|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » אומנות ועיצוב  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

איורים עבריים, הספר העברי המאויר לילדים העידן הבינלאומי 1900 - 1925
מאת: אילה גורדון

ההוצאה:

מוזיאון נחום גוטמן

ספרה של אילה גורדון מתאר את האיור בספרות הילדים העברית לפני העברת מרכז הכובד של ספרות זו מאירופה, בעיקר מרוסיה ומגרמניה לישראל. הוא מלווה את התערוכה הנפלאה במוזיאון נחום גוטמן - "איורים עבריים: העידן הבין-לאומי 1900 - 1925" אשר נפתחה בחודש ספטמבר 2005 ומאפשר לנו להתחבר לצמיחתה של מסורת האיור אשר לוותה את הופעתם של ספרי הילדים הראשונים שיצאו לאור בעברית.

בתערוכה מוצגים למעלה מ-30 ספרי ילדים בעברית, נדירים ומרהיבים ביופיים, שחלקם נחשפים לציבור בפעם הראשונה.

איורים עבריים, הספר העברי המאויר לילדים העידן הבינלאומי 1900 - 1925
שתפו אותי

הספרים הודפסו ויצאו לאור בין השנים 1900 ל-1925 באודסה, פרנקפורט, ברלין וארצות הברית, והם מייצגים את המהלך היזום והמתוכנן של ההנהגה הציונית במזרח אירופה בראשית המאה הקודמת, שנועד לייצר רפרטואר עברי לילדים בגיל הרך, למטרות לימוד, הנאה ועיצוב הזהות העברית. התערוכה מתעדת את צעדיה הראשונים של מערכת החינוך היהודית-חילונית האלטרנטיבית שאביו של גוטמן, הסופר ש. בן-ציון, היה אחד ממייסדיה וממוריה הראשונים.

בהעדר מאיירים יהודיים מקצועיים, הופקדה מלאכת האיור בידיהם של כמה מגדולי הציירים היהודיים הרוסיים של אותה תקופה: מרק שאגאל, יששכר ריבאק, אליעזר ליסיצקי, נתן אלטמן ואחרים. ספרים אחרים אוירו על-ידי מאיירים רוסיים ידועי-שם, כמו: נארבוט ומיטרוחין. קבוצת ספרים נוספת שתוצג בתערוכה אוירה על-ידי המאיירת הגרמניה-יהודיה הנודעת, תום זיידמן-פרויד, אחייניתו של זיגמונד פרויד. חלק מאיוריה של זיידמן-פרויד יוצגו בגירסת המקור, מתוך אוספיה של בתה, אביבה הררי.

התערוכה מאירה גם את ראשיתה של הפעילות המול"ית היהודית בתחום ספרות הילדים (מיוצגות בה הוצאת "אמנות", "מוריה", "אופיר" , "הגינה" ואחרות) ומאפשרת להכיר את הטקסטים העבריים המוקדמים שנכתבו, או תורגמו, במיוחד לגיל הרך, על-ידי מיטב הסופרים העבריים - החל מביאליק עצמו ועד ללוין קיפניס, יחיאל היילפרין ואחרים. אוצרת התערוכה, הגב' אילה גורדון ייסדה וניהלה במשך שנים רבות את אגף הנוער במוזיאון ישראל ופיתחה את אוספיו הנדירים בנושא ספרות ילדים עברית. הגב' גורדון חקרה את ההיסטוריה של הספר העברי המאויר במשך כארבע שנים וגילתה פרטים חדשים על חייהם של המאיירים ועל תולדותיהם של הספרים. התערוכה מציינת את המגמה העתידית של מוזיאון גוטמן לטפח את נושא האיור והמאיירים, כחלק משמעותי בתרבות הישראלית.

בימים הקרובים נצרף חומרים נוספים מתוך הספר ואתם מוזמנים לבקר בתערוכה.

להלן תוכן העניינים של הספר:

+ תולדות הספר המאויר בעולם עד שנת 1900
+ יחס היהדות לאמנות ולאיור
+ לידתו של הספר העברי המודרני
+ המקראות העבריות
+ ליסיצקי, אפטר וגוטמן מאיירים את אגדות דוד ושלמה
+ סדרת 'ציל צליל' בפולין ואמני האוונגרד
+ הוצאת 'אמנות' בראשיתה והמאיירים הרוסים
+ "חבורת ציירים" מאודסה מאיירת את ספרי 'גמליאל'
+ מאיירים גרמנים בספרי ילדים עבריים
+ תום זיידמן פרויד, מאיירת מהפכנית
+ יחיאל היילפרין וספרי 'הגנה'
+ אמני אסכות "בצלאל": רבן, גור-אריה וגוטמן
+ 1925, סוף העידן הבינלאומי של הספר העברי
+ ביוגרפיות המאיירים המוצגים בתערוכה, ביבליוגרפיה ומפתחות.

'איורים עבריים, הספר העברי המאויר לילדים העידן הבינלאומי 1900 - 1925' מאת אילה גורדון בהוצאת מוזיאון נחום גוטמן, אוצרת ההתערוכה: אילה גורדון, אוצרת ראשית ומנהלת המוזיאון: טלי תמיר, עיצוב הספר: טרטקובר עיצוב גרפי- אונה שגב, אנה לוקשבסקי, עריכה לשונית: אפרת כרמון, צילום אברהם חי. הספר יצא לאור בסיועם של: קרן ארטור גולדרייך, הנרי זימנד, קרן יהושוע רבינוביץ לאמנויות, ומחלקת האמנויות בעיריית תל אביב-יפו.

את הספר ניתן לרכוש בשלב זה אך ורק בחנות המוזיאון,
או באמצעות הזמנה טלפונית בטלפון: 03-5161970

באדיבות הוצאת מוזיאון נחום גוטמן אנו מביאים לפניכם
את ההקדמה ושני הפרקים הראשונים מהספר

הקדמה
כאשר החלו להופיע ספרי ילדים חילוניים בעברית ברוסיה בסוף המאה ה־19 היתה זו תופעה חדשה ונועזת, משום שעד אז שימשה העברית לצורכי קודש, כשפת תפילה בלבד. בתקופה זו התגבשה ברוסיה תנועת "חובבי ציון", ששאפה להקים מרכז לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל והאמינה שהעברית היא השפה שבה ראוי שידברו בארץ הקודש. כדי לממש את "תחיית השפה העברית" הוקמו בתי־ספר והחלו להדפיס ספרי לימוד עבריים. הספרים הראשונים לא עוטרו בתמונות, ורק בתחילת המאה העשרים החלו להופיע ספרים עבריים שהיו גם מאוירים. לפיכך, בשנת אלפיים מלאו מאה שנה לספר הילדים העברי המאויר.

תערוכה זו, המתמקדת בשנים 1900-1925, היא ראשונה בארבע תערוכות, שיחדיו יקיפו את מאת השנים - מראשית המאה העשרים עד הקמת המדינה ומאז הקמתה ועד סוף המאה - ויעקבו אחר התמורות בעיצוב ספרי הילדים העבריים שהתחוללו בפרק זמן זה. עד כה טרם נערך מחקר שיטתי של האיורים והמאיירים בספרי הילדים העבריים. מטרת התערוכה לבחון כמה סוגיות הקשורות בנושא זה: לעקוב אחר צעדיו הראשונים של ספר הילדים העברי, לנתח את מאפייני האיורים בו ולבדוק את מטרתם - האם צוירו כאמצעי המחשה, או שנועדו לפתח בילד הקורא רגישות חזותית אסתטית. סוגיה מעניינת היא מי היו הציירים שנבחרו לאייר את הספר העברי בשנותיו הראשונות ומאיזה רקע אמנותי באו.

לצורך בחינת האיורים היה עלי למצוא תחילה את הספרים, וכאן נתקלתי בבעיה קשה: רבים מן הספרים האלה אינם נמצאים כלל באוספים הציבוריים החשובים במדינה, ומבין אספני ספרי הילדים העבריים, יש שאינם מוכנים להראות את האוצרות שברשותם ובוודאי שלא להשאילם. רק אחרי שנה של התרוצצות בין ספריות שונות הצלחתי לאתר, לראות ולחקור את רובו של החומר שנוצר בשנים הרחוקות ההן. בעבודתי הסתמכתי הרבה על מחקרו המקיף של אוריאל אופק, וספריו "ספרות הילדים העברית 1900-1948" ו"לקסיקון אופק לספרות ילדים" היו לי למורי־דרך.

שלוש תערוכות קודמות עסקו בספר העברי שנועד לילדים: הראשונה נערכה במכללה לחינוך ע"ש לוינסקי בתל־אביב והתמקדה במקראות בלבד (1988), השנייה נערכה במוזיאון אוניברסיטת "ישיבה" בניו־יורק (1996) והשלישית במוזיאון היהודי בלונדון (7991). בשלושתן התבססה התצוגה על אוסף פרטי אחד. בתערוכה הנוכחית אנו דנים הן בספרי הלימוד הן בספרי הקריאה ונבחרו לתצוגה ספרים המעניינים בעיקר מנקודת ראות אסתטית - עיצוב הספר ואיכות האיורים בו.

חומר מוקדם זה, שרובו המכריע לא ראה אור בארץ, מעורר בעיות מיוחדות, שכן הספרים נשתכחו ברובם ומאייריהם נעלמו מתודעתנו. במקרים רבים לא צוינו בהם תאריכי ההוצאה לאור ולרוב אפילו שמות המאיירים לא נזכרו. דרושה היתה עבודת בלשות כדי לגלות מי היו. בסופו של דבר נאספו שמותיהם של כארבעים אמנים, מהם כמה שספריהם הם ללא ספק יצירות מתקדמות לזמנן העומדות במדרגה אסתטית גבוהה בקנה־מידה בינלאומי. בין המאיירים יש גרמנים ורוסים לא־יהודים שהיו מפורסמים בתקופתם והספרים שאיירו תורגמו לעברית, אך מפתיע הדבר מה רבים הציירים היהודים השייכים לקבוצה זו ולאיזה רמה גבוהה הגיעו הספרים שיצרו, הגם שנדפסו בתנאים לא קלים. פרט מעניין הוא כי האמנים היהודים חתמו על ציוריהם תמיד בעברית, בשמם המלא או בראשי תיבות, אף שחיו בסביבה דוברת רוסית, פולנית או גרמנית. אין ספק שחתימה עברית זו היא ביטוי להזדהות עם מורשתם התרבותית והצהרה של גאווה לאומית, כאילו אמרו, "איננו ציירים סתם, אנו ציירים יהודים".

בין הציירים בולטים שמותיהם של נתן אלטמן, אליעזר ליסיצקי, יששכר ריבאק ומרק שאגאל, אמנים הנמנים עם גדולי המאה העשרים, אשר פעלו במסגרת תנועות האוונגרד הרוסי ברבע הראשון של המאה, ואחרים, ידועים פחות, שהשתייכו גם הם לאותו מעגל תרבותי. רובם איירו לא רק ספרים עבריים אלא גם ספרים ביידיש. בין הפרסומים בעברית וביידיש התקיימו עדיין יחסי גומלין הדוקים באותה תקופה, בעקבות המהפכה התרבותית והלאומית שהתחוללה בשתי השפות.

רבים מן האמנים המוכשרים הללו נשארו בברית־המועצות לאחר המהפכה והקשר עמם נותק. המידע עליהם, במידה ששרד, נמצא במקורות ברוסית או ביידיש שלא היו נגישים עד כה. לשמחתנו נוכל הפעם להרחיב את הדיבור עליהם ולתעד לראשונה את קורות חייהם - הודות להלל קזובסקי, חוקר ואספן של אמנות יהודית שעלה מרוסיה לפני שנים אחדות. קזובסקי נפגש עם אלמנות הסופרים היהודים והן הפקידו בידיו את החומר הספרותי שנשתמר אצלן. בסיוע האוסף המחקרי שברשותו, האיר לנו קזובסקי את סוגיית המאיירים בספרי הילדים העבריים. הפרק האחרון בספר זה, הכולל ביוגרפיות של האמנים המיוצגים כאן ופירוט מקורות המידע עליהם, לא יכול היה להיכתב ללא הידע החשוב שהעמיד קזובסקי לרשותי.

בתערוכה מוזיאונית מוצג בדרך כלל חומר מקורי, כלומר יצירות האמנות עצמן לפני שצולמו ונדפסו בספר, ואילו בתערוכה זו רק כמה מן המוצגים הם האיורים המקוריים. את רוב החומר לא עלה בידינו לאתר, למרבה הצער, ואין פלא בכך. בתקופה שאנו עוסקים בה, הרבע הראשון של המאה העשרים, הופקו רוב הספרים העבריים באירופה. שם אוירו ושם נדפסו, גם אם נתחברו בארצות אחרות. בשנים אלו ובבאות אחריהן התחוללו שם לאסוננו אירועים נוראים, החל במהפכה הרוסית, שתי מלחמות העולם והשואה, ועמם עקירה ומנוסה של עולם יהודי שלם על נכסי התרבות שלו. אין פלא אפוא שרוב האיורים המקוריים אבדו, ויש לשמוח שהצלחנו לאתר את הספרים עצמם. אחרי שנת 1925 כבר היה בארץ ציבור גדול של קוראי עברית וגם רבים מן המו"לים היגרו מאירופה ארצה, ולכן מאז כמעט כל ספרות הילדים העברית נוצרת ומופקת כאן.

לצורך התצוגה אפשר היה לפרק ספרים וכך להציג את דפי האיורים הליתוגרפיים שבהם, הנחשבים ליצירת מקור, אלא שכאמור, חומר זה כה נדיר, שאין להעלות אפשרות כזו על הדעת. לכן, כדי לאפשר לקהל לעיין בחומר הנדיר הזה בשלמותו, בחרנו להציג את דפי הספר המלא בתצלומים. יוצאים מכלל זה הם הציורים המקוריים של אחת המאיירות החשובות של המאה העשרים - תום זיידמן פרויד. יצירותיה נשתמרו בידי בתה, אביבה הררי, ולשמחתנו היא ניאותה להשאיל אותן לתערוכה. כן נכללו בתערוכה כמה ציורים מקוריים מאת אמני אסכולת "בצלאל".

התערוכה מזמנת לאוהבי הספר אפשרות לגלות מחדש את שכיות החמדה הנושנות, אשר ראוי כי ייעשו לנכסי צאן ברזל, לקלסיקה של ספרות הילדים העברית, ואולי הודות לה גם תימצא דרך להוציאן שוב לאור למען הדורות הבאים. אני תקווה שספר זה יסייע לשמר ולתעד את ההישג המופלא של אותה תקופה ראשונית של לידת הספר העברי המאויר לילדים.

אסירת תודה אני ליואב דגון ז''ל, מנהל מוזיאון נחום גוטמן, שהגה את רעיון התערוכה ולצערי לא זכה לראות את מימוש רעיונו. תודות גם לרבים שעודדו אותי להמשיך בחיפושי, ולאחרים שטרחו וקראו את כתב־היד והעירו הערות מועילות. תודה מיוחדת לפרופסור יונתן פרנקל על הערותיו החשובות וכן לד"ר רות תור־גונן, להניה כהן, למעיין לנדאו וליואל כהן, שקראו והאירו סוגיות שונות. תודה גם לחיים באר, לדני קרמן ולפרופסור עוזי אורנן, וכן לד"ר אנדריאס בודה איש הספרייה הבינלאומית לנוער במינכן על עזרתם. תודה מיוחדת לזוהר וילבוש, אשר ספרי ילדותה שתרמה למוזיאון ישראל הם רוב מניינה של תערוכה ראשונה זו. וכמובן, יבוא על הברכה הלל קזובסקי, שפתח לנו צוהר לעולם שהיה נעול בפנינו עד כה.
אילה גורדון

פרק א: תולדות הספר המאויר בעולם עד שנת 1900
כדי לראות את ספר הילדים העברי המאויר בפרספקטיבה נאותה, בתוך המסגרת הטבעית שנוצר בה, כדאי לבחון מה היה מעמדה של ספרות הילדים בכללותה ובייחוד של הספרות המאוירת בחברה המערבית.

ההיסטוריה של איורי הספרים היא בת אלפי שנים. איורים עיטרו כתבים חשובים כבר במצרים, ביוון וברומא הקדומות וכן בימי הביניים באירופה. אולם אלה היו מוצרים נדירים ויקרים מאוד, שנכתבו ואוירו ביד על גבי פפירוס או קלף בתהליך ארוך ומורכב, ולא נועדו לילדים כלל. מצב זה החל להשתנות בתקופת הרנסנס, עם המצאת הדפוס מאותיות מיטלטלות וההדפסה על נייר. בעקבות מפנה מהפכני זה הוחל בייצור המוני וזול של ספרים, וידיעת קרוא וכתוב התפשטה והיתה לנחלת רבים ולא הוגבלה עוד לקומץ מלומדים בלבד. אולם למעשה החלה הקניית הקריאה להמונים באורח אטי מאוד עד למהפכה הצרפתית. במאה ה־19 גבר הקצב, עד כי מסוף המאה העשרים היא מקיפה את רוב הציבור בארצות המפותחות.

ספרי הילדים הראשונים היו כמובן ספרי לימוד לא מאוירים. כמעט עד למאה העשרים היה רוב החינוך באירופה נתון בידי הכנסייה ולא בידי המדינה, ומטרתו העיקרית היתה הוראת הקריאה והכתיבה לצורך ידיעת התפילות וצווי המוסר. מאחר ששפת התפילה בארצות הקתוליות היתה לטינית - שפת המלומדים מן התקופה הרומית ואילך - זו היתה השפה היחידה שנלמדה בבתי־הספר, אף שלא היתה מדוברת בחיי היום־יום. וכך נדרש הילד מיד לאחר שרכש את ידיעת האלף־בית לקרוא בשפה שאינה מובנת לו. ברור אפוא שהיה קשה מאוד להקנות כך לילדים הרגלי קריאה.

מפנה חשוב חולל המחנך והמהפכן המוראבי הדגול, הבישוף יאן עמוס קומניוס (1592-1670), שהתמודד עם בעיה פדגוגית דומה לזו שהעסיקה מאוחר יותר גם את חלוצי החינוך העברי: כיצד ללמד שפה "מתה", שאינה מובנת לילדים? הלטינית נחשבה אמנם ל"שפת התרבות", וכל הכתבים הרציניים נכתבו בה, אבל שכבות הציבור הרחבות דיברו בשפות העממיות השונות שהתפתחו באירופה, כמו הצרפתית, הגרמנית או הצ'כית, אף שנכתבה בהן ספרות מצומצמת בלבד.

והנה, בשנת 1658 פרסם הבישוף קומניוס את ספרו החשוב "אורביס סנסואליום פיקטוס" ("העולם הנראה בתמונות"), שבו הציע לערוך מהפכה כפולה - להוסיף לספרי הלימוד ציורים, ולכלול בספר גם טקסט בשפת האם של הילדים. הוא הציע שהספר יכיל ציורים שבהם יסומן כל עצם במספר סידורי ומתחת לציור יופיע תיאורו בשתי שפות, בשפת האם ובלטינית, ואף התיאור יסומן באותו מספר סידורי. למשל, אם מופיע כלב בתמונה, יצוין מספר גם ליד הציור וגם ליד המילה הצ'כית והלטינית המקבילה. וכך, כשיזהה הילד את העצמים בציורים גם ללא שפה, ילמד לקרוא בצורה טבעית תוך ניצול חושיו מחד והידע המוקדם שהביא עמו לכיתה מאידך. בכך ניתנה לגיטימציה לשפות העממיות המדוברות של אירופה, ולראשונה הודגשה חשיבותו העצומה של האיור. ספרו של קומניוס תורגם מיד לכל השפות האירופיות ושימש ספר הלימוד המקובל במשך למעלה ממאתיים וחמישים שנה. כך נולד ספר הילדים המאויר, והתמונה - שהפכה לחלק אינטגרלי ממנו - היתה לגורם פדגוגי מן המדרגה העליונה.

במאה ה־18 החלו מופיעים לראשונה ספרונים זעירים ובהם סיפורים משעשעים, מעוטרים באיורים שנעשו בשיטת התחריט בעץ או במתכת. למרות מגמתם החינוכית, לא היו אלה ספרי לימוד אלא ספרי קריאה שנועדו לקוראים הצעירים, שמספרם הלך וגדל עם התקדמות המהפכה התעשייתית ותהליך העיור. הראשון שהבחין בשוק החדש הזה היה המו"ל האנגלי ג'ון ניוברי. הוא היה לחלוץ ההוצאה לאור של ספרונים מאוירים, שהדפיס בכריכה צבעונית והפיץ במחיר זול מאוד, וזו היתה ראשיתה של ספרות המיועדת מראש לילדים.

עם זה, עדיין היה קיים ציבור גדול שלא ידע קרוא וכתוב והיה צמא למידע. לקהל זה נוצר מעין "ספר מאויר" בצורת גיליון דפוס רחב המחולק למשבצות, ובכל משבצת תמונה אחת מתוך הרצף הסיפורי. גיליונות אלה הם מן האבות הרוחניים של ספרי הילדים ובמידת־מה גם של ה"קומיק סטריפ" העתידיים. לא כולם הכילו עלילה סיפורית; לעתים תיארו דמויות ואירועים פוליטיים או דתיים, לעתים העלו סתם טיפוסים מרחובות פריז או לונדון, ויש שתיארו חיות, צמחים ומראות מארצות רחוקות. בפועל העניקו הדפים האלה תיאור חזותי ששימש להפצת מידע על עולם ומלואו, מעין "טלוויזיה" של הימים ההם. דפים אלה כונו בצרפת "אימז'רי ד'אפינל", בגרמניה "מינכנה בילדרבלטר", באנגליה "ברוד שיטס" וברוסיה "לובקי". גם דפי אותיות ללימוד הקריאה נדפסו לעתים בשיטה זו, כולל דפי "אלף־בית" בשפה העברית.

בניגוד לאיורים בספרים המודפסים, שנעשו בידי מיטב האמנים, דפי תמונות אלו אוירו בידי אמנים מסוג חדש: מאיירים אנונימיים, לעתים נאיביים ופרימיטיביים, שציירו כך שניתן יהיה להבין בקלות את תוכן הציור ולקרוא את הסיפור מתוך רצף התמונות. הדפים, שנועדו להמונים, נדפסו בשיטות דפוס זולות וגסות. לימים, כאשר החלו לחקור את ציוריהם הספונטניים של ילדים, התברר כי יש דמיון מסוים בין הציור הגולמי של דפי ה"אפינל" לציורים שמציירים ילדים ברצותם לבטא את תפישת עולמם, והכרה זו השפיעה על בחירת סגנון האיור הראוי לספרי הילדים במאה העשרים.

ספרי הילדים הראשונים במאה ה־18 ובראשית המאה ה־19 היו ספרים דידקטיים, בעלי גישה ערכית ומוסרית מובהקת, שמטרתם המפורשת היתה להטיף לילד איך להתנהג. איש לא חשב על ספרות של ממש לפראי האדם הקטנים. ואולם לאחר המהפכה הצרפתית החל להסתמן מפנה בדרך שבה התבוננו המבוגרים בילדיהם. השינוי התחולל בעקבות הרעיונות המהפכניים שהעלה ז'ן־ז'ק רוסו (1712-1778) בספרו "אמיל" (1761), ואשר מצאו חיזוק בעבודתם של המחנכים יוהן פסטלוצי (1746-1827) ופרידריך פרבל (1782-1852), מייסד גן הילדים. הודות להם החל להתפתח יחס חדש כלפי הילד. לראשונה בתולדות ההיסטוריה המערבית החלו להתייחס אליו כאל אדם בהתפתחות, ולא כאל מבוגר בלתי מושלם. נוצרה הבנה לצרכיו הייחודיים, לרגישותו וליכולותיו המיוחדות, ועמה באה התחשבות בדרכים שבהן הוא קולט מידע על העולם שסביבו. התייחסות זו התרחבה והעמיקה במאה העשרים ומעתה נבנה תהליך החינוך בהתאם לצורכי הילד. אחד הביטויים לתובנה חדשה זו הוא הספר המאויר והספר שגיבוריו הם ילדים.

בבסיסו של הספר המאויר עומדת תפישת עולם חינוכית שהנחת־היסוד שלה היא כי הילד לומד קודם כול באמצעות חושיו, ועל כן האיור איננו בבחינת קישוט לספר אלא מכשיר פדגוגי מובהק. האיור, הנקלט באופן טבעי ומידי על־ידי החושים, יוצר בילד את הגירוי החזותי הראשון שבאמצעותו הוא נכנס לעולם הסיפור. אולם האיור אינו רק אמצעי נוסף שנועד לסייע ללמידה ולתווך בין המילה הכתובה למציאות ולחוויה. חשיבותו בכך שהתמונה מובנת לילד ללא כל הסבר, שהיא נותנת לו תחושת התמצאות וריגוש גם כאשר איננו יודע עדיין לקרוא. ואם התמונה נעשתה בידי אמן גדול, הריהי לא רק תוספת ראויה לסיפור אלא גם חוויה אמנותית, המסייעת לפיתוח דמיונו ולחידוד רגישותו האסתטית של הילד. "הפונקציות שממלא האיור בספר לגיל הרך הן רבות... דווקא 'צורתו החיצונית' של הספר היא המהות הקובעת לא אחת את גורל הספר כולו. היא הראשונה המושכת את הילד והיא האחרונה הנותרת במאגר הזיכרונות הרגשיים שלו, המזהה זיכרון של ספר עם כריכה, צבע העטיפה, סוג האות, הציור, גודל הספר, מידת היותו חדש או עבה יותר מאחרים..."2

כאמור, בראשיתם נועדו הספרים לאו דווקא לצורכי הילדים ולטעמם אלא להרחבת דעתם של המבוגרים. רק במאה ה־18 החלה להתפתח התודעה כי ראוי ליצור ספרים שיכוונו מראש לילדים, ובעקבות תודעה זו התעוררה השאלה, מה צריך להיות אופיו ותוכנו של הספר האידיאלי לילד?

את התשובה נתנו הילדים עצמם כאשר החלו להפקיע ספרים שונים מרשות המבוגרים. בין הראשונים היה הספר "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דיפו (ראה אור בשנת 1719). אף שלא נכתב במקורו בעבור ילדים, הוא הפך עד מהרה לספר ההרפתקאות האהוב והנפוץ ביותר בקרב ילדים. גם הסטירה החברתית החריפה של יונתן סוויפט, "מסעי גוליבר" (1726), לא נועדה לילדים, אך הם הוקסמו מן העולם הדמיוני שברא הספר ואימצו אותו לעצמם. סוגה ספרותית אחרת שנועדה מלכתחילה למבוגרים אך הופקעה מידם והפכה לנכס צאן ברזל של ספרות הילדים בעולם כולו היא המעשייה העממית. בעקבות התעוררות הזהות הלאומית של עמי אירופה והשאיפה לחשוף את שורשיהם התרבותיים, החלו לאסוף באופן שיטתי את האגדות שרווחו בפי העם ועברו בעל־פה מדור לדור באמצעות המספר העממי. כך נאספו בצרפת "מעשיות שרל פרו", בגרמניה "אגדות האחים גרים", באנגליה "חרוזי אמא אווזה", ואגדות דומות ברוסיה ובארצות אחרות. סופרים גדולים החלו לעבד את האגדות הללו ולספרן מחדש והן אף תורגמו לכל השפות האירופיות. ברוח זו גם עובדו מחדש סיפורים היסטוריים ואגדות על גיבורי האומה, כגון וילהלם טל, רובין הוד או ז'אן ד'ארק, שנועדו להנחיל לילד את מורשתו הלאומית. במאה ה־19 הרבו לפרסם גם משלי חיות - סיפורים על חיות ועופות המתנהגים כבני אדם - ואלה היו אהובים על הילדים, ובמיוחד קסמו ללבם יצורים דמיוניים ומופלאים, מטילי אימה כמו מכשפות, גרמלינים הנחבאים באדמה, גמדים ופיות, ועלילות שאינן יכולות להתרחש במציאות. כך נוצר הבסיס לספרות ילדים מגוונת, שהתפתחה והתבססה במהירות במרוצת אותה מאה, עד שנכון יהיה לראותה כתור הזהב של ספרי הילדים.

עתה הופיע סופר מסוג חדש: סופר הכותב במיוחד לילדים, ואשר הוא לרוב גם מאייר הספר. אחד החלוצים בין אלה היה בנקאי אנגלי בשם רוסקו, אשר בשנת 1807 כתב וגם אייר לילדו הקטן סיפור על משתה של פרפרים וחרגולים. הוא לא שיער שמכאן תצמח ספרות רומנטית נרחבת ואהובה על חיות ופרחים, פרפרים ופיות העורכים לעצמם נשפי ריקודים ביער.

בשנת 1845 כתב ואייר היינריך הופמן, רופא פסיכיאטר מפרנקפורט, לבנו בן השלוש ספר לחג המולד על ילדים "רעים". הספר "שטרוולפטר", ובעברית "יהושע הפרוע", הפך מיד ללהיט בינלאומי ויצא מאז במאות מהדורות בעולם כולו. ובאנגליה באותה שנה כמעט כתב ואייר הצייר ההומוריסטן אדוארד ליר את "חמשירי האי־גיון" שלו (1846). בכך המשיך מסורת אנגלית של שעשועי שנינות והומור המובעים על־ידי צירוף של כתב וציור, מסורת שהיתה מקובלת בספרי הילדים. בניגוד לרוח הרומנטית המתקתקה של זמנם, הבינו גם הופמן וגם ליר באופן אינטואיטיווי את צרכיו הרגשיים של הילד. באיוריהם עיצבו את הדמויות בהגזמה ובהדגשת גולמיותן, מתוך הנחה שסגנון רישום זה מתאים יותר לצורכי הילד מאיור קלסי מדוקדק ומתקתק. הופמן גם הקפיד שהספר יהיה נוח לא רק לקריאה, אלא אף לקריעה.

שנים אחדות לפני כן, בשנת 1835 בקירוב, החלו להתפרסם בדנמרק האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן, ואף הן תורגמו מיד לשפות רבות והצטרפו לקלסיקה של ספרות הילדים העולמית. אנדרסן לא רק כתב מחזות, סיפורים ומעשיות, אלא גם אהב לגזור בנייר איורי צלליות וצירף אותן לספרים של תמונות מודבקות שנהג לעשות לילדי ידידיו. כ־1500 מגזרות ממעשי ידיו שרדו.

כעבור עשורים אחדים כתב מרצה למתמטיקה בשם צ'רלס ל' דודג'סון לידידתו הצעירה אליס לידל סיפור יוצא דופן על הרפתקאותיה של ילדה בת גילה הנושאת את שמה. הספר "אליס בארץ הפלאות" מספר על הילדה הנכנסת לעולם דמיוני ומרתק שאין דומה לו בספרות הילדים. המחבר, שחתם על ספרו בפסוודונים לואיס קרול, גם אייר אותו לבקשת ידידתו. ואולם הספר נדפס (בשנת 1865) מלווה באיוריו של ג'ון טניאל, שהיה מציירי העיתון הסטירי למבוגרים "פאנץ'". עם השנים הופיעו אין־ספור תרגומים ומהדורות של הספר שאוירו בידי כמאה מאיירים שונים.

בתקופה זו כבר היתה קיימת עיתונות ובה איורים מסוגים שונים, וכבר התפתחה ההבחנה בין איורים שנועדו למטרות שונות: הקריקטורה הפוליטית השונה מאיור לצורכי אופנה, מאיור מדעי או מאיור לצורכי פרסומת, ועתה נוסף עוד אפיון - איורים לספרי ילדים. כמו טניאל, רבים מראשוני המאיירים לילדים עסקו עד אז רק באיור למבוגרים וטרם התנסו באיור המצריך סגנון ציורי מותאם לילדים. הקריקטורות הפוליטיות והביקורת החברתית שרווחו בעיתונות לא התאימו לספרות ילדים, אם כי איוריו ההומוריסטיים של ג'ורג' קרויקשנק האנגלי כבר היו מוכרים. עד מהרה החלה גם אירוניה להופיע בספרות הילדים. בשנות השישים של המאה ה־19 ראה אור בגרמניה הספר "מקס ומוריץ" מאת וילהלם בוש. גם כאן המאייר היה המחבר, שליווה את הקריקטורות השובבות שיצר בטקסט קצר. הספר "מקס ומוריץ" הכניס לספרות הילדים את סגנון הקומיקס, דהיינו סיפור באמצעות רצף תמונות שגיבוריו ילדים מרושעים ושובבים, וסגנון הציור הקריקטורי מדגיש את הפן הקונדסי, המשעשע אך גם ביקורתי.

במשך המאה ה־19 חלו כמה מהפכות בטכנולוגיה של הדפוס. בתחילה עדיין נדפסו האיורים מתחריטי עץ או נחושת בצבע שחור בלבד, ולעתים לאחר הדפסת קווי־המתאר הוסיפו להם צבע ביד או באמצעות סטנסיל. לאחר שהאנגלי תומס ביואיק (1753-1828) החיה את טכניקת תחריט העץ, חל בה מאמצע המאה פיתוח נוסף, כנראה בהשפעת ההדפסים היפניים הצבעוניים שהודפסו באמצעות לוחות אחדים, לוח לכל צבע. מ־1860 בערך החלו להופיע ספרים מרהיבי עין באיוריהם הצבעוניים, שנדפסו בטכניקה זו. באנגליה אוירו הספרים בידי מיטב האמנים ונדפסו בכל צבעי הקשת בידי הדפס הגאוני אדמונד אוונס (1826-1905), ששכלל את שיטת ההדפסה של תחריט העץ והביא אמנות זו לשיאה. כדי ליצור הדפס בשלל צבעים וגוונים, הפריד אוונס את הצבעים לעתים עד לעשרים לוחות לתמונה אחת. האיורים שהדפיס הצטיינו בצבעוניות עשירה ומעודנת, ועומק הגוונים עם חדות ההדפסה הצטרפו למעשה אמנות מושלם. מאחר שבאנגליה היתה מקובלת, עוד מזמנו של ניוברי, הדעה שספר ילדים צריך להיות מוצר עממי וזול, כדי שיגיע להמוני קוראים, מכר גם אוונס את מוצריו הנהדרים כחוברות זולות בכמויות גדולות, ואולם כל חוברת יצאה לרוב גם במהדורה יקרה ומפוארת, על נייר משובח ובכריכת עור מוזהב, אך האיורים היו זהים בשתי המהדורות.

ספרי הילדים הנפלאים שראו אור באנגליה לקראת סוף המאה היו מאוירים בידי גדולי המאיירים האנגלים, שכולם יצרו כבר במכוון לילדים: ריצ'רד דויל (1824-1883) ברא עולם פלאות קסום ב"ארץ הפיות" שלו, רנדולף קלדקוט (1846-1886) אייר בריאליזם מלא חן כ־61 ספרונים שהמפורסם שבהם הוא "קורותיו המשעשעות של ג'ון גילפין", והצייר רב המוניטין וההשפעה מכולם היה וולטר קריין (1845-1915), שיצר כ־30 "ספרי צעצוע" שהיו מבוססים על ההכרה כי תמונות צבעוניות גדולות עושות את הספר לשעשוע מענג. הספרונים הללו, שבהם הדגיש את האלמנט העיצובי והדקורטיבי שבאיור, נדפסו בעשרות אלפי עותקים ונמכרו במחירים זולים. קריין היה גם תיאורטיקן ואמן חשוב והשפיע על רוב המאיירים בני זמנו, אף מחוץ לגבולות אנגליה. הוא היה תלמידו של ויליאם מוריס, מייסד תנועת ה"ארטס אנד קרפטס", אשר יצרה מגמה סגנונית דקורטיבית ששמה את הדגש על צורות צמחיות ועל עצמאותו של הקו. מגמה זו התפשטה בעולם במפנה המאה ה־20 כתנועה המודרנית הראשונה והשפעתה נמשכה עד שנות העשרים של המאה. מוריס האמין כי גם בעידן התעשייתי אפשר להוציא לאור ספרים שיהיו חפצים אסתטיים מושלמים ויעמדו ברמה אמנותית גבוהה לא פחות מזו של כתבי־היד המפוארים מימי הביניים. קריין, בהשפעת מורו, טען כי כדי להגיע לדרגה כזו יש להקפיד על כל אחד ממרכיבי הספר - איכות הנייר, הטיפוגרפיה והעימוד, איכות האיור וקישוט השוליים, וכמובן איכות ההדפסה ועיצוב הכריכה. רעיונות אלה נפוצו בכל ארצות אירופה והשפעתם הגיעה גם לבית־הספר לאמנות "בצלאל" שהוקם ב־1906 בירושלים.

אמנית אנגליה חשובה אחרת היא הציירת־סופרת קייט גרינוויי (1846-1901). גרינוויי כתבה וגם איירה את ספריה, שגיבוריהם היו ילדים ובעיקר ילדות מעודנות, בסגנון שהפך מיד ללהיט (מספרה "מתחת לחלון" נדפסו יותר מ־100,000עותקים עוד בחייה!). סגנונה מייצג את מאפייני האיור שנועד במיוחד לילדים. השפעתה, שחרגה הרבה מעבר לאנגליה ומעבר לזמנה, היתה כה חזקה עד כי אפילו בגדי הילדים עוצבו על פי ספריה.

בשנות השמונים של המאה ה־19 התפשטה שיטת דפוס צבעוני חדישה עוד יותר: ההדפסה הליתוגרפית. בשיטה זו יכול היה האמן לצייר ישירות על לוח הדפוס, שהיה עשוי עתה אבן, והיא דחקה עד מהרה את רגלי ההדפסה מתחריטי עץ. אחד המאיירים הגדולים שספריו נדפסו בשיטת הליתוגרפיה היה האמן הרוסי איוון י' ביליבין (1876-1942), שצייר איורים דרמטיים לאגדות רוסיות. ביליבין שילב באיוריו אלמנטים ששאל מן האמנות העממית הרוסית ומאיורים פרסיים, וזאת בסגנון דקורטיבי מלא הוד שהושפע מקריין.

לקראת סוף המאה פותחה עוד טכניקה שבישרה עידן חדש - הפרדת צבעים באמצעות צילום והעברתם ללוחות הדפוס. טכניקה זו עתידה היתה לדחוק את רגלי הדפס־האבן, אולם בינתיים ובמשך הרבע הראשון של המאה העשרים עדיין היתה ההדפסה הליתוגרפית השיטה השלטת.

בסוף המאה ה־19 היתה אפוא ספרות הילדים העולמית כבר מבוססת ומגוונת מאוד, עשירה באיורים שצוירו במגוון סגנונות ובטכניקות הדפסה שונות. היתה גם הסכמה כללית שהספר המאויר המותאם לצורכי הילד מסייע להתפתחותו כאדם בעל עולם דימויים עשיר ורגישות אסתטית. למרבה הצער, בעולם היהודי, ובעיקר במזרח אירופה, כמעט ולא היה קיים ספר כזה עד ראשית המאה העשרים. הילד היהודי לא זכה כלל ליהנות מן הקסם הצפון בספר מאויר. והנה, כעבור שנים לא רבות קמו אנשי ספר יהודים, שבעצמם גדלו ללא כל ספרי ילדים, ומתוך תודעת הכאב על הנאת הילדות שנגזלה מהם, החלו ליצור למען דורות הילדים הבאים ספרים עבריים מודרניים שבהם שלובים איורים מעשי ידי מיטב האמנים.

פרק ב: יחס היהדות לאמנות ולאיור
יחסה של היהדות לאמנות נקבע על־פי הדיבר השני, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", אך הפירוש לדיבר זה לא היה קבוע אלא השתנה במרוצת הדורות. היו תקופות של החמרה באיסור והיו תקופות של הקלה, שבהן הותרו גילויים שונים של יצירה אמנותית. בעוד שבמאה הראשונה לספירה היתה התנגדות לכל תיאור של דמות האדם, משום החשש להמחיש את דמותו של האל, במאה השלישית כבר נבנה בדורא אירופוס שבסוריה בית־כנסת שקירותיו עוטרו בתמונות המתארות את סיפורי המקרא, מיציאת מצרים ועד חזון יחזקאל, ובהן אפילו דמות אישה מעורטלת. אלה הם הציורים הקדומים ביותר בעולם של נושאים תנ"כיים. מידת הפתיחות ואופי ההיתרים השתנו גם מארץ לארץ והיו תלויים במידה שהיהודים הפנימו את ערכי סביבתם. מסיבה זו יכול רבן גמליאל לרחוץ במרחץ בעכו שבו היה מוצב פסל אישה עירומה בלא שיזדעזע, משום שכדבריו, "אפרודיטי נעשתה נוי למרחץ". כלומר, הוא התייחס לפסל כאל קישוט בלבד. כעבור כמה מאות שנה עוטרו בתי־הכנסת בארץ ומחוצה לה בפסיפסים שכללו ללא היסוס גם דמויות אדם.

באירופה של ימי הביניים, בהשפעת הסביבה הנוצרית, בא כשרון היצירה היהודי לידי ביטוי באיור כתבי־יד שונים (בעולם המוסלמי איירו היהודים אך מעט) - מהגדות של פסח ומגילות אסתר ועד כתובות, ורק את ספר התורה שקוראים בו בבית־הכנסת לא איירו מעולם. אחרי המצאת הדפוס אוירו ההגדות המודפסות באמצעות חיתוכי עץ או פיתוחי נחושת.

ההשכלה שחדרה לחברה היהודית במאה ה־19 - בראשית המאה במערב אירופה ועד סופה גם במזרח אירופה - הביאה לשינוי ערכים יסודי, שבא לידי ביטוי אף ביחס לאמנות. בשלהי המאה כבר היה ציבור יהודי חילוני שראה עצמו מודרני ולכן משוחרר מדעות קדומות ביחסו לאמנות. אך בחוגים האורתודוקסיים, בייחוד בתחום המושב שבמזרח, הקפידו להסתייג מכל יצירה של אמנות חזותית, והיו מחמירים שנמנעו אפילו מהזמנת תצלום משפחתי, וזאת בניגוד לעובדה שמאתיים שנה קודם לכן עיטרו אמנים יהודים בתי־כנסת בפולין ובאוקראינה בציורים מרהיבים. בליטא התקיימה ההקפדה על האיסור במלוא החומרה עוד בראשית המאה העשרים, כעדותם של אמנים שנולדו שם (ועם זה, בוויטבסק שבבלרוס נפתח אז בית־ספר יהודי ראשון לאמנות בהנהלת הצייר יהודה פן). וכך, בזמן שבכל אירופה התקיים תור הזהב של ספרות הילדים ונדפסו ספרים מרהיבים ביופיים, ואפילו ספרי הלימוד כבר היו מאוירים בצבעים, לילד היהודי במזרח אירופה היה רק דגלון לשמחת תורה וספר לימוד חסר כל עיטור. הבדל זה נבע גם מן הדלות והמצוקה הכלכלית ששררו בתחום המושב.

ההשכלה הביאה לתופעות חדשות לגמרי בעולם היהודי. לראשונה הופיעו ציירים שהזדהו בגלוי כיהודים, ובכל זאת זכו למוניטין בארצם. לצייר היהודי הראשון נחשב מוריץ אופנהיים (1800-1882), והוא זכה להכרה ציבורית רחבה בגרמניה ארצו. מאוחר יותר יצא בגרמניה שמם של מקס ליברמן (7481-5391) ולסר אורי (1861-1931). בצרפת התפרסמו הצייר האימפרסיוניסט קמיל פיסארו (1831-1903) ובנו לוסיין (1863-1944) ובהולנד נחשב יוסף ישראלס (1824-1911) לממשיכו של רמברנדט. ברוסיה זכו להתפרסם הצייר יצחק לויתן (1861-1900) והפסל מרדכי אנטוקולסקי (1843-1902), ואמנותם הוכרה כאחד הביטויים האותנטיים של הרוח הלאומית הרוסית. רבים מאמנים אלה, שאמנם לא הסתירו את יהדותם, לא עסקו בנושאים יהודיים, אבל היו גם כאלה שהעמידו במרכז יצירתם דווקא נושאים יהודיים. מוריץ אופנהיים, למשל, הרבה לתאר את הווי החיים במשפחה היהודית המסורתית בדורות קודמים מתוך אידיאליזציה וגעגועים, וכמוהו גם הצייר ההונגרי איזידור קאופמן (1853-1921), שאף כתב בזיכרונותיו: "ביצירותי שאפתי תמיד לשבח ולקלס את התרבות היהודית. רציתי להראותה בכל יופיה ואצילותה... כדי שגם לא־יהודים ילמדו להעריכה".1 ברוח דומה יצר גם מאוריצי גוטליב (1856-1879) בפולין, ובגרמניה אפרים ליליין (1874-1925), שהתפרסם כאחד מאבות היוגנדשטיל ולימים היה ליוצר הדימוי הגרפי של הציונות.

לתופעה חדשה זו היתה השפעה על ההמונים היהודיים במזרח אירופה: האמנים בני עמם עוררו בהם רגשות גאווה וענו על הצורך העמוק שלהם לזכות בהכרה בזהותם הלאומית. יש לזכור, שהשלטונות הרוסיים באותה תקופה התנכרו ליהודים, כאילו לא קיים עם יהודי כלל אלא רק אנשים בני דת משה. שלילת ההכרה בקיומם הלאומי גרמה ליהודים תחושה של השפלה ואילו היפוכה, ההכרה שהוענקה לאמנים מבני עמם, היתה בבחינת הוכחה כי קיימת זהות יהודית, והראיה שיש אמנות יהודית המבטאת אותה.

מאותה סיבה היתה גם בתנועה הציונית נטייה להתגאות ולהתהדר בהישגיהם של האמנים היהודים, ולראות ביצירתם "אמנות יהודית", אפילו כשתיארו נופים ונושאים אירופיים כלליים מובהקים. מגמה זאת באה לידי ביטוי בתערוכה של יצירות אמנים יהודים שארגן ליליין ביזמתו של מרטין בובר בקונגרס הציוני החמישי (ב־1901). באותה הזדמנות הכריז בובר:

"האמנות תתפוס מקום של כבוד בסולם הערכים של היהדות... היא לא תיחשב עוד לאפיק יצירה בעייתי בגלל איסורי המקרא, וגם לא כאמצעי קישוט חיצוני גרידא, אלא תהפוך להיות גורם עיקרי בעיצובה מחדש של נשמת האומה... רק כאשר יותן לאסתטיקה ולאמנות לתפוס את מקומן הראוי במרכז החיים היהודיים תוכל התחייה הלאומית להתחולל".

לחיזוק המודעות האסתטית היהודית סייעו גם גורמים מבחוץ. למשל, ברוסיה המליץ מבקר האמנות החשוב ולדימיר סטסוב, שלא היה יהודי, להכיר בקיומה של אמנות יהודית ייחודית. באנגליה, בצרפת ובגרמניה נערכו במקביל תערוכות ראשונות של תשמישי קדושה ומצווה יהודיים. עוד תופעה מודרנית עוררה רושם, והיא שאספני אמנות יהודים עשירים באנגליה ובצרפת החלו לתרום יצירות מאוספיהם למדינות שבהן גרו ועל כך זכו בכבוד ובתהילה. זיקה זו של יהודים לאמנות היתה תופעה תרבותית וחברתית חדשה הקשורה לקידום מעמדם.

כל ההתפתחויות הללו מעידות כי בחברה היהודית המודרנית השתנה לחלוטין היחס כלפי האמנות, ולהסתייגות העבר לא היה עוד כמעט משקל. הודות לכך המעבר מספר ילדים בלי תמונות לספר המאויר בראשית המאה העשרים כבר לא היה בעייתי, כפי שהיה מקום להניח. ובכל זאת, הסתייגות העבר הותירה משקעים מסוימים, כמו שניווכח בהמשך.

© כל הזכויות שמורות למוזיאון נחום גוטמן

איורים עבריים, הספר העברי המאויר לילדים העידן הבינלאומי 1900 - 1925 - אילה גורדון


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים