Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

שמיים אחרים
מאת: חוליו קורטאסר
Selected Stories -Julio Cortazar

ההוצאה:

הקיבוץ המאוחד

הסופר הארגנטיני חוליו קורטאסר ,(1984-1914) מגדולי הסופרים בשפה הספרדית ומרבי-האמנים של ספרות העולם במאה העשרים, הגיע לכמה מן ההישגים הווירטואוזיים ביותר בז'אנר של הסיפור הקצר. 'שמיים אחרים' מביא, לראשונה בעברית, מבחר מקיף ממיטב יצירתו, עשרים-ושמונה סיפורים ונובלות מתוך שבעה ספרים, בתרגומה של טל ניצן.

בסיפוריו העזים ויוצאי-הדופן, שנאמר עליהם כי "הם מוסיפים להתבונן בך גם לאחר שסגרת את הספר", נפרשת מציאות כפולת-פנים: אל תוך היומיום הטריוויאלי, הערות, ה'נורמליות', חודרים יסודות אפלים, מטרידים, ממחוזות אחרים, שאינם בדיוק הדמיון, הלא-מודע או הטירוף והסיוט.

הללו מזעזעים ומערערים את העולם המוכר, מפרקים אותו, ויוצרים לבסוף מציאות חדשה, עשירה יותר, שגבולות האפשרי מתרחבים בה.

שמיים אחרים
שתפו אותי

"דומה שנולדתי כדי לא לקבל את הדברים כמות שהם", אמר קורטאסר, דלתות לא נודעות, דרכים פתאומיות, קשרים מפתיעים בין יסודות מרוחקים-לכאורה - כל אלה הם אבני תשתית בארכיטקטורה של העולם הזה , המאפשרות את המעבר "מדבר אחד לאחר בלי כל התנגדות", כדברי אחת הדמויות. הודות למלאכת המחשבת של המעשה הסיפורי, כמעט תמיד אין לדעת אם המתואר אומנם מתרחש או אם הוא הזיה של הדמויות, והתעתוע הזה הוא חתימת ידו המובהקת של קורטאסר.

הסיפורים:
מתוך הנשק הסודי (1959) | הנשק הסודי, מכתבים מאמא, הרוק של השטן

מתוך משלי חיות (1951) | בית תפוס, מכתב לעלמה בפאריס, רחוקה, משלי חיות

מתוך האש אותה האש (1966) | הכביש הדרומי, הוראות לג'ון האוול, האש אותה האש, שמיים אחרים

מתוך סיפורי קרונופיוס ופמס' (1962) | מדריך להוראות, הוראות לבכי, הוראות לעלייה במדרגות, הקדמה להוראות למתיחת השעון, הוראות למתיחת השעון, הוראות לזמרה, סיפור אמיתי, סיפור בלי מוסר השכל, מסעות, שימור הזיכרונות, שירת הקרונופיוס, התמונה יצאה מטושטשת, תרגישו כמו בבית

מתוך מישהו שמסתובב שם (1977) | את נשכבת על-ידך, אפוקליפסה בסולנטינמה

מתוך אנחנו כל כך אוהבים את גלנדה (1980) | גרפיטי

מתוך שעות לא שעות (1982) | סיוטים

שמיים אחרים מאת חוליו קורטאסר בהוצאת הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה ספרי סימן קריאה (לטינו), מספרדית: טל ניצן, עורך: מנחם פרי, עוזרת לעורך: מירי צפריר, ציור על העטיפה: רנה מגריט, 287 עמודים.

מתוך הספר: מכתב לעלמה בפאריס
ובהמשך: על חוליו קורטאסר

משלי חיות (1951) | מכתב לעלמה בפאריס
אנדרה, לא רציתי לבוא להתגורר בדירתך ברחוב סואיפצ'ה. לאו דווקא בגלל הארנבונים, אלא בעיקר משום שכואב לי לפלוש למקום מסודר, מוגמר עד לדקיקות בפרודות האוויר; אלה שבדירתך אוצרות בתוכן את המוסיקה של האזוביון, את הריחוף של כרית פודרה, את משחק הכינור והוויולה בקווארטט של ררה. קשה לי לחדור לחלל אשר מישהו שחייו מלאי יופי עיצב בו הכל כהד חזותי של נשמתו, כאן הספרים (בצד אחד בספרדית, בצד האחר בצרפתית ובאנגלית), שם הכרים הירוקים, בדיוק כאן, על השולחן הקטן, מאפרת הבדולח שנראית כאילו נחצבה מבועת סבון, ותמיד איזה בושם, איזה צליל, צמיחת צמחים, תצלום של הידיד המת, הטקס של מגשי התה ומלקחי הסוכר... הה, אנדרה היקרה, כמה קשה להתנגד לסדר המדוקדק שהשליטה אשה בביתה האוורירי, גם כשאתה מתמסר לו בכל ישותך.

כמה אשמה אתה מתמלא כשאתה לוקח ספלון מתכת ומציב אותו בצד האחר של השולחן, ממקם אותו שם רק כי הבאת את מילוני האנגלית שלך והם צריכים להיות בצד הזה, בהישג-ידך. הסטת הספל הזה שקולה לאדום מחריד בלתי-צפוי באמצע קומפוזיציה של אזנפנט, כאילו נקרעו בבת-אחת, בצליפה אחידה איומה, כל מיתרי הקונטרבסים ברגע החרישי ביותר בסימפוניה של מוצרט. הסטת הספל הזה מערערת את היחסים בבית כולו בין כל חפץ לחפץ, בין כל רגע של נשמת כל חפץ לכל נשמת הבית הזה ולדיירת הרחוקה שלו. ואיני יכול לשלוח אצבעות אל ספר, לעמעם מעט את חרוט האור של מנורה, להרים את המכסה של תיבת המוסיקה, בלי שתחושה של ביזוי וזדון תחלוף מול עיני כמו להקת אנקורים.

את יודעת מדוע באתי לביתך, לסלון השקט שלך, שאור הצהריים מתרפק עליו. הכל נראה כל-כך טבעי, כמו בכל פעם שלא יודעים את האמת. את נסעת לפאריס, אני נכנסתי לדירה ברחוב סואיפצ'ה, קבענו סידור פשוט ומשביע-רצון שיועיל לשנינו עד שחודש ספטמבר יחזיר אותך לבואנוס איירס וישלח אותי לאיזה בית אחר שבו אולי... אבל לא משום כך אני כותב לך. את המכתב הזה אני שולח לך בגלל הארנבונים, אני חושב שחובתי לספר לך; ומשום שאני אוהב לכתוב מכתבים, ואולי משום שיורד גשם.

עברתי לכאן ביום חמישי שעבר, בחמש אחר-הצהריים, בין ערפל למיאוס. סגרתי כל-כך הרבה מזוודות בחיי, הקדשתי שעות כה רבות לאריזת ציוד שלא הוביל לשום מקום, עד שיום חמישי היה יום מלא צללים ורצועות, כי כשאני רואה את רצועות המזוודות אני מדמה לראות צללים, חלקים של שוט שמצליף בי בעקיפין, בדרך הכי עדינה והכי איומה. אבל ארזתי את המזוודות, הודעתי לעוזרת שלך שאני מגיע, ועליתי במעלית. בדיוק בין הקומה הראשונה לשנייה חשתי שאני עומד להקיא ארנבון. אף-פעם לא הסברתי לך את זה קודם, אל תחשבי שבשל אי-הגינות, אלא כי מובן-מאליו שאינ יכול להתחיל להסביר לאנשים שמפעם לפעם אתה מקיא ארנבון. כיוון שזה קרה לי תמיד רק ביחידות, שמרתי על העניין בסוד, כפי שאדם שומר בסוד על דברים אחרים שקורים לו (או שהוא מחולל) בפרטיות גמורה. אל תגני אותי על זה, אנדרה, אל תגני אותי.

לעתים עולה בדעתי להקיא ארנבון. אין זו סיבה להימנע מלגור בבית כלשהו, זו לא סיבה להיאלץ להתבייש ולהתבודד ולשתוק. כשאני מרגיש שאני עומד להקיא ארנבון, אני מכניס את האצבעות לפה כמו מלקחיים פתוחים, ומחכה לחוש בגרון את הפלומה החמימה, שעולה כמו תסיסה של מלח-פירות. הכל מהיר והיגייני, ומתרחש בן-רגע. אני מוציא את האצבעות מפי, והן אוחזות באוזניו של ארנבון לבן. הארנבון נראה שמח, הוא ארנבון נורמלי ומושלם, רק קטן מאוד, קטן כמו ארנבון שוקולד, אבל לבן ובלי ספק ארנבון. אני מניח אותו על כף ידי, מסמר את פלומתו בליטוף של אצבעותי, הארנבון נראה מרוצה שנולד, והוא נרגש וערני ומצמיד את חוטמו אל עורי ומרטיט אותו בתנועה החרישית והמדגדגת של חוטם ארנבון על עור של כף יד. הוא מחפש אוכל, ואז (כשזה קורה בביתי שמחוץ לעיר) אני יוצא אתו למרפסת ומניח אותו בעציץ הגדול שמצמיח תלתן בדיוק לשם כך. הארנבון זוקף את אוזניו לגמרי, לופת תלתן רך בסיבוב מהיר של חרטומו, ואני יודע שאני יכול להשאיר אותו שם וללכת, להמשיך זמן-מה חיים שאינם שונים מאלה של מי שקונים את הארנבונים שלהם בחות.

בין הקומה הראשונה לשנייה, אנדרה, כמו אות לחיי העתידיים בביתך, ידעתי שאני עומד להקיא ארנבון. מיד התמלאתי פחד (או פליאה? לא, אולי פחד מן הפליאה עצמה), כי לפני שעזבתי את ביתי, רק לפני יומיים, הקאתי ארנבון, והייתי בטוח שלפחות לחודש, לחמישה שבועות, ועם קצת מזל אולי אפילו לשישה, את מבינה, מצאתי פתרון מושלם לבעיית הארנבונים. הייתי זורע תלתן במרפסת של ביתי האחר, מקיא ארנבון, מניח אותו על התלתן, ואחרי חודש, כשחשדתי שבכל רגע אני עלול... הייתי נותן את הארנבון שכבר גדל במתנה לגברת מולינה, שהאמינה כי זה תחביב, ושתקה. בעציץ אחר כבר צמח התלתן הרענן הנחוץ, ואני חיכיתי בלי דאגה לבוקר שבו יחניק את גרוני דגדוגה של פלומה בדרכה מעלה, ומכאן ואילך חזר הארנבון החדש על חייו ועל מנהגיו של קודמו. ההרגלים, אנדרה, הם הצורות הקונקרטיות של המקצב, הם מנת המקצב שמסייעת לנו לחיות. לא היה כל-כך נורא להקיא ארנבונים מרגע שנכנסתי למעגל הקבוע, לשיטה. את ודאי שואלת את עצמך למה כל הטרחה הזאת, למה כל התלתן והגברת מולינה. היה מוטב להרוג מיד את הארנבון ו... הה, אילו הקאת רק אחד, אילו אחזת בו בשתי אצבעות והנחת אותו על כף ידך הפרושה כשהוא עוד חלק בלתי-נפרד ממך מעצם הווייתו, מעצם ההילה הערטילאית של קרבתו שבקושי הופרה.

חודש אחד כבר פוער מרחק גדול; חודש פירושו גודל, שיער ארוך, קפיצות, עיני פרא, שינוי מוחלט. חודש אחד הוא ארנב, אנדרה, הוא הופך אותו לארנב אמיתי; אבל הרגע הראשוני, תת השלג החמים והתוסס עוטף יצור שהוא עצם מעצמך... כמו שיר ברגעיו הראשונים, פרי של לילה אדומי: כל-כך שלך, עד שאתה-עצמך... ואחר-כך כל-כך לא אתה, כל-כך מנותק ומרוחק בעולמו השטוח, הלבן כמו מכתב. אף-על-פי-כן החלטתי להרוג את הארנבון שזה עתה נולד. הייתי עתיד להתגורר ארבעה חודשים בביתך: ארבע אולי שלוש, עם קצת מזל כפיות אלכוהול בלוע הקטן. (האם ידעת שמותרת המתת-חסד מיידית של ארנבון באמצעות השקייתו בכפית אלכוהול? אומרים שבשרו טעים יותר אחר-כך, אם כי אני... שלוש או ארבע כפיות אלכוהול, ואחר-כך חדר- השירותים, או צרור נוסף שיושלך לאשפה.)

כשעברתי את הקומה השלישית התנועע הארנבון על כף ידי הפרושה. שרה המתינה למעלה כדי לעזור לי להכניס את המזוודות. איך להסביר לה שמתוך גחמה, איזו חנות לבעלי-חיים...? עטפתי את הארנבון בממחטה שלי, הכנסתי אותו לכיס המעיל והשארתי את המעיל פתוח, שלא ילחץ עליו. הוא בקושי זז. תודעתו הזעירה ודאי גילתה לו עובדות חשובות: שהחיים הם תנועה כלפי מעלה שמסתיימת בקליק, והם גם שמיים נמוכים, לבנים, עוטפים ומדיפים ריח לוונדר, בתוך בור חמים. שרה לא ראתה כלום, היא הסתערה בהתלהבות על הבעיה המסובכת, כיצד להתאים את תפיסת הסדר שלה למזוודה-המלתחה שלי, לניירותי, ולאדישותי כלפי הסבריה המפורטים, שהמלה "למשל" שבה ונשנתה בהם. ברגע שיכולתי הסתגרתי בשירותים; להרוג אותו עכשיו. תחום דקיק של חם אפף את הממחטה, הארנבון היה צחור מאוד והיה נדמה לי שגם יפה מקודמיו. הוא לא הסתכל בי, רק תסס ושמח, וזו היתה הדרך הכי נוראית להסתכל בי. סגרתי אותו בארון-התרופות הריק וחזרתי לפרוק את המזוודות, אובד-דרך אך לא אומלל, לא אשם, לא מסבן את ידי כדי לסלק מהן פרכוס אחרון.

הבנתי שאיני יכול להרוג אותו. אבל עוד באותו לילה הקאתי ארנבון שחור. וכעבור יומיים אחד לבן. ובלילה הרביעי ארנבון אפור. את בוודאי אוהבת את הארון בחדר-השינה שלך, בעל הדלת הגדולה הנפתחת בנדיבות, והמדפים הריקים המצפים לבגדי. עכשיו אני מחזיק אותם שם. שם בפנים. אמת, זה נראה בלתי-אפשרי; אפילו שרה לא היתה מאמינה. כי שרה לא חושדת בכלום, והיא אינה חושדת בכלום הודות לטרחתי הנוראה, טרחה שמכלה את ימי ואת לילותי בטריקת דלת יחידה, ושורפת אותי מבפנים ומקשה אותי כמו כוכב-הים שהנחת על האמבטיה ובכל רחצה דומה שהוא ממלא את הגוף במלח ובצליפת שמש וברחש המעמקים הגדול.

במשך היום הם ישנים. יש עשרה. במשך היום הם ישנים. כשדלתו סגורה, הארון הוא לילה יומי אך ורק בשבילם, שם הם ישנים את לילם בצייתנות שלווה. כשאני יוצא לעבודה, אני לוקח אתי את המפתחות של חדר-השינה. שרה מן-הסתם סבורה שאיני נותן בה אמון, והיא מביטה בי בהיסוס, ניכר בה שכל בוקר היא עומדת לומר לי משהו, אבל לבסוף היא שותקת ואני כל-כך שמח. (כשהיא מסדרת את חדר-השינה, בין תשע לעשר, אני מקים רעש בסלון, מניח תקליט של בני קרטר שממלא את כל החלל, וכיוון ששרה גם אוהבת שירי דת ופסודובלה, נדמה שהארון שקט, ואולי אומנם כך, כי בשביל הארנבונים זו כבר שעת לילה ומנוחה.)

יומם מתחיל בשעה שלאחר ארוחת-הערב, כששרה לוקחת את המגש אגב דנדון קל של מלקחי הסוכר, מאחלת לי לילה טוב כן, זה מה שהיא מאחלת לי, אנדרה, צחוק הגורל שהיא מאחלת לי לילה טוב ומסתגרת בחדרה, ופתאום אני לבדי, לבדי עם הארון הארור, לבדי עם חובתי ועם צערי. אני נותן להם לצאת, להתנפל בזריזות על הסלון, לרחרח בערנות את התלתן שהסתתר בכיסים שלי ועכשיו הוא יוצר על השטיח תחרים קצרי-ימים, שהם משנים, מזיזים, מחסלים בן-רגע. הם אוכלים היטב, בשקט ובלי להתפרע, עד לרגע זה אין לי מה לומר, אני רק מביט עליהם מן הספה ובידי ספר חסר-תועלת אני שרציתי לקרוא כל ז'ירודו שלך שלך, אנדרה, ואת ההיסטוריה הארגנטינית של לופס שיש לך במדף התחתון; והם אוכלים להם את התלתן. הם עשרה. כמעט כולם לבנים. הם נושאים את ראשיהם החמימים אל מנורות הסלון, אל שלוש השמשות הדוממות של יומם, והם אוהבים את האור, כי לילם חסר ירח וכוכבים ופנסים.

הם מסתכלים בשלוש השמשות שלהם והם שמחים. ולכן הם קופצים על השטיח, על הכיסאות, עשרה כתמים קלי-משקל שעוברים ממקום למקום כמו גלקסיה ניידת, ובעוד אני הייתי רוצה לראות אותם שקטים, לראות אותם רובצים בשקט לרגלי - במידה מסוימת זהו חלומו של כל אל, אנדרה, חלום האלים שאינו מתגשם לעולם - לא כך הם נרמזים מאחורי דיוקנו של מיגל דה אונמונו, וסביב האגרטל הירוק בהיר, ובשקע השחור של המכתבה, תמיד פחות מעשרה, תמיד שישה או שמונה, ואני שואל את עצמי היכן השניים החסרים, ואם שרה תקום מסיבה כלשהי, ומה עם תקופת נשיאותו של ריבדביה שרציתי לקרוא עליה בהיסטוריה של לופס.

איני יודע איך אני עומד בזה, אנדרה. את זוכרת שבאתי לביתך לנוח. אין זו אשמתי שמפעם לפעם אני מקיא ארנבון, ושהמעבר לכאן שינה אותי גם מבפנים זה לא נומינליזם, זו לא מגיה, הדברים לא יכולים להשתנות כך פתאום, אבל לפעמים נפנים הדברים באלימות, וברגע שציפית למכה מימין... ככה זה, אנדרה, או באופן אחר, אבל תמיד ככה.

אני כותב לך בלילה. עכשיו שלוש אחר-הצהריים, אבל אני כותב לך בלילה שלהם. ביום הם ישנים. איזו הקלה יש במשרד הזה המכוסה צעקות, הוראות, מכונות-כתיבה רויאל, סגני-נשיאים ומכונות שכפול! איזו הקלה, איזו שלווה, איזו זוועה, אנדרה! עכשיו מטלפנים אלי, אלה החברים שמודאגים מלילותי המתבודדים, זה לואיס שמזמין אותי לטיול ברגל, או חורחה ששומר לי כרטיס לקונצרט. אני בקושי מעז לסרב, אני ממציא סיפורים מפורטים ומגושמים על בריאות מעורערת, על תרגומים דחופים שהתעכבו, אני מתחמק. וכשאני חוזר ועולה במעלית הקטע הזה שבין הקומה הראשונה לשנייה אני נאחז לילה-לילה בלי תקנה בתקוות השווא שכל זה אינו אמת.

אני עושה כמיטב יכולתי שלא יהרסו את חפצייך. הם כירסמו מעט את ספרי המדף התחתון, תמצאי אותם הפוכים, כדי ששרה לא תשים לב. נכון שאהבת מאוד את המנורה שלך, עם גוף החרסינה המעוטר בפרפרים ובאבירים עתיקים? בקושי רואים את הסדק, כל הלילה טרחתי עליו עם דבק מיוחד שקניתי בחנות אנגלית את יודעת שחנויות אנגליות מוכרות את הדבק הכי טוב ועכשיו אני נשאר לידה, כדי שאף-אחד מהם לא יגיע אליה שוב ברגליו הקדמיות (כמעט מקסים לראות איך הם אוהבים לעמוד, געגועים לאנושי המרוחק, אולי חיקוי של אלוהיהם שמתהלך ומסתכל בהם בזעף. מלבד זה ודאי שמת לב אולי בילדותך שאפשר להעמיד ארנבון בעונש ליד הקיר, רגליו הקדמיות שעונות והוא עומד בלי-ניע, שעות על שעות).

בחמש בבוקר (ישנתי קצת, שרוע על הספה הירוקה, מתעורר מכל מרוצה קטיפתית, מכל נקישה) אני מכניס אותם לארון ומנקה. לכן שרה מוצאת את הכל בסדר, אף שלפעמים ראיתי אותה כובשת איזו הפתעה, מתבוננת בחפץ כלשהו, בכתם דהוי קטן על השטיח, ושוב משתוקקת לשאול אותי משהו, אבל אני שורק את הווריאציות הסימפוניות של פרנק, כך ששום שאלות. למה לספר לך, אנדרה, את פרטיו העגומים של השחר האטום והצמחי הזה, שאני מתהלך בו כסהרורי, מרים גבעולי תלתן, עלים תלושים, קווצות שיער לבנות, וז'יד שלי שמתעכב, וטרויה שלא תירגמתי, ותשובותי לגברת רחוקה שמן-הסתם כבר שואלת את עצמה אם... למה להמשיך בכל זה, למה להמשיך במכתב הזה, שאני כותב בין טלפונים ופגישות.

אנדרה, אנדרה היקרה, אני מתנחם בכך שהם עשרה ולא יותר. לפני שבועיים החזקתי בכף ידי את הארנבון האחרון, ואחר-כך כלום, רק עשרה נמצאים אתי, בלילם היומי, וגדלים, כבר מכוערים ושערם צומח, כבר מתבגרים ומתמלאים דחפים וגחמות, קופצים על הפרוטומה של אנטינואוס (זה אנטינואוס, נכון, הבחור בעל המבט העיוור?), או אובדים בסלון שתנועותיהם מקימות בו רעשים מהדהדים עד שאני חייב לסלק אותם מחשש ששרה תשמע אותם ותופיע לי מבועתת, אולי בכותונת כי שרה בטח לובשת כותונת ואז... רק עשרה, תחשבי על הנחת הקטנה הזאת שיש לי בתוך כל זה, על השלווה הגדלה שבה אני חולף בדרכי חזרה דרך השמיים הנקשים של הקומה הראשונה והשנייה.

הפסקתי את המכתב הזה, כי הייתי חייב להשתתף באיזו ישיבה. אני ממשיך אותו כאן בבית, אנדרה, תחת האפרוריות האטומה של השחר. האם זה באמת היום הבא, אנדרה? קטע ריק בדף הזה יסמן לך את ההפסקה, את הגשר בין כתיבתי אתמול לכתיבתי היום. וזה כדי לומר לך שבהפסקה הזאת נשבר הכל, שמקום שאת רואה גשר פשוט, אני שומע את שבירתם של מותני המים הזועמים; שבשבילי הצד הזה של הדף, הצד הזה של מכתבי, אינו ממשיך את השלווה שבה כתבתי עד שהפסקתי כדי להשתתף בישיבה. בלילה הקובייתי שלהם, החף מעצב, ישנים אחד-עשר ארנבונים; ואולי ברגע זה ממש, אבל לא, לא עכשיו. במעלית, אחר-כך, או בכניסה; שוב לא משנה היכן, אם המתי הוא עכשיו, אם זה יכול להיות בכל אחד מן העכשווים שנשארו לי.

די כבר, כתבתי את כל זה כי חשוב לי להוכיח לך שלא הייתי אשם כל-כך בחורבן הבלתי-נמנע של ביתך. אשאיר את המכתב הזה שיחכה לך כאן, זה יהיה מתועב אם הדואר יביא לך אותו בבוקר בהיר כלשהו לפאריס. הלילה הפכתי את הספרים במדף השני; הם כבר הגיעו אליהם, בעמידה או בקפיצה, כירסמו את גביהם כדי להשחיז את שיניהם לא מרעב, אני נותן להם את כל התלתן שאני קונה בשבילם ומאחסן במגירות המכתבה. הם קרעו את הווילונות, את הריפוד של הכורסאות, את שולי הדיוקן העצמי של אאוגוסטו טורס, מילאו את השטיח בשערות וגם צעקו, עמדו במעגל מתחת לאור המנורה, במעגל, כמו סוגדים לי, ופתאום צעקו, צעקו כמו שאינני חושב שארנבים צועקים. לשווא ביקשתי לסלק את השערות שמכסות את השטיח, להחליק את שולי הריפוד המכורסם, לסגור אותם שוב בארון. היום עולה, אולי שרה תקום עוד מעט. כמעט מוזר שלא אכפת לי משרה. כמעט מוזר שלא אכפת לי לראות אותם מנתרים בחיפוש אחר משחקים.

לא הייתי אשם כל-כך, כשתחזרי תראי שרבים מהשברים מודבקים היטב בדבק שקניתי בחנות אנגלית, עשיתי כמיטב יכולתי כדי שלא תתרגזי... אשר לי, בין העשירי לאחד-עשר יש כמו תהום עמוקה. את מבינה: עשרה היו בסדר, עם ארון, תלתן ותקווה, כל-כך הרבה דברים יכולים לבוא על תיקונם. אחד-עשר כבר לא, כי לומר אחד-עשר זה בטח שנים-עשר, אנדרה, שנים-עשר שיהפכו לשלושה-עשר. אז קיימים השחר ובדידות קרה שמכילה את השמחה, את הזיכרונות, אותך ואולי עוד קצת. המרפסת הזאת שמעל רחוב סואיפצ'ה מלאה שחר, מלאה בקולות הראשונים של העיר. דומני שלא יהיה קשה לאסוף אחד-עשר ארנבונים שהתרסקו על המדרכה, אולי אפילו לא ישימו לב אליהם, כי יהיו עסוקים בגוף האחר שרצוי לפנות מהר, לפני שיעברו התלמידים הראשונים.

על חוליו קורטאסר ועל יצירתו
(מבוסס על הערות המתרגמת: טל ניצן)

תולדות חיים
חוליו קורטאסר נולד ב-26 באוגוסט ב-1914 בבלגיה, להורים ארגנטינים.

כעבור ארבע שנים חזרו לארגנטינה והשתקעו בפרוור של בואנוס איירס. אביו של קורטאסר נטש את המשפחה, וקורטאסר גדל מוקף נשים: אמו, דודתו, סבתו ואחותו. בן תשע כתב את הרומן הראשון שלו. באותו זמן כתב גם שירים, אך תגובת משפחתו, שראתה בהם פלגיאטים, דיכאה אותו מאוד. ב-1932 השלים תעודת הוראה והחל ללמד. באותה שנה התוודע לסוריאליזם בספר "אופיום" של ז'אן קוקטו, אשר שינה לחלוטין את תפיסתו את הספרות. ב-1937 החל ללמוד בפקולטה לפילוסופיה ומדעי הרוח אך נאלץ לעזוב מחוסר אמצעים.

ב-1938 פירסם תחת הפסבדונים "חוליו דניס" ספר שירה בשם "נוכחות" בהשפעה חזקה של סטפן מלרמה, ספר שנשכח, לשמחתו. הוא המשיך ללמד בבתי-ספר בערים שונות וב-1944 החל ללמד ספרות צרפתית באוניברסיטה של העיר מנדוסה, אף שלא היה לו תואר אקדמי. בעקבות נצחונו של פרון בבחירות ב-1945 עזב את משרתו וחזר לבואנוס איירס, והחל לפרסם סיפורים ומאמרים תחת אותו פסבדונים בכתבי-עת שונים, בין השאר בחוברת "תולדות בואנוס איירס" בעריכת חורחה לואיס בורחס. בסוף שנות הארבעים פירסם, בפעם הראשונה בשמו האמיתי, פואמה דרמטית בשם "המלכים", וכן כתב שני רומנים, "דיוֶרטימֶנטו" ו"המבחן", שהיו עתידים לראות אור רק ב-1986, אחרי מותו.

ב-1951 התפרסם קובץ סיפוריו הראשון, "משלי חיות", שלא היכה אז הדים רבים. בעזרת מִלגה מממשלת צרפת עקר לפאריז והתחיל לעבוד כמתרגם באונסק"ו. ב-1953 התחתן עם המתרגמת הארגנטינית אאורורה ברננדס. ב-1956 ראה אור במקסיקו קובץ הסיפורים "סוף המשחק" וב-1959 "הנשק הסודי". ב-1960 פירסם את הרומן "הפרסים" שנכתב במהלך הפלגה לארגנטינה, "כדי להעביר את הזמן". כעבור שנה ביקר בפעם הראשונה בקובה, ו"הפרסים" ראה אור בצרפתית – תרגום ראשון מיצירת של קורטאסר. ב-1962 הופיע "סיפורי קרוֹנוֹפּיוֹס ופָמַס" שקורטאסר החל בכתיבתו עשר שנים קודם לכן, עם בואו לפאריז. ב-1963 ראה אור הרומן המונומנטלי "קלאס", שביקש לחולל מהפכה בקריאה הליניארית-היחידה ולהציע אפשרויות קריאה מרובות. "קלאס" עורר תהודה עצומה, השפיע השפעה עמוקה על הפרוזה בלשון הספרדית ונחשב לאבן-דרך בספרות הלטינו-אמריקאית.

ב-1966 הופיע הספר "אותה האש לכול" וב-1967 "מסביב ליום בשמונים עולמות", מחווה "עקיף מאוד" לז'ול ורן שכלל סיפורים, כרוניקות, מאמרים ושירים. ב-1968 פירסם את הרומן "62, מודל להרכבה", את הספר המלווה בתצלומים, "בואנוס איירס, בואנוס איירס" ועוד ספר רב-ז'אנרי, "סיבוב אחרון". מבחר מן השירים שכתב בין 1944 ל-1958 ראה אור ב-1971 בספרד בקובץ "Pameos y meopas" (שניתן לתרגם כ"מִישיר ורִימיש", על משקל 'שירים'). כעבור שנה הופיע "פרוזה מהמצפה", הכולל תצלומים מאת קורטאסר. ב-1973 הופיע "הספר של מנואל", יצירתו הפוליטית ביותר של קורטאסר, שחולל מהומה-רבתי באמריקה הלטינית. הספר זיכה אותו בצרפת בפרס מדיצ'י לרומן הזר הטוב ביותר, אחד משני העיטורים היחידים שזכה בהם יוצר זה, מהגדולים שקמו אי-פעם לשפה הספרדית. את ההכנסות מהספר תרם לאסירים הפוליטיים בארגנטינה.

ב-1974 הופיע קובץ הסיפורים "מתומן" ובאותה שנה השתתף קורטאסר ברומא בכנס שעסק בפגיעה בזכויות האדם באמריקה הלטינית. כעבור שנה נסע למקסיקו לקחת חלק בוועידה הבינלאומית לחקר הפשעים של שלטון פינושה בצ'ילה, ונתן סדרת הרצאות באוניברסיטת אוקלהומה. באותה שנה פירסם ספר קומיקס ואת "סילבָלנד", טקסטים בהשראת ציוריו של הצייר חוליו סילבָה. ב-1976 ערך ביקור חשאי באי סולנטינָמֶה בניקרגואה, ב-1977 הופיע קובץ הסיפורים "מישהו שמסתובב שם" וב-1979 "אחד, לוקַס". באותה שנה נסע לניקרגואה וחווה מקרוב את ניצחון הסנדיניסטים על העריץ סומוסָה. הוא נרתם לסייע למהפיכה, וכמה מן הטקסטים שלו שימשו במבצע לביעור האנאלפבתיות במדינה. ההתנסות הזאת התבטאה בספר "ניקרגואה, מתוקה ללא נשוא" שעתיד היה להופיע ב-1984.

ב-1980 ראה אור "אנחנו כל-כך אוהבים את גלנדה", וקורטאסר נסע לתת סדרת הרצאות באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. ב-1981 היתה אחת מפעולותיו הראשונות של הנשיא פרנסואה מיטרן מתן אזרחות צרפתית לקורטאסר. באותה שנה אובחן כחולה בלוקמיה. כעבור שנה פירסם את קובץ סיפוריו האחרון, "שעות לא שעות", ומתה קרול דנלופ, אשתו השלישית. ב-1983 הופיע "אוטונאוטים בקוסמוסטרדה," ספר שכתב בארבע ידיים עם דנלופ, על אודות נסיעה מפריז למרסיי. את כל הכנסות הספר תרם לתנועה הסנדיניסטית בניקרגואה. עם נפילת החונטה הצבאית בארגנטינה נסע לשם לבקר את אמו. השלטונות התעלמו מביקורו, אך המונים שזיהו אותו ברחובות קיבלו אותו בהתלהבות. בתחילת 1984 נסע לניקרגואה וקיבל שם את עיטור 'העצמאות התרבותית' מידי המשורר ארנסטו קרדנל, שכיהן כשר התרבות.

ב-12 בפברואר נפטר חוליו קורטאסר מלוקמיה ונטמן בבית-העלמין של מונפרנאס בפאריז.

אונתולוגיה
"...המציאות סביבי לא ממש עניינה אותי. אני ראיתי את החללים, את החלל בין שני כיסאות ולא את הכיסאות."

"נדמה לי שמגיל צעיר מאוד, לאסוני ולמזלי בעת ובעונה אחת, לא קיבלתי את הדברים כמות שהם. לא היה די לי בכך שאמרו לי שזהו שולחן, או שהמילה 'אמא' היא המילה 'אמא' וגמרנו. אדרבא: באובייקט שולחן ובמילה 'אמא' התחיל בשבילי מסלול מסתורי שלפעמים הצלחתי לחדור אליו ולפעמים התנגשתי בו. (...) מגיל צעיר, הקשר שלי עם המילים, עם הכתיבה, אינו שונה מהקשר שלי עם העולם בכלל. דומה שנולדתי כדי לא לקבל את הדברים כמות שהם."

תרגום
אחדים מגיבוריו של קורטאסר הם מתרגמים (המספר ב"מכתב לעלמה בפאריס", מישל ב"הרוק של השטן") – כמוהם כיוצרם. ב-1948, בארגנטינה, השלים בזמן שיא של תשעה חודשים לימודי תעודה בתרגום, שנמשכו בדרך כלל שלוש שנים. במשך כעשרים שנה עבד כמתורגמן בכיר באונסק"ו, ואף עסק בתרגום ספרותי, משלח-יד שהיה אהוב עליו במיוחד: "התרגום הילך עלי קסם מהרגע הראשון. לולא הייתי סופר הייתי מתרגם." גם כך תירגם לספרדית למעלה מעשרים ספרים, ביניהם "זכרונות אדריאנוס" (מרגריט יורסנאר), "רובינזון קרוזו" (דניאל דפו), "נשים קטנות" (לואיזה מיי אלקוט), "האיש שידע יותר מדי" (צ'סטרטון), כל סיפורי אדגר אלן פו, ועוד.

מעורבות פוליטית
בשנות השלושים והארבעים, בארגנטינה, התבטאה פעילותו הפוליטית של קורטאסר, כעדות עצמו, בעיקר בוויכוחים בבתי-קפה (ועם זאת יש הרואים בסיפור "בית תפוס" יצירה פוליטית המבטאת את עמדותיו האנטי-פרוניסטיות. לפי הפרשנויות האלה הבית הוא ארגנטינה, תושביו הם האליטות הישנות והפלישה, כמובן, היא עליית הפרוניזם).

האירוע שחולל שינוי עמוק הן במעורבותו הפוליטית והן בכתיבתו היה המהפיכה בקובה. כיום, כששלטונו של פידל קסטרו נהפך לדיקטטורה כשלעצמו, קל לשכוח שהמהפיכה שהנהיג שיחררה את קובה משלטון-היחיד של העריץ בטיסטה.

באמריקה הלטינית, שרוב המדינות בה סבלו מדיקטטורה בזמן זה או אחר, הצלחת המהפיכה, שהוביל בהתחלה כוח בן שמונים ושניים איש בראשות קסטרו, נתפסה כנס ממש. גם בעיני קורטאסר, שהעיד בראיון מ-1985:

"המהפיכה הקובנית הכניסה אותי למשהו שכבר היה מעבר להשקפות פוליטיות תיאורטיות או עמדה פוליטית שבעל-פה בלבד: הביקור הראשון שלי בקובה הציב אותי מול עובדה מוגמרת. ביקרתי שם זמן קצר אחרי ניצחון המהפיכה – המהפכה התחוללה ב-1959 ואני נסעתי ב-1961 – ברגעים קשים מאוד לקובנים (...) והקשר הזה עם העם הקובני, עם המנהיגים ועם חברַי הקובנים, גרם לי בבת אחת, בלי ששמתי לב (...) לעשות את הקישור המנטלי, לתהות, או לומר לעצמי, שלא ניסיתי אז להבין את הפרוניזם. (...)

המהפכה הקובנית פקחה את עינַי באופן מאוד אכזרי, שמאוד הכאיב לי, אל הריקנות הפוליטית הגדולה שהיתה בתוכי, אל חוסר-התועלת הפוליטית שבי.

מהיום ההוא השתדלתי להתעדכן, להבין, לקרוא: זה היה תהליך הדרגתי ולפעמים כמעט לא-מודע. נושאים בעלי משמעות פוליטית, או אידיאולוגית יותר מפוליטית, הלכו וחדרו לכתיבה שלי."

מהזמן ההוא התגייס קורטאסר להגנה נמרצת על זכויות האדם באמריקה הלטינית, במאמרי מחאה, בהשתתפות בכינוסים רבים ועוד. מעורבותו התבטאה גם ביצירתו: הוא החל לכתוב יצירות פוליטיות מובהקות (כמו שלושת הסיפורים החותמים את הקובץ הזה) ומעבר לזה, לדבריו כל יחסו למושג הגיבור הספרותי השתנה: "בפעם הראשונה בכל מה שכתבתי עד אז עשיתי ניסיון להתקרב ככל האפשר אל האנשים כבני אנוש.

עד הרגע ההוא היצירה שלי כמו השתמשה בדמויות, הדמויות היו שם כדי לאפשר מהלך פנטסטי, עלילה פנטסטית. הן לא עיניינו אותי יותר מדי, לא הייתי מאוהב בדמויות שלי, מלבד יוצא מן הכלל זה או אחר (...) ההתעוררות האידיאולוגית, הפוליטית, שהעניקה לי המהפיכה הקובנית לא הצטמצמה להשקפות בלבד. המהפיכה חייבת להתחולל ולהצליח כי גיבוריה הם בני אדם, מה שחשוב הוא בני האדם. והתגלית הזאת, הטריוויאלית לכאורה, הקלישאית אפילו, היתה רבת חשיבות בשבילי."

© כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד הוצאה לאור

שמיים אחרים - חוליו קורטאסר
Selected Stories -Julio Cortazar


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים