» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2006       חזור

גיבורים פשוטים
מאת: סקוט טורו
Ordinary Heroes - Scott Turow

ההוצאה: אריה ניר סטיוארט, שבחר לשוב ולהיקרא בשם המשפחה היהודי המקורי דובינסקי, ידע שאביו, דייוויד דובין, שירת כעורך-דין בפרקליטות הצבאית במלחמת העולם השנייה. הוא ידע גם שאביו הציל את אמו ממחנה ריכוז ונשא אותה לאישה. אבל אחרי מותו של האב מוצא סטיוארט צרור מכתבים שכתב לארוסתו לשעבר, ומגלה קצה חוט שיוביל אותו לחשיפת עברו של אביו וסיפור משפחתי דרמטי, מפתיע בעוצמתו. להוט לגלות את ההיסטוריה הסודית של משפחתו, הוא מצרף זו אל זו פיסות מידע, עדויות שליקט בארכיונים של צבא ארצות הברית, קטעי מכתבים ישנים ולבסוף גם רשימות שכתב אביו בעת שנשפט והורשע בעוון אותו הסוד.

סטיוארט מגלה שעל אביו הוטלה המשימה להביא למעצרו של רוברט מרטין, קצין מודיעין שנחשד בבגידה. במרדף אחריו ואחר בת-זוגו גיטה לודז', הוא צונח יחד עם הסמל שלו בבסטון שבדרום בלגיה, בעיצומו של "קרב הבליטה".

מתוך האירועים המכאיבים וההתלבטויות הקשות שעבר אביו, בקרב, בבית-המשפט ובקשר אהבה סבוך, מצטיירת לעיניו של סטיוארט דמות אחרת מזו של האדם השתקני והמסוגר שסירב תמיד לדבר על קורותיו במלחמה. הוא מגלה סוד כמוס שלא ידע על עצמו. למעשה, אף אחת מהדמויות בעלילה המרגשת לא תהיה מי שהכרנו בתחילת הסיפור.

ביקורות מחו"ל
גיבורים פשוטים הוא יצירה ספרותית מעולה, סיפור גאוני על חיים חשאיים וחמקניים. סקוט טורו במיטבו." (ניו-יורק טיימס)

"גיבורים פשוטים הוא הפגנת כוח מרשימה לכישוריו המופלאים של הסופר סקוט טורו: העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן במיומנות מעוררת התפעלות כשהדמויות מעוצבות עד הפרט האחרון. מלאכת מחשבת של רב-אמן!" (פבלישרס ויקלי)

סקוט טורו יליד שיקגו (1949), סופר ומשפטן, מחברם של רבי-המכר עטורי פרסים, שחלקם היו לסרטי קולנוע שוברי-קופות: "טעויות הפיכות", "עד המדינה" ו"החוק הקדמון".
הוא חי עם משפחתו בקרבת שיקגו, שם הוא שותף באחד ממשרדי עורכי-הדין הגדולים ביותר בארצות-הברית.

גיבורים פשוטים מאת: סקוט טורו בהוצאת אריה ניר,
מאנגלית: נעה בן-פורת 290 עמודים.

מתוך הספר: הפרק הראשון
ובהמשך: הערות על המקורות

לכבוד
מיס גרייס מורטון
ויברלי רואד מס' 37
16 קינדל קאונטי, מישיגן
ארה"ב
מאת
0446192 סגן דייוויד דוּבִּין
הפרקליטות הצבאית
ד.צ. 403, באמצעות מנהל דואר ניו-יורק
19 במארס 1944
אי-שם באוקיינוס האטלנטי,
יום חמישי על סיפונה של א"ק קינג הנרי

גרייס היקרה לי מכול,
נרפאתי ממחלת-הים שלי, ואני אוהב אותך ומתגעגע אלייך יותר מתמיד! אתמול קמתי כשאני מרגיש טוב ורצתי לארוחת הבוקר ומאז אני בסדר גמור. אני מתחיל להתרגל לשגרה על סיפונה של אוניית הנוסעים המגויסת הזאת, שרוב אנשי הצוות האזרחי שלה נשארו בתפקידיהם - כולל חדרנים הודים שמסדרים את תאי הקצינים. יש לנו גם תזמורת מצוינת שמנגנת שלוש או ארבע פעמים ביום קטעי מוזיקה קלאסית בחדר האוכל של המחלקה הראשונה לשעבר, שעדיין מקושט בנברשות מצועצעות ובווילונות קטיפה אדומים. החוגרים שחיים בסיפון התחתון אינם נהנים מכל המותרות האלה, אבל גם הם יודעים שמגוריהם כאן טובים בהרבה ממה שהיו מקבלים על רוב הגיגיות הישנות של הצי.

בעת שצלילי צ'ייקובסקי נישאים באוויר, אני שוכח לפעמים שאנחנו שטים באזור מלחמה ובמים מסוכנים במיוחד. אבל יש לי הרבה זמן פנוי, וטבעי שמחשבות על הצפוי לנו בהמשך מעסיקות אותי מפעם לפעם. בארבעת הימים הראשונים אחרי שהפלגנו מבוסטון סבלתי ממחלת-ים, לכן ביליתי את רוב הזמן על הסיפון. ועם כל התחכום שרכשתי באיסטון קולג' ובבית-הספר למשפטים, או כך לפחות הייתי רוצה להאמין, עדיין נשארתי כפרי מהמערב התיכון. עד כה, מעולם לא שטתי על משטח מים רחב יותר מנהר הקינדל, וישנם רגעים שבהם המרחבים העצומים של האוקיינוס האטלנטי מפחידים אותי. כשאני משקיף עליהם, אני קולט כמה התרחקתי מהבית, כמה בודד אני עכשיו, ועד כמה חיי אינם אומרים דבר לאוקיינוס או לרוב האנשים שסובבים אותי.

אחרי שעברתי לפרקליטות הצבאית פחתו כמובן בהרבה החששות שהיו לי בקורס לקציני חי"ר. מעתה יש סיכוי גדול שאם אתקרב לחייל גרמני, זה יהיה כדי לייעץ לו על זכויותיו בתור שבוי מלחמה. אני יודע שהוקל לך ולהוריי, וגם לי הוקל, אם כי ישנם רגעים שבהם אני מרגיש כאילו איבדתי את הצפון. (חה חה חה!)

אני לא יודע מדוע אלוהים מרשה לבני-אדם להילחם אלה באלה - למעשה, אני בכלל לא בטוח שאני מאמין באלוהים. אבל אני יודע שעליי לבצע את תפקידי. כולנו צריכים לבצע את תפקידינו, אתם שם בבית ואנחנו כאן. כל מה שלמדנו מהורינו - מההורים שלי ומההורים שלך, למרות היותם כה שונים אלה מאלה - מוטל עכשיו על כף המאזניים. אני יודע שזוהי מלחמה צודקת. וזה מה שגברים עושים, ובמיוחד האמריקנים. הם נלחמים למען כל מה שצודק בעולם, ובשעת הצורך, הם מוכנים אפילו לסכן את חייהם לשם כך. אני עדיין מרגיש את מה שהרגשתי כשהתגייסתי, שאם לא אשתתף בלחימה הזאת לא אהיה גבר במלוא מובן המילה. גבר כמו שאני צריך להיות. ישנם רגעים שאני ממש מקנא בחיילים הנוסעים איתי, גם כשאני רואה שהם נעשים פתאום אדישים ואני יודע שזה בגלל הפחד. הם מדמיינים את עצמם בשוחות כשהכדורים שורקים סביבם, את רעידת האדמה ואת ההבזקים של הפצצות והפגזים. אבל אני מקנא במה שהם יהיו כשייצאו מכור ההיתוך של הקרב.

אני מבטיח לך שהשיגעון הזה עובר לי מהר ואני שמח להיות עורך-דין, לא חייל רגלי. השעה מאוחרת עכשיו ואומרים לי שצפוי לנו ים סוער. כדאי שאישן כל זמן שאני יכול.

לילה טוב, אהובתי. אני אחלום עלייך.
באהבת נצח,
דייוויד.

פרק ראשון - סטיוארט: לכל ההורים יש סודות

לכל ההורים יש סודות שהם לא מגלים לילדיהם. לאבי, כך נראה לי, היו יותר סודות מאשר לרוב ההורים.

את הרמז הראשון לכך קיבלתי כשאבי נפטר בפברואר 2003, בגיל שמונים ושמונה, אחרי הפלגה ממושכת במשולש ברמודה של חולי: מחלת לב, סרטן ריאות ונַפַּחַת - כולם פחות או יותר תולדה של שישים שנות עישון סיגריות. כדרכה, סירבה אמי להשאיר את סידורי הלוויה לאחותי ולי והתעקשה להשתתף בפגישתנו עם מנהל בית-הלוויות. היא בחרה בארון עם מכסה רחב שניתן להניח עליו סידורי פרחים, ובעת שהקברן קרא באוזנינו את הצעתו למודעת האבל, שקלה בקפידה כל מילה.

"דייוויד שירת בצבא?" שאל מנהל בית-הלוויות. הוא היה האדם הנקי ביותר שראיתי מעודי, עם ציפורניים משוחות בלכה, גבות מרוטות ופנים חלקות עד כדי חשד להסרת שיער לצמיתות.

"במלחמת העולם השנייה," התפרצה שרה, שגם בגיל חמישים ושתיים עדיין התחרתה בי מי יענה ראשון.

מנהל בית-הלוויות הראה לנו את ציור הכוכבים והפסים השחור הזעיר שיופיע בעיתון ליד שמו של אבא, אבל אמי כבר טלטלה בעוז את תלתליה המכסיפים המקלישים.

"לא," אמרה. "שום מלחמה. לא בשביל דייוויד דובין הזה." כשאימא נסערת, נוטה האנגלית שלה להשתבש במקצת. ואחותי ואני היטבנו לדעת שמוטב לנו לשתוק כשאימא נכנסת לאחד ממצבי הרוח האלה. במשך כל חיינו הייתה המלחמה נושא כאוב מכדי לדבר עליו. ולבד מהמעט שסופר לנו על פגישתו של אבי, קצין בצבא האמריקני, עם אמי, אסירה במחנה ריכוז גרמני, ועל התאהבותם זה בזה ממבט ראשון ממש, לא ידענו עליה דבר. אבל תמיד הנחתי ששתיקתם נבעה מהתחשבות ברגשותיה, לא ברגשותיו.

בתום השבעה הייתה אמי מוכנה להתחיל במיון חפציו של אבי. שרה הודיעה שהיא עסוקה מכדי לעזור ומיהרה לחזור אל משרד רואי-החשבון שניהלה באוקלנד, נהנית מן הסתם מהניגוד בינה וביני, המובטל מעבודה. ביום שני בבוקר הטילה עליי אימא לפנות את ארון הבגדים של אבי, כשהיא מתעקשת שאשקול לקחת לעצמי את רוב בגדיו. אלא שכמעט כולם כבר היו בלתי אופנתיים להחריד ורק אישה כאמי יכלה לדמיין איך אני, שכבר מזמן הפכתי לגבר שמן, מצליח להתכווץ במידה מספקת כדי להידחס לתוכם. בחרתי לי עניבות אחדות כדי לשמח את לבה והתחלתי לארוז את שאר חולצותיו וחליפותיו בארגזים העתידים להיתרם להייבן, סוכנות הסעד היהודית שאמי עזרה לייסד לפני עשרות שנים וקידמה כמעט בכוחות עצמה במשך קרוב לעשרים שנה, שבהן כיהנה בתפקיד המנהלת הכללית.

אבל לא הייתי מוכן כלל לפרץ הרגשות ששטף אותי. ידעתי שאבי היה אדם מסוגר ושקול, מסודר מאוד כמעט בכל המובנים, מבריק, חרוץ, אדיב תמיד. הוא העדיף את העבודה על פני החיים החברתיים, למרות שהיה בעל קסם אישי לא מבוטל. על כל פנים, את הצלחותיו הגדולות ביותר הוא השיג במבצרו האיתן של החוק. בכל מקום אחר הרגיש פחות בנוח. בבית הניח לאמי לומר את המילה האחרונה, כשהוא משמיע במשך למעלה מחמישים שנה את אותה בדיחה חבוטה: לעולם, נהג לומר, לא יספיקו כישוריו כעורך-דין כדי לנצח אותה בוויכוח.

בתלמוד כתוב שאב צריך לקרב את בנו בידו האחת ולהרחיקו באחרת. ביסודו של דבר, אבי נכשל בשתי הפעולות גם יחד. הרגשתי בהתעניינות מתמדת מצדו, שאותה פירשתי כחיבה. ובהשוואה לאבות רבים אחרים הוא היה מעל ומעבר, במיוחד בדור שבו האבהות האידיאלית דרשה מגבר בעיקר להיות "מפרנס טוב". אבל הוא היה חמקני ביסודו, כמעט כאילו נזהר לא לאפשר לי להכירו טוב מדי. על האתגרים האופייניים שהצבתי בפניו כילד, הגיב על-פי-רוב בהתחמקות, או בשליחתי אל אימא. כל חיי אזכור את הפעמים שבהן נשארנו לבדנו בבית כשהייתי ילד, והשקט שלו הוציא אותי מדעתי. האם הוא ידע בכלל שאני שם? האם לכל הרוחות היה אכפת לו?

עכשיו, כשאבא הלך לעולמו, נעשיתי פתאום מודע לכל הדברים שמעולם לא סיימתי לברר איתו - ברוב המקרים אפילו לא התחלתי. האם הצטער על שלא נעשיתי עורך-דין כמוהו? מה דעתו על בנותיי? האם העולם היה לדעתו מקום טוב או רע, וכיצד הוא יכול להסביר את העובדה שהטרֶפֶּרס, קבוצת הכדורסל שהוא היה אוהד שרוף שלה במשך כל חייו, מעולם לא זכתה במשחקי הגביע העולמי? הורים וילדים לעולם אינם יכולים לברר ביניהם הכול. אבל היה מכאיב להיווכח שאפילו במותו הוא נשאר חידה עבורי.

וכך, כל ההתעסקות הזאת בדברים שאבי נגע בהם, הרחת הטלק והאפטרשייב שבהם השתמש, השאירה אותי, לפרקים, מוצף ברגשות של אובדן וגעגועים. במישוש חפציו האישיים הייתה אינטימיות שמעולם לא העזתי לבקשה בעודו בחיים. כאבתי בכל רגע ורגע, הייתי נרגש עד עמקי נשמתי ובכיתי ללא הפוגה, התייפחתי כשאני מתכווץ בפינתו האחורית של הארון ומקווה שאמי לא תשמע אותי. היא עצמה עדיין לא הזילה דמעה ומן הסתם הייתה חושבת שאיפוק סטואי כגון זה מתאים יותר לגבר בן חמישים ושש.

כשהסתיימה אריזת הבגדים, התחלתי לעבור על ערימת קופסאות הקרטון שגיליתי בפינה אפלה. מצאתי בהן אוסף מרשים של דברים, רובם מצטיינים בסנטימנטליות שתמיד חשבתי שאבי חף ממנה לגמרי. הוא שמר כרטיסים שמאלציים ששרה ואני הכנו לו ליום האהבה בשיעורי האמנות של בית-הספר העממי, מדליה בשחיית גב שבה זכה באליפות מחוז קינדל בהיותו בבית-הספר התיכון ועשרות חבילות של תצלומים משחירים, המנציחים את חיי משפחתו הצעירה. בקופסה התחתונה מצאתי מזכרות ממלחמת העולם השנייה, צרור ניירות פריכים, כמה סרטי זרוע נאציים אדומים שנלקחו, כך תיארתי לעצמי, כשלל מלחמה, וחבילה עטופה של תצלומים, תמונות טובות בשחור-לבן שמישהו אחר צילם כנראה, כיוון שאבי הופיע ברבות מהן כשהוא נראה צנום ומסוגר בעצמו. לבסוף, מצאתי בקופסת ממתקים ישנה מפח צרור מכתבים, שאליו הוצמד בחוט ירוק שדהה עם הזמן פתק כתוב ביד בוטחת שנשא את התאריך 14 במאי 1945.

דייוויד היקר,
אני מחזירה למשפחתך את המכתבים ששלחת לי בעת שהותך בניכר. אני מקווה שאולי תמצא בהם עניין בעתיד. כיוון שהחלטת לא להיות עוד חלק מחיי, עליי להשלים עם האפשרות שעם חלוף הזמן אהיה פחות פגועה, ואז לא תהיה להם כל משמעות לגביי. אני בטוחה שאביך הודיע לך שבחודש שעבר כבר החזרתי לו את הטבעת שנתת לי.

למרות הכול, דייוויד, אני לא מצליחה לכעוס עליך על שביטלת את האירוסים שלנו. כשנפגשתי עם אביך, הוא סיפר לי שאתה עומד למשפט צבאי וצפוי לך עונש מאסר. קשה לי להאמין שדבר כזה יכול לקרות למישהו כמוך, אבל גם אף פעם לא האמנתי שתעזוב אותי. אבי אומר שגברים היוצאים מדעתם במלחמה הם תופעה ידועה. אבל אני לא יכולה להמתין עוד עד שתחזור לשפיותך.

דייוויד, כשאני בוכה בלילה - ולא אעמיד פנים למענך שאיני בוכה - דבר אחד מציק לי יותר מכול. שעות כה רבות התפללתי לאלוהים שיחלץ אותך בשלום; הפצרתי בו שישאיר אותך בחיים, ואם ברצונו להיות נדיב במיוחד, שיאפשר לך לחזור בריא ושלם. עכשיו, כשהקרבות הסתיימו, קשה לי להאמין שתפילותיי נענו אבל הייתי טיפשה מכדי לבקש שכאשר תחזור, תבוא הביתה אליי.

אני מאחלת לך הצלחה בפתרון בעיותיך הנוכחיות,
גרייס

המכתב הזה הכה אותי בתדהמה. משפט צבאי! הדבר האחרון שהייתי חושב על אבי, שהמהוגנות הייתה תמיד בראש מעייניו, שהוא יכול להיות מואשם בביצוע פשע רציני. ושהיה שובר לבבות, בנוסף לכך. מעולם לא שמעתי מילה על אחד האירועים הללו. אבל עוד יותר משהופתעתי, הרגשתי כי כאבה של האישה הזאת, המגיע אליי מעבר למרחבי הזמן כמו אור שכוכבים רחוקים פלטו לפני עשרות שנים, קורע את לבי. אי-ההבנה שלה התמזגה בדרך כלשהי עם הבלבול והאכזבה והאהבה המתוסכלת שלי, והציתה בי מיד סקרנות עזה לגלות מה קרה שם בדיוק.

בעת שאבי מת כבר נאבקתי על אוויר לנשימה מתחת לאחד מנחשולי החיים. בסוף השנה הקודמת, אחרי שמלאו לי חמישים וחמש, יצאתי לפרישה מוקדמת מעבודתי בטריביון של מחוז קינדל, המעביד היחיד שהיה לי בכל חיי הבוגרים. הגיעה שעתי לעזוב. סבורני שנחשבתי לכתב מעולה - הפרסים התלויים על הקיר מעידים על כך - אבל איש, ואני פחות מכולם, לא העמיד פנים שהתברכתי במיקוד הדרוש או שידעתי להתנהג עם אנשים באופן טוב מספיק כדי להתמנות לעורך. בשלב ההוא כבר כיסיתי את עבודת בתי-המשפט במשך קרוב לעשרים שנה. ובהתחשב באופיין הבלתי משתנה של משוגות אנוש, הרגשתי כמו מבקר טלוויזיה שנאלץ לצפות אך ורק בשידורים חוזרים. אחרי שלושים ושלוש שנים בטריביון, הייתה לי פנסיה נאה למדי ויחד עם התשלום הנדיב שניתן לי תמורת חלקי בעיתון, התקרב הסכום החודשי שקיבלתי למשכורת מלאה; והחשדנות האקדמית שלי בקפיטליזם הניבה בדרך כלשהי כישרון לא טבעי להשקעה בשוק המניות. כיוון שכך, והודות לדרישות הצנועות של נוֹנָה ושלי, לא תהיינה לנו דאגות כספיות. החלטתי שכל עוד יש לי די מרץ, ברצוני להגשים את חלומו של כל עיתונאי: אני אכתוב ספר.

זה לא כל-כך הלך. בראש ובראשונה, מפני שלא היה לי על מה לכתוב. את מי לעזאזל מעניין באמת המשפט עתיק היומין של רצח סגן התובע הכללי, שבשעתו נראה לי נושא מגרה כל-כך? במקום זה מצאתי את עצמי נועץ שלוש פעמים ביום את מבטי בנונה, אהובת נעוריי היושבת מעבר לשולחן, ועד מהרה נעשה לשנינו ברור שגם היא וגם אני לא אוהבים את מה שאנחנו רואים. הלוואי שהייתי יכול להצביע על משהו מלודרמתי כמו רומן או חשש ממוות כדי לתרץ את מה שהשתבש בינינו. אבל האמת היא שהכתובת הייתה רשומה על הקיר כבר מזמן, פשוט התייחסנו אליה כאל חלק מעיצוב הפנים. אחרי שלושים שנה, ומאז שבנותינו גדלו, גלשנו לאיטנו לתוך אחת מאותן מערכות נישואים שלעולם לא הצליחו לבנות מחדש את הבסיס לקיומן. תשעה שבועות לפני פטירתו של אבי, נונה ואני נפרדנו. פעם בשבוע סעדנו יחד ארוחת ערב, שבמהלכה שוחחנו בידידות על עניינינו השונים, תסכלנו זה את זה כפי שעשינו תמיד ולא גילינו כל סימן של געגוע או חרטה. בנותינו היו הרוסות, אבל אני סבור שהגיעה לשנינו טפיחה קטנה על השכם על שהיה לנו די אומץ לקוות לחיים טובים יותר, גם בשלב מאוחר זה של חיינו.

ועם כל זאת, עוד לפני מותו של אבא כבר התחלתי להרגיש מובס. בעת שקברנו אותו, הייתי מוכן למחצה לקפוץ לבור ולהיטמן לצדו. אך ידעתי שבמוקדם או במאוחר אני אתעשת ואמשיך הלאה. הוצעה לי עבודה כפרילאנס בשני כתבי-עת - האחד מקומי, השני כלל-ארצי. כגבר שגובהו כמטר ושמונים ומשקלו מתקרב למאה קילוגרמים לא הייתי מי-יודע-איזו מציאה, אבל הציפיות של גיל העמידה עושות חסד עם גברים ונשים כאחד, וכבר היו סימנים לכך שאם וכאשר אהיה מוכן, לא אתקשה למצוא לי בת זוג.

אלא שלפי שעה, מובטל ולא-מאוהב, הייתי מעוניין הרבה יותר בעריכת חשבון נפש. חיי לא היו שונים מחייהם של אנשים אחרים. היו דברים שהצליחו לי, והיו דברים שלא הצליחו. אבל כרגע הייתי מרוכז בכישלונות, ונראה לי שהם התחילו ביחסיי עם אבי.

וכך, באותו יום שני, בעוד אמי חושבת שאני מנסה להידחס למכנסיו של אבי, ישבתי לי בתוך ארון הבגדים וקראתי עשרות ממכתבי המלחמה שלו, שרובם היו V-mail - מכתבים שהודפסו על טפסים מוכנים, צולמו על מיקרופילם, הוטסו לארצות הברית ושם הודפסו מחדש בדואר המקומי והועברו לנמענים. הפסקתי רק כשאימא קראה לי מהמטבח והציעה לי לנוח קצת. מצאתי אותה ליד שולחן האוכל הסגלגל, שקצותיו התקפלו כלפי מטה כמו שולי מפה. על השולחן ניכרו עדיין סימניהן של אלפי הארוחות המשפחתיות שנאכלו עליו בשנות החמישים.

"ידעת שאבא היה מאורס לפני שפגש אותך?" שאלתי מהפתח.

אימא פנתה אליי לאיטה. היא שתתה תה, לוגמת אותו דרך קוביית סוכר המהודקת בין שיניה הקדמיות שרווח ביניהן, מנהג שהביאה עמה מהשטעטל. הגוש החום שנותר מקוביית הסוכר היה מונח עתה בשולי הצלוחית שמתחת לכוס שלה.

"מי אמר לך את זה?"

תיארתי באוזניה את מכתבה של גרייס. אימא, רכושנית כתמיד, דרשה לראותו מיד. גם בגיל שמונים היא נשארה אישה נאה, שיופייה דהה מעט ברבות השנים אבל עדיין היו לה תווי פנים ועור שיד הזמן כמעט לא נגעה בהם. היא הייתה גוצה - תמיד האשמתי אותה שבגללה לא הגעתי לגובהו של אבי - אבל אנשים שמו לב לכך רק לעתים נדירות הודות לאינטליגנציה התוקפנית שלה, שבכוחה דמתה לאדם המקדם את פניך עם שריון וחרב. עכשיו היא בחנה את מכתבה של גרייס מורטון בריכוז שנראה כעלול בכל רגע להעלות את הנייר באש. כשהניחה אותו לבסוף, דימיתי לראות על פניה צל צלו של חיוך.

"בחורה מסכנה," אמרה.

"ידעת על קיומה?"

"אם ידעתי? אני מתארת לעצמי שכן. זה נגמר הרבה לפני שפגשתי את אביך, סטיוארט. בתקופת המלחמה, זוגות לא התראו במשך שנים, בחורות הכירו בחורים אחרים, ולהפך. שמעת על מכתבי פרידה בנוסח 'ג'ון היקר', לא?"

"אבל מה בקשר לשאר הדברים? למשפט הצבאי? ידעת שאבא הועמד למשפט צבאי?"

"סטיוארט, אני הייתי במחנה ריכוז. בקושי דיברתי אנגלית. אני חושבת שבשלב מסוים התעוררו כמה בעיות משפטיות. זו הייתה אי-הבנה."

"אי-הבנה? כתוב כאן שהם רצו לשלוח אותו למאסר."

"סטיוארט, אני הכרתי את אביך, התחתנתי עם אביך, באתי איתו הנה ב-1946. מכל זה אתה יכול להבין שהוא לא ישב בכלא."

"אבל למה הוא לא אמר לי על זה שום דבר? במשך עשרים שנה כיסיתי את כל המשפטים הפליליים בקינדל קאונטי, אימא. שוחחתי איתו לפחות על חצי מהמשפטים האלה. את לא חושבת שבשלב זה או אחר הוא היה צריך לפלוט בלי כוונה שפעם עמד בעצמו למשפט?"

"אני מניחה שהוא הרגיש לא נוח עם זה, סטיוארט. אב רוצה שבנו יעריץ אותו."

מסיבה כלשהי, התשובה הזאת הייתה מתסכלת יותר מכל דבר אחר שנתקלתי בו עד כה. אם לאבא היה אי-פעם אכפת מה אני חושב עליו, הרי שהדבר נעלם מעיניי. מכיוון שהייתי שוב קרוב לדמעות, פצחתי בקינתי הנצחית. איזה קבר אנושי מחורבן של סודות היה אבא! איך יכול לחיות ולמות בלי לתת לי הזדמנות להכיר אותו באמת?

לא היה בחיי אפילו רגע אחד שבו הטלתי ספק באהבתה של אמי. ידעתי שהיא הייתה שמחה אילו יצאתי קצת יותר דומה לאבי, שולט היטב ברגשותיי כמוהו, אבל יכולתי לראות שהיא קולטת את תחושותיי בדרכה האימהית המיוחדת, כאילו ינקה אותן מהשורש. היא פלטה אנחה כבדה, אנחה מהעולם הישן.

"אבא שלך," אמרה והשתתקה כדי לסלק גרגר סוכר מלשונה ולברור בקפידה את מילותיה. ואז היא הודתה, בפעם האחת והיחידה, שהיא ידעה בפני מה עמדתי ביחסיי עמו. "סטיוארט," אמרה, "לפעמים, לאביך היה קשה להסתדר עם עצמו."

עוד באותו יום סילקתי את מכתביו של אבי בחשאי מהבית. אפילו בגילי, מצאתי שקל לי יותר לרמות את אמי מאשר להתעמת איתה. והייתי זקוק לזמן כדי להרהר במה שהיה בהם. אבא תיאר את המלחמה בצבעים חיים. ועם זאת שרתה על מכתביו אווירת אסון כבד שלא תואר במילים, כמו מוזיקה מפחידה בפסקול של סרט קולנוע, ההולכת ומתעצמת לפני שמשהו רע קורה. כלפי גרייס מורטון הוא שמר כל העת על חזות אמיצה, אבל בעת שביטל את אירוסיהם בפברואר 1945 כבר נראה שחייו כחייל ערערו בצורה יסודית את יציבותו הנפשית, עובדה שאותה קישרתי מיד עם משפטו הצבאי.

ומה שהיה חשוב אף יותר, הרושם הזה חיזק חשד שהיה קיים אצלי כל חיי, אבל עד כה לא בא לידי ביטוי: משהו קרה לאבא שלי. עד כמה שבן יכול להעריך, אבי היה אדם נערץ בעולם המשפט. במשך חמש-עשרה שנים כיהן כיועץ המשפטי של חברת הביטוח מורלנד והתפרסם ביציבותו, בחריפותו השקטה וביכולתו המדהימה לפלס את דרכו, כמו קרן לייזר, בסבך האינסופי של חוקי הביטוח. אבל כמו לכל אדם אחר, היו לו גם חיים פרטיים, ובבית תמיד אפפה אותו אווירה קודרת של טראומה. היא התבטאה בין השאר בעישון שלא הצליח להיגמל ממנו ובכוס הוויסקי שהערה אל קרבו מדי לילה כמו תרופה, כדי שיצליח לישון ארבע או חמש שעות לפני שחלומות לא רצויים יטלטלו ויעירו אותו. בני המשפחה ציינו לפעמים שבצעירותו היה פתוח יותר. לפי התיאוריה של סבתי, שבדרך-כלל לא טרחה לשמור אותה לעצמה, הייתה גילדה, אמי, האשמה העיקרית בשתיקתו של דייוויד, מפני שתמיד דיברה ראשונה ובסמכותיות יתרה. אבל הוא עבר את חייו כאדם שידו של שד מונחת על כתפו ועוצרת בעדו מלהתקדם.

פעם, כשהייתי ילד קטן, כמעט נדרסתי לנגד עיניו כשמכונית הגיחה מעבר לפינה בחריקת צמיגים והחטיאה כחוט השערה את המקום שבו שיחקתי עם חברים על אופניי. אבא הרים אותי ביד אחת מהמדרכה ונשא אותי כך עד שיכול להטיל אותי על המדשאה שלנו. על אף גילי הצעיר, הבנתי אז שהוא כועס על הבהלה שגרמתי לו יותר מאשר על הסכנה שלתוכה הכנסתי את עצמי.

וכעת, ההזדמנות לגלות מה הציק לאבי נהפכה למסע חיפושים. כעיתונאי יצא לי שם של חוקר קשוח, מאסכולת העיתונות של הכלב הבלתי נלאה, כפי שנהגתי לתאר את עצמי, הנועץ את מלתעותיו בקורבנותיו ואינו מרפה עד לכניעתם המוחלטת. במרכז הלאומי לרשומות כוח אדם בסנט לואיס השגתי העתק מהתיק הצבאי האישי של אבי, שהניב מכתבים רבים למשרד ההגנה ולארכיון הלאומי. ביולי אישרה הפקידה הראשית של בית-המשפט הצבאי, היושב באלכסנדריה, וירג'יניה, שאותר פרוטוקול המשפט הצבאי של אבי. רק אחרי ששילמתי עבור העתקתו היא טרחה להודיע לי שלא אוכל לקבל את המסמכים, מכיוון שהם הוכרזו מסווגים. והמכריז לא היה הצבא, כי אם, מכל הגופים שבעולם, דווקא ה-CIA. הטענה שלפני שישים שנה עשה אבי דבר-מה שגם כיום מוצדק להתייחס אליו כאל עניין של ביטחון לאומי, הייתה מקוממת בעליל. הפצצתי משרדים שונים בוושינגטון באינסוף קובלנות בדואר אלקטרוני, בפקסים, בטלפונים ובמכתבים נזעמים שעניינו אותם כשלג דאשתקד. בסופו של דבר השיג סטאן סֶנֶט, הנציג שלי בקונגרס וידידי משכבר הימים, הסכם שלפיו תאפשר לי הממשלה לראות חלק ממסמכי המשפט הצבאי, ובה בעת ישקול ה-CIA מחדש את עמדתו בעניין סיווגו של התיק.

וכך, באוגוסט 2003, נסעתי למרכז התיעוד הלאומי על שם וושינגטון הממוקם בסוויטלנד, מרילנד. צורתו של המבנה דמתה במקצת לנושאת מטוסים הרובצת במבדוק יבש; זו הייתה קובייה נמוכה מלבנים אדומות, שהשתרעה על שטח של כארבעים מגרשי כדורגל. בתוך המרכז הוגבלה הגישה לציבור הרחב לאולם כניסה יחיד, שעיצוב הפנים שלו היה ממשלתי במובהק, בדומה לנעליים נוחות: קירות לבנים, תקרה מצופה לוחות אקוסטיים ושפע של מנורות ניאון. שם הורשיתי לקרוא - אבל לא להעתיק - את עשרת הדפים שנשלפו מתיק ההליכים שהכין ב-1945 נציגה של התביעה הצבאית. גיליונות הנייר השחימו וקיבלו מרקם של טפטים, אבל בעיניי הם עדיין נראו מזהירים כאוצר. סוף-סוף עמדתי לדעת.

אמרתי לעצמי שאני מוכן לכול, ולאמיתו של דבר, הכתוב בדפים היה ענייני לחלוטין, מנוסח בקפידה בלשונו הנייטרלית של החוק וכבול עוד יותר בכתונת הכפייה של המינוח הצבאי. אבל בעת הקריאה הרגשתי כאילו נחבטתי בראשי. נגד אבי הועלו ארבעה סעיפי אישום, ופרטיו של כל אחד מהם התייחסו לאותו אירוע עצמו. באוקטובר 1944 קיבל אבי, ששימש סגן הפרקליט הצבאי הראשי של הארמיה השלישית, פקודה לחקור את ההאשמות שהעלה גנרל רולנד טידל מדיוויזית השריון ה-18 נגד רב-סרן רוברט מרטין ולבדוק את האפשרות להעמידו למשפט צבאי. מרטין היה מסופח לענף מבצעים מיוחדים של המשרד לשירותים אסטרטגיים, OSS, קודמו של ה-CIA שנוסד במהלך מלחמת העולם השנייה (דבר המסביר, כך הבנתי עכשיו, מדוע מצאה הסוכנות לנכון לתחוב את אפה לענייניי). בנובמבר 1944 קיבל אבא פקודה לאסור את רב-סרן מרטין . באפריל 1945 עצר אבי את מרטין סמוך להֶכינגן, גרמניה, אבל במקום לפעול בהתאם לפקודה שקיבל, נטען בכתב האישום, "הוא אפשר בכוונה תחילה למרטין להימלט ממעצרו, תוך סיכון ביטחונה של ארצות הברית ושלומה." וזו לא הייתה סתם רטוריקה. על סעיף האישום הרציני מכולם, סירוב מכוון למלא את פקודתו של בעל דרגה גבוהה יותר, היה אבי יכול לקבל עונש מוות.

ביוני 1945 התקיים המשפט, שנמשך שבוע. כבר בתחילת הדיונים בוטל סעיף האישום העלול לגרור עונש מוות, אבל די היה בשלושת סעיפי האישום הנותרים כדי שעל ראשו של אבי תרחף סכנה של שלושים שנות מאסר. באשר להם, מצאתי טופס דהוי נוסף שכותרתו גזר דין.

בפתח הישיבה הודיע אב בית-הדין שהנאשם הורשע בכל הכתוב בסעיפי האישום 2, 3 ו-4; בעקבות זאת התקיימה הצבעה חשאית, שבה תמכו שני שלישים מחברי בית-הדין שהשתתפו בישיבה בהחלטה לדון את הנאשם לחמש שנות מאסר עם עבודת פרך בכלא פורט לוונוורת. כמו כן, הנאשם ישוחרר לאלתר בקלון מצבא ארצות הברית והודעה על שחרורו תפורסם במקום מגוריו.

קראתי את הדף פעמים אחדות, מקווה לשנות את משמעותו. לבי וידיי היו קרים כקרח. אבי היה עבריין.

הרשעתו של אבי אושרה עד מהרה בוועדת הביקורת של הזירה האירופית - המקבילה הצבאית לבית-המשפט לערעורים - והגנרל טידל היה חופשי עתה להוציא את גזר דינו לפועל. אבל במקום זה, ביטל הגנרל בסוף יולי 1945 את האישומים שהוא עצמו העלה. הוא פשוט סימן משבצת בטופס המתאים, בלי להוסיף אף מילת הסבר. אבל זו לא הייתה סתם פליטת קולמוס. על-פי פקודתו של הגנרל נאספו בשבוע שלאחר מכן כל חברי בית-המשפט הצבאי והוציאו פסק דין בן שורה אחת המבטל את פסיקתם מלפני חודש וחצי. אבי, שהיה נתון במעצר בית מאז אפריל, יצא לחופשי.

החללים הריקים בסיפור הזה הותירו אותי בוער מסקרנות וגרמו לי להרגיש כמו שמשון העיוור, הכבול בשלשלאות לעמוד התווך של המקדש הפלִשתי. הצבא, ה-CIA, אף אחד לא יוכל למנוע ממני לענות על שאלת היסוד של מורשתי: האם אני בנו של עבריין שבגד במולדתו וחמק מעונש הודות לאיזו טעות טכנית, או שמא אני ילדו של אדם שנפל קורבן לעוול פרימיטיבי שאותו העדיף להשאיר קבור בעבר?

מילאתי אינספור טפסים ממשלתיים וחציתי את היבשת מספר פעמים בעודי מצרף את פיסות המידע זו לזו, מבקר בעשרות אתרים לאחסון מסמכים ובספריות צבאיות. המסע הפורה מכולם היה לקונטיקט, שם הנחתי בסופו של דבר את ידיי על רשימותיו של בָּרינגטון ליץ', עורך-הדין שהגן ללא הצלחה על אבי במשפטו, לפני שגנרל טידל ביטל את האישומים.

כבר בתחילת מסעותיי, החלטתי להעלות את קורותיו של אבי על הכתב. אבא היה היחיד מאנשי הפרקליטות הצבאית שהועמד למשפט צבאי במלחמת העולם השנייה, וזה היה רק חלק קטן ממה שעשה את סיפורו למעניין במיוחד. אי לכך התייגעתי בחפץ לב במסדרונות האפלים של ספריות ושל ארכיונים, וכתבתי כמעט כל הלילה. זה לא יהיה סתם ספר; זה יהיה הספר שלי, ספר גדול, ספר שכמו איזה דאוס אקס מָכּינָה עתיק יומין עתיד לחלץ את חיי מעמק הבכא שהם שרויים בו כעת ולהעלותם לפסגה גבוהה יותר מכל הפסגות שאליהן טיפסתי לפנים. ואז, כמו ברבות מהחקירות הנגדיות במשפטים הפליליים שאותם כיסיתי שנים כה רבות, עשיתי טעות גורלית. שאלתי שאלה אחת יותר מדי וגיליתי את העובדה היחידה, את הפרט המתקבל על הדעת היחיד, שהיה עלול להוריד אותי מסיפורו של אבי.

הוא כתב על כך בעצמו.

הערות על המקורות
ספר זה הוא פרי דמיוני. בכתיבתו שאבתי השראה ממקורות היסטוריים, אבל רק לעתים נדירות נשארתי נאמן להם עד הסוף. אף-על-פי שהסתמכתי על אירועים אמיתיים, את כל הפעולות המתוארות בעלילה המצאתי בעצמי וכל הדמויות המופיעות בה, להוציא מספר אישי ציבור מפורסמים, הינן בדויות לחלוטין.

נקודת המוצא העיקרית שלי היו סיפורים על מלחמת העולם השנייה ששמעתי בילדותי מאבי, לפני שהוא החליט להשאיר את החוויות הללו מאחוריו והתעטף בשתיקה. אבי, ד"ר דייוויד טורו, עשה במסגרת תפקידו כמפקד תחנת האיסוף הגדודית 413 של חיל הרפואה, שסופחה לארמיה השלישית אחרי אוקטובר 1944, חלק גדול מהמסלול שעשה דייוויד דובין באירופה. הוא עבד כמנתח בבית-החולים הצבאי שהוקם במנזר האחיות נוטר דאם בבסטון וממנו שמעתי את רוב הסיפורים שמעולם לא נשכחו מלבי, כמו, למשל, הסיפורים על הצניחה בבסטון שהסתיימה בעשייה במכנסיים; על הנפילה בשבי החיילים הגרמנים שהוציאו את נהגו להורג ללא כל סיבה; ועל ההלם שתקף את הצוותים הרפואיים הראשונים שנכנסו לדכאו ולברגן-בלזן.

סיפוריו של אבי שונו לחלוטין בגיבורים פשוטים ושימשו רק נקודת מוצא. דייוויד דובין בשום אופן אינו דיוקן נאמן של אבי. ולאלה מכם המבקשים לדעת, אמי, ריטה פסטרון טורו, הייתה מורה בשיקגו במלחמת העולם השנייה. אני מודה לה מעומק לבי על שהשאילה לי את מסמכיו ואת תצלומיו ואת מכתביו של אבי (שמהם שאלתי רבות מהשורות המופיעות במכתבים שברומן), כיוון שלמדתי מהם דברים רבים שילד לעולם לא יוכל לדעת בדרך אחרת, כולל עד כמה היה אבי מסור לאמי כבעל צעיר. אני חייב תודה מיוחדת גם לפגי דייוויס, שהוסיפה את תצלומיו ואת זיכרונותיו של אביה, סמל טכני דונלד נאט, שהיה הפקיד של אבי בצבא.

אחרי הופעה בטלוויזיה שבה הזכרתי כי ספרי הבא יעסוק במלחמת העולם השנייה, התקשר אליי מר רוברט פרימן מטקיוסטה, פלורידה, בהמרצת אשתו ג'ולי פרימן, והציע לי גישה חופשית לחומרים שונים השמורים אצלו וקשורים לבן דודו קרל כהן, איש חיל הרגלים שנמצא בסוף המלחמה בחדר בית-מלון פריזאי מורעב עד מוות. אני אסיר תודה לאדון ולגברת פרימן וכן לאחותו של קרל כהן, דוטי ברנסטין מבנינגטון, ורמונט, על שחלקו עמי את החומרים אלה, אם כי לא תרמתי דבר לפתרון התעלומה כיצד נפל כהן לידי הנאצים, או מדוע מסרו חבריו דיווח שגוי על מותו וטענו שראו אותו נהרג בשדה הקרב.

על בסיס היסטורי רעוע כמו זה, התחלתי לחבר בראשי את הסיפור. כל פעולותיו של רוברט מרטין, למשל, בדויות לחלוטין אם כי הן מזכירות לפעמים מבצעים אמיתיים של OSS. לא היה שום מצבור תחמושת במפעל המלח המלכותי, שנמצא בפועל במרחק של מספר קילומטרים מהאתר שתיארתי. בסביבות ה-22 בדצמבר 1944 ניסתה קבוצת חיילים מצבא ארצות הברית לחלץ, ללא הצלחה, רכבת תחמושת שהייתה מקורקעת מחוץ לבסטון, אבל לא בדיוק באופן המתואר בספר. הייזנברג אכן ברח מהכינגן, אבל לא מפני שמישהו ניסה לפוצץ את האתר הסודי של מכון קייזר וילהלם בהייגֶרלוֹכֶרשטראסה. ההודעה בדבר מותו של הנשיא רוזוולט פורסמה באירופה בחצות הלילה, לא בשעות אחר הצהריים של ה-12 באפריל 1945. וכן הלאה וכן הלאה. בבלינגן באמת היה מחנה ריכוז, אבל קטן ופחות אכזרי מהמשתמע מהתיאורים שלי, שהתבססו על דיווחים מברגן-בלזן.

למרות כל הנאמר לעיל, השתדלתי להיצמד לתיעוד ההיסטורי, במיוחד בכל הקשור לסדר התרחשותם של אירועי המלחמה העיקריים ולתנועת הגייסות, ולשקף בצורה מדויקת עד כמה שאפשר את החוויות האישיות של חיילים אמריקנים. ביבליוגרפיה של המקורות שבהם השתמשתי במסגרת מחקרי ניתן למצוא באתר האינטרנט שלי.

האנשים הבאים סייעו לי עד מאוד במחקרי ואני רואה חובה נעימה לעצמי להודות להם: אלוף-משנה (מיל') רוברט גונזלס, פרקליט צבאי לשעבר המשרת כיום בפורט סאם שביוסטון, טקסס, אשר חלק עמי את הסקירה המצוינת שכתב על ההיסטוריה של הפרקליטות הצבאית במלחמת העולם השנייה, שבה כלולים גם ראיונות עם אנשים רבים ששירתו בפרקליטות בתקופה ההיא. אלוף-משנה גונזלס היה האחרון בשורה ארוכה של אנשים שהושיטו לי יד לעזרה, שהתחילה עם קרוליין אליסון, אשת יחסי ציבור בפרקליטות חיל הים. ברשותו האדיבה של הבוס שלה, תת-אדמירל מייקל פ. לוהר, הפרקליט הצבאי של חיל הים, קישרה אותי גב' אליסון עם מספר היסטוריונים מוכשרים של הצבא, ובראשם אלוף-משנה (מיל') ויליאם ר. האגאן, גם הוא איש הפרקליטות לשעבר, העובד כיום כאזרח בקמפ שלבי במיסיסיפי. ביל האגאן, שעזר לי לאורך כל הדרך, יצא מגדרו כדי להכיר לי רבים מעמיתיו, אשר להם אני חב רבות, ובעיקר למיטץ' יוקלסון מהמִנהל הלאומי לארכיונים ורשומות.

דן לוורינג, ספרן ספריית בית-הספר של הפרקליטות בשרלוטסוויל, וירג'יניה, סיפק לי חומר ביד רחבה, כולל עותקים של Judge Advocate Journal, ביטאון הפרקליטות הצבאית במלחמת העולם השנייה, ומהדורת 1943 של קובץ תקנות המשפט הצבאי של צבא ארצות הברית. מרי ב. דניס, מזכירת מערכת בתי-המשפט הצבאיים, נענתה לבקשתי ושלחה לי פרוטוקול של משפט צבאי ששימש לי דוגמה. אלן קרמר, ממנהלי מרכז התיעוד על שם וושינגטון בסוויטלנד, מרילנד, הדריך אותי ואירח אותי למופת בעת ביקורי במקום. עזרה רבה במחקרי הושיטו לי גם חבריי בספרייה הציבורית של גלנקו, אילינוי, ובמכללה למשפט וסטרן ניו אינגלנד. אלפי תודות להנרי רוג'יסטר ולרוג'ר מרקיט מהמרכז למחקר ולמידע על קרב הבליטה (CRIBA) על התשובות לשאלותיי. ואני אסיר תודה במיוחד למישל בירט, לשעבר איש משרד התיירות הבלגי, ששימש לי מורה דרך במסע שערכתי ב-2004 לאורך המסלול של דייוויד דובין. הוא היה חבר למסע ידען ונעים עד מאוד.

אחדים מוותיקי הקרבות באירופה תרמו לי את הערותיהם על הטיוטה הראשונה של ספר זה ומנעו ממני לעשות בו שגיאות רבות עוד יותר: שותפי למשרד עורכי-הדין, מרטין רוזן מניו-יורק; סם ל. רזניק מבייסייד, ניו-יורק, נשיא האגודה של יוצאי חטיבת חיל הרגלים 100; והרולד טאוס מווילמט, אילינוי. תודתי נתונה גם לביל רוני ולשאר חברי "השולחן העגול של מלחמת העולם השנייה", וכן לספרנים של הספרייה הציבורית בווילמט.

קיבלתי הערות ספרותיות קולעות מאחדים מקוראיי המוקדמים: רייצ'ל טורו, ג'ים מקמנוס, הווארד ריגסבי, ליי ביינן וג'ק פולר. ד"ר קרל בוייאר ענה על שאלות רפואיות, כפי שעשה לפנים. עוזרותיי, קתי קונוויי, מרגרט פיגרואה ואלי לוקס תמכו בי ללא לאות, וקתי הוסיפה את תרומתה המיוחדת בתחומים שונים, החל בהגהה וכלה בחיבור הביבליוגרפיה שהוזכרה לעיל. הסוכן שלי ב-CAA, בוב בוקמן; שותפי במשרד עורכי-הדין ג'וליוס לואיס; ויוליין הוסמן; והמו"לית הצרפתייה שלי, איזבל לפונט, כל אלה תרמו תיקונים רבים לצרפתית הקלוקלת שלי, שמן הסתם אני עדיין חייב עליה התנצלות לדוברי צרפתית בכל העולם. תודה לסבינה איבך על שתיקנה את מה שנשאר לי מהגרמנית העילגת שרכשתי בבית-הספר התיכון. רוברט מרקוס היה היועץ העיקרי שלי לעניינים יהודיים. איב טורו הייתה תיבת תהודה רבת ערך בנוגע לשאלות רבות הקשורות להצגת הספר. והבניין כולו נשען, כמובן, על שלושה עמודים - העורך שלי, ג'ונתן גלסי; הסוכנת שלי, גייל הוכמן; ועמוד התווך שלי, אשתי אנט.

לא אתחיל אפילו להכות על חטא בגלל כל הטעויות שעשיתי מן הסתם, על אף מאמציי הרבים להימנע מהן. אני רק מקווה שאף אחת מהטעויות האלו לא תגרע כהוא זה מההערצה הרבה שאני רוחש לגברים ולנשים שנלחמו במלחמה הנוראה ומחויבת המציאות ההיא. אינני יכול אלא לעשות פרפרזה על הביטוי של המורה הרוחנית הוותיקה שלי, טילי אולסן, שמצוטטת בסיומו של ספר זה: הזמן מגביר את הפליאה.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

גיבורים פשוטים - סקוט טורו
Ordinary Heroes - Scott Turow