Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

על היופי
מאת: זיידי סמית
On Beauty - Zadie Smith

ההוצאה:

כנרת - זמורה ביתן

הרומן השלישי של זיידי סמית, שמתרחש משני עברי האוקיינוס האטלנטי, הוא מבט כן ומבריק על חיי המשפחה, נישואים, ההתנגשות בין האישי והפוליטי וההונאות העצמיות של בני האדם.

האוורד בֶּלזי הוא אנגלי, אקדמאי שמלמד בוולינגטון, עיירת קולג' בארצות הברית. אחרי שלושים שנות נישואים הוא נאבק להחיות את אהבתו לאשתו השחורה, קיקי. בינתיים, שלושת ילדיו בני-העשרה - ג'רום, זוֹרה וליוִוי - מחפשים תשוקות ואידיאלים שינחו אותם בחייהם.

אחרי שהאוורד מנהל רומן הרסני עם עמיתה למקצוע, בנו הבכור והרגיש, ג'רום, בורח לאנגליה. בלונדון הוא קורא תיגר על כל מה שמשפחת בלזי מייצגת כשהוא מתקבל לעבודה אצל אקדמאי ימני בשם מונטי קיפְּס.

על היופי
שתפו אותי

משפחת קיפס מארחת אותו בביתה למשך הקיץ וג'רום מתאהב בבתו היפה והקפריזית של מונטי, ויקטוריה. ואולם לרומן הקצר הזה יש השלכות ארוכות טווח, שמכניסות את שתי המשפחות השונות זו לחייה של זו - אך באיזה מחיר?

ביקורות מחו"ל
"זיידי סמית קוראת לנו להפנות את תשומת לבנו לאחרים. היא עצמה ראויה מאין כמותה למבט שני ושלישי בה." טיימס

"שנונה, מופלאה ומקורית להפליא" גארדיאן

"זיידי סמית היא אחד הקולות הבולטים בדורה" סאנדיי טיימס

"רומן שהוא חוויה נדירה - מרגש ומענג, פרובוקטיבי ואנושי... נקודת מבט ממוקדת ביחסים בין בני האדם, שהם הם הדבר האמיתי מאז ועד עולם" ניו יורק טיימס

זיידי סמית בת לאם ג'מייקנית ואב אנגלי, נולדה וחיה בצפון מערב לונדון. על היופי זכה בפרס אורנג' 2006, נבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים ב"ניו יורק טיימס" 2006 והיה מועמד לפרס בּוּקר 2006. ספריה הקודמים של זיידי סמית - שיניים לבנות וסוחר החתימות - ראו אור בכנרת-זמורה ביתן.

על היופי מאת זיידי סמית בהוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: קטיה בנוביץ', 447 עמודים, עיצוב עטיפה: Nathan Burton.

מתוך הספר שני פרקים ראשונים


1.

בעצם אפשר לפתוח באי-מיילים שג´רום שלח לאביו:

HowardBelsey@fas.Wellington.edu
מאת: Jeromeabroad@easymail.com
תאריך: 5 בנובמבר
נושא:

הי, אבא — בעיקרון אני אמשיך להמשיך עם המיילים האלה — אני כבר לא מצפה ממך לענות אבל אני עדיין מקווה לכך, אם זה נשמע הגיוני.

טוב, האמת היא שאני נהנה מהכול. אני עובד במשרד של מונטי קיפס (אתה יודע שהוא סר מונטי??), שנמצא באזור גרין פארק. זה אני ובחורה מקורניש בשם אמילי. היא מגניבה. בקומה למטה יש עוד שלושה מתמחים ינקים (אחד מהם מבוסטון!), אז אני מרגיש די בבית. אני מתמחה מהסוג שיש לו חובות של עוזר אישי — לארגן ארוחות צהריים, לתייק, לדבר עם אנשים בטלפון, דברים כאלה. העבודה של מונטי היא הרבה יותר מסתם דברים אקדמיים: הוא משתתף ב"ועדת הגזע" ויש לו מוסדות צדקה של הכנסייה בברבדוס, ג´מייקה, האיטי וכו´ — לא חסרה לי עבודה.

בגלל הגודל של המשרד יוצא לי לעבוד בצמוד אליו — ואני כמובן גר עם המשפחה עכשיו, שזה כמו להתמזג לגמרי עם משהו חדש. אה, המשפחה. לא ענית, אז אני מתאר לעצמי את התגובה שלך (לא כל כך קשה לדמיין...). האמת היא שזאת פשוט היתה האפשרות הכי נוחה באותו זמן. וזה היה נורא אדיב מצדם להציע אחרי שפינו אותי מדירת החדר במרילבון. משפחת קיפס לא מחויבת אלי, אבל הם הציעו, ואני הסכמתי — והייתי אסיר תודה. אני נמצא אצלם כבר שבוע ונושא שכר הדירה עוד לא עלה — וזה אומר דרשני. אני יודע שאתה רוצה לשמוע שזה סיוט אבל זה לא — אני מת על החיים שם. זה עולם אחר. הבית הוא פשוט וואו — ויקטוריאני מוקדם, "טראסה" — לא מתבלט מבחוץ אבל מסיבי מבפנים — ובכל זאת יש בו צניעות מסוימת שבהחלט מדברת אלי — כמעט הכול לבן והמון דברים בעבודת יד, ושמיכות טלאים ומדפי עץ כהים וכרכובים וגרם מדרגות של ארבע קומות — ובכל הבית יש רק טלוויזיה אחת, שנמצאת במרתף בכל מקרה, רק כדי שמונטי יוכל להתעדכן בחדשות ובכמה מהדברים שהוא עושה בטלוויזיה — אבל זה הכול.

לפעמים זה נראה לי כמו הנגטיב של הבית שלנו... הוא נמצא בצפון לונדון, בחלק שנקרא "קילברן". זה נשמע פסטורלי אבל זה לא פסטורלי בכלל, מלבד הרחוב שאנחנו גרים בו, מאחורי הרחוב הראשי, כשפתאום אתה כאילו לא שומע כלום ויכול פשוט לשבת בחצר בצל של עץ ענקי — שמתנשא לגובה עשרים וחמישה מטר וקיסוס שמטפס מלמטה עד קצה הגזע... לקרוא רומן ולהרגיש שאתה חי בתוכו... הסתיו כאן שונה — הרבה פחות קשה ועלי העצים נושרים מוקדם יותר — הכול יותר מלנכולי משום מה.

גם המשפחה היא סיפור בפני עצמו — מגיע להם יותר מקום וזמן משיש לי כרגע (אני כותב בהפסקת הצהריים). אבל בקיצור: בן אחד, מייקל, נחמד, ספורטיבי. קצת משעמם, אני חושב. אתה לפחות היית חושב ככה. הוא מין איש עסקים — איזה עסקים בדיוק לא הצלחתי להבין. והוא עצום! הוא גבוה ממך בחמישה סנטימטרים לפחות. הם כולם גדולים במובן האתלטי-קריבי. הוא בטח 1.95 מ´. יש גם בת גבוהה ויפה מאוד, ויקטוריה, שאותה ראיתי רק בתמונות (היא במסע רכבות באירופה), אבל היא חוזרת לתקופה קצרה ביום שישי, אני חושב.

אשתו של מונטי, קרלין — מושלמת. אבל היא לא מטרינידד — מאיזה אי קטן, סנט משהו — אני לא בטוח. לא שמעתי טוב בפעם הראשונה שהיא אמרה את השם, ועכשיו זה כאילו מאוחר מדי לשאול. היא תמיד מנסה לפטם אותי — היא מאכילה אותי בלי הפסקה. שאר המשפחה מדברת על ספורט ואלוהים ופוליטיקה, וקרלין מרחפת מעל הכול כמו איזה מלאך — והיא עוזרת לי להתפלל. היא ממש יודעת איך להתפלל — וזה מגניב מאוד להצליח להתפלל בלי שמישהו מהמשפחה שלך נכנס לחדר ו-א) מפליץ ב) צועק ג) מנתח את "המטפיזיקה המזויפת" של התפילה ד) שר בקול רם ה) צוחק. אז זאת קרלין קיפס. תגיד לאמא שהיא אופה. פשוט תגיד לה את זה ותתרחק בצחקוק... עכשיו, תקשיב טוב לקטע הבא: בבוקר כל משפחת קיפס אוכלת ארוחת בוקר יחד ומנהלת שיחה יחד ונכנסת למכונית יחד (אתה רושם?) — אני יודע, אני יודע — לא קל לך לקלוט את זה. בחיים לא פגשתי משפחה שרצתה לבלות כל כך הרבה זמן יחד.

אני מקווה שאתה מבין מכל מה שכתבתי שהאיבה שלך, או מה שזה לא יהיה, היא פשוט בזבוז זמן. בכל מקרה הכול בצד שלך — מונטי לא מתעסק עם איבות. אפילו לא נפגשתם — רק המון דיונים פומביים ומכתבים מטופשים. זה כזה בזבוז אנרגיה. רוב האכזריות בעולם היא פשוט אנרגיה שמתועלת למקום הלא נכון. בכל אופן: אני צריך ללכת — יש לי עבודה!

תמסור את אהבתי לאמא וללִיוִוי, אהבה חלקית לזורה,
ותזכור: אני אוהב אותך, אבא (ואני גם מתפלל למענך)
יו! האי-מייל הכי ארוך שכתבתי בחיים!

ג´רום XXOXXXX

אל: HowardBelsey@fas.Wellington.edu
מאת: Jeromeabroad@easymail.com
תאריך: 14 בנובמבר
נושא: שוב שלום

אבא,
תודה ששלחת לי את הפרטים על עבודת המחקר — אתה מוכן להתקשר למחלקה בבראון ואולי להשיג לי הארכה? עכשיו אני מתחיל להבין למה זורה נרשמה לוולינגטון... הרבה יותר קל לפספס את מועד ההגשה כשאבא הוא המורה. קראתי את השאלה שלך, באורך שורה, ואז כמו טיפש חיפשתי קבצים מצורפים (כאילו מכתב, למשל???), אבל אני מניח שאתה עסוק/כועס/וכו´ מכדי לכתוב. טוב, אני לא. איך מתקדם הספר? אמא אמרה שנתקעת. כבר מצאת דרך להוכיח שרמברנדט לא שווה כלום?

משפחת קיפס ממשיכה למצוא חן בעיני. ביום שלישי הלכנו לתיאטרון (כל השבט נמצא בבית עכשיו) וראינו להקת מחול דרום אפריקנית, ואז, כשחזרנו בתחתית, התחלנו לזמזם את אחת המנגינות מההופעה, וזה הפך לשירה אדירה בהנהגת קרלין (יש לה קול נהדר), ואפילו מונטי הצטרף, כי הוא לא באמת "פסיכופת חדור שנאה עצמית" כמו שאתה חושב. זה היה ממש נחמד ומקסים, השירה והרכבת שעלתה מעל פני האדמה ואז ההליכה בגשם חזרה לבית המקסים וארוחה של עוף בקארי מתוצרת בית. אבל אני רואה את הפרצוף שלך בזמן שאני מקליד, אז אני אפסיק.

חדשות נוספות: מונטי איתר את החיסרון הגדול של משפחת בֶלזי: לוגיקה. הוא מנסה ללמד אותי שח, והיום, בפעם הראשונה אחרי שבוע, הוא לא ניצח אותי בפחות משישה מהלכים, אבל בכל זאת ניצח, כמובן. כל בני המשפחה חושבים שאני מפוזר ופיוטי — אני לא יודע מה הם היו אומרים אם הם היו יודעים שיחסית לבני בלזי אני ממש ויטגנשטיין. אבל אני חושב שאני משעשע אותם — וקרלין אוהבת שאני נמצא במטבח, שבו אובססיית הניקיון שלי נתפסת כדבר חיובי ולא כאיזושהי תסמונת אנאלית... אבל אני מוכרח להודות שקצת מוזר לי להתעורר בבקרים לדממה השלווה הזאת (אנשים לוחשים במסדרונות כדי לא להעיר את האחרים), וחלק קטן מהישבן שלי מתגעגע למגבת המגולגלת הרטובה של ליווי, כמו שחלק קטן מהאוזן שלי לא יודע מה לעשות עם עצמו עכשיו, כשזורה כבר לא צורחת לתוכו. אמא כתבה לי באי-מייל שליווי העלה את מספר כיסויי הראש לארבעה (כיפה, כובע מצחייה, קפושון, כובע צמר) פלוס אוזניות — אז עכשיו רואים רק חלק קטנטן מהפנים שלו, סביב העיניים. תן לו נשיקה ממני בבקשה. ותנשק גם את אמא, ותזכור שיום ההולדת שלה חל בעוד שבוע ממחר. תן נשיקה לזורה ותגיד לה לקרוא את מתיו, פרק כ"ד. אני יודע שהיא פשוט מתה על מנה קטנה של כתבי קודש בכל יום.

שפע אהבה ושלום,

ג´רום XXXXX

נ"ב בתשובה ל"שאלה המנומסת" שלך, כן, אני עדיין לבד... למרות הבוז הברור שלך אני מרגיש די בסדר עם זה, תודה... עשרים זה ממש לא מאוחר אצל צעירים בימינו, במיוחד אם הם החליטו להתחבר עם ישו. מוזר ששאלת, כי אתמול חציתי את הייד פארק וחשבתי על זה שאתה איבדת את שלך עם מישהי שמעולם לא פגשת קודם ולעולם לא תפגוש שוב. ולא, לא התפתיתי לשחזר את האירוע...

אל: HowardBelsey@fas.Wellington.edu
מאת: Jeromeabroad@easymail.com
תאריך: 19 בנובמבר
נושא:

מר בלזי היקר!
אין לי מושג איך תקבל את זה! אבל אנחנו מאוהבים! הבת של קיפס ואני! אני מתכוון להציע לה נישואים, אבא! ואני חושב שהיא תגיד כן!!! אתה קולט את סימני הקריאה האלה!!!! קוראים לה ויקטוריה אבל כולם קוראים לה וִי. היא מדהימה, מהממת, מבריקה. אני אציע לה "רשמית" הערב, אבל רציתי לספר לך קודם. זה נפל עלינו כמו שירת שלמה, ואי אפשר להסביר את זה אלא כסוג של גילוי הדדי. היא הגיעה רק בשבוע שעבר — זה נשמע מטורף אבל זה נכון! ברצינות: אני מאושר. בבקשה תיקח שני ואליום ותבקש מאמא לשלוח לי אי-מייל בהקדם האפשרי. נגמר לי כרטיס החיוב בטלפון ואני לא רוצה להשתמש בשלהם.

ג' XX

פרק שני
מה, האוורד? על מה בדיוק אני אמורה להסתכל?"

האוורד בלזי כיוון את אשתו האמריקנית קיקי סימונדס אל החלק הרלוונטי באי-מייל שהדפיס. היא הניחה את מרפקיה משני צדי הנייר והרכינה את ראשה, כדרכה כשהתרכזה באותיות קטנות. האוורד ניגש לקצה השני של הדלפק כדי לכבות קומקום שורק. הצליל הגבוה הזה היה היחיד שנשמע — כל השאר דמם. בתם היחידה זורה ישבה על שרפרף, גבה אל החדר ועל ראשה אוזניות, והביטה בטלוויזיה בהערצה. ליווי, הבן הצעיר, עמד לצד אביו לפני ארונות המטבח. כעת, בהרמוניה אילמת, פצחו שניהם בכוריאוגרפיה של ארוחת הבוקר: מעבירים ביניהם את קופסת הדגנים, מחליפים כלים, ממלאים קעריות ומוזגים חלב מקנקן חרסינה ורוד בעל שוליים צהובים כשמש.

הבית פנה דרומה. האור פגע בדלתות הזכוכית הכפולה שהובילו לגינה והסתנן מבעד לקמרון שחצה את המטבח. הוא נח ברכות על דמות הטבע הדומם של קיקי, שקראה ללא ניע ליד שולחן האוכל. קערת חרס פורטוגלית בצבע אדום כהה ניצבה מולה, ובתוכה ערמת תפוחים. בשעה זו האור התפשט אפילו מעבר לשולחן האוכל, דרך המסדרון, אל הקטן מבין שני הסלונים שלהם. כאן ניצב מדף ספרים עמוס בספריהם הישנים ביותר, בעלי הכריכות הרכות, בכפיפה אחת עם פוף זמש וכורסה שעליה שכב סרוח בתוך קרן שמש מֶרדוק, כלב התחש שלהם.

"זה אמיתי?" שאלה קיקי אך לא זכתה לתשובה.

ליווי פרס תותים, שטף אותם והטיל אותם לתוך שתי קעריות דגנים. תפקידו של האוורד היה לשלוח את ראשי התותים המטונפים אל פח האשפה. בדיוק כשסיימו את המבצע, הפכה קיקי את הדפים על השולחן, הסירה את ידיה מרקותיה וצחקה בשקט.

"משהו מצחיק אותך?" שאל האוורד, שניגש למזנון והשעין עליו את מרפקיו. בתגובה האפילו פניה של קיקי באדישות. זו היתה הבעת הספינקס שלעתים גרמה לחבריהם האמריקנים לייחס לה מוצא אקזוטי יותר מכפי שהיה לה. למעשה היא נולדה למשפחה כפרית פשוטה מפלורידה.

"מותק — תנסה להיות פחות שנון," הציעה. היא לקחה תפוח והחלה לפרוס אותו לפרוסות לא אחידות באחד הסכינים הקטנים בעלי הידיות השקופות. את אלה אכלה לאט, חתיכה אחר חתיכה. האוורד הרחיק את שערו מפניו בשתי ידיו.

"סליחה — פשוט — צחקת, אז חשבתי שאולי משהו הצחיק אותך."

"איך אני אמורה להגיב?" שאלה קיקי באנחה. היא הניחה את הסכין והושיטה יד לליווי, שבדיוק חלף על פניה עם הקערית שלו. היא תפסה את בנה החסון בן החמש-עשרה בחגורת הג´ינס שלו, משכה אותו אליה בקלות ואילצה אותו להתכופף כחמישה-עשר סנטימטר לגובה ישיבתה, כדי לתחוב את הפתק של גופיית הכדורסל שלו לתוך הצווארון. היא הניחה את אגודליה משני צדי תחתוני הבוקסר שלו לצורך התאמה נוספת, אך הוא נסוג ממנה.

"אמא, באמת..."

"ליווי, מותק, בבקשה תרים אותם קצת... הם כל כך נמוכים... הם אפילו לא מכסים לך את התחת." "אז זה לא מצחיק," סיכם האוורד. ההתעקשות הזאת לא גרמה לו עונג. אך הוא התכוון להיות עקבי עם קו החקירה הזה, אף שזאת לא היתה הטקטיקה שהתכוון לנקוט, והוא הבין שעלה על המסלול הישיר לשום מקום מועיל.

"אלוהים, האוורד," אמרה קיקי. היא פנתה אליו. "אנחנו יכולים לעשות את זה ברבע שעה, נכון? כשהילדים —" קיקי הזדקפה מעט כששמעה את נקישת המנעול של דלת הכניסה, ואחריה נקישה נוספת. "זור, מותק, תפתחי בבקשה, הברכיים שלי לא בסדר היום. היא לא יכולה להיכנס, קדימה, תעזרי לה —" זורה, שאכלה מעין כיסון גבינה קלוי, הצביעה על הטלוויזיה.

"זורה — תפתחי עכשיו, בבקשה, זאת המנקה החדשה, מוניק — משום מה המפתחות שלה לא עובדים כמו שצריך — אני חושבת שביקשתי ממך לשכפל לה עוד מפתח — אני לא יכולה לחכות לה כאן כל הזמן — זור, את מוכנה להרים את התחת —" "התחת השני הבוקר," ציין האוורד. "זה נחמד. תרבותי."

זורה החליקה מהשרפרף ולאורך המסדרון אל הדלת הקדמית. קיקי נעצה בהאוורד מבט תמה נוסף, שעליו השיב בפרצוף התמים ביותר שלו. היא לקחה את תדפיס האי-מייל של בנה הלא נוכח, הרימה את משקפיה ממקום מנוחתם על חזה המרשים והניחה אותם על קצה אפה.

"אני מוכרחה להוריד בפניו את הכובע," מילמלה תוך כדי קריאה. "הילד הזה לא טיפש... כשהוא זקוק לתשומת הלב שלך, הוא בהחלט יודע איך להשיג אותה," אמרה, הרימה בפתאומיות את מבטה אל האוורד והפרידה בין ההברות כמו בבנק שסופר שטרות. "הבת של מונטי קיפס. טָדַם. פתאום אתה מתעניין." האוורד קימט את מצחו. "זאת התרומה שלך."

"האוורד — יש ביצה על האש, אני לא יודעת מי שם אותה שם, אבל המים כבר התאדו לגמרי — יש לזה ריח נוראי. תכבה את האש, בבקשה."

"זאת התרומה שלך?"

האוורד צפה באשתו מוזגת לעצמה בשלווה כוס שלישית של מיץ עגבניות. היא הרימה אותה וקירבה אותה אל שפתיה, אך נעצרה שם ושוב דיברה.

"באמת, האווי. הוא בן עשרים. הוא רוצה את תשומת הלב של אבא שלו — והוא פועל בדרך הנכונה. עצם ההתמחות אצל קיפס — יש מיליון משרות התמחות שהוא היה יכול לקבל. ועכשיו הוא מתחתן עם הבת של קיפס? לא צריך להיות פרוידיאני. לדעתי, הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות זה לקחת את זה ברצינות."

"משפחת קיפס?" שאלה זורה בקול כשעשתה את דרכה חזרה במסדרון. "מה קורה — ג´רום עבר לגור אצלם? איזה קטע מוטרף... כאילו: ג´רום — מונטי קיפס," אמרה זורה בעודה מעצבת שני גברים מדומים מימינה ומשמאלה, וחוזר חלילה. "ג´רום... מונטי קיפס. חיים יחד." זורה נרעדה בלעג. קיקי לגמה את המיץ והניחה את הכוס הריקה בחבטה. "מספיק עם מונטי קיפס — אני רצינית. אני לא רוצה לשמוע את השם שלו יותר הבוקר, נשבעת באלוהים." היא הציצה בשעונה. "באיזו שעה השיעור הראשון שלך? למה את כאן בכלל, זור? את יודעת? למה — את — כאן? הו, בוקר טוב, מוניק," אמרה קיקי בקול רשמי ושונה למדי, חף מהניגון הפלורידיאני. מוניק סגרה את הדלת מאחוריה ונכנסה. קיקי שלחה חיוך יגע אל מוניק. "אנחנו משתגעים היום — כולם מאחרים או עומדים לאחר. מה שלומך, מוניק — את בסדר?"

המנקה החדשה, מוניק, היתה אישה שפופה מהאיטי, בת גילה של קיקי בערך וכהה ממנה. זו היתה הפעם השנייה שלה בבית. היא לבשה מעיל של הצי האמריקני עם צווארון פרווה הפוך, ועל פניה מבט של התנצלות דאוגה, מצטערת על מה שישתבש אפילו עוד לפני שהשתבש. כל זה הפך בוטה וקשה יותר בעיני קיקי בשל תסרוקתה של מוניק: פאה כתומה זולה וסינתטית שדרשה חידוש, והיום נראתה רחוקה מתמיד ממצחה, מחוברת בחוטים דקים לשערה הטבעי הדליל.

"אני להתחיל כאן?" שאלה מוניק בחשש. ידה ריחפה בסמוך לרוכסן הגבוה של מעילה, אך היא לא פתחה אותו.

"למען האמת, מוניק, את מוכנה להתחיל בחדר העבודה — חדר העבודה שלי?" אמרה קיקי במהירות מאפילה על משהו שהאוורד החל לומר. "זה בסדר? בבקשה אל תזיזי אף פיסת נייר — רק תניחי בערמה, אם את יכולה."

מוניק עמדה במקומה ואחזה ברוכסן. קיקי נותרה בתוך הרגע המוזר, חרדה מפני מחשבותיה של האישה השחורה על כך שאישה שחורה אחרת משלמת לה כדי שתנקה.

"זורה תראה לך — זורה, תראי למוניק, בבקשה, קדימה, תראי לה איפה."

זורה החלה לשעוט במעלה המדרגות, שלוש מדרגות בכל פעם, ומוניק השתרכה אחריה. האוורד הגיח מאחורי הקלעים ונכנס אל נישואיו.

"אם זה יקרה," אמר האוורד ביובש בין לגימות של קפה, "מונטי קיפס יהיה קרוב משפחה. שלנו. לא קרוב משפחה של מישהו אחר. שלנו."

"האוורד," אמרה קיקי באיפוק דומה, "בבקשה, בלי דרמות. אנחנו לא על הבמה. כרגע אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. אני יודעת ששמעת אותי." האוורד החווה קידה קלה.

"ליווי צריך כסף למונית. אם אתה רוצה לדאוג למשהו, תדאג לזה. אל תדאג למשפחת קיפס." "קיפס?" קרא ליווי מאי-שם. "איזה קיפס? איפה הם?"

המבטא הברוקליני המזויף לא השתייך לא להאוורד ולא לקיקי, וחדר אל פיו של ליווי רק שלוש שנים קודם לכן, כשהיה בן שתים-עשרה. ג´רום וזורה נולדו באנגליה, ליווי באמריקה. אך כל המבטאים האמריקניים השונים שלהם נדמו להאוורד מלאכותיים במידה מסוימת — לא בדיוק תוצרים של בית אשתו. אך אף אחד מהם לא היה בלתי מוסבר כשל ליווי. ברוקלין? משפחת בלזי גרה שלוש מאות ועשרים קילומטר מצפון לברוקלין. האוורד היה קרוב מאוד להעיר על כך הבוקר (אשתו הזהירה אותו שלא יעיר על כך), אך כעת ליווי הגיח מן המסדרון ופירק את אביו מנשקו בחיוך רחב לפני שנגס בקצה מאפין שהחזיק בידו.

"ליווי," אמרה קיקי, "מותק, רציתי לשאול אותך — אתה יודע מי אני? אתה שם לב למשהו מכל מה שקורה כאן? זוכר את ג´רום? אחיך? ג´רום לא פה? ג´רום חצה ים גדול למקום שנקרא אנגליה?" ליווי החזיק זוג נעלי התעמלות בידיו. הוא טילטל אותן לעבר הסרקזם של אמו והתיישב לנעול אותן בהבעה זעופה.

"נו? אז מה? אני יודע משהו על קיפס? אני לא יודע כלום על קיפס." "ג´רום — לך לבית הספר."

"עכשיו אני גם ג´רום?"

"ליווי — לך לבית הספר."

"יו, למה את כזאת... אני רק שואל שאלה, זה הכול, ואת נהיית כזאת..." כעת ביצע ליווי חיקוי לא ברור, שלא נתן שום רמז למילה החסרה.

"מונטי קיפס. האיש שאח שלך עובד אצלו באנגליה," נכנעה קיקי בלאות. האוורד ראה בְעניין כיצד זכה ליווי בהתנצחות בתגובתו ההופכית לאירוניה העוקצנית של קיקי.

"את רואה?" אמר ליווי, כאילו רק הודות למאמציו הצליחו להגיע להגינות ולהיגיון. "זה היה קשה?" "אז זה מכתב מקיפס?" שאלה זורה שירדה במדרגות ונעמדה מאחורי כתפה של אמה. בתנוחה זו, כשהבת רוכנת מעל האם, הן נראו להאוורד כמו שתי נושאות מים שמנמנות של פיקאסו. "אבא, בבקשה, אני חייבת לעזור עם התגובה הפעם — אנחנו נהרוס אותו. למי זה? ל´ריפבליק´?"

"לא. לא, זה לא קשור לזה בכלל — זה דווקא מג´רום. הוא מתחתן," אמר האוורד, הניח לחלוקו להיפתח והסתובב. הוא פסע לעבר דלתות הזכוכית והביט החוצה אל הגינה. "עם הבת של קיפס. מתברר שזה משעשע. אמא שלך חושבת שזה מצחיק."

"לא, מותק," אמרה קיקי. "אני חושבת שכרגע הבהרנו שאני לא חושבת שזה מצחיק — אני לא חושבת שאנחנו יודעים מה קורה — זה אי-מייל של שבע שורות. אנחנו לא יודעים מה המשמעות של זה בכלל, ואני לא מתכוונת להתרגש בגלל —"

"זה רציני?" התפרצה זורה. היא חטפה את הנייר מידה של אמה וקירבה אותו לעיניה קצרות הרואי. "זאת בדיחה מזוינת, נכון?"

האוורד הצמיד את מצחו לשמשה העבה וחש בלחות המרטיבה את גבותיו. בחוץ עדיין ירד השלג של החוף המזרחי הדמוקרטי והפך את כיסאות הגן זהים לשולחנות הגן ולצמחים ולתיבות הדואר ולמוטות הגדר. הוא נשף עננת פטרייה וניגב אותה בשרוולו.

"זורה, את צריכה ללכת לשיעור, בסדר? ואת באמת לא צריכה להשתמש במילה הזאת בבית שלי — אה-אה-לא-לא!" אמרה קיקי, ממסכת כל מילה שזורה ניסתה לומר. "בסדר? קחי את ליווי לתחנת מוניות. אני לא יכולה להסיע אותו היום — את יכולה לבקש מהאוורד להסיע אותו, אבל לא נראה לי שזה יקרה. אני אתקשר לג´רום."

"אני לא צריך הסעה," אמר ליווי, וכעת הבחין האוורד באמת בליווי ובדבר החדש אצל ליווי: גרב ניילון נשי, דק ושחור, על ראשו, קשור בלולאה מאחור, ובקצהו מעין פטמה קטנה ומרושלת.

"את לא יכולה להתקשר אליו," אמר האוורד בשקט. הוא עשה צעד טקטי אל מחוץ לטווח הראייה של בני משפחתו, אל צדו השמאלי של המקרר העצום. "הוא לא יכול לטלפן."

"מה אמרת?" שאלה קיקי. "מה אתה אומר? אני לא שומעת."

לפתע היתה מאחוריו. "איפה המספר של קיפס?" תבעה לדעת, אם כי שניהם ידעו את התשובה לשאלה הזאת.

האוורד לא אמר כלום.

"אה, כן, נכון," אמרה קיקי, "הוא ביומן, ביומן שנשאר במישיגן, במהלך הכינוס המפורסם שבו היו לך על הראש דברים חשובים יותר מאשר אשתך והמשפחה שלך."

"אפשר לא לעשות את זה עכשיו?" שאל האוורד. כשאתה אשם, כל שנותר לך לבקש זה דחייה של גזר הדין.

"שיהיה, האוורד. שיהיה — בכל מקרה אני אהיה זאת שתטפל בזה, בתוצאות של המעשים שלך, כרגיל, אז —"

האוורד איגרף את ידו וחבט בתא ההקפאה שלהם.

"האוורד, בבקשה אל תעשה את זה. הדלת לא סגורה, היא... הכול יפשיר, תדחף אותה כמו שצריך, כמו שצריך, עד שהיא... בסדר: זה מצער. כלומר, אם זה באמת קרה, ואת זה אנחנו לא יודעים. פשוט נצטרך להתמודד עם זה צעד צעד עד שנדע מה לעזאזל קורה. אז בואו נשאיר את זה ככה, אני לא יודעת... נדבר כש... טוב, קודם כול כשג´רום יגיע ויהיה באמת על מה לדבר, בסדר? בסדר?" "תפסיקו להתווכח," התלונן ליווי מקצה המטבח, ואז חזר על דבריו בקול רם.

"אנחנו לא מתווכחים, מותק," אמרה קיקי והתכופפה מעט. היא הטילה את ראשה לפנים ושיחררה את שערה מכיסוי הבד האדום-לוהט. היא קשרה אותו בשתי צמות קלועות עבות שהגיעו עד הישבן, כמו קרניים משוחררות של אייל. מבלי להרים את עיניה היא איזנה את שני צדי הכיסוי, הטילה את ראשה לאחור פעם נוספת, סובבה את הבד פעמיים וקשרה אותו מחדש בדיוק באותה הצורה, רק הדוק יותר. הכול התרומם בכשלושה סנטימטרים, ועם הפרצוף החדש והסמכותי הזה היא נשענה על השולחן ופנתה אל ילדיה.

"בסדר, ההצגה נגמרה. זור, יש אולי כמה דולרים בעציץ של הקקטוס. תני אותם לליווי. אם לא, פשוט תלווי לו קצת כסף ואני אחזיר לך אחר כך. אני קצת לחוצה החודש. בסדר. קדימה, לכו ללמוד. כל דבר. כל דבר שבעולם."

כמה דקות לאחר מכן, כשהדלת נסגרה מאחורי ילדיה, פנתה קיקי אל בעלה ופניה מביעים תֶזה, שרק האוורד הכיר כל שורה וכל אזכור בו. האוורד חייך, סתם בשביל הכיף. הוא לא זכה לתגובה. האוורד הפסיק לחייך. אם יש ריב באופק, אף אידיוט לא יהמר עליו. קיקי — שפעם, לפני עשרים ושמונה שנה, האוורד נשא אותה על כתפיו כמו שטיח מגולגל כדי להניח אותה, ואת עצמו מעליה, בביתם הראשון בפעם הראשונה — שקלה כעת מאה ושלושה-עשר קילוגרמים טובים ונראתה צעירה ממנו בעשרים שנה. עורה ניחן ביתרון האתני הנודע ולא התקמט במיוחד, אך במקרה של קיקי העלייה במשקל מתחה אותו בצורה מרשימה עוד יותר. בגיל חמישים ושתיים פניה עדיין היו כפני נערה. פני נערה יפים וקשוחים.

כעת חצתה את החדר ופילסה לעצמה דרך בעוצמה כזאת שהוא נפל לתוך כיסא נדנדה סמוך. ליד שולחן המטבח היא החלה לארוז בתוקפנות חפצים שלא היתה צריכה לקחת לעבודה. היא דיברה בלי להסתכל עליו. "אתה יודע מה מוזר? מה שמוזר זה מישהו שהוא פרופסור בתחום אחד ופשוט טיפש מוחלט בכל תחום אחר. תעיין באלפבית של הורות, האווי. אתה תגלה שאם תתנהג ככה, אז ההפך הגמור, אבל הגמור, ממה שאתה רוצה יקרה. ההפך הגמור."

"אבל ההפך הגמור ממה שאני רוצה," הירהר על כיסא הנדנדה, "זה מה שתמיד קורה."

קיקי פסקה ממלאכתה. "נכון. כי אתה אף פעם לא מקבל מה שאתה רוצה. החיים שלך הם פשוט אורגיה של מחסור."

זו היתה התייחסות לבעיה החדשה. זו היתה הצעה לפתוח בבעיטה את דלת האחוזה של נישואיהם, המובילה אל חדר הכניסה של האומללות. ההצעה נדחתה. תחת זאת פתחה קיקי בתמרון המוכר שנועד למקם את תרמילה הקטן באמצע גבה הענקי.

האוורד נעמד והידק את חלוק האמבטיה שלו. "יש לנו לפחות הכתובת שלהם?" שאל. "הכתובת בבית?"

קיקי הצמידה אצבע אל כל רקה כקוראת מחשבות ביריד. היא דיברה לאט, וחרף התנוחה הסרקסטית היו עיניה רטובות.

"אני רוצה להבין מה אתה חושב שעשינו לך. המשפחה שלך. מה עשינו? האם מנענו ממך משהו?"

האוורד נאנח והסב את מבטו. "אני ממילא מעביר הרצאה בקיימברידג´ ביום שלישי — אני יכול לטוס ללונדון יום קודם, פשוט כדי —"

קיקי חבטה בשולחן. "אלוהים, אנחנו לא ב-1910 — ג´רום יכול להתחתן עם מי שהוא רוצה — או שנתחיל להכין כרטיסי ביקור ונבקש ממנו להיפגש רק עם בנות של אקדמאים שאתה במקרה מכיר כדי —" "יכול להיות שהכתובת נמצאת במעיל הפרווה הירוק?"

כעת מיצמצה כדי לבטל את האפשרות לדמעות. "אני לא יודעת איפה הכתובת יכולה להיות," אמרה בחיקוי של מבטאו. "תמצא אותה בעצמך. אולי היא מסתתרת מתחת לכל הזבל בצריפון המחורבן שלך."

"באמת תודה רבה," אמר האוורד והחל במסע חזרה במעלה המדרגות המובילות אל חדר העבודה שלו.

© כל הזכויות שמורות לכנרת זמורה ביתן הוצאה לאור

על היופי - זיידי סמית
On Beauty - Zadie Smith


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים