Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

אל החרדונים
מאת: אברם קנטור

ההוצאה:

הקיבוץ המאוחד

אף גרמני לא ייכנס לבית הזה!"
כך סותם מנחם את הגולל על הקשר עם בנו יעקי ובת-זוגו הגרמנייה, שיקימו את משפחתם בגרמניה. לארץ ישוב יעקי רק כדי ללוות את אביו בדרכו האחרונה.

אברי, אחיו הבכור, בא מאילת מפעם לפעם לבקר את נחמה, אמם האלמנה, אך דאגתו נתונה בעיקר לבנו המשרת בעזה.

יום אחד מופיע בפתח ביתה של נחמה נער הדומה להפליא למנחם שלה, ומציג עצמו כנכדהּ, בנו של יעקי. זוהי נקודת המוצא העלילתית לרומן המרתק של אברם קנטור. מכאן ואילך, לנוכח נסיבות הזמן - הפוצע והמרפא - יואר מחדש עקרון ה"ייהרג-ובל-יעבור" ההוא.

אל החרדונים
שתפו אותי

הרומאן מאיר בצורה רגישה ונוגעת ללב את הקונפליקט שבו נמצאים הורים בארץ כשילדיהם מתאהבים בגויים, ובמקרה הזה בגרמנייה, מטפל בסטראוטיפים ומפריך אותם.

אברם קנטור יליד חיפה. התחנך בקיבוץ מזרע כילד חוץ. כיום חבר הקיבוץ. למד ספרות כללית ולשון עברית באוניברסיטת חיפה, וגרמנית במכון גתה באוניברסיטת קונסטנץ ובתל־אביב, וכן השתלם בהוצאה לאור בגרמניה. ערך את כתב העת "הדים". ושימש שנים אחדות כעורך מדור הפרוזה של ספרית פועלים. ערך עשרות ספרים ותרגם אחדים מאנגלית ומגרמנית. אברם קנטור מנכ"ל ספרית פועלים, גם הוא כמו גיבורי הספר הוא דור שני לניצולי שואה. חבר קיבוץ מזרע בצפון הארץ, ספרו האחרון של קנטור, "קול ראשון", ראה אור ב-2004 ב -"ספריה החדשה".

אל החרדונים מאת אברם קנטור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עורכת:דורית פרידמן, צילום ועיצוב עטיפה: תמיר להב-רדלמסר, 214 עמודים.

מתוך הספר הפרק השישי

6.
שוב צלצל מישהו בפתח. מה קרה להם הבוקר? זה כבר השלישי. אחד רצה לשאול שאלות של סקר דעת קהל, השד יודע בשביל מה, או בשביל מי, ורק אחרי שכמעט התרגזה עליו, ויתר, השני רצה להראות לה איזו אנציקלופדיה לילדים, וכששיקרה ואמרה שאין לה נכדים, התנצל והלך, והיא הצטערה שלא הציעה לו כוס מים קרים. היא סגרה את הברז, ניגבה את הידיים וניגשה אל הפתח. הציצה בעינית, ותחילה ראתה רק את צווארו, אבל הוא הבין כנראה כי היא בודקת מי הבא, והביא את פניו אל מול העינית.

אף-על-פי שלא ממש התבוננה בפניו, ואף-על-פי שעדשת העינית מעוותת קצת את המראה, מייד חשה שאין מה לחשוש מן הפנים הידידותיים הנשקפים אליה ומשום מה נראים לה מוכרים. ולמרות שאמרה לעצמה שגם לפושעים אמִתיים יכולים להיות פנים סימפטיים, הלכו כבר ידיה אל המפתח. כל שהבחינה בו דרך החריץ שפתחה בין הדלת למשקוף היה הגודל שלו, ואף-על-פי-כן, היה משהו תמים בלבושו הנקי והמסודר, וממראה פניו לא קלטה אלא את החיוך שהאיר אותם. בעוד היא משחררת את סגר הביטחון, ופותחת לפניו את הדלת, ועוד לפני שאמר דבר, חשבה שמן הדין היה לפחות לשאול אותו קודם מה הוא רוצה, אבל הדלת הייתה כבר פתוחה, והוא אמר: "שלום, אני גיל," והחיוך שעל פניו התרחב.

היא לא שלטה בכך אך חשה היטב איך בלי משים היא משיבה לו חיוך, ולמרות שהקול היה מוכר לה, אמרה משום מה: "זה יפה מאוד שאתה גיל, ומה אתה רוצה, גיל?" "אני הנכד שלך, גיל," אמר, "הבן של יעקי!"

עוד לפני שסיים את הדברים האלה כבר עלה באוזניה הד קולו של מנחם הקורא אליה מן המרחקים "האָבּ נישט קיין מורא, איך בּין אַ ייד." ("אל תפחדי, אני יהודי.") עדיין הייתה שרועה על קרקע היער הטחובה וחשה רק כאב ואימה. אחר-כך נשמעו פתאום יריות והיא נרתעה קמעה, אבל לא פקחה את עיניה. הכאב, האימה, הזוהמה והצחנה לא פגו. גם כשחשה כי מישהו מסיר בעדינות משהו מעל פניה, וגם כשחשה ביד החמימה התומכת בעורפה ברוך, לא פקחה את עיניה ולא זזה. רק כשהדהד מן המרחק הקול הזה של מנחם: "האָבּ נישט קיין מורא, איך בּין אַ ייד." פקחה אותן וראתה לפניה את המלאך הגואל שלה, מנחם. הקול הזה הוא ששב והדהד עכשיו בראשה. היא הרימה עיניה אל האיש הצעיר שעמד לפניה ונבהלה. הוא היה פשוט העתק של מנחם, רק קצת יותר גדול וחסון.

היא נרתעה מעט לאחור ולא הסירה את עיניה ממנו. 'מנחמק'ה קטן', לחשה לעצמה, ועוד לפני שהספיקה לסיים את הגיית המילים, החלה מגחכת לעצמה, 'גם כן קטן'. הוא חייך אליה במבוכה ולא אמר דבר, ועיניה המשתאות סקרו אותו בתדהמה. שעה ארוכה עמדו כך זה מול זה בדממה, והיא הייתה ממשיכה לעמוד כך, אלמלא היה הוא שואל בהיסוס: "אני יכול להיכנס?" בנימת דבריו חשה כאילו הוא מבקש על נפשו, וידעה באיזו ודאות מוזרה, שלא יתיר לעצמו ולוּ תנועה קלה ללא הסכמתה.

היא זזה לאחור בלי להסיר מעליו את עיניה, הזמינה אותו בידה בדממה, ותוך כך כבר תמהה על עצמה שהיא עושה זאת בלי שמץ של היסוס. לא היה לה כל ספק שגם מנחם היה מזמין אותו פנימה. אולי היה מעז אפילו לחבק אותו.

הוא הרכין מעט את ראשו בעוברו תחת המשקוף, אף שלא היה הכרח בכך, עבר על פניה, עשה עוד צעד אחד פנימה ושב ונפנה אליה. היא סגרה אחריו את הדלת וכל אותו זמן לא הסירה עיניה מעליו.

היא ומנחם לא הצליחו למצוא אף פעם קווים של דמיון בין אברי לבין אחד מהם, אבל באשר ליעקי לא היה להם כל ספק. מיום לידתו ראו בו את הדמיון למנחם. גם השֵער השחור הסמיך, גם גב האף הישר הגולש באותו חיתוך חד אל השקע שבמרכז השפה העליונה; אפילו את ראשיתם של הקמטים שירדו למנחם מזוויות פיו יכלה לזהות. ועכשיו בא הילד הזה, ואפילו הקול שלו... לא , זה לא דמיון, זה ממש כאילו הוא כאן. כאילו סירב להניח אותה לבדה. העובדה שמנחם חזר אליה דווקא בדמותו של הילד הזה, שהוא עצמו הכריז כי כף רגלו לא תדרוך בביתם, הייתה לה מעין אישור לבטל את ההכרזה ההיא.

גם אחרי שסגרה את הדלת ועמדה מולו, לא יכלה להסיר מעליו את עיניה. ובעיני מנחם שלו, קראה את תחינתו של מנחם שלה: "קבלי אותו, נחמקל'ה, הוא הנכד שלנו." עוד היא מתבוננת בו ופתאום הבחינה שמבטה מביך אותו. הוא תלה בה את עיניו, וכל אותו זמן שהתבוננה בו, לא אמר דבר, רק החיוך הנבוך ההוא נפתח אליה. הוא לא הושיט לה יד, לא ניסה לחבק אותה, ובוודאי שלא לנשק ללחייה. כמו מנחם, השאיר בידיה את כל היזמה באשר לקִרבה ולמגע.

"בוא מנחמק'ה, תשב," אמרה, והצביעה בידה על הכורסה בסלון.

"גיל." הוא אמר בחיוך, והיא הבינה שמחשבותיה גלשו אל תוך פיה.

היא הוליכה אותו אל הסלון, והם התיישבו זה מול זה. גם הוא לא הסיר את עיניו ממנה, ועיניהם נפגשו בדממה. נחמק'ה ראתה בעיניו איזו קִרבה שאינה זקוקה למילים, וכך, ישבו מביטים זה בזה בלי אומר שעה ארוכה מאוד. כמה זמן ישבו כך עד שחשה צורך לומר משהו, לא יכלה נחמק'ה להעריך, אבל משחשה בכך, טפחה לעצמה על הברך.

"איזה מין סבתא אני? אפילו לא הצעתי לך משהו לשתות." וכשיצאה מפיה המילה "סבתא", חשה רעידה בקולה.

גם בעיניו ריצד משהו למשמע המילה הזאת, אבל הוא היה רגיש דיו שלא למהר ולאמץ אותה.

"זה בסדר גמור, אני לא גווע בצמא," אמר.

מובן שהיא לא יכלה לקבל את הענווה המנומסת הזאת, ומיהרה אל המטבח, מותירה אותו לבדו בסלון.

'עכשיו הוא מביט סביב, ורואה את התמונות של מנחם ושל הילדים,' חשבה שעה שהכינה את מגש השתייה הקרה, וישנן גם התמונות של אברי עם הילדים שלו. בדקות הבודדות שחלפו מאז שנכנס, כבר נוכחה לדעת שהילד הזה ירש את הרגישות של מנחם. הוא יבחין שאין שם אף תמונה שלו או של האחים שלו. אבל ממש כמו שהיה מנחם עושה במצב הזה, הוא יתאמץ להסתיר מפניה שהבחין בכך, ולא יאמר מילה. היא הניחה לפניו את המגש, פתחה את הבקבוק ומזגה לו כוס מיץ אשכוליות. "תשתה," אמרה, "זה קר, זה טוב במזג האוויר שלנו."

אחר-כך רצתה פתאום לדעת מתי הגיע ארצה, באיזה חברה טס, כמה זמן ארכה הטיסה, מי ארגן את כל זה, איפה הוא מתגורר, מה הוא צריך לעשות שם כל היום, ועוד ועוד פרטים, שהוא אמנם סיפק לה בלי מעצור, אבל היא לא בדיוק קלטה. למה חשה צורך לשאול את כל השאלות האלה, בעצמה לא ידעה. היא שאלה, והוא השיב בחיוך נדיב, וכל אותו זמן הייתה דעתה נתונה בכלל למנחם, סבא של הילד הזה, וליעקי, אבא שלו, הבן שלהם, שלה ושל מנחם. רק כשעצרה בעצמה, משום שחששה שהיא מתחילה להטריח אותו בשאלות החקרניות שלה, ולרגע אחד נשתרר שקט בחדר, הוא העז לכחכח בגרונו, ושאל בקול שקט:

"אני יכול לקרוא לך סבתא?"

עיניה נתלחלחו בבת אחת, והיא מיהרה להנהן בראשה, כדי שלא להניח להתרגשות החונקת את גרונה לפרוץ בקולה.

כל השנים האלה גדל שם אצל יעקי המנחם הקטן הזה, והיא אפילו לא ידעה. וגם מנחם לא ידע. ואילו היה יודע?

"אבא סיפר לנו עלייך המון." אמר והנהן בראשו, כמי שמעודד ילד קטן בצעדיו הראשונים.

רק אז הבחינה פתאום שהוא בכלל מדבר עברית, ומה שהתמיה אותה יותר הוא שלא ניכר בקולו אפילו שמץ של מבטא זר.

"מתי הספקת ללמוד עברית כל-כך טוב?" שאלה מופתעת, אבל תשובתו הדהימה אותה עוד יותר.

"מה זאת אומרת?" שאל, "הרי זאת שפת האם שלי."

שפת האם, הוא אמר, לא שפת האב. היא לא השיבה, ובבת אחת השפילה את עיניה. כמעט שכחה על קיומה של ההיא. היא מתייחסת אליו כאילו היה מנחם בכבודו ובעצמו, והוא מכניס לה את ההיא של יעקי הביתה. מנחם, שאמר שאף גרמני לא ייכנס לבית הזה! איננו, והיא לא מספיק חזקה. הנה הילד הזה רק דפק בדלת, וכבר הניחה לו להיכנס הביתה. היא חשה בכעס ההולך ומצטבר בה על הילד המגודל הזה שפלש אליה פתאום במסווה של מנחם. הרי במפורש אמרה לאברי שהיא לא רוצה לראות אותו, ואברי אמר שהוא מסר את זה ליעקי, אז איך הוא מעז? איזו נחישות אחזה בה, מבלי לדעת בדיוק לְמה, הרימה אליו את מבטה וכבר פשקה שפתיה לומר מה שחישב להתפרץ ממנה, אבל עיניה קלטו את השמחה והחיוך שבעיניו, ושפתיה נפשקו כמו מאליהן לחיוך, והיא לא יכלה אלא להשיב לו מאור פנים.

"אצלנו בבית מדברים עברית!" אמר, ושוב הדהימו אותה דבריו.

איך יכלו היא ומנחם לחשוב שיעקי יפסיק לדבר עברית. הרי מנחם בעצמו אמר לה פעם שהילדים שלהם לא יוותרו לעולם על העברית. הם גם לא האמינו שמישהו מן הבנים שלהם יהיה מסוגל לחיות בארץ אחרת, ודאי שלא בארץ ההיא. אולי אם הם לא היו כל-כך מתנגדים לאישה ההיא, גם הוא לא היה מתעקש כל-כך, יכול להיות שרק בגללם הוא הלך מפה? ומניין לגרמנייה שלו העברית? היא לא שאלה, אבל הבחור הצעיר כמו קרא את מחשבותיה ואמר:

" הרי אימא הייתה כאן בארץ תקופה ארוכה. כשהם התחתנו, הם החליטו שבבית שלנו ידברו רק עברית."

מנחם אמר שאף גרמני לא ייכנס הנה. היא התבוננה בבחור היפה היושב מולה, הקשיבה לקולו של מנחם העולה מפיו בעברית, והניעה ראשה ימינה ושמאלה כשוללת דבר-מה. זה לא גרמני! רחשו שפתיה בלי משים.

"מה?" שאל.

היא נבהלה. לא התכוונה לומר את הדברים בקול. הוא לא שמע, והיא לא חזרה על הדברים בפניו.

"כלום, כלום." אמרה והשתתקה.

איך הצליח יעקי לשמור כך על העברית? האם הכריח אותם? היא ומנחם אמנם החליטו לא לדבר עוד לעולם בשפה ההיא, ולפני שהשתלטו על העברית דיברו ביניהם יידיש, אבל עד שהיה אברי בן שנה והחל לפטפט, כבר יכלו לדבר אליו עברית. אצל צילה היו הדברים הפוכים, האיש ה"חכם" שלה סבר שחשוב מאוד שהילדים ילמדו עוד שפה, והם דיברו אליהם דווקא בשפה ההיא. אז מה? זה הועיל למישהו? עד גיל שלוש באמת דיברו הילדים רק בשפה ההיא, אבל מרגע ששבו הביתה מגן הילדים, סירבו לדבר בה, וכל מה שניסו צילה ובעלה לא הועיל להם. הם דיברו אל הילדים בגרמנית, ואלה ענו בעברית, וגם זה לא לזמן רב. יום אחד הכריז מאיר, הבכור, שמעתה איננו מבין עוד גרמנית ולא ישיב למי שידבר אליו בשפה זרה.

צילה עצמה סיפרה לה על כך בדמעות, משום שהאיש המרושע שלה התרתח וסטר לילד בכוח רב, מה שלא הועיל, כמובן. הילד חדל להשיב להם כשדיברו גרמנית, ולא עבר זמן רב עד שגם הקטן החל לנהוג כאחיו. היא ואחיותיה צילה והלנה, בילדותן רצו דווקא לדבר ביניהן ביידיש. שפה סודית שהילדים הגויים לא יבינו אותה, אבל אביהן אסר עליהן לדבר בשפה הזאת, מלבד עם סבא וסבתא. אבא לא נזקק לאיומים, איסור שלו היה מפחיד דיו, ולא היה עליו לפרט מה יעשה להן אם יתפוש אותן. הוא פשוט אסר עליהן, והן צייתו ללא עוררין. רק בהיותן לבדן ברחוב, ביודען שאבא בחנות, העזו לשלוף את השפה העגלגלה הזאת ממגרותיה, אבל בנוכחותו לא דיברו יידיש אלא עם סבא וסבתא.

"קרה משהו?"

פתאום חדר קולו של מנחם להכרתה, והיא מיהרה להתנער מהרהוריה וחייכה אל הנער, בן דמותו של מנחם.

"לא, לא קרה כלום," מיהרה לומר, "רק חשבתי קצת."

הוא הביט בה מהורהר, אחר-כך שאל בנימוס רב אם מותר לו לשאול שאלה, וכשהניעה ראשה בחיוב, שאל אם אפשר לשאול על מה חשבה.

הילדים שלה, עצמה ובשרה והנכדים האחרים שלה, הבנים של אברי, לא גילו מעולם התעניינות כזו. שאלותיהם היו ענייניות תמיד. מעולם לא שאלו מה דעתה, או במה היא מהרהרת. והנה הילד הזה, שמכיר אותה בסך הכול דקות אחדות, כבר מתעניין במה היא מהרהרת.

היא חייכה אליו, ובלבה צחקה.

"מה?" שאל.

סיפרה לו על האיסור של אבא, ואיך היו היא, צילה והלנה יוצאות לטייל לאורך הנהר רק כדי לדבר קצת ביידיש. כל אותו זמן תלה בה הנער הזה של יעקי את עיניו הסקרניות, גומע בצמא כל מילה. משסיימה, והוא עדיין הביט בה כך, לא היססה עוד לשאול אם גם אותו הכריחו לדבר עברית.

"מה פתאום?" אמר. "עברית היא פשוט השפה שלנו בבית."

"והשפה השנייה?" שאלה, ולא אמרה את שמה.

"גרמנית?" שאל, ומייד הוסיף: "בהתחלה זאת הייתה השפה של סבתא וסבא, ואחר-כך גילינו שגם האחרים מדברים בה, אבל בבית, בינינו, העברית נשארה שלנו, כמו היידיש שלכם."

פשוט לא התקבל על דעתה שההיא הגרמנייה, שהם אפילו לפגוש אותה לא הסכימו, ושבגללה יעקי עזב את הארץ, מדברת כל השנים האלה עברית שם, בארץ שלהם, ומגדלת עם יעקי ילדים בעברית. רצתה לשאול אותו איך יעקי וההיא שלו מדברים ביניהם, אבל לא רצתה שהוא יחשוב שהיא מתעניינת בה.

"אתה אומר שהם החליטו לדבר רק עברית בבית שלכם?" שאלה.

"כן, ככה הם החליטו כשהם התחתנו, אבל אנחנו, הילדים, אנחנו לפעמים גרמנית גם בבית מדברים." אמר.

היא חייכה לעצמה. האם בכוונה הציב את הפועל בסוף המשפט, או שבכל זאת נטבע חותם הגרמנית בעברית שלו?

הם מדברים ביניהם עברית בבית, אבל לא מחוץ לבית. הרי תמיד ידעה שיעקי מדבר בשפה שלהם, אבל מעולם לא עלה באוזניה קולו באופן ברור כל-כך בלשון ההיא, שלהם, כאילו שמעה אותו ממש.

הוא חייך אליה והחל לומר משהו, אבל הספיק לומר רק: "אימא שלי..." ואף שמעולם לא ראתה אותה, הופיעה עתה לפניה. גבוהה, רזה, עיניה הכחולות ניבטות בחומרה מתוך מסגרת משקפיים כסופה וקרה. בבת אחת נתקשח בה משהו.

"אל תספר לי עליה!" ירתה אליו, ובעצמה נבהלה מהחיתוך העז של קולה.

הוא עצר מייד בדיבורו, נשתתק והשפיל את עיניו, ועוד בטרם יבשו המילים על שפתיה כבר חמלה עליו. ממש כמו מנחם, שכשהיה משתתק פתאום ומשפיל מבט, ידעה היטב שפגעה בו, ומייד הייתה מתקרבת אליו, מחבקת את כתפיו ומפייסת אותו. גם עתה חשה צורך עז לפייס את הילד הזה. לא רצתה לפגוע בו. אבל עוד לפני שהעזה להתקרב אליו, שבה ועלתה בעיניה הדמות ההיא, והיא נשארה על עומדה. אילו מנחם היה כאן, היה כבר מונע איכשהו את הדבר הזה, אבל הילד המסכן לא אשם, ומנחם איננו. לרגע אחד לא ידעה אם טוב עשתה שהניחה לו להיכנס. עיניה נחו עליו בחמלה. הוא לא חש בכך. בדממה ישב כמחכה לגזר דין. נתאוותה להניח יד על כתפו ולומר: 'לא, לא, אל תצטער כל-כך,' ביקשה להשיב את האור לעיניו של מנחם הצעיר הזה, אבל משהו עצר בעדה. את זה עוד תוכל לגלגל בראשה אחר-כך.

"ספר לי מה אתה עושה בבית האבות שלך כאן, בתל-אביב." אמרה משהתעשתה. הוא הרים עיניו אליה, ועוד לפני שנתחייך ראתה בעיניו שהוא מבין היטב כי לא בבית האבות היא מתעניינת. בכל זאת החל לספר לה על סדר היום ועל חבריו לעבודה, על מנהלת הבית ועל הבית עצמו. רק על האנשים שלמענם הוקם הבית לא סיפר. תהתה אם הוא נמנע מכך במתכוון, אבל לא שאלה אותו.

כשהושיט לה את ידו לפני שיצא, ביקשה ידה להיתלות על עורפו, ולכפוף אותו אליה כדי להיפרד בנשיקה על הלחי, אבל היא כבשה עצמה ולחצה את ידו בחום, ובעוד ידה אחוזה בידו נבהלה פתאום, האם זוהי פרידה? האם יחזור לבקרה, אחרי שראה בעיניו את הסבתא שסירבה לראותו כל-כך הרבה שנים? האם הוא יודע בכלל שסירבה לראותו?

"רגע," אמרה ומיהרה אל הפנקס התלוי ליד הטלפון.

הוא חזר בעקבותיה צעד אחד, והביט בה בתמיהה מן הפתח.

"הרי אין לך מספר טלפון שלי, אני רוצה שתתקשר, ותספר לי מה שלומך."

"יש לי," אמר, "אבא נתן לי."

"מה אבא נתן לך?"

"את מספר הטלפון שלך."

נו בוודאי, איך זה עלה על דעתה שהוא לא יודע איך להתקשר אליה? הרי ידע למצוא את ביתה. יעקי אולי העביר לו את הודעתה שלא יבוא אליה, אבל בלי ספק קיווה בסתר לבו שהוא לא יישמע לו. עכשיו כבר לא תוכל לכעוס עליו בשל כך.

היא חזרה אל הפתח, והוא שב והושיט לה את ידו לפרידה. הוא החזיק בידה ארוכות, וכל אותה עת הביט היישר אל תוך עיניה, ממש כמו שהיה מנחם מביט בה. היא לא התאפקה עוד, ובעוד ידה האחת בידו, הטתה בידה השנייה את ראשו אליה, ובטרם תפסה מה היא עושה, נשקה לו על לחיו. בעצמה התפלאה על המהירות שבה עשתה זאת, אבל הוא לא נבוך כלל, וכמו ציפה לאישור הזה, כרך ידו סביב כתפיה, חיבק אותה והשיב לה נשיקה.

"אל תדאגי, סבתא, אני אתקשר לפחות פעם בשבוע."

שוב קרא לה סבתא, ובעיניים האלה של מנחם ראתה את כל מה שהביעה נשיקת הפרידה החמה הזאת, וידעה כי זכתה בנכד חדש.

הוא החל לרדת במדרגות, ולפני שהסתובב אל מאחורי העיקול שב ונשא עיניו אליה. "להתראות," אמר, וסימן לה בידו.

עוד רגע ארוך אחרי שנעלם עמדה בפתח ולא סגרה את הדלת. אחר-כך שמעה מישהו עולה במדרגות, ואף שרצתה למהר פנימה לספר לאברי, גם אם יהיה עליה להתקשר לטלפון כיס שלו, המתינה לראות אם אין זה הפרופסור.

© כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד הוצאה לאור

אל החרדונים - אברם קנטור


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים