Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

אי קטן
מאת: אנדריאה לוי
Small Island - Andrea Levy

ההוצאה:

אופוס

"אי קטן " מספר את סיפורם של שני זוגות, קוויני וברנרד, זוג לבן וזוג שחור, המגלים כי האימפריה ייעדה להם גורל משותף. הגיבורה הראשונה היא קוויני, בעלת הבית הלבנה של גילברט. הם נפגשו במלחמה, לאחר שגילברט הגיע כאיש חיל האוויר הבריטי. בשובו ללונדון הוא מחפש את קוויני ושוכר דירה בביתה. אורטנז היא הנערה הג'מייקית שעמה התחתן גילברט קודם שעלה על הספינה לאנגליה.

היא מצטרפת אל בעלה בעליית הגג המתפוררת שבה הוא מתגורר. אחרון מגיע ברנרד, בעלה של קוויני שנחשב מת. השנה היא 1948.

אי קטן
שתפו אותי

היחסים בין הגיבורים צפויים למדי, אבל כל הסיפור עולה מתוך זיכרונותיהם השונים של הגיבורים שהצליחו להישאר בחיים למרות המלחמה. הספר אמין מבחינה היסטורית, ודמיונה של המחברת מאיר סיפורים ישנים בדרך כה חיה, עד שהקורא בטוח שהיא היתה שם. כתב ה"גרדיאן" מייק פיליפס מהלל: "היא יצרה סגנון שמשחזר את הקצב והתוכן של אופן הדיבור של גיבוריה - אבל לא רק של גיבוריה ילידי ג'מייקה, אלא גם של גיבוריה האנגלים".

"אי קטן" הוא ספרה הרביעי של אנדריאה לוי אשר מקד את תשומת הלב אליה לאחר שזכה בפרסים נודעים כפרס ספר השנה באנגליה, (וייטבראד) ובפרס orange - פרס לנשים יוצרות.

כבר ב-1999 התפרסמה בעיתון "גרדיאן" רשימה ובה צויין: "אנדריאה לוי היא הסופרת השחורה הפורייה ביותר בבריטניה. ספריה זכו בביקורות נלהבות והיא הושוותה לרודי דויל האירי.

בצעירותה לא קראה לוי ספרים. היא צפתה בטלוויזיה והיתה נערה עובדת. בבית הספר אמרו לה שיש לה שגיאות כתיב. אבל כשמלאו לה 26 השתנה הכל. היא עבדה בהתנדבות בארגון שקרא למודעות לבעיות גזע, והיא הבינה שיש רק דרך אחת ללכת בה. היא הביטה סביבה ונוכחה לדעת שכל חבריה לבנים. כך גם חברותיה הפמיניסטיות. אז התחילה לקרוא: מאיה אנגלו, טוני מוריסון, אודרי לורד, אליס ווקר, בוצ'י אמצ'טה. "הייתי רעבה, רעבה, רעבה", אמרה. אבל הספרות שקראה לא הלמה את מצבה. היא נולדה בריטית ושחורה. היא רצתה לקרוא על אנשים שגדלו כמוה ולכן החלה לכתוב. כיום מדגישה לוי בכל הזדמנות שמוצאה ג'מייקי מאחר ועורה הבהיר ושמה גורמים לאנשים לחשוב שהיא יהודייה.

תרגמה מאנגלית: נורית לוינסון

באדיבות אופוס, מתוך הספר:
הפרולוג והפרק הראשון

פרולוג
קְוִויני

חשבתי שהייתי באפריקה. וככה גם אמרתי לכל הכיתה. אֶרלי בֶּרד, המורַה שלנו, העמידה אותי לפני הדגל הבריטי - היא לא הרשתה לאף אחד לקרוא לו "יוניון ג'ק": "זה דגל של אימפריה ולא סתם קישוט". ואני עמדתי שם באומץ ואמרתי: "נסעתי לאפריקה כשהיא באה לוֶומבְּלי". ואז ארלי ברד אמרה לי שאפריקה היא ארץ. "בדרך כלל את לא טיפשה, קוויני בַּקסטוֹן", היא המשיכה, "אבל את לא נסעת לאפריקה, את בסך הכול הלכת לתערוכת האימפריה הבריטית, כמו אלפי אנשים אחרים".

זה היה טיול של אגודת הקצבים. בכל שנה יש טיול מאורגן לקצבים, לנשות הקצבים ולילדים שלהם, ואפילו לעובדים המועדפים שלהם. יום מנוחה. אימא אהבה לנסוע. "זה כמו חופשה", היא הייתה אומרת לאבא.

"בזבוז זמן מחורבן", הוא היה רוטן. אבל הוא בכל זאת נסע. היו שנים שכמעט כל העובדים מהחווה שלנו נסעו. הבנות מבפנים שעזרו לאימא עם הפשטידות. הבנות מבחוץ שהאכילו את החזירים ואת העופות. אפילו הבנים הטיפשים שעזרו לאבא בצריף פשטו את הסינרים המכוסים בנתזי דם ולבשו לכבוד הטיול את החליפות הכי טובות שלהם, שלא התאימו להם בכלל.

תמיד לבשנו את הבגדים הכי יפים בשביל לשוט בים בבְּלֶקפּוּל, או לנסוע באוטובוס אדום סביב כיכר פיקדילי, או לצחוק מהקופים בגן החיות. עד שהגיעה השעה לחזור הביתה. הגברים היו מנומנמים בגלל ששתו יותר מדי בירה, והילדים היו בוכים אחרי שחטפו כי לכלכו את הבגדים שלהם, או כי הכניסו אבנים קטנות לשיער שלהם. כמעט תמיד אחת הבנות מהחווה הייתה הולכת לאיבוד עם אחד הבנים, וחוזרת אחר כך פרועה ונבוכה.

השנה שנסענו לתערוכת האימפריה הייתה קצת אחרי המלחמה הגדולה, אבל אנחנו כבר כמעט שכחנו אותה. אפילו אבא הסכים שתערוכת האימפריה נשמעת כמו משהו ששווה מבט. המלך תיאר אותה כ"כל האימפריה בקטן". אימא חשבה שהוא התכוון שזאת מיניאטורה, כמו רכבת צעצוע או דגם של כפר. עד שמישהו אמר לה שהוא ראה את הרקטה של סטיבנסון מוצגת שם בגודל טבעי. "זה בטח גדול כמו כל העולם", אמרתי, וכולם צחקו.

היינו צריכים להשאיר את האחים שלי, בילי, הארי וג'ים בבית. הם היו קטנים מדי, וכולם הסכימו עם אבא כשהוא אמר לילדים המייללים שהם ייבלעו בקהל. "אני לא מפחד שיאכלו אותי", בילי ייבב. הם בכו ונצמדו למעיל של אימא. אז היא הייתה חייבת להבטיח להביא לכל אחד מהם משהו נחמד - דגם של קטר או חיילים. היא השאירה אותם עם מוֹלי, אחת מהבנות מבפנים, שעמדה מצוברחת בחלון והסתכלה עלינו במבט שיכול להחמיץ חלב.

לבשתי שמלת אורגנדין לבנה עם סרטים כחולים משוחררים מלפנים, והשיער שלי היה קשור בקוקיות עם עניבות לבנות גדולות. כל הדרך ברכבת לשם אימא ואבא והקצבים האחרים והנשים שלהם דיברו על הטרחה שגורמת השחיטה ההומנית לעומת גרזן הקצבים, מכל הנושאים שבעולם. אז אני נשארתי לשבת בין שניים מעובדי החווה שלנו, אמילי וגרהם, שצחקקו ופלרטטו מעל ראשי.

אמילי הייתה עובדת חוץ אצלנו כבר חודשיים. היו לה אם חורגת נחמדה, שגרה בקנט והכינה תמונות מפרחי אביב, ואבא ושני דודים שגרו בלונדון ושתו כל-כך הרבה, שלא הצליחו להישאר ערים מספיק זמן להשתתף במלחמה. גרהם עזר לאבא בצריף. הוא השגיח על האש מתחת לסיר האוכל של החזירים, לקח את פשטידות החזיר למאפייה ובאופן כללי התרוצץ ועשה כל מה שאבא ביקש, אם כי לא מספיק מהר. אבא קרא לגרהם ג'ים. ביום הראשון של גרהם בעבודה הוא אמר לאבא איך קוראים לו, ואבא הסתכל עליו ואמר: "אני לא יכול לזכור שם כל-כך מקושקש - אני אקרא לך ג'ים". בסוף היו אנשים שקראו לו ג'ים ואנשים שקראו לו גרהם, והוא התרגל לענות לשני השמות. החלום היחיד של גרהם היה, עד כמה שידעתי, למשש את החזה של אמילי.

מאות אנשים נכנסו דרך השערים לתערוכה, עברו בגנים ועל יד האגמים או סתם הסתובבו וקשקשו. ילדים קטנים נגררו קדימה כי לא הלכו מספיק מהר. נשים הצביעו, זקנים חיפשו מקום ישיבה. "כאן! לא, כאן... כאן יותר טוב". האימפריה בקטן. ארמון ההנדסה, ארמון התעשייה, ובניינים אחרי בניינים ששיכנו בתוכם כל ארץ שהייתה שייכת לנו, הבריטים. כמה מהם היו ענקיים כמו טירות, לכמה היו גגות מחודדים, מוזרים, ולאחד, אני בטוחה, היה חצי בצל מלמעלה. ממש כל העולם היה מוצג שם.

"מעורר גאווה", אמר גרהם לאבא.
אבא סקר לרגע את נער הקצבים שלו מלמעלה למטה ואמר: "תשמעו איך הבחור הזה מדבר".

היו הרבה ויכוחים על מה כדאי לנו לראות - כל העולם היה שם, ולנו היה רק יום אחד לראות אותו. אימא לא התעניינה ביערות בורמה או בחיות הגדולות של מלזיה. היא אמרה: "אולי אחר כך", לקפה של ג'מייקה. "לא", לסוכר של בַּרבָּדוֹס. "בשביל מה?" לשוקולד של גרֶנדה, ו"איפה זה, בשם אלוהים?" לסָרָוואק. בקנדה היה דגם בגודל טבעי של הנסיך מוויילס, עשוי מחמאה צהובה. הייתי צריכה לפלס דרך בכוח כדי לראות אותו מקרוב. הצמדתי את הפנים לזכוכית, ואימא באה וגררה אותי אחורה. "תחזיקי את היד של אמילי", אמרה לי. "אני לא רוצה שתלכי לאיבוד". אחר כך היא התחילה לקטר לאמילי, מסתירה לכל הקהל שמתח את הצוואר בשביל לראות את מה שעומד מאחורי אמי ועוֹבֶדֶת החוץ המסמיקה, וכולם מלמלו: "זאת באמת חמאה? חמאה? לא יכול להיות". אימא אמרה לאמילי שהם לקחו אותה איתם רק בשביל שתשגיח עליי, ואם היא תאבד אותי יהיה רע מאוד, אז מאותו רגע אמילי נצמדה אליי כמו פיח לכורה פחם. ולאן שאמילי הלכה, גרהם הלך אחריה.

לאוסטרליה היה ריח של תפוחים. תפוחים בשלים, ירוקים, עסיסיים. ריח חריף ומתוק כל-כך, שהרגשתי עקצוץ בשיניים. "נאכל כמה כאלה", אמר אבא והצטרף לתור בשביל לקנות שקיק חום קטן עם פירות. אימא שמרה את שלה לאחר כך, אבל אני אכלתי את שלי ונתתי את הליבה לאמילי. גרהם אמר לכולנו שהוא הולך לגור באוסטרליה. "אוסטרליה - אתה? טיפש מסכן שכמוך", צחק אבא.

לי הבטיחו שאראה איך גוזזים כבשה בניו זילנד, אבל כשהגענו ראינו את הכבשה הרזה הגזוזה רצה סביב הדיר, ואת הצמר הגזוז בצד. להונג קונג היה ריח של ביוב, והודו הייתה מלאה נשים בבגדים צבעוניים ארוכים ומוזרים. לכל הנשים האלה היו נקודות אדומות באמצע המצח. אף אחד לא ידע להגיד לי בשביל מה הנקודות. אמילי אמרה לי, "לכי תשאלי אחת מהן", אבל אימא אסרה עליי ללכת, כי אולי זה אומר שהן חולות - ואולי המחלה מידבקת.

ריח התה בציילון גרם לאימא לבלוע רוק, והיא אמרה: "אני מתה לכוס תה ולשבת קצת. הרגליים שלי!" ואבא ישר התחיל לרטון שהוא עוד לא ראה את המכונה שעושה ביסקוויטים או את המכונה שאורזת סיגריות. אני בכיתי כי רציתי לראות עוד ארצות. אמילי קראה לי גבירה קטנה, ואימא אמרה לה לשמור על הפה שלה. בסוף אבא נתן הוראות לגרהם - והיה צריך לחזור עליהן פעמיים כדי לוודא שהוא הבין אותן - לפגוש אותו ואת אימא אחר כך באולם ההמתנה של תערוכת הגָז. אימא ואבא הלכו למצוא את המכונות המודרניות והמקררים, ואני, אמילי וכמובן גרהם הנרגש המשכנו לטייל בעולם לבדנו.

ואז הלכנו לאיבוד באפריקה. נכנסנו פנימה בעקבות הריח הסירופי החוּם של השוקולד. אמילי נגררה אחרי גרהם, הסתכלה עליי לפעמים וצעקה: "בואי כבר - יותר מהר". אני רציתי כוס קקאו כמו כולם, אבל אמילי משכה אותי באחת הקוקיות שלי ואמרה לי להמשיך ללכת. אחר כך הגענו לכפר אפריקני, וגרהם הסתכל סביב, גירד את הראש ואמר לאמילי שהוא צריך לשירותים.

היינו בג'ונגל. מסביב היו בקתות בוץ עם גגות מחודדים עשויים ממקלות, ובאחת הבקתות, על רצפת עפר, ישבה אישה עם עור שחור כמו הדיו שמילאה את הקסת בשולחן שלי בבית הספר. צל שהתעורר לחיים. היא ישבה ברגליים משוכלות וארגה בד צבעוני על נול. "לנו יש עכשיו מכונות שעושות את זה", אמר גרהם ואמילי תקעה בו מרפק שישתוק. "היא לא מבינה מה אני אומר", הסביר גרהם. "הם לא מתורבתים. הם מבינים רק תופים". האישה המשיכה לעבוד כאילו לא שמעה שום דבר והשחילה את המקל שלה בסבך החוטים.

"ראית את השירותים?" שאל אותה גרהם, אבל היא לא הבינה גם את זה.

"אני רוצה ללכת", אמרתי כי לא היה שם שום דבר מעניין לראות, אבל פתאום הופיע שם גבר. גבר אפריקני. גבר שחור שנראה כאילו גילפו אותו משוקולד. נצמדתי לאמילי, אבל היא הרחיקה אותי ממנה. הוא היה ממש לידי, קרוב כל-כך שראיתי אותו נושם. איש קוף מזיע בריח של כדורי נפטלין. שחור יותר מפנים שמרחו אותן בפקק שרוף. טיפות הזיעה על המצח שלו נצצו כמו יהלומים. השפתיים שלו היו חומות, לא ורודות כמו שהיו צריכות להיות, ונראו נפוחות מאוויר כמו צמיגים של אופניים. השיער שלו היה צמרי כמו כבשה שחורה גזוזה. באף השטוח שלו היו שני נחיריים גדולים כמו מנהרות של רכבת. והוא הסתכל עליי.

"היית רוצה לנשק אותו?" שאל גרהם. הוא דחק בי במרפק בהתגרות ודחף אותי קדימה - קרוב יותר לאיש השחור.
אמילי צחקקה. "קדימה, קוויני, תנשקי אותו, תנשקי אותו".

האיש המשיך להסתכל עליי. הרגשתי שהדם עולה לי לפנים ואני מסמיקה, כשהוא חייך וחשף שיניים מושלמות ומסנוורות מלובן. הפה שלו היה ורוד מבפנים, והפרצוף שלו התקרב אל הפרצוף שלי. הוא היה יכול לבלוע אותי, הכושי הגדול הזה, אבל במקום זה הוא אמר באנגלית ברורה: "אולי עדיף פשוט ללחוץ ידיים?"

חיוכו של גרהם נעלם בבת אחת, ואני לחצתי יד של גבר אפריקני. היד הייתה חמה וקצת מזיעה, כמו של כולם. לחצתי לו את היד כמה שניות, והוא הרכין את הראש ואמר לי: "נעים מאוד". אחר כך עזב את היד וזז הצדה כדי שנוכל לעבור. אמילי המשיכה לצחקק, הסתכלה בגרהם וגלגלה עיניים. היא תפסה אותי ביד ומשכה אותי, וגרהם המשיך למלמל שהוא צריך לשירותים. האיש האפריקני כנראה הבין, כי הוא הצביע ואמר: "שם, על יד העץ, תמצא את מה שאתה צריך".

אבל גרהם לא מצא את השירותים. הוא נאלץ להשתין מאחורי כמה ארגזים בזמן שאני ואמילי השגחנו.

אבא אמר אחר כך שהגבר האפריקני שלחצתי את ידו היה אולי ראש שבט או נסיך באפריקה. מתברר שכשהם מדברים אנגלית, זה סימן שהם מתורבתים - למדו אנגלית מהלבנים, כנראה מהמיסיונרים. אבא אמר לי לא לדאוג מזה שלחצתי לו את היד, כי הגבר האפריקני היה ודאי שליט גדול.

כדי להסיח את דעתי מן המפגש, אבא הבטיח לי נסיעה ברכבת הקטנה שעברה מעל התערוכה. "כדאי לך, מלמעלה אפשר לראות למרחק של קילומטרים", שכנע את אימא. היא לא כל-כך רצתה, כי פחדה שאני אקיא על כל מי שלמטה. אבא קרא לה טיפשה והבטיח לה שתראה את הנוף הכי יפה בעולם. נופפתי לאמילי ולגרהם כשהקרון הקטן שלנו עלה עוד ועוד. הם נשארו מאחור - אמילי לועסת טופי וגרהם מעשן סיגריה, אבל אז הם נעלמו. "הם כבר יגיעו אחר כך", אימא נאנחה.

עלינו לשמים עד שהאנשים למטה נראו לנו כמו נקודות. היינו תלויים ממש למעלה - אורות החשמל נצנצו מתחתינו והתערבבו בכוכבים - כשאבא אמר משהו שבחיים לא אשכח. הוא אמר: "את רואה, קוויני? תסתכלי מסביב. כל העולם מונח לרגלייך, ילדה".

1948
1
הורטנס

הכול חזר אליי. סיליה לנגלי. סיליה לנגלי עומדת מולי, עם הידיים על המותניים והראש בעננים, ואומרת: "אוי, הורטנס, כשאני אהיה מבוגרת..." כל החלומות שלה מתחילים ב"כשאני אהיה מבוגרת...": "כשאני אהיה מבוגרת, הורטנס, אני אעזוב את ג'מייקה ואגור באנגליה". בשלב הזה הקול שלה נהיה סנובי והאף שלה התרומם באוויר - עד כמה שהאף העגול השטוח שלה יכול להתרומם - והיא התנדנדה קצת כשדמיינה את התמונה. "הורטנס, באנגליה יהיה לי בית גדול עם פעמון בדלת הכניסה, ואני אצלצל בפעמון". היא השמיעה קול: דינג-דונג, דינג-דונג. "אני אצלצל בפעמון הבית הזה כשאני אגור באנגליה. זה מה שיקרה כשאני אהיה מבוגרת".

באותו הזמן רק עשיתי "כן" עם הראש ואמרתי: "בטח, סיליה לנגלי, בטח". לא העזתי לחלום שיום אחד דווקא אני אהיה זו שתעבור לאנגליה. שיום אחד אני אהיה זו שתפליג בספינה גדולה כמו עולם שלם וארגיש את חום השמש על הפנים שלי משתנה בהדרגה מצריבה ללטיפה. אבל זה מה שקרה! עמדתי בפתח של בית בלונדון וצלצלתי בפעמון. לחצתי בשביל לשמוע את הדינג-דונג, דינג-דונג. אוי, סיליה לנגלי, איפה את היית אז עם הרעיונות הגדולים שלך והאף באוויר? יכולת לראות אותי? יכולת לראות אותי שם בלונדון? את הורטנס רוברטס נשואה, עם טבעת זהב ושמלת כלה בארגז. גברת ג'וזף. גברת גילברט ג'וזף. מה תגידי על זה, סיליה לנגלי? עמדתי לי שם באנגליה, וצלצלתי בפעמון של הדלת באחד הבתים הכי גבוהים שראיתי בחיים.

אבל כשלחצתי על פעמון הדלת הזה לא שמעתי צלצול. שום דינג-דונג, דינג-דונג. לחצתי עוד פעם למקרה שהפעמון התקלקל. הבית נראה בלוי. אבל בלוי במין צורה מהודרת כזאת. הייתי בטוחה שפעם גרו בו רופא או עורך דין, ואולי חבר של חבר של המלך. רק בבית של מישהו חשוב יש עמודים בכניסה. עמודים גבוהים ומקושטים בדוגמה מסובכת ודלת מזכוכית צבעונית עם תמונות שנראית כמו חלון של כנסייה. נכון שחלקים מהזכוכית נפלו, ובמקומם היה שם קרטון מודבק בנייר דבק לבן, אבל מי יודע איזה דברים נוראיים גרמו הפצצות של האדון היטלר במלחמה? לחצתי שוב על הפעמון, כשהיה ברור שאף אחד לא עומד לפתוח לי. החזקתי את האגודל על הכפתור וקירבתי את האוזן לחלון. אור נדלק בפנים וקול של אישה אמר: "בסדר, בסדר, אני כבר באה! רק רגע".

ירדתי חזרה שתי מדרגות ונזהרתי לא לדרוך על ערמה קטנה שכלב השאיר על העלים היבשים. יישרתי את המעיל, הידקתי אותו אליי במקום שאיבדתי כפתור למרבה הצער וסידרתי את הכובע במקרה שהוא נרטב מהאוויר הלח ונראה מגוחך. זקפתי את הגב שלי. את הדלת פתחה אישה אנגלייה. אנגלייה עם שיער בלונדיני, לחיים ורודות ועיניים כחולות שהיו הדבר הכי בהיר ברחוב הקודר הזה. היא הסתכלה על הפרצוף שלי, הפרידה את השפתיים הדקות שלה ואמרה: "כן?"
"זה מעונו של מר גילברט ג'וזף?"
"סליחה?"
"גילברט ג'וזף?" אמרתי קצת יותר לאט.
"אה, גילברט. מי את?" היא ביטאה את השם גילברט בצורה כל-כך מוזרה, שלרגע פחדתי שהגעתי לגבר הלא נכון.
"מר גילברט ג'וזף הוא הבעל שלי. אני אשתו".

פני האישה נראו נבוכות ומרוצות ביחד. היא הסתכלה אחורה לתוך הבית והרימה את הראש. אחר כך פנתה אליי ואמרה: "הוא לא בא לפגוש אותך?"

"לא ראיתי את גילברט", אמרתי לה ושאלתי: "אבל זה המעון שבו מצוי משכנו?"

על כך הגיבה האנגלייה בשאלה: "מה?" היא קימטה את המצח והסתכלה על הארגז שהיה מונח מאחוריי, על שפת המדרכה, איפה שנהג המונית הניח אותו. "זה שלך?" שאלה.
"כן".
"הוא גדול כמו האי וַוייט. איך הבאת את זה הנה?" היא צחקה קצת. צחקוק עדין שהתגלגל סביב העיניים והפה.

גם אני צחקתי, בשביל שלא תדע שאין לי מושג על איזה אי לבן היא מדברת. "באתי במונית והנהג הבטיח לי שזאת אכן הכתובת הנכונה. זה ביתו של גילברט ג'וזף?"

האישה עמדה לרגע בשקט לפני שאמרה: "חכי פה. אני אראה אם הוא בחדר שלו". וסגרה לי את הדלת בפרצוף.

שאלתי את עצמי איך יכול בן-אדם בגובה מטר שישים ושבע (כמעט מטר שבעים כשאני נועלת את נעלי החתונה שלי), להגיע לקצהו העליון של הבית הגבוה הזה. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה חבלים ומנופים. חבלים ומנופים שירימו אותי למעלה. היו לנו מדרגות בג'מייקה. אפילו בבתים שהייתה בהם רק קומה אחת היו מדרגות שלקחו את האורחים למרפסת, ומדרגות אחרות שהובילו אותם למטבח. במכללה שלי היו מדרגות שהגיעו עד המעונות, שהתלמידות גרו בהם בשתי קומות. ידעתי טוב מאוד מה הן מדרגות, אבל כל מה שהצלחתי לדמיין לעצמי כשהסתכלתי על הבית הגבוה הזה היה חבלים ומנופים. יותר מדי זמן הייתי על אונייה, זה ברור.

במכתב האחרון של גילברט ג'וזף הוא הבטיח לבוא לפגוש אותי כשהאונייה שלי תעגון בנמל באנגליה. הוא כתב שני עמודים שלמים של תיאורים איך הוא יקבל את פניי. "אני אהיה שם", כתב. "את תראי אותי מנפנף לך ביד מרוב שמחה, לכלה הצעירה שלי, שמגיעה סוף-סוף לאנגליה. את תראי אותי קופץ וקורא לך בקול רם, ותוכלי לשמוע את הגעגועים בקול שלי". עלה על דעתי שאולי הוא שכח איך אני נראית כי לא התראינו שישה חודשים. לא הייתה לו דרך אחרת לוודא שהוא מזהה את הכלה שלו, אז הוא החליט לחפש אישה מודאגת שנראית נבוכה למראה הליצן הרעשן והטיפשי שאיתו התחתנה.

אבל זה לא היה חשוב - הוא פשוט לא היה שם. לא היה שם אף אחד שהתאים לתיאור שלו. הקפיצות והנפנופים היחידים שראיתי היו של ג'מייקנים שירדו מהאונייה. נשים שרעדו בבגדים הכי יפים שלהן - שמלות כותנה עם סרטים ותחרה; הכובעים והכפפות הלבנות שלהן בלטו על רקע הלילה האפור. גברים בחליפות ועניבות פרפר וכובעים יפים. הם קפצו ונפנפו. קפצו ונפנפו לאנשים שבאו לפגוש אותם - גברים שחורים עם מעילים כהים, מרופטים, וצעיפים סרוגים ביד, שעמדו כפופים בקור והתאמצו לזהות תיק, שיער, נעליים, פנים או קול שהם מכירים. גברים שנראו מפוחדים - העיניים שלהם פקוחות קצת יותר מדי - כשהסתכלו על המטען שהובא מעבר לים, ועכשיו היה צריך להסיע אותו ברחובות לונדון. כולם בירכו את הקרובים הנרגשים באותן המילים: "הבאתם קצת גויאבות? קצת רום? יש אולי איזה בטטה בתיק הזה?"

ברגע שהנחתי את הרגליים שלי על אדמת אנגליה, ניגשה אליי אישה אנגלייה. היא מתנשפת וסמוקה. היא משכה אותי בכוח, ואחד הכפתורים במעיל שלי נתלש ונפל לתוך הקהל במהירות של קליע. "את שוּגֶר?" שאלה אותי. אני ניסיתי לעקוב אחר הכפתור המסכן בתקווה שאמצא אותו אחר כך, כי המעיל הזה עלה לי הרבה מאוד כסף. האנגלייה קירבה אליי את פניה ודרשה לדעת: "את שוגר?" הזדקפתי ואמרתי לה: "לא, אני הורטנס".

היא צקצקה כאילו המידע הזה עצבן אותה. אחר כך נשמה נשימה ארוכה ואמרה: "ראית את שוגר? היא אחת מכם. היא באה לעבוד אצלי בתור מטפלת, אבל קצת איחרתי. את בטוח מכירה אותה. שוגר. שוגר?"

חשבתי שאני חייבת לנסות להגיד ככה "שוגר", בתנועה שמאריכה את המילה. זה כל-כך אנגלי. שוּגֶאאאר. ואמרתי לאישה הזאת בנימוס: "אני מצטערת, אינני מכירה את..."

היא הזיזה את הראש מצד אל צד ואמרה: "אהה", לפני שהייתה לי הזדמנות להשתמש בתנועה כלשהי. היא הסתובבה מיד ומיהרה לתוך חבורה של אנשים, ופנתה לאישה אחרת כל-כך מהר, עד שהג'מייקנית הזאת שרק עכשיו הגיעה ומצאה את עצמה פתאום במרחק סנטימטר מאישה לבנה, שצועקת "שוגר, שוגר", השמיעה צעקה חזקה.

שעתיים חיכיתי לגילברט. שעתיים עמדתי והסתכלתי איך אנשים מחבקים קרובים וחברים אבודים. צוחקים, מנגבים עיניים דומעות בממחטות, מתווכחים מי ילך לאן. הגברים הרימו מזוודות על הכתפיים, התנשפו והזיעו, והנשים התעסקו עם כובעים ולבשו כפפות. כולם הסתלקו לתוך הלילה השחור והקר דרך פתח בצורת קשת שנראה כמו פה פתוח. אחרי שכולם הסתלקו, חיפשתי את הכפתור שלי על הרציף, אבל באור החלש לא הייתה שום אפשרות למצוא דבר כל-כך קטן.

היה שם איש לבן שדחף מריצה, לפעמים ריקה ולפעמים מלאה. כשהוא עבר על ידי, שמעתי אותו שורק מנגינה שהרקידה לו את הראש. חשבתי שאולי האיש הלבן הזה יֵדע איך אפשר להגיע ליעד שלי. הרמתי את היד כדי שישים לב אליי. "סליחה, אדון. עליי להגיע לרחוב נֶבֶרְן. הידוע לך במקרה איפה זה?"

האיש הלבן הזה גירד את ראשו וחיטט בנחיר השמאלי שלו לפני שאמר: "אני לא יכול לקחת אותך לשם בעגלה שלי, מותק". עלה על דעתי שלא הייתי ברורה מספיק, אחרת האיש הלבן הזה היה יודע שאני לא טיפשה כזאת ושאין לי שום ציפייה שהוא, עם המריצה שלו, ייקח אותי דרך רחובות לונדון. מה? שאני אשב לו על הגב ואשים את הרגליים שלי סביב המותניים שלו? "את צריכה למצוא מונית", אמר לי כשגמר לצחוק מהבדיחה שלו.

הסתכלתי על פניו ואמרתי: "תודה. התואיל בטובך להורות לי את המקום שבו אפשר למצוא כלי רכב שכזה?"

האיש נראה נבוך. "מה, מותק?" אמר כאילו דיברתי שפה זרה. עשיתי כמה ניסיונות עד שפניו של נהג המונית אורו בהבנה. "אני צריכה להגיע לרחוב נֶבֶרְן עשרים ואחת בדרום-מערב חמש. רחוב נברן עשרים ואחת. ר-ח-ו-ב נ-ב-ר-ן". השתמשתי במבטא הכי מוצלח שלי, שבזכותו הייתי הכי טובה בכיתה בתחרות ההיגוי האנגלי של מיס סטיוארט. הדקלום של "אוֹדָה לזמיר", זיכה אותי בכוכב ובכבוד לצלצל שבוע בפעמון בית הספר.

ובכל זאת נהג המונית לא הבין אותי. "לא, מצטער, יקירתי. יש לך את זה כתוב? על נייר? יש לך את זה על חתיכת נייר?" הראיתי לו את המכתב מבעלי, שעליו הופיעה הכתובת באותיות ברורות. "אה, רחוב נברן - עשרים ואחת. עכשיו הבנתי אותך".

היה ירח בשמים. לפעמים גלוי, לפעמים מוסתר בעננים, אבל היה ירח באותו לילה - האור שלו התעוות ונעלם כשהאדים מהפה שלי כיסו את חלון המונית. "זה המקום שרצית, יקירתי. רחוב נברן עשרים ואחת", אמר הנהג. "לכי לצלצל בפעמון. את מכירה פעמונים ומקושים? יש לכם כאלה איפה שאת באה ממנו? פשוט לכי לצלצל בפעמון ומישהו יבוא לפתוח לך". הוא השאיר את הארגז שלי בצד הכביש. "אני בטוח שמישהו בפנים יעזור לך עם זה, יקירתי. רק תצלצלי בפעמון". הוא ביטא את המילים האחרונות באטיות מוגזמת, כמו שהייתי מדברת כשלימדתי ילדים. עלה על דעתי אז שאולי גברים לבנים ממעמד הפועלים הגיעו למצב הזה פשוט כי הם טיפשים.

את מה שעבר עכשיו בדלת לא הצלחתי לראות כי הוא הגיע כל-כך מהר. זה היה יכול להיות כלב גדול לפי הצורה שהוא זינק והסתער עליי. רק כששמעתי את המילה "הורטנס" יוצאת מהפה שלו, הבנתי שזה בעלי. "הורטנס. את פה! סוף-סוף הגעת, הורטנס!"

התיישבתי על הארגז שלי בידיים שלובות והסתכלתי הצִדה. הוא נעצר מולי בזרועות פתוחות, מחכה שארוץ לתוכן. "מספיק כבר, גילברט ג'וזף".

זרועותיו התקרבו לאט אל גופו והוא אמר: "את לא שמחה לראות אותי, הורטנס?"

ציטטתי את המילים המדויקות ממכתבו. "אני אהיה על הרציף לפגוש אותך. את תראי אותי מנפנף לך ביד מרוב שמחה וקורא לך בקול רם, ותוכלי לשמוע את הגעגועים בקול שלי".

"איך מצאת את המקום הזה, הורטנס?" זה כל מה שהאיש אמר. "בלי עזרה ממך, גילברט ג'וזף, ככה מצאתי את המקום הזה. בלי שום עזרה ממך. איפה היית? למה אתה לא בא לפגוש אותי? למה אתה לא מנפנף לי ביד ולא קורא לי?"

הוא היה קצר נשימה כשהתחיל: "הורטנס, תני לי להסביר לך. באתי לרציף, אבל לא הייתה שם אונייה. הם אומרים לי לבוא אחר כך, כשהאונייה מגיעה. אז אני הולך הביתה ומנצל את ההזדמנות לסדר את המקום לכבודך, שיהיה יפה כשתגיעי..."

החולצה שלו לא הייתה מכופתרת נכון. הצווארון התרומם בצד אחד והתכופף למטה בצד השני. שני כפתורים נשארו בלי לולאות. החולצה הייתה תקועה במכנסיים רק מלפנים, ומאחור הייתה תלויה בחוץ, כמו אצל ילד רע. באחת מהנעליים שלו היה שרוך פרום. הוא נראה מפוזר. איפה הגבר שזכרתי? הגבר ההוא היה לבוש יפה בחליפה עם רכיסה כפולה, השיער שלו מסורק ומבריק משמן לשיער, הנעליים היו נקיות, הציפורניים גזוזות, השפם קצוץ והאף דק. הגבר שעמד עכשיו מולי ודיבר אליי נראה שחור וגס, אבל זה היה גילברט. ידעתי לפי הצורה שבה הטיפש קיפץ בזמן שהשמיע את התירוצים שלו.

"בדיוק עכשיו התכוננתי ללכת עוד פעם לרציף, ואת פה. אצלי בדלת. אין לך מושג איזה הפתעה זה בשבילי! הורטנס! סוף-סוף את כאן!"

באותו רגע שמתי לב שהאנגלייה שפתחה לי את הדלת עומדת על המדרגות ומסתכלת עלינו מלמעלה. היא צעקה משם: "גילברט, אפשר כבר לסגור את הדלת, בבקשה? יש רוח פרצים איומה".
והוא ענה לה בדרך אגב, "עוד רגע".
אז לחשתי לו: "די, אתה רוצה שכל אנגליה תדע מה קורה בינינו?"

האנגלייה המשיכה להסתכל עליי כשנכנסתי למבואה. היא בדקה אותי בגלוי כאילו אני לא רואה את המבטים שלה. הנהנתי לה בראש ואמרתי: "תודה שעזרת לי למצוא את בעלי. אני מקווה שלא גרמנו אי-נוחות רבה מדי". קיוויתי שאחרי פנייה ישירה כזאת היא תוריד ממני את העיניים ותלך להתעסק בענייניה, אבל זה לא מה שקרה. היא רק משכה בכתפיים והמשיכה להסתכל. שמעתי את גילברט גורר את הארגז שלי. שתינו עמדנו והקשבנו לו כשהתנשף בכבדות כמו רכבת קיטור מקולקלת.

ואז הוא נכנס בריצה ואמר: "הורטנס, מה שמת בארגז הזה, את אימא שלך?"

בגלל שהאנגלייה עדיין הסתכלה עלינו, חייכתי במקום לקלל ואמרתי: "שמתי בארגז הזה את כל מה שאני אצטרך, תודה, גילברט".

"זאת אומרת שהבאת גם את אימא שלך", אמר גילברט ופרץ בצחוק, שהיה בדיוק כמו שזכרתי - נחירה מוזרה שיצאה לו מהאף, ונצנוץ של שן הזהב שלו. עדיין חייכתי כשהוא שפשף ידיים ואמר: "טוב, אני מקווה שיש לך גויאבה ומנגו ורום ו..."

"אני מקווה שלא הבאת לבית שום דבר מסריח", התערבה האנגלייה.

דבריה מחקו את החיוך מפניי. פניתי אליה ואמרתי: "הבאתי רק מה שאני..."

אבל גילברט תפס אותי במרפק. "בואי, הורטנס", אמר כאילו האישה לא אמרה מילה. "בואי, תני לי להראות לך את הבית".

עליתי אחריו במדרגות ושמעתי את האישה אומרת: "ומה עם הארגז, גילברט? אתה לא יכול להשאיר אותו פה".

גילברט הסתכל אחורה לענות לה וחייך: "אל תדאגי, קוויני. אני תכף יבוא".

הייתי צריכה להיאחז במעקה כדי למשוך את עצמי למעלה מדרגה אחרי מדרגה. בקושי היה שם אור. רק נורה אחת חלשה דלקה שם, והיה קשה לדעת אם היא נותנת אור או שואבת את האור אליה. בכל פנייה שעשיתי ראיתי מולי עוד סדרה של מדרגות תלולות, שנראו כמו כוננית ספרים ריקה. השתוקקתי לחבלים ולמנופים שדמיינתי קודם. לפעמים גיששתי כמו זקן עיוור, כששום דבר לא האיר לפניי את הדרך חוץ מהקול של גילברט שהמשיך לטפס. "הורטנס, כמעט הגענו", אמר בקול רם, כמו משה על ראש ההר. הלב שלי דפק חזק כשהגעתי לדלת. גילברט עמד על ידה ואמר בחיוך: "הגענו".

"כמה מדרגות! לא יכולת למצוא מקום עם פחות מדרגות?"
נכנסנו לחדר. גילברט מיהר לכסות את המיטה בשמיכה. ידעתי שהמיטה עדיין חמה. היה ברור לי שהוא רק עכשיו יצא ממנה. הרחתי ריח גז. גילברט נופף בידיים כאילו הראה לי נוף מקסים. "זה החדר", אמר.

ראיתי רק קירות חומים כהים. כיסא שבור שרגל אחת שלו עמדה על התנ"ך. חלון עם וילון קרוע, ואת החליפה של גילברט - זאת עם הרכיסה הכפולה - תלויה על הקיר.

"נו", אמרתי, "תראה לי את כל השאר, גילברט". האיש הסתכל קדימה ולא זז. "תראה לי את כל השאר, עכשיו. אני עייפה מההפלגה הארוכה". הוא גירד את ראשו. "את החדרים האחרים, גילברט. אלה שהייתָ עסוק בלסדר אותם עד ששכחת לבוא לרציף".

גילברט דיבר כל-כך בשקט, שבקושי שמעתי אותו. הוא אמר: "אבל זה הכול".
"סלח לי?" אמרתי.
"זה הכול, הורטנס. זה החדר שאני גר בו".
בשלושה צעדים יכולתי להגיע לצד אחד של החדר. בארבעה צעדים יכולתי להגיע לצד השני. בפינה היה כיור, וברז חלוד בלט מהקיר מעליו. היו שם שולחן ושני כיסאות - אחד עם גב שבור - שעמדו על יד המיטה. על הכורסה היו שקית קניות, חולצת פיג'מה וקומקום. באח בערה אש כחולה שהשמיעה רחש.

"זה הכול?" נאלצתי להתיישב על המיטה. הרגליים שלי רעדו. שום קפיץ לא זז מתחתיי כשהתיישבתי. "רק זה? כאן אתה גר? זה הכול?"
"כן, זה הכול". הוא טלטל שוב את הידיים כאילו הביא אותי לחדר בארמון.

"רק זה? רק זה? הבאת אותי כל הדרך רק בשביל זה?" האיש צקצק בלשון ושלח אליי מבט כועס. "למה ציפית, אישה? כן, זה הכול! למה ציפית? ככה כולם חיים. הייתה פה מלחמה. הפציצו בתים. אני מכיר המון אנשים שגרים במקומות יותר גרועים. מה את רוצה? היית צריכה להישאר עם אימא שלך אם זה לא מוצא חן בעינייך. הייתה פה מלחמה. ככה כולם חיים".

הוא בחן אותי מלמעלה למטה, והחזה שלו, עם החולצה שלא הייתה מכופתרת כמו שצריך, עלה וירד. השטיח היה קרוע באמצע החדר, והייתה מונחת עליו חתיכת לחם. הוא שוב צקצק בלשון ויצא מהחדר. שמעתי אותו יורד במדרגות ברעש. הוא השאיר אותי לבד. השאיר אותי לבד להסתכל על המעט שהיה שם.

© כל הזכויות שמורות לאופוס לאור

אי קטן - אנדריאה לוי
Small Island - Andrea Levy


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים