Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

לנסוע באוטובוס עם אחותי
מאת: רייצ'ל סימון
Riding the Bus with my Sister: A True Life Journey - Rachel Simon

ההוצאה:

מילים

רייצ'ל המחברת – סופרת ומרצה לכתיבה יוצרת , רווקה, מסתירה את בידודה הרגשי ואת בדידותה מאחורי סדר יום מוקפד ועמוס לעייפה שאין בו מקום וזמן להתעמת עם חרדת האינטימיות .

בת' – אחותה הצעירה ממנה ב-11 חודשים בלבד - היא אשה שוקקת חיים הלוקה בפיגור שכלי. בת' מבלה את יומה בנסיעות הלוך-ושוב באוטובוסים העירוניים של עיר קטנה בפנסילבניה, בה היא מתגוררת.

חלק מהנהגים - קבוצה נמרצת – מהווים עבור בת' יועצים, חברים, רשת תמיכה. בת' עצמאית, מתגוררת בגפה, דעתנית, נדיבה, עקשנית, מצחיקה, פטפטנית, מעצבנת, יש לה בן-זוג, והיא מעוררת הן חיבה והן כעס.

לנסוע באוטובוס עם אחותי
שתפו אותי

כאשר בת' מבקשת מרייצ'ל להצטרף לנסיעותיה באוטובוסים למשך שנה, ורייצ'ל מוצאת עצמה, למרבה תימהונה שלה - נענית בחיוב, מתחיל המסע אשר יהפוך עבור רייצ'ל למסע היכרות מחודש ואמיתי עם אחותה, אך בעיקר לאודיסיאה אישית שלה – מסע אל זיכרונותיה, אל עצמה.

"אני מחטטת בכיסי בידיים רועדות ושולה מתוכו כרטיס שמחירו הנקוב 1.10$: מחיר הכניסה לאודיסיאה הזו. בת' מדלגת במעלה המדרגות בדרכה אל מושב הנהג מכשיר הרדיו בידה. אני משפילה את מבטי אל התיק שבידי, ואחר כך נושאת את עיניי אל בת': היא ניצבת על ראש המדרגות, מזמינה אותי לבוא בשערי עולמה. שנה, אני אומרת בלבי. למענה. שנה אחת בסך הכול. אני מניחה את ידי על המעקה. אחר כך, מבלי שאדע מה יעדו של האוטובוס, אני מטפסת ועולה אל תוך חייה של אחותי."

הספר הופק לסרט על יד הולמרק (הקרנת בכורה: מאי 2005)
בכיכובן של אנדי מק'דואל, וליזי או'דונל, בבימויה של אנג'ליקה יוסטון.

מתוך הספר הפרק הראשון

המסע
קומי, קומי," מפצירה בי אחותי בת'. "אנחנו לא נתפוס את האוטובוס הראשון."

בשעה שש בבוקר חורפי זה, דירתה של בת' טובלת באור ירח. היא כבר לבושה: חולצה קצרה בצבע מיץ-ענבים, מכנסיים קצרים בצבע ירוק-פיסטוק, תרמיל גב ארגמני תלוי על כתפה. אני קמה מן המיטה במאמץ ומשתחלת אל בגדיי: סוודר שחור, גרביונים שחורים. שתינו עומדות בשלהי שנות השלושים שלנו. אחד-עשר חודשים מפרידים בינינו. אך אנו נבדלות זו מזו במובנים נוספים: היא מחזיקה ברשותה מלתחה שלמה של בגדים מסנוורים בבהירותם. היא מסוגלת לזנק אל מחוץ למיטה לפני עלות השחר. בנוסף על כל אלה, בת' היא אשה הלוקה בפיגור שכלי.

באתי לכאן כדי להעניק לבת' מתנת-חג: באתי לנסוע באוטובוסים.

מזה שש שנים היא מתגוררת בגפה. בדירתה המסובסדת, במרחק כמה בניינים מרחובה הראשי של עיירה בינונית וסחופת-חולות בפנסילבניה, הימים דומים זה לזה - מאז פוטרה מן המזללה שבה הועסקה בניקיון שולחנות, עיתותיה בידיה. היא זכאית לקצבה ממשלתית המוענקת לאזרחים בעלי מגבלות, והסכום שהיא מקבלת מספיק למחייתה.

אך בת' ניחנה בתכונה נוספת: כושר המצאה.

לרוב אין זה נהוג לייחס תכונה זו למי שחיים את חייהם בשוליו של שדה-הראייה החברתי. כמו זקנים נזקקים, חולי-נפש וחסרי-בית, בת' אינה מתארחת לעתים תכופות במחשבותיהם או בטווח ראייתם של מי שמנהלים את חייהם בסמוך למרכז.

שישה חודשים לאחר שעברה להתגורר בדירתה שבקומה החמישית, קלטה בת' כי היא בודדה. היא צרכה בלהיטות פרקים על גבי פרקים של צעירים חסרי-מנוח והיפים והאמיצים. יום אחד גמרה אומר לנסוע באוטובוסים; לנסוע בהם, ולא בדרך שבה עושים זאת רובנו, בדרך שבה הורו לה המדריכים לעשות זאת שנים אחדות קודם לכן. לא היה לה כל עניין בפעולה שגורה כמו מעבר מאתר אחד למשנהו. בת' ביקשה לנסוע באוטובוסים בדרכה-שלה.

היה זה ב-18 באוקטובר, 1993, נזכרת בת': מסיבות שאין בכוחה להיזכר בהן, שלחה ידה אל כרטיס הנסיעות החודשי שהיה מונח על השולחן בחדר-המגורים. היא פסעה אל המעלית, ירדה אל קומת הקרקע, חצתה את המבואה, יצאה אל הרחוב, אותתה לאוטובוס בפינה, טיפסה ועלתה והתיישבה באחד המושבים, והחלה מסובבת את העיר ומקיפה אותה, מעלות השחר ועד רדת הדמדומים, ממסלול אחד למשנהו, מאוטובוס לאוטובוס לאוטובוס. עד מהרה היתה נוסעת בתריסר אוטובוסים מידי יום. במקצתם בילתה חמש דקות, באחרים האריכה לשהות שעות על גבי שעות, והתיידדה עם הנהגים ועם הנוסעים בעודה מתפתלת במבוך רחובותיה הצרים של העיר וחגה סביב עטֶרֶת גבעותיה המשתפלות. בתוך כמה שבועות ידעה לנווט את דרכה לכל מקום ברדיוס של חמישה-עשר קילומטרים. היא למדה את חילופי הפנים והדמויות ושיננה את לוחות-הזמנים שהיו תלויים בתחנות האוטובוס, וכך ידעה לחשב ולנבא מי עתיד להצטלב בדרכה בכל צומת, בכל רגע מרגעיו של כל יום. היא כוננה חברויות בכל רחבי העיר, וטוותה לה קהילת-נוסעים ענפה.

המטפל המלווה את בת' מעולם לא הציע לה לעשות זאת. הרעיון לא עלה בדעתם של רֶג'יס וקאת'י לי, ואפילו לא בדעתו של בן זוגה של בת'. היה זה הרעיון שלה, ושלה בלבד.

אנחנו עושות את דרכנו במהירות במורד הרחוב הראשי. הירח נחבא מאחורי הבניינים. המדריכה שלי, ששערה החום המסולסל עודנו רטוב מרחצת הבוקר, מצביעה על מספרי הקווים המתנוססים על תחנות האוטובוס, על פניהם המזעיפים של נהגים עצבניים. היא אינה עונדת שעון. האוטובוסים הם שמורים לה את השעה.

אנחנו נכנסות אל סניף מקדונלדס. השעה שש וחצי בבוקר, והמקום כבר גדוש במשכימי-קום: סיעות של קשישים משחקים קלפים, פקידים בדרכם למשרדים רכונים על עיתוני הבוקר. בת' מזמינה קפה, אף שהיא אינה נוהגת לשתות קפה. שמונים וארבעה הסנטים ערוכים בכף ידה המושטת עוד לפני שהעובד מספיק לנקוב במחיר.

אחר כך אנו פורצות אל השחר, שועטות בקו ישר לעבר תחנת האוטובוס. ראשה של בת' נטוי אל הרחוב, והיא מצחקקת כדרך שצחקקה כאשר לקחתי אותה למופע של דוֹנִי אוסמונד: נרגשת, סוערת כרוח. היא לופתת באצבעותיה את מכשיר הרדיו הצהוב שלה וסבך של מחזיקי מפתחות - עשרים ותשעה על פי ספירתה: מפלצות ססגוניות, פרצופים מחויכים, סמלי שלום. כל אלה מחזיקים שני מפתחות בסך הכול. היא תופפת באצבעה על כרטיס הנסיעות הקמוט והמהוה, שמספרו 000001. היא מחדשת את הכרטיס מידי חודש, לְעולם הראשונה בתור המשתרך מול דלפק המכירות. המספר הטבוע על הכרטיס הוא אות היוחסין הפרטי שלה, סימן וראָיה להיותה מלכת נתיבי התחבורה הציבורית.

האוטובוס הראשון שלנו מתקרב אל שפת הכביש. הנהג, קלוד, פותח לרווחה את דלת הרכב כמי שמזמין אותנו אל ביתו. בת' קופצת פנימה, ידה האוחזת בכוס הקפה שלוחה קדימה. קלוד נוטל את ספל הפלסטיק המהביל, ואחר כך טומן בכף ידה ארבעה מטבעות של רבע-דולר. "זה ההסכם שלנו," הוא מסביר לי.

בת' מסתחררת לעבר המושב "שלה" - המושב הראשון בטור השמאלי, ממש מאחורי הנהג. אני מתיישבת לצדה; כתושבת פרברים המתנהלת ברכבה הפרטי ובשעת הצורך ברכבת, זו לי הפעם הראשונה מזה שנים באוטובוס עירוני. אנחנו יוצאים לדרך, חולפים על פני טורי שיכונים, חנות לאבזרי גינה, שוק חקלאי, מפעל ממתקים נטוש, מעדנייה אסייתית. מתחת לכובע המצחייה של קלוד מבצבץ שיער קצוץ, שאך זה החל מאפיר. בת' מכריזה כי קלוד בן ארבעים ושתיים, וכי יום הולדתו חל בקרוב. כאשר בת' נוקבת בתאריך המדויק ואחר כך מספרת כיצד אוהב קלוד לבלות את ימי ההולדת שלו, הוא פורץ בצחוק. "היא זוכרת הכול," הוא אומר.

הוא שואל את בת' אם בכוונתה להחליף את נעליה בסנדלים אם הבוקר הקריר יתגלגל ביום נאה, כפי שמנבאים החזאים. "אם יותר מארבעים אתה," היא עונה, "צריך לדעת אני יחליף." הוא מספר לי שהם "רוקדים" לצלילי הרדיו שלה כאשר האוטובוס ריק מנוסעים. "הכי בקול רם," היא מוסיפה. הם נזכרים בנוסעת רטנונית שעלתה לאוטובוס לפני כמה חודשים. "היא היתה רשעית," מתריסה בת'. קלוד מסכים לאבחנה, ומגולל את פרטי התקרית: הנוסעת תבעה ממנו בגסות-רוח פרטים אודות התחנות הבאות, והביעה אי שביעות-רצון לנוכח היקף ידיעותיו. השיחה הבלתי-נעימה התלקחה, וקלוד שאב נחמה-פורתא מחברתה של בת' - לפחות נמצא לו שותף לאנחותיו.

כעבור כמה רגעים אנו חולפים על פני בן זוגה של בת', הרכוב על אופניו. ג'ס, אף הוא מבוגר הסובל מפיגור שכלי, עצר במעבר חצייה. פניו הכהות מישירות את מבטן לפנים, עינו השמאלית העיוורת מתנוצצת בנוגה חלבי, קרני השמש משתברות על הקסדה שבת' שכנעה אותו לחבוש. הם ביחד מזה עשור - למעלה מרבע חייהם. קלוד מגיש אל פיו את המיקרופון הפנימי וקורא, "בוקר טוב, ג'ס!" ג'ס מתבונן לעבר האוטובוס. אנחנו מסתובבות במושבינו, וכאשר אנו מנופפות לשלום פניו המשופמות של ג'ס מאירות אלינו.

הנהגים שאנו עולים לאוטובוסים שלהם לאורכו של היום - ג'ייקוב, אסטלה, רודולפו - מקדמים את בת' בברכת שלום לבבית בזה אחר זה. הם מספרים לי שהיא מסייעת בידם: היא מזכירה להם היכן לפנות במסלולים שלא נסעו בהם בזמן האחרון, מלמדת אותם את השירים המככבים במצעדי הפזמונים של הרדיו, מעדכנת אותם באשר לשינויים בלוחות הזמנים ובהרכבי הצוותים, מבקרת אותם בבית החולים כאשר הם נופלים למשכב. היא מסייעת גם לנוסעים האחרים: היא מדריכה אותם כיצד להגיע ליעדיהם, חולקת עמם את מורת-רוחם כאשר משאיות בחנייה-כפולה חוסמות את דרכו של האוטובוס, נושאת שקיות מצרכים אל המדרכה.

בתמורה למאמציה, רבים מן הנוסעים מקדמים את פניה בחיוך ודורשים בשלומה; רבים מן הנהגים מארחים אותה ברכביהם ברצון ובחיבה. ג'ייקוב שואל אותה אם כבר קנתה מעיל חדש לחורף ואם חסרת-הבית שהתנכלה לה בחודש שעבר שבה והטרידה אותה. ג'ק מושיט לה מטבע לקניית סודה. ברט מזמזם פזמונים בקול צפצפני וחורק, שמעורר את צחוקה. לא כולם נחמדים. אני מגלה שמקצת הנהגים מכנים אותה "העלוקה." כאשר הם מבחינים בה בתחנה, הם חולפים על פניה מבלי לעצור, מבטם מסומר אל הכביש. מקצת הנוסעים נוהגים להתריע באוזני הנהגים כל אימת שהם צדים את בת' במבטם. הם צועקים, "תמשיך לנסוע, אל תעצור!" אם היא עולה לאוטובוס בכל זאת, הם מטיחים בה "תשתקי! לכי הביתה!"

"לא אכפת לי," היא אומרת ומושכת בכתפיה. בילדותנו ראיתי כיצד היו פניה נעווים בכאב כל אימת שילדים אחרים יידו בה כינויים מורעלים. לעתים חלפו שעות לפני שפניה שבו והפציעו מבעד לעננת המכאוב. כעת, כאשר היא מוקפת בחברים, היא משקמת את מצב-רוחה במהירות.

אני עומדת על שינויים נוספים. בת' היתה ילדה עקשנית, וכדרכם של ילדים עקשנים ביכרה לבלות את מרב שעותיה בין כתליו המגוננים של הבית. כעת אני מתבוננת בה ורואה אישה חברתית להפליא ובה-בעת נאמנה לדרכה-שלה, אישה המפיקה אחווֹת מלוחות זמנים של אוטובוסים ואינה מתערערת בעקבות מבטים בלתי-אוהדים, מחוללת בעליצות על פי מִקצבה הפנימי ומספקת הפרכה מהדהדת לקישור הרווח בין פיגור שכלי לבין רפיון ועצלות. אחותי (האחות שלי! אני מתגאה בלבי) מפלסת את דרכה בעולם בביטחון של אוצרת במוזיאון הסוקרת בסיפוק את אולמות התצוגה. היא אינה מתאבלת על שוֹנוּתָהּ היא חוגגת אותה.

אחר הצהריים, כאשר אני יורדת אל שפת המדרכה ומנופפת לה לשלום מבעד לחלון האוטובוס, ניעור בי באחת זיכרון עז, שהוטבע בתודעתי בבוקר: היא השיטה את גופה הקטן והנמרץ על פני הרחוב לעבר סניף מקדונלדס, ואני השתרכתי מאחור. השחר טרם עלה, והבתים טבלו באור הירח. היא פטפטה בעליזות על נתיב הנדודים הנפתל המזומן לנו, וניכר בה שידעה היטב כי אפשר שהיא האדם היחיד בתבל כולה המקדיש את ימיו לפעמוני עצירה ולאדי מפלטים. היא השליכה את ראשה לאחור בתנועה טבעית ומשוחררת והריעה בקול, "אני שונה! אני שונה!" כאילו גייסה את כל כוחה כדי להבקיע בקריאה מתריסה את גבולות השמיים.

במהלך חיי הובילו אותי מכוניות ורכבות ומטוסים אל יעדיי. ואמנם, נדמה היה לי שהצבתי לעצמי יעדים; שעטתי במלוא הקיטור על מנת להיעשות למישהי בעולם הזה. מישהי שניתן יהיה לומר עליה, כי היא הולכת בגדולות. לא ידעתי אל-נכון מה פירוש הדבר. ידעתי רק כי אני מבקשת בכל מאודי להימלט מן המגבלות המוּשָתוֹת על ההולכים בקטנות: אלה הנכונים להסתפק בחברים ומשפחה ועבודה בטוחה ומהוגנת ששכרה הסביר בצדה. רבים ממכריי אימצו אל חיקם בסיפוק את החבילה הזאת, אבל אני רציתי יותר.

ואז, בחורף שנתי השלושים ותשע, עליתי לאוטובוס עם אחותי וגיליתי כי לאמתו של דבר אני מבקשת לעצמי סיפוק רחב ועמוק יותר מזה המזומן להולכים בגדולות.

באותה עת דימיתי כי חיי נתונים לשליטתי המלאה. פרסמתי כמה וכמה ספרים, שימשתי כמרצה בקולג' ובנוסף לכך לימדתי סטודנטים באופן פרטי, פרסמתי רשימות מזדמנות ב-Philadelphia Inquirer, והנחיתי אירועים בחנות ספרים. שמחתי בכל מעשיי - מעטים מקרב מכריי יכלו להעיד זאת על עצמם.

אף שלא הודיתי בכך בפני עצמי, עבדתי כל העת. במשך שבעה ימים בשבוע, עבדתי החל בשעה שבע בבוקר, עת נחלצתי מבין המצעים, וכלה בשעה אחת בלילה, עת קרסתי אליהם באפיסת-כוחות: התרוצצתי כארנב מוכה-תזזית בין המשימות שערמתי על עצמי - לכתוב מאמר; לבדוק עבודות של סטודנטים; לערוך ריאיון לצורך כתבה בעיתון; לתאם עם סופר מועד לאירוע בחנות הספרים; ללמד סטודנטים בשיעורים פרטיים; לערוך ראשי-פרקים לקראת כתיבת הרומאן הבא; לאכול; לצנוח למיטה.

ובכל זאת - כך נהגתי לומר לעצמי - חיי אינם ניתנים להשוואה לחייהם של הפועלים המכלים את ימיהם בתאגידים של אמריקה. ככלות הכול, אני מעצבת בעצמי את סדר-היום שלי. אני לובשת גרביונים נוחים וסוודרים ביתיים כאשר אני יושבת לשולחן וכותבת, ושומרת את החצאיות הגזורות-למשעי ואת החליפות המחויטות ואת האודם לשיעורים בקולג' או לאירועים בחנות הספרים. אני פורקת מתחים מצטברים באמצעות טיולים נמרצים, המסייעים בידי לשמור על גִזרה צנומה ומחוטבת. אך ניסיונותיי להונות את עצמי לא עלו יפה. בתוך תוכי ידעתי כי איני נבדלת ממרבית עמיתיי: כמותם אף אני עסוקה מעבר למידה, ביקורתית מעבר למידה, מתנשמת ומתנשפת במאמץ שאינו חדל ואינו נח לרגע.

סתמתי כל סדק וחרך במהלך השבוע שניתן היה להגניב דרכם פגישה חטופה עם חברים. כתוצאה מכך איבדתי רבים מידידיי. שוב לא נותרו לי שעות פנאי לאכלסן בפעילויות מהנות: לא צפיתי בסרטים או במחזות, ואף שהוספתי לרכוש ספרים ולהביא הביתה טקסטים מעוררי-עניין שנקרו בדרכי בקולג', כמעט שלא קראתי מעבר למה שהיה עלי לקרוא לצורכי עבודתי. האבק כיסה את הספרים כמו שלג. בתוך כל זה נפער החלל הגדול מכולם - המחסור באהבה. חלפו ארבע שנים מאז שאני ובן זוגי לחיים נפרדנו זה מעל זה בלב כבד ובדמעות רבות. במהלך השנים הללו נפגשתי עם כמה גברים לארוחות ערב מאולצות שלא הותירו חותם של ממש בחיי. במהלך הערבים שביליתי בגפי בדירתי שבפרברי פילדלפיה, לנוכח שיירי ארוחת הערב שסעדתי על שולחן הכתיבה, נהגתי לעיין מדי פעם בעמוד המודעות האישיות בעיתון. אבל אחר כך הצצתי ביומן, נוכחתי כי לא נותרה בו משבצת פנויה לפגישה נוספת, ושבתי לעבודתי.

לא הייתי כזאת מאז-ומעולם. לפני עידן הרווקות שלי, ערביי היו גדושים במסיבות ובפתיחות חגיגיות ובקבוצות קריאה ובשיחות טלפון בנות-שעתיים עם חברות. וכל זאת מבלי להזכיר את הלילות הארוכים שביליתי על הספה בשיחות נינוחות עם סם, בן זוגי.

שיחותינו נסבו על ספרים ועל פוליטיקה ועל קסמם המפתה של החיים ההולכים בגדולות. חילופי הדברים הרוגעים הללו הופרעו רק באותן הזדמנויות שבהן קם סם ממקומו וחיטט באוסף התקליטים העצום שלו והניח את המחט על תקליט של מיילס דיוויס או אולי של זמר-העם האנגלי ניק דרייק. אינני יודעת מתי החלו הדברים להשתבש; אני יודעת רק שסם ביקש את ידי, ואני לא יכולתי להפיק מתוכי את הנכונות להיעתר לו, להתחייב בפניו. לבסוף, בעודי מסתחררת במערבולת של חרטה ויגון, הגעתי לידי הכרה כי עלי להניח לו להמשיך בחייו, ועזבתי. לקחתי עמי רק את המעט שנזקקתי לו - מחשב, שולחן כתיבה, כמה בגדים - ונדדתי בין חדרי-מלון זולים. כל אותה עת ניסיתי להטיל מידה של סדר ופשר בחיי, ולפלס נתיבים אל לבי, שקפא כאבן. במשך שנים נסמכתי על משכורתו של סם, שעבד כאדריכל, ועל השכר שהכניסו לי מאמריי. כעת, כמו בצירוף-מקרים שטני, התאיידו שני מקורות-ההכנסה הללו בעת-ובעונה-אחת. בחודשים הראשונים לאחר הפרידה הייתי כה בודדה, מרוששת ושבורה, עד ששרירי בטני היו נתפסים במהלך הלילה מחמת המתיחות, ואני הייתי מתעוררת על המזרן, נאחזת בכרית וממתינה לבוקר. בכל פעם שצדתי את בבואתי על צג המחשב לא ראיתי אלא כישלון, ופניי היו נעוות בחלחלה.

לבסוף התקבלתי לעבודה בחנות ספרים, והמזל הטוב הורה לי את הדרך אל ה-Philadelphia Inquirer. להשתאותי הרבה, המספרים שמדדו את גובה היתרה שלי האמירו בהתמדה; גיליתי כי כל רשימה בעיתון ואירוע קוצר-תשואות בחנות הספרים מקרבים אותי למסלול חייהם של מי שהולכים בגדולות. קיבלתי משרת הוראה בקולג'. שכרתי דירה והזדרזתי לרכוש לעצמי מיטה רכה ומשובחת; לעומת זאת, לא אצה לי הדרך לרכוש טלוויזיה או מערכת סטריאו - חסרונם של מכשירים אלה לא הציק לי במיוחד. ועבדתי. עבדתי עד לידי תשישות, תשישות שבזכותה שבתי ונרדמתי בנקל כל אימת שהתעוררתי במהלך הלילה. עבדתי עד שבדידותי נשתכחה ממני כליל, עד ששוב לא יכולתי לְשָווֹת בעיני רוחי אורח-חיים אחר.

לא ראיתי את בת' מזה שנתיים. שמרנו על קשר באמצעות מכתבים; אחת לשבוע שלחתי לה גלויה, והיא השיבה לי בצרור של חמישה-עשר מכתבים. מכתביה הסתכמו בשניים או שלושה משפטים עתירי אותיות מוגדלות שהשתרעו על הדף כולו, מנומרים נקודות לרוב,

צרורים במעטפות אשר יֶצֶר הקישוט הראוותני שלה כיסה אותן במדבקות והטביע עליהן את כתובתי באותיות שכמו גלשו אל מחוץ לתחומו של הדף. שמחתי לגלות את שכיות-החמדה הללו בתיבת הדואר שלי - מושבות שלמות של מכתבים, שֶקמו בין-יום. המכתבים ריכלו בטוּשים צבעוניים על אחינו הצעיר (אני שמחה. שמקס לקח מכונית חדשה אדומה. כשהוא בא עם הילדים. טוב) ועל אחותנו הגדולה (לָאוּרה שלחה לי. מתנה יפה יפה), השכילו אותי בדירוג הפזמונים במצעד (את אוהבת. את השיר שהולך ככה. אני רוצֶה שתחזרי אלי. אני אוהבת), ועדכנה אותי בהישגיו האתלטיים של ג'ס (ג'ס עשה ריצה גדולה מאד. ווָאוּ). והעיקר: כל המכתבים נחתמו בהכרזה אמיצה, התרסה שלוחה כלפי כל מי שהרהיב לראות באחותי גולם בלתי-מתוחכם: "בֶּת' הקוּלִית."

אבל שיחות הטלפון המזדמנות שלנו היו מגושמות ועגמומיות. היא מעולם לא נידבה מידע על עצמה, ולא טרחה להגיב על בדלי-הסיפורים שהנחתי אני לפתחה. שילוב זה של סגירוּת וחוסר-עניין עורר בי עצבנות, ממש כשם שהרגיז את שאר בני המשפחה. כמותם, גם אני לא ידעתי מה לומר ומה לשאול. לאחר ברכות השלום, שיחתנו התפוררה במהירות. לבסוף נסוגותי אל הדפוס המוכר לי היטב - אני-האחות-הגדולה-ואת-האחות-הקטנה - ושאלתי אותה ברוך הוֹרִי, "שמעת שנותנים במתנה ספלים עם צבי-הנינג'ה במסעדה ההיא?" או "איך היתה השיחה עם אמא?" הבירורים האלה הניחו לנו לדשדש בשיחתנו במשך כמה דקות נוספות: בת' משליכה לעברי פירורים חד-הברתיים, ואני אומרת בלבי, זה משעמם, אבל זה קצר. בסיומן של השיחות הללו היו כתפיי נוקשות כאילו זה עתה צעדתי לתוך שדה-קרב.

לעתים התקשרה אליי בשיחת גוביינה. "יוֹמוּלֶדֶת לי. באה לבקר?" או "יש נעים בחוץ. תבואי." אבל היא התגוררה במרחק שעות נסיעה ארוכות, בעיר שלא התמצאתי בה; היא עקרה לאזור ההוא עם אבינו שנים לאחר שעזבתי את בית הוריי. האם ניטל עלי לתעות ברחובות זרים רק כדי לעמול על הפקתה של תקשורת מאומצת? "מצטערת," נהגתי להשיב. "אני לא יכולה."

ומלבד זאת היה העניין ההוא עם האוטובוסים... כמו שאר בני משפחתי, התקשיתי אף אני להשלים עם המנהג הזה. לפרקים הלמה בי מוזרותו הגמורה; בימים אחרים נחמץ לבי למחשבה כי אחותי קונה לה שליטה בנתיבי התחבורה הציבורית במקום לדבוק בעבודה יצרנית כלשהי. לא התקשיתי לאמץ אל חיקי מוזרויות שקראתי עליהן ברומאנים ולנצור בהוקרה סיפורים אקסצנטריים מן העיתונות; אך מסירותה המשונה של אחותי לאוטובוסים עוררה בי מורת-רוח, ולא ביקשתי לי חלק בחיים אלה. לא הרחבתי את הדיבור על בת' באוזניהם של חברים ועמיתים. כאשר התברר להם כי אחת מאחיותיי סובלת מפיגור שכל, נהגו בני שיחי להגביל את התעניינותם לשאלות האם היא לוקה בתסמונת דאון (לא) ומהו "הגיל המנטאלי" שלה. גיל מנטאלי. כאילו ניתן לצרור את משאלותיו ואת תשוקותיו של אדם - ועמם את אופקיו התרבותיים, בגרותו הרגשית, העדפותיו בענייני לבוש, טעמו המוסיקלי, הרגליו ההיגייניים, כשריו המילוליים, מנהגיו החברתיים, נהיותיו הרומנטיות ושכלו הבריא - בקופסה יחידה שעליה מוטבע, כמו עיטור קצפת על עוגת יום-הולדת של ילד, המספר 7, או 13, או 3. כאשר נמנעתי מלנקוב ב"גיל המנטאלי" של בת', נהגו בני שיחי לשאול עם מי היא מתגוררת. הם הציגו שאלה זו גם במקרים שבהם כבר ציינתי באוזניהם כי בת' מתגוררת בגפה. ברגעים אלה התברר לי כי מושגיהם ביחס לפיגור שכלי מעולם לא חרגו מן הסטריאוטיפ הרווח בדבר הילד המחייך בעל פני המלאך. דפוס השיחה הזה ליווה את חיי על פני שנים רבות, שבמהלכן שככה מורת-רוחי והתגלגלה בהשלמה: הבנתי כי נגזר עלי להתנודד לעד בין שני עולמות - הפיגור השכלי מכאן והתפקוד הקוגניטיבי ה"נורמלי" מכאן - כשאני מוליכה מידע מעולם אחד למשנהו מבלי שאחוש בת-בית באף אחד מהם. נדמה היה שחבריי חשים הקלה בעקבות הגילוי, כי בני-אדם הלוקים בפיגור שכלי הם דמויות אנושיות שלמות ומלאות. אני מצדי חשתי הקלה לנוכח האפשרות להימנע משרטוט קווים לדמותה האנושית של בת'.

במכתבים או בשיחות הטלפון עם בת' ביקשתי לעקוף את התמסרותה המעמיקה והולכת לאוטובוסים על-ידי התמקדות בעניינים מעשיים. את יודעת משהו על המתרחש במסעדה ההיא שעבדת בה פעם? את רוצה שנרשום אותך לספרייה העירונית? היא ביטאה את מרירותה בתשובות קצרות וחמוצות ("לא'יְדַעַת") או בדממה עמוקה כשינה.

במשך שנים, הנחתי לבת' להפוך לי לזרה. לעתים, בעודי רכונה על שולחני בשעת לילה מאוחרת, היו עיניי נודדות אל החלון וצדות את חרמש הירח המשייט על פני הצמרות. או-אז הייתי נזכרת בקסם שהילך הירח על בת' בילדותנו. בניסיוני להתנָעֵר מן הזיכרון, הייתי מסיטה את מבטי מן החלון. אך אור הירח היה מסתנן פנימה ונוֹגֵהַ על ניירותיי. מכתביה הססגוניים של בת' רשפו לעומתי מן המדף, והאשמה על היותי "אחות רעה" שבה ונעורה בקרקעית נִשְמתי.

ואז, בבוקר חורפי אחד, כאשר בת' היתה בת שלושים ושמונה ואני הייתי בת שלושים ותשע, תרתי אחר נושא לכתבה בעיתון ולא העליתי דבר; מסלול התלאות היומי שלי סחט את משאביי עד תום. ציינתי באוזני העורך כי אני מבקשת לבקר את בת' לרגל החג, אך כתמיד אני אובדת-עצות באשר לסוגיית האוטובוסים. "לאיזו סוגיה?" הוא תמה, ואני - נבוכה עד לשד עצמותיי - הסברתי. "זה נשמע מעניין," אמר. "סעי איתה באוטובוסים במשך יום אחד, ואחר כך תכתבי על זה לעיתון."

נסעתי איתה. במשך כל אותו יום לבי יצא אל נהגי האוטובוסים שנהגו בבת' ברוך ובעדנה, נעצב והזדעזע לנוכח ריבוי הנוסעים שלא ראו בה אלא מטרד, ונמלא יראת-כבוד לנוכח יכולתה של מי שהוגלתה לסיבִּיר חברתית לשרוד, ועוד למעלה מזאת, לפרוח. בת' שנחקקה בזיכרוני לפני שנים התנהלה בצעדים כבדים וגמלוניים; בת' שראיתי לנגד עיניי כעת התהלכה בצעד קל וחינני. גינוניה היו טבעיים ושופעי ביטחון. התנגדותי לנסיעותיה באוטובוסים הוסיפה לקנן בירכתי תודעתי, אך חשתי כיצד היא מחווירה ומקלישה ללא תקנה.

חלקתי את החוויה הזו עם קוראיו של העיתון. מיד עם פרסומה של הכתבה קמה מהומה. קיבלתי גלויות ומסרים בדואר האלקטרוני מזרים גמורים; מכרים ניגשו אלי בחנות הספרים ולחצו את ידי. בת' עלצה: היא והנהגים האהובים עליה ניצבו במוקד תשומת-הלב. הכתבה מצאה את דרכה לעיתונים בכל רחבי הארץ, ועוררה נחשול של התלהבות. עדכנתי את בת' במתרחש באמצעות שיחות טלפון תכופות ומתארכות. מכתביה הציפו את תיבת הדואר שלי גדודים-גדודים. ייחודם עלה בעיניי. סוף סוף ידעתי מה לשאול אותה, והיא ששה להשיב.

ובכל זאת, הייתי עסוקה מכדי להתענג על הצלחתה של הכתבה. למען האמת, הייתי עסוקה מכדי להרגיש: יום אחד, בעודי משליכה בגדים למזוודה במהלך עשר הדקות שהקצבתי לאריזה לקראת נסיעת עסקים, מבטי שִייט החוצה. היה זה אחר-צהריים חורפי נעים, ובני משפחה שכנה שיחקו בחצר. האב - לא איש המתהלך בגדולות, אלא אדם נטול-יומרות החי בצנעה את חייו השקטים והמלאים - עמד בסמוך לנדנדה, וארבעת ילדיו נערכו בתור מול המתקן. ניסיתי לחייך בעודי רוכסת את תיק הנסיעות, אך גיליתי באימה כי שרירי פניי שוב אינם נענים לי. באותו לילה שכבתי קפואה על המיטה בחדרי שבמלון. לפתע לא הייתי מסוגלת עוד לנצור את בדידותי בכלובָהּ. ומה אם העול היומיומי המפרך לא יניב אלא עוד עול יומיומי מפרך? ומה אם סתמתי את הגולל לעד על כל פתח להתרקמותו של קשר אנושי - מה אם לעולם איני עתידה עוד לבלות ערב נינוח במחיצתה של חברה, לצחוק, לשכוח את קיומו של השעון? מה אם לעולם לא אבלה עוד יום - יום שלם - במחיצתו של גבר אהוב? מה אם מכאן ואילך לא נכונה לי אלא עבודה ועבודה ועבודה?

ימים אחדים לאחר מכן עברתי בחיפזון טיפוסי על דברי הדואר שחיכו לי בתיבה ונתקלתי במעטפה מאת אחד המוסדות המופקדים על הטיפול בבת'. פתחתי את המעטפה ומצאתי הזמנה לאירוע שזכה לשם "סקירה שנתית של תכנית הטיפול."

שבתי וקראתי במכתב. אט-אט עמדתי על משמעותו: בת' ביקשה לשלב אותי בתכנית הטיפול. במהלך אחת-עשרה השנים שחלפו מאז עזבה בת' את הבית התקיימו המפגשים השנתיים הללו - שאבתי מושג קלוש על קיומם מן הדו"חות שנשלחו לכל אחד מבני המשפחה, ואשר הוקדשו בעיקר לענייני התשלומים וביטוח הבריאות - בנוכחותם של המדריכים והמטפלים. הם מעולם לא כללו בני משפחה. כעת ידעתי, כי משמעותה של נסיעתי באוטובוס התעלתה בעיני בת' הרבה מעבר לפרסומה של כתבה בעיתון.

פתחתי את היומן. התאריך שיוּעד למפגש לא היה אידיאלי בעבורי; אבל אם אבטל פגישה אחת ואקבע מועד חדש לאחרת, אסתדר. חייגתי את מספרו של המוסד שמטעמו נשלח המכתב: "כן."

באחר צהריים קפוא של חודש ינואר - מובלעות של שלג שירד בשבוע שעבר מנמרות עדיין את הרחובות - מזניקה אותי מעלית מחוּפַּת-מראות אל קומתו השמינית של גורד-השחקים המשמש את המוסד. לנוכח מספרי הקומות המרצדים - 4, 5 - אני תוהה לְמה עלי לצפות. המעלית מהודרת, קורנת מקצועיות - שלוחה של העולם המוכר לי. הלחץ הלופת בגרוני - תערובת של חשש והתרגשות - מוֹרֶה לי כי ברגע שאגיח מבעד לדלתותיה הנפתחות של המעלית אֶמָּצֵא בארץ שחוּקיה ותושביה אינם מוכרים לי - 6, 7 - ובוודאי אחוש גמלונית ומוכת-הלם כפי שחשה אליסה בהגיחה ממאורתו של השפן.

דלתות המעלית נפתחות. בת' ניצבת מולי במסדרון של שיש.

בקומתה הנמוכה, העטויה מעיל ארגמני, מהודר ובלתי-רכוס, מכנסיים כעין החרצית, וחולצה קצרה כתומה, גדולה מכפי מידותיה, ייחודה של בת' מזדקר לעין על רקע הסביבה המשרדית האחידה. אף שבת' נושאת את התווים האופייניים לשאר בני משפחתנו - עיניים חומות, חוטם מעוקל, תלתלים ברונטיים, לחיי סנאי - אתה מבחין מיד בשוֹנוּתָהּ, ולוּ משום סגנון הלבוש המיוחד לה וגינוניה הקולניים והנמרצים. "היי," היא אומרת.

אני מניחה את תיקי כדי לחבק אותה. אני רוכנת אליה וחשה כאילו אני מתנשאת מעליה כמגדל. חליפתי השחורה המחויטת, החצאית האדומה-כיין וז'קט הקטיפה השחור נדמים לי חיוורים ומגומגמים לעומת פקעת הצבעים הרוחשת על גופה של בת'. במובן מסוים, אני חשה כאילו איני לבושה די הצורך. אנחנו כורכות את זרועותינו זו סביב צווארה של זו; אני יודעת שיהיה זה רגע קצר. בת' הודתה באוזניי כי היא מעדיפה שלא ייגעו בה. היא מחבקת אותי בכל זאת, משום שאני רוצה בכך.

חיבוקה של בת', חטוף ככל שיהיה, מחלץ מקרבי זיכרון ישן: בת' בת שלוש, אני בת ארבע. שתינו מתבוננות בהשתאות ברשת קורי עכביש הפרושה מתחת לבית, בצל עלי החסה. אני מדגדגת את רגליה של בת' בין הצללים המוּשְקים בניחוח הדשא. בסופו של דבר קמתי מבין הצללים ופסעתי אל חיי, כשאני מסתייעת בכל תחבולה אפשרית כדי להתבלט, בשעה שבת' הזינה בהתמדה את כל התכונות אשר צירופן הוליד את השֵדָה המחובקת כעת בזרועותיי. כיצד זה התפתחנו כך, כל אחת בדרכה-שלה, אני תוהה בעודה נחלצת מאחיזתי. נולדנו לאותה משפחה, נצרנו בלבנו את חמדתם הפשוטה של אותם רגעים, ועד לאחר-צהריים מוכה-ברד אחד של חודש פברואר, חלקנו אותם יגונות ושמחות. ובכל זאת היינו לבני-אדם שונים כל כך. האם בת' היתה למי שהיא רק משום הפיגור השכלי שלקתה בו, או שמא ניסיון חייה לאחר אותו אחר-צהריים של חודש פברואר, ואפילו לפניו, הוא שהכתיב את מגמת ההתפתחות של אישיותה? זיכרונות מהבהבים ומתערבלים במוחי בשעה שאני מנסה להתחקות אחר העקבות העתידים להוביל אותי אל מקורות דמותה החד-פעמית של אחותי.

"זה פה, זה פה," היא אומרת בעודה שועטת לאורכו של מסדרון שדלתות משרדים קבועות בשני עבריו, כפות רגליה משולחות לצדדים כתמיד. "לבשתי היום מכנסיים ארוכים כי יש עשרים מעלות, אבל אחרי זה אמרו שיש עשרים ושתיים אז אני ילבש קצרים."

מכנסיים קצרים. תמיד במכנסיים קצרים. זהו הסמל המסחרי של בת', לצד סנדלים סגולים וקבקבים בעין האוכמנייה - לפחות בימים שאינם קפואים. בעיניי מבטא מנהגה זה מידה כלשהי של רהב. בת' אינה סבורה שרגליה חטובות במיוחד; למען האמת, אין בדירתה ולוּ מראה גדולה אחת. אף שהיא נוהגת למשוך תשומת-לב אל כפות רגליה המסונדלות על-ידי משיחתה של כל ציפורן בגוון זרחני אחר, אינני חושבת שבת' משחרת לאור הזרקורים. נדמה לי שבת' מתעקשת להפגין את יכולתה לעמוד במשבי הקור בשעה שכולנו מצטנפים במעילינו.

היא טופפת ברגליה הקלות לעבר אולם הישיבות. שלוש נשים מסוּבּוֹת לשולחן מלבני: וֶרה אדומת-השיער, אֶמְבֶּר הבלונדינית ואוליביה הברונטית. החדר אינו גדול. ורה ואמבר לובשות סוודרים ומכנסיים בלתי-מחייבים. הן יושבות בעברו האחד של השולחן, בשעה שאוליביה, העטויה בחליפה כחולה מוקפדת-לעילא, ישובה בעברו האחר.

"את מוזמנת לשבת," פונה אליי אוליביה לאחר שאני לוחצת את ידיהן. אני מבינה כי אף על פי שבת' הרבתה להזכיר את שמותיהן של הנשים הללו במכתביה, אינני יודעת דבר על תפקידה של כל אחת מהן במערך הטיפולי או על המוסד שהן מייצגות. אני מתיישבת בכיסא מרופד. בת' מתיישבת מולי.

"נפתח בעניינים הכספיים," אומרת אוליביה. היא אישה יפה ותמירה בראשית שנות הארבעים לחייה, בעלת עור כעין הבהט ושיער שחור-עורבני שתלתליו משתלשלים על עורפה וממסגרים זוג עיניים מדהימות. כאשר היא מעיינת בניירות המונחים לפניה, אני מבחינה בגון הטורקיז של העיניים הללו. שיערה מהודק במכבנות המשובצות אבנים בצבע אישוניה.

"טוב, ניגש לעניינים הכספיים," אומרת ורה, ומרימה מן השולחן את אחד הניירות. היא מבוגרת במידה כלשהי משתי הנשים האחרות. היא אישה קטנה ונינוחה, המקרינה רושם של סבתא חדת-עין. היא מדברת לאט, ומילותיה מסגירות מבטא ספרדי קל. "בת' מקבלת ה"ה בסך של 527.40$," היא מקריאה מן

הנייר.

"מה זה בדיוק ה"ה?" אני שואלת.

"זה צ'ק לי כל חודש," אומרת בת'.

"השלמת הכנסה," מסבירה אמבר. היא אשה נאה ומטורזנת. שיערה הזהוב משוך לאחור, והיא מוסיפה ללעוס מסטיק בעודה מדברת. נראה כי היא צעירה מן הנשים האחרות בעשור לפחות.

אוליביה מנהלת את המפגש בנעימה ידידותית ונינוחה. היא מוסיפה פרטים על הסברה של אמבר: "במסגרת התכנית להשלמת הכנסה מחולקות קצבאות חודשיות לאזרחים בני ששים וחמש ומעלה, וכמו כן לעיוורים, לנכים ולמוגבלים, שאינם מסוגלים לעבוד. כל זאת בתנאי שהם אינם בעלי רכוש רב ואינם נהנים מהכנסה גבוהה ממקור אחר."

ורה ממשיכה ומפרטת את התפלגות הקצבה בין צרכיה השונים של בת' - שכר-הדירה, המצרכים, חשבונות החשמל והטלפון, התשלום החודשי לחברת הכבלים, "דמי כיס" וכרטיסי נסיעה באוטובוס - "הסעיף החשוב ביותר."

"זה בטוח הכי חשוב," אומרת בת'. "אתם יודעים שזה."

לפתע אני נזכרת כי ורה מבקרת את בת' בדירתה כמה פעמים בשבוע; כאשר הנהגים מזכירים את "המדריכה של בת'," הם בוודאי מתכוונים אליה. אמבר עובדת לצדה, ככל הנראה. סוף סוף משתבצים חלקי התצריף במקומם. אני מהנהנת, מחשבותיי חגות סביב ההבנה הטרייה וכמעט שאינן משגיחות בקולה של אוליביה: "נעבור לפרק הבריאות."

אמבר שולפת מערמת הניירות דו"ח שחובר על-ידי מרי. אני מגלה כי מרי היא האחראית על מצבה הבריאותי של בת'. "את שוקלת 82 קילו," היא אומרת, ובת' מושכת בכתפיה. "רמת הכולסטרול בדם שלך עדיין גבוהה מן הרצוי."

ורה אומרת, "זה בגלל החטיפים והשוקולד, והמנהג שלך לאכול באוטובוסים במקום לחזור הביתה ולהכין ארוחה מסודרת."

"אני אוכלת מה שאני אוהבת," אומרת בת'. "אני אוכלת גם נקניקיות וספגטי וכדורי בשר ובייגלה עם הרבה גבינה בפנים ומקרוני עם גבינה בפנים גם כן."

ורה אומרת, "המאכלים האלה לא יתרמו להורדת רמת הכולסטרול שלך. את עלולה לפתח בעיות לב."

"זה לא יקרה ככה."

אמבר ממשיכה בנחישות: "עברו שנים מאז ביקרת אצל רופא השיניים בפעם האחרונה."

"אני מצחצחת שיניים טוב."

"אני מתכוונת לניקוי יסודי אצל השיננית, מתוקה," אומרת אוליביה.

"הם יכולים להסתכל בתוך הפה שלי אבל אני לא מרשה להם להכניס אצבעות. זה אני לא נותנת להם לעשות." מסתבר לי כי באותם מקרים שבהם הרהיבו הרופאים עוז לתחוב את אצבעותיהם לפיה של בת', הרפלקסים שלה השיבו מנה אחת אפיים והאצבעות הפולשניות נהדפו בעוצמה.

הפרק הבא בדיון מוקדש לבחירת רופא חדש עבור בת'; עליו להיות בעל ניסיון בטיפול בחולים בעלי צרכים מיוחדים. מחשבותיי נודדות. מבטי נופל על בת'. נדמה שגם דעתה מוסחת. אנחנו מחליפות קריצות חשאיות, כאילו שַבנו להיות ילדות קטנות הטוֹווֹת מזימה סודית והרת-גורל מתחת לאפם של הגדולים המסבים לשולחן ארוחת הערב. נקל להתפתות ולרקום עם בת' אחווֹת-סתרים מטופשות שכאלה.

"ההורמונים שלך מאוזנים, פחות או יותר," ממשיכה אמבר. "אבל העיניים שלך מדאיגות אותי. היא סובלת מבעיה נדירה. הקרניות שלה נשרטות ומתכסות קרום. הראייה שלה מידרדרת בהדרגה."

"זאת הסיבה לכך שהעיניים שלך נראות מצועפות בשנים האחרונות?" אני שואלת.

"אני לא יודעת."

"את מרגישה שזה משפיע על הראייה שלך?" אני שואלת.

"אני לא יודעת."

"כן, זה משפיע," קובעת ורה. "אני באה לשים לה טיפות עיניים כמה פעמים בשבוע. יש לה תור לרופא עיניים בעוד כמה חודשים."

אני מציצה בבת' בדאגה. היא שבה ומושכת בכתפיה.

אחר כך הן מציינות בהקלה כי בת' אינה צורכת אלכוהול או משתמשת בסמים. כמו כן היא אינה מעשנת או סובלת מלחץ דם גבוה. מבטי שט על פני הניירות הנערמים על השולחן. אוליביה רושמת משהו בטופס שאני מבחינה בכותרת המתנוססת עליו: "דיאגנוזה: פיגור שכלי קל." טופס אחר מגלה לי כי אוליביה היא "המטפלת הראשית" של בת', ורה היא "מנהלת המערך הטיפולי" ואמבר היא "ראש הצוות המטפל." אני תוהה על משמעותם של הצירופים הסתומים הללו. מעולם לא עלתה בדעתי "דיאגנוזה" כלשהי לבד מן המושג הכולל "פיגור שכלי". שהדי במרומים שאין לי ולו מושג קלוש באשר לפשרם של המונחים המקצועיים הללו. הכול מצטייר בעיני כסבוך במיוחד, אך אני בושה בבורותי מכדי לבקש הבהרות כלשהן.

"בטיחות בדרכים," מכריזה אוליביה על נושא חדש.

"לפעמים את הולכת באמצע הכביש," אומרת ורה.

"זה כשיש שלג."

"את יכולה ללכת על המדרכה?"

"אני ינסה."

"לנסות זה לא מספיק," אומרת ורה.

"את עלולה להיפגע," אומרת אוליביה.

אני מתבוננת כה וכה ומבחינה בפרטים שמשקפי הילדה-הקטנה שחבשתי מנעו ממני להבחין בהם עד כה: קמטי הדאגה החורשים את מצחיהן של הנשים, הדריכות המתוחה בתנוחותיהן. בת' עומדת אף היא על השינוי באווירה, אך במקום להיעתר לתביעות מטפליה, היא אומרת, "אני יודעת את המספר של המשטרה. אני יודעת מה לעשות אם יש אש. אני לא יוצאת כשיש חושך - רק בבוקר מוקדם לאוטובוס הראשון. ואם מישהו יעשה לי צרות, ג'ס ישמור עלי."

"אנחנו רק רוצות לוודא שאת שומרת על עצמך," אומרת אוליביה.

בת' משיבה בהתרסה שקטה, "אני שומרת על עצמי."

"בסדר," אומרת אוליביה. היא מציינת משהו באחד הטפסים. אנחה בוקעת מחזה של אחת הנשים האחרות. "עכשיו ספרי לנו על מערכות-היחסים החשובות בחייך, בת'."

בת' משגרת לכל אחד מן הנוכחים חיוך שמאותת, 'כאילו-אתם-לא-יודעים-בעצמכם.' "ג'ס. הנהגים: ג'ק, ביילי, ריק, טימי. ואחי הקטן, מקס, מביא לפעמים את הילדים שלו לבקר אותי, הם גרים כמה שעות באוטו ממני, ואני מדברת עם אמא שלי בטלפון לפעמים, היא גרה בצפון קרוליינה. אבא גר בעיר שלי, ורייצ'ל גרה ליד פילדלפיה, והאחות הכי גדולה שלנו, לַאוּרה, גרה בקולוראדו. אני כותבת להם מכתבים - לפעמים."

היא נשענת לאחור בכיסאה, והפעם היא מגניבה לעברי מבט שונה, מפוכח; מבט שאומר, הרי כולנו יודעים למה זה ככה. אני מעבירה את מבטי בין אוליביה, ורה ואמבר ועיניהן מגלות לי כי גם הן מבינות את מצב הדברים לאשורו: בני משפחתי ממעטים לבקר את בת' מחמת המתחים והסכסוכים הנכרכים בדמותה. אני מנסה להיזכר בעניינים שאנו נדרשים אליהם בשעה שהשיחה נסבה על בת'. מקצת בני המשפחה מודים כי נפשם קצה בניסיון לדובב אישה שכישוריה התקשורתיים כה בלתי-מפותחים, עד שכמוה כאילמת. אחרים יזמו מערכה במגמה לאלץ את בת' להשיל ממשקלה קילוגרמים עודפים ולדבוק באורח-חיים בריא יותר, ולבסוף הרימו ידיים ויצאו בלא כלום. ומעל כל זה מתנשאת סוגיית האוטובוסים. אמי נפגשה עם צוותי המטפלים אינספור פעמים במהלך השנים, והתחננה בפניהם לדרבן את בת' לצאת לעבוד, ולו בהתנדבות - ובלבד שיהיה בכך כדי לשלבה באורח עמוק ומלא יותר בחברה הסובבת אותה. המטפלים השיבו לאמי כי הם משתדלים לשעות לרצונה של בת'; ולפי כל הסימנים, אין זה רצונה. כך התפתח במשפחתי יחס חשדני כלפי המטפלים - "הם," כפי שנוהגים בני משפחתי לכנותם בחוסר-אמון, אם לא בטינה של ממש. אנחנו מפקפקים ביעילותם של ה"קווים המנחים" שלהם, מבלי שקווים אלה ידועים לנו כל עיקר. מעולם לא שאלנו אודותם, והמטפלים מצדם לא טרחו לספק הבהרות.

אך ברגע זה ממש "הם" ישובים לנגד עיניי, והם אינם בגדר "הם" עוד. אני מונה אחת, שתיים, שלוש נשים שונות; אני נוכחת לדעת שהן אכן שועות לרצונה של בת'. אני יודעת כיצד נוטה בת' להגיב כאשר אין מניחים לה ללכת בדרכה-שלה. אם אתה מציע לה דבר-מה שהיא אינה חפצה בו, ולו גם בשיא העדנה והרוך, מזומנת לך תשובה אחת ויחידה: "תפסיק להגיד לי מה לעשות."

"מהם החלומות שלך, מתוקה? איזה מין עתיד את מדמיינת לך?" שואלת אוליביה.

"ללכת לדיסנילנד עם ג'ס. לגור עם האחיין והאחיינית שלי ליום אחד."

"ומה בדבר השנה הקרובה? את רוצה ללמוד משהו?"

"לא."

"אולי את רוצה להצטרף לאִרְג-"

"לא."

"אולי את רוצה -"

"לא."

"- למצוא עבודה?"

"לא."

אנחנו קמות ממקומותינו. אני לוחצת את ידה של אוליביה, והיא מנצלת את ההזדמנות כדי לציין באוזניי כי בתוך כמה שבועות אקבל בדואר דו"ח בכתב אודות המפגש שקיימנו זה עתה. כעת, משעמדתי על טעמו של מפגש זה, איני מתקשה לנחש את המסקנה העתידה לחתום את הדו"ח: "בת' אינו מעוניינת לחולל בחייה שינוי כלשהו."

אך אין זו האמת במלואה. יש דבר אחד שבת' דווקא מעוניינת לשנות.

אני מגלה זאת לאחר המפגש. אני מתכוננת להזמין אותה לאכול אתי ארוחת-צהריים; נסעד באיזו פינה נחמדה ומשמחת, שבחסותה יוכלו עולמותינו להוסיף ולדבוק זה בזה למן העיון בתפריטים ועד לתשלום החשבון. אחר כך נקום ונפרוש לדרכינו הנפרדות. אנו נפרדות לשלום מאוליביה ומשאר הנשים, יורדות במעלית למבואה, ופותחות את הדלת. אור השמש מקדם את פנינו, ובת' מזנקת אל הרחוב בתאוצת-שיא. מעילה הארגמני מתבדר מאחוריה במרוצתה, ורגליה הקטנות מעופפות ככנפיים.

"לאן אנחנו הולכות?" אני קוראת לעברה, מקרטעת בעקבותיה במעיל מסורבל ונעליים לוחצות, מהדקת את תיקי אל חזי.

"ג'ייקוב, או ברט, או הנרי - את מי שנמצא ראשון! בואי!"

חכי רגע, אני אומרת בלבי בעודי מדלגת בין שלוליות הקרח. התנדבתי לנסוע איתך באוטובוסים למשך יום אחד - לא למשך חיים תמימים.

היא מאטה את מרוצתה ונעצרת בפינת הרחוב. היא מבחינה באוטובוס המתנהל לעברנו ממרחק. "תסתכלי! ידעתי שנגיע בזמן!"

"אז ככה זה יהיה מעכשיו?" אני אומרת ומדביקה אותה. "בכל פעם שאראה אותך, תכריחי אותי לעלות לאוטובוס?"

"הכי כיף."

אני מציצה בשעוני. אחר-הצהריים אני אמורה להיפגש עם סטודנט, שאני מלווה במעורבות רבה את עבודתו על רומאן-ביכורים. אחר כך אני מחזירה את מבטי אל גורד-השחקים שזה עתה יצאנו ממנו, שם פגשתי אנשים המלווים את חייה של בת' במידה דומה של מעורבות. לפתע פולחת את גופי צינה; עולה בדעתי כי אילו נתבקשתי לכנס צוות שחבריו יידעו על חיי פרטים רבים כל כך, לא הייתי מצליחה לעשות זאת; ואילו נתבקשתי למנות את מערכות היחסים החשובות בחיי, שוב לא היה עולה בידי לספק רשימה ארוכה כל כך.

"את יכולה לנסות," אומרת בת'. "רק לקצת זמן."

האוטובוס מופיע בעיקול הרחוב. אני יודעת שהסטודנט ממתין בכיליון-עיניים להזדמנות להראות לי את הפרק האחרון שכתב.

"אני לא חושבת שאני..." אבל בת' מצחקקת - אולי לקראת הפגישה הקרֵבה עם הנהג, ואולי לנוכח לבטיי המשעשעים; נאום הסירוב המוכן שלי מתפוגג באִבּוֹ, ומניח אחריו דממה. צחוקה של בת' - רחב-לב וערמומי בעת-ובעונה-אחת - מדרבן אותי להצטרף אליה: ככלות הכול, יהיה זה בוודאי מועיל בעבורה אם נציגה של המשפחה תתארח בעולמה ותקבל על עצמה את חוקיו. כך לא אחוש עוד שאני אחות רעה - שוב לא אצטרך לעקוף בתחבולות כל הזדמנות למגע אינטימי עם האדם הזה, שאותו אני מכירה מאז-ומעולם - ולוּ למשך אחר-צהריים אחד.

"כמה זה קצת זמן?" אני שואלת. "עד שלוש או ארבע אחר הצהריים?"

"לא-לא-לא," היא אומרת כמי שמחזיקה במפתח לסוד כלשהו. האוטובוס פונה לעבר שפת הרחוב, ובת' מביעה את משאלתה. "הם רואים אותי כל השנה," היא אומרת. "אז תהיי גם את ככה."

"למה את מתכוונת?"

"שנה," היא אומרת.

"מה?!" שמיעתי בוודאי הכשילה אותי.

היא מחייכת מאוזן לאוזן. "תבואי אתי לשנה."

אני מביטה בה בעצבנות. "שנה?" אני רואה לנגד עיניי שנת חיים שלמה כלה בעשן: שני סמסטרים, תריסר חודשים תמימים של כתיבה בעיתון וראיונות עם סופרים ואירועים בחנות הספרים, וכל זאת מבלי להזכיר את מיטתי הרכה ואת הבקרים שמתחילים לאחר ציוץ הציפורים, לא לפניו, וארוחות ערב בריאות המוגשות לשולחן במקום חטיפי שוקולד הנזללים באוטובוס. שנה. "את צוחקת עלי," אני אומרת.

"את יכולה לנסות," היא אומרת. "את לא מוכרחה לנסוע כל יום."

אני מתבוננת בפניה וקוראת בהן תעוזה מתגרה. אני אומרת בלבי, הרי אני לא מוכרחה לעשות את זה בדרגת המסירות של בת'...

היא מטה את ראשה לאחור, אורבת לנסיגתי הצפויה. אני עוקבת אחר מבטה בעודי מחשבת בקדחתנות את השינויים המתבקשים בלוח הזמנים ובמועדי הפגישות.

האוטובוס עוגן בשפת הרחוב, דלתותיו נפתחות לפנינו. "אז מה את מחליטה?" שואלת בת', ההתגרות בפניה מפנה את מקומה לתקווה שוברת-לב.

אני לוטשת בה את מבטי.

"נו?" היא אומרת.

ואני אומרת בלבי, את צריכה לעשות את זה, אפילו אם אינך יודעת לאן המסע הזה עתיד להוביל אותך.

אני שואפת אוויר מלוא ריאותיי. "ב...סססדר," אני אומרת לבת'.

"באמת?" היא אומרת.

"כן," אני חוזרת בהדגשה-יתרה, ובאותו רגע אני יודעת כי אעשה זאת.

"כמה פעמים תבואי?"

"אה," אני אומרת, משתדלת להרוויח זמן. "אולי אחת לשבועיים?"

"אולי יותר?"

אני משתהה, נושפת את האוויר שאצרתי בריאותיי. "אני אשתדל," אני אומרת. "אני אבוא כשאוכל."

"יופי!"

אני מחטטת בכיסי בידיים רועדות ושולה מתוכו כרטיס שמחירו הנקוב 1.10$: מחיר הכניסה לאודיסיאה הזו. בת' מדלגת במעלה המדרגות בדרכה אל מושב הנהג, מכשיר הרדיו בידה. אני משפילה את מבטי אל התיק שבידי, ואחר כך נושאת את עיניי אל בת': היא ניצבת על ראש המדרגות, מזמינה אותי לבוא בשערי עולמה. שנה, אני אומרת בלבי. למענה. שנה אחת בסך הכול. אני מניחה את ידי על המעקה. אחר כך, מבלי שאדע מה יעדו של האוטובוס, אני מטפסת ועולה אל תוך חייה של אחותי

© כל הזכויות שמורות למילים הוצאה לאור

לנסוע באוטובוס עם אחותי - רייצ'ל סימון
Riding the Bus with my Sister: A True Life Journey - Rachel Simon


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים