|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2006       חזור

המבוך
מאת: פאנוס קרנזיס

ההוצאה:

כנרת

לאחר ניסיונו הכושל של הצבא היווני ב-1922 לספח ליוון שטחים מאסיה הקטנה, בריגדה יוונית בורחת מפני הטורקים אל כיוון הים. אנשיה תועים במדבר, מופקרים לגורלם, בפיקודו של בריגדיר המתאבל על מות אשתו ומתייסר בשל פשע מלחמה נורא. את נחמתו הוא מוצא בהתמכרות למורפיום ובהערצתם של סיפורי המיתולוגיה היוונית.

עם התקדמות המסע נחשפות המחלוקות הפנימיות ומתגברים גילויי הטירוף בקרב אנשי הבריגדה. גם כשהם מגיעים לעיר שדה נידחת שהמלחמה לכאורה פסחה על פניה, אֵלת הנקמה אינה מרפה מהם, והתוצאות הרות גורל להם ולאנשי העיר.

המבוך
שתפו אותי

פאנוס קרנזיס נולד ביוון ב-1967. ב-1992 עבר לאנגליה, שם למד הנדסה והחל לכתוב. הוא חי באוקספורד וכותב בשפה האנגלית. ספרו הראשון, "בושות קטנות", ראה אור בעברית בהוצאת כנרת-זמורה ביתן.

ביקורות מחו"ל
"הדמיון היווני מצא התגלמות חדשה, אפלה ומושחזת" אינדפנדנט און סנדיי

"סגנון הכתיבה החסכני של קרנזיס מעורר השראה, הפרוגנוזה שלו קודרת; נראה כי יש לו תקווה קלושה בלבד, שכולנו נמצא יחד את הדרך החוצה" בוקליסט

"סיפור משעשע עד זעם; אלגוריה חתרנית של היסטוריית המאה ה-20, שבה העונשים על אהבות, אמונות וחלומות עזים מידי הם נוקבים וחטופים" פבלישרס ויקלי

המבוך, מאת פאנוס קרנזיס, מאנגלית: אמיר צוקרמן, 301 עמודים, כנרת זמורה ביתן.

באדיבות כנרת, זמורה ביתן
טעימה מתוך הספר

ועד מהרה שמעו את החיילים צועקים ומבשרים זה לזה: "הים! הים!" ואז החלו הכול רצים וגם חיל המאסף עמהם, וגם בהמות המשא והסוסים נמשכו אחריהם. כשהגיעו כולם לפסגת ההר חיבקו זה את זה גם המפקדים והמצביאים בכלל, כשדמעות מתקשרות בתוך עיניהם. קְסֶנוֹפוֹן, "מסע הרבבה" (תרגום א"א הלוי, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ט)

הערה היסטורית
ב - 1919, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נחתו כוחות צבא יווניים באסיה הקטנה העות'מאנית בכוונה להגן כביכול על האוכלוסייה היוונית המקומית מפני מעשי האיבה של הרוב הטורקי. מטרתו האמיתית של החיל המשלוח, מכל מקום, היתה סיפוחם ליוון של אותם שטחים עות'מאניים שלחוף הים התיכון, אשר חי בהם מיעוט יווני ניכר. הכיבוש היווני נמשך עד קיץ 1922, שאז התהפכו מחזורי הגאות והשפל הצבאיים לטובת הטורקים. לאחר מתקפה נרחבת, שהפכה עד מהרה למנוסת-בהלה המונית, נאלץ הצבא היווני לסגת בערבוביה לרצועת החוף ולפנות את אסיה הקטנה.

פרולוג
בשלוות השחר היה צריך צלצול הפעמונים להישמע מוזר וחריג פי כמה. במקום זאת, הנקישות העמומות הקצובות של ענבליהם האדירים — חבליהם נמשכו ביד רפה אך עקשנית — ליוו את רגיעת הבוקר כפעימות לב קשיש. הצליל טייל מעל לגגות הרעפים וחצה את העיר הנטושה, היכן שקני תותחים מבותרים היו מוטלים בין שלדים של מיטות ברזל, שולחנות עץ אלון וארונות בגדים שבורים. פֶּרֶץ רוח שילח ענן של אבק אדום לעבר חלון שהתנפנפו בו קרעים של וילונות קטיפה. האבק נכנס לטרקלין העצום ועמו חול מִדבר, ניצות ורדים צמוקות ופיסות פריכות של נייר יבש, שהתווספו כולם לעזובה הבל תיאמן של החדר המלכותי לפנים.

לַתפארת הנזכרת לעיל עוד נותרו די ראיות: ספות ארגמן מרוקָנות קרביים, פינתו המצויצת של שטיח קרוע, שולחן לוח-שחמט שמִשטחו גורד בנבזות בסכין. מול אחד הקירות ניצבה כורסה קרועה לגזרים פה ושם, ורגלי הזהב המחוטבות שלה לא נראו עכשיו בשום מקום. על רצפת הפַּרקֶט, ליד ערמה של זבל אורגני ופרחים מיובשים, השתרע עורו של נמר שלג נטול ראש, זנב וכפּוֹת. בקצה האחר של החדר, מה שנראה כחרטום של סירה קטנה היה בעצם חזיתו של אמבט ענקי, שבתוכו ביטא מישהו את הבוז העמוק שלו במעשה מחפיר של הפרשת צואה.

שעטה פתאומית של רגליים זעירות על קרשי הרצפה הֵפרה את הדממה: חולדה ניווטה את דרכה בשיממון המענג של החדר האימפֶריאלי, עוצרת לרגע מפעם לפעם ומרחרחת את האוויר המעופש. היא צלחה את קרני השמש המסמאות, עברה בחרך שבין דלתות הזכוכית ויצאה למרפסת, שבה התכבדה בנוף יוצא מן הכלל ביופיו — או בכיעורו, בעיני כל מי שאינו חולדה: הגן שנפרש מולה היה ניזוק פחות אילו ביקר בו נחיל ארבה. רקיעות מדוקדקות רמסו ללא רחם את ערוגות הפרחים ועשבי הניחוח, ושיח לילך גבוה הותקף בהסתערות כאילו היה סוללת מגן. גזעו של עץ דובדבנים עמד במתקפותיו של גרזן רק כדי למות מפצעיו אחר כך; בעלים יבשים ונשורים הוא ניצב באמצע הגן כמו יד משוועת. כשיצאה השמש, להקה של עורבים שקיננה בין ענפיו עופפה במנוסה.

נהדפו ברוח והתגלגלו שיחי ירבוז שנעקרו משורשיהם ברחובות המאובקים. מעֵבר לתעלה פתוחה מלאה בצואה יבשה השתרע מבוך של סמטאות צרות — איש לא היה גם באותם בתים דלים שבדלים. בית העירייה שבכיכר הועלה באש זה מכבר וגגו שקע וקרס. העורבים חבטו בכנפיהם ברוגע לעבר פאתי העיר. במרחק-מה אחרי הבתים האחרונים, באמצע הדרך הכפרית, נחו פגריהם של תאואי מים, עדיין רתומים לעגלות המשא.

בהמות זקנות שמתו מתשישות, חלק מאורחה עמוסת שלל ללא הבחנה. באחורי העגלות, מכוסים בחול, היו רהיטים, שעון גדול דומם, מָקול ויקְטְרולָה כבד. העורבים התעלמו מהם; במקום זאת הם נחתו בצווחות על הבהמות המתות, שבשרן כבר היה בשלבי ריקבון מתקדם: היציאה ההמונית הנואשת ודאי אירעה שבועות אחדים לפני כן.

השמש טיפסה עוד, ורוח חלפה באופני העגלות הנטושות. זוג עורבים נלחמו על פיסת בשר מרקיב. צלצול פעמוני הכנסייה פסק. הֵחל יום אביב יפהפה. ואט-אט מחק המדבר שמץ נוסף מן העיר מעל פני נופה הנצחי של אָנָטוֹליה.

חלק ראשון
המִדבּר

בריגדיר נֶסטוֹר שיפשף את עיניו והתיישב במיטת השדה שלו. עיניו היו עמומות וחסרות צבע כמו סימני מים בנייר, כאילו הרגלו הנצחי לשפשף אותן במפרקי אצבעותיו הקשים כבר מחק עם הזמן את בְּרקן. הוא פיהק ופתח את מנעול ארגז המטען הגדול במפתחות התלויים על צווארו. הארגז המשוריין היה מלא וגדוש בבגדים מגוהצים ומקופלים בקפידה, שכמה מהם עוד לא לבש בתקופת השירות הנוכחית: מדי שרד עם מדליות וסרטים; חליפת ערב צבאית שחורה עם דשי סאטן וכותפות זהב; מעיל רכיבה קצר עם שרוכים צבעוניים. הוא חיטט בארגז בבהילות. מתחת למגפי הלכּה המבריקים עם דרבונות הכסף הוא מצא את הצרור ובו כל מה ששלחה לו אשתו מתחילת המלחמה: כרטיסי ברכה לחג המולד ולפסחא, גזירי עיתונים, גלויה של אתר מרחצאות ליד הים, ציור של ילד בעפרונות צבעוניים. הוא משך את הגומייה העבה שחבקה את המכתבים והניח להם ליפול על רצפת הפח הגלית.

היה חם וחשוך באחורי המשאית. בד אַבַּרזין עבה היה מתוח על הגג והדפנות, מונע מהאור להיכנס ומהחום לצאת. בריגדיר נסטור חש בחילה וגרונו ניחר, אבל הוא לא השתוקק למשקה, גם לא לאוויר צח. הוא קם ונאבק לשמור על שיווי משקלו בעוד המשאית הנוסעת מתנודדת מצד לצד. כשהוא דורך על התכתובת שהיתה יקרה לו כל כך בעבר, רכן אל תנור הפחמים, הרים בזוג מלקחיים את מכסה הקומקום הפולט אדים ונטל את מזרק הזכוכית התת-עורי. הוא שאב מבקבוקון קטן, הפשיל את שרוולו, הידק בחוזקה את הגומייה העבה מעל למרפק ולבסוף הזריק את המורפיום.

המשאית המשיכה בנסיעתה, עולה ויורדת במהמורות שבשביל העפר. פרצים של חול חם התפוצצו על הברֶזנט כמו ירי אקראי של האויב. צינור המפלט פלט נפצוצים, וריח הדלק חדר לנחיריו של בריגדיר נסטור והביא ליקיצה לא קרואה של חושיו. השמש הטילה את צלו של הרכב על המְלֵחה; הוא דמה לחרפושית מזדחלת. סביב-סביב היו דיונות של חול-זהב רך, ובצד הדרך נחו עצמות מלבינות של ציפורים וגמלים. הבריגדיר חש את המורפיום בדמו, גילגל את עיניו ושמח כמו ילד. הסם מחק מיד את עייפותו, גם את צימאונו. המִתלה חרק, וספל פח התגלגל על הרצפה. הרוח נשאה מרחוק את קולו של הכומר הצבאי.

"'...העניים והאביונים מבקשים מים ואַין, לשונם בצמא נָשָתָה, אני אדונָי אענֵם, אלוהי ישראל לא אעזבם'."

לרגע שכח הבריגדיר את האֵימה וחש כאילו הוא צף ונסחף בים רוגֵע, הים שהיה יעדם — אם כי לא הסופי; יעדם הסופי היה המולדת. אבל אם יגיעו לחוף — כל מקום לאורך החוף — יהיה להם סיכוי טוב להיוושע. עיניו דמעו מאדי הדלק. רק עכשיו קלט את נפצוצי צינור המפלט החבוט, ומוחו השיכור פירש אותם פירוש מוטעה. יורים בהם? הוא תהה, אך בחרדה קלושה, כאילו מארב אינו בגדר איום אלא מטרד סתם. המשאית פנתה בעיקול בדרך, מעט אור נכנס בחרך שבאשנב תא הנהג, והאבק באחורי המשאית התנוצץ. בחוץ, מעל לחיילים הצועדים, חגו הנשרים, מקרקרים בקוצר רוח.

"'אפתח על שפיים נהרות, ובתוך בקעות מעיינות, אשים מִדבר לאגם מים, וארץ צייה למוצָאי מים'."

הבריגדה היתה בתנועה מעלות השחר. מה היתה השעה? בריגדיר נסטור ידע רק שיום: היה חם והם עוד במדבר. כמה זמן עבר מאז נכנסו למבוך הזה? אילו היה פיכח היה מסוגל לענות, אבל זיכרונו נבלע כעת בחולות הנודדים של המורפיום. מעל לאופק התאבכו עלעולי אבק. הקצין הזקן השתעל. עיניו הלכו וכבדו, והוא צנח שוב במיטת השדה.

"'אֶתן במִדבר ארז, שיטה, והדס ועץ שָמן, אשים בערבה ברוש, תדהר ותאשור יחדיו'."

הקול המדקלם הלך ורחק, והבריגדיר שקע לאטו בשינה נטולת חלומות.

באוגוסט הסתיימה ההמתנה. באותו בוקר זרחה שמש אדומה מבשרת רעות והשיקה את היום הרה הגורל. מתחת לשמש התחיל להופיע מעט-מעט קו האופק, כמו קו של דיו סתרים, ומיד התגלתה שאר הערבה האנטולית, מישור אינסופי שהופר פה ושם בגבעות, בשיחי הדס ובחורבות עתיקות. אז זה התחיל. מטח הארטילריה, רועם כמו סערה שלא בעִתה, היה אות הפתיחה למתקפת האויב. התותחים כתשו את החפירות זמן רב כל כך עד שנדמה לחיילים שהתותחנים גמרו אומר לשטֵח את הגבעות ולהבקיע ערוצים ומערות חדשים בנוף הפּרֶהיסטורי. הסוללות חדלו אש, ובתוך זמן קצר, מתוך מעטה העשן, הגיחו הרַגלים. היו בחזית עשר דיוויזיות, והחיילים, מתנשפים, באו בגלים מאחורי רוביהם המכודנים. הם חצו בריצה את המישור הצחיח, עלו בגבעות המבוצרות, ולא חוטי התיל הדוקרני, גם לא המקלעים, יכלו לעצור אותם. המתים נערמו בנקיקים שבמורדות הגבעות, אבל עוד אנשים הגיעו עד שבזה אחר זה הוכנעו המאחזים כולם.

בריגדיר נסטור היה במיטה כשהמתקפה התחילה. ערב קודם בילה בנשף ריקודים שנמשך עמוק אל תוך הלילה. זה היה מפגש חברתי מהנה. הוא נענה ברצון להזמנה שמסר לו נשיא המועדון החברתי המקומי, שכן השקט הממושך בחזית הביא למבוי סתום גם את הלך רוחו. ודאי, היו לו השקפות נחרצות על המצב והוא לא הסתירן מהממונים עליו: היעדר הפעילות הנוכחי אינו שלום מתמשך, אלא מגביר את הסיכויים לאסון גדול. אבל תסכולו, בדומה לקצינים ולחיילים רבים אחרים, כבר פינה את מקומו לאדישות פטליסטית. לפיכך בנשף הריקודים, כשנקלע למארב של קבוצה עליזה של גבירות משכילות וסוחרים מצליחים, סירב לדון בסטטוס-קוו ואמר רק כי קו החזית, לדעתו, הוא להב חד של סכין התקוע בצד גופו של האויב, ומי שמאמין כי ייתכן שלום בלי שלהב זה יישלף משם בזהירות רק משלה את עצמו. באותו ערב הקדיש את מרבית מרצו לבזיזת המזנון הבלתי נדלה, ורק לאחר חצות, כשתזמורת כלי הנשיפה ניגנה "Rosen aus dem Suden", הרשה לעצמו להיכנע להפצרותיה של יפהפייה צעירה וזוהרת וקיבל החלטה אמיצה יחסית לגבר בגילו, לרקוד בסגנון הווינאי המוּאץ. הוואלס עוד צילצל באוזניו עם שחר, כשהתחילה הפגזת האויב.

הכול נגמר בתוך יומיים. בנוף הצחיח נראו כעת גופות מרקיבות, מוצבים נטושים ועמודי טלגרף שכבליהם חתוכים. שארית חיל המשלוח התפרקה ליחידות פורעות חוק שהתעלמו מפקודות מפקדיהן ונסו על נפשן. המלחמה באסיה הקטנה הסתיימה בכישלון. במערבולת התבוסה שמרה היחידה המצומצמת של בריגדיר נסטור, פחות מאלף איש, על המשמעת בשורותיה וניסתה למצוא דרך לצאת מהמבוך ולהגיע לים. היה עליהם להימנע ממגע עם האויב. הם היו בדרך ימים רבים, שינו כיוון בכל פעם שחשדו במארב, אבל עד כה לא היה שום סימן לחוף. נוסף על כך התקשורת עם המפקדה הראשית נותקה, ורבים חשדו ששאר הכוחות כבר פינו את חצי האי.
בריגדיר נסטור, על כל פנים, סירב להניף דגל לבן.

הדבר הראשון שהבריגדיר עשה כשהתעורר היה להחביא את המזרק מתחת למיטת השדה שלו. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת, והטור עצר. מבחוץ נשמעו חרחורי הסוסים ומדי פעם גם נקישה של פרסה מפורזלת על אבן. בריגדיר נסטור נשען לאחור ושילב את ידיו על בטנו. הוא היה שבע רצון, אף שידע היטב כי הוא חב את הרגשתו זו רק לנדיבותו של המורפיום — הוא כבר למד לקבל את השפעתו בלי בושה. זמן-מה אחר כך התיישר וניסה לפתוח בכידון הרובה קופסת סיגרים חתומה. הוא עדיין נאבק בה כשקצין צעיר ממנו טיפס למשאית והצדיע ברישול. מדיו היו מכוסים בשכבה של אבק, בכובע המצחייה הייצוגי שחבש חסרה הציצה, ובגבו היתה תחובה מגבת שכיסתה את עורפו. בריגדיר נסטור נתן מבט חטוף בפקודו — די היה לו בכך לציין את הסתייגותו מזקנו.
"זה אתה, פּוֹרְפיריוס — לרגע חשבתי שזה דון קיחוטה."
הרב-סרן מחה את פניו בשרוולו. מבעד לאשנב תא-הנהג הפתוח נשב פנימה חול המדבר, התיישב על השמיכות, על המפות, על קנקן הקפה העָשֵן שעל התנור. בפנים נקיות נראה הרב-סרן צעיר הרבה יותר.

"הגיע הזמן?" שאל הבריגדיר.
מכשיר הטלגרף האלחוטי היה בפינה, ליד האופניים הישנים שהניעו את המַגנֶטוֹ שלו. בלי להשיב התיישב רב-סרן פורפיריוס במושב והתחיל לדווש בתחושת חובה מעיקה. הוא נראה כמי שהגיע למשמרת ארוכה אך נטולת סיבוכים — שוער לילה או שומר. הגלגל האחורי, שני סנטימטרים מעל לרצפה, הסתחרר באוושוש. היתה במשימה מידה של חוסר תוחלת, שאותו השלימו היטב מבחר של כלים מאובקים, תנור הפחמים הקטן, השולחן עם המפות המצהיבות.

בשעה שלאחר מכן שלח בריגדיר נסטור שדרים וחיכה לתגובה, אבל הדבר היחיד ששמע באוזניות היה רעש אלקטרומגנטי. הוא ויתר במשיכת כתפיים. רב-סרן פורפיריוס מחה את מצחו והפסיק לדווש. הם נכשלו שוב. במשך כל השבוע האחרון ניסו ליצור קשר עם המפקדה הראשית, אבל התגובות היחידות שקיבלו היו שדר מהאויב, שקרא להם להיכנע או לצפות להשמדה מוחלטת, ותפילה לוַורוארָה הקדושה, שאותה הקיש אלחוטן על סיפונה של אוניית משא יוונית שהתקרבה לסואֶץ. הבריגדיר נאנח ומזג שני ספלי קפה. הוא לגם ומיד עיווה את פניו.

"קפה לא ממותק היה יכול להיות העונש של סיזיפוּס," הוא אמר.
באותו בוקר התעורר וגילה שפחית הסוכר נעלמה. בתחילה חשד ברץ האישי שלו, אבל על פי עדים אחדים הבחור בילה את הלילה במרפאה, התאושש מהכשת נחש. בריגדיר נסטור פרש את ידיו באוויר. רב-סרן פורפיריוס זקר את גבותיו. התעלומה גרמה לזקן צער מוגזם בעליל — דומה היה שגורל הסוכר מטריד אותו יותר מגורל הבריגדה עצמה.

"התרופפות המשמעת. אם רק הייתי יודע מי גנב את זה."
הוא הציב את הספל על הרצפה ושב ונטל לידיו את קופסת הסיגרים. על מכסה הקופסה היתה תמונה של אפריקני חובש פֶז ועשן יוצא מאוזניו. הבריגדיר ניסה שוב לשבור את החותם בכידון הרובה. הכידון החליק וחתך את אצבעו, הקופסה פגעה בצליל עמום ברצפת המתכת, והקצין הזקן התחיל למצוץ את אצבעו. לרגליו לטשה בו עיניים קריקטורת האפריקני. בריגדיר נסטור חש כאילו הוא מהלך על חבל דק. הרב-סרן הרים את הקופסה, שלף מכיסו סכין קופצת ודחק לאט את הלהב בחריץ החותם. כששמע לבסוף את המתכת נשברת, פלט הבריגדיר אנחת רווחה וקידם בברכה את ניחוח הטבק. שני הגברים עישנו זמן-מה.
"חסרים לי העיתונים," אמר הבריגדיר.
"ממילא אין בהם שום דבר לקרוא. כשהמצב השתנה לרעה הם התחילו להדפיס את הסיפורים הישנים בשינוי השמות והתאריכים."
בריגדיר נסטור הסכים כי הצנזורה הקפדנית משפיעה על איכות הידיעות. ובכל זאת כל עיתון שהוא עדיף על שום עיתון. הוא תחב את ידו מתחת למיטת השדה ומשך כרך עב כרס בכריכת עור. על שדרתו, באותיות דהות, היה כתוב "לקסיקון למיתוסים יווניים ורומיים". שורות אחדות בדפיו העבים והמקומטים הודגשו ביד להוטה. הוא סגר את הספר וטפח באצבעו על כריכת הבורגונדי.
"חומר קריאה מהנה ביותר. הכומר רותח על כך שאני יודע לצטט ממנו יותר מאשר מכתבי הקודש."
הרב-סרן העיף מבט בספר הכבד. מאחורי השולחן עמדו האופניים החלודים כמו שריד לזמנים אחרים, נטולי דאגות. חוויית ההנאה נראתה לקצין באותו רגע כמו זיכרון רחוק מאוד. הוא כיבה את הסיגר, טמן אותו בכיסו ופרש מפה על ברכיו. הוא הסיע את אצבעו על רשת הקואורדינטות ואז עצר ושיפשף את עורפו.
"טוב," הוא הודיע. "הלכנו לאיבוד."
מפקדו קיבל את החדשות ללא הפתעה.
"תמיד יש אפשרות להתערבות אלוהית."
קריאת ציפור הגיעה מרחוק, נשמעה כמו קללה. רב-סרן פורפיריוס חש בחילה מהחום והסיר את כובעו.
"לא אהבתי את המבצע הזה מהיום הראשון," הוא אמר.
הבריגדיר עצם את עיניו.
"המשמעת נחוצה עכשיו יותר מתמיד, רב-סרן."
הרב-סרן השיט את עיניו מהקומקום שעל התנור אל המעטפות הפזורות על הרצפה ואל חגורת העור עם האקדח התופי הנתון בנרתיק, שהיתה תלויה על המוט הרוחבי של גג המשאית. בריגדיר נסטור התעטש.
"יש לי אלרגיה לאבק... כמובן, אני מבין את אכזבתך — בנסיבות הנוכחיות." הוא נשם נשימה עמוקה ואזר את עתודות האופטימיות האחרונות שלו. "אבל היֵה סמוך ובטוח שהסיפור הזה עוד לא נגמר. עכשיו אנחנו בשפל — אבל..."
הרב-סרן שב לעיין במפה.
"שלא לדבר על אחינו הנוצרים פה, באנטוליה," המשיך הקצין הבכיר. "הם יזדקקו שוב לעזרתנו."
הבריגדיר תופף במגפו על הרצפה. המורפיום חשף בו כושר ביטוי נדיר — הוא חש כאילו אינו יושב במיטתו אלא עומד על כַּן שיש. הוא הביט סנטימטרים אחדים מעל לראשו של הרב-סרן, אל העבר.
"פעם היתה אימפריה, רב-סרן."
הקצין הצעיר קישת את גבותיו. "אימפריה?"
"האימפריה הביזנטית."
"לפני הרבה מאוד זמן, בריגדיר."
בריגדיר נסטור זקר את אצבעו.
"היסטוריה היא מה שקורה מאות בשנים — לא מה שקרה אתמול."
הוא גמע מהקפה. השמש התחילה לשקוע והוא חיפש את מעילו העליון. מבעד לאשנב תא הנהג, בהבעה של ניצול מספינה טרופה, הוא צפה בְענן הנע במהירות. הוא הוציא מכיסו את הסיגר, הצית אותו והתענג על טעמו של העשן המבושם במנתה.
"הסיגר לא רע. אבל לקפה יש טעם כמו לחותנת שלי."
הוא הניח את הספל ופוקק את מפרקי אצבעותיו. הסם זיכה אותו ברווח קצר לא צפוי, והשפעתו כבר התחילה לפוג — אילו רק היה יכול לשמר את ההרגשה הזאת עוד מעט... בריגדיר נסטור ניסה להיזכר בימים שבהם לא נזקק לשירותיה של הכימיה, אבל היה זה כאילו ניסה להיזכר כיצד הרגיש פעם, כשהיה ילד. פקודו יצק את שאריות שני הספלים בחזרה לסיר. "פקודות כלשהן?" הוא שאל.
נס המורפיום נגוז לאטו. בריגדיר נסטור התעטף במעילו וסימן לרב-סרן שיֵלך. "לא. חופשי." כשרב-סרן פורפיריוס פנה לצאת, דיבר הזקן שוב. "רגע אחד." הוא נתן מבט רך בפקודו — היה שמץ של דאגה כנה בדברים שאמר לאחר מכן.
"אל תשכח, פורפיריוס. בבוקר שאחרי התבוסה כיתת היורים עובדת שעות נוספות."
הקצין הזקן חיכה עד שקול הצעדים נמוג. לאחר מכן סגר היטב את יריעת הברזנט ומצא את המזרק המוחבא מתחת למיטת השדה. שריקה נשמעה מבחוץ, והפקודה לתחילת התנועה עברה לאורך הטור. לרגע שָקֵט אחז הבריגדיר נסטור במזרק מול האור וחייך כלפיו באי-אמון.

"עוד קצת," ביקש האב סימֵאוֹן בביישנות, אוחז בפנכתו בשתי ידיו. עינו השמאלית הביטה היישר בטַבָּח, בעוד עינו האחרת כוונה מעט ימינה ומעל לראשו של האיש.
העין הזאת היתה עשויה מזכוכית — את העין שנתן לו האל איבד האב סימאון במטח של אש ארטילרית בשנה הראשונה למלחמה, כאשר חרף אזהרותיהם החוזרות ונשנות של החיילים הוא רץ לומר תפילת אשכבה לאיש חיל הפרשים ששכב בשדה. רסיס שַרפְּנֶל פגע בקרקע לידם, פילח את בטן סוסו של ההרוג ופגע בפניו של הכומר. ימים אחדים, נבוך משהו, ענד האב סימאון רטיית עין, עד שהבריגדה שיחררה את העיר הבאה. שם קנה הכומר ללא דיחוי את עיניו של תן מפוחלץ מעושה פוחלצים מקומי.
האב סימאון הושיט את הפנכה.
"יומם של מיכאל וגבריאל הקדושים מתקרב, חבר."
הטבח הביט בו.
"הקדושים המגינים על החיילים," הסביר הכומר. "אני אזרוק איזו מילה טובה בשבילך."
הוא היה בן יותר מחמישים, אבל עורו עמד בהצלחה במתקפות הגיל. למרות הפציעה בעין וזְקן הכמורה פניו עוד היו יפות ומלאות חיוּת. שנים רבות היה רועהּ הרוחני של עדת מאמינים קטנה בכפר שהיו בו רק הזדמנויות מעטות לחטוא. ואמנם, השעמום היה סיבה אחת לכך שהתנדב לשירות חרף גילו — הסיבה האחרת היתה תחושתו שלא קיים במלואן את דרישות שליחותו. כשהיה כומר צעיר השתעשע ברעיון להצטרף למיסיון האורתודוקסי באפריקה, אבל אז נתקל ברומן מאויר ובו איור של מגלה ארצות בתוך יוֹרָה רותחת וילידים רוקדים סביבו. בבת אחת נאטמה אוזנו לקריאה האלוהית, החלטה שהותירה אותו עם תחושת אשמה מתמדת.
הטבח נשף בקוצר רוח. "אפילו לא טיפה, אבי," הוא אמר והניס את הזבובים במצקת. "המכונאי צריך אותו למשאיות."
הכומר נשא את עיניו לשמים.
"סְלח לו, אדוני. הוא בוגד בנשמות חבריו לנשק בעבור חופן בוכנות."
הוא סירב ללכת. עַקָב נחת בערמת האשפה הסמוכה והתקרב בזהירות לחומר המרקיב, פוקח עין על האיש עם המצקת. ציפורים אחרות, גדולות וקטנות, צללו מהשמים אל שאריות הנזיד של אחר הצהריים, תחילה במהוסס ואחר כך באומץ רב יותר. האב סימאון מנה את החודשים שעברו מאז ירד גשם: החול תחת רגליו היה קשה ויבש. לפתע ניסה לשוות בנפשו את חייהם של הפרושים הנוצרים הקדומים, ואותה תחושה ישנה של פחיתות ערך השתלטה עליו. בעודו נאבק בה לקח הטבח מברשת ברזל והתחיל בניקיון התנור. האב סימאון העביר את משקלו מרגל לרגל.
"מה עם השמן, חבר?" הוא שאל שוב.
הטבח המשיך במלאכתו.
"מנוגד לפקודות."
"כשנגיע הביתה, אני בעצמי אבקש מהבישוף שיגמול לך בעין יפה על אדיקותך."
הטבח פתח את דלת התנור ותחב את ראשו פנימה.
"אפילו הקדושים המגינים שלך לא יודעים אם באמת נגיע."
האב סימאון לא סתר את דבריו. עיניו נחו על גבו של הטבח והוא קימט את מצחו: מכנסיו של האיש היו קרועים בתפר. הכומר ליחשש במורת רוח.
"מה עכשיו, אבי?" שאל הטבח.
"יותר רחב ממצרי הדַרדָנלים."
הטבח, בלי להוציא את ראשו מהתנור, מישש את אחורי מכנסיו, רטן באדישות ושב למלאכתו. האב סימאון ניגש לצדו האחר של התנור כדי להימנע מהמחזה.
"חמישה," הוא מילמל לבסוף.
הטבח הוציא את ראשו מהתנור וחייך.
"עשרה."
"שבעה, חוטא."
הטבח הסכים. הוא מחה את ידיו בסינר, הרים את הסיר החרוך ומילא את פנכתו של הכומר עד שפתיה. האב סימאון חיפש בעיניו מסביב: אוכלי הנבלות טמנו את מקוריהם בזבל שבערמת האשפה וחבטו בכנפיהם — אף חייל לא נראה בשטח. הוא פתח את כפתורי מעילו, הוציא חבילה עטופה בנייר חום והושיט אותה לטבח. הלה העביר אותה תחת אפו והריחה בעיניים עצומות.
"מתוק כמו היין בסעודת הקודש."
הכומר הסמיק והתבונן בחבילה בעצב.
"אני עלול להישרף בגיהינום בגללם — אבל החיים הם עניין של סדר עדיפויות."
העסקה הושלמה, הוא אחז בפנכה בשתי ידיו והלך לדרכו. האוויר היה צונן, אבל החול עוד היה חם. בצדו האחר של המחנה היה אוהל בלוי ומרופט, מוטלא במדים ישנים ובמפות שולחן. מעל לכניסה לאוהל היתה כתובת פח, הכנסייה האורתודוקסית הקדושה של האבות הקָפָּדוקים. בפנים יצק הכומר את תכולת הפנכה מבעד למסנן תה, העביר את השמן הנקי במשפך לכלי חרס ומילא את העששית התלויה לפני מחיצת המזבח. אחר כך התיישב על הרצפה, נאנח ומזג לעצמו כוס של תה יסמין. הוא חשב: מי תיאר לעצמו! להתמקח על שמן לעששית. הוא שתה לאט והניד את ראשו, ביטוי לאכזבתו מטבע האדם.
דלותו של בית התפילה המאולתר הוסיפה משום-מה לקדושת המקום. כמעט הכול יוצר בידיו רבות התושייה של הכומר: עמוד הקריאה השבור שחובר לחצובה של מקלע, תיבות הפגזים שמולאו בחול ושימשו במקום מנורת הקנים, ארבע הדלתות שציריהן חוברו זה לזה ויצרו את מחיצת המזבח. הוא לגם מהתה ובחן את מלאכתו בגאווה. הוא קטע את מנוחתו וחיפש דבר-מה לעשות, ומיד התחיל לטאטא את הרצפה. כשגמר, כבר כמעט הגיע הזמן לתפילת הערב. באמצע האוהל ניצב מכל ברזל פתוח מלא בפחמים. הוא הבעיר אותם בצרור כרוזים מרוח בכוהל מפוגל. בעודו מחכה לאש שתידלק, הביט בחטף בפיסות הנייר הקטנות, שאותן מצא נעוצות בכניסה לאוהל באותו בוקר. הן היו כרוזים הקוראים למרידה. פיסות נייר דומות הופיעו שוב ושוב מתחת לארגזי מטען, לתרמילי גב ולאוכפים.
הראשון הופץ ביום הראשון לנחיתה. האונייה נושאת הגייסות ועליה הפַּלגה הראשונה של הבריגדה אך הטילה עוגן במימי אנטוליה, וכבר נשטפו סיפוניה בריבועי הנייר הקטנים שהחיילים ייטיבו להכיר עד מהרה. נישאים ברוח, הם הגיעו כמו ענן פרפרים לטיילת של סְמירְני, היכן שאלפי נוצרים התכנסו לקבל את פני המשחררים. זו היתה תקרית מביכה שכמעט עלתה לבריגדיר נסטור בתפקידו. מאז נערכו כמה חקירות, אבל אף לא אחת מהן חשפה את הפושע. האב סימאון כבר זעק חמס על הכרוזים הבוגדניים מבימת המטיף בהזדמנויות אחדות, אבל הם המשיכו להופיע.

הגיעה השעה. הכומר הצבאי הסיר את מעילו מהמתלה והבריש אותו מבפנים ומבחוץ. הוא שלף מכיס החזה את צלב הטקס, ענד אותו על מדיו והניח על כתפיו את גלימת הכמרים. הוא התלבש בתנועות אטיות, שרק, ואף מצא זמן למרוט את הנימות הרפויות בגלימת הכמרים הישנה. הואיל וחי בגפו כל חייו, יצק למלאכות הבית והדת איכות טרנסצנדנטלית. למטלות היומיום היתה היכולת להסיח את דעתו מהבדידות — הן היו המצוף שהחזיק אותו על פני מֵי החיים, שאפלתם הילכה אימים עליו. מסיבה זו, כשהתגייס לצבא, הבטיח לעצמו שימשיך בחייו כאילו הוא עדיין בכפר.
כשהיה מוכן יצא מהאוהל וטילטל את פעמון היד. איש לא בא. הוא כיווץ את גבותיו בזעף וצילצל בפעמון ביתר שאת, אבל כשחדל, מיד שבה הדממה למחנה. הוא ניסה בשלישית. כלב התפתל ויצא מתחת למשאית ובא לקראתו. בית החזה של הכלב התנדנד הנה והנה.
"מה העניין, כָּלֵב?" שאל הכומר.

הכלב הרים את ראשו, מַלחית מצמא, והביט באב סימאון בעיניים עמומות. הכומר ליטף את זקנו — האמת היא שלא הופתע מהמתרחש. כשהיה משוכנע שאיש לא יבוא למיסה, הסיר וקיפל את גלימת הכמרים, שמט את הצלב לכיסו וחבש את הכיפה — עליצותו התנדפה, ועכשיו היה מדוכדך.
"אין טעם, כָּלב. הם העמידו את עצמם למכירה לשטן."
הוא חיכה בכיליון עיניים לתפילת הערב. חודש לפני כן יותר מארבעים חיילים נהגו לבוא לתפילה מדי ערב, אבל בשבוע האחרון ירד מספרם לעשרה. ערב קודם אמר תפילה לקהל מתפללים שמנה תותחן חירש אחד. האב סימאון הקיש באצבעותיו והכלב קפץ על רגליו. הם יצאו יחד לשוטט במחנה. זה היה יער של רובים ערוכים במצובות, שורות של אוהלים, ומדורות אחדות שבהן התבשלו ורחשו סירים של קפה: החיילים נחו לאחר יום של צעידה בלתי פוסקת. הגמלים החד-דבשתיים והפְּרדות שבמכלאה, ברגליים קשורות, צפו באיש ובכלב בלי רגש. הכומר מחה את מצחו בגב כף ידו.
"צרה צרורה, כָּלב."
הוא נשף, הביט עמוק לתוך עיניו של הכלב וחיפש סימן לאהדה.
*
רב-סרן פורפיריוס פתח את הכיסא בפתח האוהל וחיטט בכיסיו בחיפוש אחר הסיגר המעושן למחצה. הוא הדליק אותו במצית, שיכל את רגליו ושאף את העשן. היום הלך ואוכַּל — מעל לגבעות שקעה שמש אדומה ענקית. הקצין צפה בה בלי לחשוב, עד שקול ניער אותו משיכרון חושיו. זה היה הרץ האישי שלו. הוא לבש זוג מכנסי רכיבה גדולים ממידותיו וחולצה שצווארונה המכופתר כמעט חנק אותו. מגבת השתלשלה מאמת ידו — בזמנו ראה היכן שהוא מלצר נושא מגבת בדרך זו. לא רק בשל גילו או בשל חוסר ההתאמה המזעזע של מדיו הנקיים, אלא גם בשל גולמנותו המייסרת, תמיד הזכיר לרב-סרן ילד שמעמיד פנים. הרץ האישי דיווח למפקדו במתינות שהארוחה מוכנה. רב-סרן פורפיריוס הביט בו כמעט בחיבה לפני שביקש כוס יין.
"נראה לי שאין שום יין, רב-סרן."
הרב-סרן הזעיף פנים. הוא זכר מצוין כי בפעם האחרונה שבדק עוד נותרו בקבוקים אחדים.
"זה נכון. אבל עכשיו הם אינם."
הבחור היה קרוב-רחוק שלו. כשגויס, הפצירה משפחתו ברב-סרן שישמור עליו מכל משמר. רב-סרן פורפיריוס השתדל אצל הבריגדיר, והבחור הוצב בתפקיד השַמש המשותף של שני הקצינים.
"שמרתי את הבקבוקים מתחת למיטה שלי," אמר החייל. "זה בטח קרה בלילה שהייתי במרפאה."
"הבריגדיר יצֵר מאוד על כך," אמר רב-סרן פורפיריוס.
הוא סיים את הסיגר וקיבל את המגש ובו ארוחתו. הוא הרים את מכסי הפח ובחן כל צלחת: שתי פרוסות לחם תירס, קלח תירס מבושל וספל מרק סמיך, שהמרכיב העיקרי בו היה גרעיני תירס. הבעה עגומה התפשטה על פניו של רב-סרן פורפיריוס.
"אפילו לאסטרטגים שלנו יש יותר דמיון מאשר לטבח הזה," הוא מילמל לפני שקינח בשרוולו את הסכין והמזלג.

לאחר שאכל הכול משתי הצלחות, קיפּה את קרום האבק שבספל ושתה לאטו את המרק הפושר, מסייע בפיסת פכסם לירידתה של כל לגימה — זה היה היום החמישי ברציפות שקיבלו תירס. כשקטע את ארוחתו כדי להצליף בזבובים, חשב על גנבות היין והסוכר. הוא הוטרד מכך שבעיצומה של המצוקה הנוראית היו מי שעסקו בספסרות. "כשהספינה טובעת," אמר בנימה של הסבר, "העכברים עולים לסיפון." הוא שתה את שארית המרק והניח את הספל הריק באנחת רווחה.
הוא הבחין באב סימאון מהלך במחנה בחברת כלבו והרים את ידו בברכה. זוג הצלליות המרוחק שינה כיוון ובא לקראתו מיד. בעודו מחכה להם חש הרב-סרן את בדידות התירס בקיבתו.
"תעית בדרך, אבי?"
הכומר הניד את ראשו. "במבוך החטאים. אני מחזיק כנסייה שאין בה מתפללים."
רב-סרן פורפיריוס דחף אבן בצד המגף שלו וחייך.
"אל תאשים אותם. הם לא יודעים אם יהיו בחיים מחר."
"על אחת כמה וכמה. אלוהים יכול לסלק את הפחד."
הרב-סרן קרא לרץ האישי שיביא כיסא לכומר. האב סימאון נעתר בתודה. כשהתיישב, מיד הזדחל הכלב מתחת לכיסא. הכומר נתן בו מבט אבהי.
"אילו יכלו הכלבים לדבר," הוא אמר, "הם היו מלמדים את העולם ענווה מהי."
הכלב חבט בזנבו בעפר כמה פעמים. רב-סרן פורפיריוס הפנה את ראשו והביט בחיה בהבעה של אי-אמון. הוא התקשה לחשוב עליה כעל יצור בעל עליונות מוסרית, אבל העריך את יִצרה המולד להתייחס לרוע פשוט כאל התרחשות טבעית — משהו שאי אפשר למנוע את קיומו, ובכל זאת אפשר לברוח ממנו. כלב הוא כמו אדם משוגע ומאושר, חשב. הוא דחף את הספל והתכונן לצפות בשקיעה כאילו היא מופע תיאטרון. האוויר היה חמים ושקט עם מרקם קטיפתי. לצד חזיון חייליו המובסים נראה יופיו של הנוף לא אנושי כפי שהיה מושלם. הוא התבונן בתוגה בשמש הקוברת את עצמה בחול.
"למען האמת, אבי, העולם הזה ינהג כמנהגו בין שאתה ואני נהיה על פני האדמה ובין שנהיה מתחתיה." הלילה בא, ומעל לראשיהם נחפזו הציפורים לענייניהן. "הייתי מציע לך כוס מהיין שלי אילו רק הייתי יודע בידי מי הבקבוק."
"הו." הכומר סילסל קווצה מזקנו. "נגנב?"
רב-סרן פורפיריוס שיפשף את עיניו.
"אם הבריגדיר יתפוס את הגנב הוא יעמיד אותו אל הקיר."
הכומר הביט למרחק. "אל לנו להניח לטינות אישיות לעמוד בדרכנו אל הרחמים. בסופו של דבר, מה הם כמה בקבוקי יין..."
"אתה לא מבין את חוקי הצבא, אבי."
הכומר עשה פרצוף.
"הפטריארך האֶקוּמֶני היה מיטיב לנהל את הצבא."
מעל לראשיהם חגו כל הזמן זבובים, בלתי נראים כמעט באפלולית בין הערביים. הרב-סרן מחא כפיים ובחן את ידיו בהבעת ניצחון: תִמרחת אדומה קטנה היתה על אצבעותיו.
"אם תשמע משהו בווידוי," הוא אמר ומחה את ידיו במכנסיו, "תדווח לבריגדיר, כמובן."
האב סימאון ניענע את ראשו בסירוב.
"אין לגלות את תוכנו של וידוי. אבל אני מבטיח שאעשה כמיטב יכולתי הרוחנית כדי להניא את החוטא מדרכו."
הכלב ייבב. האב סימאון מתח את זרועו וליטף אותו. ברחבי המחנה בערו המדורות, והפרדות במכלאה צנפו חלושות. מעבר לגבעות זרח הירח. זמן לא רב אחר כך נשמעה תרועת החצוצרה המכריזה על כיבוי אורות.

המבוך - פאנוס קרנזיס


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים