| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2006 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
התפיסות השונות לגבי מעשה היצירה, לגבי האמן והאמנות, נבחנות בשורה של יצירות, וביניהן "עגונות", "גבעת החול", "אגדת הסופר", "יתום ואלמנה", "בדמי ימיה", "על אבן אחת", "חוש הריח", "אורח נטה ללון", "הסימן", "תמול שלשום", "המכתב" "עידו ועינם", "עד עולם", "מזל דגים" ו"עיר ומלואה". הדיון מתחקה אחר הזיקה בין מעשה היצירה הספרותי לזה הלאומי, המכונן זהות לאומית חדשה יש מאין, ואחר ייעודה של היצירה לעמוד כסימן ומצבה לעולם המסורת שאבד ואיננו עוד; אחר המתח הפורה והלא פתור בין תפיסות רומנטיות של האמן והאמנות לבין ספקות מודרניסטיים החותרים תחתיהן, ואחר ההבנות המודרניות, הפרוידיאניות, בדבר המגע בין מעשה היצירה לבין תכניו הכמוסים של הלא-מודע. ד"ר מיכל ארבל לימדה ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספרה הבא, תם ונשלם: על דרכי הסיום בסיפורת, עתיד לראות אור בסדרת "מושג" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מה בספר: תוכן העניינים + מבוא + פרק ראשון
המעבר אל תוך היצירה: המהלך הרומנטי וערעורו המודרניסטי + פרק שני
העיר האבודה: יצירה ומשבר לאומי + פרק שלישי
דמיוּנה של מציאות + פרק רביעי
דיוקן האמן כגבר לא מודע + הערות + ביבליוגרפיה + מפתח השמות והעניינים מתוך הספר: המבוא מאת מיכל ארבל
מבוא
הספר הזה הוא פרי של קריאה מתמשכת ביצירות עגנון. בשנים האחרונות התחוור לי שהנושא שמעניין אותי יותר מכול ביצירת עגנון, שנראה בעיני מרכזי וחשוב, הוא מחשבתו של עגנון על מעשה היצירה. בלב כתיבתו, בלב הקורפוס הגדול של הסיפורים והרומנים, עומדת המחשבה המתמידה והמורכבת על מקורה, מהותה ותפקידה של היצירה. מחשבה זו איננה עשויה מקשה אחת; היצירות השונות מציגות חלקים, היבטים והתפתחויות שונות שלה, והיא משתנה ומתפתחת במשך יותר מחמישים שנות כתיבתו של עגנון. מקורם של השינויים הוא קודם כול ביוגרפי. מחשבת הסופר הצעיר והמתחיל על מעשה האמנות - כפי שהיא מגולמת, למשל, ב"עגונות" וב"בארה של מרים" (הנוסח הראשון של "אגדת הסופר"), שראו אור בעשור הראשון של המאה - שונה כמובן ממחשבת הסופר המבוגר והמנוסה, ושתיהן גם יחד שונות ממחשבת הסופר עטור התהילה בערוב ימיו. ואולם, השינוי הביוגרפי שזור ללא הפרד בשינוי ההיסטורי. במשך עשרות שנות כתיבה, לא רק שהכותב עצמו משתנה כאדם וכאמן, גם העולם הלאומי והתרבותי שבתוכו הוא חי עובר תמורות עמוקות ומהפכות. במובן זה, היצירה הארס-פואטית של עגנון פורשׂת עדות מרתקת להתמודדות רגשית, אינטלקטואלית ואסתטית של אמן ענק, אמן החוזר ומפרש לעצמו שוב ושוב דרך אמנותו - ודרך המחשבה האינטרוספקטיבית על אמנותו - את העולם התרבותי והלאומי שבו הוא חי; אמן החוזר ומכונן, דרך מעשה היצירה הפרשני, את זהותו - התרבותית והלאומית - בעולם משתנה ומתהפך. היצירה המפרשת את העולם מכוננת משמעות, מייסדת מציאות משלה. במובן מסוים זה, מעשה היצירה מושיע גם את העולם, גם את האמן עצמו; ההבנה של האמן את מעשה היצירה שלו-עצמו היא חלק ממעשה חיוני והכרחי של גאולה. זהו מעשה החייב לחזור ולהיעשות, לשוב ולהתכונן בכל פעם מחדש, תוך שינוי והתפתחות בלתי פוסקים. ההתחקות אחר שינוי והתפתחות אלו במחשבת עגנון אינה משרטטת מסלול חד משמעי של תמורה. כך, למשל, הסוגיות הרומנטיות הגדולות בדבר האמנות והאמן בזיקתם אל העולם מלווֹת את כתיבתו לאורך כל השנים. סוגיות אלו סובבות סביב הפער שבין יצירת האמנות, השואפת לשלמות, לאחדות ולנצחיות, לבין המציאות שמתוכה ולתוכה היא נוצרת: מציאות חלקית, מתפזרת וחלופית. מתוך המחשבה שמקורו של השלם והנצחי אינו בפגום ובמתכלה, עולות התמות הרומנטיות בדבר מקורה הטרנסצנדנטי של יצירת האמנות, בדבר הקִרבה הנשגבת שבין מעשה היצירה האנושי למעשה היצירה האלוהי, ובדבר בריאתה של יצירת המופת, יצירה "גדולה מן החיים", והיעלמה - ביחד עם יוצרה - מן העולם החלקי והחולף ברגע מגעה עמו. תמות קרובות עוסקות באמן האמיתי הפורשׁ מן העולם ומתמסר עד תום לאמנותו; בערגתו של האמן לשלמות שמעבר ובמשאלתו לעבור דרך מעשה האמנות מן המציאות ומן החיים אל הטרנסצנדנטי, ולו גם במחיר חייו; בהתקת הארוֹס מן הזיווג המיני, כלומר ממציאות גופנית של הולדה וכליון, אל הנצחיות המופשטת, העל-זמנית, המגולמת ביצירה; באיחוד המיסטי של האמן והיצירה, בטרנספורמציה, ולעתים אף בטרנספיגורציה, שהאמן האמיתי עובר בהכרח ביוצרו את יצירתו הגדולה; בהרס שמחוללת משאלת השלמות במגעה עם מוגבלויותיה של המציאות, ובמרד שמורדת האמנות מעצם טבעה בחיים הקיימים ובגבולותיהם. מרד זה מתגלם לעתים בקִרבה שבין מעשה היצירה לבין פריעת חוק, זיוף ורמייה, ולעתים בזיקה שבין הדמיון האמנותי לבין הטירוף. הֶקשר תמאטי נוסף נוגע לזיקתה של האמנות אל העבר, אל מה שחלף ואיננו עוד. בהקשר זה, התמות הרומנטיות סובבות סביב צמיחתה של היצירה מתוך האובדן והחסר, סביב זיקתה המתמדת אליהם, וסביב מעבר האמן מן המציאות אל תוך היצירה ודרך כך אל תוך העולם המגולם בה, עולם שעבר ואיננו עוד, עולמם של המתים. ואולם, מארג התמות הרומנטיות אינו עומד בפני עצמו אלא הוא נטוע כולו בתוך קורפוס ספרותי מודרניסטי. הסיפורת הארס-פואטית של עגנון - כמו שאר יצירתו - היא סיפורת מודרניסטית גם בדרכי עיצובה וגם בעולמה הרעיוני, התרבותי, האידיאולוגי, הפוליטי. התמות הרומנטיות בדבר האמנות והאמן מעומתות תדיר עם ספקות מודרניסטיים החותרים תחתיהן ומערערים אותן; התפיסות המודרניסטיות, המופיעות במקביל לאלו הרומנטיות, מציעות הבנות שונות לחלוטין של המציאות המתוארת. ועם זאת, הערעור המודרניסטי לעולם אינו מצליח להיפטר מן המחשבה הרומנטית. הדיונים ביצירות חוזרים ומאירים את הזרימה המתמדת, בלא פתרון ובלא הכרעה, בין התפיסות הרומנטיות של מעשה היצירה לבין ההבנות המודרניסטיות הסותרות אותן. השאלות הגדולות בדבר מעשה היצירה נותרות בעינן, אבל ההתמודדויות עמן מציעות לא רק תשובות שונות אלא גם פרספקטיבות מתחלפות. לעתים הפרספקטיבה ממוקדת בהתנגשות עצמה, במתח הלא פתור בין התפיסות הרומנטיות לאלו המודרניסטיות; לעתים הפרספקטיבה מסמיכה את שאלות היצירה לסוגיות לאומיות כבדות משקל, שעניינן אובדנו של העולם היהודי המסורתי במזרח אירופה ויצירתה של זהות לאומית חדשה בארץ ישראל; ולעתים הפרספקטיבה מובילה להתבוננות פסיכולוגית בתהליכי הנפש המורכבים של האמן היוצר, התבוננות הקושרת את נפתולי היצירה בתהליכים של הדחקה, במצבים של דכאון, במשברים של זהות מינית. הקריאה ביצירותיו הארס-פואטיות של עגנון מצביעה אפוא גם על רצף - בהתמודדות החוזרת ונשנית עם תמות רומנטיות בדבר האמן והאמנות - וגם על ריבוי וגיוון, בהקשרים ובאופנים שבהם תמות רומנטיות אלו משולבות בתפיסות מודרניסטיות שונות ומעומתות עמן. ועם זאת, בתוך הרצף והגיוון הללו מצטייר קו ברור אחד של התפתחות. החל מסוף שנות השלושים, עם פרסום "חוש הריח" ואורח נטה ללון, האובדן המוביל ליצירה מזוהה עם חורבנו ההיסטורי של העולם היהודי המסורתי במזרח אירופה. מעשה היצירה הוא בבחינת תגובה של האמן על החלל הלאומי, הדתי והתרבותי שנותר לאחר ירידתו - ולבסוף היעלמו - של אותו עולם היסטורי, שהוא גם עולם הילדות האהוב. בהעמדתה של זיקה לא נפרדת בין מעשה היצירה למעשה הלאומי יש משום המשך הן של מסורת תרבותית התופסת את הספרות העברית החדשה כמי שנולדה מתוך המהפכה הלאומית וכמי שמכוּונת אליה, בגלוי או במובלע, והן של הבנה היסטורית המתארת את התכוננותן של תמורות לאומיות, גם אלו שחוללה ההשכלה וגם אלו שחוללה התנועה הציונית, בתוך המרחב הספרותי. בכמה מן היצירות הארס-פואטיות שראו אור החל מסוף שנות השלושים, כגון אורח נטה ללון, מעשה היצירה הוא מעשה ההחייאה והשחזור של עיר המולדת האבודה; באחרות, כגון "הסימן", "המכתב" ועיר ומלואה, הכתיבה היא סימן ומצבה לעולם המסורת הישן, שהלך ונעלם עד להשמדתו הגמורה. בכמה מן היצירות הללו מעשה הכתיבה הוא גם מעשה גילומו של השבר, והוא מייצג מחשבה היסטוריוסופית העומדת בבסיס התחבטותו של האמן סביב אי יכולתו לאחד ולמזג את זהותו הלאומית הישנה עם הזהות הלאומית החדשה ההולכת ונבנית בארץ ישראל. אורח נטה ללון, לדוגמה, מעמיד במרכזו את המאמץ היצירתי לאיחוי הזהות הלאומית ואת כשלונו; "המכתב" מתאר את נסיגתו של המספר, דרך הכניסה לעולמה של היצירה, מן ההוויה הלאומית החדשה בארץ ישראל אל העולם הישן שאיננו עוד; ואילו "הסימן" מציע ניחומים והמשכיות. בסיפור "עידו ועינם", התמה הלאומית נדרשת לסוגיה חדשה. הסיפור מעלה את שאלת הקִרבה בין מעשה היצירה הספרותי למעשה היצירה הלאומי ובוחן דרך כך את מעשה דִמיוּנה של לאומיות חדשה. דִמיוּן זה נתפס, בעת ובעונה אחת, גם כהעתקה אותנטית של העבר הארכאי לתוך ההווה וגם כמעשה זיוף, כהמצאת יש מאין, המתחזה לייצוגו של הישן בחדש. אם כן, העיסוק במעשה היצירה בזיקתו ללאומיות מייצג מחשבה מוכללת, פואטית, היסטוריוסופית, פוליטית, אולם בה בעת הוא מייצג גם התחבטות, משבר והתמודדות אישיים. בתקופה של מהפכה גדולה כל כך בזהות הלאומית, ובכלל זה שינוי עמוק כל כך בערכים, בחברה, בתרבות, בשפה ובמרחב הגיאוגרפי, שאלות האמן בדבר אמנותו ובדבר זהותו הלאומית מוטענות במטען רגשי עצום. קשה להשיג מה פירוש הדבר עבור אדם צעיר שהתנתק ממשפחתו, מעירו, משפתו המדוברת ומהחברה שבה התעצב, על תרבותה ומסורותיה, וחי לבדו בארץ חדשה - מה פירוש הדבר בשבילו לכתוב, ומה פירוש הדבר עבור אדם מבוגר, הרואה את הירידה וההתפוררות של עולמו החברתי והתרבותי הישן, ואחריהן את השמדתו הגמורה, לקחת על עצמו את מעשה החייאתו ושימורו של אותו עולם בזכרון היצירה. המשבר בזהות הלאומית מחולל משבר בזהותו של האמן כאדם יוצר, והכתיבה מבקשת בעת ובעונה אחת גם לרפא את השבר אך גם להצביע עליו, להנכיח אותו, לשמר את זכרו. במובן מסוים, עצם ההצבעה על השבר, אפילו מתוך ההבנה הקשה שאין לו תקנה, מחברת את השברים. על רקע כל זה ניתן להבין מדוע הסמכתן של שאלות היצירה לשאלות הלאומיות מלוּוה בייצוג גובר והולך של דמות הסופר ביצירה. ייצוגים בדויים של המספר כסופר מופיעים, לדוגמה, ביצירות "חוש הריח", אורח נטה ללון, "המכתב", "עידו ועינם", "הסימן" ועיר ומלואה. גם אם מביאים בחשבון את כללי ההבחנה בין דמותו הבדויה של המספר לבין דמותו הביוגרפית של הסופר, זיהויִים אלו מעוררים את התחושה שההתחבטות בשאלות היצירה והלאומיוּת היא התחבטותו של עגנון עצמו. כאמור, החיבור בין שאלות של אמנות לשאלות של לאומיות ביצירת עגנון ראשיתו בסוף שנות השלושים. עם זאת, הזיקה בין יצירה לזהות לאומית נרמזת כבר ביצירות מוקדמות יותר. ב"עגונות", ב"אגדת הסופר" וב"יתום ואלמנה", האמנות מיוצגת במטונימיות של עבודת קודש: בניית ארון קודש, כתיבת ספרי תורה, חזנות. מטונימיות אלו אמנם משרתות מארג תמאטי רומנטי, המעמיד את יצירת האמנות בזיקה לטרנסצנדנטי, אולם בה בעת הן מציגות את היצירה העברית המודרנית כחוליה בשלשלת המסורת היהודית. לעומת זאת, היצירות המאוחרות יותר עוסקות במפורש ביחס המשברי שבין מעשהו של הסופר עצמו - כתיבת ספרות חילונית, בעברית, במחצית הראשונה של המאה העשרים - לבין עולם המסורת של העבר. הסיפורים "חוש הריח" ו"על אבן אחת" מציבים סוגיה זו במרכזם; אורח נטה ללון ו"המכתב" מעמידים אותה כחלק ממשבר של זהות לאומית; "הסימן" ועיר ומלואה עוסקים בה בהקשרו של האבל העמוק על השמדתו של עולם המסורת בשואה. בסיפורים אלו, שבהם העיסוק בזיקת היצירה למסורת העבר הוא מרכזי וגלוי, מתחוללת תמורה בייצוגו של האמן והוא אינו מופיע בתיווכה של מטונימיה דתית כי אם, כביכול, כַּסופר עצמו. לעומת זאת, בסיפור המאוחר "עד עולם", שבו זיקתה של היצירה למסורת היהודית אינה גלויה אלא מעוצבת כמטונימיה, האמן אינו מופיע כַּסופר אלא כחוקר קדמוניות. בדומה לכך, גם גינת - אחד ממייצגי דמות האמן ב"עידו ועינם" - מופיע כבלשן וכחוקר תרבויות נידחות. למרות ההסוואה, נראה שעבודתם של חוקרי עבר אלו מצביעה על כיוונים הדומים לאלה שעליהם מצביעה עבודתם של המספרים ב"על אבן אחת" ו"המכתב", המקדישים את כתיבתם זה לגורל כתביו של צדיק אגדי וזה לדמותו של גאון המסורת בדורות עברו. פרספקטיבה נוספת לבחינתה של מחשבת היצירה אצל עגנון היא, כאמור, זו של הפסיכואנליזה. הסיפורת הארס-פואטית של עגנון מתארת את הולדת היצירה, את התכוננותה ופעולתה, לא רק דרך העימות הרומנטי-מודרניסטי ולא רק דרך משבר הזהות הלאומית, כי אם גם דרך תהליכים נפשיים מורכבים המתחוללים בגיבור-היוצר. אפשר, כמובן, להחיל פרשנות פסיכואנליטית (במידה זו או אחרת של פוריות) על כל יצירותיו של עגנון, ובכלל זה גם על כל יצירותיו הארס-פואטיות; אולם נראה הדבר שביצירות מסוימות - יותר מאשר באחרות - ההבנה הפסיכואנליטית של הדחף ליצור, של משברי היצירה, של משמעות היצירה ותפקידה, מעוגנת בטקסט ותופסת מקום מרכזי יותר במארג התמאטי. וכך, הדיונים בסיפורים המוקדמים "אגדת הסופר" ו"בדמי ימיה" מתמקדים בבחינתן של תמות רומנטיות ובחתירה המודרניסטית תחתיהן, ולא בקריאה פסיכואנליטית - אף שכבר בהם, ההבנה האלטרנטיבית, המודרנית, למניעי הגיבורים-היוצרים מתנסחת במושגים פסיכואנליטיים - אך הדיונים בסיפור "גבעת החול" וברומן תמול שלשום מוקדשים כולם לנסיון להציע הבנה פסיכואנליטית של הגיבורים-היוצרים ושל תהליכי היצירה. לא במקרה, שתי יצירות אלו מציעות ייצוגים ריאליסטיים רחבים למדי של תכנים נפשיים. ייצוגיו של האמן בשתי היצירות שונים זה מזה. חמדת, גיבור הסיפור "גבעת החול", הוא סופר צעיר השרוי במשבר אהבה ובמשבר כתיבה. לעומת זאת, יצחק קומר, גיבור תמול שלשום, איננו אמן כי אם צַבָּע פשוט, אך מעשה אחד שלו, הכתיבה על עורו של כלב, הוא מעשה יצירה הקובע את גורלו. גם משבר היצירה של הסופר הצעיר וגם מעשה היצירה הבודד, המוזר והמשונה של הצַבָּע מעוגנים בתהליכי נפש מורכבים הכרוכים במשברים בזהותם המינית של הגיבורים. משברים אלו מתרחשים על רקע של תביעה מגדרית לאומית, והבנתם כחלק של תהליך היצירה חוזרת ומעגנת את הדיון בזיקה שבין מעשה היצירה לבין המהפכה הלאומית בארץ ישראל. יחד עם זאת, בשתי היצירות, מקורם של משברי הזהות הללו נעוץ בתהליכים המתחוללים בלא מודע; הקורא למד על קיומם דרך ייצוגיהם המוסווים בתודעה ודרך גילומיהם בפעולות הגיבורים. ההתחקות אחריהם קושרת אפוא ללא הפרד בין הבנה המתנסחת במושגים לאומיים לבין הבנה המתנסחת במושגים פסיכואנליטיים. עגנון התוודע במישרין לתורת פרויד רק בשנות השלושים, אולם נראה הדבר שכבר קודם לכן הוא הכיר, גם אם מכלי שני, כמה מתפיסות היסוד שלה. ואכן, כבר בסיפור מוקדם למדי כמו "גבעת החול" ניכרת הכרה מודרניסטית במרכזיותו של המין בחיי הנפש בכלל ובסיבוכיה של המיניות הגברית בפרט; בעיקר ניכרת הכרה בכוחו של האי רציונלי ובשליטתו של הלא מודע בחיי הרגש והמעשה. ועם זאת, חשוב לזכור שעגנון מעולם לא קיבל עליו בלב שלם את תורת פרויד, ובכמה מיצירותיו הוא אף פיזר רמזים לתוכני התנגדותו. נראה הדבר שאחד ממוקדי התנגדותו העיקריים קשור בהבנת טיבה ותפקידה של אי המודעות. עגנון אינו מקבל את התפיסה הפרוידיאנית המקובלת, החותרת לחשיפתם של תוכני הלא מודע מתוך ההנחה שבתכנים אלו מתגלמת ה"אמת" המקורית על נפש האדם. הוא גם אינו מקבל את הדימוי המרחבי המציג את אי המודעות לא כתוכן בפני עצמו אלא כקו גבול מופשט העובר בין התכנים המודחקים לתכנים המודעים. עגנון דוחה מכול וכול את השאיפה הפסיכואנליטית להיפטר ממסך ההסוואה וההדחקה. בשל שאיפה זו מבקש הפסיכואנליטיקן לעבור מתוכן החלום למחשבת החלום; ואילו בתפיסתו של עגנון, גם משמעות החלום וגם יופיו מתקיימים רק דרך הצורה שבה מעצבים התכנים הלא מודעים את מעטה ההדחקה עצמו. אי המודעות עצמה נתפסת על ידי עגנון כתוכן, כממשות - כתוכן וכממשות שמתוכם נולדת היצירה. הקריאה ב"גבעת החול" ובתמול שלשום חוזרת ומראה שמעשה היצירה נהרה ונולד, או נכשל ונעלם, בתוך מרחב פנימי של אי מודעות. אמנם הטקסט מזמין את הקורא להציץ מבעד למסך ההדחקה המופל על מעשה היצירה ולפרש, לפחות חלקית, את הסיפור הלא מודע המסתתר מאחוריו, אבל בה בעת הוא גם מבקש לתת שם לאי המודעות עצמה - ולא רק לתכנים שהיא מסתירה - ולצייר לה פנים, מטושטשים ככל שיהיו. הפרשנות האלגוריסטית, המוצעת לסיפור "על אבן אחת" כהקדמה לקריאה ב"גבעת החול" ובתמול שלשום, מבקשת לשרטט את הזיקה בין מעשה היצירה למעשה ההדחקה, לתאר את צורתה של המחשבה המורכבת, המכירה בלא מודע כגורם המכונן והמעצב את חיי הנפש אך יחד עם זאת מסיטה את נקודת הכובד של המשמעות מתכניו המוסתרים של אותו לא מודע אל עצם נוכחותו המוחשית, הקרובה, האטומה והלא מובנת. חלוקת הפרקים בספר תואמת, פחות או יותר, את שלוש הפרספקטיבות שהוצעו כאן לבחינת תפיסתו של מעשה היצירה בסיפוריו של עגנון: המתח בין הרומנטי למודרניסטי, הזיקה ללאומי, והדרמה של הלא מודע. דרך פרספקטיבות אלו חוזרת ונבחנת המחשבה על מקורו, על משמעותו ועל תפקידו של מעשה היצירה, כפי שמחשבה זו מגולמת בסיפורת הארס-פואטית של עגנון. הפרק הראשון מתחקה אחר המתח שבין התמות הרומנטיות הגדולות לבין ההבנות המודרניסטיות החותרות תחתיהן בסיפורים "אגדת הסופר", "עגונות", "יתום ואלמנה", "בדמי ימיה" ו"עד עולם". מתח זה ממשיך להתקיים גם ביצירות הנדונות בפרק השני, אולם הדיונים בפרק זה אינם מוקדשים לבחינתו; הקריאות המוצעות לרומן אורח נטה ללון, לסיפורים "חוש הריח", "המכתב" ו"הסימן", ולחלקים מתוך עיר ומלואה, מתמקדות בקשר העמוק שבין מעשה היצירה לבין משבר אובדנו של העולם הלאומי הישן. שני הפרקים הללו בוחנים, במידה רבה, את מעשי היצירה כתגובה על המציאות - תגובה של המרה, מפלט, שחזור, תיקון, סימון, העמדת מצבה. הפרק השלישי נדרש לאופן שבו מעשה היצירה מכונן מציאות. הקריאה הראשונה, בסיפור "עידו ועינם", בוחנת את מעשה זיופה של יצירת האמנות כשיקופו של מעשה זיוף אחר, מעשה הזיוף החיוני ליצירתה של זהות לאומית חדשה בארץ ישראל. הקריאה השנייה, בסיפור "מזל דגים", מתחקה אחר כינונה של מציאות באמצעות הצורה האמנותית, אלא שכאן, המחשבה בדבר הטרנסצנדנטיות והראשוניות של הצורה האמנותית אינה ממוקמת בהקשר לאומי אלא בתחומיה של המחשבה המטאפיזית. הפרק הרביעי והאחרון מוקדש להתבוננות בתהליכי הנפש שמתוכם ולתוכם מתכונן מעשה היצירה. הדיון בסיפור "על אבן אחת", הפותח את הפרק, מבקש לעמוד על תפיסותיו של עגנון באשר לאי המודעות כתוכן העומד בפני עצמו ובאשר לזיקתו החיונית של הלא מודע, במוחשיותו ובממשיותו, למעשה היצירה. הקריאות ב"גבעת החול" ובתמול שלשום בוחנות את הזיקות שבין מעשה היצירה לבין משברי הזהות המינית ואת נוכחותו רבת העוצמה של הלא מודע בתהליך היצירה. הספר נכתב מתוך הישענות על הקורפוס הגדול והמגוון של ביקורת עגנון, למן הפרשנים והחוקרים הראשונים ועד לאחרונים בני זמננו. הדיונים ביצירות השונות נכתבו כולם מתוך דיאלוג עם המחשבה שקדמה להם, ובייחוד עם אותן פרשנויות שעניינן תפיסת מעשה היצירה וייצוגי האמן והאמנות בכתבי עגנון. לכל הפרשנים הללו אני חבה חוב עצום, גם כאשר אני ממשיכה את הדרך שהִתוו וגם כאשר אני סוטה ממנה. לא ניתן לציין כאן את שמות כל חוקרי עגנון שנדרשתי לעבודתם והם ומחקריהם חוזרים ונזכרים בפרקים השונים. אזכיר רק ספר אחד, משום שהוא מוקדש כולו להתחקות אחר נושא קרוב מאוד, והכוונה לספרה של אן גולומב הופמן, Between Exile and Return: S.Y. Agnon and the Drama of Writing. במעברי הסירוגין המתמידים שבין קריאה לכתיבה זכיתי גם להתעשר מפרשנויותיה, גם לעמוד על השוני הרב שבין תפיסותיה לתפיסותי, וגם לחזור ולחוש דרך כך את העושר העצום הטמון ביצירותיו של עגנון, עושר המאפשר לדורות של פרשנים לשוב ולקרוא בהן את קריאותיהם השונות. עבודתי על יצירתו של עגנון ראשיתה בחיבורים שכתבתי לקבלת תואר מוסמך, ואחר כך תואר דוקטור, בהדרכתו של פרופ' גרשון שקד; אני מודה לו על כל שלמדתי ממנו, גם מהוראתו וגם ממחקריו המקיפים על עגנון. אני מודה מעומק הלב לתלמידי, לחברי ולעמיתי, שבנדיבותם קראו, העירו, ייעצו וסייעו רבות - דנה אולמרט, מירה ארליך, פרופ' חיים באר, חיותה גורביץ', פרופ' זלי גורביץ', ד"ר אריאל הירשפלד, חיים וייס, פרופ' חנן חבר, ד"ר ענת וייסמן, יחיל צבן, ובני, שאול תור. חוב גדול של תודה אני חבה לד"ר מיכאל גלוזמן על השיחה ההולכת ונמשכת בינינו מתוך קרבת לבבות ודעות, שיחה שהזינה אותי בכל יום ויום בעמל כתיבתו של הספר. תודה מיוחדת מוקדשת למורי, פרופ' דן מירון, גם על השפע שלמדתי ממנו וגם על התמיכה, העזרה והעידוד, החשובים לי מאוד. באהבה ובשמחה אני מודה לבני משפחתי היקרים לי מכול, לרוני, לנעמה ולשאול, על תמיכתם המתמידה והנלהבת בעבודתי. אני מבקשת להודות למכון הקשרים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ,על הוצאת הספר לאור ועל העזרה הרבה בתהליך עריכתו והפקתו, ולפרופ' יגאל שוורץ, ראש המכון ועורך הסדרה "מסה קריטית", על ההערות שליוו את קריאתו בספר. אני מודה לקרנות שבסיוען הכלכלי הספר יוצא לאור, לנשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פרופ' אבישי ברוורמן, לרקטור האוניברסיטה, פרופ' ג'ימי ויינבלט, לדיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה, פרופ' אבישי הניק, ולמכון הקשרים. תודות רבות מגיעות לדינה הורביץ, על החוכמה והדיוק שבהם ערכה את הספר; לטלי לטוביצקי, על עזרתה הרבה בהפקתו; לעילי זאבי ונורית וינד קידרון על צילום ועיצוב העטיפה ולנועה ליכטינגר על העיצוב הגרפי; ולתלמידי, יחיל צבן, על התקנת המפתח. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת בן גוריון ולכתר הוצאה לאור כתוב על עורו של הכלב - תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון - מיכל ארבל
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|