|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

אשת חטא
מאת: פטרה המספאהר
Die Sunderin - Petra Hammesfahr

ההוצאה:

ינשוף

קורה בנדר הרגה גבר. מה גרם לאישה צעירה, שקטה ונחמדה, אם לילד קטן, לדקור בחמת זעם אדם שלטענתה לא פגשה קודם לכן מעולם?

התוקפת מודה בפשע, הראיות לאשמתה ברורות. הדבר היחיד שחסר הוא המניע למעשה, ואותו קורה בנדר אינה יכולה לספק. הוא קבור באותו בור שחור בנשמתה שאליו היא נשאבת שוב ושוב, ונחלצת ממנו בכל פעם בצעקות ואובדן עשתונות.

המפקח הראשי רודולף גרוביאן מסרב לסגור את התיק ופותח בחקירה על דעת עצמו. בהדרגה נחשפים קורות חייה של קורה בנדר - חיים שהתנהלו בצל הסיוט, והסתיימו עוד בטרם החלו.

אשת חטא
שתפו אותי

זהוא רומן מתח בלשי שבו המציאות אינה כפי שהיא נראית. אשת חטא הוא רומן פסיכולוגי ייחודי בסגנונו, המתנהל בעולם מורכב של ניגודים והטעיות. בסיפור הרשומון המודרני הזה משכילה פטרה המספהאר לטשטש את הגבול בין אמת ושקר, בין זיכרון להזיה, וסוחפת את הקוראים אל סיפור עלילה מותח ומורבידי היורד אל מעמקי הפחד, האמונה והכפירה.

ביקורות מחו"ל
"בדייקנות אמנותית משרטטת המספאהר בספרה האינטליגנטי ועוצר הנשימה את מחשבותיה של אישה על סף טירוף" השפיגל

"זה יותר מספר מתח. זהו מסע בנפשה של אישה שנאסר עליה לנהל את חייה בעצמה" וצלרר נויה צייטונג

"פטרה המספאהר היא מומחית לתגובות שרשרת המתרחשות עקב חולשות אנוש" -
די וולט

"פטרה המספאהר למדה ממורים רבים. מהיצ'קוק למדה לבנות מתח".
רשות השידור של דרום גרמניה

"בספרה אשת חטא פטרה המספאהר אינה חסה על דמויותיה או על קוראיה. היא מנתחת את תהומות הנפש באזמל חד. רומן מתח פסיכולוגי בעל שיעור קומה".
עיתון הערב של המבורג

פטרה המספאהר נולדה בגרמניה ב-1951. היא סופרת ותסריטאית המתגוררת בקֶרפֶן שליד קלן. ספרה "מר גנרדי השקט" תורגם לכמה שפות ועובד לסרט קולנוע מצליח. ספריה "אשת חטא", "קברן הבובות", "ירושתו של לוקאס" ו"האֵם" הופיעו במשך חודשים רבים ברשימות רבי המכר. על ספרה "האם" זכתה פטרה המספאהר בפרס רומן המתח ועל "שמי הזכוכית" זכתה בפרס הספרות הרייני של העיר זיגבורג.

אשת חטא מאת פטרה המספאהר בהוצאת ינשוף, תרגמה מגרמנית: אליזבט וייגל, 352 עמודים.

באדיבות ינשוף
הפרק הראשון מאשת חטא

פרק ראשון
ביום חם בתחילת יולי, החליטה קוֹרה בֶנדֶר למות. בלילה הקודם גֶרֶאוֹן שכב איתה. הוא תמיד שכב איתה בלילות שישי ושבת. היא לא הייתה מסוגלת לדחות אותו משום שידעה היטב עד כמה נזקק לכך, ומשום שאהבה אותו. זה היה יותר מאהבה. זו הייתה אסירות תודה, מסירות ללא תנאי, מוחלטת.

גראון אִפשר לה להיות כמו כולן - אישה צעירה ורגילה. לכן רצתה לראות אותו מאושר ומרוצה. בעבר היא נהנתה מליטופיו, אולם לפני חצי שנה זה נגמר.

דווקא בערב חג המולד עלה על דעתו של גראון להציב רדיו בחדר השינה. זה היה אמור להיות לילה יפה במיוחד. באותו ערב מלאו שנתיים וחצי לנישואיהם, ולפני שמונה-עשר חודש נולד בנם.

גראון היה בן עשרים ושבע, וקורה בנדר בת עשרים וארבע. גראון היה בגובה מטר ושמונים כמעט, ובעל גזרה דקה. הוא עורר רושם אתלטי אף-על-פי שלא עסק בספורט - לא היה לו זמן לכך. שערו היה צהוב כפשתן מלידה, והתכהה רק מעט עם השנים. פניו היו לא יפות ולא מכוערות אלא פנים שגרתיות, כשם שגראון בנדר היה בסיכומו של דבר אדם שגרתי.

גם לקורה בנדר לא היו תווים חיצוניים הראויים לתשומת לב, אם להתעלם מהצלקת שעל מצחה ומהרקמה המצולקת שבקפלי מרפקיה. החתך בראשה נגרם בתאונה, והמרפקים המצולקים מדלקת חמורה עקב זריקות שקיבלה בבית החולים, כך הסבירה לגראון. היא גם אמרה שאינה זוכרת את הפרטים. טענה זו הייתה אמת לאמיתה. הרופא אמר אז שפציעות ראש חמורות גורמות לעתים קרובות לאובדן זיכרון חלקי.

בחייה היה בור, ובתוכו הסתתר פרק מלוכלך ואפל. היא ידעה זאת, אף שהזיכרון עצמו חסר. לפני שנים אחדות הייתה נשאבת לאותו בור שוב ושוב, באינספור לילות. בפעם האחרונה זה קרה לפני ארבע שנים. באותו זמן עדיין לא הכירה את גראון. איכשהו היא הצליחה אז לסתום את הבור. אחרי שהתחתנה עם גראון חשבה שאין סכנה שתישאב לתוכו שוב. ואז קרה הדבר - דווקא בערב חג המולד.

בתחילה הכול היה כשורה - מוזיקת החג החרישית וליטופיו של גראון, שנעשו בהדרגה דוחקים ונמרצים יותר. אחר כך הוא החליק לאט במורד גופה ואז התעוררה בה תחושת האי-נוחות. וכשצלל עם פניו אל בין רגליה והניח לה לחוש את לשונו, המוזיקה התעצמה. היא שמעה תיפוף מהיר של כלי הקשה, נגינת גיטרה בס ואת צליליו הגבוהים, הצורמים, של אורגן - רק לשבריר שנייה, וברגע הבא הכול נגוז. אבל די היה ברגע החטוף הזה.

משהו קרס בתוכה - ואולי התפקע, ככספת נעולה תחת מבער ריתוך. זו הייתה הרגשה בלתי מציאותית. כאילו לא שכבה עוד במיטתה. היא הרגישה שיש מצע קשה תחת גבה, ומשהו הנתון בפיה, כאילו לחץ אגודל עבה במיוחד את לשונה כלפי מטה וגרם לה דחף איום להקיא.

התקמרות גופה הפתאומית הייתה תגובה בלתי רצונית לכך. היא לפתה בברכיה את עורפו של גראון והידקה את ירכיה משני עברי צווארו, עד שכמעט שברה את מפרקתו או חנקה אותו למוות. היא אפילו לא השגיחה בדבר, כה רחוקה הייתה באותו הרגע. רק כשצבט גראון המתנשף והגונח בצדה וחפר בציפורניו עמוק בבשר מותניה הרך, החזיר אותה הכאב אל המציאות.

גראון התנשם בכבדות. "השתגעת? מה קורה לך?" הוא שפשף את עורפו, השתעל, מישש את גרונו, בהה בה ונד בראשו.

הוא לא הבין את תגובתה. גם היא לא ידעה לומר מה היה שם פתאום, מה עורר בה גועל ודחייה מחרידים עד כדי כך שלרגע אחד חשבה שהיא מרגישה את לשונו של המוות.

"אני פשוט לא אוהבת את זה", היא אמרה, ותהתה בלבה מה שמעה. המנגינה התנגנה עדיין, הייתה חרישית ורכה. מקהלת ילדים שרה: "לילה שקט, לילה קדוש. בן האלוהים, הו, איך צוחקת האהבה מתוך פיך האלוהי". אלא מה, בערב כגון זה?

ההתקפה הבלתי צפויה גרמה לגראון לאבד את החשק. הוא כיבה את הרדיו ואת האור, ומשך את השמיכה אל מעל לכתפיו. הוא לא איחל לה לילה טוב אלא רטן: "לא רוצה, לא צריך!"

הוא נרדם במהירות. מאוחר יותר לא הצליחה להחליט אם גם היא נרדמה. בשלב כלשהו ישבה זקופה במיטה, חבטה סביבה באגרופיה וצעקה: "תפסיקו! עזבו! עזבו אותי! תפסיקו, חזירים שכמותכם!" ותוך כדי כך חלפו בראשה הרעש הפראי של כלי ההקשה וגיטרת הבס, וצליליו הצורמים של האורגן.

גראון התעורר, תפס את ידיה, טלטל אותה וצעק גם הוא. "קורה! תפסיקי! מה זה כל החרא הזה?" היא לא הצליחה להפסיק, וגם לא להתעורר. היא ישבה בחשכה ונלחמה בייאוש במשהו שהתקרב אליה לאט, משהו שכל שידעה עליו היה שהוא גורם לה לאבד את שפיותה.

היא התעשתה רק לאחר שגראון סטר קלות על לחייה כמה פעמים. הוא רצה לדעת מה לא בסדר. אם עשה לה משהו. ראשה עדיין לא היה צלול די הצורך כדי לענות לו, והיא רק לטשה בו עיניים. לאחר כמה רגעים הוא חזר לשכב. היא עשתה כמוהו, הסתובבה על צדה ונסתה לשכנע את עצמה שלא היה זה אלא סיוט רגיל.

אבל בלילה הבא, כשגראון ניסה לקבל את מה שהחמיץ, זה קרה שוב, אף-על-פי שהפעם לא היה רדיו בחדר השינה, והוא גם לא ניסה לעשות לה את הדבר שהיה בעיניו הביטוי העליון לאהבה. בתחילה נשמעה המנגינה, מעט חזקה וממושכת יותר, מתנגנת למשך די זמן כדי שתבין שמעולם לא שמעה את השיר. לאחר מכן נשאבה אל הבור השחור ממנו הצליחה להחלץ רק בעזרת צעקות וחבטות סביבה. היא לא התעוררה - זאת הצליחה לעשות רק כשגראון ניער אותה, סטר על לחייה וקרא בשמה.

בשבוע הראשון של ינואר זה קרה פעמיים, ובשבוע השני פעם אחת, כאשר גראון היה עייף מדי בליל שישי. או לפחות טען שהוא עייף. אבל בשבת אמר: "מתחיל להימאס לי מכל ההצגה", כך שאולי היה זה המניע כבר ביום שישי.

בחודש מרס גראון התעקש שתפנה לרופא. "זה לא נורמלי, את חייבת להודות. הגיע הזמן לעשות משהו. או שזה אמור להישאר ככה לנצח? אם זה המצב, אני עובר לישון על הספה".

היא לא פנתה לרופא. היא הייתה בטוחה שרופא ישאל אם יש לה הסבר לסיוט המשונה, או לפחות לכך שהדבר קרה רק כאשר גראון שכב איתה. רופא ודאי היה מתחיל לחטט בבור ומנסה לשכנע אותה שחייבים להביא את הדברים אל התודעה. רופא לא היה מבין לעולם שקיימים דברים אכזריים מכדי להביאם אל התודעה. היא ניסתה לפנות לבית מרקחת. המליצו לה על סם שינה קל. כך הצליחה לפחות לשים קץ לצעקות ולחבטות שחבטה סביבה, וגראון הניח שהכול כשורה שוב. אבל לא זה היה המצב.

המצב הידרדר משבוע לשבוע. בחודש מאי כבר דמה הפחד מפני ליל שישי לחיה המכרסמת אותה לאט. בתחילת יולי, יום שישי אחר הצהריים דמה לגיהנום.

היא ישבה במשרד שהיה בסך הכול פינה מופרדת במחיצה מהמחסן. מעל שולחן הכתיבה דלקה מנורה, ובשולי האור עמדה מכונת פקסימיליה שהורתה על התאריך והשעה.

4 ביולי, 16:50! עוד עשר דקות עד לסוף שבוע העבודה. עוד חמש שעות בערך עד שגראון יושיט אליה את ידו. היא הייתה מעדיפה להישאר במקומה עד יום שני בבוקר. כל עוד ישבה מאחורי שולחן הכתיבה הייתה יעילה ומתוחכמת, הלב והנשמה בעסק של החותן.

עסק משפחתי - רק היא, החותן, גראון ושכיר אחד, מאני ובר. מפעל לאינסטלציה, חימום ומים, ודבר בו לא פעל בלעדיה. היא התגאתה בתפקידה. היה עליה להלחם בעוז על מקומה בהיררכיה.

יום אחרי החתונה דרש החותן שתיקח על עצמה את העבודה המשרדית, ולא השתכנע מכל נימוק שהעלתה נגד הרעיון. "מה זאת אומרת, את לא יודעת לעשות את זה? הרי יש לך עיניים בראש! תסתכלי בספרים ותלמדי. או שחשבת שתוכלי סתם לשבת כאן על התחת העצל שלך?"

מעולם לא היה מטבעה לשבת על התחת העצל, והיא אמרה לו זאת. והזקן הנהן. "אם כך, העניין סגור".

עד אז היה זה הוא שטיפל בניירת אחרי שעות העבודה. חמותה בקושי יכלה לטפל במענה הטלפוני. בתחילה גם היא לא ידעה לעשות הרבה יותר מזה.

מעולם לא קיבלה עצה מהזקן, הוא מעולם לא רמז לה איך טיפל בדברים עד כה, ולהתמצא בספרים - לשם כך הייתה זקוקה להדרכה מסודרת. לפעמים היה נדמה שהזקן מתענג על חוסר הישע שלה, אולם היא לא נותרה חסרת ישע לזמן רב.

היא קלטה מהר ופילסה את דרכה. דבר לא בא לה בחינם - אפילו כדי לקבל את מחיצות העץ שהפרידו את פינת המשרד מיתר המחסן היה עליה להיאבק.

בשנה הראשונה ישבה שם בפינה. החלל הגדול, שלא הוסק מעולם והיה תמיד מלוכלך, נפרש לפניה. היא ישבה לצד שולחן מטבח ישן, לידו הרגישה כמו בבית אמה. היא לא העזה להתלונן, אף-על-פי שהזקן אפילו לא שילם לה משכורת. גם גראון זכה לדמי כיס בלבד. הדירה והאוכל היו בחינם, מכוניתו של גראון נחשבה לרכב של החברה, ואם היו זקוקים לדבר מה-נוסף, גראון היה צריך לבקש.

אפילו ההריון לא הביא לשיפור המצב או למעט נוחות. היא ישבה בפינת המחסן עד לדקה האחרונה. כשהחלו הצירים היא בדיוק עבדה על הצעת מחיר להתקנת חימום מרכזי בגז. היא עשתה זאת בעמידה מול השולחן, משום שלא יכלה עוד לשבת בשל ההתכווצויות בגב. חמותה נכנסה להיסטריה מפני שזה קרה כל-כך מהר. כמה עוויתות חזקות, ואז התבקעה השלייה והיא חשה לחץ נורא בגוו התחתון.

במקור היא לא התכוונה ללכת לבית החולים, אבל כעת צעקה: "אני צריכה אמבולנס! תדאגי לי לאמבולנס!"

חמותה רק ניצבה שם והצביעה על השולחן. "אבל עדיין לא גמרת. עדיף שקודם כול תגמרי עם זה. לא יכול להיות שזה כל-כך נורא. לא יולדים תינוק בעשר דקות. עם גראון שכבתי במשך יום שלם. אבא יתרגז נורא אם זה לא יהיה מוכן עד הערב. את הרי מכירה אותו".

ואכן, היא הכירה אותו היטב. הרי מאז החתונה חיו תחת אותה קורת גג. הזקן היה עריץ, נצלן. החותנת הייתה נקבה מתרפסת, שהחניפה למי שהיה מעליה ובעטה במי שהיה מתחתיה. גראון רק קיבל הוראות והיא הייתה רק שפחה. כזאת שנרכשה בזול בשוק הגדול, רק לשם מראית עין של חיים מסודרים, למעשה בחינם.

בשעה שניצבה שם נטויה קדימה לצד שולחן המטבח הישן, באמצע הלכלוך, מתבוננת בשלולית שהחלה להתפשט מסביב לכפות רגליה, יד אחת לחוצה בין הרגליים, מרגישה שם את תחילת ההתעגלות, נמאס לה פתאום. עדיף שקודם תגמרי עם זה? לא!

במרפאה מצאה זמן להרהר בשקט על חייה, ולהבין שגם ביחסים המסודרים לכאורה היו בעיות, שכל תקווה לכך שהחלומות יוכלו להתגשם מעצמם באותה סביבה הייתה תקוות שווא. השאלה היחידה הייתה כמה היא רשאית לסכן. אבל עם ילד בזרועותיה, הדבר היה קל יותר. לארבעת הקילו האלה היה מספיק משקל כדי לתמוך בכל דרישה.

כשחזרה כעבור ימים אחדים, החלה לממש את רעיונותיה. באותה תקופה יצא לה שֶם של יצור חצוף וחסר התחשבות. נקבה עם שערות על השיניים, אמרה הזקנה לעתים קרובות. היא לא הייתה כזאת, אבל במידת הצורך יכלה להעמיד פנים. הרי לא היה עוזר לה לבקש רשות.

היא ריהטה את המשרד. שולחן כתיבה, ארון תיקים ותנור. היא הרשתה לעצמה עוד כמה דברים, שילמה משכורת לגראון ולעצמה. הזקן לקה בהתקף זעם, דיבר על חוסר בושה ועל חמדנות. "איפה למדת לשלוח יד לקופות של אנשים אחרים?"

היא חשה את לבה פועם בגרונה, אבל החזירה לו. "או שנקבל משכורת כמו כולם, או שנעבוד במקום אחר. אתה יכול לבחור. אתה גם יכול להתעניין כמה משלמים במפעלים אחרים. תראה שיצאת בזול. ואף פעם אל תגיד לי שוב שאני שולחת יד לקופה שלך! אני עובדת בתמורה לכסף שלי!"

היה לה קשה לעמוד על שלה, אבל היא הצליחה. ולפני כשנה אפילו הצליחה להשיג להם בית. יותר מפעם אחת פחדה, למרות הילד, שיצביע על הדלת. "תחזרי למקום שממנו באת". וגראון רק היה ניצב שם בסבר פנים עגום, אפילו לא תומך בה. הוא מעולם לא פתח את פיו כדי להגן עליה.

זמן קצר אחרי הלידה הבינה, לצערה, שלא תזכה ממנו לכל סיוע. כעת זה כבר לא היה חשוב לה. כך זה היה. הוא עשה את עבודתו, ומעבר לכך רצה את השקט שלו - וקצת אהבה בימי שישי ושבת! בזה היא לא יכלה להילחם משום שאהבה הייתה משהו טוב, משהו יפה, משהו טבעי ונורמלי בתכלית.

4 ביולי 16:52! עוד חשבון אחד להוציא. היא דחתה את הדבר כדי להסיח את דעתה בדקות האחרונות. דוּד חדש. גראון התקין אותו ביום רביעי, עם מאני ובר. שתי התקנות נוספות הופיעו בתוכנית העבודה לשבוע הבא. תקן חדש בנוגע לפליטת חומרים מזיקים אילץ את האנשים להחליף את המתקנים הישנים. התקן אמנם נכנס לתוקף כבר לפני כמה שנים, אבל רבים נרתעו מהעלויות והמתינו עד שמנקי הארובות ברובע איימו להשבית את העבודה בדוודים הישנים.

איכשהו היא הייתה מצחיקה, הגישה הזו. הם ידעו בדיוק מה עומד לקרות, ולא עשו דבר! המתינו. כאילו דוד ישן כזה פתאום יתאים את עצמו מאליו לדרישות הקפדניות החדשות של פליטת חומרים מזיקים. כאילו בור פנימי יכול להיאטם שוב מרגע אחד למשנהו.

לפני ארבע שנים זה קרה. לא מרגע אחד למשנהו, זה לקח חודשים אחדים. וגראון עדיין לא היה שם, גראון שתלש את מלאכת הטלאים לפני ימים אחדים במחי יד.

4 ביולי 16:57! חוץ מהחשבון לא היה עוד דבר לעשות. ביום שישי שעבר היא הצליחה להתעכב עוד זמן מה בהתעסקויות בחישובי השכר. זו הייתה רק אשליה, אבל בכל אופן הדבר עזר לה לשלוט בחרדה. זה לא היה פחד, לא תחושת אי-נוחות פשוטה. זה היה ערפל אפור-אדמדם שמילא את המוח, חדר לכל פינה ובלם כל עצב.

סוף יום העבודה! באצבעות נוּקשות משכה את הדף מהמכונה ובדקה בקפדנות את הפרטים השונים. לא היה צורך לתקן דבר, רק לסדר מעט את שולחן הכתיבה. לבסוף העבירה את לוח השנה לדף של השבוע הבא. יום שני! עד אז יחלפו שני נצחים - כמו למות פעמיים. והרי כבר עכשיו הייתה מתה למחצה.

רגליה בגדו בה. כהולכת על קביים היא חצתה את המשרד הקטנטן ואת המחסן ויצאה לחצר. בחוץ היה חם מאוד. השמש צחקה כפני תינוק מתוך שמים בהירים. האור היה כה בהיר עד שעיניה החלו לדמוע. אבל כנראה שהדבר לא היה קשור לאור.

בחזית, לצד הכביש, ניצב בית חמיה. ביתם שלהם ניצב במקום שפעם היה הגינה. זה היה בית גדול בעל עיצוב מודרני. המטבח היה חלום, מרוהט בעץ אלון מולבן. בדרך כלל התגאתה מאוד בכל זה, אך כרגע לא חשה גאווה ולא ביטחון עצמי. רק פחד, אותו פחד מטורף מפני אובדן שפיות הדעת. אובדן השפיות היה לגביה גרוע ממוות.

כמעט עד שבע התעסקה בעבודות משק הבית. גראון עדיין לא הגיע. בימי שישי הלך דרך קבע עם מאני ובר לפאב ושתה בירה אחת או שתיים. לעולם לא יותר משתיים, ואם כן אז רק נטולת אלכוהול. הם נפגשו בדיוק בשבע בבית הוריו לארוחת הערב.

בשמונה חזרו לביתם. היא לקחה את בנה איתה והשכיבה אותו מיד במיטתו. זה כל מה שהיה עליה לעשות. החותנת כבר חיתלה אותו לקראת הלילה והלבישה אותו בפיג'מה.

גראון התישב מול הטלוויזיה, צפה ראשית בחדשות ואחר כך בסרט. בעשר עלתה על פניו אותה הבעה עצבנית. הוא עישן עוד סיגריה. לפני שהצית אותה, אמר, "אני מעשן עוד אחת".

הוא היה מתוח וחסר ביטחון. זה שבועות אחדים לא ידע עוד כיצד עליו לנהוג. אחרי דקות אחדות כיבה את הסיגריה ואמר, "אני עולה בינתיים". באותה מידה היה יכול להניף שוט או לבצע מעשה נורא אחר. כשקרא לה זמן קצר לאחר מכן, בקושי הצליחה לקום ממקומה. "קורה, את באה? סיימתי". הוא התקלח, צחצח את שיניו והעביר שוב את מכונת הגילוח על לחייו וצווארו, טפטף מעט מי גילוח על עורו. הוא ניצב בפתח חדר האמבטיה, נקי, ריחני ונאה. כל לבושו היה תחתונים קטנים. זקפתו הצטיירה בברור על רקע הבד הדק. הוא חייך במבוכה והעביר את ידו על עורפו, משום שבעת המקלחת שערו נרטב. אחר כך שאל בהיסוס, "או שאין לך חשק?"

היה קל לסרב. לרגע המחשבה חלפה במוחה. אלא שזה לא היה מעביר את הבעיה מן העולם. דחייה אין פירושה ביטול.

היא סיימה מהר בחדר האמבטיה. על המדף שמעל הכיור הייתה מונחת החפיסה עם כדורי השינה. התרופה הייתה חזקה יותר מזו שקבלה בהתחלה, והחפיסה עדיין הייתה כמעט מלאה. היא לקחה שני כדורים יחד עם חצי כוס מים. אחר כך, אחרי רגע של היסוס, בלעה גם את יתר השישה-עשר, בתקווה שיספיקו כדי להביא סוף למצב. היא נכנסה לחדר השינה, נשכבה לצד גראון והצליחה להעלות חיוך על פניה.

הוא לא עשה הרבה עניין, השתדל לסיים במהירות האפשרית, הביא את היד למטרתה, שלח אצבע ובחן את האופציות. לא היו כאלה. מאז שניסה לנשק אותה שם, לא היו עוד כאלה. בינתיים התרגל לכך, דאג למשחת סיכה והחדיר אותה בתנועות עדינות לפני שהחליק מעליה וחדר לתוכה.

ובאותו רגע התחיל הטירוף. בחדר שררה דממה מוחלטת שהופרה רק בקול נשימותיו של גראון, שבתחילה היו עצורות ולאחר מכן חזקות וקולניות יותר. לא היה שום רחש חוץ מקולות הנשימה. אבל היא בכל זאת שמעה משהו, כאילו בקע הקול מתוך רדיו בלתי נראה. אחרי חצי שנה היה הקצב מוכר לה בדיוק כמו הלמות לבה. רעש כלי ההקשה המהיר, המטורף, מלווה באקורדים של גיטרת הבס ובשריקה הגבוהה של האורגן. כשגראון הגביר את מהירותו התגבר גם הקצב עד שחשבה שלבה עומד להתפקע. אחר כך זה נגמר, כאילו נקטע בדיוק ברגע שגראון התגלגל מעליה.

הוא הסתובב על צדו ונרדם במהירות. היא בהתה בחשכה והמתינה לתחילת ההשפעה של שמונה-עשר הכדורים.

היה נדמה שקיבתה מלאה בעופרת נוזלית, שורפת והומה כאילו נטבלה באש. אחר כך עלה גל חם וחריף בגרונה, והיא בקושי הצליחה להגיע לחדר האמבטיה והקיאה שם. היא בכתה עד שנרדמה, בכתה במשך החלום שניתץ את הלילה לאלפי רסיסים, עדיין בכתה כשגראון טלטל את כתפה ולטש בה עיניים חסרות הבנה. "מה קרה לך?"

"אני לא יכולה יותר", היא אמרה. "אני פשוט לא יכולה יותר". בארוחת הבוקר עדיין חשה בחילה וכאב ראש מחריד. כאבי הראש הופיעו לעתים קרובות בסופי השבוע. גראון לא אמר מילה על מה שאירע בלילה אבל שלח לעברה מבטים חשדניים וספקניים.

הוא הכין קפה. הקפה היה חזק מדי וגרם לקיבתה החבולה להתקומם שוב. גראון גם הוציא את הילד ממיטתו, הושיב אותו על ברכיו והאכיל אותו בפרוסת לחם לבן שעליה מרך שכבה עבה של חמאה וריבה. הוא היה אבא טוב וטיפל בילד בכל פעם שמצא זמן לכך.

במשך השבוע השגיחה החותנת על הקטנצ'יק. הוא גם ישן אצל החותנים, באותו החדר שהיה פעם חדרו של גראון. בסופי השבוע היא לקחה אותו לביתם. וכשישב כך על ברכיו של גראון, היה נדמה לה שהוא הדבר הטוב ביותר שהשיגה בחייה.

גראון ניגב את הריבה מסנטרו ומזוויות פיו. "אני הולך להלביש אותו", אמר. "בטח תרצי לקחת אותו איתך לקניות".

"אני נוסעת מאוחר יותר", היא אמרה. "ובחום הזה אני מעדיפה לא לקחת אותו איתי".

השעה הייתה רק תשע, והמדחום כבר עמד על עשרים וחמש מעלות. הכאב בראשה כמעט גרם לעיניה לחרוג מארובותיהן. בקושי הצליחה לחשוב, והיה עליה לתכנן ולבצע הכול בזהירות. החלטה ספונטנית כמו בלילה לא הייתה טובה דייה, ונותרו דברים רבים מדי שלא תכננה. בזמן שגראון טיפל במדשאה, לקחה מהחותנת אחד מאותם כדורים חזקים נגד כאבים, שאפשר לקבלם רק עם מרשם. אחר כך שטפה את המטבח, האמבטיה, המדרגות והמבוא באופן יסודי במיוחד. על הכול להיות נקי למשעי.

באחת-עשרה הביאה את בנה לחותנת והלכה למכונית, נושאת שני סלי קניות ריקים. המכונית נראתה לה כפתרון הפשוט ביותר. אבל כשהחלה לנסוע, ביטלה את הרעיון. גראון היה תלוי ברכב. אחרת איך יגיע ביום שני ללקוחות? ונוסף על כך, לא היה זה מטבעה להרוס משהו יקר כמו מכונית חדשה

. היא נסעה למרכול מתוך הרגל. בשעה שמילאה את סלסילת הקניות, שקלה אפשרויות אחרות. בתחילה לא הצליחה לחשוב על שום דבר. לפני דוכן הבשר המתינו תריסר נשים, והיא שאלה את עצמה, כמה מהן ייחלו לערב וכמה מהן הרגישו כמוה. אף לא אחת! היא הייתה בטוחה בזה.

היא הייתה חריגה. מאז ומתמיד הייתה יוצאת דופן, החריגה עם אות קין על המצח. קורה בנדר, בת עשרים וחמש, עדינה ודקת גזרה, נשואה זה שלוש שנים, אם לילד שהיה כמעט בן שנתיים, אותו ילדה כמעט בעמידה מיד אחרי הכניסה לאמבולנס.

לידה חפוזה, אמרו הרופאים. חמותה ראתה זאת באור אחר. "אחת כזאת בטח שכבה עם כל העולם, אז היא רחבה מספיק שם למטה בשביל ללדת ככה. מי יודע איפה הסתובבה לפני זה! בטח לא במקומות טובים, אם הוריה לא רוצים איתה שום קשר. הם אפילו לא הגיעו לחתונה. אז אתה שואל את עצמך: למה לא?"

קורה בנדר, שיער ערמוני באורך הכתפיים שצנח על המצח והסתיר את הסדק בעצם ואת הצלקת המשוננת. פניה נאות, צרות ובעלות מבע תוהה, אובד עצות, כאילו רק שכחה להניח מוצר מסוים בסלסילה. ידיים קטנות שאחזו בידית סלסילת הקניות בכוח רב כל-כך עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו ובלטו בחדות. עיניים חומות שרפרפו בעצבנות על הסחורות בסלסילת המתכת, ספרו את גביעי היוגורט, התעכבו על תיבת הקרטון עם התפוחים. שישה תפוחים, שמנמנים ועסיסיים, בעלי קליפה צהבהבה. גולדן דלישס. היא אהבה את הסוג הזה. היא גם אהבה את חייה. אבל אלה לא היו עוד חיים. ליתר הדיוק, הם מעולם לא היו חיים. ואז עלה על דעתה איך תוכל לסיים אותם.

אחר הצהריים, כשחלף החום הכבד ביותר, הם נסעו לאגם אוֹטוֹ-מייגלֶר. גראון ישב ליד ההגה. הוא לא התלהב מהרעיון, אבל לא סירב לה. הוא הפגין את מורת רוחו באופן אחר, ולא ידע שבכך הוא מחזק את החלטתה. בערך רבע שעה הסתובב במגרש החניה המאובק, באזור הקרוב ביותר לכניסה.

הרחק מאחור היו מקומות חניה פנויים. היא הסבה את תשומת לבו לכך כמה פעמים. "אין לי חשק לסחוב את כל הציוד כל-כך רחוק", הוא אמר.

היה חם ברכב. במשך הנסיעה נאסר להוריד את חלונות המכונית. הילד עלול להצטנן מרוח הפרצים. כשפתחו בנסיעה, הייתה רגועה. החיפושים עשו אותה עצבנית. "קדימה, תחנה כבר", דרשה. "אחרת הכול לא שווה".

"מה את ממהרת כל-כך? עוד כמה דקות לא ישנו כלום. אולי מישהו יצא מהחניה".

"שטויות. אף אחד עוד לא נוסע הביתה בשעה כזאת. תחנה כבר או שתיתן לי לצאת ואני אתקדם ברגל, ומצדי אתה יכול להסתובב כאן עד הערב".

השעה הייתה ארבע. גראון עיווה את פניו אבל שתק, נסע מרחק קצת בהילוך אחורי אף שידע שהיא לא סבלה את זה. אחר כך החנה סוף-סוף את המכונית, צמודה כל-כך לזו שלידה עד שהיה בלתי אפשרי לפתוח לגמרי את הדלת בצד האחר.

היא נדחקה החוצה וחשה בהקלה את המשב העדין שליטף את מצחה. אחר כך רכנה בחזרה לתוך המכונית המחניקה, תפסה את תיק הרחצה, תלתה אותו על כתפה ושחררה את הילד ממושב הילדים שבחלקה האחורי של המכונית. היא הציבה את בנה על רגליו לצד המכונית והלכה אל תא המטען כדי לעזור לגראון בפריקה.

היה להם את כל הדרוש לאחר צהריים ליד האגם. שאיש לא יחשוד בדיעבד שזה נעשה בכוונה. את השמיכה והשמשייה הידקה לגופה בזרוע שממנה כבר השתלשל תיק הרחצה. בידה השנייה אחזה בשני הכיסאות המתקפלים. לגראון נותר רק לקחת את המגבות, את הצידנית ואת הילד.

היא מצמצה באור. ברחבה הגדולה לא נראה כל צל. רק בשוליה צמחו שיחים אחדים, שהיו יותר מאובקים מאשר ירוקים. משקפי השמש שלה שכבו בתחתית תיק הרחצה. היא לא הרכיבה אותם במכונית, אלא רק הורידה את סוכך השמש. בזמן שהלכה נחבטו הכיסאות ברגליה. פיסת מתכת בולטת שרטה באופן מכאיב את עורה החשוף והשאירה אחריה עקבות אדומים.

גראון הגיע למחסום שבכניסה, והמתין לה שם. ביד אחת הצביע על גדר הרשת, מסביר משהו לילד. הוא לבש רק מכנסיים קצרים ונעל סנדלים. פלג גופו העליון היה עירום, עורו שזוף וחלק. היה לו גוף טוב: כתפיים רחבות, זרועות שריריות ומותניים צרים. כשראתה אותו ניצב שם, הייתה בטוחה שימצא במהירות מישהי אחרת. הוא לא זז ממקומו כשהגיעה, לא ניסה לקחת ממנה משהו.

התשלום שנגבה במגרש החניה כיסה גם את דמי הכניסה. היא כבר הכניסה את הקבלה לתיק, לכן הניחה מידה את הכיסאות המתקפלים ופנתה לחטט בתוכו בחיפוש אחר הארנק. היא חיטטה בין חיתולים ולבנים נקיים, מצאה בתוך כך שני תפוחים, בננה וקופסת רקיקים, חשה באחת מכפיות הפלסטיק ליוגורט, אחר כך, בין אצבעותיה, חשה את להב הסכין הקטנה שהביאו כדי לקלף את הפירות, וכמעט חתכה את עצמה. לבסוף חשה במגע עור, פתחה את הארנק, נגעה בקבלה והושיטה אותה לאישה שבמחסום. לאחר מכן הרימה שוב את הכיסאות המתקפלים ונדחפה דרך השער בעקבות גראון.

היה עליהם ללכת רחוק על המדשאה הרמוסה, לעבור בזהירות על פני אינספור שמיכות, חבורות יושבות וילדים משחקים. רצועת התיק חתכה בבשרה. הזרוע שמתחתיה אחזה בשמיכה ובשמשייה החלה לאבד את התחושה ורגלה כאבה במקום שבו שרטו חלקי המתכת של הכיסאות את עורה. אלה היו תחושות חיצוניות בתכלית, ולא הפריעו לה עוד. היא כבר סיימה את חייה, ודאגתה היחידה היא להתנהג כרגיל ולא לעשות דבר שיעורר את חשדו של גראון. אם כי לא היה סביר שיפרש כהלכה תנועה מסגירה או משפט תמוה. לבסוף עצר במקום שבו לפחות הייתה אשליה של צל: עץ עלוב שצמרתו דלילה, העלים משתלשלים ממנו כאילו נרדמו. הגזע הקטנטן לא היה אפילו בעובי זרוע.

היא הניחה על הדשא את השמיכה, התיק והכיסאות, פתחה את השמשייה ונעצה את חודה באדמה, פרשה מתחתיה את השמיכה, פתחה את הכיסאות המתקפלים והציבה אותם בסמוך. גראון הושיב את הילד על השמיכה ודחף את הצידנית לאחור, מתחת לשמשייה. אחר כך השתופף, חלץ את נעליו של הילד, הפשיט אותו מגרביו, משך את החולצה הדקה מעל ראשו ואת המכנסיים הצבעוניות מרגליו.

הקטנצ'יק ישב שם, לובש תחתונים לבנים מעל לחיתול. בתספורתו העגולה הוא נראה כמעט כילדה. היא הביטה בו ושאלה עת עצמה אם תחסר לו כשלא תהיה כאן עוד. קרוב לוודאי שלא - הרי כבר עכשיו שהה רוב הזמן אצל החותנת.

זו הייתה תחושה משונה, לעמוד בין כל האנשים הללו. מאחוריהם שכבה משפחה גדולה על כמה שמיכות. אבא, אימא, סבא, סבתא, שתי ילדות קטנות, בערך בנות ארבע וחמש, בבגדי ים בשני חלקים מקושטים במלמלה. תינוק בעט ברגליו באוויר מתוך העריסה שניצבה מתחת לשמשייה.

בדיוק כמו במרכול, היא שאלה את עצמה מה מתרחש במוחות האחרים. הסבתא שמאחורי העץ שיחקה עם התינוק. שני הגברים נמנמו בשמש. הסבא הניח עיתון על פניו, האבא חבש כובע שמצחייתו הסתירה את עיניו. האם עשתה רושם רצוץ. היא קראה לאחת הילדות הקטנות כדי לקנח את אפה, ובתוך כך חיטטה בסל כדי למצוא ממחטות נייר. לימינם ישב זוג מבוגר למדי בכיסאות נוח. משמאל הייתה חלקת דשא פנויה. שם שיחקה קבוצת ילדים בכדור.

היא משכה את חולצת הטריקו מעל ראשה והניחה לחצאית לצנוח סביב רגליה. מתחתיהם היא לבשה בגד ים. אחר כך חיפשה בתיק הרחצה את משקפי השמש שלה, הרכיבה אותם והתיישבה באחד מהכיסאות.
גראון כבר ישב. "את רוצה שאמרח לך קרם?" שאל.
"כבר התמרחתי בבית".
"בטח לא הגעת לכל המקומות בגב".
"אני גם לא יושבת עם הגב לשמש".

גראון משך בכתפיו, נשען לאחור ועצם את עיניו. היא השקיפה אל המים. הם משכו אותה כחבל גומי מתוח. זה בטח לא יהיה קל לשחיינית מנוסה. אבל אם תעשה לפני כן סיבוב שחייה עד שיכלו כוחותיה... היא קמה שוב, הסירה את משקפי השמש ואמרה: "אני נכנסת למים". לא היה טעם לומר לו זאת. הוא אפילו לא פקח את עיניו.

היא חצתה את הדשא ואת רצועת החול הצרה, ודשדשה במים הרדודים שליד החוף. המים היו קרירים ורעננים, וכשצללה נסגרו מעל ראשה והעבירו בה צמרמורת נעימה.

היא שחתה עד למחסום שהפריד בין חוף הרחצה המוכרז לאגם הפתוח, ומעט לאורכו. פתאום התפתתה לעשות את הדבר מיד - לעבור את המחסום ולשחות החוצה. זה לא היה בניגוד לחוק. גם בגדה שמנגד היו שמיכות וקבוצות שישבו, אנשים שהתחמקו מהתשלום בכניסה, שלא היה אכפת להם להשתרע בין אבנים וסבך עשבים. אבל המציל שבמגדל העץ הקטן בחוף המוכרז השגיח גם על הצד שמנגד. רק שלא היה ביכולתו לראות הכול, או להגיע במהירות מספקת למקום, אם יקרה שם משהו. וגם כך, היה צורך שמישהו יצעק לעזרה או לפחות ינופף בידיו. אם ראש פשוט ייעלם בין ההמונים האלה...

אמרו שפעם טבע באגם גבר, וגופתו לא נמצאה מעולם. היא לא ידעה אם זה נכון, אבל אם כן האיש ודאי עדיין נמצא שם למטה. היא תוכל לחיות שם איתו, בין הדגים והאצות. ודאי יפה שם, בעולם טיפות המים, במקום שבו אין שירים ולא חלומות שחורים, שבו כל שנשמע הוא רחש הגלים וכל שנראה צבוע בירוק או בחום מסתוריים. האיש באגם ודאי לא שמע לאחרונה קולות של כלי הקשה, אלא רק את הלמות לבו. לא גיטרות בס ולא שריקות של אורגן, אלא רק את זמזום דמו באוזניו.

אחרי כמעט שעה היא שחתה בחזרה, אף-על-פי שהתקשתה בכך. אבל חלק ניכר מכוחה כבר נשאר במים. והיה צורך לשחק עוד קצת עם הילד, אולי להסביר לו למה עליה ללכת. הקטנצ'יק הרי לא הבין זאת. היא גם רצתה להיפרד בחשאי מגראון.

כשהגיעה למקומה, נעלם הזוג המבוגר שישב לימינם. רק זוג כיסאות הנוח עדיין ניצב שם. המקום שלשמאלם שוב לא היה פנוי. הילדים המשחקים נעלמו עם הכדור שלהם. עתה הייתה מונחת שם שמיכה בצבע ירוק בהיר, כל-כך קרוב לכיסא המתקפל שלה עד שהברזלים נגעו בבד. במרכז השמיכה עמד טרנזיסטור גדול עם פתח לקלטות, ומוזיקה זרמה ממנו אל אחר הצהריים.

סביב הרדיו התקבצו ארבעה אנשים, כולם בגילה ובגילו של גראון. שני גברים, שתי נשים. שני זוגות! זוג אחד ישב זקוף, ברגליים מקופלות, ושוחח. שתי הצדודיות היו מופנות לעברם. הזוג השני היה בתחילה חסר פנים ושרוע, האישה למטה, הגבר מעליה.

כל מה שהצליחה לראות מהאישה היה שערה, שהיה בלונדיני בהיר, כמעט לבן - וארוך מאוד, עד למותניה. שערו של הגבר היה כהה ושופע, והתקרזל בעורפו. רגליו השריריות היו מונחות בין רגליה המפושקות של האישה. ידיו עטפו את ראשה והוא נישק אותה.

המראה גרם ללבה להתכווץ פתאום. היא התקשתה לנשום, חשה את הדם שוקע לרגליה. ראשה התרוקן. רק כדי לחוש אותו שוב היא רכנה מתחת לשמשייה ושלחה יד למגבת. ורק כדי להתגבר על הרעש שבו חזר לבה לפעום ליטפה את ראשו של הילד, אמרה לו כמה מילים, שלפה את דג הפלסטיק האדום מתיק הרחצה ודחפה אותו בין אצבעותיו.

אחר כך סובבה את כיסאה כך שגבה פנה לקבוצה עם הרדיו, אבל המראה לא סר מעיני רוחה. רק בהדרגה החווירה התמונה והיא נרגעה. מעשיו של הזוג מאחוריה לא היו מעניינה. זה היה נורמלי ולא מזיק, והמוזיקה אפילו לא הייתה מטרידה. מישהו שר משהו באנגלית.

מחוץ למוזיקה שמעה את קולה הצלול של אישה ואת דיבורו האטי של גבר. ודאי היה זה קולו של זה שישב זקוף. ומהדרך שדיבר הסיקה שהוא אינו מכיר את האישה זמן רב. הוא קרא לה אליס. השם הזכיר לה ספר שהיה לה בילדותה. למשך יום אחד! אליס בארץ הפלאות. היא לא קראה אותו. לא הספיקה לעשות זאת בשעות הספורות שהיה ברשותה. אבא סיפר לה את התוכן, אבל סיפוריו של אבא לא היו בעלי ערך רב יותר מאשר הבטחתו "יום אחד המצב ישתפר".

הגבר שמאחורי כיסאה סיפר שהוא רוצה להיות עצמאי. הוא קיבל הצעה טובה להיכנס לשותפות, כך הסביר לאליס. מהשניים ששכבו לא עלה קול.

גראון הציץ מעל זרועה וחייך, ומבלי משים זרקה מבט מעבר לכתפה. האיש בעל השיער הכהה הזדקף. הוא כרע ברך, גבו עדיין פונה אליה, לצד האישה בעלת השיער הבלונדיני, פשט מעליה את חלקו העליון של הביקיני ושפך בין שדיה שמן שיזוף. היה ניתן לראות בבירור את השלולית. הוא היה עסוק במריחה. האישה התמתחה תחת ידיו, והיה נדמה שהיא נהנית. אחר כך גם היא התיישבה. "עכשיו אתה", אמרה. "אבל קודם כול נחליף למוזיקה אמיתית. אפשר להירדם מהיבבות האלה".

ליד רגליה של האישה הבלונדינית היה מונח תיק בד צבעוני. היא שלחה לתוכו יד ושלפה ממנו קלטת. האיש בעל השיער הכהה מחה: "לא, אוטה, לא את זאת. זה לא בסדר. מאיפה השגת אותה? תני לי!" הוא ניסה לאחוז בזרועה. האישה צנחה לאחור, והאיש צנח מעליה. הם נאבקו, כמעט התגלגלו מהשמיכה.
גראון עדיין גיחך.
ואז הגבר שכב למטה, האישה ישבה מעליו בפישוק רגליים, הושיטה מעלה את היד האוחזת בקלטת, צחקה וגנחה: "ניצחת, ניצחת. אל תקלקל לנו את השמחה, יקירי. המוזיקה נפלאה". היא רכנה קדימה, לעבר המכשיר. שערה הארוך והבלונדיני החליק על רגלי הגבר כאשר שדחפה את הקלטת לטייפ ולחצה על הכפתור. אחר כך הגבירה את עוצמת הקול.

היא חשה דקירה למשמע המשפט "אל תקלקל לנו את השמחה" והביטוי "יקירי", ומשהו בה התערער. כשעלו צלילי המוזיקה הראשונים צנחה האישה הבלונדינית קדימה ואחזה את פניו של הגבר בשתי ידיה. היא נשקה לו והניעה את מותניה מעל מפשעתו.

המבע הלחוץ עלה בעיניו של גראון. "את רוצה שאמרח אותך עכשיו?" הוא שאל.
"לא!" היא לא התכוננה להשיב בתקיפות רבה כל-כך. אבל מה שהאישה עשתה שם והדרך שבה הגיב על כך גראון הרגיזו אותה עד טרוף. היא קמה בתנועה פתאומית. הגיע הזמן להיפרד מהילד. היא רצתה לעשות זאת בשקט, לא כשממש לידה נמצאת איזו נקבה שהדגימה בבהירות מוגזמת את הדבר שבו היא נכשלה.

"לפחות יכלו להחליש את המוזיקה", היא אמרה. "אסור לנגן כאן מוזיקה רועשת".
גראון עיווה את פניו בבוז. "בקרוב יאסרו לנשום כאן. אל תתרגשי סתם. אני אוהב את המוזיקה וגם את כל השאר. לזאת לפחות יש פלפל בתחת".

היא לא הגיבה על דבריו, אלא הרימה את הילד ושלחה את ידה הפנויה לדג האדום. היה טוב ומרגיע לחוש את הגוף החמים והחזק, את חבילת החיתולים מתחת לתחתונים הלבנים, את הזרוע העגלגלה על עורפה ואת פני התינוק סמוך לעיניה.

היא העמידה את בנה על רצועת החוף, במים הרדודים. הוא התכווץ. המים היו קרירים אחרי ישיבה ארוכה כל-כך בחום. אחרי כמה שניות השתופף, ומצמץ מעלה אליה. היא הושיטה לו את הדג האדום, הוא טבל אותו במים.

הוא היה ילד יפה, ילד שקט. הוא לא דיבר הרבה, אם כי שלט באוצר מילים גדול יחסית והצליח להרכיב משפטים קצרים. "אני רוצה לאכול". - "אבא צריך לעבוד". - "סבתא מכינה פודינג". - "זאת המיטה של אימא".

פעם אחת, זמן קצר אחרי המעבר לביתם כשהיה בדיוק בן שנה, היא לקחה אותו אליה למיטה, באחד מבקרי יום ראשון, והוא נרדם בזרועותיה. כשהחזיקה אותו עברה בה תחושה עמוקה וחמימה.

עכשיו, כשעמדה שם זקופה לידו והשפילה את מבטה אל הגב הצר והחיוור, אל האגרוף הקטן שהניע את הדג האדום בתוך המים, אל הראש הרכון בעל השיער הלבן כמעט, אל העורף העדין, חזר אליה אותו רגש. גם אילולא היו די והותר סיבות אחרות, היא הייתה עושה זאת למענו. כדי שיוכל לגדול חופשי וחסר עול. היא השתופפה לידו ונשקה לכתפו. עלה ממנו ריח נקי ורענן של תחליב שיזוף. גראון מרח אותו כאשר הייתה במים.

היא נשארה חצי שעה עם הילד במים הרדודים, שכחה את שני הזוגות על השמיכה הירוקה, שכחה כל מה שהיה עלול להפריע לפרידה. המדשאה החלה להתרוקן בהדרגה, השעה הייתה כמעט שש, והיא הבינה שבאמת הגיע הזמן. אילולא הילד שאיתה הייתה שוחה לעומק האגם בלי לבזבז ולו מחשבה אחת על גראון. אבל היא לא יכלה לעזוב את היצור הקטן וחסר הישע לבדו על רצועת החוף. הוא היה עלול לבוא אחריה.

היא הרימה אותו שוב, הרגישה דרך בגד הים שלה את הרגליים שהיו כעת קרירות ואת התחתונים הרטובים, וסביב עורפה הרגישה שוב את הזרוע החזקה, העגלגלה. הוא אחז בחוזקה את הדג האדום בסנפיר הזנב.

כאשר התקרבו ראתה שדבר לא השתנה על השמיכה הירוקה. המוזיקה התנגנה באותה עוצמה כמו מקודם. זוג אחד ישב זקוף ושוחח בלי לגעת זה בזה. האחר שכב שוב.

היא לא הקדישה להם תשומת לב, אלא חיתלה את הילד בחיתול חדש והלבישה אותו בתחתונים יבשים. אחר כך רצתה ללכת, אבל עוכבה פעם נוספת.

"אני רוצה לאכול", אמר הילד.

עוד כמה דקות כבר לא ישנו דבר. היא הייתה מרוכזת לחלוטין ברגעים האחרונים עם בנה. "מה אתה רוצה לאכול? יוגורט, בננה, עוגייה או תפוח?"

הוא הטה את ראשו הקטן לצד אחד כאילו שקל ברצינות את שאלתה. "תפוח", הוא אמר. והיא התיישבה פעם נוספת בכיסאה, והוציאה תפוח ואת סכין הפירות הקטנה מתיק הרחצה.

גראון הזיז את כיסאה בזמן שלא הייתה שם כדי שייטיב לראות את המתרחש מעבר לו, ועכשיו לא הפנתה עוד את גבה לשמיכה אלא את צדודיתה. הוא ישב ברגליים פשוטות, ידיו שלובות מעל בטנו, והעמיד פנים שהוא משקיף על המים בעוד שלאמיתו של דבר הציץ בשדיים של המופקרת הבלונדינית. הוא ודאי יחפש לעצמו אחת כזו, כשלא תהיה כאן עוד.

ניתן לצפות שמחשבות כאלה ירגיזו אותה עד טירוף, אבל לא כך היה. זה אפילו לא העציב אותה. החלק שבה שהיה יכול להרגיש, כנראה מת זה מכבר, מתישהו בששת החודשים האחרונים, בלי שאיש ישגיח בכך. היא רק חשבה על הדרכים שבהן תוכל להקל על עצמה.

לא להילחם במים. שם, במקום שבו החל המחסום, פלשה זרוע יבשה קטנטנה אל תוך האגם, ושיחים צמחו עליה. במקום הזה דמותה תיעלם מיד מעיני האחרים. אחר כך תשחה למרכז האגם. תצלול מהרגע הראשון. זה יגרום לאובדן כוח.

מתוך הטייפ עלה סולו של כלי נקישה. אף-על-פי שהתעלמה ממנה, הלמה המוזיקה במצחה. היא אחזה את התפוח בכוח בידה, הרגישה את הרעד בעורף, את שרירי הכתפיים נמתחים. בגבה הייתה תחושה קשה וקרה, כאילו לא ישבה באוויר החם אלא שכבה על רצפה קרה. ומשהו כמו אגודל עבה במיוחד נדחף לתוך פיה. כמו בחג המולד, שגראון רצה שיהיה יפה במיוחד.

היא בלעה בכוח את רוקה, הצמידה את הסכין לתפוח ופילחה אותו לארבעה חלקים. היא הניחה שלושה מהם על רגליה הצמודות זו לזו.

מאחוריה אמר קולה של אליס, שכבר היה מוכר לה: "זה ממש לוהט".
הגבר היושב ענה: "כיום אף אחד לא מאמין שהוא מסוגל לזה. זה מלפני חמש שנים. אלה היו השבועות הפרועים של פרנקי, וזה לא נמשך יותר מכמה שבועות. הוא לא אוהב שמזכירים לו את זה. אבל אני חושב שאוטה צודקת. המוזיקה פנטסטית. אין לו במה להתבייש. הם היו שלושה חברים, חבל שלא הצליחו לצאת מהמרתף. פרנקי היה המתופף".

פרנקי, זה הדהד קצרות בראשה. חברים, מרתף, כלי הקשה, זה נחרט.
"גם אתה היית שם?" שאלה אליס.
"לא", נשמעה התשובה, "לא הכרתי אותו אז".
גראון התמתח בכיסאו וזרק מבט אל פלח התפוח שבידה. "הוא בטח לא יאכל הכול. את היתר את יכולה לתת לי".
"את היתר אני אוכלת בעצמי", היא אמרה. "ואחר כך אני יוצאת לעוד סיבוב שחייה. אתה יכול לקחת לך אחד אחר. יש עוד אחד". פלח תפוח כמאכל אחרון! גולדן דלישס, את הסוג הזה אהבה כבר כשהייתה ילדה. רק המחשבה גרמה לה להזיל ריר.

האישה הבלונדינית התרוממה על השמיכה. היא הבחינה בכך מזווית עינה. "חכו רגע", אמרה האישה ולחצה על כפתור בטייפ. "אני מריצה קצת קדימה. מה שהיה עד עכשיו זה כלום לעומת 'סונג אוף טייגר'! זה הדבר הכי טוב ששמעתם בחיים".

הגבר בעל השיער הכהה התגלגל על גבו ותפס שוב את זרועה של האישה. היא ראתה את פניו בפעם הראשונה, והן לא אמרו לה דבר. גם קולו עדיין לא נשמע לה מוכר, בעת שמָחָה שוב, והפעם בחריפות גדולה יותר. "לא, אוטה, מספיק עכשיו. לא את זה. אל תעשי לי את זה". נדמה שהיה רציני מאוד בדבריו. אבל אוטה צחקה וסילקה את ידיו.

קורָה חשבה על ביתה. על זה שהחותנת בוודאי תחפש בכל פינה ופינה ולא תמצא דבר שעליו תוכל לרטון. הכול היה נקי למשעי. גם הספרים היו מסודרים. איש לא יוכל להגיד עליה שהייתה מרושלת.

היא חתכה את הליבה מתוך אחד מרבעי התפוח וקילפה ממנו את הקליפה בפס דק ככל האפשר. היא הושיטה את הפלח לילד, שלחה את ידה לפלח השני כדי להוציא את הליבה גם משלה. באותו רגע המוזיקה החלה שוב, רועשת יותר משהייתה קודם. היא לא רצתה להביט לשם, אבל הציצה בכל זאת מזווית עינה וראתה את האישה הבלונדינית צונחת על גבה. שתי ידיה אחזו בכתפי הגבר ומשכו אותו איתה. היא ראתה אותו שולח את ידו לשיער הבלונדיני הבהיר. ראתה אותו מושך את ראש האישה ומביא אותו למצב שיהיה נוח לו. ואחר כך נשק לה. וכלי ההקשה...

פלחי התפוח צנחו לדשא כשזינקה על רגליה. גראון התכווץ כשהחלה לצעוק. "תפסיקו, חזירים שכמותכם! להפסיק! תעזוב אותה! אמרתי לך לעזוב אותה!"

במשפט הראשון היא הטילה את עצמה הצדה ונפלה על ברכיה, עם האחרון כבר נעצה את הסכין הקטנה בגבר.

הדקירה הראשונה פגעה בעורפו. הוא צרח, סובב את פלג גופו העליון ותפס את מפרק ידה. הוא אחז בו בכוח לרגע או שניים, ובאותו הזמן הביט בה. אחר כך שחרר אותה והמשיך להביט בה. הוא מלמל משהו. היא לא הבינה אותו. המוזיקה הייתה רועשת מדי.

וזה היה הדבר! זה היה השיר מהראש שלה, השיר שאיתו התחיל הטירוף. הוא הדהד על פני המדשאה הרמוסה, החליק על פרצופים מזועזעים וגופים נוקשים.

הדקירה השנייה פגעה בצד צווארו. הוא פער את עיניו לרווחה אבל לא השמיע קול אלא קירב יד לגרונו ובאותו הזמן הביט בעיניה. הדם קלח בין אצבעותיו, אדום כדג הפלסטיק הקטן. האישה הבלונדינית צרחה וניסתה לזחול החוצה מתחת לרגליו.

היא הורידה את הסכין שוב, ושוב. דקירה בגרון. דקירה בכתף, דקירה שעברה בלחיו. הסכין הייתה קטנה אבל חדה מאוד. והמוזיקה הייתה כל-כך רועשת. השיר מילא את ראשה.
הגבר שעד כה רק ישב שם ושוחח עם אליס צעק משהו. זה נשמע כמו: "להפסיק!"

כמובן! הלא בזה היה מדובר. להפסיק! תפסיקו, חזירים שכמותכם! הגבר היושב הזיז יד קדימה כאילו רצה לאחוז בזרועה. אבל הוא לא עשה זאת. איש לא עשה דבר. זה היה כאילו הכול קפאו בזמן. אליס לחצה את שתי ידיה לפיה. האישה הבלונדינית ייבבה וצרחה לחילופין. הילדות הקטנות עם בגדי הים בשני חלקים המעוטרים במלמלה נצמדו אל אמן. הסבא הוריד את העיתון מעל פניו והזדקף. הסבתא הרימה בחופזה את התינוק ולחצה אותו אל חזה. האבא התכונן לקום.

אחר כך גראון יצא סוף-סוף מכיסאו ובתוך רגע היה מעליה. הוא חבט בגבה באגרופו, ניסה לתפוס את היד האוחזת בסכין כשהרימה שוב את זרועה. הוא צרח: "קורה! תפסיקי מיד! השתגעת?"

לא, לא, ראשה היה צלול לחלוטין. הכול היה טוב. הכול היה נכון. כך צריך להיות. היא ידעה זאת בוודאות. וגם הגבר ידע זאת, היה ניתן לקרוא את זה בעיניו. "זהו דמי שנשפך עבור חטאייך".

כאשר גראון השליך את עצמו עליה באו הגבר היושב ואביהן של הילדות הקטנות לעזרתו. שניהם אחזו בזרועותיה בשעה שגראון שלף את הסכין מבין אצבעותיה, שלח יד לשערה, משך את ראשה לאחור והנחית על פניה כמה מכות אגרוף.

גראון דימם משניים או שלושה פצעים בזרועו. היא חבטה גם בכיוונו, אם כי לא רצתה לעשות זאת. האיש היושב צעק עכשיו לעברו של גראון שיפסיק, ולבסוף הוא עשה זאת. אבל הוא אחז בעורפה ביד ברזל ודחק את פניה אל חזהו המדמם של הגבר.

בתוך החזה שרר שקט. גם מחוץ לו שרר במקום שקט כמעט מוחלט. עוד כמה צלילים, סולו של כלי הקשה רגע לפני סוף הקלטת. אחר כך נשמעה נקישה. כפתור הטייפ קפץ למעלה, והכול נגמר.

היא הרגישה את אחיזתו של גראון, את החלקים הקהים בפניה במקומות שבהם פגע אגרופו, את הדם על הלחי ואת טעמו על השפתיים. היא שמעה את המלמולים מסביב. האישה עם השיער הבלונדיני ייבבה.

היא הושיטה יד והניחה אותה על רגל האישה. "אל תפחדי", היא אמרה. "הוא לא יכה אותך. בואי. בואי נלך מכאן. נסתלק. לא היינו צריכות לבוא הנה. את מסוגלת לקום לבד, או שאעזור לך?" על השמיכה הילד התחיל לבכות.

© כל הזכויות שמורות לינשוף הוצאה לאור

אשת חטא - פטרה המספאהר
Die Sunderin - Petra Hammesfahr

Die Sunderin - Petra Hammesfahr


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים