Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2006       חזור

תחלמי
מאת: עידית שכטר פייל

ההוצאה:

ידיעות ספרים

לרוב האנשים יש חלומות, כמה באמת מנסים להגשים אותם? לא חלומות גדולים, לא "החלום של החיים", חלומות קטנים כאלה שיכולים לעשות טוב.

על פי ג'וזי שיין, סטודנטית לפסיכולוגיה ועובדת בחברה להגשמת חלומות "זה כנראה מאוד מפחיד להגשים חלום", אולי בגלל החשש לא לקבל אותו בדיוק, בדיוק כמו שרצית, ואולי זה בגלל שעצם ההגשמה משאירה אותך ללא החלום- בבחינת "ומה עכשיו?".

לכן צעדו על "שביל הלבנים המרוצף בפיתול" שורה דלה יחסית של מבקשי הגשמת חלומות, וחלקם מופיעים בספר, לצד ג'וזי המפיקה חלומות של יום, וחולמת חלומות של לילה, ונסחפת לתוך פרויקט שהולך ומסתבך וגורם לה להטיל ספק במה שנדמה כמובן מאליו.

תחלמי
שתפו אותי

הספר תחלמי הוא ספר שמאפיינת אותו ההנאה שבקריאה. נעים לשמוע על החלומות, קל להיסחף עם ג'וזי בהרפתקה, מרתק להכיר את הדמויות השונות והמנהגים שהיא פוגשת בדרך, והתלבטויותיה בקשר לחייה האישיים, מעוררות אצל הקוראים הזדהות.

עידית שכטר-פייל - בת 33, נשואה ואמא לשניים (עוד אחת בדרך...), חולמת כפייתית ועובדת יום, יום בתוך חלום שהתגשם. כתבה גם את : בשביל הדברים הטובים, ספר הרעיונות הגדול, טיולים בעקבות סופרים, ארוחות מן הספרים, הרודיה (רומן).

מתוך הספר: חלום ראשון

כל הדרך היתה לבנה, את זה אני זוכרת בבירור. העצים הגבוהים, האבנים בצד הדרך, השמים ובהם העננים הנוסעים, הלכלוך שהצטבר על הסורגים, אבק קיצי שמחכה לקצו בגשם ראשון, הכול לבן. לא לבן בוהק, לבן כאילו מישהו הוציא את הצבעים מן התמונה והפך אותה לתמונה בגוון אחד בהיר. הבטתי בכלב לבן שהידס בדרכו אל שלולית חיוורת, מנענע ירכיו מצד לצד, משל היה מלך הכלבים. זה היה עפיפון, אחד מכלבי הרועים של החווה, והלשון שבצבצה לו מן הפה הפעור, המתנשם, היתה גם היא לבנה. אמרתי לעמוס שזה מוזר מאוד שהכול נראה לבן כל כך. עמוס ענה שבטח יש לזה הסבר, ואולי זה סוג האור בשעה המסוימת עם הטמפרטורה המדויקת שגורם לדברים להיראות חיוורים כל כך. הוא היה לגמרי אדיש לזה שהכול משונה ובלי צבעים, מפני ש"בטח יש לזה הסבר". אני דווקא השתגעתי מזה. זה נראה לי נורא, זה הפחיד אותי, וגם הרגיז אותי שעמוס סתם מתעלם וממשיך ללכת כאילו לא קרה דבר, כאילו לא שאבו את כל הצבעים מהדרך וכאילו הכול כרגיל. אבל אף על פי שהרגשתי איך נדלק לי כעס מבפנים, כעס שהתחמם בחוסר אונים וחפן גם רמץ עלבון, שתקתי. הלכתי לידו ולא אמרתי דבר.

אני עוסקת בחלומות. לא באלו של תת הכרה אלא דווקא באלו שההכרה בונה, מטפחת ומשמנת עד שהם הופכים למבריקים ונוצצים למרחוק.

למעשה, אני עובדת בחברת הפקות. זו חברה שנקראת "עננים" והיא מפיקה חלומות על פי בקשת אנשים. זו לא חברה מוכרת, אנחנו לא מפרסמים. שולי, בעלת החברה, חושבת שהפרסום הנכון ביותר הוא מפה לאוזן, אנשים שהגשמנו את חלומם מספרים לאחרים וכך מגיעים אלינו.

אנחנו מגשימים רק חלומות שניתן להגשים. כאלה שאדם חיצוני מסוגל להגשים, גם אם דרך ההגשמה דורשת תכנון רב ויצירתיות גדולה. מה שמוזר בכל הסיפור הזה הוא שלכל אחד הרי יש חלום, ואפשר היה לחשוב שיצבאו על דלת העץ הכחולה מאות רבות של בעלי חלומות. שהרי לשם מה נועד חלום אם לא להגשמה?! אבל שורה דלה יחסית של אנשים צועדת בשביל האבנים האדומות ששולי ציוותה על שוקה, בעלה, לרצף בפיתול. אולי זה הפחד. פעמים רבות ראיתי אנשים מהססים בכניסה, ומהססים בסיפור החלום, ומהססים בהחלטה הסופית, ואני בטוחה שרבים גם התחרטו בעיקולי הדרך הירוקים. ואף שהמשרד שלנו יושב בתוך חווה מרוחקת מעין, תלויה על צלע ההר מעל נחל כסלון, לא כולם מצליחים להשתחרר מהעולם המציאותי, המפריע לאתנחתת הפרגון העצמי. זה כנראה מפחיד מאוד להגשים חלום, אולי בגלל החשש לא לקבל אותו בדיוק, בדיוק, כמו שרצית, אף על פי שאנחנו בודקים שוב ושוב איך רואה החולם את חלומו. ואולי זה בגלל החרדה מהריק, מהרגע שאחרי. לעתים ראיתי איך אנשים באים לשלם את החשבון, מכניסים לכיסם את הקבלה שעליה כתובה תמיד תמצית חלומם, והעיניים שלהם כבר לא נוצצות כמו בפעם הראשונה, כשרק הגיעו לברר את האפשרות. העיניים שלהם קצת כבויות, כאילו אמרו "ומה עכשיו?"

הדוגמה, אולי הכי פשוטה, שאני יכולה לתת כדי להסביר את מה שאני עושה, היא של זוג שחלם להתעורר בחדר השינה שלו, אבל ביער. זה טיבם של חלומות. השניים רצו להתעורר במיטתם עם הזריחה, ולאכול ארוחת בוקר לקול ציוץ ציפורים, בינות עופאים, ביער ירוק. החלום נולד חמש עשרה שנים קודם לכן, תוך כדי שיחת לילה מאוחרת, ומאז הפכו בו שוב ושוב עד שניגשו אלינו כדי להגשימו לכבוד יום הנישואים. כשהם סיפרו לנו על החלום, מיד חשבתי על הפארק הטבעי ששוליו נושקים ליישוב אשר בעבר נתכנה לי און והיום קוראים לו שריגים, ואפשר לדעת מי מיושביו הוא מן הוותיקים ומי מן החדשים, על פי השם שבו הוא מכנה את מקום מגוריו. בחרתי קרחת יער קטנה שנראתה לי נחמדה משום ששני עצים נראו בה חבוקים ומאחוריהם שורת ברושים קטנה שנדמתה לשלל ילדים צייתנים. במשאית הובלנו לשם את חדר השינה של הזוג על מיטתו, שידותיו, שטיחיו ומתלה הבגדים. משה מה הם חושבים לעצמם, המוביל שאנחנו בדרך כלל מזמינים, התפקע הפעם באמת. מה הם חושבים לעצמם, הוא שאג ותלתלי החזה שלו יצאו לרקד מתוך הגופייה, אין להם בית? מה זה פה, הוליווד? מה אנשים חושבים לעצמם? הוא רטן כהוגן כאשר נדרש להיכנס לשביל העפר, אבל בסוף המשימה הושלמה. חדר השינה עמד בתוך הקרחת הקטנה וסדיני כותנה צחורים, שתחרה סרוגה בקצותיהם, פיארו את המיטה. את הסדינים קניתי בחנות קטנה וחשאית על יד שוק מחנה יהודה. אפשר למצוא שם את כל הדברים הישנים והטובים.

אחרי שסיימנו להכין הכול, הובלנו את צמד החולמים לחדר השינה שביער, וזוג שומרים נשאר לסבּוב ביער למען תערב להם שנתם. ארוחת בוקר מחושבת לפרטים חיכתה להם כשהתעוררו משינה תחת כוכבים מציצים בין צמרות, ארוחה מעוטרת בקורנית ובאזוב, שנקטפו בחורש, הכוללת מאפים טריים שהובאו בלילה מהעיר וריבת הלימונים והוודקה המפורסמת של אוולין ממושב עג'ור הסמוך.

במקרה הזה היה להם חלום פשוט, ללא תקוות גדולות, ללא ציפיות ושאיפות ילדות, בלי תחושות אשם של שנים, או עלבונות, ובלי רגשות כבדים המעצימים את ממדי הפנטזיה, גם אם היא בעצם רק חלומון קטנטון.

לא תמיד זה ככה, לרוב זה הרבה יותר מסובך. באחד הימים הגיעה אלינו בחורה ששמה שִפרה. שפרה תיאמה עם שולי פגישה בטלפון בקול עדין וקטן. היא הגיעה אל החווה בתוך מכונית זעירה וצהובה ורק כשיצאה ממנה ראינו כולנו שמדובר בבחורה גדולה. עצומה. הגובה שלה היה מאה שבעים ושמונה סנטימטרים ומשקלה היה מאה וחמישה קילוגרם. היה לה שיער מתולתל שצהל לכל מיני כיוונים כשהיא הלכה או צחקה, ושפתיים אדמדמות ותפוחות שנשים רבות היו מוכנות לאמץ לעד. על יד אחת היו לה עשרות צמידי כסף עדינים שהצטלצלו, על ידה השנייה התלפפה מחרוזת ארוכה וצבעונית של חרוזי קריסטל - ניגוד זוהר לחליפה השחורה שלבשה. כשהיא הגיעה בדיוק עמדנו בחוץ ועזרנו לשוקה להוציא ארגזים מלאים גרפא - זגי הענבים שבתוכם שכנו הגבינות עד שהגיע תורן להיכנס בשורה לבנה אל משכנן, מערה אפלולית ומקוררת - ושפרה מיד החלה לעזור ולהתבדח עם שוקה. היא שאלה על טיב הגבינות ומתי תוכל לטעום מהן, ולא הרפתה ממנו עד שהבטיח שמיד יכניס אל הפגישה נתחים מן הגבינה המשובחת ביותר שכונתה, כמובן, "שולי" על שם אהובתו ואשתו. שוקה אמר לה שרק שען חירש אילם לא יבחין כי לפניו ניצבת טועמת גבינות אמיתית המסוגלת לעמוד על הדקויות של הטעמים השונים. לשם האתגר הבטיח להניח לפניה גבינה ממרעה אביב וגבינה ממרעה חורף, ולבדוק את תבונת לשונה.

בפגישה החלה שפרה לספר לנו על עצמה במשפטים ליצניים, אבל אני, שולי ויוסטמן לא הופתענו בכלל כשלדיבור שלה נלוו פתאום דמעות ענבים גדולות וכבדות שסחבו עמן רימל שחור מן הריסים והוליכו אותו בשבילים עצובים על לחייה. ליוסטמן זה היה מחזה קשה. הוא רגשן, בנות בוכות הן מראה בלתי אפשרי בעיניו. לכן, למרות הרגישות הנשית, לא אני ולא שולי, אלא יוסטמן, אץ ראשון להביא לה ממחטת נייר ולהניח כף מנחמת על כתפה. שלושתנו הבנו כי שפרה הצוחקת בקול, מקדימה שלום לכל אדם ומטלטלת את תלתליה, מחפה על משהו אחר, משהו כואב ועמוק. שפרה סיפרה כי מזמן שהיא זוכרת את עצמה היתה גדולה מדי. בחוג הבלט, בכיתה ג', העמידו אותה הרחק, בשורה האחרונה, כי "ממילא רואים אותך מכל מקום". בהפסקות היא לא יכלה לשחק בחבל, משום שהיה נתקע בגופה לאחר קפיצה ראשונה ולכן התנדבה תמיד לגלגל ולא לקפוץ. הבנים מעולם לא הסכימו להיות לה לבני זוג במסיבות, ואף שהכול אהבוה בזכות הבדיחות שהתפזרו סביבה והקלילות שבה קיבלה את הדברים, שפרה של בפנים הלכה הביתה לבכות.

לעתים כאשר מגיעים לעולם האזרחי, העולם שלאחר בית הספר, מבינים כי החוקים שליוו אותנו עד כה אינם תקפים לעולם שבחוץ. המלכה של הכיתה היתה לאישה קטנה וממורמרת, המופרע עם השליליים עשה מכינה והפך לסמנכ"ל כספים, ואלי, זה שהיה אוכל קוטג' בפיתה בפה פתוח ומתבלבל כשפונים אליו, צוחק כל הדרך אל הווילה בגבעת קנדה. אבל שפרה גילתה שמבחינתה עולם כמנהגו נוהג ובצבא, כמו גם באוניברסיטה, החוק, "איזה כיף להיות בחברתך, אבל לא הייתי יכול לחשוב עלייך במונחים של סקס", עובד.

החלום של שפרה היה להרגיש שמתרשמים ממנה ושאוהבים אותה, את כולה, את כל גופה. היא חלמה על מצב שבו לא תתבייש בגופה או תנסה להסתיר אותו, אלא אפילו, בקושי העזה לבקש, תעורר התפעלות. כשהיא יצאה, מנגבת שרידי בכי אחרונים, נכנס שוקה עם צלחת גבינות, אבל שפרה רק נענעה בראשה בשלילה מתנצלת, ונעלמה במכונית הצהובה.

אחרי יום כבר היה לי פתרון. האמת היא שעמוס הוא זה שחשב על הרעיון. דיברנו על זה בלילה, במיטה, ולפני שהוא הסתובב לתנוחת השינה הקבועה שלו הוא אמר לי, אולי תלכו לנתי שבת, הצלם הקיבוצניק? זה היה רעיון לא רע. לא רע בכלל, אמרתי לו, אבל נדמה לי שהוא כבר ישן. המשכתי לחשוב על זה חצי לילה עד ששוכנעתי שעמוס צודק. נתי שבת הוא צלם שפגשנו בחתונה של רונית. רונית סיפרה לנו לפני כן כי שכרה את שירותיו בעקבות המלצתה של ללי, חברתה. ללי היתה בת משק בקיבוץ דתי. היא החליטה לפרוש ממנו, מן הדת ומן הדרך, כאשר נכנסה בשערי האוניברסיטה. כחלק מן האתגרים החדשים שהציבה לעצמה החליטה גם לענות למודעה שפורסמה אצלנו בלוח המודעות. המודעה ביקשה סטודנטיות לצילומי עירום אמנותי. את המודעה פרסם נתי, שהבטיח סביבה נוחה וסודיות מוחלטת.

נתי שבת, שמתפקד גם כצלם אירועים כי "אין מה לעשות, אמנות, אמנות, אבל צריך להתפרנס", נראה לנו חביב, אך חשוד. אני ועמוס דמיינו כל החתונה איך הוא מפשיט בעיניו את כל הבחורות ומצלם אותן צילומי עירום בעיני רוחו. ללי, שהגיעה לחתונה זוהרת בשמלה אדומה שלעולם לא הייתי מעזה ללבוש, חיבקה אותו בחום ונשארה לצחוק עמו כשהלכו אחרוני האורחים. אני חשבתי לעצמי שבטח הייתי נבוכה נורא לפגוש את האיש שצילם אותי בלי בגדים, אך ללי נראתה טבעית ומאושרת.

למחרת נסעתי לקיבוץ הסמוך לדרך בורמה. בדרך ראיתי חבורת נשים עולה לקבר דן בן יעקב, להתפלל. החבורה נראתה לי צבעונית ועליזה, כאילו עונג גדול הוא לעלות לקברי צדיקים, כאילו מדובר היה בצעידה לספא יוקרתי לקראת בילוי של בוקר שמשי. מכיוון שהגעתי, כרגיל, קצת מוקדם מדי, החלטתי להצטרף אליהן ולראות את המקום.

שרשרת כיסאות פלסטיק כתומים קיבלה את פני הבאים תחת סככה שהרכינה ראש בעליבות. בברזייה שטו כוסות פלסטיק שקופות במים מלאים פרחי אקליפטוס, ושרידי עטיפות של חטיפים בהקו בשמש כאילו היו מתכות יקרות. אישה אחת, שראתה אותי בהתמהמהותי, ניגשה אלי. תלמים היו חרושים בלחייה והם ירדו עד לפה מכווץ, משוח באודם ארגמני. על תנוכי אוזניה המדולדלים נתלו עגילי זהב גדולים, עשויים רקמת צורפות עדינה. לבוש אשת התלמים היה מוקפד: חליפה ירוקה ונעלי לכה שחורות, פיאה בהירה מסודרת על ראשה, שונה מלבוש הנשים האחרות שהיה פשוט יותר, מכנסי בד או ג'ינס, סיגריה ביד, מטפחות צבעוניות שנכרכו על ראש גלוי. האישה ההדורה הושיטה לי ספר תהילים קטן ובלוי וכיוונה אותי פנימה ביד נעימה ותקיפה. בפנים קראו הנשים מזמורי תהילים והאישה, שהן כינו אותה "הרבנית שוורץ", עברה ביניהן ואמרה להן היכן לפתוח ומה לומר, לעתים לחשה לתוך אוזנן בקשות שיזכרו לבקש, ואחר כך הוציאה מכיסה פתק עם שמות והתפללה למען האנשים האלה. אני החלטתי לקרוא מזמור אחד ולבקש שהחלום של שפרה יצליח. זה היה יום שלישי, י' באלול, על פי מה שאמרה הרבנית, שכיוונה אותי למזמור המתאים לאותו יום. אני חושבת שזה היה נ"ה, אבל אני לא לגמרי בטוחה. מסתבר שבדיוק יצא לי מזמור טוב. היתה שם פתיחה עם מילים כמו "האזינה אלוהים", או "הקשב לתחינתי", וכבר ממש כיוונתי לחשוב על שפרה כשהגעתי לפסוק "מי ייתן לי אֵבֶר כיונה". את זה אני זוכרת במדויק - מי ייתן לי אבר כיונה. המזמור ממשיך ומדבר על אפשרות הנדודים ואני, רק לרגע אחד באמת ביקשתי: מי ייתן לי אבר כיונה, אף על פי שלא ידעתי למה אני מתחברת כל כך למילים הללו, שגם עכשיו רוקדות לי בלב. אחרי שתי דקות הבנתי שאני מאחרת, ומיד נעלמה האווירה שעטפה ומשכה אותי פנימה. מה שראיתי שם היה חבורת נשים במטפחות, ממלמלת פסוקים במבנה מעופש. לפני שעברתי את הסף גם חשבתי שאולי הצדיק, שמתיימר להיות קבור במקום, לא היה מרוצה כל כך מהרעיון שלי לביצוע החלום של שפרה.

אני שונאת לאחר. כשהחניתי את המכונית במגרש הקטן ופסעתי לעבר הסטודיו, כבר הייתי בעשר דקות איחור. הסטודיו שכן בתוך מקלט, כזה מן הסוג הישן שנראה מבחוץ כמשולש השוכב על צלע אחת וזוקר את חברותיה. אף על פי שהקשתי כמה פעמים על הדלת הברזל, לא נשמעה תשובה. נכנסתי. בפנים ראיתי שלט קטן המורה לכיוון המדרגות. לאורך הקיר היו תמונות שונות: זוג שוחה בברכה בבגדי חתונה כששמלת הכלה צפה סביבו כהילה עגולה, מגדל ספלים לבנים ועליו תיון משומש תלוי בקצה כזר לא רצוי, נוף של מצוקים כבירים ועננים רכים הנושקים אלו לאלו על תפאורת רקיע כחולה ותמונת עירום של בחורה הפושטת ידיה ברצון על מה שנראה כסלע גדול באתר חציבה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות במקום הבחורה הזאת, איך זה כשאנשים לבושים מצלמים אותך עירומה באוויר הפתוח, ולא הרגשתי כלום מלבד מבוכה גדולה.

החלטתי לא לספר לנתי שבת את האמת, לכן כשטלפנתי אליו לתאם פגישה הצגתי את עצמי כחברה של חברה של ללי, שמעוניינת בעבודה. עכשיו התחלתי לפחד שנתי ידרוש ממני כל מיני דברים כבר בפגישה הראשונה, אולי אפילו להתפשט. לכן כבר כשנכנסתי ולחצתי את ידו, אמרתי במהירות נרגשת שאני כאן בשביל חברה. נתי הנהן בראשו והציע לי קפה. אז מה בדיוק את רוצה לדעת? הוא שאל. אני אמרתי שחשוב לי לדעת איזה סוג של בחורות הוא מקבל. נתי חייך והושיט לי אלבום צילומים. עברתי תמונה, תמונה, ונתי ישב והסתכל עלי. זה הביך אותי נורא, אף שזה הוא שצילם, אף שזה צילום אמנותי ולא פורנוגרפי, אף שזאת לא אני שהולכת להצטלם אצלו, וכבר הרגשתי איך בעירה אדומה נדלקת לי בלחיים ומטפסת אל קצות אוזני.

היו שם כל מיני נשים. היתה אישה אחת ששכבה מקופלת כמו עובר על סלע גדול וכבר לא יכולת לומר היכן נגמרת האישה ומתחיל הסלע, כי צבע עורה דמה לצבע האבן וקפליה לקפליו, והיתה אחת שפסי בוץ שחור של ים המלח פספסו את גופה כזברה, אחרת כרעה לשתות מגֵב מים ועמוד שדרתה בלט בחן שדרת גבעות קטנות על גבה, והיו גם תמונות תקריב של יד ומחצית חזה או בטן עגלגלה מנוקדת בנטפי מים, והיו גם נשים שמנות, הרבה נשים שמנות. אחת נחבאה תחת ענפי ערבה בוכייה, אחרת הצטחקה מתוך חלון ושדיה האדירים שנשענו על האדן התבוננו, כמו עיניה, היישר אל המצלמה, באישוני פטמות חיוורים. כשראה שאני מתעכבת על התמונה אמר לי נתי, הבחורה הזאת עשתה דיאטה. עכשיו היא נראית נורא, אני לא יכול לצלם אותה יותר.

שמחתי בלב.

בזמן שהתבוננתי בתמונות, חשבתי שאני רואה את נתי, מזווית העין, בוחן אותי. דווקא רציתי לשמוע מה הוא חושב עלי בתור מודל לצילום, כי כאשר דפדפתי באלבום הוא הרבה להעיר הערות על הדוגמניות שלו. זאת, הוא אמר על בחורה שהלכה על גשר מעל נחל, בחורה נפלאה, עשתה כל מה שביקשתי ואפילו החליטה על כמה סצנות משל עצמה. כשהפכתי את הדף ראיתי אותה תלויה ברגליה על מעקה הגשר כשהראש כלפי הנחל, שערה הארוך מתנופף וחיוך אמיצים על פניה. כשסגרתי את האלבום הבנתי שנתי לא בחן אותי כלל, הראייה הצדית שלי הטעתה אותי לחלוטין.

החברה שלי, הסברתי לו, מאוד שמנה.

אני אוהב לצלם שמנות.

מצוין.

נסעתי אל החווה בהרגשה מנצחת, אבל כל הדרך הטרידה אותי המחשבה מה הוא היה אומר עלי. האם אני הייתי נחשבת לדוגמנית עירום טובה? חשבתי על הבחורה על הגשר וידעתי שאני, מקסימום, הייתי מתחבאת מאחורי הענפים של הערבה הבוכייה.

אני בטח נשמעת קצת מוזר, אחרי הכול למה צריך להיות אכפת לי מה שנתי שבת חושב? ובאמת לא צריך.

אבל אכפת.

הגעתי לחווה ופגשתי את שולי בחוץ מדברת עם הווטרינר שבא לחסן את הגדיים החדשים. יוסטמן אכל תחת עץ את הארוחה הקבועה שלו, פיתות בשמן זית, זיתים חריפים וגבינה קשה, מלוחה. אי אפשר להאמין עליו שהוא עירוני בן עירונים. מאז שגמל בלבו להיות רועה הוא ממלא בנאמנות תפקיד של דמות דמיונית שבנה לעצמו מסיפורי הילדות של משה רבנו. הלקוחות שמגיעים אלינו למשרד בוחנים אותו בספקנות בשל מכנסי השרוואל והכאפייה הלבנה המעטרת קבע את ראשו. צרור התלתלים וזקנו המשולש, עושים גם הם עבודה נאמנה לטיפוח דמות הרועה.

אני דווקא חשבתי שאולי יוסטמן מוסיף לתפאורת המשרד ששולי עיצבה במיוחד בשביל החולמים. כל המשרד, כמו העסק עצמו, הוא פרי מחשבתה ובעצם הגשמת משאלה פרטית שלה. יש בו שטיח בצבע יין, ספות לבנות רכות, שמזמינות לשקוע בהן, תיבת מטמון ישנה המשמשת כשולחן ותצוגת אוסף צעצועים עתיקים ששוקה אסף במשך שנים. בתצוגה יש סוס נדנדה נהדר, ששער סוסים אמיתי גולש על מצחו וזוהר בזנבו, חיילי בדיל, באמת מבדיל, קוביות עץ צבועות וכל מיני צעצועים שמתחשק לך לשחק בהם, אבל לא בדיוק מותר. או בדיוק לא מותר. על התקרה הכחולה ציירה שולי כוכבים, ותמיד יש פרחים בחדר, מסודרים ברישול מוקפד בתוך כדי זכוכית קטנים וגדולים. אני חושבת שרוב האנשים שמגיעים אלינו מיד אוהבים את המקום.

סיפרתי על הרעיון שלי לשולי וליוסטמן. לקח לי זמן לשכנע אותם שמדובר באדם הגון (שאלוהים, אפילו לא הסתכל עלי. למה הוא לא הסתכל עלי?) ושזה הדבר הנכון להציע לשפרה. יוסטמן חשב שאין סיכוי שהיא תסכים, שולי חשבה ששווה לנסות.

כעבור שלושה ימים כבר נסעתי עם שפרה לנתי. להפתעתו הרבה של יוסטמן היא החליטה, באומץ לב, לנסות את הדבר שממנו חששה ביותר. היא כבר הבינה לבד שהדרך האמיתית להתמודד היא דווקא בעמידה פנים מול פנים עם הדבר המרתיע. אני לא מתיימרת, חלילה, להיות פסיכולוגית, למרות העובדה שאני כבר בשנה ג' בחוג, אבל נראה לי נכון לתת לה להבין את הדברים לבד, בלי לנסות להסביר או לשכנע. הרי לא יכולתי לומר לה שנתי אוהב לצלם שמנות, שראיתי כיצד הוא מסתכל על התמונות ושאני מתפללת שיסתכל באותה הערכה גם עליה. בכניסה אל המקלט שפרה החזיקה את היד שלי עד שאצבעותי כאבו. משכתי אותה, פשוטו כמשמעו, במדרגות, ונכנסנו אל הסטודיו. כשעמדנו בפנים, ראינו את נתי שבת רוכן מעל שולחן ומביט בצילום דרך זכוכית מגדלת מיוחדת. כשנפנה אלינו, הסתכל רגע על שפרה ופלט "וואו". מי ייתן לי אבר כיונה. רציתי לעוף מאושר. נתי לחץ לשפרה יד ומיד הושיב אותה, הכין לה קפה והראה לה את האלבום שאני ראיתי בתחילת השבוע כשכל העת הוא מצביע על אתרים פוטנציאליים לצילום.

הלכתי משם, אף שרציתי לראות את שפרה, כי חשבתי שאולי אני מקלקלת בנוכחותי אינטימיות שהולכת ונבנית. הודעתי שאני יוצאת לערוך סיבוב קצר בקיבוץ ויצאתי לשמש ולמדשאות טעונות טיפוח. כעבור חצי שעה יצאה שפרה מן הסטודיו, מאהילה בידה על עיניים קורנות. מסתבר שלנתי יש חוג צילום עירום בטבע, והוא הזמין אותה להיות דוגמנית של החוג בשבוע הבא בים המלח. שפרה, שיצאה מן הסטודיו, יצאה פתאום גם לעולם האמיתי. כשהתחילה לספר לי את הדברים היה חיוך תלוי בקצות שפתיה האדומות תמיד, אך כשסיימה את המשפט החל היסוס מרושע להתפרקד על לשונה ולהיטלטל במילותיה. רציתי שהוא ייעלם, ההיסוס, אבל הוא דווקא נשאר. אחר כך הוא ליווה את שפרה כל הדרך הביתה, וכשהגיעה לרחוב בן זכאי, כבר הפך להחלטה ברורה: היא לא מסוגלת לעשות זאת.

כשהתקשרה אלי הסבירה שוודאי לא תוכל להתנהג בחופשיות כמו דוגמניות העירום האחרות של נתי. היא גם חששה שמי מבאי החוג יסתבר בסוף כמכר רחוק, כך שהפגישה תהא מביכה עד אין קץ, ואמרה ש"היקום, במקרה שכזה, לא יהיה די גדול בשביל שנינו". בזה הסכמתי עמה. החלטתי לא לשכנע. התקשרתי לנתי וביקשתי ממנו לפנות אליה ולדון בפרטים אחרונים, כאילו כלום. גם הצעתי שיקריא לה את רשימת השמות, כדי להגן עליה מפגישות לא צפויות. אני לא יודעת מה בדיוק היו מילותיו, ואיך הצליח במשפטיו להביס את ההיסוס, שאותה שעה חגג את ניצחונו, אבל שפרה כבר לא טרחה לספר לו כי קודם גמלה בלבה להפוך לשפן ולחמוק בין סלעים.

שבוע לאחר מכן היינו בדרכנו לים המלח. כבר בדרך התחלנו להתקלף מן הסוודרים שאפיינו את העונה בירושלים, והרגשה של מרחב וחופש הגיחה במקומם. את ההיכרות עם ששת חברי הסדנה עשינו עוד בקיבוץ. שמתי לב ששניים חייכו בהקלה כשהבינו ששפרה, ולא אני, אמורה להוות להם אתגר צילומי. לא נעלבתי.

אולי קצת.

נתי שבת בוחר את אתרי הצילום שלו בקפידה. חשוב לו ששום דבר לא יפריע. שום קבוצת מטיילים אינה יכולה להיטיב עם סצנת צילום שכזו. בהתחלה נכנסנו אל שמורת עין פשחה. אני התחלתי להרגיש את צריבת האוויר המלוח בלחיים לאחר כמה פסיעות. שפרה, ככל שהתקדמנו, נעצה את ציפורניה עמוק יותר במפרק ידי. כשהרפתה נותרו לי סימני סהר חיוורים, אבל לא העזתי אפילו לצייץ בכאב. זה היה היום שלה.

נתי התמקם סמוך למים, באזור של סוּף גבוה שבאותה שעה נכנע לרוח ונע עמה מצד לצד בשירה חרישית. למלך מתיה אוזניים גדולות, לחשתי לסוּף, ומישהו נוסף שמע. גדליה עוז ממושב צפרירים, שהכיר גם הוא את האגדה, והלך הלוך ולחוש: למלך מתיה אוזניים גדולות למלך מתיה אוזניים גדולות - אלוהים כמה זמן לא שמעתי את הסיפור הזה מאיפה את ילדה? את הכול אמר בנשימה אחת וב"ילדה" כבר לא נותר לו אוויר. מה פתאום ילדה? מה פתאום הוא קרא לי ילדה? בדרך כלל זה לא מפריע לי שחושבים שאני מאוד צעירה, אבל עכשיו כן. ככה.

את המכונית לא ניתן היה להחנות קרוב לאתר הנבחר, ולכן אחרי שכולם בחנו את המקום, חזרנו אליה כדי לקחת ציוד. כל הצלמים החובבים הוציאו מתיקיהם עדשות, סרטים, חצובות, וחזרו לשפת המים המתוקים, שנמצאים, במפתיע, כה קרוב לימה המלוחה. שפרה היתה צריכה להישאר בטרנזיט ולהתפשט. אני חיכיתי בחוץ וקיוויתי שכל הסיפור הזה לא היה יומרני מדי ושההרגשה שלה תהיה טובה בסוף. ביני לבין עצמי הייתי חייבת להודות שלא הייתי רוצה להיות בשום אופן במקומה ברגע הזה, והרגשה שלא רציתי להכיר בה החלה להזדחל לתוכי תחושה של השפלה. פתאום כל המעמד נראה לי משפיל; האמת העירומה מול חבורת אנשים בנוף פתוח. הרגשתי נורא. אבל שתקתי. החלטתי שהכול בראש שלי. אולי אני מרגישה כך, אבל עובדה שללי כל כך נהנתה מהעבודה הזאת, ושהבחורה שנתלתה על הגשר עשתה זאת בשעשוע גדול, והאישה שעמדה וחייכה בחלון, וזאת שהצטלמה מכוסה באצות וזו שישבה על הסלע - כולן עשו זאת מרצונן ולא ניכרה שום השפלה בשפת הגוף החשוף שלהן.

שפרה יצאה בחלוק גדול, מתלבטת אם להסיר את שפע צמידיה המצטלצלים. אמרתי לה שתשאל את נתי. נתי הורה לה בניד ראש להשאיר אותם, בניגוד למקובל. החבורה התמקמה כך שמולה נראו שפת המים ותפאורת הסוף המלחשת. נתי הוביל את שפרה בידה והעמיד אותה מול הצלמים, בין גבעולי הסוף, כך שחלקה נחבא וחלקה נשאר גלוי, מבטה מוסתר בתלתליה. אחר יצא לסבוב בין התלמידים הממושמעים ולבדוק איזו זווית ואיזו עדשה בחרו לצורך העניין. כעשר דקות עמדו שם, גופה הלבן של שפרה מבצבץ מן הסבך הירוק, תלתליה הכהים יורדים על פניה, וכל הסצנה נדמית כלקוחה מאחת המיתולוגיות, שבה נימפה כבירה יורדת להרעיף מיופייה לעולם. חברי החוג לא נשארו במקומם אלא סבבו סביבה, בוחרים בכל פעם מיקום שונה: על האדמה ממש, כך שדמותה התעצמה וראשה נראה בשמים, או ממרחק, עד שנבלעה בנוף. והיו שבחרו לצלם בתקריב רק פרטים מגופה: ירך כבדה מציצה, כתף ושמץ שד בהיר, גב מנוקד בחן נמשך אחרי ראש מוטה, או בטן מאחורי סורגי סוף וצל שער ערווה תחתיה. בהמשך היום ספגה שפרה מחמאות רבות מצד הצלמים. נתי החליף מקומות בשמורה, ולאט לאט נראה היה ששפרה מתרגלת למעמד עד ששמטה מעצמה את החלוק עוד בטרם נתבקשה לעשות כן. יכולתי לראות, תוך כדי עבודת הצילום, איך גבה שהתקשח הופך לרפוי, ומבטה מתיישר קדימה. ידה, שהתכווצה לאגרוף סגור, נפתחה, ואצבעותיה החלו מסמנות שבילים בחול. שמעתי אפילו מפגש עדין בין צמיד לצמיד. בתמונות שהתקבלו נראתה שפרה כקו מחבר נוף: תחתיה אדמה בהירה, מעליה ים כחול נושק לשמי תכלת. קמרון גופה - הד להרי אדום הנראים, לא נראים, בתמונה. לרגע הרימה יד אחת והניחה על גבה. חרוזי הקריסטל צהלו בשמש ושימשו כתם צבע בתוך הסצנה הבהירה. קריאות העידוד מהצלמים גרמו לה לפרץ צחוק, שירד מראשה ברטט על גבה והרעיד את ירכיה. כאשר ירד הערב היתה שפרה מלאת אדרנלין, והשאר היו עייפים. נתי התעקש על צילום בחושך, עם חצובה, בחשיפה ארוכה, תוך כדי תזוזה, כך שהיו אמורות לצאת תמונות מעניינות, מטושטשות. עשינו הפסקת קפה, וכל אחד הוציא מן התיק אוכל, ושם אותו במרכז. גדליה עוז הושיט לשפרה שקית תמרים ואמר לה, זאת הפעם הרביעית שאני יוצא עם נתי לסדנה אנחנו כבר מכירים שנתיים ובאף אחת מן הפעמים הללו לא נהניתי לצלם את הדוגמנית כמו שנהניתי לצלם אותך כי יש כאלה די צנוניות שבפנים שלהן אין כלום והגוף גם נראה סתם אוסף של איברים בלי רוח. שוב הוא נשאר בלי אוויר, ושפרה העניקה לו חיוך נבוך בתמורה.

לצורך הצילום הלילי הבעיר נתי מדורה קטנה. בתמונות שהתקבלו נראה מצוק העתקים ברקע, ודמות בלתי ברורה בעלת זרועות רבות, כאילו יוצאת מן האש והופכת ללהבה. בסופו של דבר

נראה כי עמדנו במשימה. שפרה שימשה כמודל אצלם עוד פעמיים לפחות, ונדמה לי שהתחושה שמביטים בגופה בהערכה, התממשה. מאוחר יותר, עד כמה שהבנתי, החל להתפתח קשר בינה ובין נתי, אבל אני לא בטוחה שהם יחד עכשיו. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא באה לשלם את היתרה בחווה. היא נראתה מאושרת וחיבקה אותי חיבוק חזק, חזק. חשבתי על הסהרונים הקטנים שהותירו הציפורניים שלה בזרועי באותו יום, במדבר, וחיבקתי אותה בחזרה חיבוק גדול.

זה נהדר כשזה מצליח, אבל צריך גם הרבה מזל.

זה היה יכול להסתיים אחרת. יכול להיות שהיא לא היתה חוזרת מהתחרטותה, או גרוע מכך, שהיתה מרגישה את תחושת ההשפלה שבצבצה בי פתאום. התחושה הזאת נעלמה, אגב, במשך היום, ואפילו יכולתי לדמיין קצת את עצמי יושבת שם במקומה.

רק לדמיין.

שולי ושוקה הם אנשים מזן אחר, אנשים בריאים שבוררים בקפדנות מה יורשה להיכנס לגופם. הם מגדלים נבט חיטה בתוך קופסאות עץ קטנות ועושים ממנו מיץ ירוק לא טעים להפליא. לפעמים, בהתקף של מחשבות בריאות, אני מתפתה לשתות אותו. אחר כך אני משכיחה את הטעם בעזרת קפה. בחווה אני מוסיפה לקפה חלב עזים, אין שם חלב אחר. את העזים בוחר שוקה בעצמו. בכל שנה נעשה מיון של הגדיים שבגרו, ורק המתאימים נבחרים להישאר בעדר. העזים שלנו לא חולניות, נותנות הרבה חלב ומוכנות לרעות בין סלעים חלקלקים בחורף. שוקה אוהב אותן מאוד, את העזים. יש לו כמאה אמהות, ואת כולן הוא מזהה ומכיר. שלוש מהן, האהובות עליו במיוחד, הוא כינה בשמות: עירית, חצבית וסתוונית. שמות מכוערים של פרחים יפים. חצבית ברחה יום אחד, ויוסטמן ושוקה חיפשו אחריה בכל הוואדי צועקים, חצבית, חצבית, כמשוגעים. בסוף מצאו אותה ליד מערת קדושים, מלחכת בנחת פירות אדומים של סירה קוצנית.

הדבר שהכי מפחיד את שוקה, כמו גם את בעלי העדרים האחרים, הוא לאבד את העדר. פעם אחת כבר גנבו לו את כולו, באמצע הלילה, ולא נותר ממנו אפילו גדי אחד. זו אבדה עצומה, לא רק כספית אלא גם רגשית. עדר שטיפחת, האכלת והרבעת, הופך להיות חלק מן המציאות היומיומית, הכמעט משפחתית. אבל שוקה התאושש והקים עדר חדש, ואחר כך יוסטמן הגיע וכיום הוא ישן בסמוך לדיר, בתוך בקתת עץ ששוקה בנה, ומקשה על הגנבים הליליים בעבודתם. או כך לפחות אנחנו מקווים.

אני לא ישנה בחווה, אני ישנה בדירה שלי, שלי ושל עמוס. היא בעצם לא שלי ולא של עמוס, היא דירה שכורה. היא גם לא כל כך דירה, היא יותר בית. חלק של בית. אנחנו גרים כמעט בקצהו של כביש שבע האחיות, ליד האחות השביעית, כחלק ממשק גדול. בעלי הבית שלנו בנו בית גדול לפני עשרים שנה, ואת בית הסוכנות הישן הם משכירים מאז, בדרך כלל לזוגות צעירים. אנחנו חיים שם כבר כמעט שנתיים. כשחיפשנו דירה הגענו לשם אחר הצהריים, בשעה של שקיעה. הכול נצבע אז בצבעים מחמיאים ומעלה האבן התלול, שמדרגותיו ישנות ומעלות חזזית צפופה וקטיפתית, קיבל זוהר אדמומי. עשרות פעמים כבר החלקתי במדרגות הללו, הן איומות, אבל אז זה נראה כמו מתוך ספר של האחים גרים. שיחי פרא, שעדיין צומחים שם באין יד עוקרת, כיסו את שולי המרפסת הקדמית ואת המדרון כולו, עד לכביש. הבית הכיל שלושה חדרים כמעט ריקים, למעט מכתבה עתיקה, ששולחנה הנשלף גם מהווה מכסה הסוגר אותה לרהיט אלגנטי, וארון עץ ישן שגבו מתפורר. אני מיד התאהבתי בבית הזה.

בגינה הקטנה שהיתה בצדו, מוסתרת משאר חלקיו של המשק, ניצבה סוכת עץ ישנה וספסל בעל צבע לא ברור שתכננתי לצבוע מחדש. כבר דמיינתי איך אנחנו יושבים בחוץ בערבי קיץ נעימים, ומזמינים חברים, ושותלים ירקות ופרחים. בסוף באמת צבעתי את הספסל, אבל עד היום לא שתלתי כלום. ברוש לימוני שקיבלתי במתנה מת אחרי חודשיים בעציץ, ושיח יסמין שרד עוד פחות מזה. אבל יפה שם, בגינה שלנו. רואים ממנה את בית הכנסת הישן של מוצא ואת הבית של מקלף, שעוד מעט ואיננו. על קורת הסוכה תליתי בועות זכוכית צבעוניות וגם הוספנו שולחן ורוד שקיבלנו מסבתא של עמוס, וכמה כיסאות גן.

מהדירה הקודמת של עמוס הבאנו את המיטה המשונה בעלת מגדלים מגולפים הצומחים מכל אחד מארבעת קצותיה, וגם שולחן כתיבה מאלון כהה, שעובר אצלם בירושה. יותר לא הסכמתי לקחת מן הדירה שלו. יש לו טעם די מפוקפק. ליד המיטה המיוחדת שלו, בדירה הקודמת, הוא הניח שידה זולה מאחת הרשתות הגדולות, כזו שמרכיבים לבד, בצבע של עץ מייפל, ללא חשש עץ מייפל, ועל המיטה פרש מצעים לא תואמים, אפילו לא קצת. בפעם הראשונה שהגעתי אליו התפעלתי מן המיטה, וניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי מהעובדה שהסדין תכול עם פרחים כחולים, והציפיות שייכות למערכת ארגמן מפוספסת שוודאי מרגישה בחסרונן. שמיכת פיקה ירקרקה לא יכלה לכסות על הבושה וירדה ונשרכה על השטיחון הקטן שהיה ליד המיטה. אלוהים אדירים, שטיחון.

עמוס ואני החלטנו לעבור לגור יחד חודש אחרי שהכרנו, ומאז אנחנו יחד, אבל לא לפי רצון האלוהים, שבמקרה הזה, הוא גם רצוני שלי. על דלת הבית שלנו כתוב עמוס שדה וג'וזי שיין, שני אנשים שחולקים אותו מרחב, אבל לא אותו שם. אני דווקא אוהבת את השם שדה, מתאים לי שיקראו לי ג'וזי שדה. לפעמים אני סתם ככה, ברחוב, אומרת לעצמי, ג'וזי ש ד ה, ג'ו זי שדה. אבל עכשיו, למעשה, אני לבד.

שלשום עמוס טס לניו יורק, לתקופה בת ארבעים יום. עמוס עובד בחברה שפיתחה תוכנה העוסקת במאגרי מידע, ובתור אחד ממפתחיה הוא נסע להתקין אותה ברשת מסעדות אמריקנית. המיוחד במסעדות הללו הוא השיטה: הלקוחות הרעבים קונים את המצרכים, ומהם מרכיבים השפים היצירתיים של המקום ארוחה מיוחדת, הכול בהתאם לטעמם של הסועדים.

לי נדמה שהרעיון הזה לא בשבילי, הרי לצאת למסעדה פירושו, בדרך כלל, לא לעשות קניות. מעבר לזה, למסעדה מגיעים רעבים ואני כבר גיליתי שאסור לי לערוך קניות כשאני רעבה. במקרה כזה אני קונה הכול כפול ומשתגעת אחרי כל מיני מוצרים שאני פוגשת בדרך, אף על פי שבכלל לא תכננתי להסיע אותם בעגלה שלי עד הקופה.

לפני שהוא נסע התמלאתי רטינות וקיטורים. אתה תיסע לך למחוזות אחרים ואני אשאר לי כאן להשתעמם עד מוות בלעדיך, אמרתי לו בזעף, מבכה את גורלי אשר לא מאפשר לי להצטרף אליו בגלל קורסי חובה ומבחני סוף סמסטר באוניברסיטה. עמוס לא התרשם מדי מן הרטינות שלי. את כבר תחגגי, אני מכיר אותך. אבל לי לא היו שום כוונות לחגוג, מקסימום לחזור קצת הביתה אל אמא שלי, שתפנק אותי. ועד עכשיו, כבר עברו שלושה ימים, אני בכלל לא חוגגת. האמת היא שיש לי מצב רוח רע.

עמוס דווקא התקשר אלי היום בבוקר, אבל היה נורא עסוק, וחוץ מזה שהוא נורא עסוק, לא הצלחתי להציל ממנו דבר. הוא בטח מודד בנעליו את מרצפות השדרה החמישית והולך להריח את האוויר השרוף באתר התאומים שאינם, ושותה קפוצ'ינו בכוסות נייר גבוהות ואני פה. סתם פה.

עמוס אמר שהחיים שלי די מעניינים וצבעוניים גם ככה. אבל לי התחשק משהו אחר, הרפתקה, אמרתי לו, הרפתקה אמיתית, שתתחיל פתאום, ולא אדע איך תיגמר, ואמצא בה עניין ושעשוע וטעמים חדשים. עמוס עמד שם והבטיח לסדר לי הרפתקה קטנה. אבל הוא סתם התבדח. התבדח ונסע והשאיר אותי לבד לאכול חצאי טוויקס ולקטר על שהשאיר אותי לבד.

חוץ מזה, מה שנדמה כחיים מעניינים, יכול להיות סתם מציאות אפרורית. אחרי הכול להגשים חלום של ארוחת בוקר ולינה ביער הוא בסופו של דבר להזמין את משה מה הם חושבים לעצמם, ולתאם שעה, ולדאוג שהמאבטחים לא יאחרו, ולהתווכח על דרכי עפר, ולצפות כריות, ולערוך שולחן, ולחייך בנימוס בין ערפילי בוקר קרירים באמצע אוגוסט. ואין כאן שום דבר מרגש ומבטיח ומסקרן, יש כאן רק עבודה של פועלי במה.

היום נוספה לנו משימה חדשה שאני נבחרתי להיות אחראית לה, אף על פי שניסיתי להתחמק. בתשע בבוקר הגיעה לפגישה מתואמת מראש גברת בר. היא הגיעה בעקבים גבוהים שנתקעו בחריצים של שביל הלבנים האדומות ששוקה בנה, אבל לא שמעתי אותה מקללת. למען האמת אני לא חושבת שמישהו אי פעם שמע את הגברת העדינה הזו מקללת. היא לבשה מעיל אופנתי וענדה תכשיטי זהב עדינים על אוזניה, על צווארה, על אצבעותיה, על זרועותיה, ודרך גרב הניילון הבהיקה אצעדה דקה. היא לא באה להגשים חלום שלה, אלא של בן זוגה. היא לגמה לגימה קטנה מכוס התה בטרם שטחה לפנינו את הסיפור. בצימוקים ובשקדים שהיו מוגשים יחדיו בצלחת זכוכית ממוחזרת, היא לא נגעה, אף שדאגה להחמיא על הצלחת היפה שעלי זהב נטמעו בה עם פסים תכולים וארגמניים. הגברת בר רוצה לערוך מסיבת הפתעה לבן זוגה, לא לכבוד יום ההולדת או מאורע אחר, אלא "סתם כך, כדי לעשות לו טוב". בן זוגה, אלירם נוי, הוא חובב מושבע של משחק הטלוויזיה שבו צריכים לענות על שאלות ולהיות מיליונרים. הוא תמיד יודע את כל התשובות, הסבירה לנו הגברת העדינה, ששמה, מסתבר, הוא אביבה, אבל לא מעז לנסות. האיש, אלירם נוי, הוא איש עסקים, שקוע בעסקי הזהב, ואינו יכול להרשות לעצמו להופיע בשעשועון טלוויזיה.

מדוע? לא ברור, אולי זה בגלל הפחד מההתבזות בפני הסוחרים העובדים עמו, אולי מכיוון שאין לו פנאי לעבור את כל השלבים המוקדמים, ואולי כי כך האפשרות נשארת בגדר חלום, כך הוא יכול להמשיך ולחשוב שהיה מסוגל לענות על כל השאלות עד האחרונה שבהן. הוא לא צריך את הכסף, רמזה לנו אביבה בר בעדינות, אבל זה היה עושה לו טוב לדעת שהוא יכול להצליח. אני חושבת שזיהיתי שרידי מבטא צרפתי בקול שלה, אבל אני לא בטוחה.

בתחילה לא היה ברור מה אביבה בר מבקשת. האם היא רוצה שנסדר לבעלה מקום בתוכנית שלא בדרך הרגילה? זה הרי בלתי אפשרי. אבל הגברת בר רצתה משהו אחר, היא רצתה להבטיח שבעלה ינצח. לצורך העניין היא ביקשה שנארגן אותו אולפן כמו בשעשועון בטלוויזיה, עם אותו מנחה, כשהקהל מורכב מחברים קרובים, ואלירם נוי, כמתמודד יחיד בערב, יצטרך לענות על שאלות שיֵדע בוודאות את התשובות עליהן. כל זאת, כמובן, מבלי לשתף אותו בסוד העניין. אותי זה קצת הרגיז, החלום הזה, מה, הוא ילד קטן? אלירם נוי רוצה להוכיח לעולם שהוא גאון אחרי שכבר הוכיח שהוא יכול להיות מיליונר בחברת התכשיטים שהקים? ואולי זאת בכלל אביבה בר שהחליטה על חלומו בשמו, כדי להתפאר בחוכמת בעלה? בעצם הוא לא בעלה. לפני שהיא יצאה מן החווה היא הסבירה לשולי שיש גם אישה אחרת, חוקית, אבל היא מחוץ לתמונה.

הוא לא מצא חן בעיני, אלירם נוי, ולכן אספתי במהירות את הדפים ואמרתי ליוסטמן שאני נוסעת לאוניברסיטה, בתקווה ששולי, שיצאה ללוות את העדינה שבעדינות, תחזור ותטיל עליו את המשימה. זה לא הצליח. שולי חזרה ואמרה שאני אחראית לזה. ומה עם יוסטמן? שאלתי כמו ילדה שמלשינה על אחיה בפני אמה. יוסטמן עובד על התיק של עידו לוי, היא אמרה. יוסטמן הוציא לי לשון מרחוק.

עכשיו אני תקועה עם זה. אין לי מושג איך אני אמורה לאסוף שאלות שייראו אמינות כמו במשחק, אבל שאהיה בטוחה שאלירם נוי יֵדע לענות עליהן. שולי שלחה אותי מן החווה באמירה של "את כבר בטח תמצאי פתרון", ואני חשבתי לעצמי שאולי זו עבודה נוחה, במיוחד כשאני סטודנטית, ואולי אני מכירה כך הרבה אנשים, אך כנראה הגיע הזמן לעזוב. אבל עכשיו אני חושבת שהכול בגלל עמוס, מפני שהוא לא פה ואין לי מצב רוח. ונהיה לי מצב רוח רע באמת רק מזה שיש לי מצב רוח רע בגללו, כאילו אני לא יכולה בלעדיו. כאילו לא הייתי ג'וזי שלמה ומאושרת גם בלי לחכות לשיחות ה"נורא מעניין כאן, אבל אני לא יכול לדבר הרבה". כאילו אני כבר לא ג'וזי שלי, אלא ג'וזי שלו. ואני לא רוצה להיות ג'וזי שלו, כלומר אני רוצה, אבל בשביל להיות ג'וזי שלו, אני קודם כול צריכה להישאר ג'וזי שלי.

עכשיו יש לי מצב רוח גרוע באמת. אישה חכמה אחת אמרה לי פעם שאני צריכה להחזיק ליד המיטה מחברת, ובכל ערב לכתוב בה את כל הדברים הטובים שקרו לי או שיש לי, ספירת מלאי של הטוב בחיים, ורק כך אהיה מודעת לכל השפע שיש לי. לפעמים אני מנסה לעשות את זה, בלי מחברת, סתם ספירת מלאי בראש כדי לשפר לי את ההרגשה. אז אני יכולה להגיד שיש לי עבודה לא רעה, שמסתדרת לי עם הלימודים ולפעמים היא ממש מספקת, כמו במקרה של שפרה, אני יכולה לומר שיש לי ציונים די טובים, יש לי בן זוג והוא נפלא, אני גרה בבית חמוד עם גינה ויכולה לשתות קפה ולשמוע ציפורים, אני נראית בסדר, ואתמול קיבלתי במתנה ספר עצום שחיפשתי מזמן.

אולי אני אמורה להתאושש מן ההרגשה המזופתת שלי נוכח רשימת הטוב, אבל לא. זה יכול להחזיק מעמד בדיוק שני רגעים. מיד אני עוברת שוב על המלאי ומוצאת מה רע. יש לי עבודה לא רעה, אבל עכשיו נתקעתי עם המשימה הזאת שאני לא, לא, לא, רוצה לבצע. אלירם נוי מעצבן אותי כבר עכשיו, ואין לי שום מושג איך אני מוצאת שאלות שבוודאות הוא יֵדע עליהן את התשובה. יש לי ציונים טובים, אבל לא הכי טובים. לגלי ושי, החברים שלומדים איתי, יש ציונים גבוהים יותר. והרי הדברים נהיים משמעותיים בסוף שנה ג', שבריר נקודה יכול לקבוע את גורלי באשר לתואר השני ולאפשרות המקצועית. והכי מרגיז זה שאילו הייתי משקיעה קצת יותר, אז בטח יכולתי להעלות את הממוצע, אבל לא השקעתי. בעצם אני נורא מפחדת שבסוף אני לא אצליח להתקבל לתואר שני. זה פחד אמיתי, שקורם עור וגידים והופך ליצור שעיר שלוחש בעורפי לפני כל מבחן ובכל פעם שאני מפסידה שיעור. אולי הוא היה צריך להיות מפחיד יותר, היצור הזה, כדי לשכנע אותי לעשות מועד ב' ב"שיטות כמותיות". ועמוס הוא באמת נפלא, והקשר שלנו באמת מצוין, אבל אם הכול כל כך טוב, אז איך זה שהוא לא שאל עדיין את שאלת השאלות? איך זה שאנחנו יחד כבר כמעט שנתיים והוא עוד לא בטוח מספיק בשביל להציע לי נישואים? איך זה שאני בטוחה והוא לא?

הרבה פעמים כבר חשבתי להעלות את הנושא בעצמי, או אפילו לתכנן משהו רומנטי ולקנות לו טבעת, אבל הוא לא יֵלך עם טבעת, זה עמוס. ואני, אני רוצה שהוא יקנה לי טבעת ויפתיע אותי, כך אני רוצה. וככל שעובר הזמן, זה הופך לסיפור האוטובוס וההליכה ברגל, כשאתה עומד בתחנה ומחכה, ומחכה ואז אומר לעצמך, אולי אלך ברגל? אבל הטיעון ההגיוני שכנגד יהיה שאם כבר חיכית עד עכשיו, אז כדאי לחכות עוד קצת, כי בטח האוטובוס יבוא. ככל שעובר הזמן הדילמה הזאת מסתבכת, כי מצד אחד כבר אין סבלנות לחכות, מצד שני זמן החיכיון הולך ומתארך ומשכנע אותך להישאר. הבעיה היא שייתכן שהאוטובוס לא יבוא בסוף, ואז סתם יצאת טמבל.

אני נמצאת עכשיו בתחנה, חיכיתי כבר הרבה זמן, אז אחכה עוד קצת, אני לא רוצה ללכת ברגל.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

תחלמי - עידית שכטר פייל


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים