Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

ארץ אשה
מאת: איל מגד

ההוצאה:

ידיעות ספרים

"אתה בא מן ההתחלה. בעצם, מתוך האין. כמו עיר שנחרבה עד היסוד וצריכים למלא אותה לאט-לאט. מה שהתרוקן חייב להתמלא.

לתמהונך אתה מגלה שהאין רב מן היש. הזיכרון שקע במצולה, והידיים הנשלחות להצילו מקיפות חלל ריק.

העולם מתחיל הפעם בשאלה. שאלה שבאה משום מקום. ההרגשה היא שכל מה שנצבר עד כה, אין לו תשתית. אין לו במה להיאחז. ולכן גם אין לו משקל.

השאלה שאני שואל מוגדרת להפליא: איך הגענו משם? איך הגענו, אבי ואני, מהקיבוץ בחזרה העירה. להתחיל למלא את החלל משם."

ארץ אשה
שתפו אותי

ביצירה מרגשת זו מספר איל מגד את סיפור חייו בכנות יוצאת דופן ומזוויות מקוריות. הייתי רוצה לספר את קורותינו, הוא כותב, טעות להעלות על הדעת שאי-פעם אשתחרר מחובת הדיווח, מהתשוקה לספר, להנציח. איפה אני ואיפה סב-סבי, הצדיק מצ'כנוב, שאמרו עליו שאינו מספר ברבים על צער גידול עצמו. "הייסורים להשלמת הנפש," הוא היה אומר, "הם עניין שבצנעה גמורה".

זוהי יצירתו הבשלה והמפויסת ביותר של איל מגד, ובה הוא יוצא למסע אישי לפענוח זהותו, דרך הקשר לארצו, חבריו, ואשת-חיקו. זהו מסע אל מקור המילים; מסע החושף את מסתרי הכתיבה כצורה של קיום; מסע שבמהלכו מתגלה לנוסע כיצד הארץ שבה הוא חי והאשה שאיתה הוא חולק את חייו משקפים את נופי נפשו. מסע שהופך כבר מראשיתו לחשבון נפש, לוידוי - ובה בעת עשוי לשמש כראי לקורא, ואולי גם לשרטט קווי-מיתאר לזהות ישראלית.

אייל מגד (1948) נולד בניו-יורק, בנם של הסופרת אידה צורית והסופר אהרן מגד. גדל והתחנך בתל-אביב. למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב. כותב פרוזה ושירה וכן רשימות בעניני ספרות, תרבות וספורט בעתונות הישראלית. ערך גם תכנית שבועית בקול ישראל ועבד כעיתונאי ספורט וכשדר רדיו בגלי צה"ל. כיום הוא כותב שירים וסיפורים, מתרגם (בעיקר ספרות אירית) ועוסק בביקורת ומנחה סדנאות כתיבה. זכה, בין היתר, בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 2004.
נשוי לסופרת צרויה שלו.

ארץ אישה מאת איל מגד בהוצאת ידיעות אחרונות, סדרת פרוזה בעריכת רנה ורבין, עיצוב עטיפה: יובל סער, על העטיפה: מאיר אגסי (1947 - 1998) דו"חות מנופי תעתוע אבודים, 335 עמודים.

מתוך הספר: הפרק העשירי

10
איך לתאר את תל-אביב, המעורערת, הנידפת, על כרעי הכורכר שלה; איך להמחיש לךְ את עיר הגזירה על תענוגותיה המותרים והגנובים, עם לילות שבת ומעגלי בן-לוקח-בת, והפתק חסר התקדים שהועבר אלי מן הטור האחרון בדואר עקלתוני ובו הצעת חברות, מעירית, המלכה של הכיתה, שהיה לה חיוך של ג'וקונדה ושׂכל חריף. אילו רק הייתי מחזיק איתה מעמד, זה היה יכול, ללא ספק, לשמש פיצוי הולם על רוב התלאות. אבל לא, במו ידי הרסתי את הקשר הזוהר, כי הוא נראה לי מסוכן. כבר אז הרגשתי, בחוש נסתר, שאושר מזמין אסון, והצטרפתי לפורשים מתנועת הנוער, הסוטים מדרך הישר שהצמידו בנות בריקודים סלוניים לצלילי שירים משכרים; אלה הצדים חפיסות ריקות של סיגריות תוצרת חוץ בגנים ציבוריים, משחקים קָנַסְטָה כשההורים מסתלקים מהבית, זועקים עד כלות הקול עם אדית פּיאף ועם ניל סֶדָקָה; עטים על ארצות תבל, על דברי ימי צרפת של מוּרוּאה, על תולדות מלחמות העולם של צ'רצ'יל ועל "חדשות הספורט" - מדפדפים בהם בקדחתנות כדי ליישב ויכוחים ומחלוקות; ובאופן כללי לא שׂמים על העתיד. בחלום שחלמתי לא מזמן התערבבה תל-אביב בסנט-פטרבורג. סנט-פטרבורג, עם הנייבסקי פרוספקט ומבוכי הרחובות והסִמטאות הסמוכים לנהר, שבהם נודדים גיבוריו הרדופים של דוסטויבסקי, היתה זמינה להפתיע. ראיתי אותה מולי בדרכי למקום שונה לגמרי, והיה חבל לא לנצל את ההזדמנות. נאמר לי שמרכז העיר, או העיר העתיקה, הם ממש בהישג יד, מאחורי הבתים שנראו בדיוק כמו אלה המקבילים לטיילת, מדרום לכיכר האופרה, בואכה כרם התימנים; בני קומתיים או שלוש, עטופים ב"שפריץ" מתקלף בצבעים דהויים.

האם באמת הייתי כה אומלל, שעיר ילדותי בוחרת להצטייר בנפש כעירו של רסקולניקוב? הרי, תאמרי, לא הגיוני שכיעורה של עיר הופך ילדות שלמה לאומללה. אני מכיר חברים מאז, שחזותה של עירם כלל לא העסיקה אותם. או כאלה שילדותם המאושרת צבעה את תל-אביב בצבעים מרהיבים.

המסע הנוכחי בין מקומות וזמנים, שאותו הספר הזה מנסה לתעד, התחיל בוורשה לא רק בגלל האין אלא גם בגלל היש. התחושה הביתית והבטוחה ביותר שזכרוני יכול להתעטף בה, מקורה בביקורי אצל סבא משה וסבתא לאה, הוריו של אבי, ברעננה - רעננה בגלגולה הקודם, כשעוד היתה מושבה, ההזדמנות האחרונה שניתנה לכפר אירופי להתקיים במזרח התיכון. לביתיות הזאת יש ניחוח של סדין מעומלן מעורב בעץ ייני עתיק, מה שמעיד על כך שמוצאו לא כאן אלא בניכר, בפולניה שממנה באו סבי וסבתי. המושבה היתה המקלט שלי מהעיר, מחיי הבוהמה של הורי, מהפחד להישאר לבד בלילה כשהם יוצאים לבילוייהם. כשהייתי מגיע לחוף המבטחים הזה, הפחד נעלם. יכולתי להניח את הראש על הכר בביטחון ולהירדם בשלווה.

אבל בעיר העכירה הבעתה הלילית את כל היום - וכך עברה ילדותי בחרדה מתמדת, שמשקעי הזיכרון ממנה הם כצללים על קירות מערה: אפורים, שחורים, כפילים דהים מיוֹשן של הבעתה האמיתית, אולי איזה דובי בלוי במיטה לצידי, ובהלה צינוקית חונקת - ולבסוף השחרור הניסי בצורת הורי השבים לפתע מתוך הדממה המצמיתה.

האֵימות מתערבבות בגילים שונים, בדירות שונות, ושותפים להן שכנים שהתנדבו להרגיע בהישמט האדמה. האדון והגברת בּלַנק מהקומה מתחתינו היו מתורגלים לעלות אלי בפיג'מות ולהישאר איתי עד שהורי יחזרו באשמורת הבוקר. המצב השתפר מעט עם בוא הטלפון, אחרי שנות המתנה ארוכות, כשמתחת למכשיר השחור הכבד היה מונח בקביעות פתק בכתב-יד גדול וברור, המבשר לי לאן להתקשר: ל"קרָאוּ", או ל"כָּסית" - כדי לשמוע את קולו המרגיע של אחד ההורים. מתוך ערפילי המהומה שבקעה מעברו השני של הקו ידעה אוזני להבחין בפסקנותו הניחרת של משה שמיר, המבשר איזה דבר מקצה הבר; או במבטאו הגרמני המתלעלע של נתן זך; או בדיבור השירי הבוקע מפיו של אמיר גלבֹע; או באותיות שאבות ישורון בולע; ומעל כולם בלט צחוקו המתגלגל של ט. כרמי, כרעם בין הרים. צליליה של הספרות העברית החדשה כרקע לדיבורים של הורי, כשמאחורי כל קול וקול חבוי, יש להניח, ילד מפוחד שנשאר לבד בבית. הורי תמיד מנו את שמותיהם אחד לאחד, כשהמעוטר מכולם, הבולט מכולם בעוז רוחו, הוא גדי, בנם של כרמי ושוש, גיבור הספר המפורסם שמוליקיפוד. בניגוד אלי, הפחדן, מחולל המהומות, הוא נשאר לבדו בלי בעיות, אמרו האגדות, למרות שהיה צעיר ממני.

ייתכן שאני מעצים, או מקצין, את מה שבאופן 'אובייקטיבי' לא היה אלא צד אחד של ילדותי הארוכה והמוגנת-יחסית - ובכל זאת הוא הטיל צל גדול עליה. הייתי רוצה להמחיש את אימת הריק, להריץ את המילים על הדף כפי שאני עושה בסיפור בדוי, אבל משהו עוצר בעדי. משפט פשוט, שכביכול זורם מעצמו, כגון: "אני מתעורר פתאום באמצע הלילה, יוצא מהמיטה, הולך מוכה אימה לחדר השינה של הורי, הדלת סגורה, אולי הם בפנים ואולי לא... אני מתלבט אם לבדוק, מוטב להשאיר את הספק, אלא שגם אי הוודאות היא איומה - ואז הגילוי שהם אינם, והגל שלפתע מאיים להטביע אותי באמת."

לא, משפט כזה לא היה יכול משום מה לצאת מתחת ידי, אלמלא הציתו אותו כמה מילים בספר שקראתי. מה הסיבה לקושי, מה כל-כך מסובך, אין לי מושג. עובדה שהוא לא התחבר עד כה, וגם עכשיו מתגברת הנטייה לסטות ממנו, להעמיס על התיאור הישיר והחי של הרגע את השכבות הנפשיות המעיקות; להשתדל להסביר, מעמדה של התנצלות, למה זה כל-כך הפחיד, למה זה הטיל צל על הילדות; ולקַשֵׁר לאימה הראשונה, לריק הקדום של קיסריה, במקום להמשיך לספר איך כמהתי מדי יום ביומו ללילה בטוח. אבל לא יכולתי להאמין להבטחות של הורי, כי לפעמים לא היה להן כיסוי. אני זוכר לפחות מקרה אחד שבו הם סידרו את המצעים במיטתם באופן כזה שמרחוק, בחושך, ובהסתמך על קוצר הראייה שלי, ייווצר רושם שהם נמצאים - ואת החלחלה כשאני מגלה את אחיזת העיניים הזאת.

לעיתים נוח להתכרבל באומללות: אומללות נתפסת כגבורה והיא יותר מושכת לב. אמנם הייתי חלק מ'עולם המחר' הסוציאליסטי, אבל בצידו הנחות, העירוני; בעיר העלובה שהוקמה על בסיס רעוע של חולות נודדים, ולא זכתה לקב אחד של ניחוח העולם הגדול; אותו ניחוח שהיה מנת חלקה של חיפה, עם הרכבת, הנמל והכרמל המלהיבים; שלא לדבר על הארומה הבינלאומית של ירושלים, על צריחיה וכנסיותיה והמראות הגנובים אל ממלכת ירדן. אפילו לא הייתי אחד מהנבחרים המאושרים שחיו בקיבוץ, ואשר לשמותיהם המתנוססים בשולי פתרונות החידות או השירים ב"מִשמר לילדים" נִלוו השמות הצפוניים, ההרריים - עין-דור, עין-המפרץ, להבות-הבשן.

הגיאוגרפיה הִכתיבה את מצב הרוח שלי. עליתי וירדתי בארץ כמו בסולם נפשי: הדיכאון נמוג בעת נסיעה לצפון, אל צבעי החוּם המסעירים של המפה, והעצב חזר להעיק בעת השיבה אל הירוק המישורי המשפיל. האוויר ההררי של הטיולים התעגם יותר ויותר עם נטות היום, או בסוף החופשה - עוגמה שנבעה מגעגועים אליו עוד לפני שנפרדנו סופית. המשקע שנותר היה של דמדומים מאובקים, אור כתום עמום, הרים הנעלמים באפלה מאחור, והשפֵלה נפרשת מלפנים כאופק נצחי מאיים. אלה שחיו על הרים או למרגלותיהם נראו לי מאושרים, ואלה שחיו בשפלה, במיוחד בעיר (יצא מהכלל הזה הכפר השרוני, שהצטייר כגן עדן בפני עצמו, למרות ששכן במישור) - אומללים. אבל היו דרגות לאושר ולאומללות, על-פי המרחק מדרום ומצפון לשטח ההפקר החולי שבין חדרה לקיסריה.

עם חציית קו-המשווה הזה בדרך מפרדס-חנה לבנימינה - כביש שאין צובט לב ממנו בכל הארץ, עטור קזוארינות, דקלים ועצי הדר - מתגלים צוקי הכרמל, המטילים את צלליהם על מטעי הבננות ועל פסי הרכבת שלמרגלותיהם, ועד היום הם בעינַי תמצית כל ההרים. אין בהם מן האור הכִּבשני הלוהב, המִקדשי, הבוקע מפסגות ירושלים, אך יש בהם איכות אחרת, אולי עדיפה, הקשורה למשאת נפש אנושית. מכאן ואילך, כאשר השפלה מתחלפת להר בואכה חיפה, ואחריה הגליל התחתון, ושיא-השיאים הגליל העליון הגאיוני, מִפרש פורח בגופי מהתרוממות הרוח.

התכונה הזאת - להצמיד מצבי רוח למדד גיאוגרפי - מטרידה, אני חייב להודות; בעיקר מאחר שהיא לא לגמרי נחלת העבר. נעשיתי ער למידת חומרתה כשהקראתי ליער בני את באין משפחה הבלתי נשכח, בתרגום י.ח. רבניצקי, הוצאת אמנות 1925; אפילו ליחהּ של השפה לא נס עדיין, למרות שכמה עדכונים מאולתרים נעשו בכל זאת הכרחיים. נוכח פרידתו הכפויה של הגיבור רֶמי מאמו המאמצת והליכתו עם קרקס-הכיס הנודד של מסייה ויטאליס אל עתיד קודר ונעלם כבר בתחילת העלילה - מצאתי את יער מתייפח במיטתו, לאחר שכבר החלפנו איחולי לילה-טוב.

ניסיתי להיזכר איך אני הגבתי בזמנו, ולא היה מנוס ממסקנה שעל אף ההשתלשלות המדכאת של העלילה, הגדושה במצוקותיו של ילד יתום שהיה בערך בגילי, האמנתי שחלקו שפר לאין ערוך מחלקי, ולוּ רק מעצם שהותו ב"חוץ-לארץ"; מטייל לו עם הלהקה ברחבי צרפת! יתמותו, בדידותו, חיי הנדודים המעורערים שלו, לא היו שקולים כלל כנגד העובדה הנחרצת הזאת. מצידי, חוץ-לארץ כשלעצמו פיצה על הכול. בחוץ-לארץ התרחשו החיים האמיתיים - כל מה שתואר בדיוק ובחושניות על-ידי גדולי הסופרים בספרים שאותם קראנו בשקיקה עצומה, בתרגומים מיושנים שאצרו בחובם את הניחוחות הזרים וגירו עוד יותר את התיאבון אליהם. עולם התופעות המקומי שלנו היה צל חיוור של הדברים האלה. חיקוי עלוב ומדכא לפלאי העולם.

התפיסה הזאת מעידה על ליקוי בסיסי בהבנת המציאות, ליקוי שעד היום לא ברור אם השתחררתי ממנו. עד היום אני לא ממש משוכנע במה שמוסכם על הכול, שהמצב הפנימי הוא הקובע ושחשיבותו של מקום היא משנית. עד היום מקננת בי האשליה שלמקום יש השפעה מאגית על המצב. כשכבר עמדתי על דעתי, ברשות עצמי, התפיסה הזאת - שמקורה ללא ספק בתהום שהיתה פעורה, לפחות בעיני, בין הכפר לבין העיר, בין המושבה לתל-אביב - היתה טופחת על פני פעם אחר פעם, ובכל זאת הייתי שב לסורי; חוזר ושואף לשנות מקום - רצוי, ואף הכרחי, שיהיה מעבר לים. זה היה תנאי בל-יעבור לשנות לא רק את מצב הרוח, אלא את מצבי בכלל.

ארצות הפלאות היו ניגוד חריף וצורב לנופי מושבת העונשין התל-אביבית: שכונת מַחלוּל, עם פרחי נר הלילה המדכאים בין ה"ליפְטים" מצוּפּי הזפת; שדרות הכורכר החשופות בין אשלים מאובקים; הבתים המשותפים על עמודים, שגינות שדופות מקיפות אותם.

רוח ים מלוחה, צחנת מי הירקון וריח של מספנות - בולי-עץ ספוגים בשמן או בדלק - העידו שאכן זו עיר ימית, שאתריה המלהיבים ביותר גובלים בים: מגרשי התערוכה המוזנחים ומאחוריהם איצטדיון המכבייה, גיא החזיונות הכבירים; ה"טיר" - אזור קובות משחקי המזל והקליעה למטרה, שהיה מיועד רק ל'פושעים'; והרחק בערפל, בסוף החופים, "השטח הגדול" - החורבות היפואיות שאף הן היו בגדר עיר אסורה.

והיו הגנים הציבוריים - גן גורדון, גן הנביאים, גן מאיר - שהיו אמורים לקשט את העיר. עצי אשל דהויים, קלושים, ופה ושם פיקוס עייף, זו היתה הצמחייה השלטת בהם. הגנים, או הגינות (לזכותם ייאמר, שעדיין לא התיימרו להתהדר בתואר "פארק"), כאילו שאפו לשקף בכל מחיר את המציאות שלנו; להתאים את עצמם למציאות העלובה הזאת, כלומר ללבוש אופי חלוצי, שעיקרו דלות. לאן שלא הסתכלת - אל ארגז החול המצחין מגללים של חתולים, או אל הספסלים החוסים בצילם המפוקפק של הרדופים מעולפים ומיני קקטוסים בשרניים דוקרניים - שום מראה לא הרנין את הלב. אפילו בלילות, כשהיינו עוקבים אחרי זוגות מתעלסים ממרפסת של חבר שהשקיפה אל הגן (הייתי מלכסן את העין עד כמה שניתן, כדי להתגבר על קוצר הראייה שלי), קלטנו חיבוקים חפוזים, מסורבלים, שמתבצעים כאילו על מנת לצאת ידי חובה, בהלימה עם הלעג-לרש של הגנים עצמם. לאור היום שלמחרת היינו בולשים בין השיחים כמו חוקרי משטרה בעקבות רצח, תרים אחר סימנים מרשיעים, שולים קונדומים מסמורטטים, שנראו כמו מדוזות מתות, כהוכחה למראה עינינו מאמש. אלה היו, למיטב זכרוני, החוויות המיניות הראשונות שלי, אם אכן זו הכותרת להצצות העלובות, העיוורות ההן, אשר לא היו אלא תבנית נוף המולדת.

גן העצמאות שמעל הים נוסד אז בקול תרועה רמה. כל חידוש היה מסעיר: בנייני האומה (שנחנכו ב'תערוכת העשור' הקולו-סאלית), 'המִבדוֹק הצף' בנמל חיפה, האוטובוס הצרפתי המרווח 'שוֹסוֹן', קטר הדיזל של הרכבת, סוליות ה"קרֶפּ" שהחליפו את סוליות העור הנשחקות; מסעיר, ובה-בעת מדכא. מסעיר מאחר שהיה חסר תקדים - ואכן, גן העצמאות, שנשתל על בית הקברות המוסלמי, היה, מעצם היותו פארק, ולא גן או גינה, חסר תקדים - אבל מדכא, מכיוון שבהתיימרותו להיות פארק היה המרחק בינו לבין הפארקים שהכרנו מהספרים המצוירים - ריג'נט פארק במרי פופינס, למשל - מרחק עצום. למעשה, התואר "פארק" רק הבליט את העליבות: את הירוק שלעולם לא יהיה ירוק, אלא צהוב; את המרופטוּת, המאובקוּת, האביכוּת; שום דבר נוצץ הקשור בעלוות מבהיקות, באגמים זוהרים, בפסלי ברונזה של מלכים או אבירים. הפסל שהתנוסס בגן העצמאות היה מוטת כנפיים מודרנית מבטון חשוף, לזכר טייס שמסר את נפשו בקירבת מקום.

גרנו ממש על שפת הים, אבל הים היה אסור לרחצה מחמת הביוב. אם חשקה נפשנו לטבול בו, היינו נאלצים לעלות על משאית בתחנת האיסוף שבפינת גורדון-בן-יהודה, ולהיטלטל ל'ריוויירה' של בת-ים.

ההבדל בין החופים היה בכחול. ב'ריוויירה' המשוכללת, החדישה, הכחול היה נקי, מתכתי, כמעט כמו בחופי הצפון. אני ואמא (אמא בים? מי היה מאמין! כנראה שאז השמש ונזקיה טרם הטילו את חיתתם עליה) המצאנו משחק, לקרוא לגלים בשמות שביטאו את מצבי הרוח הגיאוגרפיים שלי: גל בינוני הוא הר הכרמל, גל יותר תלול הוא הרי הגליל התחתון ופִסגתם הר עצמון; גל מתנשא - הרי הגליל העליון ופסגתם הר מירון. גבהים צופני אושר לילד שפל-רוח. בים סוער ממש הפלגנו לאלפּים, ושיא הכיסופים היה הפסגה האימתנית אוורסט, שנכבשה אז לראשונה על-ידי אדמונד הילארי, במבצע גבורה שבו חזינו בסרט נורא-הוד בקולנוע "אסתר".

כעבור כמה שנים, בחופש הגדול של 'שנת העשור', הגיח מתוך חורבות הים לווייתן בטון בלתי צפוי בדמותה של בריכת גורדון - בעקבות מבצע שרק כריית התעלה בים הצפוני משתווה לו. בית ספרנו, שהדף בגבורה קוֹמְסוֹמוֹלית את החידושים והאופנות, תוך חתירה עיקשת בזרם העובדים החרב, לא עמד בפיתוי, ובריכת גורדון נכנסה לסדר היום של קייטנת הקיץ שלו.

הקייטנה הזאת מעולם לא היתה אופציה בשבילי. הרעיון לבלות את הקיץ בין כתליו של בית הספר היה מוקצה מחמת מיאוס בעיני. סוד הקסם של החופש הגדול האינסופי היה ההיעדרות הממושכת מתל-אביב האיומה, הנסיעות לסבי וסבתי ברעננה ולדודים באורנים. אלא שבחופש הגדול של שנת 58' רשמו אותי, על אפי ועל חמתי, לקייטנה הזאת - אולי, באמת, בזכות הבונוס של הבריכה המשוכללת.

באותו מחזור - מגלה תצלום אחד - התחפשה הקייטנה לסין. מעבר לשולחן הפינג-פונג אפשר להבחין בעיטורים מזרחיים מצוירים על הקיר, בתפאורה של פגודות מסולסלות, והעגלה שבה אני מובל אחר-כבוד לכמה סיבובים בחצר אמורה להיות ריקשה. את התענוג רכשתי באסימון שנוצר מעיגול הקרטון שהיה חותם צנצנת לבּנייה של תנובה. תמורת אסימון כזה היית יכול לקבל כוס מיץ פטל, או להתנדנד בסירה המעופפת, שגם אותה ניתן לאתר בתצלום.

בוקר-בוקר התייצבנו בבריכה, ושנאתי כל רגע. לא סבלתי את משטחי הבטון המכוערים, את המלתחות המעופשות, את מי התהום הקפואים ואת המקפצות האימתניות. וכעבור שעתיים, בתום התענוג - שהיה גולת הכותרת של הקייטנה - שוב להתייצב בסְטָלאג שלנו, שבעונה זו של השנה אמור להיות רק סיוט רחוק; סיוט שאותו אני רגיל לשכוח במושבה או באורנים.

את היום שבו החלטתי לערוק - בעצה אחת עם ראובן כ"ץ, הבריון של הכיתה, שפרשׂ עלי את חסותו תמורת סוג מסוים של הכשר שהענקתי לו - אני זוכר היטב, אולי בזכות העובדה שהיתה זו הפעם הראשונה שבה העזתי לקחת את גורלי בידי, כמו פּרולֶטָר אמיתי. כמו סרגיי בּוֹנדַרצ'וּק העשוי ללא חת, שאותו הערצנו מסרט הגבורה הסובייטי האגדי גורלו של אדם.

נשרנו בפאתי שכונת מחלול מן השיירה הרגלית שעשתה את דרכה מבית הספר לבריכה, ונעלמנו בין הליפטים השחורים. הים ניצנץ מתחתינו בברקים של פיתוי, וכאילו גילינו אותו באותה שעה לראשונה. כמו החלוצים שהגיעו אחרי מסעם הממושך והעיקש לאוקיינוס השקט, גבולה האחרון של אמריקה.

מעולם לא נהניתי בים כמו באותו יום, אפילו בין חתיכות הצואה הצפות. בצהריים עלינו לביתו הריק של ראובן, להיטיב את ליבנו ולהסיר מעצמנו את סימני החול. כמו בכל בריחה נועזת, התקלה נבעה מטעות שולית: לא הבאנו בחשבון את העוזרת. היא, לתומה, דיווחה להורים בשובם מהעבודה על הילדים שהתקלחו בבית בדרך חזרה מהים.

מהים? מה הם עשו בים, ועוד בלי השגחה?! בים המזוהם שחיידקי פוליו צפים בו!

אמא של ראובן מיהרה לבית הספר להתלונן, ובעודנו נחים מנוחת צדיקים על המחצלות, יחד עם יתר הקייטנים, נכנסו היא והמנהל לכיתה, ולאחר בירור קצר נזרקנו מהקייטנה לצמיתות. בדרך הביתה, כורעים תחת שקי הבד שבהם נדחס הציוד שלנו, חגגנו את הגירוש בחידוש הגדול בתחום השלגונים: קרטיב ירוק בטעם מנטה.

אותה 'שנת העשור' היתה שנה של המצאות גדולות, פלאי-עולם שעימם ניתן למנות (לא לפי סדר הופעתם) את תחנת רכבת צפון, המשוכללת בתחנות; את מגדל שלום, הגבוה במגדלים; את כיכר מלכי ישראל, הענקית שבכיכרות. גדול שוברי השיאים היה, כמדומה, קולנוע תל-אביב, המשוכלל שבקולנועי המזרח התיכון. בתי הקולנוע, אשר פיתו את הצופים בשיטה החדשה של ההצגות היומיות ללא הפסק, היו ערי המקלט שלנו. אפופים צחנת גברים דחוסים ושתן, שהדמיון מהל בה את ריח אבק השריפה הנושב מן המסך, היינו צופים בגברים הנהרגים בעיקר על נשים. הזכייה באשה הנחשקת היתה גם היא קנה-מידה לאושר. על דרך ההפלגה אפשר לומר, שעד עצם היום הזה עצבַּי חרוכים מהמערבונים ההם.

איפה היינו אז, שאלו הורי למקרא שירים שבהם סיפרתי על קורותי בפינות המפוקפקות של העיר. לא ידענו שאתה חוזר ממקומות עלובים ובזויים כאלה. לא ידענו שאתה משחק קלפים. לא ידענו שעישנת בכיתה ו'. לא ידענו שאתה הולך לירות ברובים על שפת הים. הם לא ידעו, כי הם ראו את הארץ בעיניים אחרות. הם התעלמו מן ה"טיר", מן ההצגות היומיות בקולנוע "דן" או ב"מתמיד". הם התעלמו מזה שהתנהלו כאן חיים מקבילים לשלהם, בשוליים; ומזה שהבן שלהם חשוף לחיים האלה, על אפן ועל חמתן של גדרות ההפרדה, "זרם העובדים" ותנועת הנוער. היו אז גלים של עליות, מפולניה, מרומניה, ומהם נמצאו לי חברים שהכניסו אותי לעולם שלהם. היינו חברים נאמנים בתנועת נוער חלוצית, אבל ליל שישי היה ליל החטאים, ואנחנו עמדנו על זכותנו לחטוא. רקדנו ריקודים סלוניים בבתים פרטיים לצלילי ואלסים וטנגו, שילד מהכיתה בשם אורי קלמנט - בן זקונים להורים מצ'כיה, שהתפאר בקירבת משפחה למנהיג הוויקינגי שתום העין, קירק דאגלס - היה מנגן למעננו בכינור; משננים את אותן תנועות טקסיות, צעדים, דילוגים וניתורים, תוך כדי מלמול של משפטים לועזיים משירים שלא ידענו את פשרם, כמו ילדים קתולים הנושאים את תפילתם בלטינית. שיעורי הריקוד שלנו, שהיו הכנה הכרחית למסיבות, נראים מרחוק כסידרת אימונים לפני יציאה לשדות הציד, ללכוד את החידות המצודדות הנקראות ילדות, או נערות. ראובן היה זה שהדריך אותנו בעקלקלוּת הרוּמבּה, הסמבה, הצ'ה-צ'ה-צ'ה והרוק, בקבוצות או כבודדים, בסלון דירתו ברחוב גורדון, על המרצפות הכתומות-צהבהבות, מהן רעועות ומתנודדות, כאילו נדות לנו על מִדרך-רגלנו המגושם.

אולי מי ששינה לי את החיים היה אלביס פרסלי. הוא נפל עלינו כרעם ביום בהיר. זה קרה בכיתה ז', בשנת 1960. קדמו לו בחינוך המוזיקלי שלנו פול אַנְקה, ניל סֶדאקה, ריקי נלסון, פּט בון, ג'וני טילוֹטְסון, הארי בֶּלָפוֹנְטֶה, רוי אורְבּיסון - שעם כל הכבוד לכולם יחד ולכל אחד מהם לחוד (לנצח נזכור את להיטיהם האלמותיים "מעלות לרקיע", "עיר הולדתי", "הלו, מֶרי לוּ", "רק הבודדים", "הבורחת הקטנה") - כשהופיע אלביס ידענו מייד שנפל דבר בהיסטוריה ובתולדותינו. לאלביס היה הכוח להוציא אותנו סופית מהחממה הסוציאליסטית של בית חינוך בצפון. הוא זה שבאמת היטה את "זרם העובדים" לאפיק אחר.

היינו אז כולנו חברים ב"מחנות העולים", יצאנו לכל הטיולים ולמחנות העבודה, לא החסרנו פעולות. אלמלא אלביס, אולי לא היינו מתעקשים להמשיך במנהגנו משכבר הימים להתאסף בחשאי בליל שישי ולרקוד ריקודים סלוניים.

הלשינו למועצת העדה, שבמקום להתייצב בצריף זה מה שאנחנו מעוללים. עמדנו למשפט, והתירוצים (קו ההגנה שנקטנו כבר נשכח) לא הועילו. כל אחד מאיתנו נאלץ לוותר על הסמל הכסוף שעיטר את חולצתו. גזילתו של הסמל היתה עלבון צורב. הרגשנו שהעונש לא מגיע לנו, מאחר שחוץ מחטא הריקודים הסלוניים לא היו נאמנים מאיתנו. אפשר לומר, שבגלל אלביס עזבנו כאיש אחד את התנועה. אם כבר מנתחים את הפרשה, גם ידו של ידיעות אחרונות במעל. העיתון קנה את ליבם של קוראיו כשאיפשר להם לרכוש במבצע פטיפון משוכלל עם רמקול עצמאי. לאילן מוכיח, בן כיתתנו (שכבר אז ניגן והלחין יצירות ג'אז בכישרון רב) קנו הוריו פטיפון כזה. יתרונו הגדול היה שהוא אינו צמוד לרדיו של הסלון, אלא אפשר להעביר אותו לחדר צדדי ולשמוע מוזיקה אסורה.

היינו מצטופפים סביב הפטיפון של אילן בחדרו ושומעים בעיקר את אלביס, ומעל הכול את "לילה אחד" - One Night. עד היום, אם ייאלצו אותי להישבע בנקיטת חפץ מהו השיר הגדול ביותר בכל הזמנים, זה יהיה השיר. שום ביטלס ושום בוב דילן, ואפילו לא ריצ'רד הקטן. בלי ויכוחים. והשיר הזה התנגן על תקליט קטן שחור במהירות 45, ומי זוכר מה היה בצידו השני. הלוך ושוב היינו מעבירים את המחט מהסוף להתחלה, מאות פעמים, שומעים את השיר שעד היום מעביר בי צמרמורת.

יום אחד, המחנך נתן שפירא (שלפנינו הספיק לחנך את אריק שרון בכפר מל"ל) פתח את יום הלימודים בהודעה חמורה וחגיגית, שידוע לו שאנחנו שומעים אלביס פרסלי. מאחר שמרפסתו שוכנת מול חדרו של אילן, הוא אף שמע את המוסיקה האסורה במו אוזניו. הס הושלך בכיתה. אותו שקט שמשתרר בכנסייה כשמוכרז על אחד המאמינים שחטא בסטייה שדינה מוות. כי אלביס פרסלי פירושו ברילנטין בשערות, בלורית משתפלת על המצח, נעלי שפיץ. אלביס היה סכנה לדרכה של תנועת העבודה. הסיטרא אחרא של ישראל העובדת. אויב העם, בקיצור.

אבל אנחנו היינו קשי-עורף, והיום אפשר לומר - בעלי פרספקטיבה היסטורית; כי עובדה היא שאת זרם העובדים שכחו מזמן, ואלביס, מנוחתו עדן, חי וקיים. לא חדלנו מלצרף פרוטה לפרוטה כדי לרכוש כל תקליטון חדש שלו. סַכנו בחשאי את שערותינו בשמן, נעלנו נעליים מחודדות, הצמדנו בחושך ילדות שטוחות חזה. מה שנתן לנו את הכוח המוסרי להמשיך בדרכנו הסלונית היו ללא ספק השירים עצמם. "האם את בודדה הלילה" - עם קטע הדיבור באמצע שלחשנו לבנות-זוגנו המצונפות בין זרועותינו ביראת קודש מתחסדת - "קינג קריאול", "איטְס נאוּ אור נֶבֶר" ושוב ושוב גולת הכותרת, היהלום שבכתר, One Night.

אלביס עיצב במידה רבה את השקפת עולמנו בתחום החשוב באמת, עולם האשה. בשירים האלה, שאמנם לא הוא כתב להם את המילים, הנשים מצטיירות כיצורים קשים להשגה, יש לעמול קשה כדי לכבוש אותן; לעולם נרצה אותן יותר משהן ירצו אותנו. אלביס בכושר השכנוע שלו טבע בנו את מושגי האהבה והקנאה, הנוקשות והעדינות, במינונים הגבריים הקלאסיים. נכון שאחר-כך הגיעו הביטלס, אבל לגבינו זה היה מאוחר מדי. אנחנו, הגברברים מכיתה ז', כבר היינו מעוצבים בצלמו ובדמותו של אלביס.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

ארץ אשה - איל מגד


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים