Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

מה שידעה השמש
מאת: שרה חפרי-אפלל

ההוצאה:

ידיעות ספרים

כדי לדעת מה אירע בכפר שלנו יש להתבונן כיצד הוא מתנהל במעגל ימיו. מבחוץ הכול תקין: הירח נמלא ונגרע, הפירות חונטים ומבשילים, סתיו ניגש בחורף וחורף באביב. העונות אינן מתעניינות בבני אדם.

אבל אנשים, גם אם ירצו, אינם שוכחים. אין מוקדם ומאוחר אצלנו בכפר. מה שהיה הוא שיהיה, השמש זורחת ובאה, העולם מתגלגל סביב עצמו, הזמן הוא אותו זמן ומשורש נחשים יקומו צפעונים. מעשה נורא אירע כאן: ילד נמצא מת על מדרגות ביתו.

שרה חפרי-אפלל מספרת את סיפורו של כפר קטן שנמצא בו ילד מת, את סיפורן של שתי משפחות שמצאו עצמן, לאו דווקא מתוך בחירה, קשורות זו בזו.

מה שידעה השמש
שתפו אותי

מה שידעה השמש פורש מארג עלילתי מתוחכם. מדרש קדמון משתלב בסיפור מתח בן ימינו, המתרחש בכפר קטן שהכול יודעים בו על הכול, ובעצם איש אינו יודע דבר.

הסיפור הקדום והסיפור העכשווי מאירים זה את זה במשמעויות בראשיתיות ובוראים קיום רב יצרים ותשוקות שאין בו תיקון ואין לו תקנה, שסופו קבוע ומוטמע מראש בנפש האדם, שאינה משתנה מאז ימי קין והבל ועד ימינו אלה – מה שהיה הוא שיהיה.

שרה חפרי-אפלל חיה בגליל. ספריה (גברתנו של המגדל, שושנה) זיכו אותה בפרס לספרות ביכורים, בפרס קרן אולשוואנג ובפרס ראש הממשלה.

מתוך החלק הראשון: הכפר

"תוך שימוש במילה בחיי
היום יום שלנו אנו שוכחים
שהמילים אינן אלא קטעים של
סיפורים קדמוניים ונצחיים
ושאנו בונים את בתינו,
בדומה לברברים, משברי
הפסלים ומצלמי האלילים."
ברונו שולץ

הילד שכב מכורבל על המדרגות. רגליו הרזות פרצו מן המכנסיים ונחו בסנדלים חומים חדשים של טרם קיץ. שערו הבלונדיני היה שמוט על מצחו, מתערבב באצבעות ידו הימנית, אצבעות לא נקיות של ילד שמשחק הרבה בחול או בכדור.

הוא לבש חולצת פסים בירוק כחול צהוב, והמספר 12 נחשף באדום דהוי בתג הצווארון. אמו, נגה, לא היתה בבית. זה היה יום רביעי, שבו היא לומדת ב"סמינר החדש" ליחסי אנוש ומודעות עצמית. היא התלבטה מאוד: הילד היה בנה היחיד והקורס גזל ממנה את ערבי יום ד', אבל בסופו של דבר נתפתתה ונרשמה. אבא שלו, מוריס, עזב אותה לפני תשע שנים כשהיתה בחודש השביעי להריונה, והשאיר אותה, בת כפר תמימה, צעירה וחיננית למדי, המומה ומאוכזבת. לא היתה לה משענת איתנה, להוציא את אחותה התאומה, אבישג. אמא שלהן, פרומקה המשוגעת, לא יכולה לעשות הרבה, פרט לקינות על גורל בתה. אפילו הגויים בפולניה לא היו עושים מעשה כמו שהפרענק הזה עשה, טחנה באוזני מי שהתרצה לשמוע.

נגה עצמה סופה שהתגברה. הילד שלה, צקי, נולד תינוק יפה תואר, צמח והיה לילד חמוד, שובב ושובה לב. ילד ללא אבא, עם דודה אהובה, סבתא משוגעת אבל טובת לב שאהבה אותו בכל לבה, לא התנגדה לגחמותיו ופינקה אותו בארוחות ערב טעימות, בעוגות ובחיבוקים גדולים. אלמלא נסעה נגה ללמוד, יאמרו אחר כך, אולי היו הדברים מתגלגלים אחרת. אולי הילד היה נכנס הביתה ולא מתרוצץ ככה בכפר. מי יודע מה היא לומדת שם, קורסים להגברת המודעות העצמית, הביטחון העצמי ויכולת עבודה. תכונות חשובות לביצוע המשימה שלקחה על עצמה, מחוסר ברירה כמובן, לנהל משפחה חד הורית ולנהל קריירה באותה עת. כך או כך, הדבר כבר לא ישנה הרבה. היא איננה, אבישג בענייניה, פרומקה המשוגעת מצננת את עוגת התפוחים הנהדרת שלה לקראת השבת והילד שלהן, צקי, מת.

כמה קל ומפתה לקבל את גרסת המשטרה שמדובר כאן בתאונה, הילד פשוט נפל מן המדרגות, אולי החליק ונחבל ברקתו. כל הלחי נפוחה אצלו. אילו היתה אמא שלו, נגה, בבית, יכולה היתה לראות מיד מה קרה, להרים אותו ולרוץ למרפאה ואז כל הטרגדיה הזאת היתה נמנעת. הדברים נאמרו באופן בהיר מאוד בישיבת הוועד ואחר כך באספת חירום שהתקיימה בבית העם אחר הצהריים, ואליה נקראו כל תושבי הכפר. הישיבה והאספה נוהלו על ידי המזכיר, למך, והחוקר שמונה לפרשה הזאת.

"אנחנו מעריכים שהיתה כאן תאונה. הילד נפל. סימנים כחולים על הצד השמאלי, דם מן האף," ציין החוקר. "כמה זמן הוא שכב שם?" שאל קול נשי מן השורה השנייה. החוקר העריך שזה היה כשעתיים שלוש. רחש עבר בקהל. התמונה התבהרה לכמה מאזינים, הועברה בלחישות בין השורות ובמהרה נקלטה גם באוזני השאר: נגה חזרה באותו ערב בשבע. כלומר, הילד בא הביתה כנראה בארבע, מצא חדרים ריקים, החליט ללכת לסבתו או לחברים, הסתובב ונפל.

"מנפילה כזאת מתים?" שאלה חדוה, שכנתה של פרומקה. היא התאמצה לשמור במוחה הזקן כל פרט, לעדכן את חברתה שמטעמים מובנים לא היתה שם.

"לפעמים. כמו שראינו פה, לצערנו," השיב לה החוקר בטון סבלני. עם עובדות לא מתווכחים.

יובל, מרכז התרבות והחינוך, קם והסביר לנאספים את חשיבות הקשר עם ילדיהם דווקא בימים אלה, לנוכח המקרה הזה. יש להפעיל סמכות ולא לחשוש מללחוץ על הילדים. המסגרת והגבולות חשובים ביותר. מי שהקשיב היטב יכול היה לשמוע בין השיטין שמקרה כזה, אף על פי שאומרים שיכול לקרות לכל אחד, לא יכול לקרות לכל אחד. מי ששני הוריו מחכים לו בבית ואמו לא בונה לה קריירות נשגבות, כלומר לילד ממשפחה טובה, לו זה לא יקרה. אילו נגה היתה בבית, בנה לא היה נופל ככה. גם אילו היה נופל, היתה מיד מרימה אותו.

תנועה התעוררה בשורה השנייה. אבישג קמה ממקומה, פילסה לה דרך בעיניים אדומות, נמנעה מלפגוש מבטים. יציאתה כמו פרמה איזה חוט בקהל. המתח התפוגג. דברים נוספים שאמרו למך והחוקר שטו באוויר ונפלו בפינות, ללא תשומת לב. את העיקר כבר הבינו. אנשים נוספים קמו ויצאו והגוש התפורר לאטו. חלקם מיהרו לבתיהם לחשוב על זה, לספר לבני המשפחה שלא באו, חלקם חיכו למישהו, שכן או ידיד, ללכת איתו, לדבר על זה עוד קצת, לחשוב בקול רם, להסיק מסקנות. למך עמד בחברת החוקר הפלילי וראה את האנשים מתעכבים, מתקבצים כדי לשאול עוד שאלות. יותר משרצו לדעת רצו להירגע: תבטיח לנו שזו היתה תאונה, הם אמרו לחוקר, גם כאשר לא אמרו דבר. זה חשוב מאוד. ושמעו את החוקר חוזר ואומר, "שמעתם כבר מה שנאמר פה. זה מה שידוע כרגע. כשנדע יותר, נודיע לכולכם."

"אתה תהיה בתמונה, למך," שאלה אישה אחת מבוגרת, "כי אם כן, אני שקטה." החוקר נעץ בה מבט והיא התעשתה והתנצלה, "אנחנו פה מקום קטן, רגילים לאינטימיות. אני לא מזלזלת בך, כמובן, אבל נוח לי לדעת שבצוות יש גם מישהו משלנו." והחוקר אמר, "אני מבין, מבין אותך בהחלט, הרי ההתמחות שלי זה יישובים כפריים," וחייך אליה בחביבות. עודד של נעמה הכין חביתות לילדים. היא עצמה הסתובבה בחדר, מעריסת התינוק לחדר הילדים, אל החלון הגדול, יצאה למרפסת וחזרה פנימה ואמרה לעצמה, זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות. ואחר כך אמרה, "מה אתה אומר, תוכל להסתדר איתם לבד?" הוא הנהן והיא הוסיפה, "כי אני רוצה להיכנס לנגה."

נגה, נעמה ואבישג הן הבנות היחידות מקבוצת "אגס" שנשארו בכפר. נסיכה ושתי משרתות, היו מי שלחשו כל השנים. הנסיכה לא היתה אבישג, שאמנם היתה יפה מאוד אבל היתה, כמו נגה, בתה של פרומקה המשוגעת. הנסיכה היתה נעמה, בתו של למך, שהתעטפה עכשיו בצעיף קל, נשקה בפיזור נפש לילדים, סגרה את הדלת בעדינות כדי לא להעיר את התינוק, ויצאה. מזג האוויר מתעתע. הימים כבר חמימים אבל בערב קריר. היא הידקה את הצעיף לגופה. הערב אין צורך באוויר קריר כדי להצטמרר. היא נקשה קלות על דלתה של נגה ונכנסה. בחדר ישבו כבר הרבה אנשים, נגה עצמה כמעט לא נראתה מתחת למעטפת חיבוקן של הנשים, מונחת על גב הספה, ראשה אבוד על כרית רקומה. נעמה ניגשה אליה והמעטפת התפרקה. אחוות הכיתה, על אף שכבר עברו שנים, חזקה מכול. חיי היום יום השכיחו אותה אבל עכשיו התעוררה וצמחה לאילן שתמך בשתיהן. בנגה, שיכולה לטבוע בחיבוקה של נעמה בלי לחשוב על מעמדה וייחוסה, ובנעמה, שיכולה לבכות עם חברתה בלי שיאמרו לה, בזלזול או בביקורת, מה יש לך איתה.

"אגס, אגס," מלמלה מישהי בצד, "החברויות האלה לא נמחקות אף פעם."

המשפט הזה, נכון או לא, חימם קצת את האווירה ואִפשר זרימה של אוויר אחר בחדר. מישהו הזכיר את החברים מן הכיתה שכבר אינם חיים פה אבל ודאי יבואו לנחם. המודעה בעיתון התפרסמה רק היום ורבים עדיין לא יודעים. הוחלט לעשות גם סבב טלפוני כדי שהחברים יגיעו להלוויה שתתקיים מחר.

נגה עצמה שתקה, הניחה לקולות למלא את החלל. המילים לא עשו עליה רושם. החברויות האלה לא נמחקות אף פעם, אמרו שם, וזו לא היתה האמת. "אגס" היה לה עונש מלידה. היא שנאה שם כל רגע. את החברותות הכפויות, את הנסיעה הקבועה לבית הספר באוטובוס הצהוב, שתים עשרה שנים באותו קהל ובאותו אוטובוס ועם אותו נהג. היא שנאה את ההצקות ואת שיחות הבירור שלאחריהן ואת פעילויות אחר הצהריים. בסוף י"א היא חברה אל מוריס, בחור שבא ממרוקו או מאלג'יר, מתעלמת מעיקומי הפרצוף שליוו אותם בשבילים. הוא לא משלנו, אמרו לה גם כשלא אמרו לה דבר, איזה מבטא יש לו! יודעי דבר שהיו פעם בצרפת ידעו לומר שהמבטא שלו הוא רק חיקוי. שם מדברים במבטא קל וגמיש יותר, מפתה ממש. לאוזניה של נגה היה המבטא שלו מפתה מספיק. היא מיהרה לעזוב את ביתה של פרומקה ולחלוק איתו את חדרו ומיטתו כדי להתחמק מן החברות המזויפת בין הבנות, התעקשה להתחתן איתו מיד עם סיום הלימודים כדי שלא תצטרך להתמודד עם כל הילדות המוצלחות בצבא, והזדרזה להרות מפני שחלמה על בית אמיתי שאף פעם לא היה לה. בית שיש בו אבא, אמא שאיננה משוגעת, ובכלל, היא רצתה להסתלק מפה. במקום זה מצאה עצמה נבגדת, נעזבת וחיה בכפר, ליד אמה המשוגעת ואחותה היפה, שומעת בשבילים, תראו מי כבר נשאר פה, כל מי שלא יכול להסתדר בעיר, ומחייכת לאנשים, מכירה להם תודה מקרב לב על שאפשרו לה לחיות בקרבם כאם יחידה שמתגוררת בבית מן הנכסים המשותפים.

ועכשיו, נוסף על הכול, הילד שלה מת.

שלא כרושמי רשומות נוכריים, שיש להם דברים שבעין להתבסס עליהם, לנו אין כלום. לפני אלפי שנים פירש מישהו פירוש מוטעה ומחמיר מדי את הדיבר השני וכך מנע מאיתנו את הציורים והפסלים, את התבליטים והפרסקאות, את חותמות הגליל וכלי החרס הצבועים ובהם ציורי הגוף, הבגד, כלי הנשק וכלי הבית, ציורי הבית והנוף, חומרים שמהם מפיקים הסופרים הזרים רווחים נאים. לנו, שהדברים האלה אינם עומדים לרשותנו, נותר להפוך במילים. קליפות של אותיות סוגרות על זרעי שורשים ומשם, אם רק תקשיבו ותתבוננו, עולים הסיפורים. אני אוהב מילים. ובהן אני מעדיף את השמות. הקשיבו למשל ל"למך", מזכיר הכפר שלנו. יש מי שהשם הזה מזוהה בעיניו עם ביש מזל או חדל אישים. אני, שיודע ואוהב להפוך באותיות, קורא בשמות הנוצרים מהן ורואה בהם תרתי ושילשי ואפילו ריבעי משמע. וכך למך הוא היפוכו של מלך והוא גם כלם: כלימה. ואולי כלום. ומרוב שאני חוזר והופך ודש באותיות כבר התיידדנו לנו, הן נותנות בידי פנס ושואלות אותי שאלות:

מה יש בו בלמך שהוא מתחפש: שמו כשל חדל אישים ומנהגו מנהגי מלכות? ומה הם מעשיו, שמא יש בהם כלימה? ואולי יביאוהו בסופו של דבר ללא כלום?

אנחנו מקום קטן, רחוק מדרך המלך. את דרך הים רואים אצלנו רק בימים בהירים, וגם זה בתנאי שעומדים על ראש הגבעה הסמוכה. דברי ימינו מראים שגם מי שכבר עלה לשם, התעצל בדרך כלל לחפש במרחקים והעדיף לנצל את הפרשי הגובה כדי לשוטט בעיניו על הכפר שממנו יצא זה עתה. לראות את מה שכבר הורגל אליו, לגלות עוד פרט או שניים ולחזור למטה, לשבילים הידועים לו, לחפש אוזן שתשמע על גילויו, להתפלא שתמיד כבר היה מי שגילה זאת קודם. בכפר שלנו לא מקפידים בקטנות: בא אדם ורוצה לחלוק את חייו עם אישה, הקהל אומר הן. עובר הזמן והם מולידים ילדים, אך טוב הוא. מה לנו ולמוסכמות הרווחות במקומות רחוקים מאיתנו. ילד הוא ילד ואין בודקים אם הוריו נישאו כדת וכדין או שעשו דין לעצמם. עובר עוד איזה זמן, בוחר לו אותו אדם אישה אחרת, לא אנחנו אלה שנתערב. זכה, עוזבת הראשונה את ביתם המשותף ללא פרץ וללא צווחה. לא זכה, הרעישה מעט את השמים ואת הארץ. אבל סופו של דבר שעולם כמנהגו נוהג והוא מתיישב לו עם זו שאהבה נפשו ומוליד גם ממנה ילדים ומי אנחנו כי נשפוט. אנשים מדברים בזה שבוע או שניים והעולם חוזר לענייניו. ולא התעכבתי בדבר הזה אלא כדי לסבר קצת את האוזן בעניין משפחתו של למך, שהתגורר לו עם צילה שלו כשלוש שנים והוליד ממנה שני בנים, יבל ויובל, ואחר כך, אולי בשל חתול שחור שעבר ביניהם או צל שהעיב על שמחתם, נתפרדה חבילתם, צילה יצאה מביתו והוא הכניס לשם את עדה, שהיתה יפה וחמודה, עדי של חן במקומותינו, והוליד ממנה את תובל קין.

אחר הדברים האלה, שנה שנתיים מאוחר יותר, כשהרוחות נרגעו מן הפרשה הזאת, התפנתה עדה ללדת, בהרבה יותר שקט ונחת, הרחק מעין הרכילות והסקרנות, את בתם הצעירה, ילדת חמד עדינה ונעימה שזכתה לשמה, נעמה. ובניגוד לאחיה, שהיו ילדים בולטים ובוטים, היתה היא צנועה ומתוקה וחמודה ואהובה על כולם. גם פה טורדות אותי האותיות ושואלות שאלות שמן הראוי יהיה להשיב עליהן: האם האות הסוגרת, ה"א, מורה על כך שהנועם הזה בא מן האל או שזוהי דרך סגירתן של מילים נשיות? אין זה רק עניין של צורה. האם נעמה היא אישה נעימה? גם בשמה אפשר להפוך: מען, ואולי מנע. האם היו דברים שהגיעו לפתחה של האישה הנעימה הזאת ולא נענו? מדוע לא מנעה אותם? האם יכלה?

אפשר היה לשער שלמך ינתק את קשריו עם צילה, ולא היא. צילה היא אם ילדיו והוא נוהג בה כבוד רב. כשילדיהם, יבל ויובל, היו קטנים, היה מתלווה אליה לחגיגות בגן הילדים ולאספות הורים בבית הספר, ומשבגרו הוא יושב עמה בחגי הכפר, היא ושני בניה לימינו, עדה ושני ילדיה לשמאלו. או להפך. וגם לזה התרגלו אצלנו. משקשר חייו באלה של עדה קנה לצילה בית אבן ישן בשיפולי הכפר, בית מן הנכסים המשותפים שעמד בשממונו שנים רבות ולא נמצא לו דורש. הוא שכר צעיר מצעירי הכפר לנקות את הגינה סביבו ופועלים טובי כפיים לשפץ ולצבוע, והתקין לה בית לתפארת.

יבל ויובל, אין ספק בדבר וכל עין רואה, יובלים הם מאותו נהר. יבוליו הפורחים והנפלאים של למך, ילדי לבו. אנחנו מדברים בכפר קטן. בעיר גדולה היו הנערים האלה מגיעים אולי לגדולה רבה יותר, אבל גם אצלנו הגיעו למעמד נאה. יבל, שניהל תחילה את העדרים, מנהל כיום את כל אחוזות הכפר. יובל ניגן. אוזן קלה יש לו ויד זריזה, בילדותו היה תופס אבובים וחצוצרות ותופים והיה הולך ומרעיש בכל הכפר. כשבגר שלחה אותו צילה העירה והוא למד שם את תורת הצלילים, חיסורם ומילוים והרווחים שביניהם, מה שאוזנו כבר ידעה ומעתה היו להם גם שמות. יובל, איש משכיל שלמד וקרא הרבה, ממונה כיום על החינוך והתרבות בכפר שלנו.

ותובל. תובל למד לבנות ולהתקין מכונות, לפני שנפצע ולא יכול היה להמשיך בעבודת הגוף. מגופה סרבנית לא נענתה לו והוא דחף יד למקום אסור. ברגע האחרון חש בלהב, הוציא את היד וכמעט ניצל, אבל אז נפל עליו גוש המתכת כולו וריסק את כף רגלו. אז פנה ללמוד את תורת החומרים ואת רזי החיבורים שביניהם והיום הוא מנהל מפעל מתכת מצליח, "חרושת הגליל" שמו, לא לפני שזכה בשנת לימודים במפעלי פלדה באלביון וחזר משם מעוטר בהצטיינות ובאישה זרה. אבל השמות, שהם דבר והיפוכו, אינם מרפים ממני. תובל קין, קרא לו למך. קניתי איש, נאנחה עדה כשהניחו אותו בחיקה, ובכך הוטבעו יחסיה עם למך, שגנבה אותו מצילה, בחותמת של מחויבות. אבל אני, שממונה פה על הרשומות ואף עורך את עלון הכפר, זוכר גם את הסיפורים. לא פלא ששמו נתקצר והוא נקרא בפי כול - משפחתו, חבריו ואנשי הכפר כולו - תובל, במלעיל. ההמשך מזכיר סיפור לא נעים.

מה מעשיך כל היום, שואלים אותי אנשים, לא משעמם לך? אולי אני מטעה כשאני יושב לי ב"הכיכר" ומסתכל סביבי, אבל אני אוסף ידיעות וסיפורים. ממני לא נשמט דבר מן הנעשה בכפר הזה. את הכשרתי קיבלתי בבית הספרים שליד גנזך המדינה ואני עדיין משתלם שם. שם גם למדתי את חוקיו של משלח היד הזה: על הידיעות להיות בהירות, מפורטות וערוכות היטב, שאלמלא כן לא יוכלו הדורות הבאים ללמוד מהן דבר. ואכן, בכפר שלנו אני נחשב למקור הידע בה"א הידיעה. נעים לי מאוד, יהונתן הסופר.

"מה את אומרת, נעמה?"

היא הסתובבה לאחור. מעליה עמד שמשון וכסלר שלמד איתן בכיתה.

"אתה פה?!"

"סוף סוף הרשיתי לעצמי לעזוב הכול לכמה ימים ולבקר את אמי, והנה הסיפור הזה. מה את אומרת?"

"מה יש לי להגיד? אסון."

"איך זה קרה?"

"אנחנו לא יודעים. כנראה..."

בחדר הוטל שקט. השיחות הצדדיות נשארו תלויות באוויר. גם נגה חדלה לייבב והקשיבה לשיחתם של שני אלה. נעמה השתתקה. קצת חסר טעם שהיא זו שתספר עכשיו את פרטי המעשה. כנראה תאונה, נידב אחד מיושבי החדר, ופרומקה המשוגעת געתה פתאום מן המטבח, "מי נופל ככה על מדרגות. איפה למך? הוא המזכיר שלנו ואני רוצה הוא חוקר פה בעצמו. כבר עשרים ושישה שנים אני פה ואף אחד נופל ככה במדרגות."

האנשים שתקו. עשרים ושש שנים פרומקה גרה בכפר ועדיין אינה מדברת עברית תקנית. עשרים ושש שנים מיום שבאה הנה, בלונדינית שמנמנה ותמהונית, חובקת תאומות בנות בלי אב. עשרים ושש שנים שהיא שוברת את שיניה בשמות החדשים שניתנו להן פה. ובכלל, המשפט היה כל כך לא הגיוני. דברים, כך יודעים כולם, עשויים לקרות גם אם לא קרו קודם. תמיד יש פעם ראשונה. גופתו של צקי עדיין ממתינה לתשובה. בודקים. זו הסיבה שההלוויה מתאחרת. פרומקה לא משלימה, אבל אין לשפוט אדם בשעת צערו. שמשון שאל את נעמה מה שלום המשפחה שלה. היא בחרה שלא לדבר בילדיה שלה, כדי לא לגרד בפצעה של נגה שכבר לא היה לה ילד, והסתפקה בדיווח על עודד. "הוא פרדסן, מחזיק את הפרדס המשפחתי שלנו." שמשון שאל על אחיה. "הם עדיין בכפר?"

"כן," היא אמרה. קיצרה ביבל ותובל והוסיפה, "יובל מחכה לתשובה מהמועצה הציבורית לאמנות."

"תשובה על מה?"

"ניהול איזה אגף."

"הוא עדיין מוזיקאי?"

"הוא התמחה בקלרנית. אפילו קלרניתן טוב. אבל," היא הנמיכה מעט את קולה, "קצת צר לו פה."

"את יודעת," אמר שמשון, "כבר כמה שנים שאני לא בכפר, אבל על האחים שלך אני תמיד חושב בהערכה, אני ממש הערצתי אותם. בכלל, המשפחה שלכם תמיד היתה לי מין דוגמה כזאת. וכשאני חי עכשיו בחוץ לארץ ואני מספר לאנשים על הכפר שגדלתי בו, אני תמיד מספר עליכם: על אבא שלך, על הבנים, עלייך, על..."

היא חייכה. כבר שנים שלא ראתה אותו. הוא הכיר מתנדבת מארצות הצפון ולבסוף נשא אותה לאישה וחי בחוץ לארץ. נעמה לא זכרה כרגע איפה בדיוק.

"על צילה, כלומר, על אמא שלך."

"אמא שלי זו עדה."

"כן, כן, עדה."

הוא חש שנכשל בלשונו והסמיק ונעמה הניחה יד מנחמת על זרועו ואמרה, "לא נורא, שמשון, עם משפחה כמו שלי גם אני מתבלבלת." הוא חייך אליה, נבוך ומתנצל, וחשב בלבו, כמה היא נחמדה, תמיד היתה נעימה כזו, וקינא רגע בעודד שידע לראות את הדברים האלה, לא רץ אחרי בנות זרות וזכה בה, בטובה מכולן.

"אין לי שום קשר איתה," ענתה לו כשסגרו אחריהם את הדלת וירדו במדרגות. לא לפני שנפרדו מנגה והתחבקו איתה ושמשון אמר, "אני ישן אצל אמי ואכנס אלייך מחר," ונעמה הבטיחה לה לבוא בבוקר, מיד כשתסיים את ענייניה. היא לא פירטה אילו עניינים אבל זה היה ברור: להקים את הילדים ולהכין להם ארוחת בוקר ולשלוח אותם לגן עם תיק בגדים להחלפה במקרה של, להיניק את התינוק ולהביא אותו למעון. נגה חייכה חיוך עייף ואמרה, "בעצם אני רוצה לישון, רק בבקשה תיקחו מפה את אמא שלי, אני לא אעמוד בזה."

על הטיפול באבלים ממונות בכפר חברות ועדת האבלות. המקוננות, כמו שהן נקראות בהומור שחור בפי הנוער. אחת מהן ניגשה אל פרומקה וחיבקה את כתפיה בהבעת בעלות ואחריות. נעמה נענעה בראשה לפרדה מן היושבים בחדר ושלחה לאוויר הבעה השמורה לאירועים מן הסוג הזה: חיוך קמצני סגור שפתיים, מלווה במנוד ראש של השלמה, ויצאה.

"לא אמרת שלום לאבישג?" התפלא שמשון כשירדו יחד במדרגות והתרחקו מן הבית האבל, והיא אמרה, "אין לי שום קשר איתה."

הוא בחר שלא לשאול יותר. אם מפני שנכשל קודם בלשונו ואם מפני שכבר שנים אינו חי בכפר וחשב שבעצם לא כל כך אכפת לו. בינו לבינו התפלא על ההתרגשות שאחזה בו למראה אבישג, שהיתה עכשיו, למרות צערה וכאבה שלא היה אפשר לטעות בו (הילד היה אהוב עליה והיה קשור אליה מאוד, כך שמע הבוקר מאמו), זוהרת ומקסימה הרבה יותר מבעבר. שמשון חשב שהיא פורחת. כאילו, הוא התבייש אפילו לחשוב על כך, הוא היה בטוח שהיא...

"אמרתי לך, אין לי שום קשר איתה."

נעמה אמרה את המשפט בטון לא נעים, מנסה למנוע ממנו להמשיך לנבור ויחד עם זאת מפתה אותו לחקור דווקא בעניין הזה. והוא לא התאפק, אולי בזכות החשכה על השביל אזר כוח ושאל, "איך זה, הייתן…" והשתתק. כשעברו ליד ביתה אמרה, "אני רואה שיש עדיין אור, בוא תיכנס אלינו. אנחנו כבר לא נישן הלילה עם הסיפור הזה. נשב יחד." היא פתחה את הדלת ואמרה, "עודד, לא תאמין מי פה," ורגע אחר כך ראתה את שמשון ועודד, שני גברים לא כל כך צעירים מקבוצת "אגס", נופלים זה על צווארו של זה.

"אז מה היא עשתה כל השנים האלה?" את פרשת מוריס זכר וידע, עכשיו שמע עד כמה היה הילד חמוד, משוש לב, ילד כל כך יפה ונבון, הוא גם רקד, היא כל כך התגאתה בו, כמה טוב היה לה איתו. כן, היא למדה. יחסי אנוש, מודעות אישית, דברים כאלה. היא השתנתה, שמשון, הלימודים חיזקו אותה.

"אבל ההפתעה זו אבישג," אמר עודד.

שמשון הביט בו בשאלה.

"היא למדה במכללה למִנהל."

שמשון לא הבין.

"והיא אפילו גזברית אצלנו."

"מה זה 'אפילו'?"

"נו, אתה זוכר את הכפר הזה. אישה בגזברות, מי חלם על זה אז."

שמשון חשב שהוא שומע דברים כמו מפלנטה אחרת.

"על מה אתה מדבר," אמר, "אשתי היתה הורגת אותך על משפט כזה. כמה אנשים יש פה, שבע מאות? אלף? בריגיטה שלי מנהלת חברת כוח אדם של כמעט אלפיים איש. מה יש לכם?"

עודד הרכין את ראשו.

"אולי אתה צודק. אבל אנחנו פה, נו, אתה עוד זוכר את פרשיית הקרקעות."

"זה היה מזמן! עוד לפני ההורים שלנו! העולם השתנה קצת מאז, לא?"

"ובכל אופן," עודד הרים את ראשו וקולו וחזר לנושא שבחר לדבר בו, בשבחה של אבישג, "האישה הזאת עשתה את זה, בלי ספק."

"אל תגזים," אמרה נעמה, ושמשון חשב שוב שהטון שלה לא כל כך נעים.

"אני חושב שאת לא אובייקטיבית."

"אני..."

"אין לזה שום קשר."

"די."

"נעמה, לא אכפת לי להגיד לך פעם אחת ולתמיד. את מערבת דברים שאינם קשורים. מה זה קשור אחד לשני?"

"די, עודד."

"באמת די. הגיע הזמן שתפסיקי עם זה." שמשון לא הבין. הוא לא ידע מה פירוש "זה", לא ידע מהם שני הדברים שנעמה מערבת ביניהם והתבייש לשאול. שלא ביוזמתו, אם כי ללא התנגדותו, נקלע לביתו של זוג שלא פגש כבר שנים, מי שהיו פעם חברי ילדותו. אורח לרגע רואה כל פגע, אוהבים לומר בכפר, והוא ראה משהו ולא ידע מה. נעמה ועודד השתתקו. קול תינוק עלה מן החדר הסמוך ועודד מיהר לקום. נעמה נשאה אליו ראש מהורהר וחייכה אליו בתודה ושאלה את שמשון אם הוא רוצה לשתות. הוא סירב בנימוס.

"מחר עוד אגש לנגה ואחר כך אסע," הוא קם והתמתח, "לילה טוב לכם. חבל שנפגשים רק בהזדמנויות כאלה," וחייך אליה. היא היתה עייפה ואולי תפוסה במחשבות, לא הגיבה ולא הביטה בו והוא יצא לבדו החוצה וכשחצה את מרפסת המבוא שמע את עודד שואל, "הוא הלך? חבל, רציתי עוד לדבר איתו."

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

מה שידעה השמש - שרה חפרי-אפלל


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים