Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

רובינזון קרוזו
מאת: דניאל דפו
Robinson Crusoe - Daniel Defoe

ההוצאה:

כרמל

מתוך ההקדמה: "אם היה אי-פעם סיפור הרפתקאותיו של אדם אחד בעולם ראוי לפרסום ברבים, עורך הסיפור הזה סבור שסיפור זה אכן ראוי.

נפלאות חייו של איש זה עולות על כל דבר שיש (לדעתו) בנמצא; רב-גוניות גדולה יותר בחיי אדם אחד נדירה היא. הסיפור מסופר בענווה וברצינות, מתוך התאמה מוקפדת של המאורעות לשימושים שבני-דעת עושים בהם תמיד, כלומר לחנך אחרים לאורה של אותה דוגמה, ללמד זכות על תבונת ההשגחה העליונה ולחלוק לה כבוד בכל קשת נסיבות חיינו, תהיה השתלשלותן אשר תהיה.

רובינזון קרוזו
שתפו אותי

לדעת העורך מדובר בתיאור עובדתי ומדויק, שאין בו ולו מראית עין של בדיה. ומכל מקום, בעיניו - היות שסיפורים שכאלה נקראים כולם כלאחר-יד ובמהירות - היינו הך אם ילוטש לצורכי שעשוע או לצורכי חינוך הקוראים; לפיכך, ובלי להכביר מחמאות על בני האדם, הוא סבור שהפרסום יביא להם תועלת רבה."

מי מאתנו, בוודאי כאשר היינו ילדים, לא חלם על מסע אל מרחבי הים ואל ארצות לא נודעות? ולמי מאתנו, בוודאי בתקופת ההתבגרות, לא היו רגעים שבהם ייחל להתרחק מכל הלחצים והציפיות של משפחה וחברה, ולהגיע למקום שבו יבנה את נווה המדבר הפרטי שלו? אבל מי מאתנו גם לא חרד מפני מצב שבו ימצא עצמו רחוק מכל היקר והמוכר? בגרעין הסיפור של רובינזון קרוזו (1719), מאבות הרומן האירופי, הצליח דניאל דֶפו (1660-1731) לגעת בחלום שהוא גם הסיוט של כל אחד מאתנו, ולגולל סיפור מרתק, גדוש מתח ותהפוכות.

הדחף להימלט מגורלו של סוחר בורגני אנגלי שהועיד לו אביו, הביא את רובינזון קרוזו אל חופיו של אי נידח. על אי זה הוא מצליח לא רק לשרוד, אלא גם לפרוץ ולגדול: לצוד, לבנות בית, כלים ורהיטים, לביית חיות, לגדל תבואה, להגדיל את היקף משק ביתו ואת תוצרתו, ובהמשך אף להשתמש בשירותיו של פריידי, היליד בן העולם החוץ-אירופי, ה"פרימיטיבי", להעצמת "ממלכתו". קרוזו מיישם אפוא בשקידה על האי הנידח, סמל הטבע הפראי, את עקרונותיה של החברה הבורגנית שבה מרד. סיפורו של קרוזו, שהיה לשם נרדף לקיומו של האדם המנותק מן החברה, מתברר, באופן פרדוקסי, כסיפורו של האדם החברתי.

רובינזון קרוזו מאת דניאל דפו בהוצאת כרמל, תרגום מאנגלית סיגל אדלר , אחרית דבר: דוד פישלוב, עריכה: אייל טלמון, 315 עמודים.

מתוך הספר חייו והרפתקאותיו של רובינזון קרוזו
ובהמשך: רובינזון קרוזו, הספר והאי הבודד | דוד פישלוב

חייו והרפתקאותיו של רובינזון קרוזו וכולי
נולדתי בשנת 1632 בעיר יורק למשפחה טובה, גם אם במקורה לא הייתה מבני המקום, שכן אבי היה מהגר מבְּרֶמֶן שהתיישב תחילה בהאל. הוא צבר רכוש רב מעיסוקו במסחר, זנח את משלח ידו ואחר עבר להתגורר ביורק. שם נשא לאישה את אמי, ששם נעוריה היה רובינזון, משפחה בעלת ייחוס במקום, והוא מקור שמי - רובינזון קרוֹיצְנֶר. אלא שבשל שיבוש המילים השכיח באנגליה, אנחנו נקראים כעת קרוזו, כך אנחנו עצמנו הוגים ומאייתים את שמנו, וכך כינו אותי מאז ומעולם רעיי.

היו לי שני אחים מבוגרים ממני, האחד לויטננט-קולונל בגדוד חיל רגלים אנגלי המוצב בפלנדריה, שהיה לפנים בפיקודו של קולונל לוקהרט המהולל, ונפל בקרב עם הספרדים סמוך לדנקרק. מה עלה בגורלו של אחי השני לא ידעתי יותר משידעו אבי או אמי מה עלה בגורלי.

היות שהייתי הבן השלישי במשפחה, ולא הוכשרתי לשום מקצוע, נמלא ראשי כבר בגיל צעיר מאוד בהרהורי נדודים: אבי, שהיה זקן מאוד, הקנה לי השכלה הולמת ככל שאפשרו לימודים בבית וחינוך חינם בבתי ספר מטעם המדינה, וייעד אותי לעיסוק בתחום המשפט. אבל אני רק מלח בים רציתי להיות, ונטיית לבי זאת התנגשה כל-כך עם רצונו ואף עם פקודותיו של אבי, ועם כל ההפצרות ודברי השידול שבפי אמי ושאר חבריי, עד שנראה שאותה נטייה טבעית טומנת בחובה משהו הרה גורל המוליך היישר אל חיי הסבל שעמדו להיות מנת חלקי.

אבי, איש חכם ומיושב בדעתו, השיא לי עצה שקולה ומצוינת נגד תכניתי, כפי שצפה אותה. בוקר אחד זימן אותי אל חדרו, שהיה רתוק אליו מחמת מחלת הצינית, ובלהט רב נזף בי על כך. הוא שאל אותי אילו סיבות, מלבד יצר נדודים גרדא, מניעות אותי לעזוב את בית אבי ואת ארץ מולדתי, המקנים לי נקודת זינוק טובה, ובהם - בזכות התמדה ושקדנות - אני צפוי לצבור הון ולחיות חיי רווחה ותענוגות. הוא אמר לי שגברים שהמזל לא האיר להם פנים מצד אחד, וגברים שמזלם שיחק להם עד מאוד מצד אחר, הם היוצאים אל מחוץ לארץ בחיפוש אחר הרפתקאות, כדי לצבור הון בעסקים ולפרסם את עצמם בדרכים יוצאות דופן; שכל זה הרבה מעל ליכולתי או הרבה מתחת לכבודי;

שמעמדי הוא מעמד הביניים או, אפשר לומר, השכבה העליונה במעמד הנמוך, ולאור ניסיונו הרב זה היה בעיניו המעמד הטוב בעולם והמועיל ביותר מבחינת אושרו של אדם, שכן אין הוא נחשף למצוקות ולקשיים, לעמל ולייסורים של שכבת עובדי הכפיים מקרב האנושות, ואינו נבוך נוכח גאוותה, מותרותיה, שאפתנותה וצרוּת עינה של שכבת האנושות העליונה. הוא אמר לי שעל מידת האושר שמקנה מעמד זה אוכל ללמוד ולו רק מן העובדה שזהו המעמד שכל שאר בני האדם משתוקקים לו, שמלכים מקוננים תכופות על התוצאות האומללות של ההיוולדות לגדוּלה ומצטערים על שלא מוקמו באמצע, בין שני הקטבים - הנחות והדגול; וכי החכם נתן את עדותו שזוהי המתכונת לאושר אמיתי כשביקש לעצמו לא עוני ולא עושר.

הוא טען שאם אקדיש לכך מחשבה, איווכח תמיד שפגעי החיים הם מנת חלקן של השכבה הגבוהה והשכבה הנמוכה של האנושות, ואילו את מעמד הביניים פוקדים האסונות המעטים ביותר, ואין הוא נחשף לתהפוכות כה רבות כמו השכבה שמעליו או מתחתיו. יתרה מזאת, בני אותו מעמד אינם מועדים ללקות במחלות ולסבול מחרדות רבות כל-כך, אם של גוף ואם של נפש, כמו אלה שנסיבות חייהן הטבעיות הן שמביאות עליהם פגעים - חיי שחיתות, שפע ומותרות מצד אחד, או חיים של עבודה קשה, מחסור בצרכים חיוניים ותזונה דלה או לא מספקת מצד אחר; מעמד הביניים בורך בשלל סגולות ותענוגות; השקט והשפע בעזרו;

צניעות, מתינות, שלווה, בריאות, חברה, כל השעשועים הנעימים וכל התענוגות הנחשקים הן הברכות הנלוות לחיי המעמד הבינוני; כך עובר לו האדם בעולם בנועם ובשקט, ויוצא ממנו בנחת, בלי שהוגיע את עצמו בעבודת כפיים או בעבודת השכל, בלי שהשתעבד לחיי עבדות לפרנסתו, בלי שהוטרד מנסיבות קשות הגוזלות את שלוות הנפש ואת מנוחת הגוף, בלי שהסתחרר מלהט הקנאה או מהשאפתנות לגדולות הבוערת בתשוקה פנימית; בנחת וברכות הוא חולף לו בעולם, וטועם בחושיו לא את מרירות החיים, אלא את מנעמיהם, חווה את האושר שבהם, ולומד מניסיונו היומיומי להיטיב ולהבינם.

אחר כך האיץ בי בחום ומתוך חיבה רבה שלא להתנהג כילד, ולא להכניס את עצמי לצרות שנראה שהטבע והמעמד שנולדתי לתוכו מספקים לי הגנה מפניהן; שכן אין שום הכרח שאבקש לי מחיה; הוא ידאג היטב לצרכיי וישתדל לשלב אותי כהלכה באותו מעמד בחיים שזה עתה שיבח באוזני. ואם חיי בעולם לא יהיו קלים ומאושרים מאוד, הרי זו רק אשמת גורלי או אשמתי שלי, והוא לא יישא באחריות לכך, היות שמילא את חובתו כשהזהיר אותי מפני צעדים שידע שיזיקו לי. קיצורו של דבר, כפי שייטיב עמי מאוד אם אשאר ואשתקע בבית כבקשתו, כך לא יעודד אותי לנסוע, כדי שלא תהיה לו כל יד בתלאותיי.

ולסיכום אמר לי שאחי הגדול יכול לשמש לי דוגמה, שכן אף שבאוזניו נקט אותם טיעונים כנים למנוע בעדו מלצאת למלחמות בארצות השפלה, לא הצליח לשכנע אותו, ומפאת גילו הצעיר דחפו אותו מאווייו לרוץ לצבא, ושם נהרג. ואף שלא יחדל להתפלל לשלומי, הוא מרשה לעצמו לומר לי שאם בכל זאת אעשה את הצעד הטיפשי הזה, לא אזכה בברכת האל, ובעתיד - כשייתכן שלא יהיה איש שיסייע בחילוצי - תהיה לי שהות להתחרט על שלא נהגתי כעצתו.

בחלק אחרון זה של דבריו, שבאמת היה נבואי אף שנראה שאבי עצמו לא ידע זאת, הבחנתי בדמעות רבות הזולגות על לחייו, ובייחוד כשהזכיר את אחי שנהרג; וכשדיבר על השהות שתהיה לי להתחרט, בלי שיהיה מי שיסייע לי, היה נרגש כל-כך, שקטע את דבריו ואמר לי שלבו עולה על גדותיו עד שאינו יכול עוד להוסיף ולדבר אליי.

דבריו באמת נגעו ללבי, ובאמת איך אפשר אחרת; והחלטתי לא לחשוב עוד על נסיעה אל מחוץ לארץ, אלא להשתקע בבית כרצון אבי. אך למרבה הצער, בתוך כמה ימים נשכחה כליל ההחלטה מלבי, ובקיצור, כדי למנוע עוד הפצרות מפי אבי, כמה שבועות אחר כך החלטתי לברוח ממנו. אף-על-פי-כן לא נעניתי מיד לדחף שעוררה בי ההתרגשות הראשונית מן ההחלטה, ופניתי אל אמי, בשעה שנדמה לי שמצב רוחה נוח מעט מן הרגיל, ואמרתי לה שדעתי נחרצת לראות את העולם, וכי לעולם לא תהיה בי די החלטיות להתמסר למשהו אחר עד תום, ומוטב לאבי לתת לי את הסכמתו מלאלץ אותי ללכת בלעדיה; שאני כעת בן שמונה-עשרה - מבוגר מכדי להתלמד במלאכה כלשהי או לשמש מזכירו של עורך דין; שאני משוכנע שאם אעשה זאת, לעולם לא אסיים את תקופת ההכשרה, ובלי ספק אברח ממעסיקי בטרם אשלים את הכשרתי ואצא לים; ואם תשכנע את אבי להניח לי לצאת למסע אחד בלבד בחוץ לארץ, הרי אם אחזור הביתה בלי שנעם לי הדבר, לא אוסיף לנסוע, ואבטיח לפצות על הזמן האבוד בכפל שקדנות.

דבריי הכעיסו מאוד את אמי. היא אמרה שברור לה שאין טעם לדבר בנושא עם אבי, שיודע מה ישרת את טובתי ולא ייתן את הסכמתו למשהו שיזיק לי כל-כך; שהיא תוהה כיצד יכולתי אף להעלות דבר שכזה בדעתי לאחר שיחתי עם אבי, שכידוע לה הפגין כלפיי גילויים של חום וחיבה; ובקיצור, אם רצוני להרוס את חיי אין לי כל תקנה, אבל לעולם לא אזכה בהסכמתם לכך. היא עצמה לא תתן את ידה לחורבני, ואני לעולם לא אוכל לומר שאמי נתנה את הסכמתה חרף התנגדות אבי.

אף שאמי סירבה להעביר את הדברים לאבי, שמעתי אחר כך שבכל זאת דיווחה לו על כל פרטי השיחה, ואבי, לאחר שהביע דאגה רבה, אמר לה באנחה: הילד עשוי להיות מאושר אם יישאר בבית, אבל אם ייסע לחו"ל, יהיה הלא-יוצלח האומלל ביותר עלי אדמות. איני יכול לתת את הסכמתי לכך.

רק כשנה אחר כך הצלחתי להשתחרר מאחיזתם. עד אז הוספתי בעיקשות לאטום את אוזני לכל ההצעות להשתלב בעסקים, ולעתים תכופות מחיתי באוזני אבי ואמי על התנגדותם הנחרצת כל-כך לנטייתי הטבעית. אבל יום אחד הזדמנתי במקרה להאל, עדיין בלי שום כוונה לברוח. בעודי שם, עמד אחד מחבריי להפליג ללונדון בדרך הים, בספינה של אביו, ופיתה אותי להצטרף אליהם במילות הקסם השגורות בפי יורדי ים, כלומר שהמסע יהיה בחינם. לא נועצתי עוד לא באבא ולא באמא, וגם לא יידעתי אותם על כך. הנחתי להם ללמוד על כך באקראי; וכך, ב-1 בספטמבר 1651, בלי לבקש לא את ברכת האל ולא את ברכת אבי, ובלי לתת כלל את הדעת על הנסיבות או על התוצאות, עליתי, ברגל שמאל, אלוהים היודע, על סיפונה של אנייה שפניה מועדות ללונדון. להערכתי, תלאותיו של שום הרפתקן צעיר לא החלו מוקדם יותר או האריכו ימים יותר משלי.

אך יצאה הספינה משפך ההַמבֶּר וכבר החלה הרוח לנשב והים החל לגאות באיום רב. ומאחר שמעולם לפני כן לא הפלגתי בים, אין מילים לתאר את מחלת הים שתקפה את גופי ואת החרדה שנתקפה בה נפשי. כעת התחלתי להרהר בכובד ראש במה שעשיתי, וכיצד קיבלתי, ובצדק, עונש משמים על שעזבתי ברשעות את בית אבי וזנחתי את חובתי. כל עצותיהם הטובות של הוריי, דמעותיו של אבי והפצרותיה של אמי, עלו כעת מחדש במחשבתי, ומצפוני, שעדיין לא הגיע לשיא אטימותו, כפי שהגיע מאז, ייסר אותי על שבזתי לעצה שקיבלתי ומעלתי בחובתי כלפי אלוהים וכלפי אבי.

רובינזון קרוזו, הספר והאי הבודד | דוד פישלוב
לו היה עיתונאי שואל את ז'אן-ז'אק רוסו, מבשר המהפכה הצרפתית ומאבות הרומנטיקה, את השאלה "איזה ספר היית לוקח אתך לאי בודד?" היה רוסו ככל הנראה מצביע על רובינזון קרוזו. בספרו אמיל (1762), המוקדש לשאלות חינוך, ממליץ רוסו על רובינזון קרוזו, בתור ספר הטומן בחובו שיעורים חשובים על צרכיו הטבעיים של האדם ועל הדרכים המעשיות לסיפוקם.

משום כך עולה ספרו של דפו, אליבא דרוסו, על ספריהם של פילוסופים והיסטוריונים מכובדים. בהמלצתו הנלהבת החמיץ רוסו את העובדה שרובינזון קרוזו, יותר משהוא שיר הלל לחיים "הטבעיים" ולסיפוק הצרכים הבסיסיים, הרי הוא ביטוי לרוח היצירה חסרת המנוח של תרבות המערב ולערכי החברה הקפיטליסטית הצומחת - שמהם דווקא סלד רוסו. ואיזה ספר היה ממליץ דניאל דפו עצמו ליטול לאי בודד? ייתכן שהיה מצביע על רובינזון קרוזו כעל ציוד לניצולים מספינות טבועות (או בימינו - למשתתפי תכניות מציאות טלוויזיוניות בנוסח "הישרדות"), אבל ספק אם היה רואה בספרו יצירה שעל ברכיה אמור להתחנך כל נער רך בשנים. סביר יותר שהיה ממליץ על ספר אחר, הספר שבו היה מצויד רובינזון קרוזו עצמו בעשרים ושמונה שנות שהותו על האי הבודד - הלוא הוא ספר הספרים (ה-Bible האנגלי, הכולל כמובן את התנ"ך ואת הברית החדשה).

ספר הספרים שימש את קרוזו כמקור להרהורים דתיים עמוקים בדבר ישועה, וכתזכורת מתמדת בנוגע ל"חטא הקדמון" שבעטיו התגלגל לאותו אי: דחף הנדודים ה"שטני", שגרם לו למרוד בעצתו השקולה של אביו להמשיך בדרכיו - דרכי איש עסקים בן המעמד הבורגני הצומח באנגליה באותה תקופה. בהרהורי חרטה אלה על המרד בעצת האב טמונה אירוניה כפולה. ראשית, הספר מעלה סימן שאלה בנוגע לעומקם ולרצינותם של הרהורי החרטה.

עוד בטרם נקלע קרוזו לאי הבודד, אנו עדים לתבנית החוזרת על עצמה כמה פעמים בספר, כבר מתחילתו: גיבור ספרנו נענה לדחף הנדודים, עולה על ספינה בחיפוש הרפתקני אחר עושר ואושר; במהלך המסע הוא נקלע למצוקה - הנגרמת מיד הטבע (סערה) או מיד אדם (שודדי ים וסוחרי עבדים) - ובעקבותיה מגיעים הרהורי החרטה. אלא שתוחלת החיים של הרהורי חרטה אלה אינה ארוכה: מיד לאחר שנחלץ ממוראותיה של הסערה או מידיהם של סוחרי העבדים, חוזר קרוזו לסורו. הרהורי החרטה נמוגים, וקרוזו, "המתחרט הסדרתי", מוכן ומזומן לצאת להפלגה ההרפתקנית הבאה. וגם במהלך שהותו על האי הבודד, הגיגי החרטה הדתית לא מאריכים ימים, ומוגבלים בדרך-כלל לזמנים שבהם הוא נופל למשכב או נתקף בגל חרדות קיומיות.

האירוניה בנוגע לעומק חרטתו של קרוזו על המרד בדרכי האב מצטרפת לאירוניה עמוקה יותר שעלילת הספר טומנת בחובה - הדחף להימלט מגורלו של סוחר בורגני אנגלי שהועיד לו אביו, הביא אותו אל חופיו של אי נידח, הרחק מכל מקום יישוב.

על אי זה יעביר קרוזו את המרב והמיטב של שנותיו. על אי זה ישכיל לא רק לשרוד, אלא גם לפרוץ ולגדול: לצוד, לבנות בית (למעשה, יותר מבית אחד), לארגן משק בית, לייצר כלים ורהיטים, לביית חיות, לגלות דגן שצמח מגרעינים שהושלכו על ידו בהיסח הדעת, להשתמש בחלקו למחייתו, לחסוך את חלקו לעונת הזריעה הבאה, להגדיל את היקף משק ביתו ואת תוצרתו, ובהמשך אף להשתמש בשירותיו של פריידי, בן העולם החוץ-אירופי, ה"פרימיטיבי", כדי להעצים את "ממלכתו", שבה הוא "הריבון" (מונחים שבהם הוא עצמו משתמש).

במילים אחרות, קרוזו מיישם בשקידה על האי הנידח, הרחק מן החברה והתרבות שבה גדל, סמל הטבע הפראי, את עקרונותיה של התרבות הבורגנית והקפיטליסטית שבה מרד ושממנה נמלט, שעיקרם - עבודה קשה, חיסכון, השקעה, והעצמת המשק והממלכה. וגם, בל נשכח, חיבה לכסף. באחת הסצנות הידועות בספר, מתלבט קרוזו אם לאסוף מטבעות כסף שמצא על האנייה הטרופה.

לאחר שהוא משמיע נאום חוצב להבות על כך שהכסף חסר כל ערך בשבילו על האי הבודד, הוא מוסיף, כאילו כבדרך אגב - "ובכל זאת, במחשבה שנייה, לקחתי את הכסף". מתברר - וזאת אחת המשמעויות העמוקות ביותר העולות מספרו של דפו - שאפשר להשליך את האדם מתוך החברה, אבל קשה, וכנראה בלתי אפשרי, להשליך את החברה מתוכו.

סיפורו של קרוזו, שנעשה שם נרדף לקיומו של האדם המנותק מן החברה, מתברר באופן פרדוקסי כסיפורו של האדם החברתי. סיפור חייו של קרוזו, ובמיוחד תקופת שהותו על האי הבודד, משמש את דפו כמעין מעבדה לבחינת מערכות היחסים היסודיות בין בן לאביו, בין האדם לחברה, בין טבע לתרבות, בין אירופה ובין "האחר" הלא-אירופי, בין פראות לציוויליזציה, בין פגאניות לנצרות.

שאלות אלו תססו באנגליה של תחילת המאה השמונה-עשרה, אך עדיין יש להן טעם, ובמובן מסוים, חלק מהן אף קיבל לאחרונה חריפות מחודשת. אבל לפני שנעיר כמה דברים על האופן המורכב (והמשעשע לפרקים) שבו מעוצבים בספר היחסים בין שורת הניגודים המקובלים הללו, חשוב להעיר כי דפו לא כתב מסה פילוסופית, אלא בראש ובראשונה סיפור הרפתקאות "מופלאות ומפתיעות", כפי שמבטיחה כותרת הספר.

למעשה, הספר לוכד את דמיוננו בראש ובראשונה בזכות הגרעין הסיפורי שבחר דפו לפתח - סיפור גורלו של אדם על אי בודד. מי מאיתנו, ודאי כאשר היינו ילדים (וחלקנו אף לאחר מכן), לא חלם על מסע אל מרחבי הים ואל ארצות לא נודעות (ובימינו אלה, אולי אל גלקסיות רחוקות)? ולמי מאיתנו, בוודאי בתקופת ההתבגרות (ואצל חלקנו גם לאחר מכן), לא היו רגעים שבהם ייחל להתנתק מכל הלחצים והציפיות של משפחה וחברה, ולבנות לו בבדידות מזהרת נווה מדבר פרטי? ובאופן הפוך ומשלים - מי מאיתנו לא חרד מפני מצב שבו ימצא עצמו בבדידות גמורה, לאו דווקא מזהרת, רחוק מכל היקר והמוכר? גרעין הסיפור של דפו מצליח אפוא לגעת "בחומר שממנו עשויים חלומות".

וחלומותינו הם לא רק תערובת של מציאות ודמיון, אלא גם ביטוי עקיף לתקוות ולחרדות העמוקות ביותר שלנו.

דפו נטל גרעין סיפורי זה - את החלום/הסיוט המעורר הד בלב כל אחד מאיתנו - ופיתח אותו כסיפור עלילה מרתק, השומר רוב הזמן על מתח, סקרנות, ותפניות עלילתיות מפתיעות. הספר מצליח לרתק את הקורא לא רק בזכות הגרעין הסיפורי אלא גם בזכות האופן שבו הוא נגלל לפנינו. כזכור, כותרת הספר מכריזה כי את הסיפור כתב רובינזון קרוזו עצמו.

אבל כאשר קרוזו-המספר מגולל לפנינו את מהלך הדברים, הוא אינו משתף אותנו בכל המידע העומד לרשותו בזמן שבו הוא מספר את הדברים - לאחר מעשה - אלא בוחר להיצמד לחוויותיו, למחשבותיו ולחששותיו של קרוזו-גיבור-ההתרחשות, בזמן ההתרחשות. בזכות בחירה זו של קרוזו-המספר (שלה אחראי, כמובן, דפו), אנו זוכים לחוות רגעים רבים של מתח (האם, וכיצד, יצליח קרוזו לשרוד?), הפתעות (הגילוי הפתאומי של טביעת כף הרגל על קרקע האי השומם, המערער את נפשו) וסקרנות (של מי אותה טביעת כף רגל?).

הכותרת מכריזה כי את הסיפור כתב קרוזו, וגם קורא חד עין לא יצליח לחשוף את שמו של דניאל דפו, המחבר, אשר בחר להישאר סמוי מעין הקורא. בהחלטה להציג את הסיפור כפרי עטו של קרוזו השיג דפו בראש ובראשונה אפקט של ריאליזם סיפורי: אצל הקורא נוצר הרושם שלפנינו סיפור "אותנטי", "פיסת חיים" המסופרת מתוך לב הממשות, בידי מי שחווה את הדברים על בשרו. אבל סודות מעולם הספרות קשה כנראה להסתיר זמן רב, ולאחר פרסום הספר נפוצו שמועות על זהותו האמיתית של המחבר.

אלא שלמרות שמועות אלה החליט דפו שלא לצאת מאחורי הקלעים, ובחר להמשיך במשחק המחבואים גם כאשר הוציא לאור את שני ספרי ההמשך, לאחר ההצלחה חסרת התקדים של רובינזון קרוזו: הראשון נקרא המשך ההרפתקאות של רובינזון קרוזו, והשני - הרהורים רציניים במהלך חייו והרפתקאותיו המוזרות והמפתיעות של רובינזון קרוזו. בהקדמה לספר ההמשך השני מופיעה התייחסות מפורשת לשמועות שנפוצו: "שמעתי כי אנשים קנאים ובעלי מזג רע הביעו את התנגדותם לשני הספרים הקודמים בתואנה, בהיעדר נימוק מוצלח יותר - שהסיפור (על-פי טענתם) מזויף, שהשמות מומצאים, וכי מדובר בסיפור בדים; שמעולם לא התקיימו אדם או מקום-התרחשות או נסיבות כאלה בחיי אדם כלשהו; שהכל המצאה אשר נכפתה על העולם.

" נוכח האשמות אלו מתקומם הכותב ומכריז בלהט: "אני, רובינזון קרוזו, בהיותי כעת כשיר מבחינה שכלית ובעל זיכרון תקין - השבח לאל על כך - מצהיר בזאת, שההתנגדות של אותם אנשים מצוצה מן האצבע, שערורייתית בכוונתה ושקרית בכל הנוגע לעובדות, והריני מאשר בזאת, שהסיפור, למרות היותו אלגורי הוא גם היסטורי" (כלומר, בסיפור טמונות משמעויות סמליות ורוחניות, אבל הוא מבוסס על עובדות היסטוריות).

אם רובינזון קרוזו נחשב "אבי" הרומן האנגלי, אפשר לראות בקטעים כאלה, המשתעשעים בשאלת זהותו של המחבר-המספר, את חובו של דפו ל"סבא" של הרומן האירופי - הלא הוא דון קיחוטה. אגב, הרושם שלפנינו "פיסת חיים" אותנטית, המסופרת מ"לב ההתרחשות" על-ידי מי שחווה את הדברים על בשרו, מוגבר גם באמצעות ההחלטה להביא במהלך הסיפור קטעי יומן שכתב קרוזו בתקופת שהותו על האי.

בשלב מסוים מתחיל קרוזו-המספר לצטט פרקים מן היומן: "30 בספטמבר, 1659. אני - רובינזון קרוזו האומלל, שבשעת סערה נוראה נטרפה ספינתו לא הרחק מן החוף - עליתי על חופו של אי בודד ועזוב שכיניתי אי הייאוש. שאר אנשי הספינה טבעו, ואני כמעט מתּי" (עמ' 67).

אלא שמיד בפסקה השנייה של אותו יום עצמו, אנו קוראים: "את שארית אותו היום ביליתי בהלקאה עצמית בגין המצב העגום שהידרדרתי אליו. הרי לא היו לי לא אוכל, לא בית, לא בגדים, לא נשק ולא מקום מחסה" - כלומר, תיאור "אותו יום" נכתב למעשה בפרספקטיבה של זמן, לא ממש בזמן ההתרחשות. עובדה זו כשהיא לעצמה אינה מפתיעה, שהרי רובינזון הקדים לציטוט מן היומן את סיפור התארגנותו הראשונית על האי, כולל התיאור כיצד הביא מן האנייה הטרופה כלי כתיבה שאפשרו לו רק מאוחר יותר להתחיל בכתיבת היומן (עד שנגמרה הדיו...). אגב, קל לאתר את המקום שבו מתחיל קרוזו לצטט מן היומן, אבל קשה יותר לאתר את המקום שבו הוא מסתיים, דבר המעניק רושם של דיווח מיידי, חי, מלב ההתרחשות, על הסיפור כולו.

באמצעות טשטוש הגבולות בין היומן ליתר הסיפור (שרבוב קטעים מאוחרים יותר ליומן, ערפול נקודת הסיום שלו) מצליח דפו לאחוז במקל הסיפור בשני קצותיו - גם ליצור רושם של צמידות מרבית ו"אותנטית" לרגע ההתרחשות, וגם מסירת מידע מזמני התרחשות שונים, בהתאם לאפקטים השונים שהוא מעוניין ליצור.

סוד קסמו וכוחו המתמשכים של רובינזון קרוזו טמון בכישרונו המיוחד של דפו (שפרסם את הרומן והוא בן קרוב לשישים), לפתח גרעין סיפורי המייצג חלום/סיוט אנושי עמוק באופן מרתק, אמין ושובה לב, ובתוך כך - גם לעורר כמה שאלות יסודיות שטרדו את דפו ואנשי תקופתו, הד לנושאים שבהם מתחבטת רוח האדם מקדמת דנא ועד עצם ימינו אלה. בזכות שילוב נדיר זה היה הספר לרב מכר מן השנה שבה יצא לאור, ומאז במשך קרוב לשלוש מאות שנה; בזכותו היה לספר אהוד ונקרא על-ידי קוראים צעירים (בדרך-כלל בנוסח מקוצר) ומבוגרים גם יחד, ואף זכה להיכנס להיכל של יצירות המופת של העת החדשה.

בימינו אלה מקובל לטעון כי גבולותיו של הקנון הספרותי (להבדיל מ"ספרות פופולרית") מוכתבים על-ידי הגמוניות ספרותיות ואידאולוגיות שליטות. דומני כי סיפור כניסתו של רובינזון קרוזו להיכל היצירות הקנוניות יכול לערער תיאור מקובל זה. למעשה, ספרו של דפו לא הלם כלל את הנורמות ה"הגמוניות" של זמנו.

מבחינת הנורמות הספרותיות השליטות של שלהי המאה השבע-עשרה הוא נחשב יצירה "נחותה", כתובה בסגנון "נמוך", על-ידי מחבר שלא השתייך לאליטה התרבותית, ושלא התחנך על ברכי הספרות הקלאסית היוונית-רומית. הפופולריות הגדולה שלו בקרב קהל קוראים מגוון וסגולותיו הספרותיות יוצאות הדופן, הן שפילסו את דרכו אל לב הקנון. המקרה של רובינזון קרוזו יכול לשמש כדוגמה בולטת (אבל לא יחידה) לכך שהניגוד המקובל בין "ספרות קנונית" ל"ספרות פופולרית" אינו ניגוד קוטבי.

דיונים מלומדים על ההבניה של הקנון בשירותן של הגמוניות שליטות עלולים לטשטש את העובדה שהקנון אינו יצור קפוא הנקבע בידי מועצת חכמים בשירותן של אליטות, אלא יצור דינמי, הנקבע ומשתנה לפרקים בזירה תרבותית מורכבת ורבת- רבדים. הגורם המרכזי במשחק הכוחות של הזירה התרבותית הוא כוחה האמנותי וההגותי של יצירה - גם כאשר היא צומחת "מלמטה", כחלק מספרות פופולרית - לאו דווקא יכולתה לקלוע לטעמה של הגמוניה שליטה.

הרובד הדתי-הפוריטני שאפשר למצוא ברובינזון קרוזו, או העובדה שהוא נותן ביטוי לאתוס הקפיטליסטי העולה, יכולים אולי להסביר חלק מכוח המשיכה של הספר בזמנו. אבל אין בכוחם של יסודות דתיים או אידאולוגיים אלה להסביר את ממדי ההצלחה, ההערכה, וההדים הרבים שהספר עורר, ועדיין מעורר, בקרב קהלי קוראים שונים ומגוונים - במיוחד אם נזכרים שגם הרובד הדתי וגם זה הנותן ביטוי לאתוס הקפיטליסטי מוצגים בספר לא פעם באור אירוני.

סגנון כתיבתו של דפו היה רחוק מכתיבה מסוגננת הפוסעת מעדנות בשבילים שהותוו על-ידי מודלים ז'אנריים קלאסיים בעלי יוקרה, ונחשב אפילו גס בעיני העילית המשכילה של זמנו. דפו, שגדל כבן המעמד הבינוני הנמוך, כתב (וכתב הרבה), בסגנון הקרוב לסגנון כתיבה עיתונאית. אין בכך כמובן כל פלא, שהרי נוסף על יתר עיסוקיו היה דפו עיתונאי פורה: במשך קרוב לעשור (1704-1713) כתב וערך לבדו את העיתון The Review. העיתון יצא לאור שלוש פעמים בשבוע, ושימש הד לענייני היום ובמה לקידום עמדותיהן ומעמדן הפוליטי של דמויות מפתח בממשל, שתמכו בדפו ומימנו את העיתון (אגב, דפו שינה לעיתים את טעמו בין תמיכה ב"טורים" וב"ויגים" - שתי המפלגות המרכזיות של הזמן, שמהן יצמחו לימים מפלגת השמרנים ומפלגת הלייבור).

מעניין, ולא מקרי, לראות כיצד אנגליה של תחילת המאה השמונה-עשרה משמשת ערש הלידה והצמיחה הן של הרומן - הצורה הספרותית שתתפוס את מרכז הבמה הספרותית בשלוש מאות השנים הבאות - והן של העיתונות המודרנית. שני ז'אנרים אלה יצרו חיבור אינטימי בין "החיים" (הממשיים, הריאליסטיים, החברתיים) ובין "הכתיבה" הספרותית: העיתונות באופן מיידי וישיר, הרומן באופן עקיף יותר, מתוחכם וסמלי. בערעור על החיץ בין "החיים" ל"ספרות" נעוץ למעשה אחד החידושים הגדולים של הכתיבה הספרותית של תחילת המאה השמונה-עשרה, ערעור שבמסגרתו רעיונות וחומרים ליצירה ספרותית נשאבו, בין היתר, מן הכרוניקה העיתונאית.

בגיליון משנת 1713 של The Englishman, אחד העיתונים החשובים של התקופה, הקדיש ריצ'ארד סטיל, העורך, כתבה נרחבת לקורותיו של אלכסנדר סלקירק - מלח סקוטי שעקב מריבה עם רב החובל של ספינתו, בחר להישאר בחואן פרנאנדז, אי בלתי מיושב באוקיינוס השקט, עד שנאסף ממנו בחלוף כחמש שנים (בשנת 1709). סביר שדפו הכיר סיפור זה, וכן כמה סיפורים נוספים (חלקם אמיתיים, חלקם בדויים) משלהי המאה השבע-עשרה ותחילת המאה השמונה-עשרה על קורותיהם של ניצולים מספינות טרופות שהגיעו לאיים בלתי מיושבים. חשיפת מקורות עיתונאיים מן ההיסטוריה הקרובה, ששימשו השראה לדפו בבואו לחבר את רובינזון קרוזו, יכולה ללמד על הקשר האמיץ בין הכתיבה העיתונאית לכתיבה הספרותית של התקופה.

היא יכולה גם להעיד לא רק על ערעור הניגוד המקובל בין "החיים" ובין "הספרות", אלא גם על חתירה תחת ניגוד מקובל נוסף בעולם הספרות של אותו הזמן: עד המאה השמונה-עשרה הייתה מקובלת במערכת הספרותית הפרדה בין ז'אנרים "גבוהים" (במיוחד הטרגדיה והשירה האפית), שדנו בשאלות הרות גורל וסיפרו את סיפורן של דמויות נעלות מן העבר המיתי או ההיסטורי הרחוק - ובין ז'אנרים "לא רציניים" (במיוחד הקומדיה והסטירה), שעיצבו דמויות של פשוטי עם, מתוך עמדה היתולית, בידורית.

רובינזון קרוזו קורא תיגר על הפרדת רשויות זו ופותח אופציה חדשה: יצירה שבמרכזה דמות של בן המעמד הבינוני (מבחינה זאת קרוזו הוא בן-דמותו של דפו, יוצרו-מולידו), אבל עם זאת היא מתמודדת עם סדרה של שאלות עמוקות בנוגע לקיום האנושי. מאלפת בהקשר זה היא ההשוואה בין יצירתו של דפו ובין היצירה החשובה ביותר של המאה השבע-עשרה: גן העדן האבוד, השיר האפי המרומם של ג'ון מילטון. בבואו להתמודד עם שאלות אנושיות ודתיות עמוקות, בחר מילטון בצורה הקלאסית של השירה האפית הנשגבה, ויצירתו מספרת את סיפורן של הדמויות הנעלות והארכיטיפיות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: האלוהים, בן האלוהים, השטן, אדם וחווה.

יצירתו של דפו מעלה שאלות לא פחות עמוקות מזו של מילטון - ובראשן שאלת ההצדקה של דרכי האל בעולמנו - אבל הוא עושה זאת באמצעות דמותו של אחד, רובינזון קרוזו, בנו של סוחר. ההשוואה עם שירו האפי הגדול של מילטון מעלה נקודה מרתקת נוספת על המהפך הערכי שעוברת התרבות באותה תקופה.

אצל מילטון, הדמות שאינה מרוצה מן המקום שייעד לה האל (דמות האב הגדול), זו העסוקה בחיפוש קדחתני, חסר מנוח, אחר חידושים ושינויים - היא דמותו של השטן. ברומן של דפו, קרוזו, הגיבור המרכזי, מאופיין כמי שעסוק בחיפוש מתמיד וחסר מנוח וכמי שמורד במקום שהועיד לו אביו (דמות האלוהים-הקטן). אלא שבעוד ביצירתו של מילטון, חוסר הנחת של "הלל בן-שחר" מוצג כשורש כל רע, במקרה של קרוזו, קשה לקורא שלא להתפעל מן הדחף חסר המנוח של הגיבור ושלא להזדהות עם כישוריו לשרוד, להמציא, לבנות, לשנות ולהשתנות.

שטן של מילטון הוא - למרות מה שחשבו עליו הרומנטיקנים - דמות שלילית ובעייתית ביותר; קרוזו של דפו הוא - למרות ביקורתו העצמית והביקורת של דפו עליו בכמה נקודות - דמות הרואית ומעוררת הזדהות. בתוך פחות ממאה שנים עברה הספרות האנגלית מהפך ענק: גם אימוץ סגנון ריאליסטי "נמוך", על חשבון סגנון מרומם, וגם מהפך במערכת הערכים.

אלא שחידושו הספרותי של דפו לא היה בבחינת נתק מוחלט מכל מסורת ספרותית. כפי שהצליח לשלב דיון בשאלות פילוסופיות עמוקות בתוך תבנית של סיפור הרפתקאות, כך השכיל דפו לשלב יסודות חדשניים עם הישענות על מודלים מוכרים, אולי המוכרים והנכבדים ביותר של תרבות המערב: ראשית, בדומה לספר הספרים, לפנינו סיפור החיפוש אחר משמעות וישועה שיתנו טעם למאבקי ההישרדות של האדם בעולמנו.

כזכור, הספר שבו מצויד קרוזו על האי הבודד, ספר שבו הוא שב לקרוא ולהגות, הוא ספר הספרים. מתוך ספר זה מפנה מדי פעם דפו את תשומת לבנו במיוחד לכמה סיפורים. כבר סמוך לפתיחת היצירה, באחת מ"התקפות החרטה" הראשונות שלו, לאחר שהספינה שבה הפליג טבעה, מייסר קרוזו את עצמו על שלא שעה לעצת אביו, ומביע צער על שלא שב נזוף לביתו, שהרי לו היה עושה כן "ואבי - התגלמות מְשלו של מושיענו המבורך - היה אפילו שוחט לכבודי עגל מרבק" (עמ' 20).

קרוזו מפנה אותנו כאן במישרין לסיפור הבן האובד מתוך הבשורה על-פי לוקס. הסיפור הנוצרי הארכיטיפי על החוטא החוזר בתשובה: הבן אשר מרד בדרכי אביו, עזב את נחלתו, שוטט בארץ רחוקה, בזבז את רכושו ורק לאחר שהידרדר מצבו עד בכי רע, החליט לחזור לביתו ולבקש את מחילת האב. והאב, במחווה דרמטית, משפיע עליו כל טוב, ומצווה לזבוח לו את העגל המפוטם.

כאשר הבן הבכור, שעבד כל העת באחוזת האב ועשה כדברו, מתמרמר על קבלת הפנים הנדיבה שלה זכה האח הצעיר ההולל, תשובתו של האב אליו היא: "... אתה תמיד עמדי וכל אשר לי לך הוא. אבל נכון לשוש ולשמֹח כי אחיך זה היה מת ויחי ואֹבד היה וימצא" (הבשורה על-פי לוקס טו 31-32). מעניין לראות כיצד הרהורי החרטה של קרוזו מהולים כאן בתחושה עצמית של היותו, למרות דרכו החוטאת והמרדנית, הבן הנבחר, זה אשר בסופו של חשבון יבוא על שכרו.

לקראת סוף הספר, במעין סגירת מעגל, אנו פוגשים בהתייחסות לסיפור מקראי נוסף בעניין החטא והשכר. כאשר מתברר לקרוזו, לאחר שנחלץ מן האי הבודד, כי הסוחרים שהופקדו לשמור על המטעים שהיו בבעלותו בברזיל לא רק שמרו על כל נכסיו, אלא באמצעות השקעה נבונה הצליחו לעשות חיל עם רכושו וכספו, וההון שנצבר מחכה לו כדת וכדין, הוא אומר בהתרגשות: "אכן בהחלט יכולתי לומר כעת שאחריתו של איוב הייתה טובה מראשיתו" (עמ' 246). אזכור "הסוף הטוב" של ספר איוב בפי קרוזו יכול אולי גם להעלות כמה הרהורים בדבר הדומה והשונה בין שני הסיפורים. אמנם ייסוריו של איוב ארכו הרבה פחות זמן מתקופת "הגלות" של רובינזון על האי, אבל אין ספק שהיו אכזריים וטרגיים יותר (לקרוזו לא אבדו ילדים, למשל). ובעיקר, בין שני הסיפורים בולט ההבדל בשאלת קבלת הדין: למרות התנהגותו המרדנית, עמדתו הנפשית היסודית של קרוזו היא של קבלת הדין - להבדיל מהתייצבותו הלא שגרתית של איוב מול האלוהים. וגם בהתייחסות ל"סוף הטוב" של איוב, כמו ברמיזה לסיפור הבן האובד, אפשר לגלות יותר משמץ של גאווה; על-פי קרוזו, אלוהים שמר עליו ואף זיכה אותו ב"פרס" - והפרס הנכבד ביותר שקרוזו יכול להעלות על דעתו הוא כמובן כספי.

סיפור מקראי נוסף הנזכר במפורש ביצירה הוא ספר יונה. בעקבות הסערה התוקפת את האנייה שבה הפליג קרוזו בפעם הראשונה, מתחקר אותו רב החובל של האנייה מדוע הפליג, ומנסה להניא אותו מכוונתו לצאת להפלגות נוספות: "אבל מאחר שיצאת למסע בתור ניסיון, ראית כיצד הטעימו אותך מִשָמים ממה שצפוי לך אם תתעקש. אולי כל זה קרה לנו בגללך, כמו יונה באנייה לתרשיש" (עמ' 21). דומה כי להאשמה זאת הד בנפשו של קרוזו: הוא תופס עצמו, כפי שמעידות ההפניות לסיפור הבן האובד ולאיוב, כבחירו של האל, אבל בן נבחר זה נועד לעמוד בניסיון, וקרוזו עסוק לא פעם בניסיון להבין את פשר הניסיון, לפענח את "התכנית האלוהית" הגדולה שבמסגרתה הושלך אל האי הבודד (כפי שיונה הושלך לארץ ציה). וכך רוחו מיטלטלת, במיוחד ברגעים של סבל ומצוקה, בין רגש גדלות לחוויית החטא והקללה.

נוסף על ספר הספרים, אפשר לראות ברקע סיפורו של קרוזו הד לספר מכונן נוסף של תרבות המערב: בדומה לאודיסאה של הומרוס, לפנינו סיפור מסעות על הים, על סערות, תלאות, ומאבקי הישרדות מול איתני הטבע השרירותיים וזדוניות האדם, ועל איים זרים ורחוקים מן הציוויליזציה המוכרת. למעשה, רובינזון קרוזו הוא סיפור מרתק על כמה מסעות. בראש ובראשונה, לפנינו סיפורי מסע במרחב הגאוגרפי. קוראים נוטים לזכור מן הספר את השהות הארוכה על האי הבודד, אבל אין לשכוח כי לפני הגעתו אל אותו האי, ואף לאחר שניצל ממנו, הפליג קרוזו על פני ימים ויבשות.

במהלך מסעותיו הוא מגיע לאפריקה, לדרום אמריקה, ולקראת סיום הספר אנו אף מלווים אותו, ל"קינוח", גם במסע בהרי הפירינאים - השוכנים אמנם בלב אירופה, אבל מוצגים בספר כמחוז פראי, מאוכלס בחיות טרף. נוסף על מסעות גאוגרפיים שובי דמיון, רובינזון קרוזו מציע לנו גם מסע מרתק בזמן: פנטזיה על חזרה אחורה בגלגל הזמן - אל "המצב הטבעי", הטרום-ציוויליזציוני, הטרום חברתי, הבראשיתי. אל המצב שבו האדם ניצב חשוף מול איתני הטבע, מתמודד אתם - ללא המסך המגונן של החברה המערבית המפותחת (ההיבט שקסם לרוסו) - ומצליח לצאת וידו על העליונה.

אלא שעיון נוסף בפנטזיה יגלה תמונה מורכבת יותר. קרוזו אמנם מוצא עצמו על אי בודד, הרחק מן הציוויליזציה המערבית, אבל הוא לא הגיע לשם "לוח חלק" (tabula rasa). ראשית, מעט לאחר נחיתתו על האי הבודד, כאשר הוא מגלה את ממדי הקטסטרופה ואת העובדה שהוא הניצול היחיד, הוא מתחיל בשורה של "מיני-מסעות" אל האנייה הטרופה, שחלקים ממנה עדיין לא נשחתו, ומצליח "לגרד" ממנה כמעט כל מה שנותר עליה: אוכל, שתייה, יינות, טבק, בגדים וחשוב מכך - כלי עבודה (שני משורים, גרזן ופטיש מתיבתו של נגר האנייה), סכינים, מזלגות, ואף רובים, אקדחים ואבק שרפה.

"פיסות ציוויליזציה" אלה ישמשו אותו במאבק ההישרדות, בפרויקט הבנייה, ואף במלחמות שינהל בהמשך על האי הבודד. במילים אחרות, במסעו אל העבר הפרה-היסטורי, הטרום-חברתי, קרוזו מצויד היטב בכלים רבים, ורבי עוצמה, של החברה המערבית המפותחת.

זאת ועוד, הציוד שבו עמוס הנוסע שלנו במסעו אל נבכי "המצב הטבעי" כולל לא רק כלים גשמיים אלא גם "ציוד" רוחני ודתי: בין שאר הדברים שקרוזו מצליח לחלץ מן האנייה הטבועה אפשר למצוא נייר, קולמוס ודיו (בעזרתם יכתוב את היומן) וכמובן - את ספר הספרים (למעשה, שלושה עותקים שלו!).

העובדה שהנוסע בזמן הגיע אל "המצב הטבעי" מצויד היטב במטען מן התרבות המערבית המודרנית - על ההיבטים הפיזיים והרוחניים שלה - היא מקור ליצירת שעטנז מעניין, קומי לעתים. למשל, תיאור ה"משפחה" שהקים קרוזו על האי. לאחר שהתבסס על האי ופתר כמה מן הבעיות הבוערות של הישרדותו הפיזית, מתאר קרוזו כיצד היה מסב אל השולחן, כבעל בית עם "בני ביתו" ו"כמלך עם נתיניו". ומיהם בני ביתו והנתינים? מדובר בכלבו הזקן והנאמן, בשני חתולים ובפול, התוכי - היצור היחיד שקרוזו "נתן לו היתר" לפנות אליו בדברים... אגב, ב"דיבורו" של פול התוכי אפשר לראות השתקפות בזעיר אנפין של היסוד הפארודי המאפיין את המפגש הלא שגור בין טבע לתרבות ביצירה: פול משמיע מילים השאולות מן השפה האנושית, זו המעוגנת בחברה, בתרבות ובמשמעות (למשל, קריאתו הבלתי נשכחת - "רובין קרוזו המסכן" - שהחרידה פעם את קרוזו משנתו), אבל זהו דיבור משונה, "לא במקומו", מפיה של חיה, נטול כוונה ומשמעות.

אגב, החיבורים המשונים והלא צפויים בין טבע לתרבות נמצאים גם בסצנות שוליות בסיפור - למשל, תיאור הריקוד ("תרבות") שמרקיד פריידי את הדוב הפראי ("טבע") בשעת המסע בהרי הפירינאים לקראת סופו של הספר.

השעטנז בין "טבע" ל"תרבות" מתגלה גם בתיאור לבושו של קרוזו: זוהי תערובת משונה של מקטורן, נעליים, מכנסיים, מטרייה (חלק מן "התרבות" שהיה רגיל אליה) אבל כל אלה תפורים ביד גסה, ובאופן חלקי ומעוות, ורובם עשויים לא מבד (שהתבלה) אלא מעור חיות ("המצב הטבעי"). אילו היה אדם אנגלי פוגש בו בלבושו זה, מקדים קרוזו את התיאור, היה מראהו מעורר בוודאי אצל אותו אדם תערובת של צחוק או אימה.

ולקינוח התיאור של תערובת המלבושים, מוסיף קרוזו כי הוא גם גידל לעצמו שפם בסגנון מוסלמי תורכי - כלומר, חזותו לא רק מערבת בין יסודות שונים של "טבע" ו"תרבות", אלא גם יוצרת, בתוך המרחב התרבותי, "בן-כלאיים" של המערב הנוצרי והמזרח המוסלמי. ומדוע בכלל טורח קרוזו להתלבש על האי הבודד? מדוע אינו משתלב עם הסביבה ה"טבעית" ומאמץ לעצמו את מנהגם של הפראים להלך בעירום, שהרי מדובר באי בעל אקלים חם שבו הבגדים מיותרים? כמה עמודים לפני תיאור התערובת המשונה של הביגוד, חש קרוזו צורך להסביר את עצם הצורך להתלבש.

הדבר הראשון שאליו הוא מתייחס הוא הקושי הנפשי שלו להתהלך בעירום, כלומר, הוא רומז לעכבה דתית-תרבותית, שימיה כימי הסיפור המקראי על הגירוש מגן העדן ("ויתבוששו"). אבל מיד לאחר שאמר כי אינו יכול לשאת את המחשבה של הליכה עירום ועריה, טורח קרוזו להוסיף הסבר נוסף: מתברר כי החשיפה של עורו לשמש גרמה לו כוויות ושלפוחיות.

נטייה זאת של קרוזו להנמקה כפולה של התנהגותו אפשר למצוא במקומות נוספים. מצד אחד, הוא מנמק את בחירתו לפעול בדרך מסוימת, או להימנע מפעילות מסוימת, בשיקולים דתיים, אידאולוגיים ומוסריים, אבל לצד נימוקים מרוממים אלה מופיעה בדרך-כלל הנמקה נוספת - פרקטית ומטריאליסטית למהדרין, כמו במקרה הלבוש. הדבר בולט במיוחד בסצנה שבה מתלבט קרוזו אם לתקוף את הפראים אוכלי האדם הנוחתים לפרקים על האי לצורך קיום טקסי זבח אדם.

הדחף הראשון שלו הוא לתקוף, לאבד ולהשמיד את מי שעסוק בטקסים מעוררי הזוועה; טקסים, שבעקבות המפגש הראשון שלו עם שרידיהם, מקיא קרוזו את נשמתו. אבל לאחר שנרגע מעט מן הדחף הראשוני, פותח קרוזו בדיון פנימי בנוגע לצדקתה של התקפה כזאת. בשעת ההתדיינות הפנימית הזאת עולה בו המחשבה כי פראים אלה אינם מודעים כלל לחטא הטמון במעשיהם; הם גדלו בחברה הזרה לערכים שעליהם הוא עצמו גדל, ולכן אין לשפוט אותם על-פיהם. "מי שם אותי להיות שופט" לאנשים אלה, כאילו היו פושעים, שואל קרוזו את עצמו, ומסקנתו - הריגתם תהיה חסרת בסיס מוסרי או דתי.

עד כאן טוב ויפה, וטיעוניו העמוקים היו יכולים להקנות לו חברות של כבוד באסכולה של רלטיביזם תרבותי עכשווי (או לכל הפחות בחברות במשלחת אנתרופולוגים מודרניים המנסה להבין את עולמה של תרבות זרה). אלא שכאן לא מסתיים העניין. מתברר כי לצד הנימוקים המוסריים העמוקים, קיים עוד נימוק המונע ממנו לתקוף אותם: למרות היתרון שיש לו בזכות היותו מצויד ברובים ואקדחים, הפראים רבים והוא אחד, וסיכוייו לנצח ולהישאר בחיים לאחר התקפה עליהם קטנים. וגם אם ינצח בהתקפה ראשונה, ישובו חבריהם עם תגבורת, ויצליחו להכריע אותו.

שוב, לצד נימוקים רוחניים מדריכה את קרוזו גם סיבה פרקטית מאוד, ודומה שהיא שמניעה אותו בסופו של דבר לבחור בקו פעולה (או הימנעות מפעולה) זה או אחר. אין זה אומר כי קרוזו אינו מאמין באמת ובתמים בשיקולים המרוממים, אלא רק שהם מקבלים משקל מכריע כאשר הם נתמכים במערכת אינטרסים פרקטית. כל אימת שאנו נתקלים בהנמקה כפולה כזאת, דומני כי דפו מחייך מאחורי גבו של קרוזו, ורומז לנו כי צורכי ההוויה הם אשר קובעים את התודעה, אם להזדקק לניסוח של מארקס - קורא שמצא עניין רב ברובינזון קרוזו, בתור ספר מבוא להסברת מושג הערך בכלכלה.

רובינזון קרוזו הוא אפוא ספר של מסע מורכב במרחבי המרחב והזמן. וכמו סיפורי מסע רבים אחרים שרווחו במאה השמונה-עשרה (מכתבים פרסיים של מונטסקייה, מסעות גוליבר של סוויפט) - זהו גם סיפור המפגש המורכב בין תרבויות, שבהן האחת תופסת את האחרת כתשליל של עצמה, אבל גם נחשפת כמראה שלה. ברובינזון קרוזו, כפי שסצנת הדיון הפנימי בנוגע לאוכלי האדם יכולה לרמוז, עיקר העניין הוא במפגש בין תרבות המערב לתרבות "האחר", "הפרא", "הברברי", ושיאו - המפגש עם פריידי, "האחר האולטימטיבי", הקניבל.

קרוזו מגיע אל המפגש הזה מצויד בכל הדעות הקדומות של האדם המערבי, אבל במהלך המפגש חלקן מתערער - גם אצלו, ובמיוחד אצל הקורא. אבל המפגש עם פריידי אינו המפגש הראשון של קרוזו עם עולם הפראים. כבר באחד ממסעותיו הראשונים בספר זוכה קרוזו להיפגש עם פראים. לאחר שנתפס על-ידי שודדי ים ונמכר כעבד למורים בצפון אפריקה, הוא מצליח להימלט, באמצעות סירה שגנב מאדונו, מ"כלאו" (גם את האי יכנה מאוחר יותר "בית כלא"; זאת כאשר לא יראה בו את "ממלכתו"). אל מסע ההימלטות הוא מחליט לצרף אליו את חורי, נער מורי שיעזור לו, כמשרת, במסע - מעין "הקדמה" לסיפור יחסיו עם פריידיי.

השניים שטים מול חופי אפריקה בתקווה להגיע לחוף מבטחים. כאשר צידתם אוזלת, הם נאלצים לרדת אל החוף ולהצטייד במים ובמזון. אלא שכל העת מלווה אותם פחד כפול עמוק: אם ינחתו על החוף בשעות הלילה, יפלו קורבן לחיות טרף, ואם בשעות היום - יפלו לידיהם של פראים קניבלים. בשלב מסוים הם מגלים לחרדתם כי החוף אמנם מיושב בפראים "ערומים ושחורי עור", אלא שלהפתעתו הגדולה של קרוזו, מתברר כי אותם פראים מגלים יחס של פתיחות, נדיבות והכנסת אורחים. במקום לארוב לנוסעים שעל הסירה, להרגם ולערוך מהם כירה, הם מביאים אל החוף צידה לשימושם של שני הפליטים; במקום לאכול אותם חיים, הם מציעים להם אוכל משיב חיים. זאת הפעם הראשונה, אבל לא האחרונה, שבה נחשפות הדעות הקדומות של קרוזו על "האחר" הפראי ו"הברברי" באור אירוני.

סצנת המפגש עם הפראים על חופי אפריקה היא אפוא מעין "חזרה גנרלית" למפגש של קרוזו עם עולם הפראים בדמותו של פריידיי. כדי להבין את האופן המורכב והחתרני שבו תפס דפו את היחסים בין אירופה הנוצרית, ה"מפותחת" וה"נעלה", ובין העולם החוץ-אירופי, ה"פרימיטיבי", כדאי להיזכר בסצנה מרתקת אחת מתוך מכלול יחסיו של קרוזו עם פריידיי.

לאחר שקרוזו מציל את פריידיי מידיהם (ומפיותיהם!) של בני שבט אויב, הופך הלה להיות משרתו הנאמן ואסיר התודה. ראשית, קרוזו מלמד את פריידיי אנגלית בסיסית, שתאפשר לו למלא את תפקידיו כמשרת (לא במקרה המלה הראשונה שהוא מלמד את פריידיי היא "אדוני"). ואז הוא פונה, כמיסיונר מן השורה, לחלץ את פריידיי מן הבערות החשוכה, הפגאנית, שבה הוא שרוי, ולהאיר את עיניו באמת הנוצרית. ראשית דבר, קרוזו מסביר לפריידיי את מושג האלוהים. כאן מתגלה פריידיי כתלמיד נוח ללימוד, ומצליח לתפוס במהרה את דברי התורה.

מה מקור זריזותו של התלמיד? מתברר כי בדתו הפגאנית החשוכה של פריידיי עצמו - שעל אודותיה סיפר לקרוזו - קיימים יסודות דומים מאוד לאלו של האמונה הנוצרית. אמנם הפראים מתפללים לישות אלוהית בעלת שם "מגוחך" - בנמוקי - אבל תוכן תפילתם, והעובדה שאת התפילה מנהלים כוהני דת המשמיעים סדרה של מילים ומזמורים שאינם מובנים לאנשים הפשוטים, יכולים להזכיר דווקא יסודות דומים מאוד מן הנצרות, בעיקר הקתולית, שדפו משלח בה בהזדמנות זאת כמה חצים סאטיריים.

ואז מגיע השלב הבא בשיעור בתיאולוגיה נוצרית: קרוזו מסביר לפריידיי את מושג השטן. כאן, מתברר, מגלה הפרא הפרימיטיבי כמה קשיי הבנה. לאחר שקרוזו חוזר ומסביר לו את מעמדו של השטן ואת יחסיו עם האלוהים, פונה פריידיי בשאלה אל קרוזו המיסיונר: "אבל, הוא אמר שוב, אם אלוהים הרבה חזק, הרבה כוח יותר מהשטן, למה אלוהים לא להרוג את השטן והוא יותר לא לעשות מעשים רעים?" (עמ' 190).

פריידיי מציג את השאלה בנאיביות ילדותית ובאנגלית משובשת. אבל הגיחוך שמעורר אופן הניסוח אינו מסתיר את עומק הבעיה שעליה מצביע פריידיי. כיצד יכולה דת המניחה אלוהים כל-יכול ושופע חסד, כפי שמניחה הנצרות, להסביר את המשך ההתמודדות בין האלוהים לסטרא אחרא, התמודדות ההופכת לא פעם את עולמנו לעמק הבכא? שאלתו של פריידיי מעמידה את קרוזו במבוכה, והוא מכריז כי הופתע ביותר לשמוע אותה. למעשה, הוא המום לחלוטין מן השאלה, ומשתמש בניסוח I was strangely surprised - המזכיר את שני התארים שהופיעו בכותרת הספר, בתיאור ההרפתקאות שחווה קרוזו (strange surprising adventures).

לאחר התדהמה הראשונית, ומכיוון שאינו מצליח למצוא תשובה מיידית לשאלתו של פריידיי, הוא מתרץ זאת בכך שהוא "דוקטור" (לתאולוגיה) טרי ולא מיומן. לאחר מכן הוא משתמש בטריק מוכר להרוויח זמן (שכל אחד מאיתנו בוודאי השתמש בו פעם בהיתקלו בשאלה קשה מפי תלמיד או חבר): הוא משים עצמו כאילו לא שמע את השאלה ומבקש מפריידי לחזור עליה. תקוותו שהתלמיד החרוץ ישכח או יתבלבל נכזבת, ופריידי חוזר על השאלה בנחישות.

בשלב זה מתפתח בין השניים דיאלוג שבו קרוזו מכביר מילים על הגיהינום, החסד, הישועה והמשיח. אבל גיבוב המונחים מעולם האמונה הנוצרי לא נשמע משכנע במיוחד - לא את פריידי, לא את הקוראים, ונראה שגם לא את קרוזו עצמו. כאשר נוכח לדעת שתשובתו המפותלת לא ריצתה את פריידי, קרוזו נוקט מהלך התחמקות קלאסי במקום להמשיך להתמודד עם הבעיה התאולוגית העמוקה שהעלה פריידי: לפתע הוא מודיע כי יש לו "סידורים דחופים", ומסתלק.

מתברר, כך רומז לנו דפו, שהאמונה הנוצרית נשענת על כמה הנחות יסוד שקשה, ואולי בלתי אפשרי, להגן עליהם בדיון הגיוני. יותר מזה, דומה כי פריידי, "הפרא", "הפרימיטיבי", זה שאינו מצליח להוציא מפיו משפט תקני באנגלית, יכול לחשוף באופן ביקורתי את הפרכות הטמונות בלבה של מערכת האמונות הנוצרית "הנעלה". בעזרת שימוש בכלים בסיסיים של היגיון, בצירוף "עין תמימה" של מי שלא גדל אל תוך המערכת המנחילה עצמה לעדת מאמיניה, משכיל פריידי לנסח שאלה עמוקה, שלא רק קרוזו, אלא גם כמה מטובי ה"דוקטורים" (לתאולוגיה) התחבטו בה במשך שנים - ולא בטוח שגם באמתחתם יש תשובה ניצחת.

בתוך שפע של הרפתקאות ושאלות מרתקות שהספר מעלה, בולט בהיעדרותו הכמעט מוחלטת יסוד אחד: נשים וארוטיקה. רק לקראת סוף הספר, לאחר שנחלץ מן האי הבודד וחזר לחיק הציוויליזציה, מסופר לנו כי קרוזו התחתן ואף נולדו לו שני ילדים.

אבל עוד בטרם התרגלנו לרעיון, ובחלוף רק חצי משפט (!), כבר מודיע לנו קרוזו כי האישה נפטרה. ההופעה וההיעלמות האגביים הללו של אשה מחייו של קרוזו רק מבליטות את היעדרו של קשר ארוטי עם נשים בספר. אפשר כמובן לתרץ היעדרות זו בדרך פשוטה - שהרי לא היו כלל נשים על האי הבודד. ובכל זאת, הסבר ריאליסטי זה אינו יכול להסביר את היעדרו המוחלט של ממד ארוטי במחשבותיו של קרוזו: מדוע אין אנו פוגשים ולו בהרהור געגועים אחד למגע ולנוכחות של אישה (כזה שלא יפרוץ בהכרח דקורום סגנוני או מוסרי), או בהבעת צער על שמצבו אינו מאפשר לו לבנות משפחה "נורמלית", לא כזו שבה חברים רק כלבים, חתולים ותוכי.

אגב, דפו עצמו לא נרתע ביצירתו מתיאור יחסי אישות, לעיתים אף לא ממוסדים: בספרו מול פלנדרס, שנכתב שלוש שנים לאחר רובינזון קרוזו, מתארת מוֹל, גיבורת הספר, את סיפור חמש מערכות נישואיה (כולל אחת עם אחיה!), ואף את עיסוקה בזנות. מעניין לראות בהקשר זה כיצד כמה יצירות עכשוויות, ה"מתכתבות" עם ספרו הקלאסי של דפו, חשו בהיעדרו של היבט ארוטי-נשי ומצאו לנכון למלא את החסר. בסרט להתחיל מחדש (Castway), של הבמאי רוברט זמקיס, בכיכובו של טום הנקס, נוסף לסיפור נדבך רומנטי שלם: גיבור הסרט, עובד בחברת "פדרל-אקספרס", מוצא עצמו על אי בודד לאחר תאונה שבה התרסק מטוסו - לפני שעמד להינשא לבחירת לבו.

פתיחת הסרט וסיומו מתמקדים בסיפור האהבה המתוסכל, ומשמשים מוטיב הנשזר בתיאור שהותו של הגיבור על האי הבודד. גם בספרו המורכב של מישל טורנייה, ששת (Vendredi) מתוארת האנרגיה הארוטית המתוסכלת של קרוזו, כמוסבת אל האי הבודד עצמו, כולל תיאור שבו הגיבור בועל, פשוטו כמשמעו, את אדמתו. וריאציה שונה להשלמת החסר בממד הארוטי והנשי אפשר למצוא בפו (Foe), ספרו של קוטזי. שם החליט הסופר הדרום אפריקני, חתן פרס נובל לספרות, להוביל אל האי הבודד שעליו שוהה קרוזו אישה-ניצולה - המביאה את סיפורה, ואת סיפורם של קרוזו ושל פריידי, אל הסופר דניאל דפו, כדי שהלה יכתבם וישווקם.

אבל האומנם הממד האירוטי נעדר לחלוטין מספרו של דפו? לא חייבים להיות שותפים לאסכולה הקווירית בביקורת, המתמקדת בהיבטים הומו-ארוטיים ביצירות, על מנת להבחין כיצד לתוך היחסים המורכבים בין קרוזו לפריידיי מחלחלת גם נימה ארוטית. לא במקרה תווי פניו וגופו של פריידי זוכים לתיאור הנרחב והמפורט ביותר בספר, עם דגש גדול על יסודות של יופי ועדנה המושכים את עיניו של קרוזו וגורמים לו להאריך בתיאור. אבל לפני שניסחף בעקבות מבטו של קרוזו המשוטט על גופו של פריידי, ובטרם נקפוץ למסקנות בלתי מבוססות בעקבות האסכולה הקווירית, חשוב להדגיש: האנרגיה הארוטית של קרוזו עברה בספרו של דפו סובלימציה אל שני תחומים מרכזיים: מצד אחד, היצרנות, האגירה והמנייה של רכוש ("הומו-אקונומיקוס" בפי מבקרים שהדגישו את הממד הכלכלי ביצירה), ומן הצד האחר, אל רגשות דתיים מועצמים של אמונה וחרטה ("הומו-רליגיוזוס" בפי מבקרים שהדגישו את הממד הדתי בספר). מעניין בהקשר זה להיזכר שוב בדמותה של מול פלנדרס: למרות יחסי האישות הרבים שלה עם גברים, ולמרות עיסוקה בזנות,

הספר מול פלנדרס נעדר כמעט לחלוטין ממד ארוטי, מכיוון שהיחס למיניות הוא בראש ובראשונה כאל סחורה עוברת לסוחר, כפיתיון וככלי זין של מוֹל ב"ציד" בעלים.

רובינזון קרוזו של דפו, כמו כל יצירת מופת, יכול לפרנס מבקרים מאסכולות ביקורתיות שונות ומגוונות: מרקסיסטים ונאו-מרקסיסטים יכולים למצוא בספר ביטוי לאתוס הקפיטליסטי של המעמד הבורגני העולה של המאה השמונה-עשרה; ביקורת סטרוקטורליסטית תוכל לנתח בפירוט את מבנה העלילה ולמיין בקפדנות את דרכי הסיפר שבהן משתמש דפו; גישה ביקורתית בעלת רגישות לשאלות רוחניות ודתיות תצביע על המקום המרכזי שתופסים הגיגים דתיים בתודעתו של הגיבור; ביקורת פסיכואנליטית יכולה להצביע על בניית הביצורים הבלתי נלאית של קרוזו כעל אובססיה שנועדה לחסום את החרדות העמוקות שלו בפני "הצד האפל" בנפשו-הוא;

ביקורת פוסט- קולוניאלית תתמקד ביחסיו המורכבים של קרוזו עם "האחר", המייצג את העולם החוץ-אירופי; ומבקרים מן האסכולה הקווירית יסבו את תשומת לבנו לממד הארוטי ביחסיו של קרוזו עם פריידי. כל אחת מן האסכולות האלה יכולה להאיר היבט מעניין ביצירה, אבל אל לה להיתפס ליומרה כי באמתחתה מצויה פרשנות ממצה ושלמה. רובינזון קרוזו נוצר שנים רבות לפני שכל האסכולות הללו הגיעו אל העולם, וככל הנראה הוא יוסיף למשוך בחבלי קסם את דמיון הקוראים - גם שנים רבות לאחר שטעמן של אלו יתפוגג.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

רובינזון קרוזו - דניאל דפו
Robinson Crusoe - Daniel Defoe


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים