Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

שנותי, קובה
מאת: אדוארדו מאנה
Edouardo Manet - Mes Annees Cuba

ההוצאה:

כנרת, זמורה-ביתן

"ביום לידתי רעדה האדמה בסנטיאגו דה קובה. כך לפחות טענה אמי. האם להאמין לה או לא?"

כך נפתח שנותי, קובה, הרומן האוטוביוגרפי של אדוארדו מאנה, יליד קובה ואזרח צרפת מאז 1979. הכול בַּספר אמיתי, אך הכול בו נראה אגדי: אב עורך דין ממוצא ספרדי שחוטף נערה על סוסו הלבן; מֵינקת מהאיטי המאמצת את אדוארדו הקטן אל חיקה ומשככת את פחדיו עם רדת החשכה.

חברים נוצרים ומרקסיסטים שעוינים את פרנקו, רבים זה עם זה אך תמיד משלימים; תשוקת הכתיבה המפעמת באדוארדו במלאת לו 15; ולבסוף התיאטרון, הקולנוע וכמובן, הפוליטיקה.

שנותי, קובה
שתפו אותי

שנותי, קובה משקף לא רק את כיסופיו של אדוארדו יליד האי למקורותיו, אלא פורש כר נרחב להבנה עמוקה של התהפוכות ההיסטוריות שפקדו את קובה במהלך השנים 1930-1968. אוטוביוגרפיה מרתקת זו, הכתובה במיטב המסורת הדרום אמריקנית ונקראת בשקיקה, עוצרת לרגע את מהלך הזמן ערב נפילתה של קובה בידיה של ארצות הברית, גורל הצפוי לה קרוב לוודאי.

אדוארדו מאנה הוא גולה קובני בפריז. הוא חיבר תסריטים, מחזות ורומנים רבים, שזיכו אותו בפרסים יוקרתיים.

ביקורות מחו"ל:
"רומן אוטוביוגרפי קצבי, שבו חושף המחבר את זיכרונותיו מהילדות ומהאי קובה בשנות ה-30 ומתאר את התקוות שפידל קסטרו הפיח באנשים לפני שגנב את המהפכה. עדות מיוחדת במינה." (לה מונד)

"מלא בקסם האקזוטי והממזרי של הרומבה" (ברנאר פיבו)

שנותיי, קובה - מאת אדוארדו מאנה, מצרפתית: עדינה קפלן בהוצאת זמורה-ביתן,
255 עמודים, עיצוב עטיפה אמרי זרטל.

מתוך הספר הפרק הראשון

1
אורְיֶינְטֶה, ראשו של התנין
ביום לידתי רעדה האדמה בסנטיאגו דה קובה. כך לפחות טענה אמי. האם להאמין לה או לא? כך או כך, עובדה היא כי בילדותי זכיתי לשמוע כמה וכמה גרסאות של האסון הכביר ההוא.

"יצאת לאוויר העולם ברגע שהאדמה החלה לרעוד, הקירות נסדקו והגגות התמוטטו... כשהכול החל לרַקֵד בבית הציעה המיילדת מהאיטי, שבאה לסייע לי בלידה, להעביר את מיטתי לרחוב. רעיון מבריק. ושם אתה נולדת! כעבור רגעים אחדים לא נותר מן החדר דבר מלבד גל אבנים ועצים מפוחמים... באת לעולם, בני, יום לאחר רעידת האדמה הנוראה ביותר בתולדותיה של סנטיאגו דה קובה. ההשגחה העליונה הצילה את ביתנו מחרונם של כוחות הטבע..." אמי, אישה בעלת דמיון פורה, פירשה את המציאות לפי טעמה ולא נרתעה מלהמציא את חייה בכל יום מחדש.

היא משחה את שערה הארוך והמתולתל, המסורק תמיד למשעי, בשמן מבושם, "מֶרְקָח של נשים הודיות", שהעלה בו ריצודים כחלחלים. אמי התגאתה בשערותיה ובעיניה שהיו "שחורות מאבן השוהם". מאחר שסברה כי השמש הקובנית לוהטת יותר מן השמש במכורתה אנדלוסיה, מעולם לא דרכה כף רגלה על חוף הים.

"אין טעם להיצלות בשמש הטרופית הקופחת. מוטב לשמור על גון העור של אבותי."
אבותיה...

הנה מקור נוסף לכזבים חסרי בושה. אמי הציגה עצמה כ"סורית" או כ"צוענייה", הכול בהתאם לבן-שיחה. פעם אפילו שמעתי אותה מזכירה את "הסבתא רבא הטורקייה" שלה. משהבעתי את פליאתי לנוכח חוסר העקביות שבהכרזותיה, היא שיוותה לעצמה פני קדושה מעונה וחיקתה את מבטה הנוגה ואת תנועת ידה הטרגית של בתולה פרי מכחולו של מוּרִיוֹ, שדמתה לה, לדעתה, כשתי טיפות מים.

"החיים קשים, בני..." מילמלה וליטפה את שערי השחור, המתולתל והמשומן כשערה שלה, "...דע לך כי לעולם איני משקרת, אני בסך הכול מזליפה קורטוב של צבע על דברים אפורים. אני ממציאה אסטרטגיה של הישרדות. יבוא יום ותבין. אני מבטיחה לך, יבוא יום ואספר לך הכול."

מדי בוקר שיחקה לפנינו איזה תפקיד, הכול לפי מצב רוחה. אם ניעור הבית לקולה המפזם נעימה של הזמרת אימְפֶּריוֹ ארחנטינה, הבינו כולם שבאותו היום מוכנה שרה-סולדאד להישבע לדיוקנה של הבתולה מָקָרֶנָה כי נולדה בלב ה"סְיירה מוֹרֶנָה" בחיקו של שבט צוענים גאים בחירותם, שאינם יראים כלל לא דבר ולא אדם. בבקרים אחרים, כששרר שקט בבית, מצאתי אותה במטבח. היא השכימה עם שחר, אפתה עוגות, גיהצה את כלי המיטה של השבוע, אירגנה סעודות... לנוכח עיניהם המשתאות של בנה ושל "משרתים" שהתגוררו עמנו, התפנתה ממטלותיה ושיחקה לפנינו — אנו הקהל שאת לבו שבתה מראש — את הנערה הצעירה שגדלה אי-שם בפינה שטופת אור באנדלוסיה מולדתה. באיזו פינה? תשאלו ודאי. פעמים הזכירה "איזה מקום ליד מוּרְסְיָה," פעמים "חווה לא רחוק ממָלָגה," ולעתים את "הווילה שלנו על גדות נמל קדיס."

הדמות האהובה עלי יותר מכל הדמויות האלה היתה האקזוטית מכולן,
"זו שמשפחתה הגיעה מצפון אפריקה."
האישה המורית.

"אילו ידעת, בני! יום אחד נבקר יחדיו בגרנדה, בסביליה, בקורודבה... המשולש המופלא! שם נטלו אבות אבותי חלק בפריחתה של התרבות הנהדרת ביותר בעולם. משוררים ופילוסופים היו אדוני העיר. האמנות שלטה בכיפה. הראיתי לך את התמונות של ה'פּוּאֶבְּלוֹס בְּלַנְקוֹס', אותם כפרים אנדלוסיים לבנים, שבתיהם בנויים על פי מידתם של בני אדם וקירותיהם צבועים לבן כסמל הטוהר. חלונותיהם ודלתותיהם כחולים, להזכירנו שהכול נתון בידי שמים. והכנסיות שלנו... שבעבר לא היו כנסיות אלא מסגדים ועודן נחשבות שכיות חמדה ארכיטקטוניות. המסגדים האומללים שלנו, שהומרו לכנסיות נוצריות בידי המלכים הקתולים פרננדו מארַגון ואִיסַבֶל מקסטיליה ההיא!" אמי לא אמרה את המילה המפורשת: רק נשאה את זרועותיה לשמים, עצמה את עיניה כששפתיה הנעות ללא קול מסננות את המילה בגסות. "הזונה." שנים רבות נקפו מאז, ועדיין איני יכול לראות את דיוקנה של איסַבל הקתולית בלי לומר בלבי פנימה, כפי שאמי נהגה לומר: "הזונה!" מי שגירשה ערבים ויהודים כאחד או העלתה אותם על המוקד, מי שהמיטה אסון על העולם.

"אם האידיוט הזה קולומבוס וחבריו מגליסיה לא היו נוחתים באמריקה, התרבויות של האצטקים, של בני האינקה והמאיה היו מדהימות את העולם!"

כבר בשחר ילדותי הבנתי שאמי רחשה שנאה צרופה לבני חבל גליסיה, שכונו בפיה "גָאיֵגוֹס", כלומר לספרדים בכלל ולבני קסטיליה בפרט.

"תגידי, אמא... אבא נולד במדריד, לא? השיער שלו בהיר, העור שלו לבן, והעיניים שלו ירוקות, אז נכון שהוא לא צועני או מורִי כמוך?"

"אה, בני! אבא שלך זה דבר אחר! הוא אמנם קסטיליאני מלידה, אבל אין בו שמץ מן הגאיֵגוס. קח למשל את שמו: גונסלס-מאנֶה. הצד הצרפתי של מאנה חזק אצלו יותר משורשיו הספרדיים. צרפת! אה, אלוהים! פריז! פריז האהובה!"

כף רגלה מעולם לא דרכה על אדמת צרפת, ואת ידיעותיה על פריז שאבה מקריאת רומנים של דיומא, של ויקטור הוגו ושל ז´ורז´ סאנד. באותם הימים נהגה לאסוף כתבי עת צרפתיים שלדבריה, "הפיצו בעולם את ההידור של האופנה העילית הפריזאית ופתחו צוהר לאנינות הטעם של עיר האורות."

דומה שהרחיקה לכת כשאמרה שאבי היה צרפתי יותר מספרדי. הוא נולד בקובה ולמד משפטים במדריד. הודות ללהיטותו אחר הסופרים של תור הזהב בספרד גיליתי בספריית הבית את מכלול יצירותיהם של סרוואנטס, של לופה דה וֶגה ושל קלדרון במהדורות מהודרות.

אמי הבטיחה לי שבבוא היום יספר לי אבי על התקופה שבה התגורר בפריז.

"אין מי שמכיר את העיר הזאת טוב ממנו," הוסיפה.

"אבל מתי, אמא, מתי?"

את השאלה הזאת לא הייתי צריך לשאול משום שבשנות ילדותי היה אבי נוכח נפקד, איש הדממה. הג´נטלמן שהגיע ממקום אחר.

"מדוע מגיע אביך לעתים רחוקות כל כך לסנטיאגו? כיצד אסביר לך? אתה צריך להבין שהוא אדם חשוב ונורא עסוק."

כך נקרתה לאמי ההזדמנות "לספר לי על אבא שלי". או לפחות את המעט שידעה עליו.

"הוא היה שר החינוך בתקופת כהונתו של אלפרדו סָאיָס, נשיא הרפובליקה היחיד שלא בא משורות הצבא. האחרים, מֶנוֹקָל, מָצָ'אדו האיום, היו כולם גנרלים! חוץ מזה, סָאיָס היה נשיא ישר. היום אביך עורך עיתון בהוואנה. תפקיד זה מעסיק אותו מאוד. הוא גם עורך דין מצוין. לפני שנים אחדות הגן על סוחר הגון, שאישה צרפתייה מרושעת, רָשֶל האיומה, הטריפה את דעתו עליו."

ידיעה קצרה זו התפרסמה בעיתונות לפני עשרים שנה ושימשה לאמי מקור לא אכזב לשיחות עם חברותיה. מצוידת בראיות חותכות, היא הציגה לפניהן את גזרי העיתונים מאותה תקופה. ובסיפור המסואב הזה, נוסח רומן בהמשכים, גילם אבי עורך הדין תפקיד של גיבור. סוחר עשיר מארַגון התאהב בזנזונת צרפתייה בשם רָשֶל. האיש, נשוי ואב למשפחה מרובת ילדים, רכש עבור פילגשו את אחד הבתים היפים ביותר בסנטיאגו והרעיף עליה זהב ועדיים. רָשֶל אהבה לטבול באמבט של מי ורדים ולקרוא בו רומנים בשפת אמה. הסוחר הארגוני אכול התשוקה היה כסומא בארובה ולא ידע כי רשל בגדה בו עם שרברב מולאטי צעיר. ידיד בעל כוונות טובות הוכיח לו לבסוף כי רשל מצמיחה לו קרניים, וכי כל תושבי סנטיאגו לועגים לו. הדם עלה לו לראש. הוא פרץ לבית כשור זועם, מצא את רשל קוראת באמבט ודקר אותה בפראות. חמש-עשרה דקירות סכין...

אבי טען בכתב ההגנה, שתשוקתו של הארגוני שיבשה את דעתו. הרוצח זוּכה. מישהו הדפיס את נאום ההגנה של אבי במתכונת של ספרון שנחטף מכל הקיוסקים בעיר.

לעתים, בנעורַי, הייתי שב וקורא את הטקסט הזה. משפטים אחדים בו משכו את תשומת לבי: "שימו את עצמכם במקומו של האיש הזה, בעל מסור, אב למופת, קתולי אדוק הנוחת באי שלנו. איש ארגון רם-יחס זה, שהיה מורגל בחיי קפדנות ובצנעה, חוֹוֶה לראשונה בחייו את מזג האוויר הטרופי. חושיו נטרפים עליו. אנו, הקובָּנים, מכירים היטב את השפעות החום, את ניחוחותיהם של הפירות הבשלים, את החושניות המשכרת המרחפת באוויר, המעוררת בנו ריגושים שאיננו יכולים לשלוט בהם. אנטוניוס הקדוש בכבודו ובעצמו לא היה יכול לעמוד בפיתויים אלה אילו התגורר בקובה!"

אבי יצא להגנתו של הארגוני ושימש לו מליץ יושר. בהיותו ספרדי יותר מקובני, תאמר אמי אשר תאמר, הוא ציית למסורת שהתגבשה באי בד בבד עם הקולוניאליזם, מסורת שהסופר סירילוֹ וִייַאוֶורדָה כה היטיב לתאר ברומן "סֶסיליה וַלְדֶס", יצירת פאר של הספרות הקובנית מן המאה התשע-עשרה: הגבר חי בביתו עם רעייתו ואֵם ילדיו ומחזיק את פילגשו בדירה שנייה.

ניתנה האמת להיאמר, שבעניין זה שבר אבי את כל השיאים, ומעולם לא הצלחתי לדעת בדיוק את מספר הילדים שנולדו לו ממעלליו. דומני שבאותה עת טרם ידעה אמי את המצב לאשורו. די היה כי גבר חייה יודיע על ביקורו, והבית נהיה כמרקחה: אמי מילאה את האמבט בקצף מדיף ניחוחות שמנים מבושמים, בילתה שעות ארוכות בחדר האמבטיה, סירקה את שערה, התאפרה והתבשמה. אחר כך הוציאה את שמלותיה המהודרות מאנדלוסיה שנחו בארון והזכירו לה את מקורותיה.

מה שעבור אמי היה חגיגה, הפך להיות אות אבל עבורי. ידעתי שהכּניסה לחדר אמי תיאסר עלי; שבמהלך ה"ביקורים" האלה ייעלמו בני הזוג לשעות ארוכות מאחורי הדלת הנעולה; שבאותו ערב לא אהיה רשאי לתפוס את מקומי במיטה לצד אמי. מגורש, מנודה, גולֶה. את פירושן המדויק של המילים האלה לא ידעתי אל נכון, אבל הרגשתי על בשרי את השפעתן הרת האסון. לעומת זאת, הכרתי היטב את הנהלים המצפים לי: יכינו עבורי מיטה שתוצב בצד מיטתה של המטפלת מהאיטי, ואני אשאל אותה:
"מה עושים אבא ואמא, סֶנטה? הם נשארים סגורים בחדר שעות רבות."

"אל תדאג, ילד, הם מספרים זה לזה סיפורים. אתה רוצה שגם אני אספר לך סיפור?"
הסיפורים של סנטה...

תמונות אפלות שטוו תמיד את סיפוריהם של אנשים מתים בחייהם, של רוחות רפאים, עצים פלאיים שנשאו למרחקים את "קולו של האיטי, האי שלנו, השוכן בלב הים הקריבי. האיטי, ששם עם רדת הלילה אתה מרגיש כאילו היית בטבורה של אפריקה. לא כמו פה."

"את לא אוהבת את קובה, סנטה?"

"מה שאני לא אוהבת זה שהאדמה כאן חמה מדי."

"Caliente." היא הסבירה לי בדיוק למה התכוונה במילה "קַלְיינטֶה". סנטה לא דיברה על החום של מזג האוויר. בשפתה הציורית היא ביקשה לומר, "ארץ שהאלימות הפוליטית השתרשה בה."

שהרי בבָּיאמוֹ בחבל אוֹרְיֶינְטֶה הכריז קרלוס מנואל דה סֶסְפֶדֶס על "זעקת היָארָה", ובכך ציין את תחילתה של מלחמת עצמאות שנמשכה עשר שנים, מ-1868 ועד 1878; באותו חבל אוריינטה נחת חוֹסֶה מארטי בשנת 1895 כדי להשתתף במלחמה שנמשכה הפעם שלוש שנים ארוכות; בשנת 1953 נערכה בסנטיאגו דה קובה ההתקפה על המוֹנְקָדָה; ואת חופיה של אוריינטה יבחר פידל קסטרו לנחיתת גדודיו במאבקו ברודן בטיסטה.

אוריינטה, ארץ קליינטה...

"ראשו של התנין" על חופיו ומפרציו שהם כגן עדן עלי אדמות, על נהרותיו ועל הג'ונגלים העבותים שלו, מקום שבו נלחמו הקובנים בספרדים במשך שנים רבות.

כל ילד קובני יודע לצטט על-פה את דבריו של רב החובל כריסטופר קולומבוס: "הארץ היפה מכל שראו עיני אדם אי פעם".

קולומבוס רק חלף באי. האם עלה לרגע על דעתו שאך זה גילה את אחד האיים "הקליינטה" ביותר באזור זה של כדור הארץ והעניק לו שם על מפת העולם?

אמנם נכון שבאתי לעולם בד בבד עם רעידת אדמה. אך מקץ שלוש שנים "רעדה" קובה בצורה אחרת. השנה היא 1933. יותר ויותר קולות מתריסים נגד שלטונו הרודני של הגנרל חֵרארדו מָצ'אדו. פועלים ואיכרים שוב אינם משלימים עם הניצול ועם ההשפלות. השדות נפגעו מאוד ממלחמת העצמאות, והמצוקה פשתה בכול. הארץ כולה נאנקת תחת אלימות הדיכוי של המשטרה ושל הצבא. הפוליטיקאים רוקמים מזימות, והסטודנטים ניצבים בעמדות הקדמיות במאבק נגד הגנרל הרודן. בסנטיאגו דה קובה שביתות והפגנות באות בזו אחר זו.

כעבור שנים תספר אמי את הסיפור לחברותיה.

"עמדנו בחלון שבקומת הקרקע, שפנה אל שדרת ויקטוריאנו גַרסוֹן. רציתי להראות לבני את ההפגנה של הסטודנטים הצעירים שצעדו ודיקלמו בקצב: 'מצ'אדו רוצח! מוות לרודן!'. הלוא ידוע לכן שבקובה הכול יכול להסתיים במוזיקה. כך נהפכה אט-אט סיסמת היום למנגינה ערֵבה לאוזן. חצייה רומבה, חצייה קונגה. מ-צ'א-דו, אחת, שתיים, שלוש! רו-או-דן, אחת, שתיים, שלוש!... הצעדה החלה נראית כריקוד, והתהלוכה שמרה על הקצב כגוף אחד. הצעירים בארץ הזאת כה אוהבים להשתעשע! מפגינים, נכון, אבל במלוא המרץ ועם שמחת חיים. בני פקח את עיניו לרווחה, כאילו צפה בהצגה. הבית שלנו שכן בשדרה שלווה ומוצלת, מתאימה לטיולים יותר מאשר למצעדים פוליטיים. ניסיתי להסביר לו במילים פשוטות ביותר שהוא חווֶה רגע היסטורי.

´אתה מבין, יקירי, אנשים צעירים אלה דורשים מגנרל מצ´אדו להתפטר. הסטודנטים האלה אמיצים, בן. בוא נראה להם שאנחנו לצדם!´ והתחלנו לקרוא מבעד לחלון, ´יחי החופש!´ ושלחנו לעברם אותות של ידידות. הסטודנטים שחלפו לפני החלון שלנו בירכו אותנו לשלום והפריחו לעברנו נשיקות... הכול צעקו, צחקו. החגיגה היתה בעיצומה כשלפתע... זוועה! שוטרים רכובים על סוסים מסתערים על המפגינים. כמו בסרט. השוטרים חובטים באלותיהם הארוכות הכבדות על גבותיהם של הצעירים ועל ראשיהם. סטודנט אחד — כבן חמש-עשרה, לא יותר! — מתקרב אל סורגי הברזל של החלון שלנו. האימה בעיניו קשה מנשוא. אני מתכוננת לפתוח לו את הדלת אבל שוטר מתחיל להכות אותו מכות נמרצות. בני ואני רואים את הדם הקולח מפניו. ואנחנו קוראים יחד: "שוט-רים! רוצ-חים!". למרבה המזל, השוטר, שהיה עסוק בעבודתו המתועבת, לא שמע את הגידופים. הוא תופס את הסטודנט בצווארון חולצתו וגורר אותו לעבר המשאית."

באותה שנה, 1933, בעוד הסטודנטים צועדים ברחובותיה של סנטיאגו ושופכים את זעמם על הרודן מצ´אדו, חי ילד בן שבע, אם להאמין לדברי הביוגרפים, חיים של פרא אדם צעיר, שופע מרץ, שוחה להנאתו בנהרות, רוכב על סוסים ללא אוכף וצד חיות באבני קלע.

שמו הפרטי של הילד הזה הוא פידל.

בשל צירוף מקרים מוזר נולד אביו של פידל הצעיר באותה שנה שבה נולד אבי, לאמור בשנת .1875 אולם אבי, בן למשפחה שמוצאה במדריד, נולד במקרה בסנטיאגו דה קובה, ואילו אביו של פידל נולד בלַנְקָרָה, כפר קטן במחוז לוּגוֹ שבגליסיה. חייהם של האיכרים הגליסים באותם הימים היו קשים. תקוותם האחת והיחידה היתה להגר. בין השנים 1850 ל-1865 היו הנמלים של ויגו ושל לה קוֹרוּנְיָה עדים ליציאתם של מהגרים רבים, שהפליגו באוניות במטרה לצבור הון במקום אחר. לפי המתועד בארכיונים, שני מיליוני תושבים עזבו את ארץ מולדתם בתקווה למצוא ב"עולם החדש" חיים טובים יותר. מניו יורק ועד בואנוס איירס, מפלורידה ועד פנמה, הורגלו הבריות לראות את בני גליסיה אלה היורדים מן האוניות "בפנים חתומות ובמבט קודר", כלשון בלדה מאותם הימים.

בשנת 1895 מתגייס אנחל קסטרו לצבא ספרד. מלחמת העצמאות השנייה של קובה פרצה לא מכבר. ספרד מגייסת חיילים צעירים כדי להתייצב מול ה"מאמביס", אותם לוחמים קובנים שקריאתו של חוסה מארְטִי שילהבה את דמיונם. הפעם הזאת המלחמה אינה אורכת זמן רב. היא מסתיימת בשנת 1898, השנה שבה חוזר אנחל קסטרו לביתו. אבל בעיניהם של הלוחמים הספרדים, האי קובה מצטייר כפנינת האנטיליים, ומתיקות החיים בו ממשיכה להזין את חלומותיהם. בשובו לארצו מחליט אנחל קסטרו לפשוט את מדיו ולחזור לארץ שנגדה לחם. הקובנים, אויביו מתמול שלשום, אינם נוטרים לו טינה. המלחמות דילדלו את הכלכלה הקובנית, והאדמות מוצעות למכירה. ובדומה לחיילים כה רבים לשעבר, עומד אנחל קסטרו לעצב את עתידו על אדמות חבל אוריינטה.

מי שהדולר, המטבע הקשה, מצוי בכיסו, יכול להרשות לעצמו לרכוש אדמות. ספרד הקולוניאליסטית היא שהתירה לשועל הצְפון אמריקני לחדור ללול הקובני. התחבורה התנהלה בכבדות באי הצר והארוך. הובלה של בשר, למשל, מקָמָגוּאֵי להוואנה, עיר הבירה הזללנית, היתה כדאית הרבה פחות מהובלת אותה סחורה משיקגו. לאחר כיבוש המערב התפתחה רשת הרכבות באמריקה, והעברת סחורות בדרך הים מנמל מיאמי לנמל הוואנה היתה מהירה יותר מאשר הובלה בעגלות בדרכי החתחתים באי מוּכּה השמש. כבר בימי הקולוניאליזם הורגלו תושבי קובה לאכול בשר אמריקני תחת הבשר מסנקטי ספיריטוס.

הארי הספרדי — האומה הגדולה שגילתה את העולם החדש, כבשה אותו והקימה מושבות בו ובאדמותיו רחבות הידיים — שוב לא היה אלא אימפריה מותשת. אמריקה הלטינית נפרדה מן המטרופולין, אבל הכתר הספרדי עדיין החזיק באחדות משכיות החמדה שלה: איים כדוגמת הפיליפינים, פורטו ריקו, קובה. במרוצת מלחמת העצמאות הראשונה של קובה, שנמשכה משנת 1868 עד 1878, המשיכה שיקגו לשלוח להוואנה נתחי בשר שוורים ועגלים.

אבל החל בשנת 1895 השתפר מצב העניינים בצפון אמריקה, ושאפתנותה של מדינה מתעצמת זו גדלה מיום ליום. משהתברר שספרד שוב לא תוכל לתמוך במאמץ המלחמתי, הבינו הצפון אמריקנים שהגיעה העת לפעול. כדי לתקוף לא חסרה להם אלא אמתלה טובה. התפוצצות ה"מיין", אוניית הצי האמריקני, בנמל הוואנה אירעה בעִתה. תאונה? חבלה? מסתורין שעד היום לא הצליח איש לפענחו. מאתיים ושישים מלחים מצאו בה את מותם. ויליאם רנדולף הרסט, אֵיל העיתונות, שבהשראתו יצר אורסון ולס את "האזרח קיין", ניצל את בימת עיתוניו כדי לנסוך בדעת הקהל את האמונה שהמלחמה בלתי נמנעת.

"מלחמה!" זעקה הכותרת הראשית בעיתון "ווֹרלד" של ג'וזף פוליצר.

"מלחמה!" החרו החזיקו אחריו כל העיתונים של הרסט.

ובשנת 1898 הכריזה וושינגטון מלחמה על ספרד. חוסה מארטי, "השליח", נפל בשדה הקרב בשנת 1895, חודש לאחר נחיתתו בקובה. לוחמי אדמות ה"מָניגוּאָה" נותרו מיותמים מן האיש היחיד שהיה לאל ידו, אולי, למנוע את מה שיתחולל שנים אחדות לאחר מכן.

"אני מכיר את המפלצת," אמר מארטי, "חייתי בתוך קרביה."

המשורר השתמש במטאפורה כדי להזכיר, שנוכח התיאבון אחוז הבולמוס של האומה האמריקנית הצעירה, מן הראוי היה שלא לתת בה אמון, כדי לשמור בבוא היום על שלמותה של קובה משוחררת מהכיבוש הספרדי.

הצבא הצפוני דרך על אדמת קובה. הודות לפלאי הטכניקה המודרנית מתעד סרט אקטואליה מאותם הימים את נחיתתו של תיאודור רוזוולט, המכונה "טדי", בקובה. עם חרב בידו ואקדח בחגורתו הוא רוכב בראש "הרוכבים הנועזים". הסרט מראה כיצד משתלטים הנחתים על גבעת סן חואן, במחוז אוריינטה, לא הרחק משדה הקרב שבו נפל חוסה מארטי שלוש שנים קודם לכן. טדי ובחוריו רוכבים עד לראש הגבעה ותוקעים באדמתה את הדגל האמריקני. המלחמה בין ארצות הברית לספרד מגיעה לקִצה. וושינגטון ומדריד פותחות במשא ומתן.

כיצד משתלבים הקובנים בכל זה? מקומם בשיחות נפקד.

צבא ארצות הברית, ובראשו גנרלים אחדים, צועד בסך ברחובותיה של סנטיאגו דה קובה ומניף את דגלו על מרפסתו של המושל הספרדי לשעבר. הכול מצביע כביכול על כך שהמלחמה הוכרעה בזכות הנחתים האמריקנים ולא הודות ללוחמים הקובנים.

האגדה מספרת שהגנרל קָליקְסְטוֹ גַרְסִיָה בכה בראותו את הדגל היאנקי מתנופף שם.

האי הקובני הופך להיות אזור כבוש עד שנת 1902, שבה הוכרזה עצמאותו באופן רשמי.

כדי להבין לאשורו את מצב העניינים ואת הלחצים שהפעילה ממשלת וושינגטון, די לעיין בספרי ההיסטוריה, ובהם "מאה שנה לרפובליקה הקובנית" (הוצאת אוניברסל, מיאמי, 2000), ספר שחיברו ויליאם נָוָוארֶטֶה וחבייר דה קסטרו. להענקת העצמאות לקובה הוצבו שני תנאים: הבסיס בגוּאַנְטָנָמוֹ "יוקצה" לפיקוד הצפון אמריקני, והקובנים יקבלו על עצמם את תוכנית התיקונים של הסנטור הרפובליקני אורוויל פלָאט. מה היו עיקריה של התוכנית? היא העניקה לארצות הברית את הזכות להנחית את גדודיה על אדמת קובה כל אימת שהיא תהיה סבורה כי סכנה אורבת לאינטרסים של האומה הגדולה.

יתרה מזו, פורטו ריקו והפיליפינים נעשו "ארצות חסות" צפון אמריקניות.

זוהי המציאות המקבלת את פני אנחל קסטרו בשובו לאי. הוא נוכח לדעת שה"יאנקים" אינם נופלים לא במרצם ולא בנוקשותם מן ה"גאייגוס", אף שהם עשירים הרבה יותר מהם. חלק הארי של האדמות הפוריות ביותר במחוז אוריינטה עבר לידיהם של תושבים צפון אמריקנים.

אנחל קסטרו מתחיל אפוא לעבוד עבורם, עבור ה"לוס אמריקנוס". כחייל מצוין לשעבר, יודע קסטרו האב כיצד לגרום לפועליו לציית לו: קובנים, שחורים ולבנים, יוצאי האיטי וג´מייקה, סינים... יעיל וממושמע, עובד בן גליסיה למען העתיד.

הזמן נוקף... מנהל העבודה צבר חסכונות. הוא עוזב את אדוניו, קונה אדמות ונעשה עצמאי. בתוך שנים מספר תשתרע "מָאנָאקָאס", חוותו, הנהנית ממיקום גיאוגרפי אידיאלי למרגלות הסיירה מָאֶסטרה, על יותר ממאה אלף דונמים.

משנעשה בעליו של עסק משגשג, הגיעה שעתו להקים משפחה. אנחל קסטרו נושא לאישה את מריה לואיסה אַרְגוטָה, מורה קובנית צעירה. לזוג נולדים שני ילדים. בת, לידיה, ובן, פדרו אמיליו. האחוזה מתפתחת. אנחל מנהל ביד ברזל צבא קטן הכולל יותר ממאה עובדים. אשתו אחראית על ענייני הבית, אבל החיים בכפר קשים, והמשפחה זקוקה לעזרה.

לינה רוּס נכנסת לתמונה.
Una cubana guapa.

יפה, יפת תואר היתה מן הסתם. ובעיקר צעירה בשנים. היא בסך הכול בת ארבע-עשרה כשהיא מתחילה את עבודתה בבית משפחת קסטרו. מוצאה של לינה מפּינאר דל ריוֹ, מן העבר השני של האי, מחוז מערבי שהוא "קליינטה" לא פחות ממחוז אוריינטה. אנחל קסטרו לא חרג מן המסורת, שלפיה מקומה של האישה בבית ואת הפילגשים משכנים הרחק ממנו. אלא שהפעם לינה רוּס, מי שעתידה להיות פילגשו, כבר נמצאת בבית פנימה. יום אחד עוזבת מריה לואיסה ארגוטה, הרעיה הרשמית, את מאנאקאס. בתום הליך גירושים ארוך וקשה היא תנהל כנראה מערכת יחסים טובה עם אבי ילדיה.

עד מהרה מעניקה לינה רוס למנהלה לשעבר צאצאים חדשים. לבני הזוג נולדים שלוש בנות ושלושה בנים. אֶמה, חואניטה, אנחליטה, רמון, פידל וראול.

לינה היא גבירה שלטת. היא רוכבת על סוסים, אקדח בחגורתה ורובה בהישג ידה. האגדה מספרת שכעבור שנים רבות, כשכונן פידל בְּנה את הרפורמה האגררית ומסר למדינה את אדמות מאנאקאס המשפחתיות, כמופת לבעלי האחוזות, קיבלה לינה רוּס, אמו, את פני ה"קומפניירוס" עם וינצ'סטר על כתפה, מוכנה לקרב.

1933. השנה שבה בחר אבי להעתיק את מגורי משפחתו מסנטיאגו לעיר הבירה. המצב הכלכלי והפוליטי בקובה הוא בכי רע. הגנרל מצ'אדו הגיב על המתקפות של האופוזיציה, על השביתות, על ההפגנות ועל הפיגועים באלימות שאין דומה לה, שזיכתה אותו בתואר "הצבוע". ההומור של הקובנים מצטבע בגוונים שחורים.

"ייאוש מקצה האי אל קצהו," אומרת אמי. והיא יודעת אל נכון מה היא שחה. חציית האי במכונית, מסנטיאגו להוואנה, מספקת שדה ראייה נרחב לעמוד על המצב השורר בארץ.

© כל הזכויות שמורות לזמורה-ביתן הוצאה לאור

שנותי, קובה - אדוארדו מאנה
Edouardo Manet - Mes Annees Cuba


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים