאפשרים להם להרגיש "נפרדים". כלומר, בעלי זהות נפרדת.

לעתים הם חוששים מהתערבות בפועל — שההורה יכתיב להם עם מי לשחק, יכעס על חבר, יבקר את הגננת או את המורה.

ייתכן שהם חוששים מביקורת ("אל תחשוב כך", "אינך צודק"), מדֶהֿלגיטימציה של הרגשות (אתה מגזים, מַפְריז).

ייתכן שהם מתקשים לנסח את רגשותיהם וחוויותיהם במילים. בכל מקרה חשוב קודם כול לבדוק מדוע הילדים צודקים בכך שאינם מספרים (יש להם כנראה סיבות טובות), ולהסיק מסקנות על פי התובנות שהושגו.

איך לעודד הידברות בין הורים לילדים:
ההורים יכולים לחלוק עם ילדיהם מה עבר עליהם במשך היום, גם ברמה הרגשית וגם ברמת העובדות (על פי מה שמתאים לילד). פתיחות רבה יותר מצד ההורים יוצרת במשך הזמן גם פתיחות מצד הילדים.

ההורים יכולים לנסות להקשיב לילדים בלי לבקר, לפרש, לקטוע, להטיף מוסר.
הם יכולים להמעיט ב"קריאת מחשבות ורגשות": אתה חושב ש... אתה מרגיש ש...
לנסח את מה שהמבוגר הבין מדברי הילד ולחזור על הדברים: אני רואה שאתה כועס.
הם יכולים להראות לילד שהוא מובן יותר, ושהוא יכול לקבל עזרה רבה יותר לאחר שסיפר להורה דברים שהטרידו אותו.

הם יכולים לראות בילד שותף פעיל בדיאלוג: לבדוק איתו אפשרויות שונות, להבין את רגשותיו, את דבריו והתנהגותו, ולא למהר להסיק מסקנות.
הגננת הזמינה את ילדי הגן לפגישה לפני תחילת שנת הלימודים.

דנה (4) מגיעה עם אמה.
הגננת (לדנה): את שמחה להתחיל את השנה?
האם:דנה קצת חוששת.
הגננת (לדנה): ממה את חוששת?
האם:היא חוששת מהמפגש עם הילדים החדשים.
הגננת:דנה, איך היה החופש?
האם:דנה נהנתה מאוד בחופש.

לדנה אין סיכוי להספיק לענות לפני שהדברים נאמרים בשמה. גם בבית, יש להניח, אין צורך לטרוח ולהפנות שאלות לילדה — התשובה ידועה מראש.
הילדה תסיק מאירועים כאלה שאמה (או אביה) יודעים טוב ממנה מה ואיך היא מרגישה. כתוצאה מכך היא תהיה תלויה בהוריה (שיפרשו עבורה את תחושותיה וחוויותיה) בלי שתלמד לתרגם רגשות ומחשבות למילים (כי יש מי שעושה זאת בשבילה). במקרה הפחות חמור, תגדל ילדה כועסת, שחשה שאין מבינים אותה ולא נותנים לה זכות להתבטא בעצמה.
אנשי המקצוע מסכימים כולם שאין התנהגות יותר פוגעת ומסרסת מזו, כשמישהו מבחוץ יודע טוב ממנו מה הוא חש ומשמש לו פה.

תמר בוכה. אבא ניגש אליה.
תמר:רוצה את אימא. אבא לך!
אבא:תמר, אני נעלב.
תמר מגבירה את בכייה: רוצה את אימא!

לעתים הורים מוצאים את עצמם בסיטואציה שבה הילד דורש בתוקף הורה מסוים, ומסרב לשתף פעולה עם האחר. להתנהגות זו יכולות להיות כמה סיבות:
הילד רגיל רק לטיפולו של הורה אחד. למשל, כמעט רק לאימא (או רק לאבא), ויש לו אמון רק בכוחו של ההורה המטפל בו בדרך כלל.

הילד כועס על אחד ההורים ולכן מבקש רק את ההורה האחר. למשל כאשר הוא מרגיש שההורה מעדיף את אחיו או את אחותו, או שההורה אינו מבין אותו או אינו נענה לו.
כשאחד ההורים לא סומך על ההורה האחר ומשדר זאת לילד.

כשיש במשפחה קואליציה בין הורה מסוים לילד: אבא עם הבנות, אימא עם הקטנים.
במרבית המקרים, העדפת אחד ההורים באופן קיצוני מעידה על אי סימטריה בהורות או על בעיה מבנית במשפחה. מצב של תלות קיצונית של ילד בהורה אחד בלבד מחייב שינוי יסודי של מערכת היחסים הזוגית וההורית, לעתים תוך כדי פנייה לטיפול פסיכולוגי.
מעבר לבדיקה יסודית של הבעיה חשוב שההורה הנדחה לא יגיב בכעס ("אם אתה לא אוהב אותי, גם אני לא אוהב אותך") או תוך ביטוי עלבון. חשוב שהוא ינסה להיאבק על מקומו כהורה תוך קבלת גיבוי מההורה האחר (שלא יקפוץ לתפוס את מקומו). אחרת עלול להיווצר מעגל קסמים שבו ההורה שהילד מסרב להיעזר בו נחלש עוד יותר, גם בעיני הילד וגם בעיני עצמו, וכתוצאה מכך העדפת ההורה הקרוב לילד בולטת יותר.

תגובה אסרטיבית ועניינית של ההורה — "אני אעזור לך", "אני ארגיע אותך", "אני רוצה להבין מה מציק לך" — עשויה לפרוץ את מעגל הקסמים השלילי. בדרך זו מעביר ההורה לילד מסר ברור: "אני רוצה לעזור לך ולא מוותר על זכותי כהורה", "אני סומך על עצמי שאוכל לסייע בידך", "אתה יכול לעזור לי להבין אותך אם תסביר את עצמך". להורה שלא מוכן לוותר בקלות יש סיכוי רב להצליח. למי שמחפש דרך להשתמט מהאתגר מספקים הילדים אליבי בעצם דחייתם.

הבעיה בולטת במיוחד אצל הורים גרושים. לעתים קרובות הילד דורש שיחזירו אותו הביתה להורה שעליו הוא סומך ושאליו הוא קשור יותר. במצבים כאלה, גם הורה שהיה מעורב פחות בחיי הילד טרם הגירושים, צריך ללמוד להיות גורם שהילד יכול להישען עליו ושמסוגל לטפל במצוקותיו של הילד. אחרת יהפוך להורה של בילויים שטחיים בלבד.
אימא ואבא משוחחים. יריב ()6 מפריע להם לדבר.

אימא (לאבא): אנחנו מוכרחים לסכם בינינו לגבי ההסעות לחוגים, מי מחזיר ומי לוקח את הילדים.
יריב (מתפרץ): אימא, תגידי לדן, הוא הרביץ לי. תגידי לו.
אימא: תנו לי ולאבא לדבר. תסתדרו ביניכם.
אימא (לאבא): אני מציעה שנדבר עם ההורים האחרים כדי לארגן תורנות.
יריב: אימא, אני צמא. תני לי מים עם פטל.
אימא: אתה ילד גדול, קח בעצמך.
יריב: אימא, הבטחתם שנלך לסרט.
אימא (בכעס): יריב, תן לנו לדבר. בכל פעם שאני ואבא מתחילים לשוחח, אתה עושה כל מה שאפשר כדי להפריע לנו.

הורים רבים מכירים את התופעה: קשה למבוגרים לנהל שיחה בלי שהילד ייכנס לדבריהם, והם מצליחים לדבר רק שלא בנוכחות הילדים. הצורך לעקוף את הבעיה (ולדבר, למשל, רק כשהילדים ישנים) אינו פתרון. <

כניסת הילדים לדברי ההורים אינה רק הפרעה טכנית. היא סממן לפריצת גבולות בין יחידת המבוגרים ליחידת הילדים. זו אחת הדוגמאות לקושי בריסון ובדחיית סיפוקים, כשהילד רוצה התייחסות מיידית לרצונותיו ומתקשה להתאפק עד שהשיחה תסתיים.

בעידן הדמוקרטי שבו אנו חיים, הצבת גבולות בין יחידת ההורים ליחידת הילדים מהווה אתגר לא פשוט. מושגים כמו הבנת הילד והתחשבות בצרכיו מתערבבים עם מתן כוח בלתי מוגבל לילדים עד כדי אנרכיה. במקרה שתואר כאן, לא מדובר בנוחות של ההורים, אלא בדבר חשוב הרבה יותר: העברת מסר שלהורים יש זכויות ואינטרסים משלהם, ושהילדים יכולים להתאפק ולא לדרוש התייחסות וסיפוק מיידיים.

מתן כוח בלתי מוגבל לילדים עלול לגרום לתוצאות לא נעימות. הילדים עלולים להיבהל מכוח היצר שלהם ובעקבות כך לפתח פחדים. גם ההפך אפשרי. כלומר, שהילדים יסלימו את דרישותיהם לכוח עד לנקודת רתיחה בגיל ההתבגרות, או אפילו קודם לכן. בנוסף, הילדים יצפו להתייחסות מיידית גם מחוץ לבית: מהמורה בבית הספר, מהחברים.

לכן, לטובת הילדים וההורים גם יחד, חשוב ללמד את הילדים להתאפק עד שההורים יסיימו את חלקם. הדרך האפקטיבית ביותר להצליח היא לומר לילדים באופן חד וחלק, כאשר הם נכנסים ומפריעים לשיחת ההורים, שימתינו עד שההורים יסיימו. לאחר שהדברים נאמרים במפורש (בלי כעס או ויכוח), צריך פשוט להתעלם מההפרעות (אפילו אם ההורים מתקשים לשמוע זה את זה) ולהמשיך לשוחח. בסוף השיחה יש לפנות שוב לילד ולברר מה רצה.

הורה שמצליח להיות עקבי בשיטה זו — להבהיר לילד את רצונו, להתעלם בלי לכעוס, ועם סיום הדברים לשוב אל הילד — יגיע לתוצאות. זה לא קורה בפעם אחת.

ילד: אימא, המורה כעסה היום על כל הילדים.
אימא: לא מעניינים אותי כל הילדים. מה איתך?
ילד: המורה היתה עצבנית, אז היא כעסה על כולם.
אימא: שוב התחלת ברגל שמאל. אמרתי לך, שהילדים האחרים יעשו מה שהם רוצים, אתה תהיה בסדר.

לפעמים ילדים אומרים דבר אחד ומתכוונים לאחר. כשילד מדווח לאמו על דברים שקרו לילדים אחרים, הוא בעצם מספר על עצמו.
ייתכן שהילד מתקשה לדבר, ישירות על עצמו ועל רגשותיו והוא מביע אותן דרך התייחסות לאחרים.

ייתכן גם שהילד חושש מתגובה כועסת, מהטפת מוסר או מהאשמה, ולכן הוא מכין אליבי, כאילו היה פרקליט זהיר. אם כך הוא, כדאי שההורים יבדקו עם עצמם כיצד הם מגיבים כאשר הילד מספר להם דברים שאינם מחמיאים לו. האם התגובה האוטומטית היא כעס גלוי (או ´רק´ בשפת הגוף)? כדאי לזכור שגם תגובה שבעיני ההורה איננה בבחינת תגובה נזעמת, עלולה להתפרש כך על ידי הילד.

המשפט השני של אותה אם, "לא מעניינים אותי ילדים אחרים", טומן בחובו מוקש. מצד אחד, אנו משדרים לילדינו שחשוב לנו שיהיו חברותיים. מהצד האחר, אנו מטיחים בפניהם שאיננו מתעניינים בתגובותיהם של ילדים אחרים. מסר כזה עלול להתפרש כדבר והיפוכו. למרות שבעיני המבוגר ההקשרים שונים לחלוטין, ואין סתירה בין הציפייה שהילד יהיה חברותי לבין התביעה שידבר בשם עצמו, ילדים רואים בכך סתירה.

הילד, שנוכח שדבריו לא התקבלו, נדחף עוד יותר להשתמש במנגנון הגנה של השלכה. אם קודם אמר: לא רק אני — כולנו, עכשיו הוא משליך גם על המורה ואומר "המורה היתה עצבנית". היא אשמה. חרדתו של הילד מתעצמת כשהוא חש עצמו מותקף.

במקביל גובר כעסה של האם, ותגובותיה הופכות פחות ממוקדות ופחות יעילות ("שוב התחלת ברגל שמאל"). האם הולכת ממקרה פרטי להכללה, מבעיה ספציפית להאשמה כוללת. הסקת מסקנות גורפת ממקרה פרטי למסקנה כוללת היא אחת מטעויות החשיבה הקריטיות.

מטפלים נתקלים בטעות זו במקרים רבים של מצוקה נפשית. למשל: "אם פעם נכשלתי — תמיד אכשל", "אם פעם הפסדתי — אין לי מזל", "אם לא הצלחתי בבחינה — אני טיפש". לכן עדיפה תמיד התייחסות עניינית. כלומר, לגעת במה שקרה כאן ועכשיו ולא למהר להכללות בנוסח "תמיד אתה משקר", "שוב אתה מגזים". הנחיה זו נכונה לכל סוגי הדיאלוג — בין הורים לילדיהם ובין מבוגרים לבין עצמם.

כדאי להתבונן במנגנון שמפעילה האם — "התחלת ברגל שמאל". משפטים כאלה פועלים חזק על ילדים, בעיקר כאשר הם נאמרים על ידי מבוגר משמעותי שהם תלויים בו (הורה, מורה). באוזניו של הילד תמשיך להדהד האמירה על אודות כישלון, אמירה שעלולה להמשיך ולהכשיל אותו. למשפטים חיוביים יש כוח רב, ואמירות כמו "אני סומכת עליך שתצליח" או "יש לי אמון בך" יכולות לעשות פלאים.

על מה ילדים אינם מדברים
אֵם אושפזה בבית חולים. כשחזרה הביתה, לא היו הדברים כתמול שלשום: המבוגרים הסתובבו בפנים מודאגים ורציניים, האֵם השתנתה מאוד והפכה מוגבלת, כאובה ועצובה, והילדים — לא שואלים מה קרה.

אב עזב את הבית במהלך ריב ולא ברור אם ישוב, היכן הוא נמצא, ומה צפוי בהמשך. למרבה הפלא, הילדים לא מעלים את הנושא ואינם מבררים מה העניין. דוגמה אחרת: אב פוטר מעבודתו. המשפחה בחובות גדולים, ההורים מוטרדים מאוד, והילדים כאילו אינם שותפים לידיעה ולדאגה. הם לא מעלים את הנושא ואינם פונים למבוגר בבקשת הסבר.

ילדים רבים מתנהגים "כמי שאינם יודעים לשאול". הורים לילדים אלה סבורים ש"דממת אלחוט" מעידה על כך שהילד אינו מתעניין בנושא ומעדיף לא לפתוח את תיבת פנדורה. רבים רואים בהתנהגות זו "הוכחה חותכת" לכך שהילד לא חש בשינוי.

מדוע הילדים אינם תובעים הסבר?
הדבר כל כך מפחיד עד שאינם מעִזים לדבר. נושא שעליו לא מדברים לובש צורה מפחידה ומאיימת, עד שהילד מרחיק לכת בדמיונו וחושב על הגרוע מכול.
דממת התקשורת היא אות לכך שההורה אינו מוכן או אינו מסוגל לדבר על הנושא. הנושא הופך ל"טאבו" ונזרק לפח הנושאים שעליהם נגזר אֵלֶם (כמו מין, מוות, כישלונות וכדומה).
לעתים מפרשים הילדים את ההימנעות משיחה כאות לכך שההורים אינם כתובת לנושא הנדון, ושצריך לנסות לחפש תשובות במקומות אחרים כמו חברים, רכילות, ציטוטים, ירחוני מין, סרטים פורנוגרפיים ומקורות דומים.

דווקא על נושא שהכי רוצים לדבר חוששים לשוחח, כיוון שהוא מפחיד, מכאיב, רגיש או לוחץ מאוד. זה שהילד אינו פותח בשיחה לא אומר שהוא לא מוטרד. לא ייתכן שילד לא יהיה מוטרד מבטנה התופחת של אמו (גם אם לא שאל לפשר השינוי), לא יתמה מדוע אבא נעלם מן הבית או מה קרה לאימא שהשתנתה לאחר אשפוזה.

גם אם הילדים לא מדברים על כך, הם מוטרדים ומגיבים בירידה בריכוז ובלימודים, בפגיעה בקשרים החברתיים, בתיאבון, בשינה, במצב הרוח, בעלייה בתחלואה, או בדרכים אחרות. מבוגר אמור לקחת יוזמה ולפתוח בשיחה, בלי לחכות שהילד יעורר את הבעיה.

כיצד נדע באיזו דרך לפנות אל ילד שלא יזם שיחה?
בשיחה עם הילד צריך לנסות לברר מה הוא היה רוצה לדעת.
אין לבוא עם נאום מוכן ואין צורך לספר הכול. חשוב ללכת עם מה שמטריד את הילד, תוך כדי דיאלוג עִמו. יהיו ילדים שיירגעו רק אם יוסבר להם העניין בפרוטרוט. אחרים יבקשו רק מידע כללי. העיקר הוא, שידעו שמותר לשוחח על הנושא, שהמבוגר אינו בורח ואינו נמנע מלדבר, ושניתן לשוב ולפתוח את העניין כל אימת שירגישו צורך. על כך נאמר במקורותינו: "וזה שאינו יודע לשאול — אַתְ פתח לו".

כדי להבין ילדים, עלינו לחוש את מה שנאמר בין השיטין, במרומז, ובעקיפין.
חשוב לזכור שילדים מבטאים בדבריהם את נקודת המבט הסובייקטיבית שלהם לגבי דברים (מה שחשוב להם, נוגע בהם, בולט במיוחד). כפי שראינו, יש להם תפיסה מאגית של מילים (מה שאומרים עלול להשפיע על המציאות) והם מתקשים לענות על שאלות כלליות. הם נוטים לְרצות את המבוגר (גם אם אינם חושבים כמוהו) ומושפעים מאוד מאמירות סוגסטיביות (אתה עצלן, אתה בעייתי).

לכן, חשוב לנסות להבין גם מסרים לא גלויים, להימנע מסחיטה רגשית (אני אומלל בגללך), לא לדבר בשמו, להגיב על הכאן ועכשיו (ולא לגרור את כל מחדלי העבר לשיחה), להקשיב בלי להיכנס לדבריו, ובלי לתקן את השפה או לערער על כל מילה שהוא אומר. דיבור ללא צעקות והרמת קול משפיע גם על אופן דיבורו של הילד.

אבא: יואב, למה אתה תמיד שוכח את המפתח?
יואב: לא יודע.
אבא (כועס): לא יודע אינה תשובה. אלף פעמים אמרתי לך לא לשכוח לקחת את המפתח.
יואב: אבל זה לא בכוונה.

רוב הילדים מתקשים לענות על שאלות "למה". הסיבה לכך היא שרבות משאלות ה"למה" נתפסות כהטחת אשמה. בנוסף, בחלק מהמקרים ההסבר לא קל ולא תמיד הילד מודע לו. למה אתה מציק לאחיך? למה שכחת מפתח? למה לא התכוננת למבחן? במרבית המקרים השאלה "למה" נתפסת יותר כהבעת כעס, מאשר כשאלה שניתן להשיב עליה תשובה שמקדמת לקראת הבנה או פתרון.

במקום לשאול למה — מוטב:
לנסות לבדוק עם עצמך או עם בן הזוג מדוע הילד שוכח מפתח (האם זו דרכו לומר אני עוד קטן? האם הוא חושש לחזור לבד לבית ריק? האם יש לו בעיה בתכנון ובהתארגנות?).
לנסות לשבת ולברר עם הילד מה הוא חושב שגורם לכך שהוא שוכח שוב ושוב את המפתח (ולא שוכח דברים אחרים) וכיצד ניתן לעזור לו לזכור זאת.

מהלך כפול זה יכול לעזור לצמצם את הבעיה, כיוון שאינו מסתפק בדחיקת הילד האשם לפינה, אלא מציע דיאלוג משותף שבו מנסים לברר את הסיבה לבעיה.

בכל מקרה שאנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים על עצמנו, יש לעשות אחד מן השניים: (1) לבדוק מדוע הילד לא משתף פעולה ו(2) לנסות לומר את הדברים בצורה אחרת.

"למה שוב שכחת ללכת לחוג שחמט? הרי אתה ביקשת שנרשום אותך לחוג?" במקום להציג כך את הדברים כדאי לעשות בירור יסודי יותר: האם הילד אמנם ביקש ללכת לחוג אך התאכזב? אולי מישהו מציק לו שם? אולי הוא אינו עומד בציפיות המורה? אולי התחרות קשה לו? אולי הוא חושש ללכת לבד? אולי צריך להעמיד שעון מעורר שיזכיר לו את השעה שבה צריך לצאת מהבית? אולי עומס השיעורים מונע ממנו ללכת? יש מגוון ערוצים ראויים לבדיקה. ספק אם הילד יֵדע להצביע בוודאות על התשובה, בלי בירור שאין בו כעס או אכזבה.

מורה: למה אתה בוכה?
תלמיד: הִכו אותי.
מורה: על מה הכו אותך?
תלמיד: על הגב ועל הראש.
מורה: אתה לא מבין, אני מתכוון — מה עשית?
תלמיד: מה יכולתי לעשות? צרחתי בקולי קולות3...

דוֿשיח יעיל לא יכול להתקיים כשהילד והמבוגר לא משדרים על אותו גל. זוהי דוגמה לדיאלוג לא יעיל, כאשר המורה מתכוון להבין מהי הסיבה שבגללה הִכו את התלמיד, ואילו התלמיד מתאר את הדרך שבה הִכו אותו ואת תגובתו.
ילד במצוקה, ילד בוכה, זקוק לפני הכול שיתייחסו למה שעובר עליו: לאירוע הקשה, לתגובתו, ולא לוועדת חקירה בסגנון מה עשית. חשוב לפני הכול להתייחס למצב הלחץ. בלי התייחסות כזאת, סיכויי הדיאלוג קטנים.

אימא: מה היה?
דני: היה כיף.
אימא: מדוע אינך משתף אותי?
דני: אוף, אמרתי לך, לא היה שום דבר מיוחד.

אמו של דני מבקשת להיות מעורבת בנעשה בגן, והילד בורח מן השיחה. מדוע?
ייתכן שדני עייף ורעב, ועד שלא נפתור את צרכיו המיידיים, לא נוכל לנהל עימו שיחות נפש. ייתכן שדני חושש שהשיחה תהפוך להטפת מוסר. אם יספר שהשתעמם בריכוז, אימא תכעס שלא הקשיב. אם יספר שרב עם מישהו, אימא תבקש לחקור מדוע, ולדני אין חשק לוועדת חקירה. כשילד לא אוהב להתחלק עימנו בחוויותיו, חשוב לבדוק אם איננו נתפסים יותר כמחנכים ופחות כמי שקודם מַקשיב לילד.

מבחינה התפתחותית מתקשים ילדים לענות על שאלות כלליות בנוסח "איך היה?". קל להם להתמקד בנושא קונקרטי, כמו "מה היה הכי כיף בריכוז היום?", שאלה שמרמזת שהאֵם לא מחפשת "בעיות". בדברים הנעימים קל יותר להיזכר, ואפשר לעזור לו להיזכר בהם. גם על שאלות קונקרטיות כמו: "אני רואה שידיך צבועות בירוק — מה צבעת בירוק?" קל יותר לילדים לענות.

כדאי להביא בחשבון שאם הילד אינו נענה לשיחה, כדאי לחזור לנושא בזמן אחר ובגישה שונה. אם אנו מתפתים לשאול שוב ושוב באותה תבנית, ההתנגדות של הילד תלך ותגבר.
זהו עיקרון מרכזי ביחסי אנוש — פטנט שלא עבד, גם לא יעבוד בהזדמנות אחרת. כך לגבי עונש שלא עזר, צורת פנייה שלא נענתה, הסבר שלא נקלט.
כדי לעודד את הילד לספר את מה שעבר עליו אפשר, למשל, להציע שהאֵם תספר לילד את הקורות אותה במהלך הבוקר. הדדיות זו נותנת לילד הרגשה שההורה אינו גורם הנמצא מעליו ובודק אותו, וקובעת נורמה של מעורבות הדדית באירועי היום.
יש ילדים שנעודד אותם לשוחח אם ניתן להם חופש בחירה רב יותר: "מתחשק לך לספר על מה דיברתם ב´ריכוז´ היום?" או "בבוקר, בשעה של הריכוז בגן, חשבתי בלב: מה עושה דני שלי עכשיו? הוא מצייר או מקשיב לסיפור?" המסר — שאימא חושבת על הילד גם בזמן שהוא נמצא בגן — הוא מסר חשוב. הצגה כזו של הדברים מקִלה על הילד להיפתח ולהגיב.
"פטנט" נוסף בארגז הכלים שלנו הוא משחק "חם—קר": ההורה "מנחש" מה היה בגן או ממה הילד נהנה במיוחד. ההורה סוקר פעילויות שונות שאולי היו בגן, הילד עונה "חם", "קר" או "פושר", ודרך המשחק מגיעים לשיחה פתוחה יותר.
הדיאלוג הבא לקוח מתוך "העקדה" שכתב חנוך לוין:

יצחק: אתה לא צריך להקשות על עצמך, פשוט קום ותניף עלי את הסכין...
אברהם: יפה מאוד יצחק, תכביד על אביך המסכן, תעשה לו מצב רוח, כאילו
לא מספיק לו גם ככה... אני יודע, הכי קל זה להאשים אותי... תטיל עלי את כל האשמה אם זה נוח לך. עלי, על האבא הזקן והשבור שלך... מה הגמול שאתה מקבל אחרי כל החיים והנשמה שאתה משקיע בבנים שלך...

על אף שהטקסט הלֵויני נשמע גרוטסקי ואבסורדי, לא פעם אנו משתמשים ב"סחיטה אמוציונלית" מסוג מקביל בבואנו בדרישות שונות כלפי הילדים. האב אברהם הופך את בנו יצחק לנאשם, ומשליך עליו את רגש האשמה שהוא חווה כדי להשתחרר ממנו. לתהליך "סחיטה אמוציונלית" שני היבטים:

ילדים חייבים להכיר להוריהם תודה על כל מה שעשו למענם ולכן צריכים לקבל את דרישותיהם, אפילו הבלתי סבירות. לדוגמה: "סבלתי מאבא שנים ארוכות ולא התגרשתי ´בגללך´, לכן אתה צריך לפצות אותי על כל השנים האלו". למרות שהילד לא ביקש שההורים שלו יתגרשו, הם עשו זאת כביכול למענו.

ההיפוך — כשבתהליך פסיכולוגי מורכב, הנאשם הופך למאשים. לדוגמה: האשמת ילד שההורים רבים בגללו, למרות שריב בין ההורים קשור לאי ההבנות ביניהם ואינו באשמת או באחריות הילד. במקום שהילד יאשים את ההורים על המתח שבו גדל, הוא הופך לנאשם — לגורם למתח.

"הלכתי לגן ´בית יעקב´, והדברים שהכי השפיעו עלי היו הסיפורים...", מספרת עדינה לאנתרופולוגית תמר אלאור5. "אמרו שמי שמדבר לשון הרע, אז הלשון שלו תהיה יותר ארוכה מהפה שלו, ואיך הייתי בטוחה שאני לא אוכל להכניס את הלשון לפה, אחרי שהייתי מדברת לשון הרע, זה נורא. למה שגננת תגיד דבר איום כזה?"

ואילו דודו טופז מספר על ילדותו כך: "באמצע המצח, במקום החיבור של הגבות, יש לי נקודת חן. פינטָלע אבא היה קורא לה (נקודה קטנה באידיש). ´הפינטלע הזאת היא סימן ההיכר שלך´, היה אבא אומר לי. ´כשאני מביט בה, אני יכול לקרוא את מחשבותיך. גם אם תנסה לבלף אותי לא תצליח, כי כשאני מביט בפינטלע אני רואה את כל האמת שבתוך הראש שלך´"6.

במטרה לחנך ילדים, משתמשים לעתים המבוגרים בדרכי איום המנצלות את תלותם של הילדים, את אמונתם שהמבוגר הוא כול יכול, ואת חשיבתם הבלתי בשלה שאינה יכולה לחשוף את אי האמת הנאמרת להם. המטרה, כביכול, נכונה: חינוך לאי אמירת לשון הרע (אצל עדינה) והימנעות משקר (אצל דודו). אבל דרך ההפחדה — תוך ניצול רגשי האשם שלהם והפחד שלהם לאבד את אהבת המבוגרים — אינה מצדיקה את המטרה.

דניאל (5) בקול רם: אימא, אני רוצה את הלחם.
אימא: דניאל, אל תצעקי, תורידי את הקול.
דניאל מורידה לרגע את קולה ושוב חוזרת לדבר בקול רם: אימא, יש עוד סלט?
אימא: דניאל, מדוע את מרימה את קולך?

מדוע ילדים צועקים?
אפשר לייחס את צעקותיהם למציאות הדרמתית ורבת הגירויים שבה אנו חיים. אנשים אינם מכבדים זה את פרטיותו של זה, מדברים בקול רם גם בנוכחות אחרים, מדברים בטלפון סלולרי באוטובוס, במסעדה, בספרייה ובבית הספר. ילדים לומדים, לעתים, שלמי שצועק מקשיבים יותר מאשר למי שמדבר בשקט.

לצעקות ילדים יכולה להיות גם סיבה פיזית: ילדים ששמיעתם נפגעה, בעיקר עקב דלקות אוזניים חוזרות, עלולים לצעוק כיוון שאינם שומעים עצמם טוב.
יש ילדים שצועקים כיוון שלפי הרגשתם "קולם לא נשמע". הם מרגישים שהוריהם עסוקים, אולי טרודים בטיפול בילד קטן/חולה/נכה/בעל צרכים מיוחדים, אולי מרוכזים במתח ביניהם או בעבודה. באופן סמלי הם צועקים כדי שיקשיבו להם.
לעתים, ילדים שיש להם בעיה בשליטה על הדחפים, צועקים: קשה להם לרסן תוקפנות או רגשות קשים אחרים, כמו למשל קנאה, והצעקה מעידה על קושי בשליטה גם בתחומים אחרים.

כיצד עוזרים לילד צועק?
הטפת מוסר בדרך כלל לא עוזרת. להפך, היא מכעיסה את הילד.
יש לנסות לבדוק אם אין סיבה פיזית או רגשית שניתן לאתֵר ולטפל בה. אם הבעיה רגשית, יש להניח שהתהליך יהיה ממושך.

ילדים, כמו מבוגרים, נוטים להתאים את דיבורם לדיבור של זה שמדבר איתם. כשמדברים איתם בקול שקט יש סיכוי שגם הם ינמיכו את הטון.
חשוב להקפיד להאזין לילד בקשב רב יותר, דווקא כאשר הוא מדבר בשקט. הילד ילמד מהניסיון המצטבר שלדיבור רועם אין יתרון.
וכמובן, יש חשיבות רבה גם למודל ההורי: הורים שצועקים זה על זה אינם מהווים מודל חיובי לשיחה תרבותית.

דן לאימא: דביר בן זונה, הוא לקח לי את הכדור.
אימא: אני לא מוכנה לשמוע מילים כאלו.
דן: אבל הוא באמת בן זונה, אשמתו...

בגיל הגן ילדים משתמשים ב"מילים גסות" וזאת מכמה סיבות:
הם לומדים שלמילים יש כוח רב: להעליב, לנצח, להרתיע, לגרום לילדים וגם למבוגרים להגיב.

הם בשלב שבו יש לילדים חשיבה מאגית, הם חושבים שקללה פירושה עונש ושהיא משפיעה על הקורבן.

סקרנותם לגבי "הדברים האסורים" גורמת להם להתעניין בהם דרך אוצר המילים המבטא אותם. גם סקרנותם לגבי הגוף והמיניות מכוונת אותם להכיר מילים שמבטאות "התמצאות" בתחומים אלו.

בתחומים רבים הם מבקשים לבדוק גבולות, כולל בתחום המילולי.

שימוש במילים אלו גורם להם להרגיש גדולים.

כאשר ילדים משתמשים בקללות "מיניות" ניתן לנצל את ההזדמנות כדי לטפל בנושא המיני בקור רוח, שהרי אנו מתכוונים לשדר שקללות מיניות אסורות, ולא להעביר מסר שמין אסור בדיבור.

לכן, כשילד אומר "בן זונה", "כוס אמו", "על הזין שלו" ועוד, ניתן להסביר את המושגים ולהרחיב לכיוון שאנו מעוניינים. לעתים קרובות עצם הבנת המושג, גם בלי הטפת מוסר, מספיקה כדי שהילד לא יהיה מעוניין להשתמש בו.

במקביל, אפשר להעביר את המסר העקרוני לא לנבל את הפה. לקללה המופנית כלפי מבוגרים נוסף גם ממד של קבלת סמכות המבוגר, והיא דורשת התייחסות גם בממד זה. המסר המועבר צריך להיות: אני לא מרשה לך לדבר אלי כך, ובוא תסביר לי מדוע אתה כועס.

לסיכום, כמה עקרונות לדיאלוג עם ילדים:
דיאלוג משפיע הוא דיאלוג שבו כל אחד מהצדדים מביע את מה שהוא מרגיש וחושב, ומרגיש שהאחר קשוב לו. זהו דיאלוג שמקדם את שני הצדדים לעבר פתרון או הבנה טובה יותר.

דיאלוג יעיל מבוסס על הקשבה לכל מה שאומר הילד. לא על דעות קדומות, אין לדבר בשמו של הילד, אין להטיף לו מוסר, ולא לתקן לו טעויות בעברית או לברר עובדות כמו במשפט.

דיאלוג אפקטיבי מתייחס למה שמרגיש המבוגר וגם למה שמרגיש הילד, ולא רק להרגשת אחד הצדדים.

דיאלוג אפקטיבי מביא בחשבון את גיל הילד, ובהתאם לכך מודע לחשיבה מאגית, אמירות סוגסטיביות, קושי להתייחס ל"קטגוריית על" מוכללת, קושי במעקב אחרי שפע מידע, גישה סובייקטיבית, אגוצנטריות יַלְדית וקושי להיות מודע.

לגמישות יש השפעה רבה על קיום דיאלוג אפקטיבי. לנוקשות, שבמהלכה חוזרים על אותם דברים, אין ערך. גמישות תבוא לידי ביטוי גם בהתאמת הדיאלוג לכל אחד מילדי המשפחה, השונים זה מזה גם אם גדלו באותו בית

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

דיאלוג עם ילדים - עדנה כצנלסון

ספרים בספטמבר 2012 | ספרים באוגוסט 2012 | ספרים ביולי 2012 | ספרים ביוני 2012 | ספרים במאי 2012 | ספרים באפריל 2012 | ספרים במרץ 2012 | ספרים בפברואר 2012 | ספרים בינואר 2012 | ספרים בדצמבר 2011 | ספרים בנובמבר 2011 | ספרים באוקטובר 2011 | ספרים בספטמבר 2011 | ספרים באוגוסט 2011 | ספרים ביולי 2011 | ספרים ביוני 2011 | ספרים במאי 2011 | ספרים באפריל 2011 | ספרים במרץ 2011 | ספרים בפברואר 2011 | ספרים בינואר 2011 | ספרים בדצמבר 2010 | ספרים בנובמבר 2010 |