» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

קנדיד או: האופטימיות
מאת: וולטר
Candide or Optimism - Francois-Marie Arouet Voltaire

ההוצאה: פן - ידיעות ספרים קנדיד של וולטר היא אחת הסאטירות הטובות ביותר שנכתבו מאז ומעולם. היא תוקפת את הטענה כי הרע הוא חלק מהקיום האנושי, שעלינו לקבל את גורלנו מתוך אמונה שלכל מה שקורה יש סיבה מוצדקת ושאנו חיים "בעולם הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים". וולטר רואה בגישה זו תגובה אומללה לסבל האנושי. טרגיקומדיה משוכללת להפליא זו, ראתה אור לראשונה ב- 1759 והפכה מיד לאחד מרבי המכר האסורים והשערורייתיים ביותר בצרפת שלפני המהפכה ובכל אירופה. גם כ-250 שנה לאחר כתיבתו ניתן לאמר בוודאות כי לא קהה עוקצו הסאטירי של הספר ולא אבדה הרלוונטיות שלו.

העלילה עוקבת אחרי תלאותיו וקורותיו האבסורדיים של קנדיד, המתמודד עם אסון אחר אסון הפוקדים אותו והופך מודע עד כאב לקיומם של הרוע, האומללות ואי- הצדק בעולם . יחד עם זאת, זוהי איננה יצירה פסימית והיא וגורמת לקורא להתבונן בשעשוע במאורעות המחרידים ביותר העשויים לפקוד את המין האנושי, אך בה בעת גם להרהר במשמעותם.

עם הרבה שנינות, חוכמה והומור שחור, היצירה תוקפת ללא רחמים את השחיתות והצביעות שבדת, בשלטון, בפילוסופיה, במדע ואפילו באהבה הרומנטית.

וולטר 1694-1778, פילוסוף וסטיריקן נאור, מאבות ההשכלה האירופאית, הפליא ברגישותו התרבותית והפוליטית. את חיציו השנונים שלח לעבר כל בלון נפוח, פוליטי או פילוסופי, ושום צביעות לא נמלטה מעיניו הביקורתיות.

וולטר היה אולי נציגה ומבשרה המובהק של הנאורות החילונית המודרנית, אבל כפי שמראה פרופסור ג'ון גריי בספרו וולטר וההשכלה (ידיעות ספרים) הוא עצמו היה תומך מובהק של המסורת הנוצרית שאותה אהב להתקיף. החדשן הזה היה שמרן יותר מכפי שנהגנו לחשוב, ומה שחשוב יותר: אלוף ההומור והסרקאזם היה גם הוגה דעות רציני יותר מכפי שהעמיד פנים.

קנדיד או האופטימיות מאת וולטר בהוצאת פן וידיעות אחרונות, תרגם מצרפתית: דורי מנור, עיצוב עטיפה: נעמה נחושתאי, 167 עמודים.

מתוך הספר אחרית דבר מאת
פרופ' גיטה מיי, מרצה לצרפתית באוניברסיטת קולומביה

אחרית דבר
וולטר היה מן הסתם מופתע לטובה וגם משועשע אילו היה עֵד להצלחה החורגת מן הרגיל והמתמשכת של קנדיד, שאותו ראה כאחת מיצירותיו הפחות חשובות, ללא כל השוואה לטרגדיות שכתב, למסותיו ההיסטוריות ולשיריו האֶפּיים והפילוסופיים, שעליהם התבססו ציפיותיו לחיי נצח לאחר מותו.

ב-21 בנובמבר 1694 נולד, בגדה השמאלית של נהר הסֶן שבלב פריס, תינוק חולני. השם שניתן לו היה פרנסואה-מארי אַרוּאֶה, ואיש לא ציפה שתינוק זה יישאר בחיים. אך בניגוד לתחזית הקודרת עתיד היה האיש לשַטות בכולם (תכונה שבה הצטיין במיוחד) ולהאריך ימים: הוא נפטר בשנתו השמונים וארבע. באותה עת היה כבר המחבר המהולל ביותר בדורו ונודע בשֵם-העֵט שבחר לעצמו, ווֹלטֶר. הוא הקדים לפסֶבדונים זה את התחילית "דֶה", ששיוותה לו נופך של בן אצולה. היה זה נוהג מקובל בקרב סופרים ממוצא בורגני בעלי יומרות אריסטוקרטיות, גם לפני המהפכה הצרפתית וגם לאחריה, כפי שיעידו פּיֶיר אַגוּסטֶן קארון דה בּוֹמַרשֶה ואוֹנוֹרֶה דה בַּלזַק.

אביו של אַרוּאֶה הצעיר, פרנסואה אַרוּאֶה, היה פרקליט שאפתני ומכובד, שאבותיו היו סוחרי אריגים. בשנת 1683 נישא פרנסואה אַרוּאֶה למארי-מרגֶריט ד'אוֹמאן (או דוֹמאר), בת למשפחת אצולה כפרית זעירה. בניגוד לז'אן-ז'אק רוּסוֹ ולדֶני דידֶרוֹ לא היה וולטר קשור במיוחד מבחינה רגשית למשפחתו המורחבת ולא גילה סקרנות רבה בכל הקשור לשורשיו ולשנות חייו הראשונות, שבהן עוצבה אישיותו. אם גילה עניין מועט בשושלת היוחסין שלו, היה זה כנראה משום שלא ייחס לה חשיבות היסטורית או תרבותית. אשר למשפחתו הגלעינית, הוא לא הכיר כמעט את אמו, שמתה בהיותו בן עשר, ומעולם לא חש דחף נוסטלגי להאיר אותה באור רומנטי. יחסיו עם אביו הקפדן וחם המזג היו קרירים; האב הסתייג מכתיבתו מנתצת-המוסכמות של בנו ודעתו לא היתה נוחה מן הטיפוסים המפוקפקים-בעיניו שעימם התרועע בצעירותו.

וולטר המעיט להתבונן במתרחש בתוך נפשו מכל סופר אחר בתקופת הנאורות (ההשכלה). הוא דבק בתפישה הקלאסית וגרס שחשיפה עצמית בפומבי אינה רק בגדר חוסר טעם, אלא יש בה מן הכיעור; וכדברי בְּלֶז פַּסקַל: "ה'אני' הוא דבר דוחה." יתר על כן, בטבעו המורכב של וולטר היה גם צד חסוי, והיו לו סיבות משלו לא לחשוף כמה מפרטי חייו האינטימיים.

במלאת לו עשר שנים נשלח אַרוּאֶה לסמינר הישועי "לואי לה גראן" שברובע הלטיני בפריס, שם רכש לו בקיאות בכתבי הקלאסיקונים היוונים והרומאים. מוריו בסמינר טיפחו את התעניינותו במחזות ובשירה ואת כשרונו בתחומים אלה, ושם גם קשר קשרי ידידות ארוכי-טווח עם כמה מבני כיתתו.

לאחר שסיים את חוק לימודיו בסמינר ב-1711 סירב אַרוּאֶה בן השבע עשרה להישמע למצוות אביו ולהירשם לבית ספר גבוה למשפטים: הוא גמר אומר להיות לסופר. עוד בתקופת לימודיו ב"לואי לה גראן" התרועע עם קבוצה של צעירים אֶפּיקוּריאניים, שדגלו בחשיבה חופשית בתחום הדת והתאגדו מאוחר יותר בחבורת "הטמפלרים (אבירי ההיכל) של מלטה". הוא התחכך בבני אצולה צעירים, שלא יכלו לשאת עוד את האדיקות היתרה, המחמירה והמדכאת, ששררה בחצרו של המלך לואי הארבעה עשר המזדקן, שנפטר ב-1715, ובזו של הדוכס מאורליאן, שהיה מאז מות המלך לעוצר של צרפת (עד 1723). בקרב האֶליטָה ובחוגים של אניני הדעת ניכרו בתקופה ההיא זלזול בערכים המסורתיים והערצה נהנתנית של החיים והיופי, בפרט בתחומי האמנות והספרות.

אַרוּאֶה הצעיר שגשג בסביבה זו של שוחרי תענוגות והתבלט כמחזאי שאפתני, כמחברם של שירים סאטיריים וכצעיר שנון ובעל עט מושחז, שהצטיין במענה לשון אירוני. בשנת 1718 נחל את הצלחתו הראשונה בטרגדיה אדיפוס, גירסה משלו למיתוס-אדיפוס של סופוקלס (שגם פייר קורניי, המחזאי הדגול בן המאה ה-17, חיבר עליו את הדרמה הידועה שלו). הצלחה זו הניעה את וולטר לנטוש ב-1719 את מוצאו הבורגני ולאמץ לו את הפסבדונים העָרֵב-לאוזן והאריסטוקרטי "דֶה ווֹלטֶר".

בינתיים הספיק לטעום את טעמה המר של מערכת המשפט של "המשטר הישן": כעונש על השירים הסאטיריים שכתב, שעוקצם נראה כמכוּון אל העוצר, נכלא בכלא הבסטיליה הנודע לשימצה ממאי 1717 עד אפריל 1718.

ואז, ב-1726, נפל דבר שהביא בעקבותיו מִפנה בחייו ובקריירה הספרותית שלו: הוא הסתכסך עם האביר דה רוהאן, נצר לאחת המשפחות העתיקות ורבות העוצמה בצרפת, שציווה על משרתיו להצליף בו בשוט על שהעז להתהדר בשֵם עֵט אריסטוקרטי. הסופר הצעיר לא זכה לתמיכת ידידיו מבני האצולה בנסיונו הנואש להשיב לעצמו את כבודו שנפגע בדו-קרב עם האביר. דה רוהאן סירב בכל תוקף לחלוק את הכבוד הזה לאחד מפשוטי העם. תחת זאת ציווה להביא את וולטר אל הבסטיליה, אך לאחר שנכלא שם שבועיים הוצע לו להשתחרר ולצאת לגלות. הוא בחר לִגלות לאנגליה.

שהותו של וולטר באנגליה, שנמשכה ממאי 1726 עד נובמבר 1728, חוללה בו תמורה מרחיקת לכת והעשירה את עולמו הרוחני, כפי שמעיד חיבורו מכתבים פילוסופיים (1734), אחת מיצירותיו המקוריות והמבריקות ביותר. הספר נדפס בנוסחו האנגלי, מכתבים על האומה האנגלית, ב-1733. וולטר מתאר בו באהדה את החיים באנגליה במאה ה-18, בראש וראשונה כדי להציבם מול החוקים, המנהגים, המסורות, המדע, הפילוסופיה ואפילו הספרות בצרפת ולהוכיח את עליונותם על כל אלה. בין השאר הוא מספר בחיבורו זה על מנהגיהם של בני כת הקווייקרים, בעיקר כדי להדגיש את הֶעדֵר הסובלנות הדתית בצרפת. הוא גם סוקר בו מוסדות מדיניים חשובים, כגון הפרלמנט הבריטי על שני בתיו; את הפילוסופיה והמדע האֶמפּיריציסטיים כפי שהם מתגלמים בהגותם של פרנסיס בייקון, ג'ון לוק ואייזאק ניוטון; ואת הטרגדיות והקומדיות בתיאטרון האנגלי, במיוחד אלה של ויליאם שקספיר, שבו ראה וולטר גאון שאינו כבול לכללים ולמוסכמות הקלאסיים.

ממחבר שנון, משורר מוכשר ומחזאי מעולה הפך עתה וולטר לפילוסוף, שעד מהרה יהיה למנהיג ללא עוררין של תנועת הנאורות (ההשכלה) בצרפת. ספרו על אנגליה חולל שערורייה בארצו, הוחרם והועלה באש, ומחברו נאלץ לעזוב את פריס ולמצוא לו מקלט בגבולה המזרחי של צרפת, בעיירה סירֶה שבחבל שמפיין. שם קבע את מושבו בטירתה של אהובתו, מאדאם דו שאטֶלֶה, שהיתה אשה מבריקה ומדענית דגולה בזכות עצמה.

וולטר ישב בסירֶה חמש עשרה שנים מאושרות ופוריות, מ-1734 עד מותה בטרם עת של אשת חסדו ב-1749. בשבתו שם העמיק את ידיעותיו במתימטיקה ובפיסיקה הניוטוניות וכתב (ב-1738) את יסודות הפילוסופיה של ניוטון, יצירה מפוארת בתחום הפופולריזציה של המדע. בעידודה של מאדאם דו שאטֶלֶה בחן וולטר את הפילוסופיה של לייבניץ והחל לחבר את ספריו הגדולים על ההיסטוריה של התרבות, ביניהם המאה של לואי הארבעה עשר (שנדפסה ב-1751), שבו הוא מעלה על נס את הישגי המדע, האמנות והספרות בצרפת בתקופת מלכותו של "מלך השמש", לעומת דלות ההישגים בתחומים אלה בימי לואי החמישה עשר.

בעת שהותו באנגליה ובסירֶה היתה השקפתו של וולטר על החיים אופטימית ביסודה. במכתב ה-25 והאחרון שבמכתבים פילוסופיים הוא נוזף בבּלֶז פַּסקַל על תיאוריו הפסימיים את המצב האנושי וקורא לו "מיזנטרופ שאין לו תקנה"; ובשירו איש העולם הזה, שנדפס ב-1736, הוא מלגלג על אגדת האושר והתום הפרימיטיביים בתקופה המכונה "תור הזהב", כפי שהם מתגלמים בסיפור המקראי על אדם וחוה בגן עדן. כנגד זאת הוא מהלל בשיר זה את התענוגות האֶפִּיקוּריאניים, את הנוחות והמותרות שהביאה עימה התרבות בזמן החדש.

יתר על כן, הוא היה משוכנע שחוקי ניוטון, הרציונליים מאין כמוהם, מאפשרים לבני האדם להתאים את עצמם לעולם הזה, המבוקר והמסודר, המוּנע בכוחה של יֵשוּת רבת עוצמה אך גם טובה ומיטיבה, ולתור בו אחרי אושרם. ובהיותו דֶאיסט הסכים גם עם השקפתו של גוטפריד וילהלם לייבניץ, האומרת שאלוהים לא יכול היה לברוא עולם שאינו הטוב שבכל העולמות האפשריים, כפי שנאמר בתיאודיקֵיאָה שכתב לייבניץ עוד ב-1710.

על אף המוניטין המפוקפקים שיצאו לוולטר נפלו בחלקו כיבודים לרוב, וב-1746 נבחר ל"אקדמיה הצרפתית" רבת היוקרה. בשנת 1750 נענה להצעתו של פרידריך הגדול מלך פרוסיה, שהעריץ אותו זה זמן רב וניהל עימו חליפת מכתבים ממושכת, להתארח אצלו בחצרו שבעיר פוטסדם. אך התברר כי השהות בפוטסדם היתה כישלון חרוץ: למרות דימויו כ"מלך-פילוסוף" נאור היה פרידריך, ביסודו של דבר, רודן שתלטני. עוקצנותו של וולטר והעדר כל יחס של יראת כבוד לדת מצידו הרעימו את הוד מלכותו ולבסוף גם עוררו את זעמו, ולאחר שלוש שנים נאלץ האורח לעזוב את פרוסיה בחופזה ובנסיבות משפילות.

לאחר התלבטויות רבות מצא לו וולטר מקום מקלט בז'נבה, ובדצמבר 1759 עבר להתגורר באחוזה שרכש לו לא הרחק ממנה, בפֶרנֵיי. כאן ישב במשך תשע עשרה השנים הבאות, עד סמוך למותו בפריס ב-30 במאי 1778.

בחלוף השנים השתנתה האופטימיות המוקדמת של וולטר מן הקצה אל הקצה, גם בגלל רושמם של המאורעות שהתחוללו בחייו וגם בתגובה על אסונות טבע ואסונות מעשה ידי אדם ששִמעם הגיע אליו. הוא נעשה מוּדע יותר לסבלם של בני האדם ולסכנות הרבות המאיימות תמיד על עצם קיומם, על רווחתם ועל האפשרויות המזומנות להם לחוש אושר על אדמות. אכזבותיו האישיות - בעיקר אובדנה הבלתי צפוי של מאדאם שאטֶלֶה, העוינות הבלתי-מתפשרת שגילתה כלפיו חצרו של לואי החמישה עשר, התפכחותו מפרידריך הגדול ומעמדו האישי הרעוע - לכל אלה חברו האֶמפַּתיה הרבה שחש, הזדהותו הספונטנית עם קורבנות המצוקה, המלחמות, אי-הצדק, האמונות התפלות והֶעדֵר הסובלנות הדתית.

החדשות בדבר רעידת האדמה המחרידה שהתחוללה בליסבון בירת פורטוגל ב-1 בנובמבר 1755, שהביאה למותם של רבבות בני אדם, העלו בו דימויים מחרידים של נשים וילדים שנקברו מתחת להריסות והיו השראה ליצירתו המתייסרת השיר על שואת ליסבון, שנדפס ב-1756. כאן אנו מוצאים כבר את ניצני התנערותו מתפישתו של לייבניץ בדבר קיומו של עולם רציונלי ומוסדר היטב. מלחמת שבע השנים העקובה מדם (1763-1756), שהתחילה כאשר פלש פרידריך לסקסוניה ועד מהרה הרחיבה את העוינות המתמשכת בין צרפת לאנגליה לתבערה כלל-אירופית, השפיעה אף היא על ראייתו של וולטר את מצבו של המין האנושי.

וולטר החל לכתוב סיפורים פילוסופיים בתקופה מאוחרת יחסית של יצירתו הספרותית - וכמעט כבדרך אגב, שכן היה נאמן למוסכמות הניאו-קלאסיות ולהייררכיה של הז'אנרים הספרותיים, שהציבו בראש הסולם את הטרגדיה השקולה והמחורזת ואת השירה האֶפּית, שרק הן לבדן יכולות להעניק ליוצריהן תהילת נצח. הרומאן, הסיפור הקצר והמעשייה התקבלו בספקנות ונחשבו לז'אנרים שזה עתה באו לעולם, ללא שורשים עמוקים בתחום האסתטי ואפילו המוסרי.

וולטר לקח את הסיפור הקצר המסורתי והפך אותו למעשייה פילוסופית, סיפור שמקרי-עלילתו מתחלפים במהירות והוא משלב הרפתקאות ומסעות לרוב עם תימַטיקה פילוסופית ומוסרית ונכתב בסגנון תמציתי, בבחינת מועט המכיל את המרובה, מבדר ומשעשע ומלא אירוניה וסאטירה ורמיזות מיניות בוטות. הלגלוג היה נשקו הנשכני ביותר של וולטר במלחמתו באויביו: הקנאות החשוכה, אי הסובלנות הדתית, המלחמה והאכזריות.

אחת ממעשיותיו הפילוסופיות המוקדמות ביותר של וולטר היא זַדיג, או הגורל, שהופיעה ב-1747. היא מתרחשת באותה תפאורה מזרחית דמיונית ואקזוטית שהיתה כה חביבה על המחברים בני המאה ה-18, החל במונטסקייה וכלה בדידֶרו. על זַדיג רב התושייה והתחבולות, שמקור שמו הוא המלה הערבית "סַדיק" ("צדיק"), עוברות תהפוכות רבות. כאשר הוא ניצב בפני אי צדק וסבל ובפני אקראיותם של החיים ואי היכולת לנבא את מהלכם, הוא מטיל תחילה ספק בהיות העולם מונהג בידי יֵשוּת עליונה טובה ומיטיבה, אך בסופו של דבר הוא מתגבר על מצוקותיו, וכבעל כורחו הוא מתמכר לאמונה המרגיעה שדרכיה של ההשגחה העליונה נסתרות מאיתנו, ושבסופו של דבר היא פועלת למען רווחת האנושות.

בשנת 1752, בעת ששהה עדיין בחצר המלך פרידריך הגדול, הוציא וולטר לאור את מיקרומֶגָה. יצירה זו, שהושפעה בחלקו של דבר ממסעות גוליבר של ג'ונתן סוויפט (1726) ומשתי הרומאנסות עתירות-הדמיון של סיראנו דה בֶּרזֶ'ראק על סיור בירח וביקור בשמש - עולמות אחרים, או ממלכות הירח (1657) וממלכות השמש (1662) - היא מעשיית מדע בדיוני על מסע בין כוכבים, מלאה פנטסיה והומור, שבה משתקפים במלוא עוצמתם גם הקוסמולוגיה של אייזאק ניוטון וגם האֶמפּיריציזם של ג'ון לוֹק.

במיקרומֶגָה נוקט וולטר במוּדע אמצעים בדיוניים וקומיים על מנת לעַמת בין המדע לפילוסופיה המוסרית: ביקום ובו כוכבי לכת רבים, שבהם שוכנים יצורים בעלי ממדי ענק, מועלה אומנם על נס הידע המדעי של בני כדור הארץ הזערערים, אך בעת ובעונה אחת מוּקעת בּוּרוּתם בתחום הערכים האנושיים, שאותה הם מסווים ביוהרתם הדקדקנית. וולטר מלגלג על כל אלה במיוחד כשהוא מתאר איך הם נראים בעיניהם של שני אורחים מן החלל החיצון: מיקרומֶגָה, הענק שמוצאו מן הכוכב אַברֵק (סיריוס), וחברו-למסע - הקטן ממנו במקצת אך עדיין בעל ממדים אדירים, שהגיע מכוכב הלכת שבתאי.

קנדיד, גיבורו של המעשייה הפילוסופית הנושאת את שמו, יצא לאוויר העולם בינואר 1759, אך בלא שאביו-מולידו יודה באשמה. את היצירה קנדיד תיאר וולטר כתרגום "מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדֶן, בשנת אדוננו המושיע 1759." היה זה מנהג רווח אצל וולטר, להתכחש לאבהותו על אלה מבין חיבוריו שהיו עלולים לעורר התנגדות ולהיות שנויים במחלוקת: הוא ייחס אותם לדמויות דמיוניות, ואף לאנשים חיים או מתים, ובלבד שיוכל לשמור על שתיקה ביחס לנסיבות כתיבתם. בכך, כבדברים רבים אחרים, ניכר השוני בינו לבין ז'אן ז'אק רוסו, שגם ביודעו שהוא מסתכן הצהיר בפומבי על היותו אבי חיבוריו; גם בוידויים (1781, 1788) וגם בחליפת המכתבים שלו סיפק מידע מפורט על דרכי היווצרותם, הבאתם לבית הדפוס, היענות קהל הקוראים להם והתגובה הרשמית העוינת שבה התקבלו.

הסבר אחר לשתקנותו של וולטר בכל הקשור למעשיותיו הפילוסופיות הוא אמונתו שנזכרה לעיל בפחיתוּת ערכו של הז'אנר שאליו הן משתייכות לעומת חשיבותן של יצירותיו השאפתניות והרציניות יותר - הטרגדיות שלו, שיריו האֶפּיים, שיריו הפילוסופיים והמסות ההיסטוריות שלו. תהיינה הסיבות ליחסו של וולטר אל קנדיד אשר תהיינה, במרוצת השנים נרקמה אגדה עיקשת, אך שגויה לחלוטין, המספרת שהוא הכתיב כלאחר יד את שלושים פרקיה של המעשייה הפילוסופית הזאת במשך שלושה ימים. הרבה יותר מתקבלת על הדעת הגירסה האומרת שוולטר חיבר את קנדיד במשך עשרה חודשים בשנת 1758 והשלים את כתב היד בתיקונים ותוספות בסתיו של אותה שנה.

הספר הצנום הזה יצא לראשונה מתחת למכבש הדפוס של האחים קראמֶר, מדפיסים אנשי ז'נבה, בינואר 1759. עד מהרה נפוץ קנדיד ונדפס שוב ושוב בפריס ובערים אחרות. אף על פי שהרשויות בצרפת ובשווייץ נחפזו להוקיעו, ועותקיו הוחרמו בבתי דפוס בפריס ובז'נבה, הוא הוסיף להימכר כבמחתרת. המאמצים הרשמיים להחרים את קנדיד לא יכלו למנוע את הפיכתו לאחד מרבי המכר האסורים השערורייתיים ביותר בצרפת שלפני המהפכה ובכל אירופה. בתוך שנה אחת התפרסמו לפחות שלושה תרגומים של הספר לאנגלית ותרגום אחד לאיטלקית.

בשנת 1758, שבה התחבר קנדיד, ידע וולטר בן הששים וארבע חוויות והתנסויות קשות ונעשה מוּדע עד כדי כאב לקיומם של הרוע, האומללות ואי הצדק בעולמנו. הוא גם הגיע להכרה שאין בנמצא הסברים תיאולוגיים או פילוסופיים שיוכלו להצדיק את כל אלה. בעת ההיא התגבשה אצלו מסגרת-התייחסות תרבותית מקיפה הודות לסקרנותו שלא ידעה שובעה, ללהיטותו לבלוע ספרים ולמחקר הנרחב שערך כדי שיוכל לחבר את יצירותיו ההיסטוריות ומסותיו הפילוסופיות. הוא עמד אז בפסגת כוחותיו האינטלקטואליים ובמלוא אונו כסופר, לאחר ששלח את ידו במשך עשרות שנים בכל הז'אנרים הספרותיים והיה בקי בכל השיטות והתחבולות הרטוריות.

סיבות רבות מנו המבקרים להצלחתו המיידית והמתמדת של קנדיד בקרב קהל הקוראים. זוהי טרגיקומדיה משוכללת להפליא שקשה לעמוד בפני קסמהּ, המביאה אותנו לידי כך שנתבונן בבת-צחוק לעגנית במאורעות המחרידים ביותר העשויים לפקוד את המין האנושי, ובעת ובעונה אחת גם נהרהר במשמעותם. קנדיד מושך את ליבנו כיום משום שגם כ-250 שנה לאחר כתיבתו לא קהה עוקצו הסאטירי והוא לא איבד מאומה מן הרלוונטיות שלו. זוהי יצירה מודרנית לעילא מפני שחזונה הקוסמי הקודר תואם, בעיקרו של דבר, את מוּדעוּתנו-אנו לתהום הפעורה בין הצורך שאנו חשים בסדר, בהירות ורציונליות לבין המציאות האכזרית של עולמנו הכאוטי.

תוך כדי הסתערותו של קנדיד על הקנאות הדתית החשוכה, על המלחמה, הקולוניאליזם, העבדות והפשעים נגד האנושות, תר גיבורו הצעיר והנאיבי אחר אושרו בעולם הנאנק תחת אסונות שמקורם בכוחות העיוורים, משולחי הרסן, של הטבע וביצרי אנוש דורסניים ואלימים.

הסיפור נפתח באידיליה, העונה כהֵד פארודי על התיאור המקראי של הגירוש מגן עדן. אידיליה זו מתרחשת בארמון בווסטפליה השייך לברון הגאה תוּנְדֶר-טֶן-טְרוֹנְקְךְ. בארמון זה, שהיה לקנדיד התָּם כגן עדן עלי אדמות, מלמד אותו מורהו הקפדן פַּנגלוֹס "קוֹסְמוֹלוֹנִיגולוגיה תיאולוגית-מטפיסית" - תורה מגוחכת שהיא פרי המצאתו של וולטר, שלא נועדה אלא ללגלג על האופטימיות הפילוסופית של לייבניץ (כפי שנתפשה אצל וולטר).

מגן עדן זה מגורש קנדיד בבעיטה לאחר שנתפס בעת שנשק לקוּניגוּנדֶה היפה, בתו של הברון. מיד לאחר מכן הוא מושלך לתוך עולם בלתי מובן ובלתי צפוי, הנשלט בידי כוחות זדוניים ורבי עוצמה. בעולם זה הוא מיטלטל מארץ לארץ, מעיר לעיר, מתנסה בהרפתקאות מסמרות שיער ולא אחת נראה שכפסע בינו לבין המוות, אך תמיד הוא נחלץ איכשהו מן הסכנה ושב לאיתנו. גם ידידיו מבין שוכני הארמון, ובראשם דוקטור פַּנגלוֹס והעלמה קוּניגוּנדֶה, נעלמים, מתים לכאורה - אך מופיעים שוב בהמשך העלילה, בריאים ושלמים. ובכל התלאות והאסונות הבאים עליהם דבֵק פַּנגלוֹס בעקשנות באמונתו ש"עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים".

מקום המבטחים האחד בעולם זה של תהפוכות ונוכלים הוא ארץ אלדורדו שב"עולם החדש", שבה משגשגת חברה אוטופית ובראשה מלך נאור, שנתיניו נהנים משלום, חירות, סובלנות ומשפט צדק. אך על קנדיד נגזר לנטוש גם את המקום הנפלא הזה, לנדוד ולחפש ברחבי תבל את קוּניגוּנדֶה האהובה שלו.

בסופו של דבר הוא מוצא אותה בתורכיה, לא הרחק מקונסטנטינופול, אלא שאז מתברר שקוּניגוּנדֶה התכערה ללא הַכֵּר ברבות השנים. שוב חומק אושרו ממנו, אך קנדיד רואה את עצמו מחויב להבטחתו לשאת אותה לאשה ורוכש חווה קטנה לו, לאשתו ולידידיו. אלא שלאחר ששרדו תלאות ואסונות כה רבים אין בני החבורה יכולים להסתגל לחיי שלווה נטולי מאורעות מסעירים. רק לאחר שהם לומדים להשקיע את כל אונם ומרצם בחוותם הם רואים ברכה בעמלם ואוכלים מפרי אדמתם. ואז, כשמנסה פַּנגלוֹס להמשיך לטעת חוכמה בלב תלמידו הנאמן, קוטע קנדיד את נאומו של הדוקטור המלומד: "אבל אנחנו צריכים לעבד את גננו," הוא אומר לו. כלומר, החיים יהיו נסבלים אם נעשה דברים מועילים, ולא נשב בחיבור ידיים ונפריח תיאוריות.

להרצות בקיצור נמרץ את עלילת קנדיד פירושו להחמיץ את מה שהופך את המעשייה הפילוסופית הזאת לאחת מיצירות המופת הגדולות של הספרות הסאטירית. זהו סיפור הרפתקאות ומסעות סוחף, סיפור אהבה בלתי-סנטימנטלי בעליל, סיפור דמיוני השופע איזכורים היסטוריים. אפקט ההַזָּרה מושג בו באמצעות החילופים המהירים של עלילות-המִשנה, באמצעות הניגוד המשווע בין התוכן הדרמתי לסגנון הקריר והבלתי-נסער, והודות לכך שלכל אחת מן הדמויות הראשיות יש איפיון אחד ויחיד והן נעדרות כל עומק פסיכולוגי. בכך הן הופכות למעין מַריונֶטות, שיוצרן מתַפעֵל ומניע אותן כרצונו.

בעוד שקנדיד הוא התקפה אכזרית ומרושעת על האופטימיות הפילוסופית (כפי שתפש אותה וולטר), אין זו יצירה פסימית. היא שרה שיר הלל ליכולתו של האדם לשרוד את התלאות הנוראות ביותר ולחיות ואף לשגשג בעולם מלא מלחמות, אכזריות, מצוקה, רדיפות ואי סובלנות דתית.
גיטה מיי, 2003

פרופ' גיטה מיי היא מרצה לצרפתית באוניברסיטת קולומביה, שפירסמה ספרים ומאמרים רבים על תקופת הנאורות (ההשכלה) בצרפת, תורת האסתטיקה של המאה ה-18, דידרו ורוסו, ספרות ואמנות, הרומאן והאוטוביוגרפיה, ימי המהפכה הצרפתית והתקופה שבאה אחריה, ונשים בספרות, בהיסטוריה ובאמנות.
מספריה: דידרו ובודלר, ביקורת האמנות (1957),
מז'אן ז'אק רוסו עד מאדאם רולאן (1964),
מאדאם רולאן ותקופת המהפכה (1970),
סטנדאל ותקופת נפוליאון (1977).
עברית: דליה בת אליהו

© כל הזכויות שמורות לפן-ידיעות ספרים הוצאות לאור

קנדיד או: האופטימיות - וולטר
Candide or Optimism - Francois-Marie Arouet Voltaire

ספרים מקור   ספרים תרגום   שירה  עיון חברה ובקורת  מדעי אדם וטבע  
ספרות לא בדיונית  ספרים ילדים נוער  מדריכים ומסעות  מודעות ורוחניות  ישראל וא"י  
ניהול שיווק וכלכלה  מחוץ לרצף  אומנות ועיצוב  כתבי עת  פנאי ואוכל