» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2006       חזור

פלטרו ואני
מאת: חואן רמון חימנס
Platero Y Yo - Juan Ramon Jimenez

ההוצאה: כרמל שמו של חתן פרס נובל, המשורר והסופר הספרדי חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס, נקשר אחת ולתמיד בדמותו של החמור פְּלָטֶרוֹ, אחד משני הגיבורים הראשיים ביצירה פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי. הספר המתאר את מערכת היחסים בין חמור כפרי לבין משורר האוהב אותו אהבת נפש אינו רק ספרו המפורסם ביותר של יוצרו הדגול – פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי הוא אחד מנכסיה החשובים ביותר של ספרות ספרד במאה העשרים. המשורר והסופר חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס (1881-1958) הוא מגדולי היוצרים הספרדים במחצית הראשונה של המאה העשרים, ועל מכלול יצירתו הוענק לו בשנת 1956 פרס נובל לספרות.

חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס פרסם את מקום הולדתו, הכפר האנדלוסי מוֹגֵר, בסדרת קטעים על משורר צעיר ועל חמורו. פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי (1914-1917) הוא אחת היצירות הקלסיות של ספרות ספרד המודרנית.

פלטרו ואני התפרסם בעברית לראשונה בשנת 1963 בהוצאת עם עובד בתרגום עמנואל אולסבנגר, ובאיוריה של איריס שוויצר, וכך נכתב אז על גב הספר:

פלטרו הוא חמור, שותף נאמן לאדונו-חברו בשמחותיו וביגונותיו, וכן שותף גם אדונו-חברו לחוויותיו שלו, של פלטרו, ושניהם כאחד, עיניהם פקוחות ואזניהם קשובות לכל המתרחש בכפר הספרדי הקטן ובחיי תושביו, ואף למה שלא תמיד נראה לעין, אבל נראה ללב.

עמנואל אולסבנגר 1888-1961, הידוע בעיקר בזכות תרגומיו מלשונות רבות: "הקומדיה האלוהית" של דנטה מאיטלקית, "שירי גיטה" מגרמנית, "שירת הודו" מסנסקריט, "פלטרו ואני" מספרדית, "מוקשי בנשי" מיפנית, "עולמו הקטן של דון קאמילו" מאיטלקית וספרי בדיחות ליידיש, הוא האיש האחראי במסגרת עבודתו כשליח קרן היסוד והסוכנות היהודית, על עליית הקהילה הנידחת של בני קוצ'ין מהודו לישראל.

לתרגום הנוכחי מצורפת אחרית דבר מאת יוצרו, המשורר רמי סערי.

פלטרו ואני בתרגומו של רמי סערי, הוצאת כרמל, איורים: זהבית כרמל, עימוד ועיצוב העטיפה: צבי אורגד, 144 עמודים, כריכה קשה, בליווי הערות.

באדיבות כרמל הפרקים הראשונים
ואחרית דבר מאת רמי סערי

פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי
(אלגיה אנדלוסית)
1916-1907

לזכר
אָגֶדִילְיָה
הַמְשֻׁגַּעַת הַמִּסְכֵּנָה מֵרְחוֹב הַשֶּׁמֶשׁ
שֶׁנָּהֲגָה לִשְׁלֹח לִי תּוּתִים וְצִפָּרְנִים
[ההערה שלהלן נכתבה למבחר מקובץ של פרקי "פְּלָטֶרוֹ ואני",
שראה אור במדריד בסוף דצמבר של שנת 1914:

הֶעָרָה לִמְבֻגָּרִים
שֶׁיִּקְרְאוּ אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה לִילָדִים
הַסֵּפֶר הַקָּצָר הַזֶּה, שֶׁשִּׂמְחָה וְעַצְבוּת הֵן תְּאוֹמוֹת בּוֹ, מַמָּשׁ כְּמוֹ אָזְנָיו שֶׁל פְּלָטֶרוֹ, נִכְתַּב לְ... מֵאַיִן לִי לָדַעַת לְמִי?!... לְמִי שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִים, אֲנַחְנוּ, הַמְשׁוֹרְרִים הַלִּירִיִּים... עַכְשָׁו, שֶׁהוּא מְיֹעָד לִילָדִים, אֵינִי מוֹסִיף לוֹ וְאֵינִי גּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אַף פְּסִיק. כַּמָּה טוֹב!

"בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְלָדִים - אוֹמֵר נוֹבַלִיס - קַיָּם תּוֹר זָהָב". וּבְכֵן, אֶל אוֹתוֹ תּוֹר זָהָב, שֶׁכָּמוֹהוּ כְּאִי רוּחָנִי אֲשֶׁר צָנַח מִן הַשָּׁמַיִם, יוֹצֵא לִבּוֹ שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר, וְשָׁם הוּא מְבַלֶּה כֹּה בִּנְעִימִים עַד כִּי תְּשׁוּקָתוֹ הָעַזָּה בְּיוֹתֵר הִיא לֹא לְהֵאָלֵץ לִנְטֹשׁ אוֹתוֹ לָעַד.

אִי שֶׁל חֶסֶד, שֶׁל רַעֲנַנּוּת וְשֶׁל אֹשֶׁר, תּוֹר הַזָּהָב שֶׁל הַיְלָדִים; שֶׁתָּמִיד אֶמְצָא אוֹתְךָ בְּחַיַּי, בְּיַם הָאֵבֶל; וְשֶׁמַּשַּׁב רוּחֲךָ יַעֲנִיק לִי אֶת הַנֵּבֶל שֶׁלּוֹ, גָּבוֹהַּ וְלִפְעָמִים נְטוּל פֵּשֶׁר, זֵהֶה לְסִלְסוּל הָעֶפְרוֹנִי בַּשֶּׁמֶשׁ הַצְּחוֹרָה שֶׁל הַשַּׁחַר!

הַמְשׁוֹרֵר.
מַדְרִיד, 1914.]

פלטרו
פְּלָטֶרוֹ הוא בספרדית שם כולל
לסוג מסוים של חמורים שצבעם כסוף.

פְּלָטֶרוֹ קָטָן, שָׂעִיר וְרַךְ; כֹּה עָנֹג מִבַּחוּץ, שֶׁנִּדְמֶה כִּי כֻּלּוֹ מִצֶּמֶר-גֶּפֶן, בְּלִי עֲצָמוֹת. רַק מַרְאוֹת הַפֶּחָמִים שֶׁל עֵינָיו נוֹקְשׁוֹת כְּמוֹ שְׁתֵּי חִפּוּשִׁיּוֹת מִבְּדֹלַח שָׁחֹר.

אֲנִי מֵנִיחַ לוֹ חָפְשִׁי, וְהוּא הוֹלֵךְ לָאָחוּ, וְחָטְמוֹ מְלַטֵּף אֶת הַפְּרָחִים הַקְּטַנִּים, הַוְּרֻדִּים, הַתְּכֻלִּים וְהַזְּהֻבִּים, בְּרַכּוּת, בִּנְגִיעָה קַלִּילָה... אֲנִי קוֹרֵא לוֹ בְּמֶתֶק: "פְּלָטֶרוֹ?" וְהוּא בָּא אֵלַי בִּדְהָרֹנֶת עַלִּיזָה, דּוֹמֶה שֶׁהוּא צוֹחֵק כְּצִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים...

הוּא אוֹכֵל אֶת כָּל מַה שֶּׁאֲנִי נוֹתֵן לוֹ. הוּא אוֹהֵב תַּפּוּזִים, מַנְדָּרִינוֹת, עִנְּבֵי מוּסְקָט - כֻּלָּם בְּצֶבַע הָעִנְבָּר - תְּאֵנִים סְגֻלּוֹת שֶׁטִּפּוֹת דְּבַשׁ צְלוּלוֹת נִגָּרוֹת מֵהֶן...

הוּא עָדִין וְחָבִיב כְּמוֹ יֶלֶד, כְּמוֹ יַלְדָּה… אַךְ תּוֹכוֹ חָזָק וְקָשֶׁה כְּאֶבֶן. כְּשֶׁאֲנִי רוֹכֵב עָלָיו בִּימֵי רִאשׁוֹן בַּסִּמְטָאוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הָעֲיָרָה, עוֹבְדֵי הָאֲדָמָה, הַלְּבוּשִׁים לְלֹא רְבָב וּמְטַיְּלִים נִנּוֹחִים, מִתְבּוֹנְנִים בּוֹ וְאוֹמְרִים:

- הוּא עָשׂוּי מִפְּלָדָה...
אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. מִפְּלָדָה וּמִכֶּסֶף יָרֵחַ, בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.

II פַּרְפָּרִים לְבָנִים
הַלַּיְלָה יוֹרֵד, עַרְפִלִּי וְסָגֹל. זַהֲרוּרִים בְּצִבְעֵי חֶלְמִית וְיֶרֶק מִשְׁתַּהִים עֲדַיִן מֵאֲחוֹרֵי צְרִיחַ הַכְּנֵסִיָּה. הַדֶּרֶךְ עוֹלָה, עֲתִירַת צְלָלִים, צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים, נִיחוֹחֵי עֵשֶׂב, שִׁירִים, עֲיֵפוּת וְעֶרְגָּה. לְפֶתַע, גֶּבֶר אַפְלוּלִי, כּוֹבַע לְרֹאשׁוֹ וּפִגְיוֹן בְּיָדוֹ, מֵאִיר אֶת פָּנָיו הַמְכֹעָרִים בְּאֹדֶם אוֹר הַסִּיגָר, יוֹרֵד אֵלֵינוּ מִצְּרִיף עָלוּב, אָבוּד בֵּין שַׂקֵּי פֶּחָם. פְּלָטֶרוֹ נִבְהָל.
- יֵשׁ לְךָ מַשֶּׁהוּ בַּסַּל?
-
- תִּרְאֶה... פַּרְפָּרִים לְבָנִים...
הַגֶּבֶר רוֹצֶה לִנְעֹץ אֶת פִּגְיוֹן הַבַּרְזֶל בְּאַמְתַּחְתִּי, וַאֲנִי אֵינֶנִּי עוֹצֵר בַּעֲדוֹ. אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַצְּרוֹר, וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה מְאוּמָה. וּמַעֲדַן הַמְּלָכִים מִתְעוֹפֵף, חָפְשִׁי וּמְשֻׁחְרָר, בְּלִי לְשַׁלֵּם אֶת חֶלְקוֹ לַמּוֹכְסִים...

III מִשְׂחָקִים בְּרֶדֶת הַלַּיְלָה
כַּאֲשֶׁר עִם דִּמְדּוּמֵי-הָעֶרֶב פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי נִכְנָסִים לָעֲיָרָה, מִצְטַמְרְרִים מִקֹּר, בַּחֹשֶׁךְ הַסָּגֹל שֶׁל הַסִּמְטָה הָעֲלוּבָה הַמּוֹבִילָה אֶל הַנָּהָר הַיָּבֵשׁ, הַיְלָדִים הָעֲנִיִּים מְשַׂחֲקִים: מַבְהִילִים זֶה אֶת זֶה, מַעֲמִידִים פְּנֵי קַבְּצָנִים. אֶחָד חוֹבֵשׁ שַׂק עַל רֹאשׁוֹ, אַחֵר אוֹמֵר שֶׁהוּא עִוֵּר, שְׁלִישִׁי עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ פִּסֵּחַ...

אַחַר-כָּךְ, בְּאוֹתָהּ תְּמוּרָה פִּתְאוֹמִית שֶׁל הַיַּלְדוּת, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נַעֲלַיִם לְרַגְלֵיהֶם וּבְגָדִים לְגוּפָם, וְכֵיוָן שֶׁאִמּוֹתֵיהֶם, רַק הֵן יוֹדְעוֹת אֵיךְ, נָתְנוּ לָהֶם מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל, הַיְלָדִים חוֹשְׁבִים אֶת עַצְמָם לִנְסִיכִים:
- לְאַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ שָׁעוֹן מִכֶּסֶף.
- וּלְשֶׁלִּי יֵשׁ סוּס.
- הה- וּלְשֶׁלִּי רוֹבֶה.
שָׁעוֹן שֶׁיָּעִיר עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר, רוֹבֶה שֶׁלֹּא יָמִית אֶת הָרָעָב, סוּס שֶׁיִּשָּׂא אֶל הָעֲלִיבוּת...

וְאָז, הַמַּעְגָּל. בְּקֶרֶב רָאשִׁים שְׁחֹרִים כֹּה רַבִּים יַלְדָּה זָרָה, הַמְדַבֶּרֶת אַחֶרֶת, אַחְיָנִיתוֹ שֶׁל "הַצִּפּוֹר הַיְרֻקָּה" , קוֹלָהּ קָלוּשׁ, כְּמוֹ נִימַת בְּדֹלַח מֵימִי בָּאַפְלוּלִית, שָׁרָה בְּהַטְעָמָה, כִּנְסִיכָה:

אֲנִי הָאַלְמָנָההההה הַקְּטַנָּההההה
שֶׁל הָרוֹזֵן מֵאוֹרֶההההה

...כֵּן, כֵּן! שִׁירוּ, זַמְּרוּ, יְלָדִים עֲנִיִּים! תֵּכֶף, כְּשֶׁשַּׁחַר נְעוּרֵיכֶם יַפְצִיעַ, הָאָבִיב יַבְהִיל אֶתְכֶם, כְּמוֹ קַבְּצָן, מְחֻפָּשׂ לַחֹרֶף.
- קָדִימָה, פְּלָטֶרוֹ...

IV לִקּוּי הַחַמָּה
מִבְּלִי מֵשִׂים תָּחַבְנוּ אֶת יָדֵינוּ לְכִיסֵינוּ, וְהַמֵּצַח חָשׁ מַשַּׁב רוּחַ קַל שֶׁל צֵל רַעֲנָן, כְּמוֹ זֶה שֶׁמַּרְגִּישִׁים כַּאֲשֶׁר נִכְנָסִים לְחֹרֶשׁ אֳרָנִים עָבֹת. הַתַּרְנְגוֹלוֹת הִתְאַסְּפוּ לַחְסוֹת עַל חַוְקֵי לוּלָן הַמּוּגָן, בְּזוֹ אַחַר זוֹ. מִסָּבִיב הִקְדִּיר הַשָּׂדֶה אֶת הַיֶּרֶק שֶׁלּוֹ, כְּמִתְכַּסֶּה בַּפָּרֹכֶת הַסְּגֻלָּה שֶׁל הַמִּזְבֵּחַ הָרָאשִׁי. הַיָּם הָרָחוֹק נִרְאָה לָבָן, וְכוֹכָבִים אֲחָדִים הֵאִירוּ, חִוְּרִים. אֵיךְ הֶחְלִיפוּ הַגַּגּוֹת הַשְּׁטוּחִים שֶׁל הַבָּתִּים לֹבֶן בְּלֹבֶן בַּהַדְרָגָה! אָנוּ שֶׁעָמַדְנוּ עֲלֵיהֶם צָעַקְנוּ זֶה לַזֶּה חָכְמוֹת אוֹ הֲבָלִים, וְנַעֲשֵׂינוּ קְטַנִּים וַאֲפֵלִים בַּדְּמָמָה הַדַּקָּה שֶׁיָּרְדָה עִם לִקּוּי הַחַמָּה.

הִבַּטְנוּ עַל הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַד לַכֹּל: מִשְׁקְפוֹת תֵּאַטְרוֹן, מִשְׁקֶפֶת לִטְוָח אָרֹךְ, בַּקְבּוּק, זְכוּכִית מְעֻשֶּׁנֶת; וּמִכָּל הָעֲבָרִים: מִן הַמִּצְפֶּה, מִמַּדְרֵגוֹת הֶחָצֵר, מֵחַלּוֹן הָאָסָם, מִשִּׂבְכַת הַפַּטְיוֹ, מִבַּעַד לִזְגוּגִיּוֹתֶיהָ, פְּסֵיפַס אַרְגָּמָן וְכָחֹל...

כְּשֶׁהִסְתַּתְּרָה הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁרֶגַע קֹדֶם לָכֵן הִכְפִּילָה, שִׁלְּשָׁה וְהֶעֱצִימָה פִּי מֵאָה כָּל דָּבָר וְדָבָר, מְשַׁוָּה לוֹ מַרְאֶה גָּדוֹל וְטוֹב יוֹתֵר בְּמִקְלַעַת אוֹר וְזָהָב, עַכְשָׁו, בְּלִי הַתַּחֲלוּפָה הָאִטִּית שֶׁל דִּמְדּוּמִי הָעֶרֶב, הִשְׁאִירָה אֶת הַכֹּל עָנִי וַעֲרִירִי, כִּמְמִירָה בַּהַתְחָלָה אוּנְקְיָה אוּנְקְיָה וְאַחַר-כָּךְ אֶת הַכֶּסֶף כֻּלּוֹ בִּנְחֹשֶׁת. הָעֲיָרָה כְּמוֹ נֶהֶפְכָה לְמַטְבֵּעַ פָּעוּט, חָלוּד, נְטוּל כָּל עֵרֶךְ. כַּמָּה עֲצוּבִים וּקְטַנִּים הָרְחוֹבוֹת, הַכִּכָּרוֹת, הַמִּגְדָּל, שְׁבִילֵי הֶהָרִים!

פְּלָטֶרוֹ נִרְאָה שָׁם בֶּחָצֵר חֲמוֹר אֲמִתִּי פָּחוֹת, שׁוֹנֶה וּמְצֻמָּק; חֲמוֹר אַחֵר...

V צְמַרְמֹרֶת קֹר
הַיָּרֵחַ בָּא אִתָּנוּ, גָּדוֹל, עָגֹל, טָהוֹר. בְּכָרֵי-הַדֶּשֶׁא הַמְנֻמְנָמִים נִרְאוֹת פֹּה וָשָׁם בִּמְטֻשְׁטַשׁ עִזִּים שְׁחֹרוֹת כָּלְשֶׁהֵן הָרוֹעוֹת בֵּין שִׂיחֵי הַפֶּטֶל... מִישֶׁהוּ מִסְתַּתֵּר חֶרֶשׁ-חֶרֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁאָנוּ עוֹבְרִים... שְׁקֵדִיָּה אַדִּירָה מִתַּמֶּרֶת מֵעַל לַגָּדֵר, מֻשְׁלֶגֶת פְּרִיחָה וְיָרֵחַ, צַמַּרְתָּהּ לוּטָה בְּעָנָן לָבָן, מְסוֹכֶכֶת עַל הַשְּׁבִיל הַזָּרוּעַ בְּכוֹכָבִים שֶׁל מַרְס... רֵיחַ תַּפּוּזִים חוֹדֵר... לַחוּת וְשֶׁקֶט... נְקִיק הַמְכַשֵּׁפוֹת...
- פְּלָטֶרוֹ, אֵיזֶה... קֹר! - פְּלָטֶרוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם בְּפַחְדּוֹ אוֹ בְּפַחְדִּי, דּוֹהֵר, נִכְנָס לְתוֹךְ הַפֶּלֶג, רוֹמֵס אֶת הַיָּרֵחַ וּמְנַתֵּץ אוֹתוֹ. כְּאִלּוּ נְחִיל שֶׁל וַרְדֵי בְּדֹלַח בְּהִירִים מִסְתַּבֵּךְ בְּדַהֲרָתוֹ, חָפֵץ לְעַכֵּב אוֹתוֹ...

וּפְּלָטֶרוֹ דּוֹהֵר בְּמַעֲלֵה הַגָּדָה, עַכּוּזוֹ מְכֻוָּץ כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ מְנַסֶּה לִתְפֹּס אוֹתוֹ, אַךְ הוּא כְּבָר חָשׁ אֶת הַחֲמִימוּת הָרַכָּה, שֶׁנִּדְמֶה כִּי לֹא תַּגִּיעַ אַף פַּעַם, אֶת חֲמִימוּת הָעֲיָרָה הַמִּתְקָרֶבֶת...

VI לָה מִיגָה
אִם תֵּלֵךְ, פְּלָטֶרוֹ, עִם שְׁאָר הַיְלָדִים לְלָה מִיגָה, תִּלְמַד אֶת הָאָלֶפְבֵּית וּתְשַׁרְבֵּט שִׁרְבּוּטִים. אוֹ-אָז תֵּדַע בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַחֲמוֹר מִצַּעֲצוּעֵי הַשַּׁעֲוָה - הַיָּדִיד שֶׁל בַּת-הַיָּם הַקְּטַנָּה, זֶה הַמּוֹפִיעַ מֻכְתָּר בְּזֵר פִּרְחֵי בַּד מִבַּעַד לַבְּדֹלַח שֶׁהִיא נִשְׁקֶפֶת מִמֶּנּוּ, כֻּלָּהּ וְרֻדָּה, גּוֹן בָּשָׂר וְזָהָב, וְהַיָּרֹק שֶׁהִיא בְּמֵיטָבָהּ בּוֹ - אָז תֵּדַע יוֹתֵר מִן הָרוֹפֵא וּמִן הַכֹּמֶר שֶׁל פַּלוֹס , פְּלָטֶרוֹ. אֲבָל אַף-עַל-פִּי שֶׁאַתָּה רַק בֶּן אַרְבַּע, אַתָּה גָּדוֹל כָּל כָּךְ וּמְסֻרְבָּל כָּל כָּךְ! עַל אֵיזֶה כִּסְאוֹן תֵּשֵׁב לְךָ שָׁם, עַל אֵיזֶה שֻׁלְחָן תִּכְתֹּב? אֵיזוֹ מַחְבֶּרֶת וְאֵיזֶה עֵט יַסְפִּיקוּ לְךָ? וְתַגִּיד, אֵיפָה בְּמַעְגַּל הַמַּקְהֵלָה אַתָּה תָּשִׁיר אֶת הַתְּפִלָּה?

לֹא. דוֹנְיָה דוֹמִיטִילָה - בִּלְבוּשׁ הַנְּזִירוּת הַסָּגֹל כָּל כֻּלּוֹ וּבוֹ שַׁרְשֶׁרֶת צְהֻבָּה כְּמוֹ זוֹ שֶׁל רֶיֶס מוֹכֵר הַדָּגִים - תַּחְזִיק אוֹתְךָ, אִם יִתְמַזֵּל מַזָּלְךָ, שְׁעָתַיִם עַל הַבִּרְכַּיִם בְּפִנָּה מִפִּנּוֹת חֲצַר עֲצֵי הַדֹּלֶב, אוֹ תַּצְלִיף עַל יָדֶיךָ בַּקָּנֶה הַיָּבֵשׁ הָאָרֹךְ שֶׁלָּהּ, אוֹ תֹּאכַל בְּעַצְמָהּ אֶת חַבּוּשֵׁי אֲרוּחַת-הָעֶשֶׂר שֶׁלְּךָ, אוֹ תַּצְמִיד נְיָר בּוֹעֵר מִתַּחַת לִזְנָבְךָ אוֹ תִּסְטֹר לְאָזְנֶיךָ, כָּךְ שֶׁיַּסְמִיקוּ וְיִלְהֲטוּ כְּמוֹ אָזְנָיו שֶׁל בֶּן הָאַפְסְנַאי כְּשֶׁעוֹמֵד לָרֶדֶת גֶּשֶׁם...

לֹא, פְּלָטֶרוֹ, לֹא. בּוֹא בִּמְקוֹם זֶה אִתִּי. אֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת הַפְּרָחִים וְאֶת הַכּוֹכָבִים. וְהֵם לֹא יִצְחֲקוּ עָלֶיךָ כְּמוֹ עַל יַלְדּוֹן טִפְּשׁוֹן, וְלֹא יִרְתְּמוּ אוֹתְךָ, כְּאִלּוּ הָיִיתָ מֵאֵלֶּה שֶׁהֵם קוֹרְאִים לָהֶם חֲמוֹרִים, בְּרִתְמָה שֶׁסְּבִיב עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת יֵשׁ אִפּוּר אִינְדִיגוֹ וְחַמְרָה, כְּמוֹ סְבִיב הָעֵינַיִם שֶׁל סִירוֹת הַנָּהָר, בְּרִתְמָה שֶׁשְּׁתֵּי אָזְנֶיהָ כְּפוּלוֹת בְּאָרְכָּן מֵאָזְנֶיךָ.

חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס
חמור יקר כמאור עיניים
מאת רמי סערי
שמו של חתן פרס נובל, המשורר והסופר הספרדי חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס, נקשר אחת ולתמיד בדמותו של החמור פְּלָטֶרוֹ, אחד משני הגיבורים הראשיים ביצירה "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי". ספר מלבב זה, המגולל את מערכת היחסים בין חמור כפרי לבין המשורר האוהב אותו אהבת נפש, איננו רק ספרו המפורסם ביותר של יוצרו, אלא גם אחד הספרים האוניברסליים ביותר בספרות שנכתבה בלשון הספרדית במאה העשרים. אף-על-פי-כן, ואולי דווקא משום כך, נפל פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי קורבן להצלחתו הגורפת. חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס עצמו מחא עוד בחייו נגד הקריאה השטחית ביצירה, קריאה שהשאירה את הספר ברמה הרדודה של קובץ אנקדוטות סנטימנטליות. העמודים הבאים מציעים לקוראים העברים של פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי אפשרות אחת מני רבות להיכרות עם חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס הדגול ועם כתיבתו העשירה, ולהבנת אחדים מן הרבדים בספר הפשוט והמורכב גם יחד.

חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס נולד בחצות הלילה שבין ה-23 וה-24 בדצמבר 1881 בכפר מוֹגֵר שבאַנְדָלוּסִיָּה (דרום ספרד). כבנם של הבנקאי וִיקְטוֹר חִימֵנֶס ואשתו פּוּרִיפִיקַסְיוֹן מַנְטֶקוֹן אִי לוֹפֶּס פַּרֵחוֹ עברו עליו שנותיו הראשונות בחיקה של משפחה עשירה ומכובדת, והכפר שבו בילה את ילדותו המאושרת נשאר חקוק לעד בזיכרונו ומצא שוב ושוב את ביטויו ביצירת המשורר והסופר: "נולדתי במוֹגֵר, בליל חג-המולד של שנת 1881. עיני אבי, בן קַסְטִילְיָה, היו כחולות, ואמי בת אַנְדָלוּסִיָּה היתה שחורת עיניים. הפֶּלא הלבן של כפרי שימר את ילדותי בבית ישן שטרקליניו גדולים וחצרותיו ירוקות".

כשהיה חוּאָן רָמוֹן בן חמש-עשרה עבר לגור בסֵוִילְיָה כדי ללמוד ציור ומשפטים באוניברסיטה שבעיר זו, אולם כעבור שנים מעטות נטש הן את הציור הן את לימודי המשפטים והתמסר כל כולו אך ורק לכתיבה. בעקבות פרסום שיריו הראשונים בכתב-העת וִידָה נוּאֶוָה ("חיים חדשים"), הזמינו אותו המשוררים הנודעים פְרַנְסִיסְקוֹ וִילְיַאֶסְפֵּסָה (1877-1936) ורוּבֵּן דַּרִיּוֹ (1867-1916) בשנת 1900 למדריד. בבירת ספרד הצטרף חִימֵנֶס לחוגים המודרניסטיים של תקופתו ומאוחר יותר ייסד שני כתבי-עת ספרותיים, הֶלְיוֹס (1902) ותְחִיָּה (1906). מות אבי המשורר בשנת 1900 גרם לחוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס דיכאון עמוק, ובני משפחתו אשפזו אותו בבית-חולים לחולי-נפש בבּוֹרְדוֹ. כעבור ארבעה חודשים שם, הועבר לבית-הבראה במדריד, שבו שהה עד שנת 1902. בשנת 1905 חזר המשורר לכפר הולדתו, אולם שש שנים לאחר-מכן החליט להשתקע סופית במדריד. בשנת 1913 הכיר חוּאָן רָמוֹן את סֶנוֹבְּיָה קַמְפְּרוּבִּי אַיְמָר, אמריקאית ממוצא ספרדי, אשתו לעתיד ומשענתו עד אחרית ימיו. בני-הזוג התחתנו בשנת 1916. אם המשורר נפטרה במוֹגֵר בשנת 1928, ושלוש שנים לאחר-מכן לקתה אשתו בסרטן אשר הביא למותה עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. בשנת 1935 דחה חִימֵנֶס הצעה למשרה באקדמיה הספרדית, וכעבור שנה העניקה לו הממשלה הרפובליקנית דרכון דיפלומטי ומינתה אותו לנספח התרבות של ספרד בשגרירותה שבוושינגטון.

בשנת פְּרוץ מלחמת האזרחים (1936) עזבו בני-הזוג את ספרד ולא חזרו עוד אליה עד יום מותם: חוּאָן רָמוֹן ואשתו חיו בארצות-הברית (1936; 1939-1950), בקובה (1937-1939) ובפוארטו ריקו (למן 1950 ועד מותם) החיים מחוץ לגבולות ספרד לא תמיד נעמו לשניים, ולמרות הצלחותיו הספרותיות הרבות סבל היוצר מהתקפי דיכאון, שבשנת 1946 אף גרמו לאשפוזו למשך שמונה חודשים. אף-על-פי-כן לא ראה חִימֵנֶס בעצמו משורר גולֶה, אלא אך ורק "מְשָׁרֵת של השירה". ב-25.10.1956 העניקה האקדמיה השוודית לחוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס את פרס נובל לספרות. מות אשתו שלושה ימים לאחר-מכן הנחית על היוצר הספרדי מהלומה שממנה לא התאושש עד יום מותו, ב-29.5.1958. שבוע לאחר-מכן מילא אחיינו של המשורר את בקשתו האחרונה של המנוח והעביר את גופת חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס ואת עצמות סֶנוֹבְּיָה קַמְפְּרוּבִּי לספרד. כעבור ימים אחדים של אֵבל ציבורי נקברו השניים בבית-הקברות של מוֹגֵר.

יצירתו של חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס מפליאה הן מבחינת כמותה הן מבחינת איכותה: במשך חייו פרסם היוצר עשרים וחמישה ספרי שירה ומספר עצום של מאמרים, מסות וקטעי סיפורת. הביבליוגרפיה הראשונה של יצירות חִימֵנֶס ראתה אור בשנת 1968, ובין השאר נזכרים בה שלושים ושבע מהדורות של "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" שראו אור בספרדית וארבעה-עשר תרגומים בלשונות שונות. במשך שלושים ושש השנים שחלפו מאז, התפרסמו מהדורות ספרדיות נוספות של הספר; "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" הוא כיום הספר הספרדי המתורגם ביותר אחרי דוֹן קִיחוֹטֶה מאת סֶרְוַנְטֶס. ספריו הראשונים של חִימֵנֶס, "נשמות של סיגל" ו"נימפות", ראו אור בשנת 1900. בעשור הראשון של פרסומיו ניתן להבחין בהשפעות שספג מן המשוררים המודרניסטיים שכתבו בספרדית ובראשם רוּבֵּן דַּרִיּוֹ וכן בחשיבות שייחס המשורר ליצירות הסימבוליסטים הצרפתים. אף-על-פי שהסימבוליזם הטביע את חותמו על שירת חִימֵנֶס עד סוף ימיו, הרי במהלך חמישים שנות כתיבתו הלך סגנונו המודרניסטי והתעדן, תכניו נעשו מופשטים ומטפיזיים יותר, ויצירתו, שהשתחררה בהדרגה מסממניה הרומנטיים הראשוניים, חתרה עוד ועוד למציאת ביטויי רוחניות מזוככת, אשר ישכילו לתאר כמיטב יכולתה של הלשון את היופי המוחלט ואת השאיפה אליו.

לדברי חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס עצמו, הוא התחיל לכתוב את "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" בסוף שנת 1905 או בתחילת 1906, וחזר וערך אותו בין השנים 1912 ו-1914, כאשר היה בדעתו לפרסם מהדורה מקוצרת של היצירה, מהדורה שנועדה לילדים ואכן ראתה אור במדריד בדצמבר של שנת 1914. הגרסה המלאה הראשונה התפרסמה שלוש שנים לאחר-מכן. דברי הסופר בפתח המהדורה הראשונה של הספר מכונים "הערה לַמבוגרים שיקראו את הספר הזה לִילדים", ועולמו של פְּלָטֶרוֹ מדומה בהם ל"אי של חסד, של רעננות ושל אושר, תור הזהב של הילדים". דימוי זה מבוסס על התפישׂות האפלטוניות שהסופר דגל בהן לאורך כל חייו, והאי הרוחני אשר צנח מן השמיים ושלִבו של המשורר יוצא אליו הוא גן-העדן האבוד של הילדוּת, תקופה עתירת כמיהות אשר לא תחזור ותישנה, זמן של ציפיות וחלומות שחלקם לא יתגשמו לעולם.

במבוא לספר שפרסם בשנת 1932, העלה חִימֵנֶס את שלושת הרעיונות שעמדו בבסיס בחירתו בקטעים ששולבו ביצירה "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי": תיאור רגשות, רוחניות מוארת ואידאליזם חופשי. היוצר היה משוכנע כי שילוב השירה והטבע יצליחו לעורר בילד ובמבוגר כאחד דמיון בשלושה מישורים - הרגשי-אמנותי, הרוחני והאידאליסטי. בדגם היצירה שהרכיב חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס ישנם יסודות רבים המיועדים ליצירת הזדהות אגב הקריאה, ואף-על-פי שהסופר מצהיר כבר בפתח ספרו כי היצירה נועדה לילדים, הרי קוראיה הנלהבים ביותר הנם לא פעם דווקא מבוגרים, אשר לא ויתרו על הילד שבהם אלא היטיבו לשַׁמרו.

אפשר אמנם לקרוא את "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" כספר פשוט על קשר רגשי עמוק בין יוצר רגיש, משורר צעיר, לבין החמור הקרוב ללבו ועל הזיקה בין שני אלה לבין המקום שהם חיים בו ולבין יושביו. אולם לא בכדי מצאו קוראי הטקסט וחוקריו רבדים רבים ביצירה ופרשנויות מגוּונות לקטעים הכלולים בה. אחדים הדגישו את חשיבות עולם הטבע וסממניו בתיאור מכלול הרגשות של היוצר והקשר בינו לבין חמורו; אחרים שניתחו את היצירה העדיפו לשים את הדגש על תפישׂותיו ההומניסטיות של היוצר ועל דרכו להביע מחאה חברתית ופוליטית באמצעות קטעי הפרוזה הלירית שכתב בספר; והיו גם מי שראו את עיקר העיקרים של "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" בתיעוד אישי בעל ייחוד אנתרופולוגי, היסטורי וספרותי גם יחד: תיעוד מפרי עטו של הסופר והמשורר לכפר מוֹגֵר ולסביבתו האַנְדָלוּסִית בכלל. ואכן, בגלל היקפם המצומצם של קטעי הספר, בשֶל מספרם המרובה ומפאת רבגוניותם התוכנית, יכול כל קורא לגלות בכתוב קשת רחבה של תחומי עיסוק ועניינים שונים, שאחדים מהם עשויים לשבות את לבו יותר מאחרים ואחדים עלולים להותירו אדיש. בפסקות הבאות אגע אפוא רק בכמה מן הדברים אשר עוררו את סקרנותי והעסיקו אותי אגב קריאותי ביצירה ותרגומה לעברית.

שמו של הספר מורה מי הם גיבורי היצירה: פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי, כלומר חמור כסוף ש"רק מראות הפחמים של עיניו נוקשות כמו שתי חיפושיות מבדולח שחור", ומשורר, הכותב על עצמו בגוף ראשון ומגלה אגב כך טפחים רבים הן מעולמו הרגשי הסבוך הן ממחשבותיו המעמיקות באשר לקיום האנושי בעולמנו. אולם על אף העיסוק המתמיד בספר בחמור פְּלָטֶרוֹ, ב"אֲנִי" ובזיקה בין שני אלה, הרי חִימֵנֶס מרבה לכתוב גם על דמויות מעולמם של השניים, דמויות שהמשורר נזכר בהן באהבה (דַרְבּוֹן, הרופא של פְּלָטֶרוֹ, מִפּרק XLI ואַנְטוֹנְיָה מִפּרק LXXXIX) , בחמלה (הילד המפגר מִפּרק XVII והחמור הזקן מִפּרק CXIII), בצער (אָנִילְיָה לָה מַנְטֶקָה מִפּרק XVIII ופִּינִיטוֹ מִפּרק XCIV) או בביקורתיות (דוֹנְיָה דוֹמִיטִילָה מִפּרק VI והכומר דון חוֹסֶה מִפּרק XXIV).

בתיאור כל הזיכרונות יש מידה גדושה של נוסטלגיה לעולם הולך ונעלם ולתקופה שלא תחזור עוד לעד: אחדים מבעלי המקצועות שהסופר מתייחס אליהם הם הנציגים האחרונים בהיסטוריה לעוסקים במלאכות דוגמת מכירת חלב אתונות או כריית חול. גם כאשר בתיאורים יש יותר משמץ של ביקורתיות, בעיקר כשמדובר באנשי הכנסייה ובמחנכים שפיתוח כושר החשיבה של הילדים הוא מהם והלאה, שורה על הכתוב רוח של געגועים מהולים בתוגה. לרוב זה הדין לא רק באנשים ובחיות שחִימֵנֶס כותב עליהם, אלא בחייו של הכפר כולו - כפר שהוא העולם בזעיר אנפין. חגיגות הכפר וצהלותיו, למשל בפרקים LXX ו-CXXVI, מדגישות ביתר שאת את זרותם של המשורר והחמור בחֶברה הפשוטה, המחוספסת והנהנתנית שבקרבה הם חיים.

אף-על-פי-כן שרויה על תוגת המשורר רוח של פיוס והשלמה, שהרי במקביל לאובדנים המצטברים בחיי אנוש במרוצת הזמן - ובסוף הספר נשזר מותו של פְּלָטֶרוֹ במות חבר המשורר וחברו של פְּלָטֶרוֹ עצמו, דון פְרַנְסִיסְקוֹ - זכה המשורר לחוות חברוּת שאין שנייה לה וקשר אשר אינו מנת חלקו של כל אדם. אותה זכות מיוחדת היא גם זכותו של החמור: לא בכדי נזכרים בספר כמה וכמה חיות אומללות, שגורלן לא שפר עליהן כגורלו של פְּלָטֶרוֹ.

גם המשורר על רקע חֶברתו וגם פְּלָטֶרוֹ, שמזלו התמזל עליו ושבעליו אהב אותו אהבת אמת, מתוארים כנציגי מיעוט בחברה: אותו מיעוט של מי ששייך בעל-כורחו למכלול הגדול ממנו, אולם מרגיש כי לבו נתון לדברים הרחוקים מעולמו של הרוב. ההשתייכות למיעוט, אשר אינו מגלה עניין בחגיגות ההמוניות, בקהל הרועש ובתענוגות הנחותים, מייחדת את השניים ומציעה אלטרנטיווה מעשית וניתנת ליישום לקלוּת-הדעת ולשטחיוּת, לצביעוּת ולחומרנוּת, לגסוּת ולאטימוּת - כולן רעות חולות המאפיינות את החברה המודרנית כפי שראה אותה חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס בימיו.

האפשרויות שהמשורר מציע במקום היסחפות אחר מנעמי הכוח והכסף, הבידור הזול, הניוון והטמטום, הן הקדשת תשומת-לב לטבע והתמזגות אתו במידת האפשר, הקשבה לקול הפנימי וכיבוד רגישויות הזולת, נכונות לראות את האנושי באדם ובחיה גם יחד ואי-ויתור על צלם אנוש. מבחינה זאת חמורו של חִימֵנֶס יקר לו כמאור עיניו ואהבת המשורר אליו אינה מתכלה גם אחרי מות החמור - בפרק ששמו תוגה שואל המשורר החי את חמורו המת: "פְּלָטֶרוֹ, אמור לי: אתה עוד זוכר אותי?" מקומותיהם של החי והמת מתחלפים, כמותם כתפקידיהם ויכולותיהם, ואחדות מן המטלות הרגשיות הקשות מוסבות אל מי שיכול לעמוד בהן בלי שום קושי בדמיונו של החי, הזוכר את מתו וסובל.

המשורר אמנם אינו רואה את העולם מבעד לעיניו של החמור, אך הקשר הרגשי שיש לו עם הברייה שהוא בעליה פוקח את עיניו להבחין במתרחש סביבו וגורם לו להגות במצבו הרוחני ובמצב החֶברה שהוא חי בה. היחס הביקורתי של המשורר כלפי החברה הכפרית ויחסה אל חלשיה אינו מחריף אצלו את תחושת הניכור וגם אינו גורם אצלו להיווצרותן של מרירות או שנאה. בניגוד לחלק גדול משירתו המוקדמת של חִימֵנֶס, שירה שאווירת נכאים רומנטית שורה עליה, טבוע ביצירה פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי חותם של אופטימיות ושל אהבת עולם האדם והחי.

ניתוח "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" היה מעניינם של חוקרי ספרות רבים, והעיסוק בו הניב תלי תלים של מאמרים הדנים בטקסט המורכב של חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס, במקורותיו, בסממניו ובהשפעותיו. איני מוצא לנכון להכביר מלל ביחס לעניינים אלה, משום שלמיטב הבנתי עולמו העשיר של הספר, לשונו הפיוטית, רוחניותו וערכיו עשויים למצוא מסילות אל לב הקוראים גם בלי ניתוחים מיותרים, או להותיר את הקוראים אדישים לגמרי למרות המניפה הנפרשת ביצירה ועל-אף רבדיה העמוקים. חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס עצמו נרתע מחיטוט מיותר ומַלְאֶה ביצירות ספרותיות, ודומני שהוא לא היה רווה נחת מנברנות בכתביו שלו ובקרביו של פְּלָטֶרוֹ. שנה לפני שהתחיל ליצור את "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" כתב הסופר כך ביחס לדוֹן קִיחוֹטֶה מאת סֶרְוַנְטֶס וביחס לניתוחים ספרותיים בכלל:

"דווקא אותה הערכה שיש לי כלפי ספרו של סֶרְוַנְטֶס גורמת לי לשאול: מדוע לא נסתפק בהערצת יצירות האמנות? לשם מה לנתח ולשם מה להדביק או להסיר לשווא תוויות כאלה ואחרות? יצירת האמנות, כמוה כיצירת הטבע, אמורה להתגונן בכוחות עצמה: הפרח משכנע ברֵיחו, המבּוע ברעננותו ובפכפוכו, האישה במבטיה ובנשיקותיה. כך הם מתגוננים.

השבח הטוב ביותר שאפשר לשבח בו ספר הוא להצמיד אותו ללב; להתייחס אליו כמו אל פרח, כמו אל מבּוע, כמו אל אישה; כדי לעזור לגוף להעפיל אל ההר. הספרים נועדו אך ורק לתת חלומות לחיים. משום כך, השי הטהור ביותר שאנו יכולים להגיש ליוצרו של דוֹן קִיחוֹטֶה הוא הענקת ספרו לזולת בלי מראי מקום ובלי ניסיונות למדניים לומר את מה שאומרת האמת ממילא בצבעים, במוזיקה ובאור: יפרש כל איש ואיש את הכתוב בחיוכיו שלו, בדמעותיו שלו" (חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס, כתבים בפרוזה, 135-136).

אולם "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" שימש מקור השראה לא רק לחוקרי ספרות, אלא גם ליוצרים אחרים. אחד החשובים ביניהם הוא המלחין האיטלקי היהודי מַרְיוֹ קַסְטֶלְנוּאוֹבוֹ-טֶדֶסְקוֹ (1895-1968), אשר בשנת 1960 חיבר יצירה ששמה "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי למְסַפֵּר ולגיטרה", אוֹפּוּס 190. בימים שבהם קראתי את "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" בפעם השלישית וביקשתי מן המו"ל ישראל כרמל לרכוש את הזכויות לתרגום הספר ולפרסומו בעברית, התוודעתי לנגן הגיטרה בועז פלג, ונודע לי על כוונתו להפיק עם השחקן יוסי כרמון דיסק שיצירתו של מַרְיוֹ קַסְטֶלְנוּאוֹבוֹ-טֶדֶסְקוֹ תוקלט עליו בעברית: יוסי כרמון יקרא קטעים מתוך "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" לצלילי הגיטרה של בועז פלג. נראה כי אף כחמישים שנה אחרי מות חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס לא נס לֵחן של יצירותיו; "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי" שובה גם כיום לבבות ברחבי תבל.

לצורך התרגום העברי הנוכחי השתמשתי במהדורה התשיעית של הספר הספרדי בעריכת רִיצַ'רְד א' קַרְדוּאֵל (סדרת אַוּסְטְרָל בהוצאת אֶסְפָּסָה קָלְפֶּה, מדריד 2001). כמו כן עמדו לרשותי המהדורה התשע-עשרה של הספר בעריכת מַיְקְל פּ' פְּרֶדְמוֹר (סדרת לֵטְרַס אִיסְפָּנִיקַס בהוצאת קַתֶדְרָה, מדריד 2000), ההדפסה השנייה של תרגום עמנואל אולסבנגר המחונן לעברית (הוצאת עם עובד, תל-אביב 1963) וחמישה קטעים מתוך הספר, שראו אור בתרגום שמואל רגולנט ושמואל בנג'ו בגיליון 267 של כתב-העת עיתון 77 (תל-אביב, מאי 2002).

התרגום העברי הנוכחי מוקדש לנימה גפן.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

פלטרו ואני - חואן רמון חימנס
Platero Y Yo - Juan Ramon Jimenez

ספרים מקור   ספרים תרגום   שירה  עיון חברה ובקורת  מדעי אדם וטבע  
ספרות לא בדיונית  ספרים ילדים נוער  מדריכים ומסעות  מודעות ורוחניות  ישראל וא"י  
ניהול שיווק וכלכלה  מחוץ לרצף  אומנות ועיצוב  כתבי עת  פנאי ואוכל