Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

1967 - והארץ שינתה את פניה
מאת: תום שגב

ההוצאה:

כתר הוצאה לאור

תמציתו של הסיפור הזה בשתי בדיחות. באחת, שנולדה לפני מלחמת ששת הימים, סופר על שלט התלוי ליד שער היציאה בנמל התעופה בלוד ובו בקשה שאחרון הנוטשים את הארץ יכבה את האור. השנייה נולדה אחרי המלחמה: מעשה בשני קציני צה``ל השוקלים בדעתם כיצד להעביר את היום. אולי נכבוש את קהיר, מציע האחד, וחברו משיב: ומה נעשה אחרי הצהריים?

ספר זה מגולל את סיפורה של 1967 כפי שלא סופר עד כה. אין זה עוד ספר על המלחמה. תום שגב כותב בסגנון מרתק ומפתיע.

הוא מספר גם איך חיו הישראלים, היכן גרו, מה קנו, מה לבשו, מה אכלו ובעיקר – איך הרגישו באחת השנים הגורליות ביותר בתולדות המדינה.

1967 - והארץ שינתה את פניה
שתפו אותי

התוצאה היא דרמה אנושית ופוליטית כובשת ומציתת דמיון. זהו ספרו השישי של שגב. הוא יוצא בתום חמש שנות מחקר ב-25 ארכיונים ועיון באלפי מכתבים פרטיים, יומנים אישיים, וכן פרוטוקולים שנרשמו בישיבות הממשלה והמטכ``ל ולא פורסמו עד כה.

תום שגב כותב בעיתון ´הארץ´. יליד ירושלים (1945), בוגר האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בוסטון, דוקטור להיסטוריה.

בין ספריו הקודמים: ``1949 – הישראלים הראשונים``, ``המיליון השביעי – הישראלים והשואה`` ו``ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט``. ספריו, המצטרפים למעין ביוגרפיה של המדינה, משנים את מה שישראלים יודעים על עצמם; הספרים ראו אור עד כה בשבע שפות.

באדיבות כתר הוצאה לאור אנו מביאים לפניכם את
ההקדמה והפרק הראשון מתוך - "1967 - והארץ שינתה פניה"

הקדמה
גיבורים

1. יחיעם

ב-5 ביוני 1966, בשעות הערב, הדליק יוסף ויץ שני נרות לזכר בנו, יחיעם, במלאת 20 שנה לנפילתו. ויץ, אז בן 76, היה היערן הראשי של התנועה הציונית. קרוב לשישים שנה היה יושב בארץ-ישראל, ובימיו נטעה הקרן הקיימת עשרות מיליוני עצים. ויץ בא מרוסיה בהיותו בן 18; הוא התחיל את חייו בארץ כפועל חקלאי והתקדם עם השנים, עד שהיה לאחד ממנהלי הקרן. הוא עסק גם בתכנון יישובים חדשים ונחשב לאחד האבות המייסדים של המדינה; בערוב ימיו כתב סיפורי ילדים. בעודו יושב אצל נרות הזיכרון שהדליק, עיין ויץ בכמה מכתבים שכתב בנו; יחיעם שלו, רשם ביומנו, הביט אליו מתוך תמונתו שעל הקיר, עצוב ומחייך.

יחיעם קיבל את שמו בסערת מלחמה ותקווה. הוא נולד באחת המושבות הציוניות הראשונות, יבנאל שבגליל התחתון, באוקטובר 1918. צבאו של הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי היה משלים באותה תקופה את כיבוש הארץ מידי התורכים; פרשיו הגיעו לאזור יבנאל בליל לידתו של הילד. כעבור שמונה ימים שמע ויץ לראשונה על ההצהרה שפרסם שר החוץ הבריטי, בלפור, ובה תמיכה בשאיפת התנועה הציונית לכונן בארץ-ישראל "בית לאומי", כלומר מדינה ליהודים. הצהרת בלפור פורסמה כעשרה חודשים קודם לכן, אך ויץ לא שמע עליה, מפני שהגליל התחתון עוד היה נתון בשליטת התורכים ומנותק משטחי הכיבוש הבריטי.

ויץ ושכניו לא ידעו את נפשם מרוב אושר כשנודע להם על ההצהרה; כשבאו לטקס ברית המילה - "חזון הגאולה הקרובה" היה מפעם בלבותיהם: "באור עיניהם ובמצהלות פיהם נישאה הברכה - יחי עם ישראל בארצו", כתב ויץ. כששאל המוהל לשמו של הרך הנולד צעק מישהו מהאורחים "יחיעם, יחיעם!" וכך קיבל הילד את שמו, "סמל ואות לברית שנכרתה בין העם האנגלי והעם העברי לתקומתו בארצו", כדברי ויץ. הוא לא יכול להעלות על דעתו שם פטריוטי יותר; איש לא נקרא כך לפני כן.

יחיעם גדל בירושלים. אביו נמנה עם מקימיה של שכונת מגורים נינוחה ומרוחקת במערב העיר, בית הכרם: בתי אבן טובלים בירק, עם גגות רעפים אדומים וביניהם עצי אורן וברוש. בגינות פרחו נרקיסים ורקפות; ליוסף ויץ היה גם עץ דובדבן. תושבי השכונה היו מחנכים את ילדיהם לנאמנות ציונית ולחלוציות מנהיגה, ברוחה של תרבות אירופה, לקראת החיים ב'בית הלאומי' המיוחל.

יחיעם למד בגימנסיה העברית, שם למדו רבים מילדי האליטה המכוננת של ישראל, והיה תלמיד טוב; פעם התלונן על כך שמוריו אינם עושים די כדי להכין את התלמידים לקראת השירות למען המולדת. הצעיר הנאה והכריזמטי הצטרף לתנועת נוער סוציאליסטית, 'השומר הצעיר', וכמקובל על בני נוער רבים הכשיר את עצמו לעבודה בקיבוץ.

המרד הערבי נגד הבריטים והציונים פרץ ב-1936, כשהיה יחיעם כבן 18, והוא "נכנס לשורה", כפי שכתב אביו, כלומר לארגון ה'הגנה', הזרוע הצבאית הגדולה ביותר של הציבור היהודי בארץ. "דומה שהשקט מתחיל לפוקדו", כתב אביו: "האם מצא את עצמו?" כנראה שלא: עוד מעט יצא יחיעם לאוניברסיטת לונדון, ללמוד כימיה ובוטניקה. "אני מתאהב והולך בלונדון", כתב להוריו. אך בפרוץ מלחמת העולם השנייה חזר הביתה והתגייס שוב, הפעם לפלמ"ח, 'צבא הקבע', של ה'הגנה'.

הוא אומן לפעולות נגד הבריטים: אלה שינו בינתיים את מדיניותם כדי לזכות בתמיכת הערבים ומנעו מנרדפי הנאצים ופליטי השואה להתיישב בארץ. בלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946 פשטו יחידות פלמ"ח על אחד-עשר גשרים והרסו עשרה מהם; זה היה 'ליל הגשרים'. יחיעם נהרג ליד גשר אכזיב שבצפון. אביו קרא על הפעולה בעיתון וכעבור שעות אחדות הוזעק בטלפון לבית החולים בחיפה. הוא ביקש לראות את הגופה של בנו: "גיליתי קצה הסדין וראיתי את בלוריתו ואת מצחו", כתב אחר כך: "והבלורית פרועה וחיה והמצח חלק ומהורהר. הנה יחיעם, נדם לנצח".

הוא נקבר כפי שחי, כבנו של אביו, דמות בולטת בחברה קטנה מאוד: כמעט הכול הכירו את כולם ורבים היו קשורים גם בקשרי משפחה. "ירושלים העברית ליוותה אתמול ברבבותיה למנוחות את יחיעם, בנו של יוסף ויץ", מסר העיתון 'דבר'; הגופה היתה עטופה בדגל הלאום. יחד עם יחיעם ויץ נהרגו ב'ליל הגשרים' עוד שלושה-עשר איש, אך גופותיהם התפוצצו לרסיסים; הלווייתו כמו הפכה בכך להלווייתם. הציבור נקרא להשתתף: בחיפה, שם החלה ההלוויה, שבתה כל מלאכה, נעצרה התחבורה, נסגרו בתי הספר. בירושלים התקשה המסע להבקיע לו דרך, כה רבים הצטופפו סביב הארון. הוא נטמן בהר הזיתים.

ויץ חלק את כאבו עם היומן שלו: "הבן האהוב איננו! ואין להשלים עם זאת, והאם באמת איננו? הרי הוא חי בכל פינה שבבית; הוא עולה וצומח ליד כל עץ וכל צמח; הוא משתקף מכל ספר, מכל שורה, גם ברגע זה[...] אני שומע את קולו, שומע את ה'שלום' האחרון, החטוף, בצאתו מהבית. והוא משתלב בכל מחשבה וגם מפסיק אותה. קשה לי לכתוב, עלי לבכות אותו, ואת רמה". רֶמָה סמסונוב היתה אשתו של יחיעם; בת למשפחה ותיקה בחדרה, היא התפרסמה אחר כך כזמרת סופרן. "שני צעירים, תמירים, זקופים, יפים, טובים, שיכולתי לקוות מהם רבות", כתב ויץ.

הוא האשים את עצמו: "מדוע לא ליוויתיו?[...] אילו ליוויתיו אולי לא היה ניזוק?" והוא נדלק ב"תשוקה בוערת" לדעת איך בדיוק נהרג יחיעם, כיצד נפגע והיכן, איך עברו עליו הרגעים האחרונים, מה אמר בסוף. החברים מסרו לו את המילים האחרונות של בנו וכן, היה בהן אלמנט הרואי של הקרבה למען המולדת: "אבוד אני[...] המשיכו בפעולה", או: "אני גמרתי - אתם תמשיכו" וגם: "שִמרו על רמה". האב כאילו נפגע: "בלי שלום להורים השכולים?" אך אולי לא הספיקו לו הכוחות.

בתארו את ההתמודדות עם כאבו, כתב ויץ: "נפשי קרועה לשניים, הכלל והפרט". ההשתתפות ההמונית באבלו הקלה עליו: הפומביות כמו חצצה, לפחות בהתחלה, בינו לבין הכאב האמיתי, הפרטי, וכאילו הוטלה עליו לפתע משימה ציבורית, להיות אב שכול. "כל העם בחיפה ובירושלים ליוו", כתב ביומנו, "והמון מכל החוגים היה נוהר לביתי לנחמני. אומרים קורבן העם הוא". זה נתן למוות ממד לאומי והיסטורי.

אחד העיתונים כתב: "אין אנו מטפחים את פולחן הקורבנות, אך כל קורבן כיחיעם ויץ יקר הוא לנו שבעתיים. לא רק מפני שכך חי, אלא גם מפני שכך נפל". בין הבאים היה בכיר המנהיגים הציונים ששהו אז בארץ, משה שרתוק, הוא משה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל; הוא אמר לוויץ שיחיעם הלך בדרך הנכונה ומילא "חובה קדושה".

ויץ אימץ את דברי שרתוק: "גם אני אמרתי זאת: כוח נחוץ לנו, להראותו לגויים הרשעים. גם כלפי הערבים וגם כלפי הבריטים. ויחיעם הלך בדרך זאת. הוא האמין בה. הוא התמסר לה. הכול מעריצים אותו". האב היה מודע לאירוניה שליוותה את נפילת בנו בפעולה נגד הבריטים: דווקא הוא, שנולד עם הצהרת בלפור והתבגר אל תוך ימי 'הבית הלאומי' שהלך ונבנה בתקווה כה גדולה, בחסות האימפריה.

בשעת ההלוויה הציג ויץ לשרתוק, אמנם "בלחישה", את השאלה הקשה ביותר שאב שכול יכול להציג למנהיג לאומי: "האם היה צורך במעשה זה? ומה התועלת בו?" שרתוק, עיניו לדברי ויץ "טובות ומלטפות", השיב לו מה שוויץ חש צורך לשמוע: כן, הפעולה נגד הגשרים היתה נחוצה, היא מקרבת אותנו למטרתנו. "נטפים רכים נגעו בלב המאובן", הגיב ויץ.

הוא התייסר באותה שאלה מדי שנה בשנה ותמיד חזר ואמר לעצמו שבנו לא נהרג לשווא. עיבוד האדמה והנכונות למות למענה היו בעיניו ערכים שאיששו את זכותם של היהודים על הארץ. בתוך כך יצר במחשבתו אחדות בין בנו המת לבין הארץ, והיא ארץ-ישראל כולה: "אני יוצא לשוט בארץ", כתב פעם, "ובנושמי את נשימת שלמותה של ארצי מגבול לגבול ושל העם היושב בה ונאחז בה, הוא עמי, אזי נשמעת בת קול מנחמת ואומרת - כן, זה היה צריך ויש לו גמול: הבן והבנים, הנה הם נשקפים מים ומיבשה, מהר ומעמק, משדה ומגן, משיח ומעץ. הם בעם ובארץ וככל ששני אלה גברו ויהיו לאחד, גדול וחזק, כן ירונן זכרם בפי דור ודור. זכר כל הבנים".

כך היה יחיעם למיתוס לאומי, סמל לדורו, דמותו נטועה באדמת הארץ ובמאבק העברי לעצמאות; ס' יזהר, דודנו, תיאר אותו כ"אילן בהדרו". המיתוס נקלט מהר. יחיעם תואר כבן דור שנשם את "אווירה החופשי" של הארץ ולמד לאהוב אותה, לבנותה ולהילחם עליה: "[...]דור זה הקים מתוכו את בחירי החלוצים, כובשי השממה ומגיניה; דור זה, זקוף קומה ובן-חורין - זרו לו הגולה וסימני הלוואי שלה", שיבחו אותו. משה דיין שנולד כשלוש שנים לפניו, יגאל אלון שנולד באותה שנה, ויצחק רבין שנולד כארבע שנים אחריו, שלושתם השתייכו אל הדור הזה וכמוהם רבים מהאישים שהנהיגו את החברה הישראלית ועיצבו את תרבותה. דמותו של ויץ היתה אמורה לסמל את ה'עברי החדש' שרבים ממנהיגי התנועה הציונית קיוו לברוא בארץ-ישראל, היפוכו של 'היהודי הישן', בן הגולה, שביזו; הם ראו בו 'אדם חדש'.

יחיעם הניח מכתבים שפורסמו אחרי מותו ובהם הגדיר עצמו כציוני וכסוציאליסט, ברוחו של אביו, נוטה, כמו רבים מבני דורו, להמשיך בדרך שסללו ההורים. מבקר ספרות אחד שיבח את "העצב היהודי עתיק-היומין" שהשתקף ממכתביו. הנה לבטי הזהות בין היהודי הישן לעברי החדש; לבטים אלה עמדו במרכז השיח הציבורי בישראל עוד שנים רבות לאחר מותו. לימים פורסמו מכתבים של רבים מהנופלים במערכות ישראל. לצד המאמץ להנציח את הכותבים, פורסמו מכתביהם לא אחת גם כמסר חינוכי שראוי לחיות לאורו.

שלושה חודשים אחרי 'ליל הגשרים' נסע יוסף ויץ אל הכפר הערבי א-זיב, שמצפון לעכו, וצפה מרחוק אל המקום שנהרג בו יחיעם. "לא יכולתי לגשת ולהשתטח עליו ולחפש אחרי נטפי דמו שהאדמה ספגתם", כתב. בהשקיפו מזרחה ראה את שרידיה של קלעת ג'דין, או 'מצודת הגיבורים', מגדל אבן צלבני נישא ומרשים שהיה לאחד המאחזים של דאהר אל-עמר, שליט הגליל. השמש שקעה, המגדל היה "מבהיק ורומז לכל הסביבה, עד חיפה". ואז ידע ויץ ונדר נדר: זו תהיה המצבה. שם צריך לקום יישוב עברי חלוצי, להגנה, לייעור ולחקלאות. "המבצר יחודש ויהיה שלנו" כתב, "ועליו יתנוסס השם יחיעם, כסמל התום והמסירות וההקרבה ולידו נר-תמיד שיפיץ אור למרחקים". במפעל זה, אמר ויץ לרוחמה אשתו, עליהם למצוא ניחומים. כך קם הקיבוץ יחיעם.

לקראת יום השנה החמישי לנפילת בנם פרסמו יוסף ורוחמה ויץ מודעה: הם ביקשו מהורי הילדים שנתנו לבניהם את השם יחיעם להביאם למפגש, לרגל נטיעת חורש זיכרון ליד קיבוץ שנקרא גם הוא על שם מתיישבים שנהרגו בידי ערבים - מעלה החמישה, בדרך לירושלים. בעקבות המודעה הגיעו אליהם עשרות מכתבים, בהם אחד מלינקולן שבמדינת נברסקה, ארצות הברית. זה היה מפגש ססגוני; כשני תריסרים של זאטוטים נרגשים ומסורקים למשעי, אחד בחליפת מלחים, הצטופפו סביב אבא ואמא של יחיעם הראשון, הצטלמו למזכרת.

הם היו ילדי החלום של המדינה, רובם בני דור ראשון בישראל: רק מעטים מהוריהם נולדו בארץ. רובם באו ממזרח אירופה; שני אבות באו מתורכיה, אמא אחת מגרמניה: עורך דין ועקרת בית, שרברב ופקידה, מהנדס מכונות, נהג וחנווני. אביו של יחיעם אחד היה פקיד במשרד ממשלתי, הוריו של אחר ייסדו מושב בגליל והיו חקלאים; אחד היה חלוץ שהחל את דרכו כפועל בניין. חלקם שירתו בארגוני ההגנה השונים, גם בצה"ל.

מזדהים עם הממסד הישראלי החדש קראו רובם את 'דבר', העיתון היומי של ההסתדרות שביטא את עמדות 'מפלגת פועלי ארץ-ישראל' (מפא"י), היא מפלגת השלטון, אז עוד בראשות דוד בן-גוריון; ליחיעם שלהם קנו עוד מעט את 'דבר לילדים'. הם יכלו להניח שבנם ימצא בישראל את אושרו ואת רווחתו; היה להם יסוד גם לתקווה שחייו יהיו טובים יותר מחייהם, בסביבה עברית, חילונית ובטוחה: יהודי שלא יירדף עוד. הילדים ידעו שהם קרויים על שם גיבור; מקצתם גדלו בתחושה ששמם מעמיס עליהם אחריות פטריוטית.

בעודם בחיתוליהם נגרר שמו של יחיעם ויץ אל הוויכוח על התוכנית לחלק את הארץ לשתי מדינות, האחת יהודית והאחת ערבית, על פי המפה שקבעה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. רוב היהודים שהתגוררו אז בארץ הסכימו עם החלטת העצרת, רבים התלהבו ממנה. היו שהתנגדו לחלוקה, כי רצו שהמדינה תשלוט בארץ-ישראל כולה. בתוך כך פרסמו כרוז ובו נאמר: "לנו תהיה מדינה - אך יחיעם יישאר בחוץ". כי על פי תוכנית החלוקה, הקיבוץ יחיעם היה אמור להישאר בתחומי המדינה הערבית. העיתון 'הארץ' העיר על כך שגם קברו של דוד המלך, על הר ציון שבירושלים, יישאר מחוץ לתחומי המדינה ויחיעם יחכה אפוא בחברתו המכובדת של המלך: על פי מפת החלוקה נועדה ירושלים להיות יחידה נפרדת, תחת שלטון בינלאומי.

בסוף 1947 החלה המלחמה שהביאה להקמתה של מדינת ישראל, ובתחומיה גם יחיעם, גם מערב ירושלים ועוד שטחים שלא נועדו לה על פי תוכנית החלוקה. יוסף ויץ האמין שהצלחת המפעל הציוני מחייבת את העברת הערבים מארץ-ישראל אל הארצות השכנות; במלחמה ואחריה היה מעורב בגירוש ערבים משטחים שכבש צה"ל, במניעת שובם של פליטים ובהעברתם הכפויה של ערבים ממקום למקום בתוך תחומי המדינה. בשנות החמישים היה מעורב בניסיונות לעודד הגירת ערבים ישראלים לחו"ל. הוא המשיך להאמין ב'טרנספר' עד סוף ימיו.

הסכמי שביתת הנשק נקבעו ב-1949; הגבולות סומנו על המפות בקו ירוק. הגדה המערבית של הירדן ומזרח ירושלים עברו לשליטתה של ממלכת ירדן; גם הר הזיתים נשאר מחוץ לשטח ישראל ויוסף ויץ לא יכול עוד לעלות לקבר בנו. רצועת עזה עברה לשליטת מצרים.

ישראלים רבים סירבו לוותר על החלום הציוני, קיוו ליום שבו תשב ישראל משני עברי הירדן; בן-גוריון ופוליטיקאים ישראלים אחרים, וכן אחדים מאלופי צה"ל, לא הוציאו מכלל אפשרות פעולה צבאית להרחבת שטח המדינה אל מעבר לקו הירוק. אך השאלה לא עמדה לדיון בכל יום; רוב הישראלים לא נתנו את דעתם לאפשרות שהגבול ישתנה וישראל גם חזרה והצהירה שהיא רוצה בשלום, על בסיס המצב הקיים.

אך רוב הישראלים גם לא האמינו שהמלחמה האחרונה מאחוריהם: "בצער, כמעט מתוך נטייה פנימית, המתינו הישראלים למלחמה הבאה, כמו לביקורה הצפוי של חותנת מוגיעה וטורדנית", כתב עמוס אילון. רובם האמינו כי הערבים לא ויתרו על חלומם לחסל את ישראל וכי אין מה להציע להם כדי שיכירו בה ויעשו שלום אִתה. עם זאת, הם האמינו שהזמן פועל לטובתה של ישראל והניחו שככל שתתחזק - יסתגלו הערבים למציאות.

כשאמרו הישראלים "ערבים", הם התכוונו בעיקר למצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק; לא לפלסטינים. מאז שברחו וגורשו במלחמת העצמאות חדלו הפלסטינים להיחשב כחלק מכוחות האויב והוזכרו כמעט רק כמטרד דיפלומטי: פליטים שעניינם עלה אחת לשנה לדיון באו"ם. גם פעולות הטרור יוחסו על פי רוב למדינות ערב, לא למאבקם הלאומי של הפלסטינים. שביתת הנשק הופרה במעשי טרור ותקריות גבול לאין ספור, ובשנת 1956 נערך 'סיבוב שני' בין ישראל למצרים: מבצע סיני.

רוב היחיעמים לא יכלו לזכור את מלחמת העצמאות; במבצע סיני למדו בבית הספר היסודי. הם התגייסו ב-1964 ומקצתם נמנו ב-1966 עם מתגייסי המחזור הראשון של ילדי המדינה; זה היה מובן מאליו, חלק משגרת חיים אשר רוב הישראלים לא חשבו שיש בכוחם לשנות. "הייתי תלמיד בסוף י"א, וכל מה שהעסיק אותי באותו זמן היה לאן אלך בצבא", נזכר לימים אחד היחיעמים. המלחמה שלהם היתה מלחמת ששת הימים.

החל באמצע שנות השישים פעלו אנשי הארגון אל-פתח נגד מטרות צבאיות ואזרחיות בישראל; הם ראו בפעילותם המשך ישיר לתבוסתם ב-1948. המלחמה שפרצה ביוני 1967 היתה, אכן, סיבוב נוסף בעימות בין הישראלים לפלסטינים. רבים מהמחבלים שחדרו לישראל באו משטח סוריה. על רקע זה גברה המתיחות בין סוריה לישראל וב-7 באפריל הפילו מטוסי חיל האוויר שישה מטוסים של חיל האוויר הסורי. אזהרות ואיומים שנשמעו בישראל לקראת יום העצמאות יצרו את הרושם שישראל קרובה לתקוף את סוריה, שהיה לה הסכם הגנה עם מצרים. באמצע מאי החליטו המצרים להתערב והחלו להזרים כוחות צבא לסיני.

התיאור התמציתי ביותר של התפתחות זו שמור בפרוטוקול הממשלה מ-16 במאי 1967; הדובר הוא ראש הממשלה לוי אשכול עצמו: "על רקע הידיעות והפניות שהגיעו למצרים מסוריה באשר לכוננות ישראל לפעולה נרחבת כנגד סוריה, על רקע ההצהרות והאזהרות הישראליות בימים האחרונים, ועל רקע המצב הקשה בו נמצאה מצרים למחרת ה-7 באפריל, התגבשה החלטה מצרית לפיה אין ביכולתה לשבת באפס מעשה". אשכול העריך כי כוונת המצרים להרתיע את ישראל מפני מימוש איומה כלפי סוריה. המלחמה בחזית המצרית התפשטה לחזיתות ירדן וסוריה.

האירועים הבינלאומיים שהובילו למלחמה, מהלכה ותוצאותיה נחקרו ותוארו לא אחת, אך שאלות רבות נותרו פתוחות. בתוך כך יש להבחין בין המלחמה נגד מצרים לבין המלחמות נגד ירדן וסוריה. הראשונה שיקפה רפיון רוח ותחושה של חוסר אונים; שתי האחרות שיקפו עוצמה והתלהבות משיחית. כדי להבין מדוע פרצו המלחמות אין די בהכרת הרקע המדיני והצבאי שלהן; יש להכיר את הישראלים ואת רעידת האדמה הנפשית, הפוליטית והערכית שפקדה אותם החל ב-1966.

2. איבי

באמצע שנות השישים הצטיירה ישראל כאחד מסיפורי ההצלחה המרשימים של המאה העשרים: בצדק עוררה את גאוות תושביה והפיחה בהם תקווה גדולה; רבים מהם נשמו בחמדה את רוח ה'סיקסטיז', שנשבה בעיקר בתל אביב.

רוב המכוניות שחלפו ברחוב דיזנגוף היו מתוצרת אירופה ואמריקה, אך אחת מכל ארבע מכוניות חדשות הורכבה בישראל. הדגמים נשאו שמות עבריים - 'כרמל', 'גלבוע', 'סוסיתא', והיתה גם 'סברה', מכונית ספורט מציתת דמיון. באמצע שנות השישים החלו להרכיב בארץ את ה'קונטסה', מכונית נוסעים משפחתית מתוצרת 'הינו', יפן. עיצובה הזכיר מכוניות אמריקניות, המנוע היה מאחור. היא שווקה כמו היתה ברכישתה איזו חובה חברתית: "למה עוד אין לך קונטסה?"

שגריר ארצות הברית תיאר את תעשיית הרכב המקומית כ"אחד הנסים של ישראל". ספק פנטזיה תמימה ספק הרפתקה מגלומנית, היא נשארה ללא המשך; אך בעודה קיימת היתה גם היא חלק מחלום ישראלי חדש שנולד ב'עיר העברית הראשונה', סביב כיכר עגולה עם מזרקת מים, ספסלי עץ ודקלים.

דיזנגוף היה יותר מרחוב: זה היה אידיאל תרבותי וחברתי, שאף העשיר את השפה העברית בפועל חדש, פרי המצאתו של שבועון פופולרי, 'העולם הזה'; כשאמרו שהולכים "להיזדנגף" התכוונו שיוצאים לראות ולהיראות בהווי עירוני חדשני וחילוני, עורגים ללונדון ולניו יורק. שוחרי מותרות מצאו בדיזנגוף את חנויות הבגדים והנעליים היקרות ביותר, עם דגמי האופנה האחרונה של מילנו ופריז.

על המדרכות ניצבו שולחנות קפה. ב'כסית' ישבו סופרים ומשוררים, עיתונאים ושחקנים ומעצבי תרבות אחרים. לא היה עליהם להרחיק לכת: כאן, במרכז תל אביב, התמקדה העשייה התרבותית של ישראל. כאן היו אולמות התיאטרון והקונצרטים, המוזיאונים ומערכות העיתונים; כאן הקרינו את הסרטים החדשים ביותר וגלגלו רעיונות חתרניים.

אורי זוהר, שחקן ובמאי סרטים, עמוס קינן, עיתונאי, ויגאל תומרקין, פסל, חתמו על מכתב לאשכול ובו הודיעו לו כי החליטו להפר את החוק ולהיכנס לשטחי הממשל הצבאי הסגורים, להזדהות עם מאבקם של ערביי ישראל שהיו נתונים מאז 1948 תחת הגבלות שונות. זה היה מאבק על זכויות אזרח, בדומה למאבקים שהתנהלו נגד האפליה הגזעית בארצות הברית.

תל אביב שידרה נינוחות ים-תיכונית, אך רבים מבאי בתי הקפה שהגיעו לעיר בשנות העשרים של המאה העשרים באו ממזרח אירופה; בשנות השישים רבים מהם עוד דיברו ביניהם רוסית, פולנית ויידיש. בשנות השלושים הגיעו פליטים ממרכז אירופה; רבים מהם עוד דיברו גרמנית. לקראת ערב היה הקהל מתחלף ובאו אנשים צעירים יותר, רבים מהם ילידי הארץ. קפה 'רוואל' נחשב למקום שרואים בו חתיכות ו'גברברים', עוד חידוש לשוני מתוצרת 'העולם הזה': רבים מהם באו על קטנועי 'וספה' ו'למברטה' מתוצרת איטליה. אורי זוהר מיקם ב'רוואל' כמה מהתמונות של 'חור בלבנה', סרט סאטירי אשר הלעיג לראשונה על עיקרי ההוויה הציונית. לא הרחק משם היתה המזללה של איש שהכול קראו לו אייבי; המקום שלו נקרא 'קליפורניה'; פופולרי בין פוליטיקאים ואלופי צה"ל, הוא הציע את ההמבורגר הישראלי הראשון.

אייבי נתן היה איש שרבים חיבבו, בצדק; כי היה שוחר-טוב ולא רבים התייחסו אליו במלוא הרצינות, אף זאת בצדק; כי היה איש תמים, ככל הנראה מתקשה להתבגר. יליד איראן, הוא היה בנו של סוחר אריגים אמיד ושומר מסורת שדיבר עם בני משפחתו אנגלית. בהיותו כבן שש נשלח אייבי ללימודים בבית ספר קתולי בבומביי שבהודו, ואחר כך עברו לשם גם שאר בני המשפחה. החינוך שקיבל בבית אביו נועד להחדיר בו ציונות ללא פשרה. בתוך כך לימדוהו לשיר "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן", בעברית; איש לא טרח להסביר לו את פשר המילים.

עם סיום לימודיו התיכוניים התלבט אם להיות עורך דין או שחקן והחליט לבסוף שיהיה טייס; הוא התגייס לחיל האוויר ההודי. ב-1948 היה לאחד מראשוני הטייסים בחיל האוויר הישראלי ובמלחמת העצמאות הפציץ כמה כפרים ערביים. פעם הזדמן לו לסייר בין חורבותיו של אחד הכפרים האלה, סעסע שבצפון. המקום היה עזוב, רוב הבתים הרוסים. בין ההריסות הבחין אייבי בגוויות חרוכות. "נתקפתי דכדוך עמוק", סיפר לימים: "יותר ויותר התחלתי להיות מוטרד ממה שהמלחמה מעוללת לאנשים". הוא השתתף גם בהתקפה אווירית על 'כיס פלוג'ה', מאחז מצרי ליד הקיבוץ נגבה שבדרום. אחד הקצינים המצרים שניצלו מאותה התקפה היה גמאל עבד אל-נאצר, לימים נשיא מצרים.

בתום המלחמה מצא אייבי עבודה כטייס בחברת 'אל על', אך פוטר ופתח את 'קליפורניה'. גבר יפה תואר, שופע קסם אישי, הוא התחתן, הוליד בת, התגרש ושקד על פיתוח דימויו כפלייבוי רומנטיקן, אמיד ונדיב לב המאמין בעולם טוב יותר; הוא הִרבה לתרום מכספו למימון מטרות נעלות.

שנים אחדות קודם לכן הנהיג חיל האוויר את הסיסמה "הטובים לטיס"; הסיסמה עוררה מחלוקת, אך נקלטה היטב. עברו של אייבי כטייס במלחמת העצמאות הקנה לו מקום בין ה'טובים'; מטוס פרטי, גם אם חכור, היה חידוש מלהיב ואייבי הצטייר כאביר חלומות, ללא גבולות. מול ערכי העבודה של הציונים הראשונים, הכלכלה הסוציאליסטית שהנהיגו והאידיאולוגיה הלאומית שטיפחו, מפארים את החקלאי בקיבוץ, בזים למצליחן הפרטי בעיר - מול כל אלה הצטייר אייבי כאחד הסוכנים הראשונים של תרבות אמריקה שהחלה לחדור לישראל. ככל שהקיף עצמו בנשים זוהרות הוא הצטייר כאיש נועז ששובר את כבלי הנורמה, גם אם לא ממש מהפכן. ילד-בן-40 הוא גם אימץ לו תכלית חיים: לעשות שלום. לקראת הבחירות שנקבעו לנובמבר 1965 פיתוהו ידידיו לרוץ לכנסת; במצעו הבטיח אייבי לטוס למצרים ולדבר עם נאצר.

כנציג 'האזרח הקטן' הבטיח אייבי בין היתר לפעול להפרטת שירותים שעוד נתונים היו אז בשליטת המפלגות ומנגנוני המדינה, לרבות שירותי הבריאות והטלפון. הוא רץ לכנסת לבדו, ללא מפלגה, על חשבונו הפרטי, הבטיח לבטא את "גלי ההתקוממות והמחאה נגד משטר המפלגות".

בבחירות השתמש באותיות נס, וקיבל 2,135 קולות. אך תבוסתו לא פגעה בפופולריות שלו. להפך: אי יכולתו להשתלב בפוליטיקה רק חיזקה בקרב מעריציו את דימויו כאחד משלנו, הטובים. והוא הוסיף לפנטז על טיסתו אל נאצר. אייבי לא אמר, ומן הסתם לא ידע, מה יגיד לנשיא מצרים לכשייפגשו, כמו די היה בעצם המפגש כדי לשנות את ההיסטוריה. הוא הרבה לתת פרסום לרעיון, גם כתב לאישי שם בעולם בבקשה שיתמכו בו. אחד מהם, סגן מזכיר האו"ם ראלף באנץ', ניסה להסביר לו במלוא הרצינות מדוע אין סיכוי שנאצר ייענה ליוזמה. השר יגאל אלון בא ל'קליפורניה' וניסה גם הוא למנוע את המבצע, אך לדברי אייבי - עד שסיים אלון את ארוחתו, הוא הבטיח שיצטרף אליו בטיסתו.

קשה לקבוע מתי בדיוק יצא העניין מתחומי הגימיק הדיזנגופי והיה לתוכנית מבצעית של ממש. ככל שדיבר על הרעיון העמיד אייבי למבחן פומבי את יושרתו ואת אומץ לבו; הוא חש שעליו להוכיח לידידיו, ואולי גם לעצמו, שמילה שלו היא מילה, למען השלום. בפברואר 1966 פרסם מודעה ובה ביקש מהציבור לחתום על עצומת תמיכה. רבים נענו לו. ההבטחה לדלג מעל לגבולותיה של ישראל הקטנה, בגיחה ישירה אל מחוזות השלום, הלהיבה ישראלים רבים.

הם רצו בטיסתו של אייבי כפי שהבריטים רצו, כמעט מאה שנה קודם לכן, שפיליאס פוג של ז'ול ורן יצליח להקיף את העולם בשמונים יום; ואולי היתה זו אותה "עצבות של מרחקים", שאיתר עמוס עוז בצעירי הקיבוץ, עצבות של אנשים החשים סגירות: "לבם יוצא אל מקומות אחרים שאינם מסוימים, אך רחוקים הם". כך או כך, התמיכה ההמונית העמיקה את מחויבותו של אייבי למבצע; הוא נועץ בפרקליטו, חתם על צוואה ומפעם לפעם הראה לעיתונאים ארגזים ובהם לדבריו עשרות אלפי חתימות תמיכה; כשמנו לדבריו מאה אלף - החליט שהגיעה השעה.

בבוקר 28 בפברואר 1966 התעורר אייבי לקול צלצול הטלפון. על הקו היה אמיר גילת, כתב 'מעריב'. כעבור שעה בא הכתב להסיע את אייבי לשדה התעופה הקטן של הרצליה, כפי שנדברו כשישבו בערב הקודם על הבר של 'קליפורניה'; בדרך אספו את צלם העיתון. לעובדי השדה אמרו כי אייבי בא להצטלם ליד המטוס שחכר קודם לכן מחברה לדישון שדות: זה היה 'סטירמן' חד-מנועי שיוצר בשנת לידתו של אייבי, 1927, מושב הטייס פתוח. המטוס נצבע בלבן ונשא את הכתובת 'שלום 1', בעברית, באנגלית ובערבית.

אייבי התיישב ליד ההגה, לבוש סרבל טיסה, הישיר מבט למצלמה ופתאום התניע. "לשנייה, אולי לרגע אין-סופי, פסק לבי מפעום", כתב גילת למחרת: "היתה לי הרגשה של אולי בכל זאת, אולי זה סתם חלום. ניגשתי אליו, צעקתי לעברו. רעש המדחף האפיל על הקול - התקרבתי שוב - 'אייבי, אתה טס?' הוא הנהן בראשו. ידעתי. אני רשאי להתגאות בו. אייבי עשה זאת! לעולם לא אדע מי התרגש יותר: אייבי או אני. אני רק יודע שהספקתי לשאול אותו: 'אייבי, אתה מפחד?' הוא היה חיוור, חבוש קסדת-טייס וכולו מילה אחת: 'לא!' לפתע המריא. לרגע סירבתי להאמין".

גילת היה הכתב היחיד שליווה את אייבי, אך עד שהסקופ שלו ראה אור - מסרה סוכנות ידיעות אמריקנית מקהיר שהמטוס התרסק ואייבי נתן נהרג. המסעדן הפופולרי היה באחת לגיבור לאומי. "אני אתבע לדין כל מי שיאמר שהאיש הזה הוא סתם רודף פרסומת", נשבע גילת.

הידיעה על מותו השרתה אבל כבד על המדינה; 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות' יצאו במהדורות מיוחדות, הרדיו הפסיק את שידוריו הרגילים. המונים התקהלו בפתח 'קליפורניה', רבים התייפחו, כמו איבדו חבר ותקווה. חבריו הקרובים, רבים מהם אמנים ואנשי תקשורת, נדחסו אל תוך המסעדה, שוחחו בלחש. פתאום הרעים אחד מהם, בעל גלריה, בקולו: "אני החבר הטוב שלו, אבל אני לא חתמתי על העצומה שלו. אסור היה לחתום לו. שלחו אותו למות במצרים. אתם הרגתם אותו!" השתררה שתיקה מעיקה, נוראה. ואז הופיע חיים חפר, הפזמונאי, נדחק בין ההמונים וצעק: "הוא חי, הוא חי!" וכך גם הודיעו בינתיים ברדיו.

סוכנות הידיעות איי.פי., שדיווחה לראשונה על מותו - טעתה. לאחר שהמריא ביצע אייבי פנייה חדה לכיוון הים. הוא השתדל לטוס נמוך ככל האפשר, לבל יתגלה על מסכי המכ"ם של חיל האוויר הישראלי. כשטס מעל תל אביב נדמה לו שהוא נושק לגגות העיר; כשטס מעל הים נרטב בקצף הגלים. חיל האוויר גילה אותו, הזניק לעברו מטוסים שליווהו וסימנו לו לחזור, אך הוא סירב והמשיך בדרך. לא היה לו מכשיר קשר, הדלק לא הספיק עד קהיר, כי אם רק עד פורט סעיד, עיר נמל השוכנת בפתחה הצפוני של תעלת סואץ. הוא נחת שם בשלום, הציג עצמו בפני עובדי השדה הנדהמים וביקש להביאו אל נאצר.

המצרים לא פגעו בו. הם לקחו אותו אל המושל המקומי, כיבדו אותו בארוחה דשנה, הרשו לו להישאר למשך הלילה ואף הסיעוהו העירה, לקנות לעצמו פיג'מה. אחר כך החזירוהו לשדה התעופה; בלילה שיחק בקלפים עם שומריו וניצח. למחרת הורו לו לחזור הביתה.

כששמעו במסעדה שלו שהוא חי, התחבקו האנשים והתנשקו, דמעות השמחה שלהם התערבבו בשמפניה שפתחו; על המדרכה פתח מישהו בתפילת הודיה. הידיעה נפוצה במהירות, ממקומות שונים בארץ נמסר על מחוות שמחה ספונטניות; חיילים בקריית גת קנו בקבוק קוניאק והציעו לעוברים ושבים לשתות לחיים. למחרת המתינו לו בשדה התעופה אלפי אנשים; כדי שיוכל לנחות היה עליו לסמן להם בידו שיפנו את המסלול. מרוב אהבה כמעט חיבקוהו למוות. זה היה רגע ישראלי מאוד: דבר לא אפיין את הישראלים יותר ממעברים פתאומיים כאלה בין דיכאון משתק לאושר משכר, בין תהומות שיברון להילולות גאולה. זה סיפורה של 1967.

אייבי היה גיבור מסוג חדש, שונה לחלוטין מיחיעם ויץ. אי שם בין ימי הלוחם שגדל בירושלים וזוהה עם האפוס הלאומי, לימי הסלבריטאי החביב שסימל רק את החיים הטובים בתל אביב - פקד את הישראלים משבר זהות עמוק ומייסר. הם היו קצת יותר מ-2.3 מיליון יהודים וקצת יותר מ-300 אלף ערבים. החל ב-1966 נטו יותר ויותר ישראלים לאבד את האמונה בעצמם ולשקוע בדכדוך; בכל מקום רווחה תחושה של פקפוק, עד ייאוש. "מה לעשות רבותי, מה לעשות", קונן חיים חפר, "כבר מזמן לא היינו בסיטואציה כזאת/ במין מצב משונה ובלתי נסבל/ כשכלום לא הולך ואין טיפת מזל[...] והמצב מביך ומדכא ומדכדך/ ואף אחד לא יודע למה זה לא הולך".

הם הרבו להתווכח ביניהם, חזרו שוב ושוב אל ערכי היסוד שלהם, לרבות גבולות הסובלנות וההומניזם. לעתים קרובות לא היו אלה רק ויכוחים פוליטיים בין 'שמאל' ל'ימין', כי אם בחינה עקרונית של החלום הישראלי עצמו; לקראת 1967 פשתה תחושה שמושגי הקיום הראשוניים של המדינה חדלו להראות כיוון ודרך והם מתפוגגים ללא תחליף, עד חידלון. החזון הציוני כמו מיצה את עצמו ורבים הגיעו למסקנה ש"העסק נכשל", כפי שכתב אחד העיתונים. עשרות אלפים עזבו את הארץ לצמיתות. "אנחנו עם אומלל", אמר אחד מראשי מפא"י.

על רקע זה הסביר אחד מעורכי 'מעריב' את הצורך שחשו ישראלים כה רבים לאהוב את אייבי נתן ולאמץ אותו כגיבור: "אתה הוצאת אותנו ליום אחד, לפחות, מן השגרה האיומה האוכלת בנו בכל פה", כתב. השגרה לא היתה כל כך איומה; התחושה היתה איומה, גם בשל המיתון הכלכלי, הפסקת העלייה, אובדן האמון בממשלת אשכול ועוד. החברה כמו היתה מתפרקת וכשפרצה המתיחות עם מצרים היו הישראלים מסמורטטים עד אובדן עשתונות. "אני מלא פחד", כתב ביומנו שר החקלאות חיים גבתי. מאז מלחמת העצמאות לא עמדה המדינה במבחן כזה, חשש: "הכול מבינים שזוהי מערכה לחיים ולמוות".

במשרד ראש הממשלה שמע גבתי שברית המועצות החליטה כנראה "ללכת עד הסוף ולא להירתע מהשמדת ישראל". לא היה לכך יסוד. חיילים שבאו לחופשת שבת סיפרו לו על הלכי רוח קשים גם בצבא ועל ירידה במורל. "מתהלכות שמועות שאיננו מוכנים למלחמה, שהרי באה עלינו במפתיע ואין אמונה שנוכל לכל אויבינו", רשם השר. גם לחשש הזה לא היה יסוד במציאות. באותו יום השתתף גבתי בישיבת הממשלה. באמצע הישיבה מסר הרמטכ"ל יצחק רבין על חדירת ארבעה מטוסים מצריים מתוצרת ברית המועצות לתחום ישראל. כעבור דקות אחדות קיבל אשכול פרטים נוספים: המטוסים הונסו, אך שניים מהם הספיקו כנראה לצלם את הכור הגרעיני בדימונה.

באותו שבוע חשבו ישראלים רבים על אימי השואה: "איך אפשר?" כתבה אישה מרמתיים לבת כיתתה בלוס אנג'לס: "עוד לא עברו 25 שנה מאז מלחמת העולם השנייה וכבר שוב?" בדין וחשבון לנשיא לינדון ג'ונסון נאמר כי ציר ישראל בוושינגטון, אפרים עברון, בא לבקש את תמיכת ארצות הברית "ובעיניו דמעות".

שעות המלחמה הראשונות עברו על השר גבתי במקלט ביתו, עם השכנים, ולמחרת הכול עבר: "זה היה היום הגדול ביותר בחיינו, אולי בכל תולדות העם היהודי", כתב. רוב הישראלים האמינו שצה"ל הציל אותם מהשמדה; תחושת החידלון הכללי היתה כלא היתה, ההיסטוריה עמדה להתחיל מחדש. רבים תיארו את הניצחון כ"נס", כמו נחלצו מתהומות השאול ונסקו אל פסגות הישועה. "אצבע אלקים", קבע 'ידיעות אחרונות' במאמר מערכת. שתי בדיחות שנפוצו בתוך כך המחישו את המהפך הזה: באחת, שנולדה לפני המלחמה, סופר על שלט התלוי ליד שער היציאה בנמל התעופה בלוד ובו בקשה שאחרון הנוטשים את הארץ יכבה את האור. הבדיחה השנייה נולדה אחרי המלחמה: מעשה בשני קצינים השוקלים בדעתם כיצד להעביר את היום. אולי נכבוש את קהיר, מציע האחד, וחברו משיב: ומה נעשה אחרי הצהריים?

חודשים אחדים לפני המלחמה ביקר משה דיין בווייטנאם. "האמריקנים כאן מנצחים בכול - חוץ מאשר במלחמה", כתב בשובו. בתוך עשרה חודשים יכול להגיד את ההפך מזה על הישראלים: הם ניצחו רק במלחמה. נסחפים עם הפחד ואחר כך עם שיכרון הניצחון, רגשנותם דוחפת אותם לא אחת לפעול בניגוד לאינטרס הלאומי של המדינה, הם הביאו את שגריר בריטניה לכתוב בהשתאות לממונים עליו בלונדון: "הישראלים מסוגלים לא אחת להתנהג בצורה יותר ערבית מהערבים". לא היתה הצדקה לתחושת האבדון שקדמה למלחמה ולא לאופוריה שאחזה בישראלים בעקבותיה. על כן קשה כל כך להבינם.

חלק ראשון
בין ראשל"צ למנהטן

במחצית השנייה של שנות השלושים הגיע לירושלים בחור מגרמניה ושמו גבריאל שטרן. הוא למד מזרחנות באוניברסיטה העברית והתמסר למאמצים לקרב בין יהודים לערבים. במלחמת העצמאות הוצב בעמדת שמירה אשר הוקמה בבית החולים האיטלקי שבשכונת מוסררה. יום אחד מצא עצמו פתאום מול איש לבוש מדים, שכיוון אליו את רובהו, האצבע על ההדק. אויב. האיש עמד בקצה פרוזדור ארוך ואפלולי; שטרן לא ידע איך הגיע לשם. ברגע זה חש שחייו תלויים לו מנגד: אחד משניהם יפתח באש ויחיה. השני ימות. שטרן לחץ על ההדק. הכדור חדר אל תוך הדמות שעמדה מולו - וניפץ אותה למאות רסיסי זכוכית: זו היתה מראה גדולה. שטרן ירה אל תוך עצמו. מאז לא ירה יותר.

פרק ראשון
ימי הסוסיתא

1. ישראלים (א): "מסתדרים לא רע"

ביום חמישי, 18 במאי 1967, חזר יהושע בר-דיין מעבודתו ונסע לעשות סיכה לסוסיתא. בר-דיין היה עובד המועצה לשיווק פרי הדר בראשון לציון, בן 35. לצורך הטיפול במכונית נסע לרחובות; הוא לקח אתו את בנו יריב, שהיה אז בן שנתיים. בדרך למוסך הבחין בר-דיין שאין משאיות רבות על הכביש, שלא כרגיל. צה"ל החל בגיוס מילואים, בשל מתיחות פתאומית בגבול עם מצרים. "אני חש שהלילה אקָרא לשירות", כתב בר-דיין ביומן שהחל לכתוב למחרת. הוא קיווה שלא יקראו לו - אך תחושתו אמרה שזה יהיה באותו לילה.

אשתו גילה, גננת, עוד היתה עסוקה בסידורי יום חמישי, לרבות ביקור במספרה. הם הלכו לישון באחת-עשרה וחצי; בר-דיין התקשה להירדם ובחצות צלצל הטלפון: עוזי אברהמי היה על הקו, חבר מהצבא. "יוצאים תוך עשר דקות", הודיע לו. "גילי רועדת, אני מנחמה, גם אני רועד", כתב בר-דיין. הוא נסע אל עוזי בסוסיתא ובשעות הבאות עברו מבית לבית על פי רשימות מוכנות, להזעיק לשירות מילואים את חבריו ליחידה, נהגים וצוותי רכב.

בכל מקום חזרה אותה תמונה: עולים במדרגות, מצלצלים, נשים מבוהלות, הבעלים קמים, הנשים מכינות תרמיל, נכנסים לחדר הילדים, נושקים להם, פה ושם נושקים גם להורים הזקנים, נפרדים מהאישה, נוסעים לנקודת הריכוז. בר-דיין חזר הביתה לקראת עלות השחר וישן שעתיים. גילי הכינה בינתיים את הציוד שלו. עוזי בא לקחת אותו בשש ושלושים, יום שישי, 19 במאי. אווירה קשה שררה במדינה ועכשיו הכול דיברו פתאום על מלחמה.

שנה וחצי קודם לכן החיים נראו אחרת; יהושע בר-דיין היה איש אופטימי ושמח בחלקו. ראשון לציון, קרוב ל-36,000 תושבים, עוד שימרה משהו מאופייה המקורי כאחת המושבות הציוניות הראשונות בארץ-ישראל. מכתבים שכתבו תושבי העיר לקרובים ולידידים בחו"ל שיקפו שגרת חיים שהיתה משותפת לישראלים רבים: תשעה מכל עשרה התגוררו בערים; אחד מכל שלושה חי בתל אביב, בחיפה או בירושלים. בראשית 1966 שידרו המכתבים שכתבו הישראלים שביעות רצון ואמונה בסיסית בעתידם.

הם ראו עצמם כחלק מהעולם המערבי ובהתאם לכך בנו את הציפיות מחייהם ומהמדינה בכלל; הרבו לנסוע לחו"ל, רכשו מכשירי טלוויזיה, אף כי עוד לא היו אז שידורים ישראליים: הם ציפו שיהיו. מאז מבצע סיני חיו בתחושה של ביטחון, האמינו שהחיים נעשים טובים יותר ושכך יהיה גם להבא. באמצע שנות השישים אכן נראה שישראל פורצת מהישג להישג, כמעט בכל תחום מתחומי החיים.

מאז הקמת המדינה הוכפלה רמת החיים והתקרבה לזו של אחדות ממדינות אירופה, עם ייצור גואה, מחסור בידיים עובדות ועלייה מתמדת בשכר ובמחירים; בראשית שנות השישים נרשמו במשק שיעורי צמיחה גבוהים מאוד, במונחים ריאליים - 10 עד 12 אחוז בשנה. בכל ערי הארץ ניכרה תנופה גדולה, מעוררת תקווה וגאווה, עם ארכיטקטורה ששאפה לשמים, כמו באמריקה.

בבאר שבע קם לראשונה בית מגורים בן 14 קומות; בקריית אליעזר בחיפה הקימו את בית המגורים הגבוה ביותר בישראל, 20 קומות. ברמת גן עמדו להשלים את בורסת היהלומים, 27 קומות; בתל אביב נפתח הבניין הגבוה ביותר בארץ, 34 קומות ובראשו 'מצפה שלום': במבט צפונה אפשר היה לראות את פאתי חיפה, במבט דרומה - את פאתי ירושלים. בדרום הארץ קמה "העיר המתוכננת ביותר בעולם", ערד.

במקומות שונים נפתחו בנייני ציבור חדשים. באוקטובר הונחה בתל אביב אבן הפינה למוזיאון חדש, בית התפוצות; חודשים אחדים לפני כן נפתח בירושלים מוזיאון ישראל. על גבעה מולו נפתח באוגוסט 1966 הבניין החדש של הכנסת; על פי 'ידיעות אחרונות', זה היה הטקס המפואר ביותר בתולדות המדינה. המבנה תואר כ"משכן"; הוא הוקם בכספי תרומה שנתנה למדינה משפחת רוטשילד, הענף הבריטי. גם המוסדות להשכלה גבוהה התפתחו במהירות: "כך נולדת אוניברסיטה בנגב", סיפר כתב 'מעריב' בבאר שבע. אוניברסיטת חיפה הודיעה על הקדמת שלב א' להקמתה; היא תכננה מגדל בן 18 קומות. אוניברסיטת תל אביב פתחה פקולטה למשפטים.

קוראי העיתונים יכלו להתגאות בעצמם. 'מעריב' דיווח שישראל תשולב בתוכנית החלל הצרפתית להקמת רשת תקשורת באמצעות לוויין. 'הארץ' ציטט מדען ידוע, ארנסט דוד ברגמן, שקבע: יש יסוד לתוכנית חלל ישראלית. סקר בינלאומי אשר השווה את רמת ההישגים במתמטיקה בין תלמידים בתריסר מדינות, העמיד את תלמידי ישראל במקום הראשון בעולם. תלמידי ארצות הברית דורגו במקום האחרון. באותה שנה גם היתה ישראל לאלופת אסיה בכדורסל.

"מסתדרים לא רע", אמר אחד משרי הממשלה והיו אלה המילים הנכונות ביותר לתיאור מצב רוחם של הישראלים. בני זוג צעיר מרחוב ויצמן שבראשון לציון הזמינו כורסת נדנדה לחדר הגדול.

החיים האירו להם פנים: כמו שכניהם, יהושע וגילה בר-דיין, הם היו הורים לתינוק חמוד שגרם להם אושר רב. לילה אחד ישבו השניים על מרפסת דירתם; האישה כתבה לאחותה הגדולה ששהתה בניו יורק. היא משליכה על בעלה קופסת גפרורים והוא משליך אותה בחזרה וכך הם משתעשעים להם, סיפרה. התינוק ישן. השעה היתה קרובה לחצות. האישה היתה בשנות העשרים לחייה; בלילה ההוא התכוננה לבחינה: היא רצתה להיות מורה. עכשיו עשתה הפסקה בלימודים וכתבה לאחותה. היא השתמשה כמקובל באיגרת אוויר מבוילת שהנפיק משרד הדואר; זה היה נוח יותר וזול יותר.

כורסת הנדנדה תבוא עם כיסאון, להניח עליו את הרגליים, כתבה. הריפוד ישתלב היטב בצבעי החדר. הם תכננו להזמין לחדר הגדול גם נברשות מתאימות ואם יסתדרו עם הכסף, כתבה, יקנו גם שטיח יפה.

משפחת שכירים יהודית ממוצעת חיה בשנת 1966 על הכנסה של 700 לירות בחודש. מהנדס אלקטרוניקה ואשתו, שקיבלו כמעט פי שניים מזה, היו מרוצים מאוד: "משכורתי החודשית נעה בסביבות 850 ל"י נטו לחודש וציפורה, בתור מורה, מרוויחה כ-400 ל"י נטו בחודש", כתב הבעל לידידים בלוס אנג'לס: "במשכורות אלה אנו חיים יפה - מחזיקים טלפון, קנינו ריהוט לדירה, מחזירים חובות וכמובן חיים". גם היתה להם מכונית, 'הילמן' מתוצרת אנגליה, לא חדשה. מבחינה זו השתייכו לעשירון העליון: רק אחת מכל עשר משפחות ישראליות החזיקה מכונית פרטית, אך מספרן עלה במהירות.

מכונית ישראלית, 'קונטסה' עם ארבעה מהלכים, עלתה כ-10,000 לירות. 'חיפושית' פולקסוואגן - קרוב ל-15,000 לירות. בתל אביב היה אפשר להשיג את הדגמים האחרונים של מכוניות מרצדס, ב.מ.וו., וולוו ומבחר מכוניות מתוצרת ארצות הברית.

גם ברחוב ויצמן שבראשון לציון החליטו שהגיע זמנה של האם הצעירה ללמוד נהיגה. בינתיים המשיכו לשפר את הדירה: הם ציפו בעץ את הקיר שמול דלת הכניסה וכן את כל הקיר שבין המטבח ועד הכניסה למסדרון. העץ הוא עץ אורן פיני, יש בו הרבה מאוד עיניים כהות, כתבה: "זה ממש מקסים. יושבים בחדר הגדול והקיר ממול נותן הרגשה של חמימות וביתיות". לעת עתה העמידה ליד הקיר הזה את עציץ הפילודנדרון.

בנובמבר 1966 הודיעו להם שהם מקבלים טלפון. משרד הדואר, שהיה מופקד על רשת הטלפונים, כבר שלח להם דרישת תשלום, 650 לירות. "כל העניין בא לנו בהפתעה גמורה, מפני שרק בנובמבר של השנה שעברה הזמנו טלפון ונהוג בארץ לחכות

בערך שנתיים שלוש (בדרך כלל שלוש) עד קבלתו", כתבו לניו יורק; כעת נותר להם להמתין לכל היותר עוד כמה חודשים.*

הטלפון הגיע לקראת פסח, עם מספר בן שש ספרות, וקיבל תיאור מפורט במכתב הבא למנהטן: "צבעו לבן שנהב והוא עומד לעת עתה בחדר העבודה ומשתלב יפה עם צבע הפורמייקה של השולחן". קבעו לו שקע נוסף, בפתח המסדרון. בעתיד ירכשו בשבילו טס נחושת גדול שיעמוד על רגלי עץ, סמוך לקיר העץ החדש בכניסה.

רק בשלוש מכל עשר דירות כבר היה טלפון ומספר הממתינים עמד על 60,000. הביקוש הרב שיקף גם הוא את השיפור במצב הכלכלי; משרד הדואר קיצר בהתמדה את משך ההמתנה.

בעלי טלפון רבים התקינו אותו בכניסה לדירה, כי לעתים קרובות באו שכנים וביקשו להתקשר. חנה בבלי, הכוהנת הגדולה של אורחות הנימוס האירופי, השיבה לאחת מקוראות 'הארץ' מה לעשות עם השכנה שבאה ומטלפנת ומאריכה בשיחות. "אפשר לסרב לקחת ממנה דמי תשלום לשיחה ובדרך כלל רמז זה מספיק", כתבה בבלי, "אך אם לא תבין - אפשר להגיד לה בנימוס שמחכים לשיחה מבחוץ".

האב הצעיר עבד קשה ברוב שעות היום; כמו יהושע בר-דיין, גם הוא היה מומחה לשיווק פרי הדר; בוגר אוניברסיטת קליפורניה הוא היה מג"ד בחיל התותחנים; פעמים אחדות בכל שנה נקרא לשירות מילואים. אשתו ניקתה את הבית, בישלה וטיפלה בתינוק.

"כל יום אני מוצאת משהו חשוב לסדר או לקנות ולא ידעתי שיכולים להיות כל כך הרבה סידורים", כתבה והבטיחה שאיננה משתעממת כלל. לפעמים היתה לוקחת את התינוק לבריכת השחייה של מכון ויצמן. "הבריכה גדולה, יפה ונקייה", כתבה, "והקהל שמבקר בה הוא מאוד 'מסונן'. המתרחצים הם עובדי המכון, או אנשים מבחוץ שרכשו להם מנוי שנתי בסכום יפה של כמה מאות לירות".

פעם כתבה לאחותה על הנעליים החדשות שקנתה, שחורות: "שילוב של זמש ועור לק. על פי המודה האחרונה, זאת אומרת עם עקב עבה מאוד, סגורות גם מאחור ומרובעות מלפנים". אחותה שלחה מניו יורק מכנסיים לתינוק וסוודר, "ממש משגעים" ולה שלחה קומבניזון שהגיע בדיוק בזמן: "מחר יש לי תופרת", כתבה.

פעם-פעמיים בשבוע היתה קופצת לבית הוריה, ברחוב סוקולוב. האם היתה מורה; היא באה באמצע שנות השלושים מביאליסטוק, פולין. האב, רואה חשבון, היה מאוקראינה. הם היו בין מייסדיו של קיבוץ ואחרי עשרים שנה עברו לראשון לציון. היה להם עוד בן צעיר. "אווירה משפחתית נעימה", כתבה בתם לאחותה: "כולנו יושבים במטבח. אבא אוכל כרובית עם חמאה ואמא מקלפת תפוחי אדמה על יד הכיור".

במסגרת השיפור המתמיד בנוחות החיים החלו לקראת סוף 1966 לשווק בארץ חלב בשקיקי ניילון, במקום בבקבוקי זכוכית.

היה להם תנור גז לבישול, וכמו לתשע מכל עשר משפחות ישראליות - גם מקרר חשמלי. לחימום הדירה הם השתמשו בתנורי נפט, כמו רוב הישראלים. רוכלי הנפט היו סובבים בין השכונות ומזדהים באמצעות צלצול בפעמון. מקצת הרוכלים עוד השתמשו בעגלות רתומות לסוסים, אחרים באו ברכב ממונע. חברת 'פרידמן' מירושלים הוציאה לשוק תנור נפט שנחשב לשיפור דרמטי באיכות החיים הביתית ונשא שם אנגלי - 'פיירסייד'. בבית ההורים לא היה טלפון.

ארוחת הצהריים היתה הארוחה העיקרית של המשפחה; הבת באה להוריה כי באותו יום היתה "פטורה מבישולים", כפי שכתבה: בעלה עמד לחזור מעבודתו מאוחר.

2. נשים: "היתפור הנער את כפתוריו"

תפקידה של האישה בבית היה מובן מאליו. "מגיע לו לבעלך שתפנקי אותו, לפחות קצת", כתב העיתון 'הארץ' לקוראותיו, והסביר: "הלא הוא הגבר שחייך סובבים סביבו. תני לו להרגיש שאת מעריכה את מאמציו למען משפחתו". ברוח האופטימיות ששררה בארץ גם הציע העיתון: "היי שבעת רצון מחייך ואל תהססי להודות בכך בפה מלא". הוא פירט שורה של הצעות מעשיות:

+ בטרם יגיע בעלך הביתה אווררי את הבית מריחות התבשילים, מחוץ לאלה הערֵבים. הקפידי שיישאר לך זמן להתרענן ולנוח בטרם ישוב.

+ כשנכנס בעלך הביתה גייסי את כל כוחות האינטואיציה שלך כדי לבחון את מצב רוחו. אם הוא נראה לך עצבני ומתוח, הניחי לארוחה לחכות ותני לו זמן להתרענן. או מוטב - הקדימי תרופה למכה: קשטי את השולחן בצנצנת פרחים, פתחי את הרדיו, השמיעי מוסיקה קלה וחייכי אליו עם היכנסו.

+ חזר בעלך מהעבודה - תעניקי לו קורת רוח רבה אם תסבי עמו לשולחן, אפילו כבר אכלת קודם לכן עם הילדים. מחצית הנאתו של גבר מארוחה טעימה היא חברתה הנעימה של אשתו לאחר יום עבודה.

+ תהליך ממושך ומרגיז של הורדת הכלים מהשולחן והדחתם עלול לקלקל את האווירה הנוחה שהצלחת ליצור. תני לארוחה להתנהל ככל שיחפוץ וקנחי בספל קפה, אותו תגישי בחדר האורחים ולא ליד שולחן האוכל העמוס בכלים. ייוותר בידך די זמן אחר כך להדיחם.

כדי שתיראה האישה "חמודה, כפי שרוצה כל גבר", הציע העיתון שהקוראות יטפחו את תסרוקתן באופן קבוע, ולא רק לפני מאורע חגיגי: "הקפידי ששערך יהיה תמיד גזור ביד אמונה, רך ומסורק באורח חופשי. תסרוקת נאה ומסודרת עשויה לשמש לבעלך מקור גאווה וסיפוק". לעומת זאת הזהיר העיתון: שום גבר אינו רוצה להעביר את אצבעותיו בתסרוקת נוקשה ודוקרנית שנעשתה תוך שימוש מוגזם בנתז, זה אחד "החטאים הנשיים" שרוב הגברים מתקשים לסלוח להם. עוד בין החטאים האלה - סימני אודם על השיניים או מעבר לקו השפתיים; כתפיית חזייה המציצה מבעד לשרוול השמלה; קשקשים על הכתפיים לאחר הברשת השיער.

אך אין די בהופעה חיצונית מרשימה. "אישה המסוגלת לעניין את בעלה בשיחה גם לאחר 20 שנות נישואין, מספרת לו על הקורות אותה במשך היום בהומור, עוקבת אחרי המתרחש בעולם באמצעות הרדיו והעיתונים ומתווכחת אתו על בעיות אקטואליות - תקסום לו גם אחרי שנות חיים רבות בצוותא", הבטיח 'הארץ'. הבעל ישמח גם אם תעסוק אשתו בתחביב כלשהו: סידור פרחים, גננות, ציור וכדומה. "אל תהיי קפדנית מדי לגבי התוצאות", הציע העיתון, שהרי "עיקר ההנאה מקורו בעצם המעשה".

עם זאת, הקוראות היו אמורות להיזהר לבל יהיו עצמאיות מדי: "כאשר את מתכננת קניית חפץ חדש לביתך, שוחחי על כך עם בעלך. לא רק מפני שזה כספו וביתו, אלא משום שייתכן שיש בידו להציע לך רעיון מוצלח". אם קנתה מכשיר חדש - ראוי שתקפיד על הוראות השימוש המצורפות: "גברים נוטים לצאת מכליהם בגלל אישה השוברת כל חפץ שבו היא נוגעת", כתב 'הארץ' והוסיף עצה אחרונה: "הכורח לחזות באישה בעת ניקוי הבית גורם לגבר הרגשת אי נוחות באותה מידה כאילו ראה אותה ובשערה גלגלים ופניה מרוחות בקרם. השתדלי לתכנן את עבודתך כך שרובה תיעשה כאשר בעלך לא יהיה בבית".

אחת הקוראות שאלה את העיתון אם ראוי לה לדרוש מבנה שיתפור בעצמו כפתור שנתלש: "היתפור הנער את כפתוריו?" העיתון השיב שאין לכפות על ילד עיסוקים העלולים להפריע לו בגיבוש זהותו הגברית, כגון תפירת כפתורים.

ילדה תעשה זאת כמשהו המובן מאליו, שכן ילדות מייעדות את עצמן להישאר בבית, ואילו הבנים אמורים לפרוץ החוצה, לשחק בטרזנים, בוקרים, ימאים, חיילים וכיוצא באלה, כתבה תמר הראלי והזהירה: ילד אשר דמות אביו חלשה ונכנעת ואילו אמו שלטת ומכתיבה - עלול להיפגע, שכן עלול הוא לרכוש נטיות האופייניות לאישה - בטעם, בסגנון, במין ועוד, "דבר שיעוות את התפתחותו החברתית, המוסרית, הרגשית ואולי גם השכלית". על כן פסקה הראלי שלטובת הילדים האם חייבת "להגביל את עצמה" ולהשאיר מקום נכבד לבעלה.

גם המצב בבתי הספר הדאיג אותה. "הפמיניזציה חודרת לפעמים גם לתוכן החינוך ולכך אין כל הצדקה", כתבה, ודרשה להקפיד שלפחות החינוך הלא-פורמלי, אחרי שעות הלימודים, יעמיד את הנער בפני דמויות גבריות.

מספר המורות בבתי הספר היסודיים עלה כמעט פי שלושה על מספר המורים; לעומת זאת, בבתי הספר העל-יסודיים עלה מספר המורים על המורות.

אמו של התינוק מרחוב ויצמן הלבישה לו את בגדי החורף הראשונים שלו. היו לו שני מכנסי ג'ינס-פלנל: זוג אחד קיבל מסבא וסבתא ואת השני קנו לו הוריו. "לכל זוג קפל גדול ומרשים בקצה, כפי שצריך להיות במכנסי ג'ינס", כתבה בגאווה: הוא נראה גבר.

אחותה ניסתה בינתיים למצוא עבודה בניו יורק; בעצם נסעה רק לטיול, אך כעת רצתה להישאר עוד. אחיה הצעיר ראה בנסיעתה "השקעה מוצלחת", בתנאי שתחזור; הוא האמין שתחזור.

באותה שנה יצאו לחו"ל יותר ממאה אלף ישראלים. רוב הנוסעים חיפשו טיולים זולים יחסית, באונייה לאירופה, עם המשך באוטובוסים או בטיסה קבוצתית. הטיולים נמשכו כחודש ימים והביאו את התייר הישראלי לשש או שבע מדינות. אחד מכל שני ישראלים שנסעו לחו"ל הגיע לשווייץ. מחירו של טיול כזה נע בין 1,600 ל-1,700 לירות. זו היתה חוויית יסוד ישראלית.

בהגיעם לאירופה נטו ישראלים רבים לחפש את קרבתם של ישראלים אחרים ולחוות יחד אותו הווי שהשאירו מאחוריהם; רובם לא נסעו בשנה הקודמת וידעו שלא יסעו בשנה הבאה. ערב צאתו את הארץ מילא התייר הישראלי את פנקסו במספרי הטלפון של קרובים רחוקים, מכרים נשכחים ומכרים נשכחים של מכרים נשכחים, כתב העיתונאי יואל מרקוס; אך הגיע למלון הוא ממהר לצלצל לכולם, להודיע שהגיע לפריז ושואל: "מה אפשר לעשות פה?"

הוא סובל מחוסר ביטחון ומחשש בלתי מוסבר שמא אין הוא נוהג כסדר או שמא ילך לאיבוד. על כן יחפש מלון "זול ונקי", בסביבת השגרירות הישראלית: הקירבה לטריטוריה ישראלית משרה עליו ביטחון. על כן גם ייכנס, ללא סיבה סבירה, לשגרירות, לשאול "מה נשמע בארץ". כשישמע ברחוב דוברי עברית, ייגש אליהם בלא היסוס וישאל: "גם אתם ישראלים?" ומיד יוסיף: "מה אתם עושים פה?"

בעת שהותו בחו"ל הִרבה התייר הישראלי לצלם. הסרטים של 'קודק' הגיעו עם שקית בד צהובה, אשר שימשה למשלוח הסרטים לפיתוח בחו"ל. מקץ שבועות אחדים היו מארגנים ערב שקופיות. "מקדמת את פנינו אפלולית נעימה", כתבה העיתונאית תמר אבידר: "הקהל כבר יושב נינוח על הספות והכורסאות והשטיח, ויעל מאיצה בחיים: 'נו תתחיל כבר, השעה תשע וחצי ויש לנו 3,000 שקופיות'. ב-11:30 יש המנסים להימלט בטענה שהשאירו את הילדים בבית, אך אז מגישים תה-או-קפה ועוגה, ומראים עוד שקופיות. ב-12:45 מישהו נוחר קלות ואז הכול צוחקים ומדליקים את האור. האורחים חשים כי זה הרגע הנכון להימלט והמארחים מבטיחים שבפעם הבאה יתחילו מוקדם יותר".

אך הישראלים לא נסעו לחו"ל רק כדי להצטלם, למרגלות מגדל אייפל או ה'ביג בן'. הקלישאה "ארץ קטנה מוקפת אויבים" ביטאה מציאות אמיתית ושיקפה תחושה של סגירות; הסופר משה שמיר ביטא את התחושה הזו ברומן שיצא באותה שנה, 'הגבול'. כתבה על הניסיונות שעשו תעשיינים ישראלים להקים מפעלים בחו"ל הוכתרה במילים: "האם הארץ קטנה מדי?" העיתונים השקיעו מידה ניכרת של להט פטריוטי בדרישה לבטל את הצורך באשרות כניסה למדינות אירופה. 'הארץ' הדפיס מדי יום את לוח הנחיתות וההמראות בלוד וגם מסר לעתים קרובות על צאתם ושובם של אישי ציבור. ביקוריו של נשיא המדינה זלמן שז"ר, בדרום אמריקה ובארצות הברית, סוקרו בכותרות ראשיות כמו היתה להם חשיבות מדינית של ממש.

הנסיעה לחו"ל העמיקה את תחושתם של הישראלים שהם שייכים לעולם הגדול; השיבה הביתה כמו שכנעה אותם בכל פעם מחדש שהם חיים בארץ מתוך בחירה, לא כפליטים חסרי בית אחר. על כן גם לא היו הרבה דברים שהרגיזו אותם יותר ממס הנסיעות שהיה עליהם לשלם. לא רק התשלום עצמו חרה להם, כי אם בעיקר התחושה שמגבילים את חירותם לצאת ולבוא כרצונם.

כשסיפר לאחותו על שגרת חייו היה הנער מרחוב סוקולוב שבראשון לציון כותב "אצלנו בפרובינציה". אמריקה גירתה את סקרנותו. הוא ביקש מאחותו תמונות מניו יורק: איך נראים הבניינים ואיך החנויות, שאל. הוא רצה לדעת הכול על הטלוויזיה באמריקה: הוא שמע שמלבד 'קומרשלס', יש תוכנית ושמה 'קנדיד קמרה'. הוא התעניין גם בחדשות: האם יש בטלוויזיה תוכניות המראות את מלחמת וייטנאם? אצלם בבית לא היתה טלוויזיה.

3. טלוויזיה: "משהו סמלי"

מספר הישראלים אשר כבר צפו אז בטלוויזיה הגיע לכ-150 אלף. הם קלטו שידורים מקהיר ומביירות, בשחור לבן; אם היה להם מזל - הצליחו לקלוט תמונות מקפריסין, אך בדרך כלל ראו בעיקר 'שלג'. חברות לייצור מקלטי טלוויזיה פרסמו מודעות גדולות בעיתונים, ו'הארץ' תדרך את קוראיו כיצד לרכוש את המכשיר. לפחות בשלב זה, כתב העיתון, חשוב שהמכשיר יהיה מעוצב כרהיט נאה, "מתאים לדירה ומהנה את העין גם כשאינו מופעל".

דיונים סודיים על הנהגת שידורי טלוויזיה החלו בראשית שנות השישים; ועדות ממשלתיות שונות בחנו בעיקר את התועלת הלאומית שיביאו השידורים, בין היתר במערכת החינוך: ההנחה היתה שהשידורים יחישו את גיבושה של זהות משותפת ליוצאי הארצות השונות שישבו בישראל. הטלוויזיה היתה אמורה להרחיב את השימוש בשפה העברית. היא נועדה לסייע לאנשים להכיר את הארץ וגם להביא להם מידע "על הנעשה במרכז השלטון". אך יותר מכול אמורה היתה הטלוויזיה הישראלית למנוע מאזרחי המדינה לצפות בשידורים ממדינות ערב.

בינואר 1966 נערך שידור ניסיוני. הדמות הראשונה שנראתה על המרקע היתה דמותו של זבוב אחד שחדר אל תוך התמונות - צילומים ללא תנועה ממקומות שונים בארץ, לצלילי 'הפרשים הקלים' של סוּפֶּה. השידור נמשך כחצי שעה; בסיומו נראתה סוללה של טילי 'הוק' ונשמעו צלילים מתוך 'הפתיחה 1812' של צ'ייקובסקי. הניסיון עורר התפעלות כללית; בתל אביב התקהלו אנשים ליד חלונות הראווה של חנויות למכשירי חשמל כדי לצפות בפלא, עוד חידוש שהבטיח לקרב אליהם את העולם ואותם אליו.

כעבור שלושה חודשים לחץ ראש הממשלה לוי אשכול על הכפתור שהפעיל את השידור הלימודי הראשון, שיעור במתמטיקה בן 25 דקות לכיתות ט'. הטלוויזיה הלימודית הוקמה בתרומה ממשפחת רוטשילד, צרפת; בכך, לדברי 'הארץ', קיבלה הטלוויזיה את מקומה בהיסטוריה הציונית: "יש משהו סמלי בעובדה שהמשפחה שעזרה להניח את היסוד להתיישבות חקלאים יהודים בארץ-ישראל ונתנה טוריות ומעדרים בידיהם של צעירים[...] עוזרת עתה להבטיח חינוך מעולה יותר לצאצאיהם של המתיישבים הראשונים ולאלה שעלו ארצה בעקבותיהם". חודשים אחדים לאחר מכן נחתם הסכם עם חברת סי.בי.אס. להקמת טלוויזיה כללית. זה היה ניצחון השכל הישר על פני השכל העקום, קבע 'הארץ', שכן השכל הישר תבע שהטלוויזיה הישראלית תהיה ישראלית ולא ערבית.

אחד מקציני צה"ל, סגן הרצל בודינגר, כתב לראש הממשלה כי אין די ביתרון שתשיג ישראל באמצעות שידורים בשחור לבן: כדי שיהיה לה יתרון בולט - יש להנהיג מיד טלוויזיה צבעונית. בינתיים הפקידה הממשלה את הטיפול בעניין בידי אחד מאלופי צה"ל, אלעד פלד.

בביתו של הנער מראשון לציון האזינו לרדיו: הוא אהב את 'טובים השניים', תחרות ידע פופולרית. הוריו אהבו את קונצרט ליל השבת. הם היו צרכני תרבות נלהבים, הרבו לכתוב לבתם על הצגות שראו.

מבחינה תרבותית דמתה ישראל לעיר-עולם גדולה: בערב רגיל של ינואר 1967 יכלו שוחרי התיאטרון בתל אביב לבחור בין 'נתן החכם', 'מי מפחד מווירג'יניה וולף', 'המשרתות', 'הדה גבלר', 'אותלו' ו'ריצ'רד השלישי', הכול בעברית, ועוד כתריסר מחזות אחרים, חלקם פרי עטם של מחזאים ישראלים.

ריסים' ו'איש למנשה', המחזמר. גיורא גודיק, אמרגן ומפיק, ייבא את מרבית המיוזיקלס שהצליחו בברודוויי, העלה אותם אל הבימה בנוסח עברי ובכך היה בין ראשי המובילים את ישראל אל תרבות אמריקה. הצגות אלה ושכמותן, כתב 'הארץ', מתקבלות באהדה מצד סוג חדש של קהל, צעיר, סקרן, ערני ובררני.

זו היתה עונת היובל של התזמורת הפילהרמונית הישראלית: מאז קונצרט הפתיחה שהתקיים בדצמבר 1936, בניצוחו של ארתורו טוסקניני, היתה הפילהרמונית לאחד ממפעלי התרבות הבולטים של התנועה הציונית: כמו האוניברסיטה העברית והאנציקלופדיה העברית, שיקפה התזמורת את המאמץ לעצב בארץ-ישראל חברה אירופית.

מנוי לפילהרמונית היה אחד מסמלי היוקרה הישראלית, לא רק בשל איכות התזמורת והמחיר הגבוה של המנוי, כי אם בעיקר בשל הקושי להשיגו. מנוי נחשב לנכס שאנשים חיכו לו שנים ושאפו להעביר לילדיהם; לפחות זוג הורים אחד העבירו כנדוניה לבתם, עם נישואיה.

בין האורחים שביקרו בחודשים ההם בישראל היו דוד אויסטרך ואוטו קלמפרר, מסטיסלב רוסטרופוביץ וארתור רובינשטיין, המוסיקאים; גינתר גראס וג'ון סטיינבק, הסופרים; ההיסטוריונית ברברה טוכמן והפסל הנרי מור. גם מרלן דיטריך השחקנית ואלפרד היצ'קוק הבימאי קפצו לביקור, וכמוהם אנשי שם כמעט בכל תחום מתחומי היצירה והרוח. ש"י עגנון קיבל את פרס נובל לספרות, ישראלי ראשון.

עם 24 עיתונים יומיים, מהם 15 בעברית, היו הישראלים חשופים ל"שטיפת מוח ארסית והרסנית", כתב אחד מאנשי השגרירות הבריטית. אך לדבריו, בתחומים אחדים עלתה רמת העיתונות הישראלית על זו של רוב העיתונים היומיים בבריטניה.

תרבות הפנאי הציעה חידושים משלה. אולם הסינרמה החדש בתל אביב התפאר בכך שהוא מקרין סרטים על מסך הקולנוע הגדול ביותר בעולם. סרטים חדשים הוקרנו כמעט בעת ובעונה אחת עם הקרנתם בחו"ל. זה היה הבידור הנפוץ ביותר. רוב הישראלים הלכו לקולנוע כמעט כל שבוע. רבים מהם כתבו לחבריהם בחו"ל על הסרטים שראו. אחד המכתבים שיצא מרחוב ויצמן שיבח את 'המרגל שחזר מהכפור'. העלילה היתה סבוכה מדי וקשה להבנה, אך אבא הסביר. גם 'הרוסים באים הרוסים באים' זכה לשבחים וכן 'שלושה ימים וילד', של אורי זוהר.

הקרנת הסרטים חייבה אישור מוקדם של מועצת צנזורה. רובם אושרו להקרנה; סרט איטלקי על סחר בעבדים נפסל כדי שלא להעליב את חוף השנהב ודהומיי; ראש הממשלה אשכול עמד לצאת לביקור באפריקה.

ב-1966 נמכרו כמיליון וחצי כרטיסי כניסה לחמישה סרטי עלילה ישראליים, ובהם 'מוישה ונטילטור', פרודיה על סרטי ריגול. בין המשתתפים בסרט היו שייקה לוי, ישראל 'פולי' פוליאקוב וגברי בנאי, 'הגשש החיוור'. השלישייה קמה בסוף 1963 כהמשך ללהקות הבידור הצבאיות שהיו גם הן פופולריות; באפריל 1966 כבר הופיעו עם תוכנית שנייה של שירים ומערכונים. להיט עיקרי: 'שיר הטלפון', על תלאות השימוש בטלפונים ציבוריים. איש לא עשה יותר מהם לגיבושו של ההומור הישראלי; איש לא הצחיק את הישראלים יותר מהם. בבתי מלון ובאולמות ציבוריים ערכו ראיונות לפני קהל עם אנשי שם. ספק עיתונאות ספק בידור, גם זה היה בילוי פופולרי מאוד שזוהה בעיקר עם הסופר המראיין דן בן-אמוץ.

'וימפי', חברה בריטית לממכר המבורגרים, פתחה בארץ עוד ועוד סניפים; אמנם ההמבורגרים לא הצטיינו באיכותם, אך יחד עם משקה ה'סנפרש' גם הם כמו שייכו את ישראל אל העולם הגדול. מזללה ושמה 'פם פם' הציגה עצמה כ"שם דבר בפי אניני הטעם בפריז, ניצה, מילנו, קייפטאון, מונטריאול, טהיטי וכל מקום בעולם"; כל מתקניה נשאו שמות לא עבריים: גריל בר, מילק בר, ביסטרו, קונדיטוריה וקוויק בר, סממני החיים הטובים בחו"ל. לפחות חלק מקוראי 'הארץ' התמודדו גם בבעיה הזו: "מבחר היינות בשוק הישראלי גדול ומגוון וקשה להתמצא בסבך השמות".

בסוף הקיץ בישרו המכתבים מראשון לציון תפנית חשובה בחיי המשפחה: האח הצעיר החל ללמוד בגימנסיה. קודם לכן עמד בהצלחה באחת החוויות הטראומטיות שציפו לתלמידי ישראל: 'מבחן הסקר', שקבע מי מבוגרי כיתות ח' ימשיכו את לימודיהם בבתי ספר עיוניים, היוקרתיים יותר, מי יקבלו רק חינוך מקצועי או חקלאי, ומי יפסיקו ללמוד ויישלחו לשוק העבודה.

מחנכים ופוליטיקאים עוד היו שקועים בוויכוחים על רפורמה בחינוך שנועדה להנהיג חטיבת ביניים, אך בינתיים הציעה המדינה לכל הילדים רק שמונה שנות לימוד חינם בבית הספר היסודי. שכר הלימוד בבתי ספר תיכוניים נע בין 70 ל-80 לירות בחודש; מבחן הסקר קבע גם את זכאותם של תלמידים לקבל הנחה בשכר הלימוד. המבחן היה על כן אירוע מרכזי בחיי כל תלמיד וכל משפחה, ותואר כ"גדול אלילי החינוך"; תלמידים בירושלים כתבו חיבורים על תחושותיהם ערב המבחן; הם משקפים חרדה רבה.

שמונה מכל עשרה בוגרי כיתות ח' התחילו ללמוד במסגרת על-יסודית, רק אחד מכל שניים סיים. אך הנער מרחוב סוקולוב עשה חיל בלימודיו; הוא הצטיין במתמטיקה ובאנגלית. מכתביו שידרו הומור ושמחת חיים. יחד עם החבר של אחותו, סטודנט באוניברסיטה העברית, היה שולח ניחושים בטוטו כדורגל. השניים גם פתרו חידונים ותשבצים שהודפסו ב'מעריב', ופעם שלחו פתרון לחידה 'בואו חשבון' וזכו בספר. כמו תלמידים רבים אהב הנער את הספרים של אפרים קישון, הסופר שנמנה גם הוא עם אבות ההומור הישראלי; הוריו קנו לו את 'עצם בגרון'. הוא גם אהב לצלם. פעם הלך עם החבר של אחותו לתערוכת הפרחים השנתית בחולון.

השניים הרבו לכתוב לה על 'המצב', פיסות מידע שליקטו מהרדיו ומהעיתונים וכמוהם עשתה גם אחותה. בארץ אין כל חדש, מסרה: "מלבד חילופי ברכות לבביות מפעם לפעם בגבול הסורי, הכול בסדר". היא התכוונה לחילופי יריות. משהו בכל זאת קרה, חדשות טובות: "אתמול הגיע לארץ אורח חשוב. טייס עיראקי שערק עם מטוסו. הוא נוצרי על פי דתו. טוען שנמאסה לו המלחמה הארוכה בכורדים. בגלל דתו אין לו סיכוי להתקדמות, כך שישראל מהווה כנראה את הפתרון לכל הבעיות".

דיווחים מסוג זה תפסו פסקה או שתיים ברבים מהמכתבים ששלחו ישראלים לקרובים ולידידים בחו"ל, לעולם מודעים לחדשות; 'המצב' היה חלק מהווייתם ולא אחת השפיע על מצב רוחם. לעתים קרובות נקטו הכותבים נימה אירונית, לא מחייבת, כמו במכתב על "האורח החשוב" מעיראק.

גם האח הצעיר כתב לאחותו על ה'מיג' העיראקי, וכן עשה גם החבר שלה: השניים היו גאים מאוד, כמו היה זה הישג אישי. האח התפעל מערכו של המטוס, שלושה מיליון לירות: "כל איש במדינה יקבל לירה והשאר יועבר לקרן הקיימת", כתב וגם דיווח על חילופי אש בין ישראל לסוריה: "שישו ושימחו בגבול הצפון". החבר ציין כי ארצות הברית, צרפת ובריטניה מבקשות לבדוק את המטוס, אבל ישראל "כמובן" לא תאפשר זאת, מסיבות פוליטיות: "יש מספיק בעיות עם רוסיה גם בלי זאת", הסביר בידענות

הוא טעה: ישראל נענתה לדרישת ארצות הברית והעבירה לה את ה'מיג' לבדיקה. רוב הישראלים לא ידעו שגניבת המטוס העיראקי, 'מיג 21' מתוצרת ברית המועצות, אורגנה בידי 'המוסד', שהיה מופקד על הפעילות החשאית של ישראל בחו"ל. קודם לעריקתו הובא הטייס העיראקי לתדרוך בישראל. זה היה ה'מיג' הראשון מסוגו שנפל בידי אחת ממדינות הגוש המערבי ואנשי 'המוסד' נתנו לו שם סמלי: 007.

כמו רוב הישראלים הוא האמין שאין לצפות למלחמה. ראשי המדינה עסוקים עד מעל לראשיהם בענייני פנים. על כן לא סביר שיסבכו את המדינה במלחמה, "הרפתקה שלא תפתור בסופו של דבר מאומה", כתב. על כל פנים לא בקרוב.

פעם סיפר בהתלהבות על 'הצמא והרעב' של יונסקו, שראה בתיאטרון האוהל: מחזה אוונגרדי על איש תלוש מהמציאות, העוזב הכול מאחוריו ויוצא לנדודים בחיפושים אחרי האושר המושלם. מסתבר שאין דבר כזה בכלל, כתב: הוא רצה שחברתו תחזור כבר. הם התכוונו לבנות את חייהם בישראל; האפשרות שיחיו בארץ אחרת אף לא עלתה על דעתם.

4. הורים: "יש תקווה שלא תהיה בצורת"

גם ההורים רצו שבתם תשוב הביתה. מלכתחילה לא התלהבו מהנסיעה. נראה שהיו מעדיפים אילו המשיכה במסלול החיים שהעידו לה, במקום "להפסיד שנה" באמריקה. בדרך כלל כתבו ההורים במשותף, לקראת סיום יומם: באחת-עשרה נהגו להאזין למהדורת החדשות האחרונה בקול-ישראל. שוב ושוב הזכירו לבתם לעמוד בקשר עם הדודים והדודות באמריקה, "למען טיהור האווירה" במשפחה. החבילות ששלחה עיצבנו את אביה, כמו פגעו באגו שלו כישראלי: דמי המשלוח והמכס מייקרים את המתנה ובכלל, "לא חסר פה מאומה", נזף בה. הוא קרא לה טאכטער, בת ביידיש, כמו לא האמין בכוחה של השפה העברית לבטא אל נכון את מה שחש במעמקי לבו.

גם הוא הִרבה לכתוב על 'המצב'. אפילו מזג האוויר עורר בו מחשבה קולקטיבית: "ירדו קצת גשמים ואם ימשיכו יש תקווה שלא תהיה בצורת". פעם כתב לה על הישגי המפלגה הניאו-נאצית בבוואריה שבגרמניה: "העולם לא למד כלום והגרמנים ודאי לא". הוא האמין שמקומם של יהודים בישראל. אחר כך סיפר לה בזעם על דברים שיוחסו לד"ר נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, כאילו מדינת ישראל קמה בטרם עת.

היו ידיעות בחדשות שהכעיסו גם את האם: מפקדו הקודם של כוח האו"ם במזרח התיכון, הגנרל השוודי קרל פון הורן, פרסם את זיכרונותיו ובין היתר סיפר שישראל השתמשה בחיילות צה"ל על מנת לפתות אנשי או"ם לצורכי ריגול. "אמא מתרגזת כמו כולם ונפגעת כאילו באופן אישי", כתב האח הצעיר לאחותו. הם קראו את 'דבר' והזדהו עם המדינה.

הקיץ של 66' עמד בסימן מחלתו של האב; הוא סבל מלחץ דם גבוה ואושפז למשך חודשים אחדים בבית חולים. חברותו בקופת החולים של ההסתדרות הבטיחה לו, כמו לרוב השכירים בישראל, טיפול רפואי טוב למדי, ללא תשלום נוסף; מקום העבודה שלו היה מובטח, המשרד נהג בו בהגינות, בשלב מסוים שלחו לו עבודה הביתה. נכדו התינוק גרם גם לו שמחה מרובה, והיה גיבור ראשי במכתביו. "א גאנצער מענטש" (ממש בן אדם) כתב ביידיש, כי הילד כבר ידע לשבת ליד השולחן עם כולם ואכל מה שאכלו כולם: דג ממולא של אמא וקצת צימעס קומפוט.

בינואר עלתה האם לירושלים, לייצג את בתה בטקס חלוקת התעודות לבוגרי האוניברסיטה העברית; היא למדה ספרות עברית ותנ"ך ובשובה מאמריקה התכוונה גם היא להיות מורה. זה היה אחד הימים החשובים בחיי האם. לכבוד האירוע קנתה מעיל חדש, "שעבר את הביקורת של אבא", כפי שכתבה, ונעלי זמש חומות, כדי שתהיה אלגנטית: "החלטנו - ביצענו" קבעה בגאווה. לא היה זה מובן מאליו שבתה תקבל תואר באוניברסיטה העברית: מספר הבוגרים באותה שנה היה כ-1,700, רק אחד משלושה תארים ניתן לאישה. הטקס היה מרשים; לאם היו אמנם אי אלה הערות סרקסטיות על אופנת "המחצאיות", חצאיות המיני של הסטודנטיות, אך היא חזרה מלאת התרגשות. האב הסביר לבתו את הרקע העמוק יותר לכך: "כנראה שהגשמת חלום שלה. היא חלמה על אוניברסיטה והגיעה לקיבוץ ועכשיו היא מאושרת בהישגך". האם אישרה זאת ובינתיים היתה "סופרת את החודשים" עד לשובה של הבת. לקראת הקיץ כתב לה גם חברהּ שיש צורך לקבל החלטה גדולה: הגיע הזמן לרכוש דירה בשיכון לזוגות צעירים. הוא פירט את התנאים: שלושה חדרים בינוניים, הול קטן, אמבטיה, שירותים נפרדים, מטבח נורמלי: 59 מטר מרובע. לפחות שש מכל עשר משפחות בישראל התגוררו בדירות משלהן. זו היתה השאיפה הכללית: מעטים רצו לגור בשכירות. הדיור בשכירות היה אולי כדאי יותר, אך הציפייה לבעלות על דירה היתה מקובלת על רוב הישראלים ומובנת מאליה, כמו הציפייה לשירותי חינוך ובריאות, ביטחון בעבודה וקצבת זִקנה. אולי היה בציפייה הזאת גם ממד היסטורי: הדירה הבטיחה למשפחה אותו קיום קבוע ובטוח שהבעלות על הארץ אמורה היתה להבטיח לעם היהודי כולו. סקר שערך משרד השיכון העלה שרוב הישראלים קיוו לעבור לדירות מרווחות יותר; אחד מכל ארבעה זוגות צעירים הגשימו תקווה זו בארבע השנים הראשונות לנישואיהם. רבים מהם אמרו שהם מקווים לעבור פעם נוספת, לדירות מרווחות עוד יותר; רובם אמרו באופטימיות שיגשימו גם את התקווה הזו.

סקר משרד השיכון קבע שקרוב ל-75 אחוז ממחיר הדירה בא מחסכונות ועזרה מההורים, והיתר - ממשכנתאות והלוואות בנקאיות. המשרד הציע לאזרחים להקדים ולחסוך בתוכנית 'חסכון בר-מצווה', כדי להבטיח שגם הילדים יוכלו בבוא היום לגור בדירות משלהם.

בצפון תל אביב הוצעו דירות חדשות בנות 2.5 חדרים במחיר של 34,000-39,000 לירות, בממוצע כ-12,000 דולר.

השער הרשמי של הדולר עמד בשנת 1966 על שלוש לירות. השער בשוק השחור נע באפריל 1967 סביב 3.5 לירות לדולר

במקומות כמו ראשון לציון היה אפשר להשיג דירה כזו תמורת כ-26,000 לירות. וילה חדשה בסביון הוצעה במחיר התחלתי של 99,780 לירות, פי שניים מהפרס הגדול בהגרלה השבועית של מפעל הפיס.

הדירה שעמדה עכשיו במרכז ההתכתבות עם מנהטן היתה בירושלים, מול שיכון עממי, ברחוב עמק רפאים, לא רחוק מהבריכה וליד המעבר של מסילת הברזל. המחיר היה 23,000-24,000 לירות, בהתאם לקומה. עד לכניסה היה דרוש סכום של כ-9,000 לירות בלבד, השאר במשכנתא לא צמודה. זו היתה לדעתו הצעה מתקבלת על הדעת.

מודעות לדירות יוקרה שיבחו לא רק את איכות הבנייה, אלא גם את איכות הדיירים, כמו אותם צעירים שזוהו כעדנה ובנימין סוטנדורף משכונת רימון ליד תל אביב - היא לומדת שרטוט בניין בשעות הערב, וביום היא עובדת בהוראה, נאמר במודעת החברה הבונה; הוא לומד כלכלה ועיתונאות ועובד בספריית האוניברסיטה. ההורים המליצו על השכונה בהנחה שערך הדירה לא יֵרד, אך בני הזוג החליטו להשתקע ברימון גם מפני שרבים מהשכנים היו צעירים כמותם.

אנשים כאלה, ככל הנראה נהנים מחייהם ומאמינים בעתיד, כיכבו גם בסדרת מודעות לפרסום סיגריות שנשאו את השם 'אסקוט', מרכז מירוצי סוסים באנגליה. בינואר 1966 צולמה מודעה כזו בכניסה לתערוכת ציורים של פיקאסו במוזיאון תל אביב.

חפיסת 'אסקוט' עלתה 82 אגורות; היו סיגריות זולות יותר והיו יקרות יותר: 'סילון' עלתה 50 אגורות, 'טיים' לירה ו-25 אגורות

גם שוקה וגילי בר-דיין התגוררו בדירה משלהם, ברחוב ברנר בראשון לציון; הם נמנו עם אלה מהישראלים שתוארו לפעמים כ'מלח הארץ'. הוא נולד אל תוך המעגל הפנימי של ההוויה הציונית בארץ-ישראל, השתייך אל אלה מהישראלים הראשונים שיכלו להגיד לעצמם שהמדינה שלהם מיטיבה עמם. סבו, אלכסנדר אלכסנדרוביץ אברהם זוסמן מאודסה שברוסיה, היה אגרונום ידוע ונמנה עם מחולליה של תנועת ביל"ו. באוקטובר 1899 בא, יחד עם אחד העם, לבדוק את המצב בארץ וב-1924 השתקע בנחלת יהודה, מושב, לא הרחק מראשון לציון.

היו לו שם לסבא זוסמן פרות ופרדס וכרם; הוא הרבה להתראות עם שכנו ועמיתו, שמואל שיינרמן מכפר מל"ל, אביו של אריאל שרון. שלושת עצי הדקל שנטע שרדו עשרות שנים אחריו - הגבוהים ביותר בארץ. אשתו היתה דודתו של משה שרתוק: קרבת המשפחה הזאת מיקמה את בר-דיין בלבו של הממסד המדיני והצבאי שהוביל את הציבור היהודי לעצמאות. דודו עזרא היה משורר ידוע, אמו דבורה היתה רופאה.

ד"ר דבורה זוסמן שמרה בקנאות פמיניסטית על שם נעוריה, גם לאחר שנישאה לד"ר בן-ציון בורודיאנסקי, אחר כך בר-דיין, אף הוא רופא. בשנות העשרים סובבה האם בין קיבוצי העמק, רכובה על חמור. בדגניה טיפלה בין השאר בבנם הקטן של דבורה ושמואל דיין, משה. הם התגוררו בעפולה, שם נולד בנם יהושע ואחר כך עברו לכפר סבא, שם קיבל הדוקטור כרכרה עם סוס. ההורים דיברו ביניהם רוסית, עם שוקה ושני אחיו דיברו עברית.

עם סיום לימודיו התיישב בר-דיין בקיבוץ ארז, לא הרחק מגבולה של רצועת עזה. הוא טיפל בפרדס ובכוורות הדבורים; פעם שלח אותו הקיבוץ אל האח אדם, נזיר בנדיקטיני יליד גרמניה שישב בדבונשר שבאנגליה ונחשב לכוהן הגדול של כוורני העולם. לאחר שמונה שנים בארז עבר לתל אביב. הוא השתתף בקורס הראשון למורי דרך מוסמכים, אחר כך התקבל לעבודה קבועה במועצה לשיווק פרי הדר.

המועצה שלחה אותו ללונדון. יום אחד בא לשם משה שרת; בר-דיין הלך לשמוע אותו. גם גילה סמסונוב היתה שם, בת למשפחת פרדסנים ידועה מראשון לציון; דודתה היתה זמרת הסופרן, אלמנתו של יחיעם ויץ. בר-דיין הציע לגילה סמסונוב ללוות אותה הביתה. בנם הבכור יריב חייב את שמו ללוחמנותה הפמיניסטית של סבתא דבורה. גילי ושוקה בר-דיין האמינו בעתידם, תכננו להביא לעולם עוד ילדים. הוא אהב את עבודתו; הוא קיבל משכורת 13 וסוסיתא.

ואז נדמה היה שהכול מתמוטט.

5. מיתון: "רוח רעה מנשבת"

זה החל בראשית 1966; מונח חדש השתלט על החיים: 'מיתון'. הכוונה היתה להאטה בפעילות הכלכלית. היא התבטאה במעבר מביקוש יתר לקיפאון ולצמצום וממחסור בידיים עובדות - לאבטלה. התהליך לא החל בבת אחת: ראשיתו ב-1965, אך מערכת הבחירות וההוצאות שהיו כרוכות בה, הסתירו אותו. קודם לבחירות קיבלו אלפי ישראלים תוספות לשכרם; רוב התוספות האלה נועדו להימחק בגל התייקרויות שציפה למדינה אחרי הבחירות. על פי אחד החישובים, משפחה שהוציאה בשנת 1966 כ-735 לירות בחודש אמורה היתה להיזקק בשנת 1967 לתוספת של 85 לירות לפחות כדי לשמור על אורח חייה.

אך המיתון חדר לתודעה כמו היה אסון פתאומי. מכתבים ששלחו אנשים מישראל לקרובים ולידידים בחו"ל שיקפו תחושה שמשהו דרמטי מאוד עובר עליהם. רבים מהכותבים לא נפגעו בעצמם, אך חששו שהמדינה מאבדת את יכולתה להבטיח לתושביה את החיים הטובים שכה רבים כבר הורגלו בהם ורבים עוד יותר ציפו להשיג.

כלכלנים דיברו על בלימת הצמיחה במשק והסבירו שהיא נובעת קודם כל מההאטה בגידול האוכלוסייה, מ-4 אחוזים ב-1964 לאפס גידול ב-1966. זה קרה בעיקר כתוצאה מצמצום העלייה וגם מירידה כלשהי בריבוי הטבעי. הירידה בקצב הגידול של האוכלוסייה השפיעה בעיקר על רמת הביקוש לדירות. השפל בענף הבנייה התפשט לענפים קרובים והביא לירידת הביקוש למוצרים ולשירותים רבים; עסקים רבים פשטו רגל.

הגורם השני שהוריד את רמת הפעילות במשק היה הירידה בהשקעות: 30 אחוז בענף הבנייה, 20 אחוז בתעשייה. בתוך כך חלה ירידה בולטת בהשקעות מחו"ל: 40 אחוז ב-1965 ועוד 15 אחוז ב-1966. ירד גם הגידול באמצעי התשלום, בכסף המזומן שבידי הציבור ובפקדונות עובר ושב, ומגמה זו הפחיתה אף היא את הביקוש במשק וכמוה העלייה במחירים: 8 אחוזים בשנת 1966. רק פעם אחת בעשר השנים הקודמות נרשמה עלייה גדולה יותר במחירים: 1962, שנת פיחות בשער הרשמי של הלירה.

שנתיים אחר כך פחתו ב-17 אחוז כספי הפיצויים שנרדפי הנאצים קיבלו מגרמניה; אלה ציפו לפיחות נוסף בשער הלירה ונטו להפקיד את המארקים שלהם בבנקים ולא להוציאם. גם זה ריסן את הפעילות במשק. באמצע שנות השישים הסתיימה הקמתם של כמה מפעלים גדולים שהאיצו עד אז את הפעילות הכלכלית: מוביל המים הארצי, נמל אשדוד ועבודות פיתוח במפעלי ים המלח; הממשלה לא יזמה פרויקטים חדשים. היא תיארה את המיתון כתוצאה של מדיניות מכוונת, שנועדה להפחית את ההוצאות ולהגביר את הייצור, בעיקר ליצוא. היא דרשה מהאזרחים לרסן את עצמם.

בפברואר 1966 ניסה ראש הממשלה אשכול להסביר לציבור שהמיתון במשק נדרש מפני שהחיים בישראל טובים מדי. בעולם כולו, אמר אשכול בשידור רדיו, אין עוד מדינה שרמת חייה עלתה במהירות כה רבה כמו בחמש השנים האחרונות בישראל. זה היה נאום נזפני. "אנו מתלבשים היום הרבה יותר טוב, אוכלים הרבה יותר טוב", קבע: "אלה החליפו דירתם בדירה מרווחת יותר, אלה רכשו רהיטים חדשים". הבתים מלאים במוצרי חשמל חדשים, הוסיף, "פלוני קנה קטנוע, אלמוני מכונית".

אבל הכסף שמימן את כל זה לא בא לדברי אשכול מעבודתם של הישראלים, כי אם גויס בחו"ל: יהודי העולם נתנו כסף וכמוהם ארצות הברית, גרמניה המערבית וכן משקיעים פרטיים. הכסף שימש לפיתוח, הפיתוח יצר גאות. אך הגאות, אמר אשכול, יצרה "בולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה". המדינה היתה לדבריו "גן עדן של שוטים".

בתוך כך גינה אשכול קבוצות עובדים שדרשו העלאות שכר שהוא תיאר כמופרזות, ושיבח קבוצה של פרופסורים שיזמו 'תנועת ויתורים': הם הסכימו להפחתת ההפרשים שהגיעו להם עבור שנים קודמות. אשכול גם קרא מכתב שקיבל מנכה צה"ל ושמו אברהם שפירא: הוא החזיר למשרד הביטחון 600 מתוך 621 לירות שקיבל על חשבון הפרשי תגמולים. נאומו של אשכול נועד לעורר את הציבור להידוק חגורות פטריוטי, אך במקום זאת הוליד רוגז ומיאוס, אכזבה וחרדה. 'תנועת הוויתורים' התגלתה כחזיון שווא ונעלמה באותה פתאומיות שבה הופיעה.

חלקה של הממשלה ביצירת המיתון נותר במחלוקת. שגריר ארצות הברית בישראל ציטט הערכה ולפיה הממשלה אכן יזמה האטה בפעילות הכלכלית, אך העניינים יצאו משליטתה: מעולם לא התכוונה להגיע לשפל כה עמוק. "הרופא אבחן את המחלה, אך היסס לתת לחולה טיפול יעיל", כתב גם שגריר בריטניה. לעומת זאת, דין וחשבון שהוגש ליועצו המיוחד של הנשיא ג'ונסון שיבח את "מדיניותה האמיצה" של ממשלת אשכול. ימים אחדים לאחר מכן פרסם העיתון 'ניו יורק טיימס' מאמר מערכת וגם בו שבחים לישראל.

על פי תפיסה אחרת, הממשלה אמנם יזמה את המיתון אך לא מהסיבות שמסרה לציבור, כי אם מסיבות פוליטיות: "מפא"י לא היתה מסוגלת לקיים צמיחה ותעסוקה מלאה לאורך זמן, למרות שזאת היתה מטרתה, מכיוון שאלה חיזקו את העובדים ופגעו בסמכות ההסתדרות", כתב חוקר אחד. ההסתדרות נחלשה בין היתר בשל גל של שביתות שארגנו ועדי עובדים, ללא תיאום עם ההסתדרות, בעיקר בחודשים שקדמו לבחירות של נובמבר 1965. המיתון, על פי גרסה זו, נועד להבטיח שההסתדרות, כלומר מפא"י, לא תאבד את השליטה בעובדים.

בקיץ 1966 שלחה מערכת 'הארץ' את כתביה אל החנויות, כדי לעמוד על השפעת המיתון על הצרכנים. כצפוי מצאו הכתבים שאנשים קנו פחות ונעשו בררניים יותר. אך ההפסדים הגדולים נרשמו רק בחנויות למוצרי חשמל, רהיטים ושטיחים, בגלריות לאמנות וכיוצא באלה - דברים שלא חייבו רכישה מיידית.

אנשים גם קנו פחות בשר טרי ויותר בשר קפוא; לא חל שינוי בצריכת בשר עוף. בחנויות המכולת נרשמה ירידה במכירת שוקולד מתוצרת חוץ, חמאה ומשקאות חריפים. אצל 'הרלי', בית קפה ידוע בתל אביב, הזמינו פחות עוגות; בעלי מסעדות בתל אביב דיווחו שאין עוד צורך להזמין מקומות מראש.

בעלי חנויות בגדים ונעליים התלוננו על ירידה של 10 עד 15 אחוז בהכנסות. גם המספרות התלוננו על ירידה בהכנסותיהן, אך במכוני היופי לנשים הרגישו את המיתון בעיקר בזכות דברי הלקוחות, שסיפרו על הירידה בהכנסות בעליהן. הן לא התלוננו על ירידה בולטת ברמת החיים. "מי שנהגה לפנים להעסיק עוזרת בית ארבע פעמים בשבוע, שוקלת עתה אם לא כדאי להסתפק בפעמיים או שלוש", דיווח 'הארץ'.

"אנשים מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם מוציאים את הכסף", כתב גם ישראלי אחד לידידו באמריקה. רבים משביתים את מכוניותיהם הפרטיות לתקופת-מה, סיפר, כלומר מחזירים את הרישיונות למשרד הרישוי כדי לחסוך במסים ובהוצאות הביטוח. אנשים שקודם לכן נסעו שתי תחנות באוטובוס מעדיפים ללכת ברגל; במוצאי שבת אפשר להשיג כרטיסים לסרט בתל אביב, כי לא כל הכרטיסים נמכרים.

"אך לא יאומן", הוסיף וכתב האיש, "מכירת הכרטיסים ל'פורגי ובס' נמשכת, למרות שהלהקה תגיע ארצה רק בסוף החודש ולמרות המחירים המפולפלים: 20 לירות עד שורה 20, וקרוב ל-10 לירות לשורות האחוריות". סיכום כללי: "זה לא נורא כל כך". לקראת הקיץ של 1966 מסרו גם סוכני נסיעות: כמעט אין מיתון ביציאה לחו"ל.

חודשים אחדים לאחר מכן דיווח 'הארץ' שהשפעת המיתון מתחזקת. ברחבי הארץ היו אלפי דירות שלא נמכרו. ישראלי שבא מאמריקה והתכוון להשתקע בארץ כתב לידידיו בבוסטון, במארס 1967: "המצב בארץ מאוד קשה[...] אם אתם מעוניינים לקנות דירה בארץ, עכשיו זה הזמן". הוא נקב מחיר: דירה בת ארבעה חדרים בצפון תל אביב, אשר עלתה שנה לפני כן 90,000-100,000 לירות, היה אפשר להשיג עכשיו ב-75,000 לירות.

המיתון פגע גם במוסדות ששירתו בעיקר את השכבות העליונות של החברה: מצבה של האוניברסיטה העברית לא היה מעולם כה חמור, אמר נשיאה. ידיעות דומות באו מתיאטרון חיפה וממוזיאון ישראל בירושלים. בין הכותרות: "וילות מחכות לקונים"; "נבלם הגידול בצי הרכב"; "משבר במלון הילטון". בסתיו נמסר באחד העיתונים, אמנם בנימה של השתאות מסוימת: "מהנדס מדופלם - ומובטל".

אך באביב של 1967 עוד היו ישראלים רבים שחייהם נמשכו כמעט ללא שינוי: "בכרכים נאנחים ונוהגים כמקודם", סיכם 'הארץ'. חברת 'פיאט' חנכה מוסך מרכזי, "המודרני והגדול בארץ".

עם זאת, הכול דיברו על מצב הרוח הירוד. זו היתה "פסיכולוגיית השפל", כפי שכתב אחד מחוקרי המיתון. "אין לכחד", הודה עורך 'דבר' יהודה גוטהלף: "רוח רעה מנשבת בימים אלה במדינה". בהסתמך על שר האוצר פנחס ספיר הוסיף: "יותר משמשפיעים עתה גורמי הכלכלה, נותנים אותותיהם גורמי פסיכולוגיה[...] ואולי נכון יותר לומר פסיכופתולוגיה". מצב הרוח הזה האט עוד יותר את הפעילות הכלכלית.

המיתון פגע גם בראשון לציון: כעשרה מפעלים בעיר נסגרו, מאות פועלים נשארו ללא תעסוקה. "המצב קשה מאוד. אמנם שנים ידעו ש'הנס הכלכלי' איננו נס ובכל זאת הממשלה לא הכינה מאומה, האבטלה הולכת וגדלה[...] הסבל האנושי עצום", כתב האב מרחוב סוקולוב לבתו; החבר שלה סיפר לה על שורה של שערוריות כלכליות שהצטיירו אף הן כביטוי למדיניות כושלת ואוזלת יד.

מעשה באיש ושמו מאיר (ג'ימי) לוי, שקיבל מהממשלה ערבות להלוואה של מיליוני לירות כדי להקים חברת ספנות, 'סומרפין' שמה. "התברר שהוא רמאי וגנב והממשלה צריכה לכסות את חובותיו", כתב הסטודנט לכלכלה לחברתו ודיווח בשקידה גם על ההתפתחויות בפויכטוואנגר, בנק קטן שהסתבך וכמעט התמוטט. היתה לו סיבה טובה לעקוב אחרי הפרשה: חברתו נמנתה עם לקוחות הבנק הזה.

הוא סיפר לה על ארבע השעות שעשה בבנק: "איזה בלגן. נכנסים לפי תור, עם מספרים, שוטרים עומדים בפתח, לשמור על הסדר. והצעקות וההתמרמרות עד לב השמים. תארי לך כל מיני זקנים וזקנות שאינם יודעים קרוא וכתוב שמודיעים להם שכספם, שהוא חיסכון של שנות עמל, ירד לטמיון. מה אנשים כאלה מבינים בתיווך שטרות. לדידם הם נתנו למנהל הסניף כסף וממנו הם רוצים את כספם בחזרה". הוא העריך שבנק ישראל יפצה את לקוחות פויכטוואנגר, אחרת "יהיה איזה מרד קטן במדינה הזו". בסופו של דבר הצליח להציל כ-80 אחוז מהכסף.

אין כמו התמוטטות בנק לערעור האמון במשק. ואז החליטה הממשלה למכור את 'שלום', ספינת הנוסעים המפוארת של חברת צים הממשלתית, שצברה הפסדים של מיליונים. הקונים היו משקיעים גרמנים, וכך נוספה לכישלון גם השפלה לאומית: יום החלפת הדגלים על תורן האונייה יהיה יום של "צער ועלבון" לא רק למדינת ישראל, כי אם גם "ליהודי התפוצות", אמר אחד מחברי הכנסת; עמיתו תיאר בפני הכנסת כיצד ישתלטו בעליה הגרמנים של האונייה על בית הכנסת שלה, ויפתחו במקומו בר או אולם ריקודים "או משהו אחר".

שר התחבורה מסר לכנסת סקירה מפורטת מאוד על תולדות ההרפתקה הזאת, אך כל מאמציו להסביר את כישלונה הכלכלי של האונייה כמו התנפצו על קריאת ביניים אחת שלא היה כמוה לבטא את 'פסיכולוגיית השפל' שפשתה בארץ: "מה עוד אתה מתכוון למכור?"

ראש הממשלה קיבל שורה של מכתבים, מאזרחים בארץ ומיהודים בחו"ל, ובהם קריאות נרגשות שלא למכור את האונייה, בעיקר לא לגרמנים. ילדה בת שבע מחיפה קיבלה מענה מעוזרו המיוחד של ראש הממשלה: "רק אם כולנו נעבוד הרבה ובמסירות - נביא לכך שתהיה לנו אפשרות להחזיק אוניות כאלה". הוא הציע לילדה שתלמד בחריצות, "כדי שהמדינה שלנו תהיה חזקה". האמן דני קרוון דרש לקבל בחזרה ציור קיר מעשה ידיו, לפני שתימסר האונייה לגרמנים.

לצד השערוריות פעלה חרושת השמועות על בזבוזים ושחיתות בצמרת. סופר 'הארץ' שיצא לסקר את השפעת המיתון על המסעדות ציין שאצל 'ירדן' מצא סגן שר אחד, חברי כנסת וכמה פקידים בכירים. ידיעה על 2,000 אורחים שבאו לחתונת בתו של שר האוצר ספיר פורסמה לצד הכותרת: "שר האוצר לא מוותר על המכונית האמריקנית שלו". העיתון קבע: "הגיע הזמן ששרים ישמשו דוגמה לסתם אזרחים משלמי מסים, מהם סוחט האוצר מסים ללא גבול, בעיקר בעלי רכב בינוני וקטן".

בנימה דומה דיווח העיתון על שיפוצים שהוכנסו במטוס אשר נשא את ראש הממשלה לסיור באפריקה, לרבות "מושבים מהודרים", מקרר וספה כפולה - הוצאה בסך 50,000 לירות. בינואר 1967 נודע על תוכנית להקים בפריז בניין חדש לשגרירות ישראל, שני בממדיו רק לשגרירויות של ארצות הברית וברית המועצות.

הסדקים באופטימיות הישראלית שיצר המיתון העמיקו במהירות. המכתבים שיצאו מהארץ נעשו פסימיים יותר ויותר, ציניים יותר ויותר: "אין כאן הרבה חדש, כל הדברים הרעים הולכים ונעשים רעים יותר", נאמר באחד מהם. מפנים את הדכדוך הפתאומי שפשה סביבו החל גם הנער מראשון לציון לתאר את 'המצב' בעיקר באמצעות 'חדשות רעות': חמישה אנשים נהרגו בתאונות דרכים. ליד חופי צרפת טבעה אונייה ישראלית, 'השלושה' שמה: 18 אנשי צוותה אבדו ואִתם גם אישה שנסעה עם בעלה הימאי לירח דבש; נפטר שר המשטרה לשעבר, בכור שלום שטרית. לא היתה שום סיבה לכך שמותו של העסקן הישיש יעניין את הנער, לא היתה סיבה שיטריח בכך את אחותו בניו יורק; הידיעה השתלבה בתחושה הכללית ששידרו כעת מכתביו: "המצב לא טוב", קבע באחד מהם. הוא סיפר לאחותו גם על המיתון, אך לדבריו היה זה בעיקר משהו אשר "שומעים עליו הרבה": אצלם בבית לא מרגישים אותו, הבטיח לה.

"האמת היא שאנו בירושלים לא מרגישים כלל במיתון", כתב גם אחד מתושבי העיר לידידו באמריקה. הוא השתייך אל שכבה שלמה של ישראלים שלא התנסתה במצוקה אישית, אך ראתה במיתון צרה שירדה "עלינו", כלומר על "המדינה", בבת אחת, בניגוד לציפיות, ופגעה בעיקר ביוצאי ארצות ערב: "עיקר הסבל מתרכז בעיירות הפיתוח וזה כמובן הדבר המדאיג", כתב.

כך כתבו אנשים רבים שהשתייכו אל מעגל הישראלים שהיה להם טוב. הפגיעה 'באחרים' הדאיגה אותם באמת והמפגש הכפוי עם מצוקתם לא נעם להם. רבים מהם נטו עד אז להתעלם מהם: נוח היה להם לסמוך על 'המדינה' ולהאמין שהיא מטפלת בהם כנדרש. המיתון המחיש להם פתאום שחיו באשליה: המציאות הישראלית היתה שונה מכפי שהשתקפה אליהם מתוך המודעות של 'אסקוט' ואשכנזית פחות ממה שנדמה היה לאורחי הבריכה של מכון ויצמן. 'האחרים' אף לא התגוררו רק בעיירות פיתוח: הם חיו גם בירושלים, בתל אביב ובחיפה. עוד ישראלים 'אחרים' היו ערבים, או התגוררו בקיבוצים; הם חיו חיים אחרים.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

1967 - והארץ שינתה את פניה - תום שגב


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, עוד לילה אחד, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים