Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

בא מלבנון, בכל מקום שהם
מאת: מיכאל שיינפלד

ההוצאה:

ידיעות ספרים

מיכאל שיינפלד על הספר: "לא סתם נשלחת היד וכותבת רשמי לב. אין זה מקרי שאותיות ניגשות ופורטות מחשבות. מאחורי התיאור והקצב ישנה אמירה, אלומת אור המבקשת להאיר רגע חבוי, תחושה ממרתפי הזמן שחיכתה להירשם.

ביום חמישי, ה-17 באוגוסט 2006, כ"ג מנחם-אב תשס"ו, בשעת צהריים, אחרי שיחת פלוגה מסכמת, השתחררנו הביתה בתום שבועיים של לחימה, חיילי מילואים עייפים ומתגעגעים. בדרך הביתה, מביט על הדרך הנשקפת מחלון המכונית, עמוס הרהורים ומחשבות של ימים דחוסים וקשים, התרוצצו המחשבות בליבי.

כשהגעתי לביתי, עוד באותו הלילה, התחלתי לכתוב את שעבר עלינו באותם ימים ארוכים, המילים מושכות אותי עוד ועוד, עד שלוש לפנות בוקר

בא מלבנון, בכל מקום שהם
שתפו אותי

כך גם ביום שאחרי. חמישה ימים ברצף כתבתי את "בא מלבנון" מבטיח לעצמי לרשום את כל העוצמה שפגשתי, את כל רשמי הנפש ששרטט הזמן שהיינו שם, פלוגת חברים, בעומק לבנון. ידעתי: לא רק על המחדלים אכתוב, ואולי בעיקר לא עליהם. הבנתי: זכיתי להיות בימים משמעותיים במקומות חשובים, ברגעי אמת. וכל כך רציתי להאיר את התקופה הקשה הזאת גם באור שלא האירו זרקורים אחרים. אני, שראיתי מסביבי אנשים שעזבו אישה וילד ויצאו באמצע סעודת שבת כדי להתגייס כמה שיותר מהר ולצאת למשימות ; אני שראיתי את מפקדַי, אנשים שעברו מזמן את גיל ה"סדיר" והתנהלו בחוסן, באומץ, למדתי רבות על עם ישראל ועל שעותיו הקשות.

חשתי שצריך לספר גם את העוצמות, לכתוב על הכוחות שנתגלו בימים האחרונים, לא רק לחזור שוב ושוב על הטעויות והמחדלים. ידעתי: אני אכתוב על השבת שבה גויסנו ועל רגעי ההמתנה במקלט במטולה ועל הפצמ"רים שטוּוחו עלינו במארג' עיון ועל הפתק המרגש שמצאתי בדש הספרון שבכיסי, ממש במקרה, בעומק אויב. ידעתי, על השיחה שלפני הכניסה ללבנון אכתוב ועל הנס שהיה, על השבת במחנה הצבאי הלבנוני ועל המאמץ להשתלט על הפחד.

כך רשמתי, את שעבר עלינו, שעה שעה, יום אחר יום. נכון, אין כאן תקופה ארוכה רבת חודשים; נכון, הימים ספורים ואולי גם השעות. אך לפעמים די במקבץ רגעים מדויק כדי לסמן מטרה, לחשוף עוצמות חדשות וכיוון, ולהשמיעם ללב קשוב. להוליד התבוננות חדשה, של יחיד ושל עם, ברגעים שגורלם מוטל על הכף.

אני, כמי שעולמו הרוחני שאוב מבית המדרש, סיפורי מתובל מדי פעם בפסוקים ובלשונם, אך כל אלו לא נועדו לקישוט, גם הם היו עמנו שם, בדרכנו ללבנון, במדרגות של המחנה הצבאי, בהליכה הלילית תחת ירח מואר.

קובץ הסיפורים "בכל מקום שהם" שנכתב על רקע השרות הצבאי הסדיר של בן ישיבת הסדר ב"גולני", היה מונח לעריכה בהוצאת הספרים שעה שגויסתי למלחמה. והנה, כשכתבתי את "בא מלבנון", למרות מרחק הזמן שחלף מאז השרות הצבאי, חשתי שוב עד כמה הרגעים האנושיים הקטנים - הם אלו שבכוחם להפוך רגעים פשוטים לרגעים גדולים. מילה של חבר, מסע מפרך, זמן רצוף געגוע, כל אלו מרכיבים את עולמו של לובש המדים, עולם שכה מאפיין את החברה הישראלית כולה, ועושים אותו ייחודי ומרתק.

החלטנו לשדך את שני הספורים יחד, לספר אחד, שבו הם משלימים זה את זה."

מיכאל שיינפלד

מתוך הויקיפדיה: מלחמת לבנון השנייה הוא השם שניתן בציבור ובתקשורת הישראלית ללחימה שהתרחשה בלבנון ובצפון ישראל מאמצע יולי ועד אמצע אוגוסט 2006, מחטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חיזבאללה, דרך מבצע "שינוי כיוון", ועד הפסקת האש. המלחמה כללה התקפות של החיזבאללה על צה"ל ועל יישובים בישראל, ושל צבא ההגנה לישראל על החיזבאללה, על יישובים בלבנון ועל מטרות תשתית בלבנון. הממשלה לא אישרה לכנות את חילופי האש בשם "מלחמה" והם מכונים בפרסומים הרשמיים "מערכה".

סה"כ 81 ימים, מהם 33 ימים של לחימה אקטיבית (12 ביולי - 14 באוגוסט) ועוד 48 ימים של הפסקת אש עד ליציאת כל כוחות צה"ל מלבנון, למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר (14 באוגוסט - 1 באוקטובר).

מיקי שיינפלד הוא "גולנצ'יק" , בוגר משפטים ובוגר ישיבה. הדיאלקטיקה בין העולם החילוני והדתי היא המציאות היומיומית שלו. שיינפלד גדל בפתח-תקווה בבית דתי-לאומי. את שירותו הצבאי שילב עם לימוד תורה במסגרת של חמש שנים בישיבת הסדר.

קובץ סיפוריו הקצרים, בכל מקום שהם (שרואה אור מחדש בספר הנוכחי), יצא לראשונה בהוצאת מעליות, זכה להדים ולהצלחה מרשימה, ללא מערכת יחסי ציבור שיווק והפצה מקצועית, השמועה בדבר ספרו עברה מפה לאוזן ואלפי קוראים בציבור הדתי קראו והזדהו עמו. ספרו השני אבדות יצא לאור בפברואר 2006 אף הוא בידיעות ספרים.

בא מלבנון, בכל מקום שהם מאת מיכאל שיינפלד בהוצאת ידיעות ספרים, עריכה: יהושע גרינברג, עיצוב עטיפה: נאוי+שירה, 374 עמודים.

מתוך בא מלבנון,
סיפורה של פלחה"ן 724 במלחמת לבנון השנייה

שבת בבוקר. הטלית והסידור מונחים תחת ידי. עשרים לשבע, והתפילה החלה לפני עשר דקות. מה קרה הבוקר שהתקשיתי להתעורר, מושך מן השינה עוד ועוד? בדרך כלל מעיר אותי השעון המעורר בשש וחמישה ואני מזנק מן המיטה. והבוקר?

אצבעות ידי נחות על הידית. שני סיבובי מפתח זריזים, שיניו

נעות במגרעות המנעול. הדלת נפתחת באחת. פתק לבן מוארך נופל, משתלשל לרצפה. אני מתכופף להרימו.

נשימה מתפזרת כמו מנחשת מה יבוא. אני קורא:

חייל מילואים,
1. צו הקריאה האישי לא נמסר לך מאחר שביתך נמצא נעול. טופס זה משמש במקום צו קריאה אישי.
2. עליך להתייצב לשירות מילואים פעיל במקום המפגש של יחידתך, מיד.
אם לא יבואו לאסוף אותך, עליך להגיע בכוחות עצמך ליחידתך.
מפקד היחידה

[...]

בסוף התפילה שבנו אל מרכז הגיוס. הרבה חיילים נאספו שם בינתיים, אחדים מלוּוים בנשותיהם ובתינוק קטן המתרפק על צווארם. ראיתי בעיניהם את צער הפרֵדה. הקצין עבר בחצר והודיע, "עוד חמש דקות יוצא האוטובוס."

הגענו בזמן.

פגשתי שם את יואב. כמה שמחתי לראות פנים מוכרות. הוא שמע עוד בלילה את צלצולי הטלפון והבין. כל הלילה לא עצם עין. מחר הוא אמור לטוס עם כל המשפחה לבלגיה.

שתי נשים עברו במסדרון בית הספר שבו חיכינו. "צאתכם לשלום ותחזרו לשלום," אמרו, מציעות לנו ממתקים. סירבנו להן. "השם ישמור עליכם," הוסיפו.

התכווצתי.

אחרי כמה דקות עלינו לאוטובוס. אנשים נפרדו מבני משפחותיהם ועלו בשתיקה. במושבים שוחחו החיילים שנשלפו מבתיהם. כל אחד מספר את סיפורו, כיצד הודיעו לו שעליו להתייצב. גם יהודה בן שושן קיבל את ההודעה בלילה, ורק עכשיו בבוקר באו לאוספו מעֵלי. יש מי שהוציאו אותו באמצע סעודת השבת. אני בין היחידים שעד הבוקר לא ידעו דבר על הגיוס. שמחתי. ישנתי טוב הלילה, מי יודע כמה אזדקק לשינה בימים הקרובים. צער עלה בי שלא הסתייע בידי ללמוד אמש לפני שהלכתי לישון. חשבתי לעצמי, אלמד מחר בצהריים, והנה אני כאן. כשארזתי, אספתי עמי את מסכת סוטה, אולי אלמד בזמנים הריקים. הגענו בלימודנו לפרק שמיני. אולי אמצא זמן.

האוטובוס נסע מנומנם. ניסיתי להניח ראש ולעצום עין. לעתים הצלחתי. באחת מחניות הביניים התפללנו מנחה. אחרי שהורדנו קבוצת חיילים ברגבים ובאליָקים המשכנו ליעדנו. הימ"חים שלנו נמצאים בפילון. לשם הגענו לפנות ערב.

בעמדת רישום עשוית פח עמדנו, מול שני חיילים עייפים מדפדפים בקלסרים, מוצאים את שמותינו ומאמתים פרטים.

חתמנו שהגענו והמתַנו שייקחו אותנו מכאן.

קצינת הקישור אמרה שחיילי הגדוד נרשמו במשך כל הלילה ונסעו עם הציוד לרגבים. כולם כבר מתאמנים, אנחנו בין האחרונים שהגיעו. אי ודאות. לאן ניסע עכשיו?

"הפלוגה ברגבים," אמרה שוב הקצינה.

רגבים? היינו שם לפני שלוש שעות.

"משם הם נוסעים לאליקים, ללינה ולהמשך אימונים," הוסיפה.

אליקים? הרי גם שם היינו בצהריים. בשביל מה הגענו עד כאן?

מבין האוטובוסים הגיח אדם גבה קומה והתקרב לעברנו. מרשים היה במראהו, מבעו רציני ועם זאת מחויך. "שלום," פנה אלינו, "אני המח"ט החדש שלכם."

החיילים התנפלו עליו בשאלות.

מה המשימה? למה הקפיצו אותנו בשבת? נכנסים ללבנון? לכמה זמן התגייסנו? מה המשימה של החטיבה?

המח"ט חיכה שמטח השאלות יחלוף, חייך ואמר, "אנחנו נכנסים עמוק פנימה, מגלחים איזה שטח בלבנון, וחוזרים. שיהיה בהצלחה לכולנו," והלך.

בלילה הגיעה הפלוגה לאליקים. אני כבר הייתי שם, מחכה לכולם אחרי שעליתי על טרמפ מפילון.

עוד קודם שהם הגיעו הלכתי אני לבית הכנסת הסמוך לשער הבסיס. התיישבתי על ספסל עץ חורק. מחשבות רצו בי ללא סדר. תמיד באנו לכאן להתאמן לפני תעסוקה מבצעית, והפעם? בבסיס הסתובבו המוני חיילים. אנשי מילואים שהוקפצו ושעתידים לעלות לצפון, למלחמה. רעד קל עבר בי. החששות ביקשו להידפק על דלתות נפשי. מיהרתי לפתוח את מסכת סוטה. אולי יהיה בלימוד כדי להרגיע ולהשקיט מהבלבול שאחז בי.

כשנכנסו חברי הפלוגה הבדלנו. עמדנו סביב לבימת בית הכנסת. אור הסתכסך בפתילות נר קלוע. "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלַיִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן... כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא...."

עשבי בשמים עברו מיד ליד. שאפתי מן הריח אל תוכי. הושטתי אצבעות ידי קדימה, אור נפל עליהן, נוגע.

החזרתי את הספר שבו למדתי למדף ויצאתי מבית הכנסת, יורד אל אוהלי הפלוגה.

"הספקתם להתאמן היום?" שאלתי את דורון.

"איפסנו נשקים, זהו. לא הפסדת יותר מדי. אמרו שמחר יתחילו אימונים אינטנסיביים יותר."

"יודעים מה התפקיד של הגדוד במלחמה?" "לא אמרו לנו עדיין כלום, רק שאנחנו נכנסים. יותר מזה - כלום."

הדי פחד הכו בי, ובכל זאת, השמחה לראות את החברים ריככה את התחושות. סוף סוף פנים מוכרות. עכשיו כולנו יחד.

עשר שנים אנחנו יחד באותה פלוגה. נפגשים פעם בשנה לאימון או לתעסוקה מבצעית. מגוונים הם אנשי הפלוגה שאליה אני שייך, חצייה בני ישיבות שבסוף שירותם בגולני עברו קורס חבלה, חצייה לוחמי פלוגת חיל הנדסה יוצאי יחידות שונות. על אף הפערים, השנים ביחד קירבו בינינו ומפעם לפעם גדלה הקִרבה. ואם דרכה של שגרה לקרב על אחת כמה וכמה - מלחמה. בשנה האחרונה הצטרפו פנים חדשות. חיילים שהשתחררו לפני שנתיים וזה להם שירות מילואים ראשון. משב רוח צעירה הם מביאים עמם, רוח נעורים שצחוק יש בה ושמחה קלילה, מרפדים הם את שיחותיהם בסיפורים מן הסדיר. לא פעם ישבתי סמוך אליהם באוטובוס. צחקתי למשמע שיחתם. הכול קליל, זורם, שמח. עוד אין עליהם מועקת דאגה.

גם קצין חדש יש לנו למחלקה. איתמר, תנועותיו נמרצות, חיוך דרך קבע על שפתיו ובכל זאת אין הוא גורע מרצינותו. כיפה גדולה לראשו, לא פעם מטעים דבריו בדברי לימודו.

הגעתי מאוחר. ציוד לא היה לי. לא נשק ולא קיטבג. פניתי לשי פלבר הרס"פ, ביקשתי ממנו שידאג לי. אמר, תחפש את ברבי הנהג, קח ממנו את הציוד שלו. הוא לא נכנס.

טוב היה שהשגתי ציוד. לא לכולם היו אפוד ונשק. בימ"חים אין די ציוד לכל הלוחמים. מי שהגיע אחרון נותר ללא ציוד והיה בכל אותם ימים "תומך לחימה". קיבלתי נשק וקיטבג והצטרפתי למחלקה.

רבע לתשע. מתכוננים לשינה. טענתי את הפלאפון והתקשרתי הביתה. הם נשמעו מודאגים. "בימים הקרובים אנחנו מתאמנים," אמרתי. "אין סיבה לדאגה."

בינתיים.

אחרי כמה שיחות עם חברים פניתי לישון. מחר יום אימונים עמוס. צריך לאגור כוחות.

בוקר יום ראשון מפוזר, ממהר, מנסים להשלים חוסרים בציוד. לי אין שכפ"צ. לא יודע איך אשיג. אומרים שיש הרבה בעיות. גם בִּרכיות אין לכולם, אולי כל אחד יקבל אחת. אולי תבוא תובלתית בצהריים עם ציוד נוסף. אולי לא.

המחלקה נאספת לתדריך שלפני ירידה לשטח. אני פוגש את כולם. את שיפוני, שחזר באמצע טיול באיטליה מיד כששמע את ההודעה על הצו המיוחד, את שניצקי ואת אפשטיין, את מור, עידו, הרטוב, חגי, את אריאל ואת עידן, הסמל.

איתמר מציג בפנינו את סדר התנועה המחלקתית, מזכיר לנו את חלוקת הכיתות בתוך המחלקה. אני מרכז מבטי בדף שעליו שִרטט את תרשים ההליכה ומחפש את שמי. הנה אני, בקצה הדף, הולך כמעט אחרון, בטור הימני, לפנֵי אריאל ואחרי דורון. כמה דקות אחר כך אנחנו עולים לאוטובוס ממוזג ונוסעים לשטח. כשהדלתות נפתחות, סמוך למטווחים, מתנפל עלינו החום. "לפחות זה לא צאלים," אחד אומר, מזכיר לנו שהיינו אמורים להיות ממש עכשיו באימון בדרום הרחוק, אם לא היתה פורצת המלחמה בצפון. "בתקופה הזאת צאלים זה גיהנום," מוסיף. ואחרי שעתיים של תרגולות אנחנו ממהרים לצִלִייה, לארוחת צהריים. אני לוגם מים קרים. בדרך חזרה מהמטווחים איתמר מספר סיפורי צדיקים. מספר גם על מופתים מימי הבבא סאלי. על נס שנעשה במקווה הטהרה ועל מי גשמים שירדו באמצע הקיץ.

בערב, אחרי תרגולים נוספים, הפלוגה נאספת באחת הכיתות בבסיס. אריק המ"פ מפרט את הפקודה, את משימת הפלוגה בימים הקרובים. מולנו מפת הגִזרה. כולנו מביטים בו דרוכים.

"לא יצא לי לומר שלום לכולם, אז קודם כול שלום," הוא פותח. "אני שמח לראות שכמעט כל הפלוגה הגיעה. אני יודע שגיוס בשבת לא תמיד הולך חלק, אבל הנה אנחנו כאן. קיבלנו משימות, ואני בטוח שנבצע אותן על הצד הטוב ביותר. עכשיו תסתכלו כולם במפה, אני רוצה שתכירו את הגזרה שבה נפעל."

הוא מוליך אותנו בשלוחת החמאמיס, ברכס המשקיף על אל חיאם, מאורת חיזבאללה רצינית, מספר על תפקיד החטיבה כולה ועל תפקידה של הפלוגה שלנו בהשתלטות על בתים בקליאה עם מגמה להמשך. "תדריך מפורט יותר יעבירו לכם מפקדי המחלקות, אני רק רוצה להרגיע אתכם שהתפישה בצבא עכשיו היא לא להכניס מיד כוח חי"ר לכפר, אלא רק אחרי שנכנסים עם די 9 וטנקים ומיישרים את השטח, לא כמו שהיה בבינת ג'ביל. זהו. שאלות?"

אור מסתנן דרך יריעות האוהל ומעיר אותנו לבוקר שני באליקים. אחרי ארוחת בוקר קלה אנחנו יורדים רגלית לאזור המטווחים. שוב מתַרגלים סדר תנועה מחלקתי. כל אחד צריך להכיר את ההולך לפניו, מצדדיו ומאחוריו; לזהות את גובה הצללית ואת דרך הילוכו. הקוצים שורטים בנו ללא רחם. איתמר אומר שזה טוב כי בלבנון השטח דומה. הקוצים ננעצים ברגליים והברכיים מתכסות נקודות אדומות. אני שולף קוץ עקשן ומחפש את השביל שסלל קודמי והנמיך בו את גובה הקוצים.

אנחנו מתקדמים, כל המחלקה, אל קטע חשוף באמצע שדה הקוצים. נעצרים. "למי יש אתי חפירה?"

שניים מוציאים.

האדמה כאן קשה ועיקשת.

איתמר מסביר לנו כמה עקרונות לחפירת שוחה. ומוזר כי פתאום זהו לא שבוע שדאות, לא משחק משעשע של התחבאות מפני אויב מבוים. "אתם רואים? כדאי להתחיל קודם עם המסגרת, לחפור בצדדים, ואז נוח יותר להעמיק, למוטט את העפר שבאמצע." האת מונף באוויר וננעץ באדמה קשה, מפזר חול ושאלות: מה יקרה אם כשנלך שם בלילה, נאלץ לחפור שוחות במהירות? מה אם האדמה שם תסרב להיבקע, את החפירה יישבר ונישאר חשופים בעומק האויב?

איתמר משיב לבנימין את האת השבור.

"למישהו יש את אחר?"

תוך כדי הליכה למטווחים עידן אומר לי לחתום על R.P.G כשנגיע למאהל.

"מה R.P.G?" אני שואל אותו, "בחיים לא יריתי R.P.G."

"לא משנה. תחתום. יהיה בסדר."

מה יהיה בסדר?

גם את הנשק החליפו לי למקוצר. שוב אני יורד למטווחים, לאפס את הרובה.

בין מטווח למטווח אני מתקשר לרב סבּתו ומבקש את ברכתו. אני נרגש לדבר עמו. נוצר את מילותיו בלבי, מקשיב לעצתו.

באמצע שיעור על הסתוות בשטח מסמן לנו הסמ"פ לעלות לטיולית ולחזור לבסיס. "לא הספקתי הכול," ממלמל הקצין שמעביר לנו את השיעור. אין ברירה, מסמנים לו בידיים נכנעות.

שוב אנחנו בבסיס. אחרי ארוחת צהריים הולכת כל הפלוגה לשיעור תודעת אויב במבנה שמול חדר האוכל. בדרך לשם מדווח שדרן טלוויזיה על פגיעת קטיושה בחיפה. יש נזק עצום למבנה, הרבה נפגעים. אנחנו נכנסים לכיתה ומתיישבים.

חיילת נמוכה מחכה לשקט. מדי פעם מישהו זורק הלצה. חייל מאחת הפלוגות האחרות שעולות מחר לצפון חלף על פנינו בכניסה לבניין, אמר שלא כדאי להיכנס לשיעור הזה. "יוצאים ממנו הרבה יותר מודאגים ממה שנכנסים אליו."

"אני יכולה להתחיל?"

היא מספרת על החיזבאללה. על ההתחמשות בשנים האחרונות, על הצורך בשינוי התפישה, ההבנה שלפנינו ארגון מאומן וממומן, בעל אמצעים ויכולות. על הקיר הלבן רצה מצגת. אנחנו רואים צילומים שנאספו. מחיצות בטון וכלי נ"ט. שטחי אימון ונשק מתקדם. היא מספרת על מטענים שבהם הם מרבים להשתמש. "יכול להיות שתתקלו גם במטענים על עצים או בכניסה לבית. לפעמים הם מניחים רימון עם נצרה משוחררת בתוך כוס זכוכית, וכשאתם פותחים את הדלת הכוס נופלת ומתנפצת, הנִצרה משתחררת והרימון מתפוצץ."

אני מדמיין את הפיצוץ ומתכווץ.

אנחנו מקשיבים לה. היא מראה סרטון שנתפס אצל אחד מלוחמי חיזבאללה. מראה תמונות מהשטח שבו הם נפרשים. לאט לאט פוחתות ההערות. כשהשיעור נגמר הסמ"פ נעמד, אומר, "אין פה כוונה להפחיד אתכם. השיעור הזה רק מראה את האיומים שעומדים לפנינו. יש לנו את היכולת להתמודד איתם."

ולמה למרות דבריו אנחנו יוצאים מהכיתה שקטים?

הקצינים הולכים לקבל פקודת מבצע. אנחנו עוברים על הציוד בפעם המאה. אני לוקח מפלבר שלוש פצצות וח"נות. מניח אותן על המיטה. אין מנשא מתאים. חתמתי על מנשא חי"ר.

אני מתקשר הביתה. "כן, אנחנו עדיין באליקים. לא יודעים עדיין לאן הולכים מכאן, כנראה משהו על הגבול. לא פנימה, לא. בטוח שלא."

ההקפצה בשבת ציירה בבית תמונה לא קלה. קשה לשנות אותה.

"מה אתה מספר להורים שלך?" אני שואל את דורון בתוך האוהל, מתיישב על המיטה, מוציא מהתיק את קופסת העוגיות שהבאתי מהבית ומכניס אליו את הבגדים המלוכלכים.

"אני אומר להם שאנחנו על הגבול במטולה, בסיורים."

"כן? ולמה בדיוק לא תוכל לדבר איתם כמה ימים אם אתה בסיורים?"

הוא פוסק לרגע מלקשור חוט נוסף של אִבטוח באפוד ומביט בי, "כי לא רוצים שיִראו מאיפה יש הרבה שיחות ויבינו שיש שם חיילים. כמו שקרה בכפר גלעדי."

אני שותק. הדאגה בקולה של אמא לא מניחה לי. מה אעשה? מה אומר להם? איזה חלקי אמת ארכיב כך שלא ירגישו בחלקי השקר? "מחלקה אחת, מחוץ לאוהל עכשיו!" צעקה שולפת אותנו מעיסוקינו. אנחנו יוצאים בזריזות, נאספים.

"תקשיבו, מחלקה אחת," איתמר אומר ופניו אחרות, "שינוי משימה. כנראה נשתלט על הרכס המערבי, נתפוס בתים בכפר קליאה, ולא נלך לכיוון אל חיאם כמו שהיינו אמורים. אנחנו יוצאים מחר בלילה ולכן חשוב לי שנתרגל עכשיו גם תנועות לילה, דבר שעוד לא עשינו. אל תדאגו, לא נעייף אתכם. נצא לשטח לחצי שעה, ארבעים דקות, לא יותר. תהיו כאן כולם עם הציוד עליכם תוך חמש דקות."

לילה. מי יזהה דמויות בחשֵכה? שני טורי חיילים נבלעים בסבך יער עלטה. מי יעיף מבט עייף אל משקפתו ויבחין בנו, מחלקה אטית מתהלכת? שוב אריאל מעביר לי התפקדות ואני ממשיך את מרוץ הספרות קדימה, אל דורון, הוא אל הרטוב ואז שניצקי ואדם דרך שיפוני עד לאפשטיין ולאיתמר. גם עכשיו כבד המשא על כתפי, אם כי מעט נוח יותר. אולי קרירות הערב נוטלת אחד משישים במשא, אולי ההרגל מקשיח את גבי, ואולי מקלה הידיעה שבעוד עשר דקות נתפזר לאוהלינו ונשקע אל שינה משכיחה, לפני יום אשר מי יודע מה יהיה באחריתו.

כשאנחנו חוזרים אל הבסיס ועוברים בעמדת הש"ג, עומד שם נער צעיר בלבוש חרדי, בידו האחת שקית גדולה ובשנייה הוא מגיש לנו ספרון תהילים קטן.

"השם יברך אתכם," הוא ממלמל לחיילים הלוקחים את הספרונים.

"תודה," אני אומר לו ומכניס את הספרון לתוך כיס חולצתי.

"תחזרו לשלום," אני שומע אותו מאחורי גבי, ושוב מכה בי החולשה, זו שבאה אחרי איחולי מלחמה.

ליד חדר האוכל נאסף המון חיילים. מוסיקה רועשת, אורות, ריקודים. אני ממשיך אל האוהלים. אחרי מקלחת מהירה אני נערך לשינה. במרכז האוהל, על עמוד בטון, נערמו ספרוני תהילים רבים. חלקם נפלו על הרצפה. שלי נותר בכיס חולצתי, זו שהנחתי מעל האפוד סמוך למיטתי. הברגת נורה מכבה את היום ואת מחול התחושות הרודף.

יום שלישי, עוד מעט צהריים. כל הבוקר קיפלנו ציוד וכעת הנהג מגביר את קול הרדיו. מבזקי מלחמה. ירי קטיושות על יישובים בצפון, קרב חיילים שגבה מחיר נורא. איני יודע אם להקשיב להמשך החדשות או לא. בין כך ובין כך אני מתבונן בדרך. כמה מרגיעה היא הנסיעה. גלישה קלה חולשת על נופים של ארץ שאנשיה טובים ואדמתה רוויה ולעתים עייפות תוקפת עד שנאספים בניה אל אוטובוס עם מבזקי מלחמה ומוצאים שוב כוחות שלא הכירו בהם, ונוסעים למעלה, אל גבול התחושות והדעת.

כמה תחושות וכמה דעת נדחסות במקלט לבי באותן שעות אטיות.

"כשאנחנו מגיעים לקיבוץ נאסוף את הפלאפונים. כל מי שרוצה לדבר עם הבית - זה הזמן."

פחד מכה בי. בהוראה קטנה הכול נעשה פתאום ממשי.

צליל חיוג.

"הלו, אמא?"

קול דואג, דרוך לשמוע מה אומַר.

"אני לא אוכל לדבר איתכם בימים הקרובים," אני אומר, וחש כיצד המילים האחרונות נבלעות בגרוני. אני עוצר לרגע ומתאפק, מוסיף הסבר, שספק אם בכוחו לשכנע.

קולה של אמא נחלש. נעצב.

האם רעד קולי לרגע? האם הרגישה ברעידתו?

"אל תדאגו. אני מאה אחוז. המצב רוח טוב. אני מרגיש מצוין." אני מכריח את עצמי להישמע נינוח.

"תשמור על עצמך."

מה היה ספוג שם בקולה?

כמה יש לנו לומר זה לזו. כמה אסור לומר עכשיו.

שיחות קצרות. אני מדבר עם המשפחה, עם חבר קרוב. מחנק. מילים שנבררות פתאום אחרת. ופתאום לכל מילה צל, שובל אפשרויות, פרשנויות שאיש אינו מעז לפענח.

אני מכבה את הפלאפון, חש כיצד גם בי משהו כבה.

חונים ברחבה ליד הדשא הגדול בגדות. משמאל התיאטרון. עץ אדיר צמרת ניצב מאחוריו, תפרחת צהובה מעטרת אותו כצעיף צבעוני המשוך על ראש רענן. אנחנו פוסעים אל האולם מימין. נכנסים ומניחים אפודים סמוך לקיר. תחושת בהילות. כבר רבע לחמש ועם חשכה פנינו מועדות אל הלבנון. כמה מטעה הקיבוץ היפה הזה, הדשא הקצוץ, מתקני המשחקים; כמה מטעה הוא הטרקטור החולף לידי, צעיר נוסע בו, גופייה לגופו, והוא מתבונן בנו במלאכתנו הזריזה. כמה מטעה צחוק הילד, כרוך אחר אמו החולפת לידנו, מביטה בנו בדאגה ובנה שואל לפתע, "אמא, למה באו לכאן כל כך הרבה חיילים?"

בדשא מסדרי מחלוקת לפני יציאה. מחלקים שקיות מים. שתי מימיות לא תספקנה. פותחים מנות קרב ומחלקים בינינו את התכולה. "קח חלווה, זה טוב. הרבה אנרגיה. כן, גם טונה, גם סוכר."

ליד השירותים תור ארוך. בכיורים אנשים ממלאים מים. ומדוע למרות התור הארוך, לא נכנס אף לא חייל אחד לשירותי הנכים?

מסדר מהיר, חטוף. "כמו שאמרתי, אנחנו נכנסים הלילה," איתמר אומר ומשהו בנו נדרך, "שעת יציאה - שמונה וחצי במטולה. זה אומר שבשבע אנחנו על אוטובוסים וזזים מכאן. עכשיו רבע לשש, בשש וחצי מסדר ציוד. כל מה שאתם יוצאים איתו - עליכם. אפודים, פק"לים, כל מה שאתם צריכים לארבעים ושמונה שעות. יש סיכוי שנישאר יותר, אבל אז אספקה תביא לנו אוכל ומים. שאלות?"

שתיקה.

"הגיעו תיקים שהפלוגה קנתה במקום המנשאים הצה"ליים. עוזי, קח אחד לפק"ל חבלה. שיינפלד, את הפצצות שים שם. צריך עוד אחד שייקח בתיק אוכל ומים. מתנדב? יפה, שניצקי. תחבור גם אתה לאחד התיקים. קח מפלבר."

התפזרות מהירה, התארגנות זריזה. ידיים מלפפות שרכים, איזולירבנד שחור מסתיר אבזמים שעלולים להבהיק בלילה. הכול משחיר. מישהו עובר וצובע את קתות הרובים הלבנות בתרסיס חום. פאוץ' נפתח באפוד, אני מכניס אליו נייר טואלט, מעט אוכל - פירות יבשים, חלווה, קופסת טונה; תוחב שקית שבתוכה סידור ושתי משניות. אומרים שיהיה זמן ללמוד בשהות בבתים באל קליאה. בגב האפוד: רשת הסוואה - מי יודע אם לא נצטרך להסתוות בלילה בשטח, אולי לכסות חלון הפונה לרחוב; שק פק"ל, שקית מים שני ליטרים, קשית יוצאת ממנה, כך שאוּכל לשתות מהפִּייה תוך כדי הליכה. אני הולך אל הכיורים, ממלא מים במימיות ובשקית. בודק בדרכִּי מה עוד צריך ליומיים הקרובים. שואל את דורון מה עלי להוסיף. אין לו הרבה לחדש. מה צריך אדם לארוז לארבעים ושמונה שעות בארץ אויב?

הניידים נאספים. התחושות מתערבבות בי, מועקה והקלה כאחת.

שש ושלוש עשרה דקות. אני חולץ נעליים, מאוורר רגליים לפני ימים שבהם הן לא תצאנה מנעלי הצבא הכבדות. שופך אבקת פוּנגימוֹן לנעליים. עוד מהסדיר הכרתי את יתרונותיה של האבקה במלחמת זיעת המסע. שוב אצבעותי מהדקות את השרוכים האינסופיים שבנעל הצבאית. אני הולך לשירותים ואז ניגש למסדר.

איתמר מחלק לנו מספרי ברזל. "שכל אחד יזכור טוב את המספר שלו. קדימה, מספרי ברזל להתפקד," הוא אומר, ואנחנו, איש איש בתורו, צועקים את המספר שקיבלנו. אני תשע. מחפש בזה רמז ולא מוצא.

"בואו תתקרבו," הוא אומר. פורש מפה על הדשא. מסביבנו המולת מסדרים של מחלקות אחרות. האופק מלא חיילים מתרוצצים. באים והולכים, מכאן לשם, צועקים וקושרים, מעמיסים ורצים. "אתם רואים," אצבעו מורה על תחתית המפה, "כאן מטולה," עובר איתה על קו הגבול. "אנחנו יוצאים מהשער פה, הולכים בציר הזה, ככה, עד שמגיעים לאל קליאה," אצבעו הולכת במסלול הליכתנו, מורה לנו כיוון.

"כמה קילומטרים זה יוצא?"

"שבע בערך."

הנהון ראשים.

"הפלס"ר נתפסים כאן, בבתים שבאזור הזה, אחריהם אנחנו, אחר כך הפלנ"ט."

"מה התוכנית שלנו?"

"להיכנס לבתים שם באל קליאה ולאבטח את הציר הלוגיסטי של האוגדה, כדי שתוכל לנוע לכיוון אל חיאם מצפון."

"כמה בתים תופסת הפלוגה?"

"כנראה כל מחלקה בית. זה לא בטוח. זה דברים שיִתבררו בשטח."

"יש מידע מודיעיני על חיזבאללה בשטח?"

"יש כמה ידיעות על חוליות באזור שראו בלילה האחרון, אבל זה מידע שאמור לזרום תוך כדי תנועה."

"איזה עוד כוחות יהיו שם?"

"מלווה אותנו חטיבת טנקים. יש גם ירי ארטילרי מאתמול על אל חיאם, שזה האיום העיקרי שלנו - חוליות נ"ט שיפגעו בנו ממזרח."

הוא ממתין לשאלות נוספות, וכשאלו לא באות, הוא ממשיך. "אנחנו נלך רוב הזמן בסדר תנועה של שני טורים, וכשנוכל נפרוס לשניים לפנים. לכן אני רוצה שמיד בסוף הדברים שלי כל מפקד כיתה יסדר שוב את הכיתה שלו וכל אחד יֵדע בדיוק איפה הוא ממוקם. אנחנו הולכים בלילה ואסור לנו לאבד אחד את השני. זה הכי חשוב נכון לעכשיו, יש? אפשטיין? נדיב? עידו? יופי. עוזי, הפק"ל חבלה אצלך? הכיתה של עידו היא חוליית פריצה בינתיים. אולי אם יהיו לנו כמה דקות, נתרגל עכשיו כניסה לבית. מי מחפה על מי ולאיזה כיוון, מי נכנס ומתי. אני מקווה שכל אחד סגור על הציוד שלו. אני לא מתכוון לבדוק לכם מים במימיות ואוכל. סומך עליכם. לי יש עכשיו קפ"ק שתיים, אחר כך נראה אם יש לנו זמן לתרגול אחרון ונצא."

כך ישבנו על הדשא תחת העץ הגדול שפרחים צהובים נושרים ממנו ללא הרף - מעגל חיילים, מפה גדולה מונחת במרכז. הרכסים נראים בה אפורים וחשוכים. הנה בתי הכפר, חריצי העמק, נתיב ההתקדמות. עינינו פוסעות במסלול תנועתנו. מביטים במפה בשתיקה, כל אחד אוסף מחשבותיו אל תוכו. הפרחים נושרים מן העץ שמצל עלינו, כוכבים צהובים על המפה, מסמנים ומנבאים מקומות סכנה. ובקצה הדשא, על נדנדה רחוקה וחורקת, שני חיילים במדים - כמו החיים עצמם - מתנדנדים מצד לצד.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

בא מלבנון, בכל מקום שהם - מיכאל שיינפלד


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים