| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2006 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
וורד הופקינס מפחד. הוא יוצא למסע חיפושים אחר אחיו, רוצח סדרתי המכנה את עצמו האדם הזקוף. סוכנת האף-בי-אי נינה ביינאם והבלש בדימוס ג'ון זאנדט מצטרפים אליו למרדף מטורף אחר אנשי הקש. אך עד מהרה הופך הצייד לניצוד כאשר השלושה מגלים שאנשי הקש מחפשים אותם. האדם הזקוף הוא ספר ההמשך של אנשי הקש - ספרו הקודם של מייקל מרשל. "אנשי הקש" הפך לרב מכר מיד עם צאתו לאור וגרף תגובות נלהבות מצד הביקורת. מייקל מרשל (40), תסריטאי, מחזאי, וסופר עטור פרסים, זכה חמש פעמים בפרס האגודה הבריטית לפנטזיה והיה מועמד שלוש פעמים לפרס האגודה העולמית. ספרו הראשון רק קדימה זכה בפרסי אוגוסט דרלת' ופיליפ ק.דיק. הוא הופיע בזירה הספרותית ב-1990 עם הסיפור הקציר "האיש שצייר חתולים". מאז בנה עצמו בזמן קצר ביותר כאחד הקולות החשובים והמקוריים ביותר בתחייה העכשווית של הז'אנר בבריטניה. הביקורת הפליגה בשבחו: "שם ראוי לתשומת לב", "אחד מהגאונים העולים בתחום", "ניחן בכשרון ספרותי שאין דרך להגדירו אלא רק כגאונות מובהקת", "מהמם", "עוצר נשימה" ועוד. זכויות הסרטה של שניים מספריו נרכשו להפקה ע"י אולפנים הוליוודיים: חלופיים (הוצאת אריה ניר 2000), ספרו השני שתורגם ל-17 שפות נרכש ע"י חברת "דרימוורקס" של סטיבן שפילברג. אחד מאיתנו, ספרו השלישי נרכש ע"י אולפני האחים וורנר. אנשי הקש כיכב במקום השני ברשימת רבי המכר של ה'סנדיי-טיימס' והפך לרב מכר עולמי. הרומן האחרון שלו המתים הבודדים (בארה"ב נקרא "האדם הזקוף"), ראה אור במאי 2004. את סיפוריו הקצרים החל לכתוב בהיותו מעצב גרפי וכותב של סרטי תדמית תאגידיים. הסיפורים הללו התפרסמו באנתולוגיות בארצות הברית, אנגליה ואירופה ולאחר מכן אוגדו בשני כרכים: "מה שאתה עושה עם זה" ו-"עוד מחר וסיפורים אחרים". האוסף של "עוד מחר וסיפורים אחרים" יצא זה עתה לאור בארה"ב. מרשל מעורב גם בתחום התיאטרון: חבר ועדה בתיאטרון של קיימברידג' (הקיימברידג' פוטלייטס), וכותב ומשתתף בהצגות כולל סיבובי הופעות באנגליה ובארה"ב. בעקבות זאת כתב והופיע בשתי סדרות זוכות פרסים של רדיו 4 של ה-BBC. בתחום הקומי הוא מעורב עד היום ככותב ומופיע מזדמן בתוכנית הלילה בעלת המעמד הפולחני של ITV - "להעיז להאמין". כמו כן הוא עובד כתסריטאי וכותב תסריטים ללקוחות בלוס אנג'לס ובלונדון. מייקל מרשל נולד באנגליה ב-1965. בשנותיו הראשונות חי בארצות הברית, דרום אפריקה ואוסטרליה. ב-1973 חזר עם משפחתו לאנגליה. למד פילוסופיה ומדעי החברה והמדינה בקינג'ס קולג' בקיימברידג'. כיום מתגורר בצפון לונדון עם אשתו פאולה ושני חתולים.
באדיבות ינשוף
יָקימָה
ישבתי במכונית ושתיתי קפה אמריקנוס מסניף ה"סיאטל'ז בסט" שמעבר לכביש. בית הקפה היה העסק היחיד ברחוב שנראה כאילו הוא מתייחס לעצמו ברצינות: כל האחרים נראו כאילו אחסנו את שלט הלהשכרה מהפעם הקודמת כדי לחסוך כמה דולרים כששוב יהיה בו צורך. בזמן שחיכיתי יכולתי כמעט לשמוע את ראש העיר יושב בלשכתו, מתופף באצבעותיו על שולחן גדול ומבריק ויוצא לאט מדעתו בשעה שהעיר שוקעת סביבו בתרדמה. העיר תשרוד - אפילו באזור מת כזה יש צורך במקום שיש בו פנצ'ריה או שתיים וסניף בורגר-קינג שיסייע לתושבים לעמוד במכסת הצריכה הלאומית - אבל לא סביר שמישהו ממש יתעשר כאן. אם זה מה שחיפשת, היית צריך לנסוע צפונה לסיאטל או דרומה לפורטלנד. אין לי מושג מה בכלל עשית ביקימה. ג'ון זאנדט הגיע בג'י-אם-סי גדולה ואדומה, מלוכלכת ולא חדשה במיוחד. צד הנוסע נראה כאילו עדר פרים תקף אותו וכמעט ניצח. הוא הסתובב במגרש החניה הקטן עד שנעצר במקביל לפורד ג'נריק הנקייה ללא רבב שלי. שנינו פתחנו את החלונות. האוויר היה קר. "היי, וורד. זה מה שביקשת בחברת ההשכרה?" אמר. "היית צריך לבקש שירססו עליה 'לא מקומי' באותה הזדמנות". "אתה באיחור מטורף", אמרתי. "אז לך תזדיין. בסוכנות שאני מצאתי לא היה מבצע מיוחד לטמבלים. לך כנראה היה מזל". "גנבתי אותה מהחניה בשדה התעופה", התוודה. "אז כדאי שנתחיל לזוז". יצאתי ממכוניתי והשארתי את המפתחות בפנים. הנחתי שהֶרץ יוכלו לעמוד בהפסד. הם עמדו בו בעבר. אף אחד - לא הם ולא אף אחד אחר - לא יוכל לאתר אותי באמצעות המסמכים המזהים שהשתמשתי בהם בספוקיין. כשנכנסתי לטנדר ראיתי שני אקדחים על הרצפה. הרמתי אחד מהם, הסתכלתי עליו והכנסתי אותו לכיס.
"כמה זמן נסיעה?" כך ידעתי שאנחנו נמצאים עכשיו בשמורת יקאמה, ושאין שום דבר במרחק מאה שלושים קילומטרים מכל כיוון בכביש, אחרי שאוכלוסיית האינדיאנים המקומית נדחסה כולה בשני יישובים קטנים ונידחים בצפון. ידעתי שהמקום שנקרא עכשיו יוניון גאפ היה פעם יקימה, עד שחברת הרכבות הכריחה את האינדיאנים להזיז את הבירה שלהם כמה קילומטרים צפונה, ומוססה את התנגדותם בעזרת פיתיון של קרקעות בחינם, שוחד שפילג את השבט יותר מכפי שרעב או חורפים קשים הצליחו לעשות מעולם. ידעתי גם שקצת אחרי סכר דאלס געשו פעם מפלי סלילו, מפלי מים מקודשים שבני אדם דגו בהם דגי סלמון במשך עשרת אלפים שנה. עכשיו הם היו דוממים, קבורים תחת מי המאגר של הסכר. הכסף הועבר ליעדו מזמן, אבל בני שבט היקאמה עדיין חיכו להכרה מסוג שונה באובדנם. נראה שהם יאלצו לחכות עוד הרבה זמן. אולי עד קץ כל הימים. כמו רוב האנשים, לא בדיוק ידעתי איך לאכול את המידע הזה. הברמן היה אינדיאני אבל היו לו שיער בלונדיני קצר ותספורת קוצים כמו של כוכב פופ משנות השמונים. על פניו הייתה שכבה עבה של איפור. לא ידעתי בדיוק איך לאכול גם את זה.
ללוח המחוונים הודבקה מפה. קצותיה היו מרופטים והיא הייתה מרוחה בגריז, כאילו עבר עליה זמן רב בכיסים ובידיים מלוכלכות. איקס קטן היה מסומן במרכז אזור ריק גדול, לצד קו כחול תועה שנקרא דריי קריק.
"למה הוא לא פנה למשטרה?" חצי שעה אחרי שעברנו את טופניש, באמת היה נדמה שהגענו לכוכב אחר. אולי פעם הייתה איזו סיבה לבוא לכאן, אבל לא עכשיו. לא היו שם עצים, רק גבעות זקורות ועמקים רדודים ושיחים ועשבים יבשים בין שאריות השלג מהשבוע שעבר. הסלעים היו אפורים וחומים עמומים ונראו כמו ציור קפוא בצבעי מים שתלוי במסדרון של מישהו אחר. צבע השמים נעשה אפור כהה יותר, והעננים רבצו בראש הגבעות ובתחתית העמקים כמו אזוב לבן. הדבר היחיד שבלט לעין היה הכביש.
זאנדט עקב במבטו אחרי מחוגי השעון. כעבור חמישה-עשר קילומטרים נוספים התחיל להאט ולהסתכל הצדה. בסופו של דבר מצא את מה שחיפש ועצר בצד.
זאנדט בדק שאי אפשר לראות אותנו מהכביש ועצר את הטנדר. הוא יצא ממנו, ואני יצאתי בעקבותיו. המקום היה שקט מאוד.
הלכנו בשביל עד שנגמר בקצה הגבעה, ואז הלכנו לעבר שום דבר. מאחורי הגבעה הייתה עוד גבעה, שהמדרון המרוחק שלה נגמר בערוץ נחל רדוד. ירדנו למטה בערפל שאפף את האזור, והגחנו ממנו מהצד השני. עכשיו הייתה הקרקע סביבנו שטוחה. בלי עצים. האדמה הייתה קשה וסלעית וחשופה לגמרי, חוץ מכמה קווצות עשב צהבהב ושיחים נמוכים. בזמן שהלכנו הרעשנו כמו מישהו שאוכל דוריטוס בפה סגור. המשכנו ללכת, ועננים אפפו אותנו עד שלא יכולנו לראות למרחק של יותר משלושים מטרים לכל כיוון. ג'ון הציץ במכשיר הניווט הלווייני שלו מפעם לפעם, אבל המקום הזה לא נראה כמו מקום שיש בו נקודות ציון כלשהן. מזג האוויר היה יבש וקר, לא קפוא לגמרי אלא קור עקשני מהסוג שמקשה עליך לזכור שקיים בכלל מזג אוויר שונה. ניסיתי לדמיין איך אנשים חיו כאן פעם ולא הצלחתי. זה בטח היה לפני המון זמן. האדמה נראתה כאילו אינה רוצה שיטרידו אותה שוב לעולם. אחרי די הרבה זמן הצצתי בשעוני. השעה הייתה אחרי ארבע, ואור היום התחיל לדעוך. רוח קלה החלה לנשב. השמש אפופת האובך נראתה כמו מטבע כסף דרך הערפל, ואורה הלך והתעמעם. "אני יודע", אמר ג'ון עוד לפני שדיברתי. "הסימן על המפה זה כל מה שיש לי. אנחנו שם, או ממש קרובים". "אנחנו לא בשום מקום", אמרתי. "בחיים שלי לא ראיתי מקום שהוא כל-כך שום מקום". המשכנו ללכת בכל זאת. הערפל סביבנו התעבה ורבץ על הקרקע כמו שמיכה אפורה, ומפעם לפעם התעגל ויצר מנהרה נסתרת שהשמש גרמה לה לזהור מבפנים כמו חיזיון מופז. צעדנו לאורך פסגה נמוכה, ומרגלותיה של גבעה שכנה התרוממו כמו דיונה אפורה-ירקרקה עשרה מטרים מימיננו; שפת הערוץ הייתה משמאלנו. לא נראה שאנחנו מתקדמים לאיזשהו מקום אבל שתקתי. לא היה שום מקום אחר שהייתי צריך להיות בו.
בסופו של דבר ג'ון נעצר.
התרחקנו קצת אחד מהשני והתקרבנו אל האיש המהלך. עכשיו, כשהיינו יותר קרובים, זה הפך להיות קצת יותר פרוזאי. כבר לא רוח רפאים, רק גופה. אף אחד לא נהנה לראות גופה, אבל זה עדיף על רוח רפאים. גופות רק גורמות לנו לפקפק בעולם ובאנשים שבו. רוחות רפאים גורמות לנו לפקפק בהכול, ולעשות זאת באותו חלק במוחנו שאינו מסוגל לענות על השאלה במילים, שאינו מסוגל להאמין בסיפורים המנחמים שאנחנו מספרים לעצמנו, ואפילו לא להבין אותם לחלוטין. זאנדט ניגש אל מאחורי האיש. הוא הרים את היומן האלקטרוני שלו אל גובה פניו של האיש והתחיל לצלם. "תסתכל", אמר. הסתובבתי לצדו האחר של האיש, שומר בלי משים על מרחק בטוח ממנו, כאילו חששתי שהוא יתחיל שוב לנוע, ימשיך בדרכו על פני הערבה. מוט מתכת בגובה מטר וחצי בערך ובעובי חמישה סנטימטרים היה נעוץ באדמה מאחוריו. הגופה נקשרה אל העמוד והודקה אליו כך שתיראה כאילו היא צועדת בעצמה. בחלוף הזמן הגוף יֵאכל והבגדים ידהו, והמוט יחליד ויקרוס. "אלוהים", אמרתי. זאנדט רק הנהן, ונראה שלא היה לו מה לומר. הוא בדק את כיסיו של האיש אבל לא מצא דבר.
התרחקתי מעט מהגופה. אחרי זמן-מה, כאשר הערפל התאסף ונע שוב, הבנתי שמיקום הגופה נבחר בקפידה. היא הייתה נסתרת מן העין מאחורי גבעה. לא היית מבחין בה אילולא יצאת לצעדה ממש כאן, במקום שלשום אדם לא הייתה שום סיבה להגיע אליו. היא ישבה ממש על הקצה. היא הייתה בערך בגילו של האיש המהלך, למרות שהיה קשה לקבוע זאת בוודאות במצבו הנוכחי של עורה. מרפקיה היו שעונים על ברכיה, ופניה הונחו על כפות ידיה הקעורות. הייתה זו תנוחה טבעית, שוודאי עוצבה לפני שהגופה התקשחה. הפרט היחיד שלא תאם את האחרים היה שערה הפרוע, שקווצותיו האפורות התנופפו באוויר מעל ראשה. נראה שעורבים גילו אותה והתחילו במלאכתם ולאחר מכן זנחו אותה. אולי אפילו להם היו קווים אדומים. עכשיו היא פשוט ישבה ובהתה באוויר בעיניים חלולות, שקועות. היא נראתה כמו... אני לא יודע כמו מה היא נראתה. באמת שלא היה לי למה להשוות את זה. מיהרתי להביט הצדה לפני שהיא תסתובב ותראה אותי. לו הייתה עושה זאת, לעולם לא הייתי יוצא מן המקום ההוא. זאנדט צילם רק שתי תמונות, ואז סימן את מיקום הגופה בג'י-פי-אס. "בסדר", אמר בשקט. "בוא נעוף מכאן".
הלכתי אחריו כשהתרחק מן האישה. לא ידעתי מה אני מרגיש, לא הייתי בטוח מה הייתי אמור לחשוב על דבר כזה. משהו, זה בטוח. אחרת, לשם מה זה נעשה? לא היה קל לרדת לתוך הערוץ. התחלתי לרדת כשפני לכיוון ההליכה, אבל מהר מאוד הסתובבתי ונעזרתי גם בידיים. שמעתי את זאנדט מקלל מלמעלה ולאחר מכן מצטרף אלי. לשמחתי הוא בחר לרדת במרחק כמה צעדים ממני. הסלעים שדרדר ברגליו התגלגלו למטה בלי לפגוע בי.
לא ראיתי הרבה בהתחלה כשהגעתי לקרקעית. השטח דמה לזה שלמעלה, רק יותר סלעי, עם פחות צמחייה וכמה עצים נמוכים. הערפל החל להתפזר עכשיו, נישא למקום אחר, והשמים הפכו כחולים כהים יותר.
ואז הבחנתי בערוץ נוסף בהמשך, שריד לפלג קטן שיָבש. התקרבתי אליו והופתעתי לגלות שהוא נפתח לאזור רחב יותר. עדיין עמדתי בכניסה לשם כשזאנדט הופיע, והציץ במשהו שהיה חבוי מאחורי הסלע. התקרבנו אליו, שומרים על מרחק של כמה מטרים זה מזה. התברר שהוא ישן מאוד, בקתה עם חדר אחד מתקופת החלוצים. היא נבנתה מלוחות עץ עבים שעמדו יפה בתלאות הזמן, ועדיין שמרו פה ושם על צבעם החום בין כתמי האפור. קרשים מתקופה מאוחרת יותר מוסמרו אל החלונות מבפנים. הדלת הייתה חסומה ונעולה במנעול שלא נראה ישן כלל וכלל. מישהו תקף את הדלת בגרזן או באת, אבל זה קרה מזמן. צורות שנראו כמו אותיות בצבצו מבין הצלקות.
זאנדט אחז באקדחו ביד אחת והשתמש בידו השנייה כדי לצלם כמה תמונות במכשיר שלו. החלונות. הקירות. הדלת. שלוש גופות ישבו בשורה על ספסל, שעונות על הקיר. אחת הייתה כמעט שלד, השתיים האחרות כהות ומבחילות. לאחת לא היו זרועות; בטנה של השנייה התפקעה לפני זמן-מה. גופות נוספות היו מונחות בערמה קטנה ומסודרת בצד החדר, ולפחות עוד שתיים שכבו לאורך הקיר האחר. מצבן של הגופות הצביע על כך שאף אחד מהמתים לא מת באחרונה. מעצמותיהן של כמה הידלדלו שיירים ופיסות עור ובשר מיובש. מגולגולת אחת בלט חצייה העליון של בובת פלסטיק שננעצה בתוך החור שנפער במצח. שערה של הבובה האפיר מאבק. עיני הסתגלו לאפלולית, והתחלתי להבחין בעוד ועוד חלקי גוף מצומקים: ערמה קטנה ומסודרת ליד הקיר שמשמאל. הזזתי חלק ממנה בכף רגלי וראיתי שכבת עצמות בתחתית. שכבה עבה, שחלקה כבר התפורר והפך לאבק.
שמטנו את זרועותינו האוחזות בנשק ומצמצנו. לא היה כאן איש שיוכל לפגוע בנו. זאנדט רצה לערוך חיפוש בבקתה, אבל מבט חטוף גילה לי שלא נמצא בה דבר. זמנו של מי שרצח אנשים בבקתה הזאת לא היה מוגבל. חוץ מזה, פשוט לא רציתי להיות שם. בכלל לא. ככל שעמדתי שם זמן רב יותר התגנבה ללבי ההרגשה שהבקתה נושמת לאט, פולטת נשיפות מוחשיות של אוויר מבאיש. רציתי לצאת משם. נסוגותי לאחור מהכניסה והמשכתי להביט במה שהיה בפנים. הייתי פחות מופתע עכשיו מכך שחלק מהעץ נותר חום. כאילו נספגו בקירות האלה אינספור מעשים זדוניים והזינו אותם בלחלוחית, בחיים. מה שהתרחש כאן קרה במשך זמן רב. אלה ללא ספק היו מעשי ידיו של יותר מאדם אחד, אולי אפילו של יותר מדור אחד. האם היה זה סתם מקום להשליך בו גופות, או שנוכחותן הדוממת, אופן הצבתן, הצטרפו לאיזה מסר עלום? חשבתי על הארץ כולה, על כל המרחבים הפתוחים, המתים שבה, ותהיתי אם זו הבקתה היחידה.
גם זאנדט יצא משם, אבל אז נעצר פתאום ונעץ את מבטו במשהו מאחורי גבי.
ההליכה למכונית הייתה מפרכת. נסענו בדממה בכביש קולומביה לעבר פורטלנד.
חלק 1 טום לחץ על דוושת הבלם שלוש שניות מאוחר מדי והרבה יותר מדי חזק. המכונית איבדה את אחיזתה בכביש והחליקה כעשרים מטרים, חלקה האחורי נזרק הצדה בחינניות, ולבסוף נעצרה לרוחב שני מסלולי הנסיעה כאילו הניחה אותה שם יד ענקית. הוא ישב לרגע בלי לזוז וחש עקצוץ בצווארו. אוויר קר וקול ציפור מצייצת בדבקות קדחתנית חדרו דרך החלון. חוץ ממנה הכול היה שקט, תודה לאל. אם היה עוד מישהו על הכביש זה היה נגמר רע מאוד, דבר שהיה יכול להיות אירוני עד לאין קץ אבל שוב, בהחלט לא משהו שרצה בו. הוא היה מספיק לא אהוד בימים אלה גם ככה. הוא הפנה שוב את המכונית אל כיוון הנסיעה ואז נסע לאט לאחור עד שחלף על פני מפרץ החניה. שרה הייתה מסוגלת לנסוע ברוורס ישר לתוכה, אבל לא הוא. בכל אופן הוא לא היה בטוח שיצליח, לכן לא ניסה. כך נהג תמיד. הסתר את חולשותיך. שמור על סודותיך. אף פעם אל תסתכן בכך שתיראה כמו טיפש אפילו אם זה אומר שאתה נראה כמו טיפש, ועוד טיפש פחדן. הוא נסע קדימה אל מפרץ החניה הקטן, והגלגלים מעכו את תלולית השלג הקטנה שפונתה מהכביש. החניה הקטנה ודאי הוצבה בקצה שביל הליכה נידח, שהיה סגור עכשיו למטיילים בגלל החורף. רק כשגמר להחנות את המכונית הבחין טום בכך שידיו רועדות ללא שליטה. הוא הושיט יד אל הבקבוק שעל מושב הנוסע ולגם ממנו. הוא הביט זמן רב במראה האחורית אבל ראה בה רק את העור החיוור, השיער החום, העיניים הצבות והסנטר הכפול המסתמן שציפה להם. ההסוואה של גיל העמידה. הוא פתח את הדלת ושמט את המפתחות בתא הצדדי. אין טעם לעשות את זה ברור מדי. הוא יצא מהמכונית בכבדות, החליק מיד על סלע והשתטח על הקרקע. כשהתרומם בקושי על ברכיו הבחין בחתכים קטנים על כף ידו, וכמה טיפות נשרו ממצחו ומלחיו הימנית. גם קרסולו השמאלי כאב. פניו היו מעוטרות באבנים קטנות, וההלם הוליד בו רגע קצר-נשימה של פיכחון שבו השתכנע סוף-סוף מעל לכל ספק שהוא עומד לעשות את הדבר הנכון. הוא הוציא את תרמילו מתא המטען וסגר אותו, והסופיות שבקול הטפיחה הנמרץ גרמה לו להבין שאולי בכל זאת היו לו רגשות כלשהם כלפי המכונית. הוא וידא שהיא נעולה, ואז טיפס מעל גדר בולי העץ הנמוכה ויצא לדרכו בין העצים, מקפיד לצעוד בכיוון ההפוך מזה של השביל המסומן. הציפור, או ציפור אחרת שדמתה לה מאוד, עדיין השמיעה את קולה הצורם. טום ניסה לצעוק עליה, בהתחלה מילים ולאחר מכן נהמות חסרות פשר. הציפור השתתקה, אבל במהרה התחדש השיר. טום הבין את הרמז. פה בטבע הוא היה רק עוד חיה שמקימה רעש כמו כל האחרות, לא מישהו שיש בכוחו לחלק פקודות. הוא הניח לציפור והתרכז בהליכה יציבה. הדרך הייתה קשה ותלולה. הוא הבין במהרה מדוע לא היו תחנות לעצירה ולמנוחה: היער הזה לא היה מקום שמעודד מנוחה. הוא לא צמח פה לנוחותו של איש: לא היו שבילים מסומנים בחבלים, לא בתי שימוש או קיוסקים, אף לא אחד מהמתווכים המוכרים בין הנא למבושל. לא הייתה לו שום בעיה עם זה. היו לו רק צרכים מעטים, והוא דאג להם מראש. בתרמילו לא היה כמעט דבר חוץ מאלכוהול, והוא נעצר לסדר שוב את הבקבוקים כדי שלא ירעישו. גם בקיבתו לא היה דבר חוץ מאלכוהול. הוא כבר החל לפקפק בפתרון הקסם שמציעה הוודקה. מה שבטוח, שהיא לא נועדה לרכי הלבב. היא דרשה סיבולת גבוהה להרגשה מחורבנת. למען האמת הסיבולת שלו לא הייתה גבוהה די הצורך, אבל הוא נשא את הייסורים בגבורה. אחרי שעתיים העריך שעבר בערך חמישה קילומטרים, אף-על-פי שטיפס גבוה מספיק להשאיר מאחור את עצי הליבנה ושיחי המורן הפורחים וללכת עכשיו בדד בין עצי אשוח וארז. כאן למעלה היה פחות שלג, אבל הקרקע הייתה מכוסה בענפים שנשרו ובשיחים עקשניים שנתפסו במכנסי הג'ינס שלו ובשולי מעילו. העצים היו גבוהים ודוממים וצמחו איפה שהתחשק להם. מפעם לפעם נקרו בדרכו יובלים. בהתחלה חצה אותם בקפיצה, אבל כשהכאב בקרסולו התגבר החל לחפש לאורך גדותיהם מקומות נוחים יותר לחצייה. לפעמים מלמל משהו לעצמו. רוב הזמן שתק כדי לשמור על כוחותיו. ככל שהתקדם מהר יותר דרשה הצעידה פחות ופחות ריכוז. כשגמר את מה שהיה בבקבוק השליך אותו והמשיך ללכת. מאה מטרים לאחר מכן החליט שזה היה מעשה גס וחזר לאחור כדי לחפש את הבקבוק הריק. הוא לא הצליח למצוא אותו, מה שהצביע על כך שהוא עומד יפה במטרה שהציב לעצמו. הוא נעשה יותר ויותר שיכור והלך לאיבוד לגמרי. הוא המשיך ללכת ללא הפסקה, כמטוס שצונח מהשמים ודוהר עכשיו אל עומק היער. מהזמן שהקדיש לקריאת מדריך 'שבילים ירוקים' ידע שאפילו שבילים של חוטבי עצים היו נדירים כאן, אבל הוא ידע מניסיון - אם כי מניסיון שנרכש בשטח בנוי - שיש לו חוש כיוון טוב. הוא ידע גם עד כמה חלש אופי הוא, וכיצד דחף רגעי שצץ בו פתאום עלול לאחוז בידו ולהוליך אותו למקומות שאליהם לא רצה להגיע; ואז להיעלם פתאום, ולהשאיר אותו כשדם על ידיו. לכן הוא חייב ללכת לאיבוד שאם לא כן, הוא עלול לחזור בו. הוא היה נסוג, מספר לעצמו חצאי אמיתות ונכשל שוב, ולבטח אין דבר עלוב יותר מאשר לדפוק את ההתאבדות של עצמך. טום קוזלק הגיע לצפון-מערב ארה"ב בלי שום תוכנית פרט לתשוקה להיות במקום שלא היה אל-אֵי . הוא עמד בשדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס, שיכור למדי, ובחר בסיאטל בגלל שביקר בה לאחרונה בנסיעת עסקים והכיר שם מלון טוב. הוא התאכסן במלון לילה אחד ואז נסע מזרחה לעבר הרי קסקייד. זה היה אזור משונה. היו בו פסגות גבוהות ועמקים תלולים, וסלעים משוננים בכל גוון אפשרי של אפור. הייתה שם אפילו קצת היסטוריה מקומית שניתן לסכמה ב"ואז הם כרתו עוד המון עצים". אבל הכבישים היו מעטים, וההרים שמרו על ריחוק מתנשא: אלא אם כן ידעת לאן פניך מועדות - וטום לא ידע - יכולת כמעט לחשוב שהשָם איננו שָם. הוא נע ללא מטרה בין עיירות קטנות וקרות במשך יומיים, ישב בערבים בחדרי מוטלים מול טלוויזיה כבויה. הוא חייג למקום שפעם היה ביתו ומישהו ענה לשיחה, מה שרק הרע את המצב. השיחה עם אשתו וילדיו הייתה קצרה ואף אחד מהם לא צעק, וזה היה גרוע אפילו יותר. יש רגעים שבהם התנהגות שלווה היא בעצם הכאב האכזרי מכולם, בגלל שאם כולם מתנהגים בבגרות ובאחריות ובכל זאת עולמכם שבור לרסיסים, מה עוד תוכלו לעשות? בסוף הגיע לעיירה בשם שֶפֶר והניח את מקל הנדודים. שפר הייתה לא יותר מרחוב ראשי שנחצה על-ידי חמישה רחובות קטנים שנגמרו במהרה בגבעות תלולות ומכוסות אורנים; אבל שני מלונות כפריים יומרניים ובית קפה היפי עם עוגיות שיבולת שועל מצוינות וחמישה עותקים משומשים במצב טוב של הגשרים של מחוז מדיסון הצביעו על כך שהיו כנראה אנשים שהגיעו לכאן בכוונה. לצד הכביש הראשי היו מוזיאון של מסילת הרכבת (סגור) וקטע מסילה שאינו בשימוש שעליו ניצבו שלדי קרונות משא ישנים, חלודים וציוריים. לא הייתה זו עונת התיירות ונדמה שהעיירה מתרווחת ומותחת את איבריה, והמקומיים יוצאים מבין הקלעים אל קדמת הבמה ופולים את הטחב משערם.
ארבעה ימים לפני הטיול שלו ביער, ישב טום על הבר ב"ביג פרנק'ס", הבר הפחות ישנוני מבין שלושת הברים בעיירה, ובהה בטלוויזיה ששידרה משחק של ענף ספורט זר שאת חוקיו לא הצליח להבין. הוא חש רגוע באופן מטריד, אבוד בשטחי ההפקר של אמריקה. הוא היה בן ארבעים ושלוש, אדם מבוגר לכל הדעות. היו לו כרטיסי אשראי. עמדה לרשותו מכונית. הוא לא היה מוגבל בשל ציפיותיו של מישהו או בשל היכרות קודמת: לו רצה בכך היה יכול להעמיד פנים ששמו לאנס, לטעון שהוא טייס קרב במילואים שהפך למיליונר דוט-קום או כוריאוגראף ג'ז-פיוז'ן נערץ ששמו בוילדרגוב. איש לא היה יודע את האמת, ואילו ידעו לא היה להם אכפת. הוא היה יכול לעשות כל מה שירצה, אבל עם הידיעה הזאת צמחה בו ההכרה שאין שום דבר שברצונו לעשות. כלום. הוא שתה עד שראשו היה ריק וקפוא. כשהגיע הרעיון, הוא הופיע כאילו נורה אל מוחו מאיזו קשת מרוחקת. הוא הבין שיש דרך לשפר את המצב, או לפחות לגרום לו להיות נסבל. דרך להעלים את הבעיות. הוא הזמין עוד בירה ולקח אותה לשולחן בפינה חשוכה כדי להמשיך לשקול את הרעיון.
כמו רוב האנשים, גם הוא חשב על התאבדות בעבר, אבל מעולם לא ברצינות: רק מבט חטוף מדי פעם כדי לבדוק שהרעיון עדיין נראה לו מגוחך. עכשיו זה היה שונה. זו כבר לא הייתה מחווה ריקה כי אם מחשבה הגיונית לגמרי. מצבו עוד לא היה אבוד לגמרי: נישואיו הסתיימו, אבל לא כל קשרי הידידות שלו. הוא יכול להשיג עבודה חדשה, לעצב אתרים בשביל מישהו אחר. למצוא דירה. לכבס את בגדיו בעצמו. לקנות מיקרוגל משלו. בעוד שנה הכול יכול להיראות אחרת. אז מה? הוא עדיין יהיה אותו טום, טיפוס דחייני עם כישרון בינוני, מנופח לאטו במשאבת האופניים של גיל העמידה. הוא עדיין יהיה האדם שהביא את עצמו למצב הזה. החיים היו גרועים מספיק כבר עכשיו - מה יקרה אם הם יגלו גם את כל השאר? ההחלטות שרצה לקבל היו נחלת העבר.
הוא המשיך לשתות עד לשעת הסגירה, ואז ניסה לפתוח בשיחה עם שני הברמנים הצעירים שהובילו אותו בחוסר אהדה אל הדלת. אחד מהם הגיב באדישות, השני בסלידה קלה. טום הבין שהוא ככל הנראה לא צעיר בהרבה מאבותיהם, שוודאי היו אנשי הרים רבועי לסת הנוהגים לשתות לגימת בורבון או סאוור או איזה חרבון אחר מאותו הסוג בערך פעם בחודש. הדלת נסגרה בתקיפות מאחוריו. כשחזר בצעדים כושלים אל המלון שלו, הבין פתאום שכבר לא אכפת לו מה יחשבו עליו. המסלול החדש שבחר העלה אותו לרמה גבוהה יותר. הוא כבר לא צריך להתחשב באף אחד, לעזאזל. הוא התעצבן כל-כך עד שהסתובב והתנודד בחזרה אל הבר, בכוונה להסביר לצ'יפ ולדייל שאף שזאת הייתה תקופה מצוינת בשביל בחורים בני עשרים, אצל גברים בגיל העמידה העניינים לא הלכו כל-כך חלק; שיום אחד הריבועים בבטן שלהם יהפכו לשומן והם ישכחו איך לאהוב ולא יהיה להם מושג מי הם. הוא חשב שזו תהיה תובנה רבת ערך עבורם. זו הייתה התובנה היחידה שהייתה לו, בכל אופן, והוא רצה לחלוק אותה. כשהגיע אל הבר המקום היה נעול וחשוך. הוא דפק בחוזקה על הדלת לזמן-מה, כי אמר לעצמו שייתכן שהם עדיין בפנים, אבל בעיקר בגלל שרצה לדפוק בחוזקה על משהו. תוך חמש דקות בערך הוא גילה להפתעתו שהוא טובל כולו באור. הוא הסתובב לאחור וראה מכונית משטרה מקומית חונה ברחוב מאחוריו. בחור צעיר במדים נשען על המכונית, ידיו שלובות על חזהו. טום פתח את פיו כדי לענות, אבל אז הבין שלא היה לו הרבה מה לומר על כך, ושמה שכן רצה להגיד היה חסר פשר. הוא הרים ידיים, לא בכניעה אלא בסוג של תחינה אילמת. למרבה הפלא, נראה שהסגן הצעיר הבין. הוא הנהן בראשו בלי לומר דבר, נכנס למכוניתו ונסע משם. טום חזר אל המלון, צועד לאט באמצע הרחוב הראשי באורם המהבהב, היציב והמהפנט של רמזורים שלא הייתה להם שום תנועה לכוון. למחרת בבוקר חשב על הכול מחדש. האפשרויות שלו היו מוגבלות. לא הייתה חנות נשק בעיירה, והוא לא רצה לנסוע לחפש חנות כזאת. וגם אם ייתנו לו לקנות אקדח, אקדחים היו מפחידים. גם לקפוץ מראש צוק, בהנחה שימצא ראש צוק, לא בא בחשבון. הרעיון היה בלתי ניתן ליישום. גם אם הוא עצמו היה בעד המעשה, גופו יכול פשוט להתנגד - ואז צפויה לו הליכה ארוכה בחזרה אל המכונית בתחושה שהוא הטיפש הגדול ביותר בעולם. כן, עמדתי לקפוץ מהצוק, נכון. לא, זה לא קרה בסוף. מצטער. אבל הנוף שם יפה. צריך רק להיזהר לא ליפול. טום לא רצה לגמור כגופה מנופחת או מרוסקת, משהו שיימצא, יצולם ויישלח הביתה. הוא לא רצה להתרסק, הוא רצה להימחק.
ביום ראשון הוא ישב וניקר בכריך רוסטביף ענקי ב"הנרי'ז", הדיינר היותר מסביר פנים בעיירה, כאשר שמע פתאום משהו שהשלים עבורו את החתיכה האחרונה בפאזל. קשיש מקומי העביר את זמנו בנעימים בהטלת פחד על זוג פנסיונרים בקראוון בנוגע לשטח העצום של היערות המקומיים ולקשיי הניווט בהם. את תשומת לבו של טום לכד מספר שנאמר שוב ושוב. שבעים ושלושה. המקומי חזר עליו כמה פעמים ברצף. שבעים ושלושה - מה תגידו על זה? הוא לא היה מוכן למהירות שבה ירדה החשכה. הוא כבר לא הלך אלא דידה, אחרי שהשרירים בירכיו ובשוקיו התקשו כעופרת. הוא עבר לא יותר משלושה-עשר קילומטרים, חמישה-עשר לכל היותר, אבל ההליכה התישה אותו לחלוטין. הוא קלט שאם היה מתאמץ יותר בחדר הכושר היה עכשיו בכושר טוב יותר כדי למות. המחשבה הזאת הצחיקה אותו, והוא צחק בקול עד שפיו התמלא בריר חמים והיה עליו לעצור ולנשום נשימות עמוקות מאוד כדי לא להקיא. כבר עכשיו הוא היה שיכור יותר משהיה מימיו. הוא עצר לנוח, ישב על הקרקע כשידיו על ברכיו, צפה בכתמים המרחפים לנגד עיניו ושקל מה לעשות הלאה. הוא כבר הלך לאיבוד לגמרי. הוא יכול לסמן וי על סעיף ההליכה לאיבוד ברשימת המשימות שלו. הקרקע הפכה יותר ויותר הררית במהלך אחר הצהריים, תלולה וחלקלקה ובוגדנית. כשהחשכה תרד לגמרי יהיה כאן חשוך מאוד, חושך שיאטום את אוזניו של בחור עירוני שכמותו ויבלע אותו אל תוכו. הוא הוריד את תרמילו וגישש אחר הפנס. כשהדליק אותו קלט שלא רק האור סביבו השתנה. ערפל החל להתאסף והיה קר במידה שלא תיאמן. עד כה חש רק בזיעה שהפכה למים קרים על עורו, אבל כשהקור יחדור אל עצמותיו זה יהיה בלתי נסבל. ומשמעות הדבר שעליו להמשיך ללכת. הוא סובב מעט את קרסולו כדי לחמם אותו, שינה מעט את הכיוון והמשיך לחתור קדימה. היער היה שקט מאוד עכשיו, אחרי שכל הציפורים הרעשניות צפצפו עד תום והלכו הביתה לקנן. הוא לא היה בטוח בנוגע לחיות אחרות. הוא השתדל בכל כוחו לא לחשוב על דובים. הוא לא חשב שהוא ייתפש כאיום בעיני איזשהו יונק גדול שהוא עשוי להיתקל בו, ולא היה לו מזון שימשוך אותם, אבל אולי כל זה היה סתם שטויות. אולי החיות האלה ארבו למטיילים והתקיפו אותם פשוט בשביל הכיף. אבל הוא העדיף לא לחשוב על כך, אז הוא לא חשב על כך. הוא המשיך לא לחשוב על כך במרווחי זמן קבועים. לפנס היו שני מצבים - אור חזק ואור לא כל-כך חזק, והוא בחר במהרה בשני. כשהערפל התעבה הוא הטיל את רוב האור בחזרה על פניו וגרם לו סחרחורת. האור גם שיווה לצללים מראה מאיים עוד יותר. יערות הם מקומות מסבירי פנים בשעות היום. הם מעלים בנו זיכרונות של טיולים בסופי שבוע, כשהעלים מרשרשים ברוח ואנחנו אוחזים בידו הגדולה, החמימה, של אבא או מספקים את היד הזאת בעצמנו. בלילה היערות מסירים את הכפפות ומזכירים לנו מדוע אנחנו מפחדים מהחושך. יערות בלילה אומרים: "לך תמצא מערה, קוף-אדם. המקום הזה לא נועד לך". אז הוא הוסיף לגשש כעיוור בערפל ולהטביע את חושיו בוודקה ולהתקדם. הוא היה משוכנע שכל הרשרושים והמעיכות ששמע היו קולות שהפיק בעצמו. לא היו שום צורות בערפל, רק תנועתו של ענן הלחות עצמו - גם בזה לא היה לו ספק. אפשר לסמוך על זה בעיניים עצומות, ולהמשיך לצעוד בוודאות גמורה ובאי-נוחות קלה בלבד: לצעוד עד שנפלה עלטה גמורה והזמן עצמו נדמה כמתפרש ומשתטח, עד שכל מחשבה נעשתה דומה לרעותה עד לבלי הבחן, עד שהפחד התפתל והתעצם והוא החל לנוע במהירות הולכת וגוברת בניסיון מתמיד לברוח ממשהו שנשא עמו לכל מקום. הוא נפל ללא שום אזהרה. הוא נדחק קדימה בכוח בתעלה ארוכה של שיחים בגובה בינוני, נכנע להתקף שלישי במספר של שיהוקים שטלטלו את ראשו לאחור, ופתאום רגלו לא חשה דבר חוץ מאוויר. גופו היה שעון קדימה כדי להדוף את הענפים שבדרכו ביעילות רבה יותר, ולא הייתה כל דרך חזרה. הוא החליק פתאום על פני הסלע התלול, ברגליים פשוקות ובזרועות מתנופפות לכל עבר. נפילתו נבלמה בידי עץ קטן למדי, ובשלב זה איבד את הפנס שלו ואת הבקבוק וגופו התעקם והסתובב על צדו וגלש את שארית הדרך כשהוא סופג חבטות חזקות מכל בליטה בסלע. זה נגמר די מהר, בכך שנחת על פניו בחבטה שהוציאה ממנו את כל האוויר. הוא השמיע אנקה, קול נמוך ונואש. כשהתעשת, הסיר מעליו במשיכת כתפיים את התרמיל והתגלגל לשכיבה על גבו. הכאב בחזהו היה כה עז שמפיו נפלטה שריקה לא רצונית. הנפילה הזאת הייתה הרבה יותר כואבת מהקודמת, מחוץ למכונית. הוא חש כאילו מישהו תקע כידון בצדו הימני ועודד ילד קטן להיתלות על קצהו. גם הביצים שלו כאבו, כאב שהתאסף בשקע קטן ולוהט בשיפולי בטנו. כעבור זמן קצר הצליח להתיישב. הוא העביר יד מהוססת על צד גופו הימני בלי להביט, ליתר ביטחון, אבל לא מצא שום דבר שבלט משם החוצה. הוא הבחין בפנס שנחת במרחק כמה מטרים ממנו וזהר באור עמום בסבך הצמחייה, וזחל בבוץ הקר כדי להשיבו לרשותו. הוא ראה הכול כפול, אבל זה כבר היה כך בשעתיים האחרונות, לכן הוא לא היה מודאג יותר מדי. השבת הפנס לרשותו הייתה צעד בכיוון הנכון. נראה שהוא נפל לערוץ רחב ומסולע, המסוגל להכיל זרם שוצף של מי הפשרת השלגים באביב, אך כעת אירח רק זרזיף דקיק שקול זרימתו נשמע במרחק כמה מטרים. חוץ מהרעש הזה, הכול היה שקט מאוד. שקט מאוד וקר מאוד. הוא החליט שהתרחק מספיק. הלילה הזה יספיק. לא יהיה צורך במחר, ככלות הכול. החופש הגדול הקדים קצת, זה הכול.
הוא דחף את עצמו לאחור עד שגבו נשען על הסלע. אחר כך משך אליו את תרמילו, הציב אותו בין ברכיו ופתח אותו. לפחות אחד מן הבקבוקים שהיו בו התרסק לרסיסים - תחתית התרמיל הייתה ספוגה בוודקה ובשברים חדים, והאדים החריפים התאבכו מעלה ומילאו את נחיריו. הוא האיר לתוך התרמיל בפנסו וראה שבשום אופן לא יצליח להכניס את ידו פנימה. במקום זה הפך את התרמיל ושפך את רוב תכולתו על הקרקע. זה נמשך זמן-מה, אבל בסופו של דבר מצא את כדורי השינה. הוא שילם את החשבון שלו במלון, הזכיר בדרך אגב את העובדה שהוא מתעתד לנסוע בחזרה לסיאטל. וי. צריך להיות מטורף כדי לצאת לטיול רגלי בקור הזה, וזה היה אמצע השבוע מחוץ לעונת התיירות והוא התרחק מכל השבילים המוכרים. וי. דחיפה קטנה, גלולה נוספת. דחיפה, עוד גלולה. הוא הציץ בערמה שלו. זה יספיק? עדיף להוציא עוד, ליתר ביטחון. הוא המשיך בהוצאת הגלולות. מנת יתר לא הייתה מעשה המעיד על חולשה אם עושים אותו כמו שהוא התכוון לעשות. היא הייתה מעשה גברי.
הו, כן.
בכל אופן, וי כללי. וי גורף. הקור כבר חדר לעצמותיו, ואצבעותיו הפכו דקות ומגושמות. הוא החל לבלוע את הכדורים, שניים בכל פעם, ונעזר בעוד אלכוהול. כמה נשמטו מידיו, אבל היו עוד הרבה. הוא בלע המון כדורים ומלמל לעצמו בחושך. להתראות, שרה, תמצאי לך מישהו אחר. להתראות, ויליאם, להתראות, לוסי. אתם תשנאו אותי בגלל זה, אני יודע, אבל בקרוב מאוד הייתם שונאים אותי גם ככה. בשלב מסוים נדמה שמילאה אותו ההכרה שהוא נמצא על גבול מנת היתר, ולאחר מכן הכול נעשה יותר רגוע. הכול נראה קל מאוד, למעשה. היער אפילו התחמם מעט, אם כי ייתכן שהוא פשוט הפסיק לחוש את החלקים המרוחקים יותר בגופו. הכול התערפל והפך נוזלי בזמן שישב והתנודד בעלטה הגמורה. הוא היה קפוא וחמים, עייף עד מוות וער. הפחד שיחר לטרף בשיחים אבל לא התקרב אליו, עד שכבר לא היה מודע לדבר ולא טרח עוד לדחוף כדורים נוספים אל פיו. הוא בכה מעט, ואחר כך לא הצליח להיזכר על מה חשב. הניסיון לעקוב אחר חוט המחשבה שלו דמה לצעידה לבדו ברחוב נטוש שכל החנויות נסגרות בו בזו אחר זו. כשעפעפיו החלו להיעצם הוא ניסה להשאיר את עיניו פקוחות, לא בייאוש אלא כמו ילד הנלחם בשינה אף שהוא יודע שידה תהיה בסוף על העליונה. כשעיניו נעצמו לבסוף נדמה שהוקל לו פתאום, והכול החל להתפוגג, להיבלע בצבע אפור-צפחה. הוא ציפה, ככל שנותרו בו בכלל ציפיות לעתיד, שהתהליך יימשך עד שהכול יהיה חשוך ודומם. חלום חולף ביעף כמו הישענות אטית לאחור, ואז אפילו לא זה. שלום. הוא ודאי לא ציפה להתעורר באמצע הלילה, עדיין שיכור, כשכל גופו מתעוות ורועד. הוא לא ציפה שיהיה בחיים, ויסבול מבערך שלושים סוגים שונים של כאב. והוא בטח לא ציפה לראות משהו מיתמר מעליו, משהו גדול ומדיף צחנת בשר רקוב שנישאה ברוח הקרה, הקפואה. © כל הזכויות שמורות לינשוף הוצאה לאור האדם הזקוף - מיקל מרשל
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|