» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בנובמבר 2006       חזור

קליידוסקופ
מאת: חגי אברבוך

ההוצאה: קדמת עדן בחללית סחר, תוכנת בינה מלאכותית לומדת להקל על חיי הנוסעים - עד שהיא בוחרת לחזור בתשובה. בתל-אביב שבה דוהרים דינוזאורים בכביש המהיר, מחפש גבר צעיר אהבה, כשלצידו פֵיָה המדברת תנ"כית בלבד. זוג צעיר משתעשע בתוכנה המחשבת גימטריות - ומגלה סוד אפל המאיים על חייו. רב מזדקן לומד שמי שמתעניין בשדים, השדים מתעניינים בו חזרה... האם ניתן להשתמש בקומבינטוריקה כדי להרוג את יוספוס פלאביוס? מה בין חיילת צעירה ששכלה את אמה ובין מדרש עתיק מספר הזוהר? ואיזה משקה אלכוהולי חביב על השטן ואלוהים גם יחד?

שלושים ושניים סיפורים בקליידוסקופ, וכל אחד בורא נתיב משלו אל מציאות ישראלית, יהודית, או כזו שמעבר לזמן ולמקום. ענקים, אבירים ומכשפות, סוחרי חלל, מילואימניקים ונערי גבעות - הכל שולחים יד אל המופלא והקסום, מייחלים לנס - ומגלים לחרדתם שלכל נס יש מחיר.

סיפורו של חגי מתוך הספר: "קדמת עדן" זכה בפרס גפן למדע בדיוני - 2006.

חגי אברבוך, (1975), בעל תואר ראשון במוסיקולוגיה מאוניברסיטת בר-אילן, וסופר מד"ב ופנטסיה צעיר המתגורר כיום בירושלים, מנסה בכתיבתו להנגיד ולשלב במסגרת הז'אנר, להעצים אלמנטים מתוך ההתנגשות בין עולמות רוחניים שונים, ולרוב לשמור על הקלילות והקריצה, לעתים תוך משחק עם השפה עצמה תוך כוונה ליצור גיוון רב ככל האפשר. עשרים ושניים מן הסיפורים המופיעים בקובץ, ונקראים על שמות אותיות הא"ב, מהווים גורם מאחד באופן רופף, פזורים בין יתר היצירות ומובילים את הספר כולו ברצף הנע בין הקומי, הדרמטי והטראגי.

קליידוסקופ מאת: חגי אברבוך בהוצאת קדמת עדן, 250 עמודים.

מתוך הספר הסיפור: ר'
"ריאליזם," אומר יוני בבוז, "הוא אמנות הצגת המציאות דרך עיניהן של קרפדות, והקסם השורה על נוף שמציירת חפרפרת."

אני רואה את עיניו של אליק מצטמצמות. "זה ממילון השטן," הוא נועץ ביוני אצבע מאשימה, "אמברוז בירס."

יוני מתוודה על הגניבה הספרותית, אבל מתעקש שאימץ זאת כמוטו. אליק אומר שזו גישה שמובילה בסופו של דבר לפשטנות, ומכאן הויכוח על כתיבה פנטסטית עובר לטורים גבוהים.

אני יושב אתם בקפה הפינתי הקבוע ברחוב בן גוריון, נהנה מטעם הנוזל המריר, מענני הנוצה המרהיבים שבשמי הקיץ, מן העליבות הססגונית של קבצני הרחוב, מרשרוש שקיות הממתיק הקטנות.

כשיוני מצליח לומר לגמרי ברצינות, "דרקון זה לא רק סמל פאלי" אנחנו נשברים ומתחילים לצחוק. אפילו אני.

"אני יודע שאני קורא את הספרים האלה בתור מילוט," מסכם אליק, "וזאת לא סיבה מספיק טובה לכתוב אותם."

"הסיבה הטובה ביותר," מוחה יוני. הוא פונה אלי, "לפחות הפעם תסכים אתי במקום למשוך כתפיים ולחייך."

"הדיוּן," אני אומר, "בעיקר משעמם אותי."
"אורי לא קורא פנטסיה כמעט בכלל," מסביר יוני לבחורה שיושבת אתנו. היא די חדשה, אני לא זוכר את שמה, אבל מרקם תלתלי שערהּ הצבוע מושך את תשומת לבי. "רק כל מיני רומנים ישראליים מדכדכים על משפחות פולניות בורגניות."

הבחורה צוחקת, "אולי זה בשבילו מילוט" ולבי מחסיר פעימה, אבל אני ממשיך לחייך.
משלמים וקמים. יוני חוזר לחנות, הבחורה וחלק מהאחרים ממשיכים לכיוון הטיילת, ואני הולך עם אליק לכיוון אלנבי. אוויר חמצמץ ונעים של ראשית אחר הצהריים.

"למה באמת אתה חוזר לירושלים כל הזמן?" הוא שואל. "למה אי אפשר להשיג אותך כשאתה שם, ומה אתה כל הזמן סוחב בתיק שלך שכל כך כבד?"
אני מושך בכתפיי.

נפרדים, ואני ממשיך עוד כברת דרך, פונה באחת הסמטאות הצרות, הולך עד הסוף ומחכה שלא יהיה איש בסביבה. אני לוחץ על לוחית המתכת הזעירה שבקודקודי ועובר חזרה אל היקום שלי, ישר אל המעבדה.

בעד חלון הזכוכית הענק, אור שלוש השמשות אדמדם, עכור כמו קטיפה מאובקת, ומצב הרוח שלי מתדרדר כמעט מיד. הסוכנים האחרים לחוצים, המלך לחוץ, איסוף המידע לא מתקדם כמו שצריך, הפלישה לְעולם לא תהיה בקצב הזה. בעמדת היציאה אני מחזיר לפקידה את כל הכסף התל-אביבי. שומר לעצמי מטבע אחד של עשרה שקלים, אוהב את הקלילות שלו, את מגע שפתו המשוננת.

אני חושב שיפטרו אותי בקרוב. ניצלתי יותר מדי את היותי בורג קטן במערכת כדי לא לעשות כלום.

אני יוצא אל העיר, שפוף, הולך בין מגדלים אדירים של שיש שחוק שהולך ומתפורר; פתיתים לבנים ממלאים את האוויר, טעמם גרגרי. זחלי הענק המצחינים שוב באים לפרק את גוויות האורקים שבצידי הדרך. הפשיעה רק הולכת וגוברת, המיעוטים הורגים אלה את אלה, והמשטרה לא עושה דבר.

אצל המכשף בפינה אני קונה שני שיקויים שאמא צריכה בשביל השגרון. מטבעות הכסף הכבדים, המשחירים, מגרדים בידי. אני אלרגי אליהם. אלרגי לאלונים האדירים שהעיר מלאה בהם, אלרגי לדרקונים האפופים תמיד ריח פיח וזיעה ואלרגי לרוכביהם גסי הרוח.

אני חושב על הפלישה המתוכננת ונעשה לי רע. כשזה יקרה, לא יהיה לי לאן לברוח.

אני עושה סיבוב, כרגיל כשאני חוזר. מקווה שלא עוקבים אחרי. נכנס. עולה לקומה השניה.
שקט אצל המשורר. בגדי המשי שלו מטונפים, פניו הקשישות יגעות. הוא מחייך כשאני נכנס, מזהה אותי לפי צעדי, לוחץ את ידי. אנחנו מתיישבים, לוגמים יין בדבש. אחר כך הוא אומר, "תקריא לי," ואני נוטל את אחד הגווילים הדהויים המושלכים בחדר, וקורא לו מיצירותיו שכתב בתקופת שירותו כסוכן, לפני שהמלך ציווה לעקור את עיניו. השירים ספוגים בריח של צעצועי פלסטיק ואוטובוסים ומגפי ויניל. אני מסניף את השורות האלו וידי לא חדלות לרעוד. בסוף אני משתתק. הגעגוע קשה לי.

אני מניח את תיקי בעדינות על הקרקע, פותח אותו, שולף משם את גלגל השחייה שקניתי היום בתל-אביב, ומניח אותו בידיו. האצבעות הקשישות ממששות בחמדנות, בעצב. השקט הולך ומכביד.

"זה משם," אני אומר לבסוף כדי להגיד משהו. "זה עשוי מקלקר."
"ספר לי עוד," הוא לוחש, "על העיר האבודה שלי." ואני מתחיל לדבר, כדי להיזכר, כדי להימלט, כדי להישאר שפוי, וכך אני ממשיך, שעות, עד ששנינו הולכים שוב לאיבוד בעולם קסום של אספלט.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה לאור

קליידוסקופ - חגי אברבוך

ספרים מקור   ספרים תרגום  שירה  עיון חברה ובקורת  מדעי אדם וטבע  
ספרות לא בדיונית  ספרים ילדים נוער  מדריכים ומסעות  מודעות ורוחניות  ישראל וא"י  
ניהול שיווק וכלכלה  מחוץ לרצף  אומנות ועיצוב  כתבי עת  פנאי ואוכל