Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

בחורים טובים
מאת: שרה אנג'ל

ההוצאה:

אריה ניר

ברומן החדש שלה "בחורים טובים", חושפת הסופרת שרה אנג'ל את סודותיו ויסודותיו של העולם התחתון הישראלי, עולם סבוך, פתלתל וחידתי, חשיפה שכמותה לא פורסמה עד היום.

"בחורים טובים" הוא פסיפס מרתק של דמויות, סכנות ורגשות, המספר בלשון שנונה ובכישרון רב את סיפור אהבתם של שמשון אמסילי, מלך העולם התחתון, ושרית אשתו היפהפייה. סביבם נרקמת בפרטי-פרטים עלילה מורכבת בפני עצמה, היוצרת רומן עשיר.

לצד שמשון אמסילי, מככבות ברומן דמויות ססגוניות, וביניהן: יהושע שוורץ, אינסטלטור קשה-יום שמגשים את חלומו לצאת פעם אחת ולתמיד ממעגל העוני.

בחורים טובים
שתפו אותי

שולי הפסיכופט, צמא הדם והאנאלפבית. בניה ארביב, איש הצללים של המוסד, שמתואר כ"רוצח וירטואוז". הרצל חפוטה שמסתובב בכלא עטוף בחלוק צבעוני, מזמר לעצמו מחרוזת שירים בפרסית ומשייף את ציפורני ידיו הענוגות שלא היססו לאחוז בסכין ולרצוח אדם...

וכמו תמיד, מאחורי כל גבר עומדת אישה תומכת, יודעת ולא יודעת את האמת על עיסוקי בעלה: מירי חדת הלשון שחזרה בתשובה, סימונה ירוקת העין ושחורת השיער, אישה חזקה ובלתי-צפויה, גלית הירושלמית שצפתה בשולי בריאיון טלוויזיוני, ונכבשה ללא תקנה...

שרה אנג'ל היא מחברת רבי-המכר "שנת החתול", "נקמה" ו"מלאך או שטן".

מתוך הספר הפרק הראשון

1.
הכספת

הוא נולד חסר מזל. ירושה גנטית שעברה אליו חינם מאביו ומסבו שהיו לוזרים כמותו. הוא החייל ששבוע לפני סיום השירות פלט בטעות כדור לעבר הרס"ר וישב שלושה חודשים בכלא צבאי. הוא האיש שנדרס באור ירוק במעבר חצייה וגובס בשתי רגליו למשך חודשיים, הוא האידיוט שחתם על משכנתא ביום שהעלו את הריבית. ברזומה שלו חסר רק סרטן. ההישג היחיד שלו עד כה הוא אוסף כישלונות מרשים: בלימודים, בצבא, בעבודה ובחיים. הוא נכשל באופן סדרתי, דבר שכבר לא מכאיב לו. למעשה, עבורו הכישלון הוא סימן בדוק לכך שהוא חי. אם יצליח במשהו כנראה שמת.

ולכן, גם כשזחל מתחת לכיור באותו בוקר ותחב את ידו לצינור הסתום ונחתך בגלל שבעלת הווילה, הכלבה העשירה שקראה לו לפתוח את הסתימה, חסכה בקטנות כמו מסננת, פלט קללה חרישית, והחריש. מה יעזרו הקללות? אם יקלל יכאב פחות? החתך היה עמוק. שבר זכוכית שהתחבא בסיפוֹן וסתם אותו, כמעט הוריד לו את האצבע האמצעית, זאת שמסמלת: "לך-דפוק-ת'עצמך!" כאילו הוא לא מספיק דפוק.

ודווקא נתוניו הבסיסיים לא רעים בכלל. הוא חכם, פיקח ובעל רעיונות טובים ומקוריים, שמשום-מה אנשים אחרים מיישמים בהצלחה ומתעשרים. בחלקו נופלים רק הפירורים. עכשיו הוא אינסטלטור כושל. לפני כן עבד כסבל, רצף, בנאי, טייח ונגר. בכל העבודות האלה, מיותר לציין, נכשל באופן מצטיין. התוצאה: הוא עני מרוד. כולו בן שלושים וארבע וכבר הספח בתעודת הזהות שלו מפוצץ בשמות של ילדים. מירי אשתו לא מוכנה לבלוע גלולות כי קראה פעם באיזה עיתון נשים שהן גורמות להתקפי לב ולסרטן השד. בגלל המאמר המזוין יש לו כבר שלוש בנות והרביעי מתבשל ברחם. ואת כל הלועות הרעבים האלה הוא חייב לסתום באוכל.

ניסה לעצור את הדימום מתחת לזרם מים חזק וחשק את שפתיו מכאב. זין. זין. זין. הפציעה עמוקה מדי. בגללה בטח לא יוכל לעבוד כמה ימים, בזמן שבמצבו הנואש היה צריך לקחת שלוש עבודות נוספות כדי לגמור את החודש. צרה חדשה נפלה על ראשו: תשלום המשכנתא האחרון חזר. אם יזרקו אותם מהבית, הוא מתאבד בלובי של בנק טפחות. שופך נפט על עצמו ועל הפקידים ומדליק הכול.

חת'כת מפגר, התמלא זעם על מחשבותיו, למה להתאבד? במקום לשרוף ת'בנק, עדיף לשדוד אותו. מי יחשוד בו? הוא לא עבריין. אין לו בכלל עבר פלילי. ואולי יתחיל עם יעד פחות מסוכן, למשל, האיטליז הגדול של בוצ'צ'ו בנאות רחל בחולון. הוא ייכנס רעול פנים וישדוד את הפדיון היומי. בוצ'צ'ו עושה מינימום עשרים אלף שקל ביום חלש ולפחות חמישים אלף שקל בימי חמישי.

ובאותו רגע, עדיין שוטף את האצבע המדממת, ראה אותה. בתחילה חשב שהוא הוזה, שהכספת היא חזיון תעתועים העולה ממחשבותיו הפליליות. אבל לא. היא הייתה שם, אפורה-כסופה, יציבה וקבועה, מבצבצת לה מתחת לתמונה. הכאב נשכח באחת. לבו החל להלום באופן לא סדיר. חיפש מצלמה נסתרת, מתג חבוי, חוטים שמובילים ישירות לתא מעצר, ואז כרך סביב אצבעו מגבת והלך נחוש לעבר התמונה - ציור של עשרות זוגות אופניים. הוא הוריד אותה מהקיר, וכספת תעשייתית נחשפה, אפורה ורצינית, חצובה בתוך הקיר. מטר וחצי מרובע גודלה. מיני בנק. ובתוכה... לך תדע. הבוס שלו, יצחקי, סיפר לו שבעל הווילה, רפי מקסימוב, הוא "יהלומן טחון בכסף. עושה קו בלגיה-תל אביב כמו אני ואתה עושים קו פתח-תקווה-ירושלים". ובאמת, כמה שהספיק לראות, בווילה הזאת בצהלה לא חסר שום דבר. שתי מכוניות מרצדס בחניה הפנימית, בריכת שחייה בחצר, ולוסטרות שנהב-קריסטל על התקרות. אולי אלוהים שלח אותו לכאן ואולי זה הסוף של המזל הדפוק שלו. אבל איך לעזאזל פורצים כספת?

בחוץ חנתה המיצובישי המסחרית הישנה שלו, גרוטאה פרה-היסטורית שנוסעת באופן קבוע על טנק דלק ריק וקללות, מסרבת להתניע בעזרת מפתח כדרך הטבע ומתעוררת רק כשמכים בכוח על המצבר הישן. גם היום הוכיחה המיצובישי את האופי החרא שלה. חמש דקות עמד כמו שמוק בשכונה השלווה וחבט במצבר עם מפתח שוודי. כלבים זועמים נבחו מתוך חצרות, מה שכנראה הבהיל את המכונית שנדלקה סוף-סוף. יהושע שמח להסתלק ממקום שאפילו כלבים מזהים אותו כלא שייך, מגיע בפעם המיליון למסקנה שהעולם נברא להנאתם של העשירים בלבד.

כל הדרך הביתה, הכספת לא יצאה לו מהראש. אות משמים. עובדה: הוא לא חיפש אותה, היא התגלתה מיוזמתה, הציצה מתחת לתמונה, קרצה לו ופיתתה אותו כמו זונה. מה זה אם לא גורל? והכי חשוב, מה היא מחביאה בתוך הבטן שלה, שקלים, דולרים ואולי לירות סטרלינג שמטפסות עכשיו לשווי זהב? כשהגיע לצומת חולון כבר היה משוכנע שבמעיה מסתתרים הררי יהלומים ומטילי זהב בגודל בלוקים.

המרכז המסחרי העלוב של ג'סי כהן, שכונת מגוריו, העיר אותו מחלומותיו המסוכנים. באזור זה רבים החולמים שמקיצים מחלומם בכלא. מן המפורסמות ששכונת ג'סי כהן היא אחת מיצואניות העבריינים המצטיינות ביותר במשק, ענף חקלאי שמספק לבתי-הסוהר פסולת אנושית לאורך כל עונות השנה, ובשנות בצורת אף מגדיל את תפוקתו בצורה ניכרת.

מהווילה של מקסימוב בשווייץ למשכנות העוני בעזה, חשב יהושע כשחנה מול בניין מגוריו ברחוב העלוב: הבניינים צפופים, הטיח מקולף, הקירות מתפוררים, השכנים זורקים את הזבל מהמרפסות, ואם כבר מדברים על החוסר מזל שלו, חודש אחרי שקנה את הקופסת גפרורים שנקראת הדירה שלו, ירו אלמונים בתת-מקלע על דוד אוחנה שכנו מהקומה הראשונה, כשעמד במרפסת עם אשתו וניהל איתה קרב צעקות. המשפט האחרון שהטיח בפניה היה: "אצלך הכול נובל ומת. אפילו פרחים מפלסטיק." ולא שמע את תשובתה הארסית כי צרור היריות הפסיק את הריב אחת ולתמיד. אבל באותה הזדמנות גם הבניין חטף פגיעה שהורידה עוד יותר את ערך הנדל"ן.

בכניסה הייתה מודעה מוועד הבית: התקנת מעלית. סכום הנזק לכל משפחה: ארבעת אלפים שלוש-מאות שקל בשלושה תשלומים. מאיפה לעזאזל יביא להם סכום כזה? הם חושבים שרוטשילד בן-דוד שלו? ודווקא הוא, שגר בקומה האחרונה, צריך מעלית כמו אוויר לנשימה. שישים ושתיים מדרגות לא מצחיקות את הגב שלו ובטח לא את הבטן של מירי אשתו. טיפס מתנשף עד לקומה הרביעית, לקח אוויר מול השלט הצבעוני שהכריז בעליזות כאן גרים בכיף יהושע ומירי שוורץ ונקש על הדלת שלוש פעמים, שתיים במרווח קצר והשלישית אחרי שהות. טק-טק... טק. נקישות מוסכמות. נקישות אחרות עלולות לבשר את בואם של מעקלים מההוצאה לפועל.

מיטל, הבכורה, פתחה את הדלת והתחבאה מאחוריה. כשנכנס צעקה לו "בווווו…" עשה את עצמו נבהל ורדף אחריה לסלון - אם אפשר לקרוא לתבנית אפייה, סלון. בקיץ תנור, בחורף סיביר. כולו שלוש על ארבע מטר ובתוכם מחסן רהיטים ישנים שקנו בשוק הפשפשים: ספה, כורסה, שולחן, מזנון, טלוויזיה 19 אינץ'.

הרהיט הכבד מכולם - מירי - שכבה על הספה המהוהה כמו צב ענקי ובהתה בטלוויזיה. לימור, האמצעית, האפטית, דבוקה אליה, לועסת חיתול, ופנינית, התינוקת, שוכבת בעריסה על הבטן, עושה אמבטיה של רוק לברווז צהוב מפלסטיק. יהושע סקר בעייפות את כל אוכלי החינם שמוצצים את לשדו ושאל את מירי בקול דעוך, "יש משהו לאכול? אני מת מרעב."

מבטה של מירי לא זז מהטלוויזיה. "בישלתי נקניקיות ואטריות." את המילה "בישלתי" היא ביטאה כמו "הקאתי".

הוא פנה למטבח, פתח את מכסה הסיר ונרתע לאחור. לא שהיו לו ציפיות למשהו שונה מהרגיל, אבל אפילו הריח היה דוחה. על המראה לא כדאי להרחיב את הדיבור: הנקניקיות צפו בשמן כגושי בונזו. בסיר אחר רבצה עיסה דביקה של אטריות והסלט נראה כאילו עבר סחיטה במכונת כביסה. יהושע נאנח מעומק לבו. אהבת חייו זה אוכל, אבל גם במקרה הזה אלת המזל ברחה מפניו בצעקות. מירי בשלנית גרועה למופת. אם הייתה מלמדת בקורסים של "איך לא לבשל" היו מיליונרים. לפירה היה תמיד טעם של גבס, לאורז - טעם אבק, לבשר - טעם של קלקר. חביתות נשרפו או נאכלו חיות ורוטטות. פעם, הילדות הביאו הביתה כלב רחוב והניחו לפניו קציצות שמירי בישלה. הכלב המסכן רחרח את הקציצות והלך אל הדלת עם הזנב בין הרגליים, יילל שיפתחו לו כדי שילך לחפש אוכל טעים יותר בפח. לפחות לחם היא לא מצליחה לקלקל, וטוב שלחם משביע. העמיס על הצלחת את הרעל שבישלה ובלע בעזרת לחם.

הוא דחס את האוכל לקיבתו ושטף במים, אבל ככל שדחס, הכספת חזרה, עלתה וצפה בראשו. "די. נשבר לי הזין!" צעק בלי קול והדף את הצלחת. נמאס לו מהחובות, מהדאגות ומהמזל הדפוק שלו. הוא הולך לשנות הכול, וזה מתחיל עכשיו!

אלישע סודאי, המכונה בפי כול "ד"ר כספת" על שום התמחותו בטיפול בכספות שלא שייכות לו, נודע בעולם התחתון כפורץ כספות מהמעלה הראשונה, ובג'סי כהן מכורתו זכה לכבוד השמור למעטים. רוב עברייני השכונה היו סתם בריונים חסרי מוח או נרקומנים מעוכים. אלישע היה ברמה אחרת לגמרי. הוא התעסק בפשע אינטליגנטי ולבן, זה שבסולם הפשעים נחשב כפשע רומנטי המכבד את בעליו. הוא גם היה מפורסם: מעלליו נפרשו על גבי העיתון חדשות לבקרים, בעיקר במדורים הפליליים. פה נחשד בפריצת הכספת של ביטוח כלל, שם ניקה את תכולת הכספת של סופר סנטר פתח-תקווה. והכי מבריק ומצחיק: הוא פרץ את הכספת של תנועת העבודה. המושחתים, הרמאים, אוכלי החינם, מוצצי הדם, האלה ניסו לכסות על עצמם והצהירו שבכספת היו רק מסמכים וניירות ערך שאי-אפשר לפדות, אבל הלשונות סיפרו שהוא חלב משם מאתיים אלף שקלים במזומן. מעולם לא נמצאו הוכחות נגד אלישע, לכן תמיד שוחרר. חיוכו מתרחב ממעצר למעצר, וגם נכסיו. בלילות החמים ישבו השכנים על ספסלי הבטון של המרכז המסחרי וריכלו על כל דבר שזז, במיוחד על אלישע שזז הרבה עם הב.מ.ו שלו ודיבר על כך שבקרוב יעשה תזוזה לכיוון פנטהאוז בראשל"צ החדשה.

יהושע העריץ את משלח ידו של אלישע, אך האיש עצמו דחה אותו. לעזאזל, ככה לא נראה עבריין צמרת. בדמיונו, פורץ כספות הוא מודל קשוח מהסוג של סטיב מקווין, אחד שמסוגל לרתך מתכות בעזרת עיניו התכולות בלבד, אחד שכפתורי חולצתו ניתקים מעוצמת מאסת שריריו. אלישע לא דמה לסטיב מקווין אפילו מהגב. הוא היה ברווזון מכוער, זערורי וצהבהב. חזהו בולט, רגליו גרומות, ובגלל העקמת בעמוד השדרה שלו התהלך כמו מחוג שבור. בנוסף, היו לו גינונים של אישה. תמיד מטופח, מגונדר, ודיבורו מאנפף ומלווה בתנועות ידיים מרובות.

אחד התחביבים של מירי היה לעקוב אחריו וללעוג לו. מחלון ביתם המשקיף לחניה האחורית הסתכלה בו כשיצא ממכוניתו המפוארת. "איזה מכוער," נשפה, "אם הייתה תחרות של מכוערים הוא היה לוקח את שלושת המקומות הראשונים. 'סתכל עליו! שוקל כמו שקית שוקו ריקה, נראה כמו בת של בת-יענה, אבל עושה את אשתו חוה מלכה... למרות שתהרוג אותי, וגם אז אנ'לא יבין, איך היא נכנסת איתו כל לילה למיטה."

למירי היה כישרון אדיר לקטול בני-אדם בהבל פה באותה שפה ארסית שהקסימה אותו מהיום שפגש אותה. "איכס," הצטמררה, משעינה את בטנה שפעם הייתה שטוחה וחלקה על החלון, "אלישע נראה כמו קרפיון. הוא גם הומו," הוסיפה עוד תובנה מעמיקה לאחר מחשבה.

"איך הומו?" יהושע גירד את הכרס. "יש לו אישה ובן."

"אז מה? יש מלא הומוהים נשואים," ענתה בידענות ששאבה מאותם עיתוני נשים ארורים. "תראה לי גבר אמיתי אחד שמורט גבות וצובע שיער!"

"סתמי!" נבהל, "איזה ג'ורה פתחת! שלא תדברי כאלה דיבורים בשכונה, שמעת?

עוד תסבכי אותנו עם השטויות שלך. לפי מה את קובעת שהוא צובע שערות?"

"לפי הקורס ספרות שעשיתי לפני שמונה שנים ב'דיאנה'," רשפה, כפות ידיה הנפוחות על מותניה העבים, "ולפי שלא יכול להיות שלגבר בן ארבעים אין שערות לבנות. הנה אתה," טפחה על ראשו, "בקושי בן שלושים וכל הראש שלך מלח-פלפל." מירי לא סבלה שחולקים על דעתה, ובמיוחד לא בעלה.

כן צובע, לא צובע, ליהושע לא היו הרבה ברירות. הכספת שתפתור אחת ולתמיד את כל בעיותיו התנחלה בראשו, והוא לא הכיר פורצי כספות מלבד אלישע. בסתר לבו לא בטח בו, אבל הרגיע את חששותיו. למה שיטיל בו ספק? הרי באלישע נעזרים עבריינים כבדים המגיחים לביתו לעסקים מפוקפקים בשעות לא מקובלות לקבלת אורחים. אם הוא אמין עליהם, הוא מספיק טוב גם בשבילו.

הוא מצא את אלישע במרכז המסחרי, יושב על ספסל ברחבה שבחזית הקיוסק של אבי נעים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות אלישע היה בעיצומה של הפסקה אחת מִני רבות שהעניק לעצמו בנדיבות ושחיברו את יומו להפסקה אחת גדולה ומאושרת. מפקיר את פניו המכוערות לקרני שמש אחרונות, מצץ טרופית ענבים בעונג גדול. לצדו חנתה עגלת ילדים ובתוכה בנו התינוק.

יהושע קרב אליו, מבטיהם הצטלבו. "יש לי איתך דיבור קצר," אמר.

אלישע התרומם בזריזות מהספסל והזיז את העגלה, רומז לו שיתקדם בנפרד, בלי לעצור לידו, לתוך החורשה הסמוכה.

בין נדנדות שבורות ועצים שחופים סיפר לו על הכספת שמאחורי התמונה, על גודלה ועל הפוטנציאל שלה. ניצוץ חמדני נדלק בעיניים הסגריריות ומטח שאלות ניתך על יהושע: "כמה קומות יש בווילה? השער נעול? יש חומה? כלב? מצלמות? אזעקה?"

"אנ'לא זוכר," אמר יהושע בחוסר אונים, "לא הספקתי להסתכל על כל הדברים האלה."

"לא חשוב," חייך אליו המקק בחיוך שכולו זדון, "במילא אנ'לא פותח ת'ארגז כלים לפני שאני חורש ת'סביבה ומתצפת על הבית כמה ימים טובים."

"אז עושים ת'מכה?" שאל יהושע.

"למה לא?" אלישע לעס את קשית הטרופית. "ולפי התנאים שלי. אנחנו שותפים ארבעים- שישים. אתה ארבעים," הבהיר מי הבוס.

"על אינפורמציה מקבלים עשר אחוז," יהושע לא מצמץ, "ככה שיוצא חמישים-חמישים."

ראש העיט של אלישע זינק קדימה בחשדנות ומיד נסוג לאחור. "הולך." לחץ לו יד, "שותפים חמישים-חמישים."

הם ערכו תצפית על הווילה במשך ארבעה ימים. במהלכם הכיר יהושע צדדים חדשים, אם כי לא לגמרי מפתיעים, באופיו של שותפו לפשע. דבר אחד בלט מאוד: ד"ר כספת אהב את עצמו בטירוף, בלי גבולות ממש, ולא ניסה להסתיר את אהבתו בצביעות או בנתינה לזולת. מדי בוקר הגיע מצויד בסנדוויצ'ים מעוררי תאווה המורכבים מתערובת אלוהית של סוגי נקניקים משובחים, מרוחים במיונז ובחרדל ומעוטרים בחמוצים, ואפילו לא הציע לו ביס. מזיל ריר ואכול קנאה ראה אותו בולע אותם בביסים קטנים ומקנח בשתיית פטל ממותק בבקבוקים שקופים. לא היה גבול לאנוכיותו. כשהתחבאו, תמיד לקח לעצמו את הצל ודאג לקירור כשנופף על עצמו במניפה ספרדית קטנה שהחזיק בתיק נשי וצהוב יחד עם הסנדוויצ'ים. הוא גם התלונן כמו כוסית על כל דבר: "היתושים עוקצים אותי."; "הנמלים נכנסים לי מתחת לבגדים."; "השמש שורפת אותי."... הייתה לו יכולת מדהימה להפיק מעצמו זרם יציב של תלונות. ליידי-בוי, מפונק, בלתי נסבל. יהושע הרגיש שעוד יום בקרבתו, והוא מתפוצץ עליו.

כל התכונות האלה התנדפו באחת כשפרצו לווילה ואלישע ניצב פרונטלית מול הכספת. למראה גודלה ורצינותה התיישרה העקמת בגבו וקומתו גבהה בראש שלם. פניו אורו ונראו כמעט יפות. לראשונה הזכיר גבר מסוג זכר. בהדרת כבוד הסיר את כובעו ועמד מולה נפעם. "יפהפייה," התפעל בקול רם וליטף את המסגרת, "בת-זונה יפהפייה, מה את מחביאה?" הצמיד אליה את אוזנו כאילו תגלה לו את סודה. "אני ואת הולכים לעשות אהבה," הבטיח לה בלחישה ולחץ את הידית כמו סגרו על עסקה. "אני ייתן לך ת'זיון של החיים שלך ובסוף עוד תגידי תודה רבה." יהושע עקב אחריו סקרן ונרגש.

שמש צהריים כתומה כתפוז האירה את הבית בצהלה ואת יהושע שעמד דרוך בצד החלון, אקדח בידו. כשאלישע שם בכפו את הברטה ולראשונה הכה בו קור המתכת של הכלי, חש רתיעה, אך דחף פנימי חזק ממנו גרם לו להושיט את ידו השנייה ולכסות את האקדח כאב המכסה את תינוקו בשמיכה. חום כפותיו עבר מיד לברזל הקר. עתה הפיח בו ידידו הקטלני קור רוח ושאננות. בעין אחת עקב מהחלון אחר המתרחש בחוץ, ובשנייה התפעל מביצועיו של רב-אומן. דבר כזה לא ראה גם בסרטים.

בין אלישע לכספת ניצת רומן הדדי. הוא לא פרץ אותה, אלא פיתה אותה במגע ובמילים. אצבעותיו רפרפו על הכספת וחיפשו מקומות אסטרטגיים. "איפה אני עושה לך נעים, כפרה? איפה אני עושה לך חשק?" דגדג אותה, "תגלי לאבא'לה," ליטף את חריציה, "נהנית, בובל'ה?" שאל באינטימיות כשהכניס לזוויותיה מכשירים דקים וחדים, "את מתגרה? עושה גורו-גורו מתענוג?" הניח את אוזנו על טבורה והאזין למתרחש ברחמה עם סטטוסקופ. "עוד דקה אני נכנס בך, כפרה," התנשף, "סבלנות. גם אני מת..."

יהושע נכח בסצנה שהוא אפילו לא חלם עליה. לא רק שלא פחד או התרגש, הוא ממש התחרמן. הסרט הכחול המפתיע בין החפץ לאדם שהוקרן לנגד עיניו המשתאות, הסכנה וההבטחה הקרובה לעושר גרמו לו ריגוש חזק ולא מוכר. הוא ניצב ליד החלון עם אקדח שלוף וזין עומד, בעוד אלישע כורע על ברכיו, לצדו ארגז הכלים הפתוח, תנועותיו מיומנות וזריזות. "טיפלתי בך יפה, כוסית?" מצא את הנקודות המתאימות והכניס בהן בעדינות חומר נפץ. "עכשיו תקבלי את הזין שמגיע לך," התרחק לאחור, "אני הולך להיכנס בך."

שני פיצוצים קטנים נשמעו והכספת השמיעה סדרת טיקים עדינים. "ככה היא גומרת," זרח אלישע.

הכספת נפתחה ותכולתה התגלתה. הם גרפו הכול בשני צרורות והסתלקו במהירות. בבית של אלישע התחלקו שווה בשווה.

השבח לאל. חלקו בפריצה השכיב לקרשים בנוק-אאוט את הנאחס שדבק בו כל חייו. מאה עשרים אלף דולר במזומן ועוד כשבעים אלף דולר בזהב וביהלומים. הון עתק עבורו, הוא לא ראה סכומים כאלה מעודו. שבוע חשב מה יעשה בכסף עד שהגיע להחלטה: במזומן יגשים את חלומו הישן ויקנה מונית ומספר. את היהלומים יחביא. בעוד שנה ימכור אותם ואת הדירה שלו, ובכל הכסף יקנה דירת חמישה חדרים בקריית בן-גוריון החדשה.

זה היה יום אביב נפלא, מתאים מאין כמותו להתחלה חדשה. מהחלון נפרשו השמים כשמיכת טלאים תכולים התפורים בחוט לבן ומלמטה עלה ריח מסחרר של פריחת הדרים. לפני שיצא למשרד הרישוי בחולון, עמד מול המראה והדביק ברוק את פאות לחיו הסוררות. כן. יש לו פנים קלאסיות של נהג מונית - אמינות, חביבות, בזוויות מסוימות אפילו מעניינות. אבל עיקר גאוותו הן עיניו. חומות כהות, מנוקדות בנקודות צהובות. פעם, כשעוד היה רווק, אמרה לו בחורה שיש לו עיניים של צועני ושעם העיניים האלה הוא יכול לגנוב לב של כל בחורה. עִפעף והקשיח מבט. הבחורה צדקה. יגידו מה שיגידו, בפרופיל הוא דומה לג'ק ניקולסון, השחקן הכי סקסי באמריקה, תותח שמשכיב כל בחורה במצמוץ עיניים אחד. הוא מצמץ מול המראה. כן. יש לו את זה עדיין. גבר אמיתי צריך רק להסתכל נכון על הבחורה. ככה, מהזווית, בממזריות, כמו ג'ק ניקולסון. הפריח נשיקה לבחורה דמיונית הנמצאת בתוך המראה והבליט כלפיה את מבושיו. לפני שבוע קרא בעיתון שגברים חושבים על סקס כל שלוש דקות. חבל שלא שאלו אותו. הוא למשל חושב על סקס כל דקה. אולי בגלל שלצערו לא צבר בתחום הזה קילומטראז' מי-יודע-מה. מירי חטפה אותו מהר לחופה וכבר שנים הוא חורש רק בעגלתה. אמנם פה ושם נתקל במסגרת עבודותיו בעקרות בית משועממות וחרמניות, אבל לא היה לו מספיק ביטחון לשכב איתן. עכשיו יש לו. כסף מביא ביטחון.

הוא הקפיץ את שרירי חזהו וניפח את שרירי ידיו. שום דבר לא מאוחר. למזלו הוא עוד צעיר ונראה לגמרי לא רע. בעניין הכרס, לעומת זאת, צבט את המפל, הוא חייב לעשות משהו. מה עוד שבקרוב יישב מאחורי הגה רוב שעות היום, התמוגג מהמחשבה. יש לו כבר את המונית המושלמת בראש. מרצדס אלגנט 220. בצבע כחול-פטרול, הפנסים בצורה של דמעה, גלגלי מגנזיום, ספויילר שישב לה על התחת ככנף, ובפנים, על לוח השעונים, יפרוש שטיחון חרוזים צבעוני, ויתלה חמסה גדולה על מראה פנורמית מגניבה שראה בחנות לאביזרי רכב. המונית שלו תהיה הכי יפה והכי מבריקה על הכביש. הוא ייקח אותה לרחיצה בתדירות יותר גבוהה משהוא מתקלח. ואיזה עבודה - תענוג. בוס של עצמו. מלך הכביש. המונית ממוזגת וריחנית, מוסיקה נעימה בוקעת מסטריאו משובח ו… נוסעות. מאות נקבות. צעירות, מבוגרות, בשלות, רזות, שמנות, בלונדיניות ושחורות. לא חסרות נשים שמחפשות כמוהו קצת תשומת-לב ואהבה חולפת. שיחה אינטימית במונית תוביל טיק-טק למיטה. הוא לא ביישן ולא פראייר. כשהוא רגוע ונקי, יש לו פה עם נשים.

נקישות נשמעו בדלת. הוא לא שם לב שאלה לא הנקישות המוסכמות ופתח אותה חופשי ומאושר. ארבעה בלשים פרצו פנימה והתנפלו עליו. אחד הראה לו תג, שני קפץ עליו, שלישי שאל, "אתה יהושע שוורץ?" והרביעי לא חיכה לתשובה, אלא שאג בתוך אוזנו, "אתה עצור באשמת שוד!"

משום-מה, באמצע ההמולה נזכר באביו ניצול השואה. לאדם המריר הזה, שאף פעם לא ידע לשמוח, היה משפט קבוע שהשחיל בכל שיחה: "הטרגדיות הכי גדולות נופלות על הבן-אדם כשמזג האוויר יפה." כהוכחה ציין בקול נכאים שהביא לך חשק להתאבד, שאת משפחתו אספו לגטו לודז' ביום אביב יפהפה ושטוף שמש. כשהגיע האביב הבא, רק הוא שרד מכל המשפחה.

אבא צדק, חשב יהושע. ניתן לסמוך על מזלו שיאכזב אותו ברגע היפה ביותר בחייו. כוס אומו, איך הגיעו אליו? שבוע עבר מאז הפריצה. אפילו לקירות לא סיפר מה עשה. שתק כמו דג. הוא נאבק בשוטרים שניסו לכבול אותו. "יא בני-זונות, אתם שוברים לי ת'יד," צעק.

"אז שים ת'פרוטזות ש'ך מאחורי הגב." בלש תוקפן הכניע אותו בברכייה לבטנו.

דמותה של מירי הסתמנה בכניסה למטבח. מיטל ולימור צמודות לשמלתה מבועתות ופנינית צורחת בזרועותיה. פיה נפער בתדהמה ופנינית כמעט נפלה מידיה.

"מה אתם עושים פה? מי אתם?" לחשה, חנוקה מפחד.

"משטרה."

"התבלבלתם בבן-אדם," גמגמה, "זה בטח חיים פרץ," נידבה את אחד השכנים והצביעה לכיוון הרצפה, "הוא גר קומה למטה."

חוש פנימי לחש ליהושע שהוא מסובך עד צוואר, שאלישע הסגיר אותו ושגורלו שוב דרך עליו. אותו חוש אמר לו שאין לו מה להפסיד ושהוא כל-כך שונא את עצמו על טיפשותו עד שמגיעות לו מכות רצח. לפיכך נגח במפתיע בראש הכי קרוב אליו. הבלש שחטף את הנגיחה האדירה בפניו התמוטט לרצפה.

הם כיסחו אותו בדיוק כמו שרצה. מטר אגרופים שניתך על כל חלק בגופו קיפל אותו עד שנפל. הוא שכב על הרצפה והגן על פניו בידיים כבולות בשעה שהם בעטו בו באכזריות וזיינו לו ת'צורה - תמונה שתיחרט באלבום הזיכרונות המשפחתי יחד עם הצרחות של בנותיו וזעקות הסירנה של מירי, שלקולן הורידו אותו בבעיטות ארבע קומות וגררו אותו לניידת החונה למטה. אינסטינקטיבית נדדו עיניו לחלונות הדירה של אלישע. שתי צלליות זזו שם, ומיד נטרקו שלבי התריס בחבטה. לבו נפל. הוא צדק. המלשן, ההומו, המזדיין בתחת פתח עליו. הוא הולך לבית-סוהר. לא. מזלו לא יכול להיות כל-כך רע. המשטרה לא מטומטמת עד כדי כך שתוותר על פורץ כספות מקצוען, תמורת חובבן!

הם המשיכו לכסח אותו בניידת כל הדרך מחולון עד למשטרת רמת גן, ושם זרקו אותו לתא מעצר. מוכה וחבול שכב על הרצפה המטונפת וסירב להיכנע למציאות המסתערת עליו. הוא ימות ולא יודה באשמה. זאת מילה שלו מול מילה של אלישע. אין עדים לפשע והכול לטובתו. לו יש שם אשכנזי - יהושע שוורץ. אבל אלישע שאמנם מכונה ד"ר כספת, מחביא שם משפחה מזרחי: סודאי. כולו אלישע סודאי. לו אין עבר פלילי, לאלישע צריך להקים ארכיון פרטי. למי המשטרה תאמין, לעבריין מועד או לפועל קשה-יום ששירת בצבא ומשלם כמו חמור מִסים למדינה? הוא יגיד שאלישע מעליל עליו. שהוא מכסה על מישהו אחר ומפיל את האשמה עליו. הוא יגיד שהוא לא מכיר אותו בכלל. רק שלום-שלום בשכונה. אולי בכלל יבחר בזכות השתיקה.

אחרי חמש שעות בתא המעצר, נזכרו בו. שוטר הוציא אותו מאפלולית התא לאור הבוהק של יומן התחנה בכניסה וכבל את ידיו, "שב כאן עד שיקראו לך! התחנה היום בבלגן אללה-יוסתור. אבל אתה לא ממהר לשום מקום. נכון?"

הוא ישב על הספסל, פניו מנופחות מהמכות, והרגיש את לחייו ממשיכות לצמוח לרוחב ולגובה עד שכיסו את עיניו כפרגולה והפכו אותן לסדקים צרים, אבל גם מבעדם הבחין שתחנת המשטרה הומה עצורים, אזרחים ושוטרים. דלת הכניסה נפתחה כל רגע ומצעד של פסולת אנושית עבר בה כסרט נע. שוטר הוביל קבוצת זונות לדלפק. "נזירות מהבורסה," הכריז בקול רם וקרץ ליומנאי, "יש תא וי.אי.פי בשביל צדיקות?"

"נסדר משהו," החזיר לו היומנאי קריצה ושאג לחלל, "שוש. קבלה!"

צֶפֶּלין בדמות אישה עם מדים הופיע במסדרון. "הגיעו עוד ארבע נזירות," אמר השוטר, "קחי אותם לתא של השרמוטות."

בעודו מדבר נפתחה דלת הכניסה ונכנסו שני עצורים כבולים, מלווים בבלשים. מיד אחריהם נפתחה הדלת שוב ואישה שמנה הכריזה בזעקות שבר שמישהו כייס לה את הארנק ברחוב ז'בוטינסקי.

בתוך כל המהומה, החליט יהושע, שנשכח על הספסל, להסתפק בחוויות שצבר עד כה ולברוח. הוא הסתיר את אזיקיו בשולי החולצה שלו וקם. דבוק לקיר החל להחליק לאורכו בכיוון היציאה, צעד ועוד צעד. הדלת הייתה כל-כך קרובה...

"לאן ת'חושב שת'הולך?" אחד מהבלשים שכיסחו אותו הופיע משום מקום. "אתה מנסה לברוח?" סטר על פניו הכואבות, "אתה רוצה להכשיל שוטרים בתפקיד?" המשיך הבלש הסדיסט לתופף עליו. "ותגיד תודה שאני לא פותח לך תיק על ניסיון בריחה."

באמת תודה רבה. מיד אחרי המסאז' הקוסמטי הנוסף נכבל לספסל. "עכשיו אם תברח, תיקח ת'ספסל איתך. שתוכל לנוח בדרך," צחק הבלש בפניו.

התמונה שלו רץ ברחובות קשור לספסל ומדי פעם עוצר ונח עליו, לא העלתה אפילו בדל חיוך על שפתיו.

"אין לך הומור עצמי," פסק הבלש באכזבה, "אבל זאת הצרה האחרונה שלך, כי גם חופש אין לך."

יהושע הגיע למסקנה שבדיחות שוטרים כואבות יותר מאלימותם.

פקד בודד חיכה לו בחדר, על שולחנו ערימת ניירות. "בוא, כנס," הזמין אותו בחביבות. "כנס. כנס. אל תעליב אותנו. אסולין סיפר לי שאתה לא אוהב את האירוח שלנו. כנס. אל תתבייש. שב!" הורה על הכיסא מולו. "מה שלומך?"

יהושע הדליק סיגריה, מתחבט עם ידיו הכבולות, ולא ענה.

"תקשיב חבוב," אמר הפקד באדיבות, "בוא נדבר תכל'ס. המשחק שלך נגמר."

"איזה משחק?" שאל בקשיחות.

"עזוב אותך מפוזות. בוא, אני מדבר איתך כמו אח," רכן הפקד מעבר לשולחן, "אתה בטח שואל את עצמך מה אתה עושה במשטרת רמת גן. אז ככה... שלשום בערב תפסנו את אלישע סודאי, המכונה ד"ר כספת, במהלך פריצה למלטשת יהלומים. פה, ברמת גן, מאה מטר מהתחנה..."

לרגע השתבש קו השמיעה שלו בגלל סופה שהשתוללה במערכת עצביו. בתוך אוזניו שמע קולות צפירה וצרחות שחפים. דמו געש. במי בחר כשותף? חולה נפש! לו ייקח חצי חיים לבזבז מה שגנב, והקלפטומן הזה לא התאפק שישה ימים. "אלישע היה גיבור גדול עד שתפסנו אותו על חם," המשיך הפקד בעלילה, "אבל ברגע שהבין שאנחנו עומדים לצרף לו את כל התיקים ולסגור אותו לאיזה עשר שנים, קיבל שכל והחליט לחזור למוטב... מה שאני מנסה להסביר לך, זה שאלישע החליט מרצונו הטוב והחופשי להסגיר את שותפיו."

"אני שותף?" הצביע על עצמו בחוסר אמון. "הוא מדבר עליי?"

"עליך, עליו, על ההוא… על כולם," הפקד לא התרשם מהצגת החף מפשע שלו, "רק בשביל השותפים של אלישע צריך לבנות כלא חדש."

"אני רוצה עורך-דין." איך הגיעו לגרונו זכוכיות?

"תיקח! זכותך המלאה. אבל אל תבנה על הזוּלָה שהחבאת מתחת למזרון. אחרי שעצרו אותך, בא צוות אחר ותפס את השלל בארגז המצעים. תגיד תודה שלא עצרנו גם את אשתך."

באמת, תודה רבה. והוא קיווה שמירי גילתה תושייה, מצאה את הכסף והיהלומים וסילקה אותם מחוץ לבית. הרי היא פיקחית כמו שדה ויודעת לחבר אחד ועוד אחד. אם הוא לא עובד כבר שבוע והמקרר מפוצץ מאוכל, שלא לדבר על זה שנתן לה אלפיים שקל ביד ואמר לה לקנות בגדים לעצמה ולבנות, מה זה אומר? שהוא זכה במפעל הפיס? כעס מעורב באכזבה תקף אותו. הפרה. השמנה. הבטטה. מה קרה? היה לה קשה להזיז את התחת השמן שלה ולחפש קצת? או שהיה לה דחוף לחזור לטלוויזיה? למה דווקא כשהוא צריך אותה, נעלמה הסקרנות המזוינת שלה? שום דבר לא יעזור, הוא והמזל יתנהלו לנצח בקווים מקבילים.

"כדאי לך להודות," שידל אותו הפקד להיכנס לבית-סוהר מרצונו החופשי, "אם תודה נבקש מאסר קצר. אין לך עבר פלילי. זאת מעידה ראשונה שלך. ולנו... לנו יש לב. אנחנו לא חזירים. אבל אם תמשיך להכחיש, תגיע לבית-משפט ושם תחטוף את הזרג חזק. שופטים שונאים לנהל משפטים."

"זאת לא העבודה שלהם במקרה?" שאל בקול יבש.

"נכון," צחק הפקד, "אבל כנראה הם לא אוהבים אותה. לך תבין אותם. לשופטים יש תכונה... איך אני יסביר לך... כשהם חושדים שהעצור מבזבז את זמנם היקר, הם משתוללים בגזר-דין ונהיים נקמנים. בקיצור, לא כדאי לך ליפול להם בידיים כשהם עצבניים. אז מה אתה אומר, מודה או לא מודה?"

"לא מודה," סינן יהושע, "לא מודה בשום דבר."

מיד אחר-כך נלקח בניידת לבית-המעצר אבו כביר. ומאבו כביר פחד אפילו מבחוץ. בית-המעצר שכן בטווח יריקה מביתו, חולש בכל גודלו על הצומת המרכזי המפריד בין יפו לחולון. מדי יום הוא עובר שם פעמיים לפחות. חומות הענק, גדרות התיל, הצריחים המאוישים בסוהרים חמושים והמבנה העצום שנבנה לגובה הספיקו כדי להשתיק כל מחשבה על פשע, אם אי-פעם בכלל עלו במוחו מחשבות כאלה. עכשיו הוא בפנים, וריח של ליזול ממלא את נשימתו. הוא התיר את שרוכי נעליו ונתן אותם ליומנאי יחד עם חגורת מכנסיו והכסף שבכיסו. סוהר הוביל אותו דרך פרוזדור ארוך למדרגות. "כוס אומו," קילל הסוהר, "בא לי למות כשאני רואה מדרגות. כל היום אני עולה-יורד, עולה-יורד, עם צרור מפתחות ששוקל יותר ממני."

יהושע שתק. הצרות של הסוהר בהחלט לא נגעו ללבו. חסרות לו צרות משלו? הכלאי לא התרשם מחוסר שיתוף הפעולה והמשיך לפטפט במרץ ולקשקש במפתחות בעודם עולים במדרגות. "בגלל המדרגות המחורבנות האלה נדפק לי הגב. נשבע לך, מפה אני יוצא עם מינימום שלושים אחוז נכות... בגלל זה אני אוהב את בית-המשפט. שם יש מעליות ויש גם אקשן. השופטים האלה כלים רציניים, אני אומר לך, טיק-טק והם זורקים את המוּשְט לים."

בקומה השלישית פנו שמאלה לפרוזדור ארוך ולבן, זרוע בכלובי ענק ובתוכם עצורים שנדבקו לסורגים כשעבר. הסוהר פתח כלוב אחד והצביע פנימה. "תעשה חיים!" אמר, ונעלם. הוא שמע את שקשוק מפתחותיו המתרחקים, ידע בוודאות שנזרק לכוכב עוין ובדידות עצומה לפתה את לבו. ריבונו של עולם, כמה עמוק הבן-אדם יכול ליפול?

בתא גדול, על דרגשים חשופים ואפורים, נדחסו עשרים נרקומנים זה על זה ורבו על ענן סמיך שעלה מנייר כסף בוער. באוויר התאבכו שלל ריחות דוחים, ריח צואה ושתן, ריחם העבש של המשתמשים ומעל כולם ריחו השרוף והמחליא של הקוק פרסי המותך. בחור בדמות של עטלף עם משקפיים התעופף לעברו ונחת לו על האף. "יש'ך משהו קטן בשבילי?" לחש בתחינה, "בחייאת אימ'שך. אני הולך למות מקריז."

"אין לי שום דבר. עוף ממני!" דחף את שלד האדם בסלידה. הנרקומן הזה הסריח כמו נבלה. בגדיו היו מטונפים אבל מקור הצחנה הראשי בקע מלועו. באור הניאון הבוהק ראה יהושע את עבודת השטן של הסמים. בשלב מצער כלשהו בחייו החליטו החניכיים להתגרש מהשיניים וברחו לתוך החך, חושפות בנסיגתן שן כן שן לא וריח פה של יצור הניזון מחולדות.

חלוש ומדוכא השתרע יהושע על דרגש פנוי מול השירותים ועצם את עיניו. לשם מה לפקוח אותן? בחושך לא רואים שעל האסלה בשירותים הפתוחים יושב עצור ערבי, מחרבן בנחת, ובה-בעת קושר את זרועו ומזריק. כל הלילה נותרו האורות דלוקים בתא והעצורים שאיבדו את ממד הזמן ריכלו ועישנו ללא הרף את הסם. אדי הקוק הפרסי גרמו לו כאבי ראש ובחילות קשות. הוא לא הצליח לישון. כל רגע זינק ממיטתו ורץ לשירותים להקיא את נשמתו. כשהובל בבוקר לבית-משפט נראה מסומם, מלוכלך והוזה. השופט הביט עליו מכס גבוה בהבעת מיאוס, וכששמע שהמשטרה מבקשת רק שמונה ימי מעצר, הוסיף ברוחב לב יומיים נוספים על חשבונו ורק אחר-כך שאל אותו, "מודה או לא מודה?"

עוד לא בא וכבר הלך. הד פטישו של השופט הדהד בתוך ראשו עד משטרת רמת גן. הפעם נכחו בחדר שלושה בלשים כולל הפקד שחקר אותו אתמול. אבל גולת הכותרת: אלישע יושב לו רגל על רגל כמו גמד זדוני על פטרייה, מפריח עיגולי עשן מסיגריה ומפטפט בידידות רבה עם חבריו החדשים לובשי המדים. מעולם לא שנא כך מישהו. רגליו רעדו מרוב רצון לבעוט בפרצוף הזחוח ולרסק אותו. התאפק בכל כוחו. הפגנת אלימות רק תזיק לו. מוטב שיפנה למצפונו. אלישע יודע שמחכות לו בבית שלוש בנות קטנות. במוקדם או במאוחר יתעוררו רחמיו. אחרי הכול, הם שכנים.

הושיבו אותם זה מול זה והסירו את כבליו. "זה עימות מצולם," הודיע לו הפקד, "זה מגיע לבית-המשפט."

איזו בושה. יהושע התכופף כדי להסתיר את פניו מהמצלמה. הוא נראה כמו הומלס שהוציאו מפח אשפה, ואלישע טרי ורענן כסלרי שטוף. גופו העקום ארוז במקטורן סגול, תחתיו חולצה לבנה שחפתיה לבבות זהב, והוא כולו מדיף בשמים מארץ הדיוטי-פרי. וואלה יופי, חשב במרירות. אלישע בא מהבית אחרי מקלחת טובה וממשיך לזכות בתנאים של אח"מ, והוא זרוק עם עשרים נרקומנים במשתנה ציבורית.

"תתיישר!" נורתה הפקודה מפיו של הפקד. "כאן זה לא סטודיו לכלות. הסרט הזה הולך לשופט שצריך לראות את הפנים שלך כשאתה משקר."

טינתו גברה. איפה הצדק?

"יאללה, תשפוך!" טפח הפקד על שכם המלשן.

"טוב. אז ככה." אלישע הזדקף על כיסאו כמו תלמיד צייתן, החליף רגל ברגל ולגם מים צוננים. ניכר עליו שהסיטואציה אינה מביכה אותו או גורמת לו ייסורים. כנראה שכבר עבר עימותים עם שותפים אחרים והוא מתורגל ושולט בעניינים. מבע פניו היה רציני כשהחל לנאום כמו איזה פרופסור מזוין. "כמו שאתה יודע, תפסו אותי על חם, פורץ... איזה כספת. המשטרה הציעה לסגור את כל התיקים נגדי אם אסגיר את השותפים שלי, אנקה את המצפון שלי ואתחיל דרך חדשה…"

ההחלטה לא לנהוג באלימות התפוגגה. "תפסיק עם ההצגות! דרך חדשה! עאלק!" נחר בבוז.

אלישע הופתע מההתקפה והשתתק. יהושע פזל אליו ואמר בחצי פה, "הר עם הר לא נפגש. אבל בן-אדם עם בן-אדם נפגש."

"אתה מאיים על עד בתחנת משטרה?" צעק הבלש שמאחוריו ודפק לו כאפה בעורף. "חס וחלילה," הצביע יהושע על התקרה, "אלוהים יאיים עליכם בגלל הטעות שאתם עושים - מאמינים לפושע בדם ומענישים מסכן." מגיע לי, חשב יהושע במרירות, מי שאוכל אותה זה רק חפים מפשע כמוני ועבריינים קטנים. כאילו שהם לא יודעים על העבריינים הכבדים שמבקרים אצלו בבית באמצע הלילה ועושים איתו עסקים שחורים. על אלה אלישע לא ילשין גם אם ירסקו את הפרצוף המכוער שלו וירכיבו אותו הפוך.

אלישע הרכין את ראשו, ואז, כאילו מישהו מתח אותו מאחור עם קפיץ פתח את פיו. דיבורו הפך מהיר וקדחתני, צמוד לתמליל שכנראה כבר למד בעל-פה מרוב חזרות עליו דקלם כתוכי: "כשעצרו אותי ישבתי לילה שלם בתא המעצר וחשבתי עם עצמי מאיפה באתי, לאן הגעתי ובגלל מי. פעם הייתי בחור טוב. עבדתי מסגר. הראש שלי לא היה בשטויות. עבדתי, הבאתי הביתה משכורת קבועה. לא עשיר גדול, אבל מאושר... קיצור, בבוקר הבנתי את כל התמונה. הבנתי שדפקו אותי, שאני רק בורג קטן. פיתו אותי. הפילו אותי בפח. כן. אני יודע לפתוח כספות. אבל הפשע לא היה נולד בלי שאנשים כמוך ישתילו לי אותו בראש."

קרוב. כל-כך קרוב. פני השממית הקטנות. האיברים הזוויתיים שמתחננים לסידור חדש. יהושע שילב את ידיו בחוזקה עד שהרגיש שדמו נעצר. "תן לי להבין," חייך אליו חיוך דק, "אתה אומר שאחרי לילה שלם של מחשבות הבנת שאני דרדרתי אותך?"

"מה, לא ככה?" נפנף אלישע בידיו בהתרגשות ונראה כמו ברווז שמנסה להתעופף מהבריכה. "מי בא אליי? אתה באת אליי! מי דיבר איתי? אתה דיברת איתי! אני כולה טיילתי לי בשקט עם הבן שלי בעגלה, ואתה קפצת עליי מזיע עם הבגדים של העבודה והפלת עליי ת'אינפורמציה הזאתי. אני ידעתי שיש כספת בצהלה? לא ידעתי! אתה אמרת לי שעשית שם אינסטלציה ושמאחורי התמונה בסלון יש כספת 'בגודל של מקרר'," חיקה את קולו העבה של יהושע. "מה אני עשיתי? כולה פתחתי אותה בשבילך."

לא נראה שאלישע משתעמם אפילו לרגע מהחארטות של עצמו. התקווה שמצפונו של השטינקר יתעורר בשלב כלשהו מתה. חוט שפיות דקיק שיהושע נתלה עליו בעקשנות לאורך כל העימות נקרע. לבה שפעפעה בעורקיו הגיעה לסף הגלישה. לפתע נעלמו כולם מעיניו. החדר התמלא נקודות אדומות ובמרכזן ריצד ז'קט סגול. עיניהם באותו גובה, נעוצות אלה באלה, שלו ים סוער ומערבולות ושל אלישע חצופות ומתריסות.

לפתע זינק כברדלס מעבר לשולחן, תפס את הצוואר הדק והעדין כבמלקחיים, ולחץ. מהומה. מישהו קפץ עליו מאחור. אבל הוא הידק את לחיצתו ולא הרפה מטרפו. ידיו קיבלו חיים משלהן והצמיחו הרים וגבשושיות. יותר חזק! הפנים שמסביב לידיים החלו להתנפח. העיניים בלטו מהחורים והאישונים התרוצצו באימה בארובות. המשיך לטלטל את הראש שנחבט מצד לצד כמו ראש של בובה, מצפה שהבעת פחד המוות תתחלף כבר בהבעה ריקה. מרחוק שמע צעקות והרגיש כאבים עמומים בכתפיו, בראשו ובצלעותיו. מקרוב התגלגלו אישוניו של אלישע כמו קוביות שש-בש על הלוח. רק כשמכשיר קשר נופץ על גולגולתו ובקע את ראשו, הרפה סוף-סוף מהצוואר.

יהושע הובהל לבית-החולים חסר הכרה. הרופאים אבחנו זעזוע מוח, סדק בצלע הימנית ועשרות שטפי דם. כעבור שבוע הוחזר לאבו כביר, צולע וקירח, עשרה תפרים מעטרים את קרקפתו המגולחת, מציירים עליה ברק.

מצבו של אלישע, לעומת זאת, היה הרבה יותר חמור ומסובך. בינו לבין נכות תמידית עמדה חוליה אחת בעמוד השדרה שמעוצמת הלפיתה והטלטולים זזה ממקומה. האורתופדים הגיעו למסקנה שניסיונות להחזירה למקומה בניתוח, מסוכנות, ולכן חבשו אותו בגבס ממותניו עד צווארו והוא שכב כמומיה בבית לווינשטיין חצי שנה. יהושע, בהליך מזורז, נשפט לשש שנות מאסר. ארבע בעוון פריצה ושנתיים בעוון גרימת חבלה חמורה.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

בחורים טובים - שרה אנג'ל


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים