Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
»פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » מחוץ לרצף  » פרויקט נחום גוטמן      חזור

בין חולות וכחול שמיים
מאת: נחום גוטמן, אהוד בן עזר

ההוצאה:

יבנה

"בין חולות וכחול "שמיים" שהבאתי מפי נחום גוטמן הוא ספר שהיה קיים בטרם נכתב. תהליך כתיבתו דמה למעשה-שחזורו של כד עתיק מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו, ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו - אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואפ מפני שר השכחה עצמו, שפוגם בזכרונות אך גם שם להם גבול."    אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים
שתפו אותי

"כתיבת הספר תחילתה בסדרת של פגישות עם נחום גוטמן בראשית 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי-זכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים תוך מתן שמות בדויים לגיבורים."

"כל החומר הרב הזה חייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם - מקיף ככל האפשר - לכל אחת מהאפיזודות הרבות שבו מושפעים פרקי חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחאות. פרקי הסיפור המשוחזרים מוינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית-עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב-היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר."

"סיומו הטבעי של "בין חולות וכחול שמיים" בא
בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו."

אהוד בן עזר בפרק המסיים את הספר.

להלן סדר הפרקים בספר:

+ השרפרף של סבתא
+ כיצד התחלתי לצייר
+ גמל ראשון שראיתי
+ הירידה בחוף יפו
+ עגנון, מזכירו של אבא
+ אז"ר מלמדני לשחות
+ כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ
+ ואז התחילו לבנות את תל-אביב
+ גימנסיה "הרצליה": תגיד לאבא שהוא זורק את כספו לרוח !
+ המורה לציור אירה יאן
+ ברנר
+ אני עולה לירושלים
+ מורי הפרופסור בוריס שץ
+ אבל פן
+ צמיחת ה"בצלאלים"
+ עם בריליאנט וצבעוני באוהלי-ערב
+ פרצה מלחמת העולם ואני נודד במושבות יהודה
+ בימי הגירוש מתל-אביב
+ נחום, קום התגייס לגדוד העברי !
+ החיים בגדוד העברי
+ עם ברל וחבריו ברובע התענוגות בקהיר
+ הקטטה
+ שקולניק שומר במקומי
+ זה האיש לא השתנה
+ וינה, ברלין, פאריז, וחזרה לארץ-ישראל
+ ביאליק מכה על כתפי
+ פתחתי פה למצויירים
+ אהוד בן עזר: נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי

באדיבות הוצאת יבנה (יהושע אורנשטיין)
פרק ט"ו מתוך הספר: צמיחת ה"בצלאלים"

מדי יום הייתי חולף על פני חצר ששני אריות-אבן יושבים על עמודי שערה. דרכו הייתי מקצר את דרכי לבית-הספר "בצלאל", עובר ליד המרתף, שלפתחו היה מדי בוקר חכם יוסף חולב את שתי עיזיו המזוקנות: הן היו מפנות אלי את ראשיהן בעוברי, כאילו הכירו אותי.

לרוחבו של הרחוב היו מפוזרות כמה אבנים גדולות, בימי גשמים ושטפונות היינו מדלגים עליהן, מאבן לאבן, כדי לא לטבוע בבוץ. היינו משהים עצמנו וביטים באיזה חן וזריזות היה מנהל הסמינר למורים, דוד ילין, מציב עליהן את נעליו המחוטבות והמצוחצחות, ועובר בבוץ וביבשה.

כאן היינו רואים את יקירי ירושלים של אותה תקופה, אלה שנתנו דמות וחידשו את רוחה ומנהיגיה של העיר. כאן היתה המספרה, שבה ראינו את אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, בא לטפל בזקנו הקטן. הוא היה אדם מצומק, שתקן ורציני, שגילם בהופעתו את חיי ירושלים החדשה, לא רק בתחום חידושיו בלשון העברית החיה. הוא הוציא עתון יומי ראשון בירושלים.

וכאן היה בית קפה ערבי, שהעמיד כסאותיו לרוחבו של הכביש. החמורים והגמלים היו עוברים בזריזות מוקיונית בין היושבים על השרפרפים, כשהם מניעים ראשיהם ועיניהם היפות ימינה ושמאלה, כאומרים תודה. המלצר היה הולך אחריהם, כאילו מתכוון לשרתם לפי הצורך.

כאן היה צועד מורי הפרופסור שץ, מבליט חזה רחב, משלח לפניו זקן סמיך עטור סודר-משי, שהיה מגדיל את נפחו פי כמה, חרב דמשקאית בחגורתו, ותרבוש אדום או כובע-שעם אנגלי לראשו.

למראהו היו הערבים קמים משרפרפיהם, מזיזים את הנרגילות, ומפנים לו מעבר ביראת-כבוד. ואני הייתי צועד אחריו לבטח בשביל שנתפנה. הייתי התלמיד היחיד ב "בצלאל" שדיבר ערבית, ולפעמים שימשתי לו מתורגמן במשרד הממשלה התורכית. למראה דמותו, השופעת טוב-לב ובטחון עצמי - היו פני היהודים מאירים. ידעו כי הוא מגינם ודוברם.

בצד ימין היתה מאפיה. העוברים והשבים היו נעצרים ונושמים בהנאה את ריח הפיתות הטריות. וכשבא הרעב לארץ, חיילים תורכיים, יחפים, בלויים, מזי-רעב, היו עומדים כאן, מזילים ריר ומעוררים רחמים.

מאחורי המאפיה רבצו סלעים אפורים על פני כל המגרש הגדול והמגודר. דשא ירוק סמיך ריפד אותם. במקום שהיו שבילים, היה הדשא סמיך כשטיח עתיק. השבילים והשמיים היו נפלאים, גדושים, מעלים בזכרון שברי פסוקים מן התנ"ך. כזאת היתה ירושלים.

משם ימינה עמד צריף, בו גר כומר שדיבר רוסית, גרמנית ועברית. הוא הבטיח לנו כי הציונות תצליח כל עוד יהיו בינינו צמחונים רבים, נלך יחפים בסנדלינו, ונשמור על נקיון הגוף והנשמה. הוא היה עודר בזריזות בין שתילי תפוחי-האדמה שגידל ליד חלונו - בקצב מתאים לצלילי גרמופון שהשמיע את ה"אגדה" של ויניאבסקי. והצלילים התפשטו ונכנסו אל בין רגבי האדמה, בין עלי התות, והתאחו באופן מופלא עם הנוף.

ובאותה סימטה, שהיתה מגודרת משני צדדיה בכתלים של אבנים גדולות, הייתי רואה מדי פעם את יצחק בן-צבי הגבוה והצנום, מצעיד רגלים ארוכות, ולידו, מתוך הרמת ראש וגילוי פרופיל נמרץ - צועד חברו בן-גוריון הנמוך ממנו בקומתו. סימטה זה הוליכה לבית הדפוס, שבו הדפיסו שבועון ירקרק בשם "האחדות". הם היו מורידים רגליהם על חודי האבנים הפזורות בדרך, הולכים במרץ, מדברים ונבלעים בנוף עצי-הזית.

בסופה של אותה סימטה, במקום שיצאה לדרך הרחבה, הייתי רואה את ברנר בטיולי הערב שלו: מזוקן, בעל לחיים גדולות, היה מביט ימינה, לעבר ההרים, ושמאלה, לעבר "בצלאל" ומסכם לעצמו בפעם האלף :
מה יפה היא ירושלים העזובה.

ביאליק בפני שקיעת החמה, רישום
© כל הזכויות שמורות להוצאת יבנה

היינו ערב-רב של תלמידים בבית הספר לאמנות "בצלאל". חבורה משונה. הפרופיסור שץ אסף אותנו מכל חלקי תבל: רוסיה על פלכיה השונים ופולין, אוסטריה והונגריה, סרביה ובולגריה, ליטא, גרמניה, רומניה, יוון, אמריקה, תימן, ירושלים, תל אביב.

לא בהיסח-הדעת מניתי את שמות שתי הערים אחרי הארצות. כי בין היישוב בירושלים לבין היישוב בתל-אביב היה מרחק רב באותם הימים, מרחק של מנהגים ותפיסות ומושגים, מלבד המרחק של נסיעת לילה שלם בעגלת דיליג'נס מיטלטלת.

אפשר שהרשימה הזאת היתה משברת את האוזן יותר, לו מניתי שמות של כפרים, עיירות וערים שמהם באו תלמידי "בצלאל". ואולי הייתי מיטיב לעשות אילו קראתי בשמות המאכלים השונים שהיינו שרים בשעות העבודה. לא היתה לנו שפה משותפת. לא כולם דיברו עברית.

ואפילו דמותו המקסימה של הפרופסור שץ לא עמדה לנו לאחותנו. הוא היה לנו מורה ומדריך, חבר ואב. ומאחר ושמע כמה שפות, ניסה למצוא למעננו, כדי להקל עלינו את הדיבור, מכנה משותף לריבוי השפות שבפינו. וכך הצליח לעשות עקומות וירטואוזיות בבליל השפות והכניע בפיו את כולן, והכריחן לקבל את נטיית הפועל של שפת-עבר: "פשולתי - פשולת - פשולת - פשול" (פשול, ברוסית הלך) - ועדיין לא הצליח לגשר על הבדלי לשונותינו.

אמנם האישיות הבולטת היתה דמותו של הפרופסור שץ, אך כוח גדול ורענן, שפתח לפניי באמת את דלתות העולם הגדול, היו התלמידים עצמם. תלמידים שבאו מכל קצווי העולם, לא במספר רב, כל אחד ייצג באופיו ארץ אחרת, ותנאי חיים אחרים.

היתה לי הרגשה שאני ביניהם כאפרוח שיצא מביצה חמימה, בשעה שהם ראו עולמות אחרים, ורובם הגדול כבר לחם למען אידיאות אנושיות מסוימות, דיברו על סוציאליזם ורצו לתקן את העולם. אלא שהעברית לא היתה שגורה בפיהם, והיו דוברים רוסית, גרמנית, אנגלית וקצת יידיש. שירים שונים שהיינו שרים בשעת הציור - הם שליכדו אותנו, ומובן שמצאנו עצמנו מאוחדים אל מול נופה של ירושלים.

הם קראו ספרות רוסית, והיה להם השקף על החיים ועל הספרות, הרבה יותר רחב משלי, או משלנו : הגימנזיסטים מתל-אביב. אנחנו, חניכי בתי-הספר כאן בארץ, היינו מצומצמים מאוד, מבחינת תפיסת הספרות העולמית, לעומתם - שקראו את טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ'כוב.

בשבילי הם היו מטווה אחר לגמרי. והרבה מושגים, בעיקר במובן החברתי, נפתחו לפניי, ויחד עם הקסם שהיה לי בלימודי-הציור - הרגשתי שהעולם הוא הרבה יותר רחב ומורכב מכפי שחשבתי, ומכיל לא רק את עשרות הבתים הראשונים ובניין גימנסיה "הרצליה", שעמדו בין גבעות -החול באחוזת-בית. ועם זאת הרגשתי שאני לעומתם עומד ומתבונן מתוך נקודת-ראייה צדדית ומיוחדת - יותר ארצישראלית, יותר משלנו.

הם באו מאירופה עם השפעות האימפרסיוניזם, ודיברו על השתחררות מן הטכניקה - ואילו אני הייתי יוצא-דופן ביניהם, כשניסיתי לצייר בדקדקנות, תוך אהבת פירוט. אני אהבתי את שץ, שהיה אישיות דראמאטית, רומנטית, ותבע לצייר בסגנון קלאסי לגמרי,אף שגם הוא היה מאוהב באווירה האוריינטלית. הם כבר ראו תערוכות והיה להם מושג מהאמנות הקלאסית ורצון רב לחדשנות. ידעו על שאיפות ציוניות יותר ממני. לבסוף נכנסתי גם אני לאווירה שלהם. מפיהם למדתי להבין שיש לצייר את האור ואת האפקטים הקונטראסטיים ואת המומנטים החזקים שאנו רואים בהווי המזרחי. ומהם למדתי ללגלג על הציירים היהודים של אותה תקופה, שציירו את הכותל המערבי, יהודים קבצנים, מסכנים, וחשבו שתמונות אלה הן הגורם לציונות ולאהבת ארץ-ישראל.

הייתי כמעט היחיד ביניהם שדיבר עברית, וגם ידעתי קצת ערבית. בערבים ראיתי באמת את המחשת התנ"ך, בתנועות הרחבות שלהם, בקמטי בגדיהם הרחבים, הצטיירו לנגד עיניי הדמויות התנ"כיות. רוח זו נשבה בין ה"בצלאלים" והיתה הגישה של כל החברותא. היא התבטאה בלגלוג על ההומור המקובל להיחשב כהומור המקובל להיחשב כהומור יהודי, שלום-עלייכמי, גלותי. כך באמת הרגשנו אז. וזו היתה לי פעם ראשונה שפסעתי באותו כיוון, בדרך שלמען ההבנה נקרא לה ישראלית, באותו אופי שנשאו כל ציוריי אחר כך.

ב"בצלאל" לא היו ספסלים בשורות-שורות, כמו במחלקות הגימנסיה, או בסמינר למורים. כל בחור שהכניס עצמו בפתח המקומר של אולם-הציור, בין שהיה מרכין ראשו, כדי להיכנס בו, ובין שהיה טופח על כיסוי בגדיו הנפוחים, כדי שיוכל להעביר עצמו בין המזוזות - היה עולם אחר ונשא עמו אווירה אחרת משל חבריו. הם באו מארצות שונות, מתרבויות זרות, ולמודי נסיון חיים. אני, הצעיר שבחבורה, הייתי זמן ממושך "המקומי" היחיד.

זכורה לי היטב דמותו של התלמיד יוסף לוין, אשר בא עם השקפת-עולם ציורית רחבה הרבה יותר מאשר היתה במסגרת הלימודים לציור שב"בצלאל". במקום לבוא לשיעורים היה מטייל עם ארגז הצבעים וכיסא מתקפל קטן, יושב בשמש ומצייר את הנופים של סביבות "בצלאל". פניו היו תמיד שזופים עם חיוך רחב על הפנים, חיוך של אדם שמצא את מבוקשו. אבל, היות ולא נכנס למסגרת של בית הספר - היה קונפליקט בלתי פוסק בינו ובין הפרופסור שץ, על שהיה משתמט משעות הציור במחלקה.

היינו רואים את לוין חוזר עם ערב כשהוא מטלטל שתי תמונות שמן טריות כצייד המביא את צידו מן השדה. הוא היה משתמט מן השיעורים בבית הספר, הכריז על עצמו כתלמיד חופשי, והיה מרחיק לכת יחידי בהרי ירושלים. בעל עיניים בוהות מבעד למשקפיים עבים, וחיוך נבוך על פניו. הוא היה אומר : "אינני חושש להימצא יחידי בין ההרים, חוץ מהמשקפיים אין מה לקחת ממני."

לוין היה מציב את תמונותיו על גדרי האבנים שבצד הדרך, כדי שנראה אותן, והצמיד את חיוכו אל פנינו. פלחים שחזרו לכפריהם, תימנים שמיהרו לתפילת-מנחה, היו נעצרים ומסתכלים בהן. אנחנו עמדנו מולן בהרגשה של מעמד. ראינו בו, ביוסף, את האחד, ההולך בצעד בטוח. תמונותיו היו גודש של צבעים ואור על סלעים שוממים.

תצוגות אלה של תמונותיו על גדרות ירושלים, כשרוח ההרים משיבה את העבאיות הערביות, את הפיאות התימניות ואת העננים המואדמים שבשמיים, ו"התלמיד החופשי" אדום השער עומד בענווה של בוצר, שהביא מלוא הסל - נחרתו בליבותינו ככיבוש ראשון חשוב בשדה האמנות הישראלית.

הוא למעשה , גילה בפנינו את ההבדל הגדול שבין עצם המואר באור חלון לבין עצם המואר בשמש. ובאופן כזה הוא פרץ לבינינו והביא תחושות שבית-הספר "בצלאל" - קירותיו סגורים וצפופים, בה בשעה שבעולם, בציור החדש - הכוונה לואן-גוך - העולם הוא אחר מכפי שלימדונו בבית-הספר. אני חושב לאבידה גדולה את אובדן תמונותיו של יוסף לוין. כנראה,לא נראה אותן לעולם. אני בטוח, שאילו היה נשאר בחיים, או אילו עבודותיו היו נמצאות, היינו רואים בו גאון ציירים שיכולנו להתברך בו. אך בימי מלחמת העולם, תחת נגישות הצבא העותומני, הוא אבד, ויש אומרים כי מת בבית חולי-רוח בירושלים. אנחנו היינו אז במדבר מצרים, בגדוד העברי.

והיה יעקובי שאותו אהבתי מאוד. הוא היה חברי לחדר. שרנו יחד במקהלה. הוא טינור - אני אלט. תמיד עמדתי לידו, כי כשהיה שר היה פותח את פיו, ומשום -מה היה מסיט הצידה את שפתו התחתונה. עיניו הנבונות היו מביטות בי בתרעומת על שאני מסתכל בו - אך פניו הערים, ומצחו הצעיר, שהיה מעלה קמטים כשהיה מרים את קולו - היו נחמדים ורצינים. המנצח על מקהלת בית הספר היה מרחיק אותי מעליו - אך תמיד שבתי וצצתי לעמוד ליד חברי. יום אחד, לאחר ביקור בעיר העתיקה בירושלים, יעקובי צייר תרנגול קופץ על תרנגולת. פרופסור שץ אמר לו:

"זה כל מה שראית בעיר העתיקה? בסביבות הכותל המערבי ? אנחנו באנו לירושלים ופתחנו את בית-הספר הזה, כדי לגלות את השורשים העתיקים שלנו. ואתה מצייר תרנגול אדום על תרנגול לבנה !"

יעקובי ענה לו:

"אני רוצה לצייר כל שאני מרגיש וכל שאני רואה. ולא מתחשב בדולארים ששולחים לנו ל'בצלאל' !"

שץ התרגז ואמר לו:

"האם אתה יודע שהמטבח שלכם, של התלמידים, מוחזק בתרומות שאני מקבל מאמריקה ? ובגדים אלה, שעלייך - בגדים אלה אני נתתי לך !"

בתגובה על זאת, יעקובי הסיר את מעיל הקורדרוי הישן, קרע מעליו את החולצה, הוציא את עצמו מתוך המכנסים, השליך את הקסקט לרגלי הפרופסור, וכך ערום, פנה לאחור, וצעד בגאווה אל מול פתח הגג השטוח של "בצלאל", אשר עליו התרחש המחזה. הפרופסור התכופף, הרים את המעיל ולבש אותו, במחווה מאוד תיאטראלית.
זו היתה דימונסטראציה ראשונה שראיתי בחיי, על רקע של אמנות חופשית ואישית.

יעקובי נסע לאמריקה, ואנחנו איננו יודעים עליו שום דבר. אילו היה מצייר ודאי היינו יודעים עליו. אהבתי מאוד את תמונותיו.

והיה אחד רבולוציונר אדום-שער שנתפש לציונות, אורי צבעוני. חם מזג וללא פשרות. בגללו החזירו לנמל אודסה את האוניה שהפליגה כבר, משום שהוא שר על הסיפון את "התקווה", למרות האיסור מטעם המלכות. השוטר הרוסי הוליך את הבחור ישר לבית האסורים שם "ישב" עד שאוסישקין הצליח לשחררו ולאחר שהטיף לו מוסר - שלחו ארצה. כשאך נכנס לאולם הציור, קראו:
"הנה בא בייליס!"
ונשאר שמו בייליס.
קשרי ידידות חזקים, מלאי ביקורת עצמית, נתקשרו בינינו. לאחר שנים, כשהתחלתי לכתוב, הייתי פונה תמיד לדמותו כדי לדעת באיזו מידה הייתי אמיתי.

והיה אחד שברח מ"תפיסה" בסיביר, משם הביא את ההרגל לשאת עימו את כל מיטלטליו תמיד, בתוך כיסי מעיל-החורף הנצחי שלו.
והיה אחד בעל זקן, אשה, שני ילדים ועניבת-אמנים גדולה על חזהו.
ואחד עתונאי מרוסיה, אשר בעמדו בפתח היה חוסם את החדר באופן הרמטי בפני האור והאוויר. ואחד שברח מ"ישיבה" בלי רשות ההורים, וכל שעות הציור היה מפזם דף של גמרא.
ואחד מבולגריה, אפור עיניים ואלים, שמתוך ההתלהבות שבציור היה מנגב את כל המכחולים במטפחת, מגבת או בחולצה לא שלו. היה לו חיוך, שפתח את כל הלבבות - "מפתח-גנבים" שיכול לפתוח כל מנעול. כתמי הצבעים שעל חולצותיי הלבנות, שהבאתי מבית סבתא, לא הרגיזוני - כי ראיתי נגדי את חיוכו של הבולגרי.

ואחד מסלוניקי, אשר לא מצא שפה משותפת עם ה"רוסים", שלא ידעו עברית ויהדות, שדיברו על סוציאליזם והיו מקניטים אותו. כדי לשכך את כעסו היה פונה למזרח ומתפלל. - "על מה אתה מתפלל ?" - שאלוהו. - "שיבוא כבר המשיח." - היה עונה.

ואחד בעל ראש מתולתל, שצץ מתוך חולצה פתוחה. עלה מרוסיה. אנחנו קראנו לו דון פדרו. הוא היה מתמיד בעבודתו בקרן זווית אפלה של האולם - ופתאום היה משמיע קול צעקה, כאילו נדקר במחט, זה היה קורה כשלא שם את הצבע הנכון במקום הנכון. הוא היה מפלא לצייר, ואלמלא סופו המר, ודאי שהיה בין גדולי הציירים היהודים מהאסכולה הפאריזאית.

ואחד מניו-יורק, שעזב את המקצוע של גוזר-בגדי-גברים, והתחיל לצייר. בעל חיוך לבבי ועיניים שהזכירו נרות-שבת. הוא הצמיח בינינו מין הומור חדש, שהיה נוגד את תפישת ההומור הרוסית, שמדגישה את הניגודים, ואילו שלו היתה מחבבת את המשותף.

ותלמידה אחת יפהפיה, שהלכה בשערות מסופרות כבחור - והיתה ראשונה לאפנה זו בכל המזרח-התיכון - וקראנו לה "חד-גדיא".

מובן שלא מניתי את כולם, לא מניתי את בחורי המחזור שקדם לנו. על בני המחזור ההוא שמענו סיפורים ואגדות כעל דור נפילים. עתה לא יקשה לתאר אילו ניגודים או גשרי-הבנה היו מתוחים בתוך אווירת אולם-הציור. באווירה זו היה הפרופיסור שץ עובר מאדם לאדם, עם כל אחד השתדל לדבר בשפתו, לקרב את הדברים להבנתו. אך היו גם אי-הבנות והתנגשויות עם הפרופיסור. היו גם שביתות. הציירים הם עם קשה.

כל האינדיבידואים האלה, שנקראו "בצלאלים", ישבו יום יום על גבי ארגזים והיו מציירים. היו פוגשים אותם בהרים, בעמקים, ובסימטאות. איש-איש חיפש את עצמו וקשר את עצמו עם הארץ. נוצר ביניהם מכנה משותף של צורות, אור וצבעים. הם היו מהלכים בארץ, בערים ובמושבות, והיו בלתי-מובנים - בלתי-מובנים עד כדי כך, שאפילו מוסדות "בצלאל", שנשארו קיימים עד ימינו אלה, לא טרחו להשאיר זכר או אוסף קטן של תמונות, שצוירו אז בידי אותם "בצלאלים". היכן תמונותיו של יוסף לוין? ואיה תמונותיו של מרובנה, הוא מערבי ז"ל, הוא דון פדרו ? ופסליו של בנימין אוראל ?

מספר ניכר של ציירים, ראשיתם היתה ב"בצלאל" : פלדי, ראובן, הלוי, ליף, קסטל, סטימצקי, שטרייכמן, שטרנשוס, סטרק-אביבית, אגדתי, ליטווינובסקי, תג'ר וחד גדיא. ואחרים הלכו לעולמם בעודם צעירים, אך בעלי שם : מנחם שמי, אבני, והפסל בן-צבי, המורים בן-דוד, גור-אריה ושור, זכרונם לברכה.

ל"בצלאל" יצא מוניטין, על שום שתלמידיו היו מלאי מרץ ושמחה. הם לא היו "סמינריסטים", זאת אומרת , ענווי-רוח, או בקיצור - "בטלנים" ל"בצלאל" יצא מוניטין על שהמנורה הגדולה, שעמדה על הגג המשונן כחומה, היתה נדלקת כל ערב שבת ושימחה את הלבבות. על שהיו מסיבות על הגג, וקהל המוזמנים היה מתפרקד על השטיחים הפרושים עליו, ומפצח שקדים. על הטיולים בלילות-ירח ברכיבה על חמורים, סוסים וגמלים למוצא, לארז הרצל, לוואדי קלט וליריחו. על שהודות לגרמופון של הפרופסור שץ, רחובות ירושלים, אני חושב, שמעו לראשונה שירים של ויניאבסקי, מוצרט, קטעים מבטהובן. היינו מטיילים בלילות ברחובות, הולכים ומזמרים, והיה אז ספורט, מנהג - כל אחד בוחר לו פח ריק ומתחיל לרקוע בפח ולרוץ אחריו. וכשהיינו מגלגלים פחים ריקים בסימטאות העיר העתיקה, הכל היו מפנים ראש לראות מי הם הבחורים האלה : "קוואסים", אלה שומרי-ראש של הקונסולים, בעלי שרוולים רקומים, היו יוצאים מבוהלים מן החצרות ; נזירות פראבוסלאביות הציצו מבין הסורגים, וסוחרים שמנים פתחו אשנבים. "חוכמה" גדולה לא היתה במעשה זה, אך היה נותן הדים. ידעו שיש צעירים, והצעירים הרגישו על ידי כך - איך לומר ? - הפגת הזרות שבמקום השתלטות על נוף זר.

החברה של "בצלאל" היתה מוגנת. היא ריכזה את האינטליגנציה בגלוי, ואת האוהדים מבין הדתיים - בצנעה. עסקנים, רופאים, חברי דגניה שלמדו סתתות, ברנר, צמח, בן צבי, בן גוריון, זרובבל, מיכאל הלפרין ואחרים.

אך לאמיתו של דבר חיו ה"בצלאלים" חיים מיוחדים משלהם, בלתי-מובנים לאנשי ירושלים, הם היו בעלי טרמינולוגיה מיוחדת משלהם, שהיתה שאובה ממלאכת הציור, וידעו לשבץ אותה להווי המיוחד של ירושלים דאז, והודות לספרייה לספרי אומנות שהקים הפרופיסור שץ על גג "בצלאל" - ספרייה אמנותית ראשונה בארץ - הם היו מפוכחי-עיניים גם לגבי האמנות המודרנית.

סימטאות ירושלים, בתי הקפה האפלים, הפחחים העובדים בכוכיהם לאור הגחלים - היו כהדגמות של תמונות רמבראנדט. חומות ירושלים המשוננות - הדגמות לחיתוכי עץ פרימיטיביים. סלעי ירושלים שהתקמרו כמו חיות-בראשית מאובנות - היו כהדגמות של תנועה אילמת וחזקה, כזו שראינו בתמונות ואן-גוך. הערביה הנוצריה, שגרנו בביתה היתה חוזרת מעבודתה בבית הנזירות הרוסיות, עטופה בבגדי הבד השחורים, רק מחצית פניה ניבטת מהם - היתה כדמות אל-גרקואית. למראה כל הדברים האלה, היו ה "בצלאלים" מבינים זה את זה ללא דיבור, מין שפה של מהלכים בעולם שהוא הדגמות של תמונות.

היינו יושבים כל כורסאות קטנות, שעמדו על מרצפת החדר, שמתחתיה נשם בקרירות בור המים. היינו יושבים כפסלים אטרוסקיים מאירי-פנים, לוגמים מן הקפה שהגישו לנו בעלת הבית ושתי בנותיה - ורואים את כל העולם באור של ימי אברהם אבינו.

יהדות ירושלים לא היתה כזו שידענו מתוך הספרות - מנדלי ושלום-עליכם. אלא יהודים הונגריים, ילידי טבריה וצפת, מגודלי-גוף וורודים כפורטרטים של רובנס. יהודים בוכריים במלבושים צבעוניים, כציוריו של באקסט. תימנים בכותנות-בד לבנות, בעלי עיניים תמימות ופיאות מסולסלות - בעומדם ליד צריפי-הפחים הנמוכים שלהם הם נראו גבוהי-קומה, כמו דמויות ג'יוטי מול הארמונות, גבוהים כארמונות עצמם.

למה אני מספר דברים אלה? - כדי להראות באיזו קרקע הכו שורש הציירים בארץ. כדי לומר כי לא היינו יבוא של אמנות לארץ. כי היינו תחילתה של צמיחה מקומית.

לעיתים היינו יושבים, כמה תלמידים, ומציירים את שדה הקוצים, לא רחוק מפתחו של המנזר הארמני. שדה-הקוצים, שהיה זרוע סלעים שטוחים, שכאילו נמסו בחום השמש, התמשך וירד לעמק המצלבה. נזירים כבדי-משקל, לבושי שחורים וחבושים כובעים גבוהים, היו צועדים בסימטאות ומתניעים במרץ לא רק את סימטאות הכותל המערבי, כפי שהיה מקובל בשנים שקדמו לנו, כי אם את הנוף הסובב, הפרוע והקודר של ירושלים. שעות רבות של התבודדות עברו בציור, כשאנו יושבים יחד. נפלא היה להתבודד בעבודה כשאתה נתון בין חברים.

וכשהגיעה שעת הצהריים היינו יוצאים לשדה, אוספים עשבי-בר, שידענו כי הם טובים למאכל, וצועדים אל המטבח שלנו. במטבח המקומר היה החבר התורן מבשל מר-ירקות בתוספת תפוחי-אדמה ואנו היינו מקישים בכפות בצלחות-הפח, ומקשיבים לקולו המסלסל והדק של שכננו, יהיה התימנים, שגר בחדר הסמוך וכתב מזוזות : אוכלים את המרק הצמחוני בתוספת חצי כיכר לחם חם, ממשיכים בוויכוח שלנו, בדיבורים או במחשבה בלבד - על הכוח הרב וההשפעה הגדולה שיש לנוף הסובב כדי לאחד אנשים לקיבוץ אחד, וכי אהבת הנוף יכולה לעשות אותנו לעם אחד, וכי אנו המציירים אותו, יכולים בתמונותינו למלא תפקיד נכבד במשימה זו.

כל יום שישי היו התלמידים ומוריהם יוצאים לצייר בנוף. מתפזרים בין הסלעים ועובדים. לפני כולנו היה נוף אחד. מדי פעם היינו מציצים זה לציורו של זה. כולנו רצינו לבטא את צבעי המקום, את האור המאחה את העצמים, ואת האור המרסק אותם בצלליו. האבנים העקורות, שהיו מפוזרות על פני האדמה הכהה, היו מוארות ובהירות יותר מאשר צמרות הזיתים, בהירות מן השמים. הן יצרו משום כך את מרכזי האור שבתמונה, בניגוד למקובל,שלפיו צריך מרכז התמונה להיות עצם אחד : בית מלבין, למשל, או עץ מאפיל. הרגשנו עצמנו כגיבורים היוצאים לכבוש את הטבע כמו שהוא, ולא כפי שלימדו אותנו.

והנוף הסובב העניק לנו עניין ושוני מלוא חופניים. חוץ מן התחושות ההיסטוריות שמרגיש כל עולה לירושלים. עצי הזית, הסלעים המרוסקים והפזורים עוד מיום פרצם מתוך לוע-האדמה, השבילים והבתים, והאנשים מסביב, והנשים הערביות הנושאות ירקות לשוקי העיר העתיקה ולחצרות מנזרים. כל תלמיד ראה לפי דרכו, אך כולנו יחד, בתוך הנוף הזה, היינו משהו שהיה "אנחנו".

השמש היתה קופחת על הראש, ואחר כך עברה אל הכתפיים ואל הגב. נעלמו השפות השונות ופסקו הפזמונים השונים. הכל כיוונו ליבם ועצמם אל מה שלפניכם.

ועם גמר היום משעינים את התמונות על גדרות האבנים משני עברי הדרך, ורואים מה הקציר שקצרנו במשותף. אותה שעה כבר היו הערביות חוזרות ממכירת הירקות בעיר. היו נעצרות מתנשמות, שזופות וזרות, ומסתכלות בתערוכת תמונות זו, ראשונה בהרי ירושלים. והתהייה בעיניהן גילתה לנו, כי רואות הן את הקשר שבין כתמי הצבע שעל הבד לבין המראה אשר לפניהן.

עוד זמן רב לאחר ששבנו לחדרינו היו המעילים שלנו, מעילי חוץ-לארץ, המרופדים בצמר גפן, שומרים בתוכם את חום השמש שספגנו. והעיניים היו ממצמצות ובורקות מרוב האור שקלטנו בחוץ. האף האדים כעגבניה. וחיוך אחד ליכד את כולנו. המאחד היה דבר-מה שהוא סודו האישי של כל אחד מאתנו - וכולנו שותפים לו.

משם ומאז מאותם ימים בירושלים, למדתי, כי אופיו המיוחד של נוף שומר בתוכו מכנה-משותף. כאשר הכול רואים דבר שיש רצון לתת לו ביטוי משום שהוא מעניין ויפה, משום שהוא שלנו, משום שאנחנו שלו - נוצר המכנה-המשותף.

ובעצם גם בציור שלי יש כוונה מסויימת, אבל בה לא אני עצמי אשם, אלא כל אותה החברותא של תלמידי "בצלאל" הראשונים. ראינו בכל דבר את התנ"ך. היינו ציונים באמת. רצינו לרענן חושים שנתקהו, להגיע דרך התנ"ך לשורשיות עמוקה יותר מאשר בחיי העיירה והגולה. לא ציירנו את הכותל המערבי ולא את מקבצי הנדבות, לא את רחל ליד הבאר ולא יהודים מעופפים בשמיים, אלא ציירנו סלעים, משעולים, עצי זית, את הקונטראסטים החזקים של שדה זרוע אבנים הנמסות כאילו בחום השמש, ובכחול השמיים; את קמטי הבגדים הרחבים שמבחוץ אפשר רק לנחש מה טמון בפנים, את התנועות הפאתטיות של איש המזרח; רצינו לרדת לשורשי המזרח, שהתנ"ך צמח ממנו.

היינו חבורה מגוונת מאוד, לא רק טולסטואים וצמחונים וטבעונים ואנשים שהיו הולכים יחפים ברחובות ! - היו גם כמה בחורים דתיים, שרצו ללמוד ציור כדי לקשט מזוזות או ברכות ראש-השנה, - ומה שאיחד את כולנו היה משא הנפש להתבסם ממראות נוף פראיים, להעניק שובע לעין, ובנופים שלנו יש שובע, יש יסודות פאתטיים חזקים.

אחר מלחמת העולם באה כבר שיכבה אחרת של ציירים, ששורשיהם לא היו בארץ, שציירו את המושבה הגרמנית ואת גגות תל-אביב ועצי איקליפטוס שאינם מתקשרים לנוף, שלא ינקו מהתנ"ך, מהמזרח, מהשורשיות של הנוף הארצישראלי.

© כל הזכויות שמורות ליהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים יבנה בע"מ

בין חולות וכחול שמיים - נחום גוטמן, אהוד בן עזר


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, ספר געגועים, עוד לילה אחד, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים