Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

גן עדן לאישה
מאת: אמיל זולה
Au Bonheur des Dames - Emile Zola

ההוצאה:

כרמל

הדבר הראשון שלוכד את עיניה של דניז, אחרי שהיא יורדת מן המרכבת שהביאה אותה לפריז מן העיירה הקטנה שבה גדלה, הוא שורת חלונות הראווה הבוהקים של "גן-עדן לאישה". דניז היתומה, מלווה בשני אחיה הקטנים, באה לפריז לחפש את דודה, בעל חנות הבדים הקטנה שמול הענק הזוהר.

הדבר הראשון שלוכד את עיניו של אוקטב מוּרֶה, הבעלים של "גן-עדן לאישה", כשהוא רואה את דניז על שפעת שערה הבלונדי הוא התלהבותה פעורת הפה מול תצוגת בדי המשי שלו. מוּרה, איש עסקים נחוש ובעל חזון, העז לפתוח בחנות הבדים שלו גם מחלקת כפפות ומחלקת מטריות, וזו רק ההתחלה.

האם דניז היא שתנקום במוּרה את נקמת הנשים כולן? האם יפשוט מר מרטי את הרגל בשל בולמוס הקניות הבלתי נשלט של אשתו? האם תשוקתה של מדאם דה בוב תוביל אותה לגנוב מהחנות הגדולה? כיצד יתמודדו הדוד בודו והאדון בורא הזקן עם הענק החדש, הגונב את לקוחותיהם ושובר את השוק?

גן עדן לאישה
שתפו אותי

גן-עדן לאישה הוא רומן רלבנטי ביותר בימינו. בדרכו החיה, הקולנועית כמעט, מתאר זולה את תחילתה של תרבות הצריכה ושל הפרסום המודרני, את חיל החלוץ של הקניונים המוכרים לנו את חיסולן של החנויות המתמחות ושל העסקים המשפחתיים הקטנים – כל זה שזור בהרפתקה רומנטית ואינטריגות אהבה.

גן-עדן לאישה מאת אמיל זולה בהוצאת כרמל, המפעל לתרגום ספרות מופת, משרד המדע התרבות והספורט. תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: עדה פלדוֹר, עריכת תרגום מיכל רוזנטל, אחרית דבר: דוד מנדלסון.

מתוך הספר הפרק הראשון ובהמשך:
זולה, גן-עדן לאישה ו"שירת העסקים" | דוד מנדלסון

1
דניז באה ברגל מתחנת סן-לזאר, לשם הביאה אותה רכבת משֶרבּוּר, אותה ואת שני אחיה, אחרי לילה שבילו על ספסל נוקשה של קרון המחלקה השלישית. היא החזיקה בידו של פֶּפֶּה, וז'אן הלך אחריה, שלושתם רצוצים מן המסע, מבולבלים ואבודים בלב פריז הגדולה, אפם זקור לעבר הבתים, שואלים בכל צומת על רחוב מישודייר, שדודם בּוֹדוּ גר בו. אך כשהגיחה לבסוף אל כיכר גַיוֹן, נעצרה הנערה באחת, מופתעת.

"הה!" אמרה, "תִראה, ז'אן, תראה!"

והם עמדו שם, נטועים על עומדם, דחוקים זה כנגד זה, לבושים שחור מכף רגל ועד ראש, מנצלים עד תום את בגדי האבל הישנים על אביהם. היא, כחושה לעשרים שנותיה ומראהָ כמראה ענייה, נשאה חבילה קלה. מצדה האחר היה אחיה הקטן, בן החמש, תלוי על זרועה, ומאחורי כתפה, בתפארת הפריחה של שש-עשרה שנותיו, ניצב האח הגדול וידיו שמוטות.ה "הנה!" המשיכה אחרי שתיקה, "זאת חנות!"

זאת היתה, בפינת רחוב מישודייר ורחוב נֶב-סנט-אוגוסטן, חנות של פריטי אופנה שערימות התצוגה שלה בהקו בצבעים עזים באור הרך והחיוור של אוקטובר. הפעמונים הכו שמונה בכנסיית סן-רוק, ועל המדרכות היתה רק פריז המשכימה קום, הפקידים האצים למשרדיהם ועקרות הבית העורכות את קניותיהן. לפני הדלת סיימו שני זבנים שעמדו על סולם כפול לתלות אריגי צמר, שעה שבחלון ראווה ברחוב נב-סנט-אוגוסטן היה זבן אחד, כורע על ברכיו וגבו מוסב, מקפל בעדינות יריעה של משי כחול. פְּנים החנות, שהיתה עדיין ריקה מלקוחות וגם העובדים רק התחילו להגיע אליה, המה כְּכַוורת מתעוררת.

"שכה אחיה!" אמר ז'אן. "זה שם בכיס את וַלוֹן... שלָך לא היתה יפה כזאת."

דניז הנהנה. שנתיים בילתה שם, אצל קוֹרנַאי, סוחר האופנה הראשון של העיר, והחנות הזאת, שנקרתה עכשיו בדרכם פתאום, הבית הזה, הענק בעיניה, הפעים ועיכב אותה, נרגשת, מעוניינת, שוכחת את כל השאר. בפאת הקיר הפונה אל כיכר גַיון היתה דלת גבוהה, כולה זכוכית, שטיפסה עד קומת הביניים, בתוך סבך עיטורים עמוסי מִזְהָבים. שתי דמויות אלֵגוריות, שתי נשים שׂוחקות, בחזה חשוף ונטוי לאחור, גללו את השלט: "גן-עדן לאישה". חלונות הראווה השקועים נמשכו לאורך רחוב מישודייר ורחוב נב-סנט-אוגוסטן, והקיפו, בנוסף על הבניין הפינתי, עוד ארבעה בניינים, שניים משמאל ושניים מימין, שנרכשו ושופצו לאחרונה. בגלל התלכדות הקווים במרחק נדמה לדניז שאין סוף להתפרסות הזאת, על התצוגות של קומת הקרקע והזגוגיות השקופות של קומת הביניים, שמאחוריהן היה אפשר לראות את כל החיים הפנימיים של המחלקות. עלמה לבושה משי חידדה עיפרון למעלה, ושתיים אחרות, לידה, פרשׂו מעילי קטיפה.

"גן-עדן לאישה," קרא ז'אן בצחוק רך של נער יפה שכבר התנסה בסיפור נשים אחד בווַלוֹן. "נחמד, הה? זה כנראה מה שמושך את ההמון!"

אבל דניז נותרה מרותקת מול התצוגה של הדלת המרכזית. היו שם, באוויר הפתוח של הרחוב, על המדרכה ממש, תִלים של סחורות במחיר נמוך, פתיון הדלת, המציאוֹת שעצרו את הלקוחות בעוברן. נקודת המוצא היתה למעלה: יריעות של צמר ואריגים, צמר כבשים, שֶביוֹטים עבים, פלנלי מוֹלֶטוֹן, צנחו מקומת הביניים, מתנופפים כדגלים, והתגים על שלטי הקרטון הלבנים קטעו את גוניהם הנייטרליים, אפור צִפחה, כחול צי, ירוק זית. לצדם, מקיפים את המפתן כמסגרת, השתלשלו גם רצועות פרווה, סרטים צרים לקישוט שמלות, האֵפר העדין של פרוות הסנאים, השלג הזך של גחונות הברבורים, שערות הארנב של דמויי הסַמוּר והנמייה. ואחר-כך, למטה, בתוך כונניות, על שולחנות, באמצעיתה של ערימת שאריות, מצבור גדוש של סריגים שנמכרו בפרוטות, כפפות וצעיפי צמר סרוגים, שביסים, סודרים, תצוגה שלמה של חורף בצבעים ססגוניים, מנומרים, מפוספסים, עם כתמים מדממים של אדום. דניז ראתה אריג משובץ בארבעים וחמישה סַנְטִים, רצועות חורפן אמריקאי בפרנק אחד, וכסָיות בחמישה סוּ. גודש עצום של יריד, כאילו החנות מתפקעת ומטילה את עודפיה לרחוב.

הדוד בּוֹדוּ נשכח. אפילו פֶּפה, שלא הרפה מידה של אחותו, פקח עיניים ענקיות. מרכבה אילצה את שלושתם לזוז ממרכז הכיכר, והם גלשו, מוּכנית, אל רחוב נב-סנט-אוגוסטן, הלכו לאורך חלונות הראווה ושבו ונעצרו לפני כל ערימת תצוגה. תחילה נִשבו בקסמו של סידור מסובך: למעלה היו מטריות שהונחו באלכסון ונראו כאילו הן משמשות גג לבקתה כפרית. למטה היו גרבי משי, שנִתלו על מוטות והציגו צדודיות מעוגלות של סובכי שוקיים: גרביים זרועים אגודות ורדים, גרביים מתנוצצים באלף גוון, שחורים מנוקבבים, אדומים בעלי פינות רקומות, וכאלה שצבעם כצבע העור, בעלי מרקם משיי ששיווה להם רוך כשל עור נערה בלונדינית. ולבסוף, על מִרפד האצטבה, היו כפפות מוטלות במִתווה סימטרי, אצבעותיהן מאורכות, הכַּפָּה צרה כשל בתולה ביזנטית, החן הנוקשה הזה, הכמו-עלמָתי, של מטפחות הנשים שטרם נלבשו. אבל חלון הראווה האחרון, הוא במיוחד ריתק אותם. תצוגה של בדי משי, סַטן וקטיפה פרשׂה שם, במִשׂרעת צבעים גמישה ורוטטת, את גוני הפרחים העדינים מכול: בַּפסגה הקטיפות, בשחור עמוק, בלָבָן זִבדה. למטה מהן הסַטנים, הוורודים, הכחולים, עזי הקפלים, המתעממים בחיוורון שאין סוף לעֶדנתו. ועוד למטה בדי המשי, כל מניפת הקשת בענן, יריעות מכווצות לקונכיות, מקופלות כמו סביב גֵו מתקמר, שקמו לחיים תחת אצבעותיהם המיומנות של הזבנים. ובין מוטיב למוטיב, בין משפט צבעוני של התצוגה למשנהו, נמתח ליווי עדין, סרט קליל וכָווּץ של רדיד בצבע שמנת. כאן, בשני הקצוות, הונחו, בערימות ענק, שני סוגי המשי שלבית-העסק היתה בעלות בלבדית עליהם, "פריז-גן-עדן" ו"עור-זהב", פריטים יוצאים מן הכלל שהיו עתידים לחולל מהפכה במסחר האופנה.

"אה! השיראים האלה בחמישה פרנק שישים!" מלמלה דניז, משתאה מול ה"פריז-גן-עדן".

ז'אן התחיל להשתעמם. הוא עצר עובר-אורח.

"רחוב מישודייר, אדוני?"

כשהראו לו את הרחוב, הראשון מימין, שבו כל השלושה על עקבותיהם, והקיפו שנית את החנות. אך כשנכנסה לרחוב, רותקה דניז שוב לחלון ראווה שהוצגו בו בגדי קונפקציה לגברות. אצל קורנאי בוולון היתה היא מופקדת במיוחד על בגדי הקונפקציה, אבל דבר כזה לא ראתה מעולם. ההתפעלות נטעה אותה על המדרכה. בעומק החלון היה רדיד גדול של תחרת ברוּז', מחירו הרקיע שחקים, והוא היה המשכם של מין קלעי מזבח, שתי כנפיים פרושׂות בלובן ערמוני. ווֹלאנים ברקמת אַלַנסון היו פזורים סביב, זֵרים זֵרים, ואחר-כך, באשד שופע, קלחו כל התחרוֹת - העֲדַנדינות, הוולֶנסייניות, האפליקציות של בריסל, התַכּים של ונציה - כמפולת שלגים. יריעות אריג יצרו, מימין ומשמאל, עמודים כהים, ואלה הסיגו עוד יותר את המִקדש המרוחק.

והיו בגדי הקונפקציה, בתוך ההיכל הזה שכולו קודש לפולחן החן הנשי: במרכז היה פריט חריג, מעיל קטיפה, מעוטר פרווה של שועל הכסף, בצד האחד היתה שכמייה של משי, מבוּטֶנת פרוות סנאים, בצד השני אדרת בד ששוליה נוצות שֶׂכווי, ולבסוף שמלות נשף, בקשמיר לבן, ברפידות לובן, מקושטות פלומת ברבור או שֵש מושזר. היה שם מענה לכל גחמה, משמלות ערב בעשרים ותשעה פרנק ועד מעיל הפרווה שמחירו נקבע לאלף ושמונה מאות פרנק. החזה העגול של בובות התצוגה התפיח את הבד, הירכיים הרחבות העצימו את עדינות המותניים, ואת מקום הראש הנעדר תפס תג גדול, מחובר בסיכה למולֶטון האדום של הצווארון. המראות משני צדיו של חלון הראווה, במשחק מחושב, שיקפו את הבובות האלה והכפילו אותן בלי סוף, וכך אכלסו את הרחוב בנשים היפות האלה, העומדות למכירה, שמחירים בספרות עבות משמשים להן ראשים.

"מדהימות, הנשים האלה!" מלמל ז'אן, שלא מצא דרך אחרת לבטא את רגשתו.

בן-רגע קפא גם הוא על עומדו, ופיו נפער. לנוכח כל מותרות הנשים האלה הִווריד מתענוג. היה לו יופי של נערה, יופי שנדמה כי גנב אותו מאחותו, עור בוהק, שיער אדמוני מתולתל, שפתיים ועיניים לחות מֵרוֹך. על-ידו, בַּהשתאות שלה, נראתה דניז רזה אף יותר, בפניה הארוכים, בפיה הגדול מדי, בגון עורה שכבר עָיַף מתחת לשפעת שערה החיוור. ופֶּפה, גם הוא בלונדיני, בלונד של ילדוּת, נצמד אליה עוד יותר, כאילו חש לפתע צורך דאוּג בליטופים, כי הגברות היפות שבחלון הראווה הטרידו והקסימו אותו. הם נראו כה מוזרים וחינניים על המדרכה, שלושת הבלונדינים האלה בבגדיהם השחורים הדלים, הנערה העצובה בין הילד החמוד לנער המרהיב, שהעוברים-ושבים הפנו אליהם את ראשם בחיוכים.

איש שמן אחד, שערו לבן ופניו הגדולים צהובים, ניצב זה דקות אחדות על מפתנה של חנות מעברו האחר של הרחוב והסתכל בהם. הוא עמד שם, דם בעיניו, פיו קפוץ, רוחו סוערת לנוכח התצוגות של "גן-עדן לאישה", כשמראה הנערה ואחֶיה הצית סופית את רוגזו. מה הם עושים כאן, שלושת הסכלים האלה, שפוערים כך פה מול מצעדי הראווה השרלטניים האלה?

"והדוד?" העירה פתאום דניז, שכאילו ניעורה בבהלה.

"אנחנו ברחוב מישודייר," אמר ז'אן, "הבית שלו צריך להיות קרוב." הם הרימו את ראשיהם והסתובבו. ואז, ממש לפניהם, מעל לאיש השמן, הבחינו בשלט ירוק, שאותיותיו הצהובות דהו בגשם: "אֶלבֶּף של פעם, אריגים ופלנלים, בּוֹדוּ, לשעבר אוֹשקוֹרן". לַבּית, שהיה מרוח בסיד ישן ומחליד ונראה שטוח בין כל מעונות הפאר בסגנון לואי השישה-עשר שהקיפוהו, היו רק שלושה חלונות חזית. והחלונות האלה, הרבועים, נטולי התריסים, היו מעוטרים רק במעקה ברזל: שני מוטות צולבים. אבל מה שהפתיע במיוחד בתוך העירום הזה את דניז, שעיניה עוד היו מלאות בתצוגות הבהירות של "גן-עדן לאישה", היה החנות שבקומת הקרקע, המחוצה תחת תקרתה ומעליה קומת ביניים נמוכה מאוד, ולה פתחים כשל בית-כלא, דמויי סהר. ציפוי עץ שצבעו כצבע השלט, ירוק בקבוק שהזמן נימר באוֹכּרה וזפת, יצר, מימין ומשמאל, שני חלונות ראווה עמוקים, שחורים, מאובקים, שבתוכם היה אפשר להבחין במעורפל בערימה של חתיכות בד. הדלת הפתוחה נראתה כמובילה אל מחשכים לָחים של מרתף.

"זה כאן," אמר ז'אן.

"טוב, אז צריך להיכנס," הכריזה דניז. "קדימה, בוא, פפה."

אבל כל השלושה נטרדו, ביישנות תקפה אותם. נכון, כשאביהם מת, באותה קדחת שלקחה גם את אמם חודש קודם לכן, כתב הדוד בּוֹדוּ, נסער מן האבל הכפול הזה, לאחייניתו, שתמיד יהיה אצלו מקום בשבילה ביום שתרצה לנסות את מזלה בפריז; אבל המכתב הזה כבר היה כמעט בן שנה, והנערה התחרטה עכשיו על שעזבה כך את וַלון, בגחמה של רגע, מבלי להודיע מראש לדודהּ. הוא לא הכיר אותם כלל, כי כף רגלו לא דרכה שוב בוולון מאז עזב את העיר, והוא אז איש צעיר מאוד, נכנס לעבודה כזבן זוטר אצל סוחר הבדים אושקורן, וסופו שנשא לאישה את בתו.

"מֶסיה בּוֹדוּ?" שאלה דניז, כשהחליטה סוף-סוף לפנות אל האיש השמן, שהמשיך להסתכל בהם כל הזמן, מופתע מחזותם.

"זה אני," השיב.

דניז הסמיקה אז מאוד וגמגמה:
"אה! יופי!... אני דניז, וזה ז'אן, וזה פפה... אתה רואה, באנו, דודי." בודו נראה כמוכה הלם. עיניו השמנות והאדומות הבליחו בפניו הצהובים, ומלותיו האטיות לָעו. היה ברור שהוא מרוחק אלף מילין מהמשפחה הזאת, שנפלה פתאום על כתפיו.

"מה? מה? אתם פה?" חזר ואמר שוב ושוב. "אבל הייתם בוולון!... למה אתם לא בוולון?"

בקולה השקט, הרועד משהו, נאלצה לספק לו הסברים. אחרי מות אביהם, שחיסל את כספם עד הפרוטה האחרונה במִצבעה שלו, הפכה היא להיות אמם של שני הילדים. מה שהרוויחה אצל קורנאי לא הספיק להאכיל את שלושתם. ז'אן אמנם עבד אצל נגר אומן, משפץ של רהיטים עתיקים, אבל לא הרוויח פרוטה. עם זאת הוא פיתח חיבה לדברים ישנים, והחל לגלף דמויות בעץ. אפילו, באחד הימים, כשגילה חתיכת שנהב, השתעשע ועשה ראש, שעובר-אורח אחד ראה, ובאמת, האדון הזה הוא שגרם להם להחליט לעזוב את וַלון, כי מצא לז'אן מקום בפריז, אצל פסַל שנהב.

"אתה מבין, דודי, ז'אן יתחיל כבר מחר לעבוד כשוליה אצל בעל-הבית החדש שלו. לא מבקשים ממני כסף, הם יספקו לו לינה ואוכל... אז חשבתי שפפה ואני תמיד נוכל להסתדר. אנחנו לא יכולים להיות אומללים יותר מאשר בוולון."

היא לא סיפרה על הרפתקת האהבים של ז'אן, על מכתבים שכתב לנערה בת אצולה מהעיר, על נשיקות שהוחלפו מעבר לקיר, שערורייה שלמה שבגללה גמרה אומר לנסוע. והיא ליוותה את אחיה לפריז בעיקר כדי להשגיח עליו, חרדות אמהיות תקפו אותה מול הילד הגדול הזה, היפה והעליז כל-כך, שכל הנשים להוטות אחריו.

הדוד בודו לא הצליח להתעשת. שוב ושוב חזר על אותן שאלות. ובכל זאת, כששמע אותה מדברת כך על אחֶיה, דיבר אליה בגוף שני של קִרבה. "אז אבא שלך לא השאיר לכם כלום? אני, אני חשבתי שהיו עוד כמה פרוטות. אה! כמה יעצתי לו, במכתבים שלי, שלא ייקח את המִצבעה הזאת! לב טוב, אבל שכל של כלום-וחצי!... ואַת, אַת נשאַרת עם שני הבחורים האלה על הידיים, היית צריכה לפרנס את העֵדה הקטנה הזאת!" פניו המרירים אורו, ושוב לא היו לו אותן עיניים אדמומיות שהסתכל בהן על "גן-עדן לאישה". לפתע הבחין שהוא חוסם את הדלת.

"בואו," אמר, "תיכנסו, אם כבר באתם... תיכנסו, זה יותר טוב מלבזבז זמן מול שטויות.

" ואחרי שהפנה אל התצוגות שממול העוויה אחרונה של זעם, הניח לילדים לעבור, נכנס ראשון לתוך החנות וקרא לאשתו ולבתו.

"אליזבת, ז'נבייב, בואו, יש פה מישהו בשבילכן!"

אבל דניז והקטנים היססו רגע נוכח אפלת החנות. האור המלא של הרחוב סִנוור אותם, והם מצמצו כמו על מפתן מאורה לא מוכרת, מגששים את הרצפה ברגליהם, בפחד אינסטינקטיבי מפני איזו מדרגה בוגדנית. וכך, קרובים אף יותר זה לזה בגלל החשש הסתום, נלפתים אף יותר זה אל זה, כשהילדון ממשיך להיאחז בשמלותיה של הנערה והגדול מאחוריה, ביצעו את הכניסה שלהם בחֵן מחויך ודאוג. נוהַר הבוקר הבליט את הצללית השחורה של בגדי אבלם, ואור מתלכסן הזהיב את שערם הבלונדיני

. "תיכנסו, תיכנסו," חזר בודו.

בכמה משפטים קצרים עדכן את הגברת בודו ואת בתו. הראשונה היתה אישה קטנה אכולת אנמיה, לבנה כולה, שערה לבן, עיניה לבנות, שפתיה לבנות. בז'נבייב, שהניוון של אמה החמיר אצלה עוד יותר, ניכרו הנֶחשלוּת וחוסר הצבע של צמח שגדל בצל. ויחד עם זאת, שערה השחור הנהדר, העבות והכבד, שצימח כבאורח נס בבשר הכחוש הזה, שיווה לה לוויית חן עצובה.

"תיכנסו," אמרו שתי הנשים בתורן. "ברוכים הבאים."

והן הושיבו את דניז מאחורי דלפק. פפה טיפס מיד על ברכי אחותו, ואילו ז'אן, נשען בגבו על ספיני העץ, עמד קרוב אליה. הם הלכו ונרגעו, הסתכלו בחנות, ועיניהם הסתגלו לאפלולית. עכשיו ראו אותה היטב, את תקרתה הנמוכה והמעושנת, את דלפקי האלון שלה הממורטים משימוש, את הכונניות הנושנות, כבדות הפרזולים. חבילות האריגים הכהות הגיעו עד המרישים. נדמה שטחב הרצפה מעצים עשרת מונים את ריח הבדים והצבעים, ריח חריף של כימיה. בעומק החנות היו שני זבנים ועלמה אחת מסדרים חתיכות פלנל לבן.

"אולי האדון הקטן רוצה לטעום משהו?" אמרה הגברת בודו וחייכה אל פפה.

"לא, תודה," ענתה דניז. "שתינו ספל חלב בבית-קפה, מול תחנת הרכבת."

והיות שז'נבייב סקרה את הצרור הקטן שדניז הניחה על הרצפה, הוסיפה דניז:
"את הארגז הגדול שלנו השארתי שם."

היא הסמיקה, הבינה שלא נוחתים כך אצל אנשים. כבר בקרון, ברגע שהרכבת עזבה את ולון, נמלאה חרטה, ולכן השאירה, עם הגיעם, את ארגז המסע בתחנה והאכילה את הילדים.

"בואו נראה," אמר פתאום בודו, "בואו נדבר קצר ולעניין... כתבתי לך, זה נכון, אבל זה היה לפני שנה. ואת מבינה, ילדתי המסכנה, העסקים לא הולכים טוב, כבר שנה ש..."

הוא נעצר, נשנק מהתרגשות שרצה להעלים. הגברת בודו וז'נבייב, ארשת כנועה על פניהן, השפילו את עיניהן.

"כן, כן!" המשיך, "זה משבר שיחלוף, אני רגוע לגמרי... רק שצמצמתי את כוח האדם שלי, עכשיו נשארו כאן רק שלושה אנשים, ועדיין לא הגיע הזמן לשכור רביעי. בקיצור, אני לא יכול לקבל אותך כמו שהצעתי, ילדה מסכנה שלי."

דניז הקשיבה לו, המומה, חיוורת כולה. הוא המשיך בשלו, והוסיף: "לא תהיה בזה שום תועלת, לא לך ולא לנו."

"זה בסדר, דודי," אמרה לבסוף, בקושי. "אשתדל להסתדר בכל זאת." בני בודו לא היו אנשים רעים. אבל הם הלינו על שהמזל לעולם אינו משחק להם. בשנים שבית-העסק שלהם הצליח, היה עליהם לגדל חמישה בנים. שלושה מהם מתו בהיותם בני עשרים, הרביעי יצא לתרבות רעה, החמישי, סרן בצבא, הפליג זה לא מכבר למקסיקו. נשארה להם רק ז'נבייב. המשפחה הזאת עלתה הרבה, אבל את המכה הסופית הנחית בודו על עצמו כשקנה בעיר השדה רַמבּוּיֶה, שם גר אבי אשתו, בית גדול ורעוע. שעל כן תפחה לה פקעת של מרירות בתוך נאמנותו הכפייתית, נאמנות של סוחר ותיק.

"מודיעים מראש," המשיך, וקשיחותו עוררה בו עצמו רוגז הולך ומתעצם. "יכולת לכתוב לי, הייתי עונה לך שתישארי שם... כשנודע לי שאביך מת, אלוהים! אמרתי לך מה שאומרים בדרך-כלל. אבל את נוחתת ככה, בלי שום אזהרה... זה מאוד מביך."

הוא הרים את קולו, פרק את הכעס. אשתו ובתו נשארו עומדות כשמבטיהן נעוצים ברצפה, מעשה אנשים כנועים שלעולם אינם מרשים לעצמם להתערב. בינתיים הלך ז'אן והחוויר, ואילו דניז אימצה את פפה המבועת אל חזה. שתי דמעות גדולות נשרו מעיניה.

"זה בסדר, דודי," חזרה ואמרה. "נלך מכאן."

בודו התעשת פתאום. שקט של מבוכה השתרר, ואחר-כך המשיך הדוד בנימה נרגנת:

"אני לא מסלק אתכם... אם כבר נכנסתם, תישנו למעלה הערב. אחר-כך נראה כבר."

הגברת בודו וז'נבייב הבינו אז, בהרף מבט, שהן רשאיות לארגן את הדברים. הכול סודר. לז'אן לא היה צורך לדאוג, ולפפה יהיה מצוין אצל הגברת גְרַא, גברת קשישה שגרה בדירת קרקע גדולה ברחוב דֶז אוֹרטי, שם היא מקבלת, על בסיס פנסיון מלא, ילדים קטנים תמורת ארבעים פרנק לחודש. דניז הצהירה שיש לה במה לשלם את החודש הראשון. לא נותר אם כן אלא למצוא סידור לה עצמה. לבטח יימצא לה מקום בשכונה.

"וַנסאר לא מחפש מוכרת?" אמרה ז'נבייב.

"אה, כן, נכון!" קרא בודו. "נלך לדבר אתו אחרי האוכל. צריך להכות בברזל בעודו חם."

אף לקוח לא בא להפריע את הדיון המשפחתי הזה. החנות נותרה אפלה וריקה. בירכתיה המשיכו שני הזבנים והעלמה במלאכתם, מסננים מלים שורקות. בכל זאת הופיעו פתאום שלוש גברות, ודניז נותרה רגע לבדה. היא נישקה את פפה, לבה כבד מן המחשבה על פרידתם הקרובה. הילד, מתלטף כחתלתול, טמן את ראשו בחיקה מבלי לומר מלה. כששבו הגברת בודו וז'נבייב, מצאו אותו שקט וצייתן, ודניז הרגיעה ואמרה שהוא לעולם אינו מרעיש יותר מזה: הוא לא פוצה פה ימים שלמים, וחי מליטופים. ואז, עד מועד הארוחה, דיברו השלוש על ילדים, על עבודות הבית, על החיים בפריז ובערי השדה, במשפטים קצרים ומעורפלים, כקרובות משפחה נבוכות משהו על שאינן מכירות זו את זו. ז'אן ניגש בינתיים אל פתח החנות ולא מש משם, חיי המדרכות עניינו אותו, והוא חייך אל הנערות היפות בעוברן.

בשעה עשר הופיעה עוזרת. בדרך-כלל הוגשה הארוחה לבודו, לז'נבייב ולזבן הראשון, ובאחת-עשרה הוגשה ארוחה שנייה, לגברת בודו, לזבן השני ולעלמה.

"בואו לאכול!" קרא סוחר הבדים ונפנה אל אחייניתו.

ומכיוון שהכול כבר היו ישובים בחדר האוכל הצר שמאחורי החנות, קרא לזבן הראשון, שהתמהמה.

"קוֹלוֹמבּאן!"

הצעיר התנצל ואמר שרצה לסיים תחילה את סידור הפלנלים. הוא היה בעל גוף, בן עשרים וארבע, כבד ופיקח. פניו אמרו יושר, פיו היה גדול ורך, ועיניו ערמומיות.

"לכל הרוחות! לכל דבר הזמן שלו," אמר בודו, שהתמקם לאלתר והחל לחתוך נתח עגל קר, בזהירות ובמיומנות של בעל-בית, שוקל את החלקים הדקים באבחת מבט, בדיוק של גרם.

הוא הגיש לכולם, ואף את הלחם פרס. דניז הושיבה את פפה לצדה, להאכיל אותו כמו שצריך, אבל החדר האפלולי מילא אותה דאגה. היא הביטה בו, הרגישה איך לבה נחמץ, היא שהיתה מורגלת בחדרים הגדולים, העירומים והבהירים של עיר השדה שלה. חלון יחיד נשקף אל חצר פנימית קטנה, וזו התחברה אל הרחוב דרך הכניסה החשוכה של הבית. החצר הזאת, מוצפת המים ובאושת הריח, היתה כמין קרקעית באר שעיגול אור עכור שקע בה. בימות החורף היה צריך להדליק את מנורות הגז מבוקר עד ערב. וכשמזג-האוויר אִפשר שלא להדליק, היה המראה עגום אף יותר. נדרש לדניז רגע לסגל את עיניה ולהבחין די הצורך בחתיכות המונחות על צלחתה.

"הרי לנו בחור עם תיאבון בריא," הכריז בודו משהבחין שז'אן כילה את מנת העגל שלו. "אם יעבוד כמו שהוא אוכל, הוא יהיה גבר חסון... אבל את, בתי, את לא אוכלת?... ותגידי לי, עכשיו שאפשר לדבר, למה לא התחתנת בוולון?"

דניז הרפתה מן הכוס שלה, שקירבה בדיוק אל פיה.

"אה, דודי, להתחתן? אתה בטח לא מתכוון ברצינות!... והקטנים?" לבסוף צחקה, הרעיון נראה לה כה משונה. ובכלל, איזה גבר ירצה בה, כשאין פרוטה בכיסה, כשהיא רזה כעפרוני ולא יפה עדיין? לא, לא, היא לא תתחתן לעולם, די לה בשני הילדים.

"את טועה," חזר הדוד ואמר, "אישה תמיד צריכה גבר. אילו היית מוצאת לך בחור נחמד, לא היית נוחתת כך על מדרכות פריז, את והאחים שלך, כמו צוענים."

הוא קטע את דבריו כדי לחלק שוב, בצרות-עין צדקנית, צלחת תפודים בשומן שהעוזרת הגישה לשולחן. ואחר-כך המשיך, מצביע בכף על ז'נבייב וקולומבאן:

"הנה, תראי! השניים האלה יתחתנו באביב, אם עונת החורף תהיה טובה."

זאת היתה מסורת אבות בבית-העסק הזה. מייסדו, אריסטיד פינֶה, נתן את בתו דֶזירֶה לזבן הראשון שלו אושקורן. הוא, בודו, שנחת ברחוב מישודייר כששבעה פרנקים בכיסו, נשא לו לאישה את בתו של אבא אושקורן, אליזבת. והוא בתורו מתכוון לתת את בתו ז'נבייב ואת העסק עִמה לקולומבאן, מיד לכשיתאושש המסחר. אם הוא דוחה כך חתונה שהוחלט עליה כבר לפני שלוש שנים, הרי זה משיקולי מצפון, מנימוקי הגינוּת עיקשת: הוא קיבל את החנות כשהיא משגשגת, אין הוא רוצה להעבירה לידי חתן כשקהל הלקוחות זעיר והעסקים מקרטעים.

בודו המשיך, הציג את קולומבאן, בן העיר רמבּוּיֶה, כמו אביה של הגברת בודו; יש ביניהם אפילו איזו דודנוּת רחוקה. עובד טוב, שעמֵל זה עשר שנים בחנות ואף טיפס בזריזות בסולם הקידום! ואגב, הוא אינו סתם מאן דהוא, אביו היה רודף התענוגות ההוא קולומבאן, וטרינר נודע בכל נפת סֶן-אֶה-אוּאַז, אשף במקצועו, אך כה גרגרן, שזלל הכול.

"תודה לאל!" אמר מוכר הבדים לסיכום, "האב שותה ומתהולל, אבל הבן השכיל ללמוד כאן את מחיר הכסף!"

בזמן שבודו דיבר בחנה דניז את קולומבאן ואת ז'נבייב. הם היו ישובים לשולחן זה בצד זה, אבל נותרו שקטים לחלוטין, בלי שום סומק, בלי שום חיוך. מיום כניסתו לכאן סמך הצעיר על החתונה הזאת. הוא עבר את השלבים השונים, זבן זוטר, מוכר שכיר, עד שהוכנס לבסוף בסודות המשפחה ועינוגיה, כל זה בסבלנות, תוך שהוא מנהל חיים סדירים כשעון, ומסתכל בז'נבייב כבעִסקה מצוינת והגונה. הוודאות שתהיה שלו קיפדה בו כל תשוקה אליה. והנערה גם היא התרגלה לאהוב אותו, אמנם ברצינות הזאת של טבעה המאופק, אך גם בלהט עמוק, שבחייה הסתמיים והמוסדרים, חיים של יום-יום, כלל לא היתה מודעת לקיומו.

"כשמוצאים חן זה בעיני זה וכשהדבר אפשרי..." אמרה דניז בחיוך, כי הרגישה חובה להפגין את חביבותה.

"כן, כך זה נגמר תמיד," הצהיר קולומבאן, שעד אותו רגע לא אמר אפילו מלה, ומיד המשיך ללעוס לאִטו.

וז'נבייב, אחרי שנתנה בו מבט ארוך, אמרה:

"צריך שתהיה הבנה הדדית, אחר-כך הכול כבר הולך מעצמו."

רגשות החיבה ביניהם צמחו בקומת הקרקע הזאת של פריז הישנה. כמו פרח במרתף. זה עשר שנים היא מכירה רק אותו, חיה את ימיה לצדו, מאחורי אותן ערימות אריגים, במעמקיה האפלים של החנות, ומדי בוקר וערב הם מוצאים את עצמם מרפק אל מרפק בחדר האוכל הצר, בתוך צנינוּת כשל בור מים. לו היו אי שם בכפר, תחת מעטה עלווה, לא היו יכולים להיות נסתרים יותר, אבודים יותר מאשר כאן. רק ספֵק אחד, חשש רווי קנאה, היה עתיד לגלות לנערה שבתוך האפֵלה הערמומית הזאת, מתוך הריקנות שבלב והשיממון שבראש, הפכה את עצמה לשפחת נצח. ואף על פי כן דימתה דניז לראות דאגה מתעוררת במבט שזרקה ז'נבייב בקולומבאן. לפיכך סיכמה בנועם:

"שטויות! כשאוהבים, תמיד מבינים זה את זה."

בודו פיקח על השולחן ביד רמה. הוא חילק רצועות של גבינת בְּרי, וכדי לחגוג את נוכחות קרוביו, ביקש מנת קינוח נוספת, צנצנת של מרקחת ענבי-שועל, פזרנות שהפתיעה כמדומה את קולומבאן. פפה, שעד אז התנהג באיפוק רב, לא שלט ברוחו לנוכח המרקחות, ואילו ז'אן, שהשיחה על הנישואין עוררה בו עניין, נעץ עכשיו את עיניו בדודנית ז'נבייב, שנראתה לו חלושה מדי, חיוורת מדי, ובתוך תוכו דימה אותה לארנב קטן ולבן, שחור אוזניים ואדום עיניים.

"מספיק דיברנו, נפנה מקום לאחרים!" סיכם סוחר הבדים וסימן לקום מן השולחן. "גם אם אדם מתיר לעצמו תוספת, זו אינה סיבה להגזים בכול."

הגברת בודו, הזבן השני והעלמה באו עכשיו להתיישב לשולחן בתורם. דניז שוב נשארה לבד, ישובה ליד הדלת, מחכה שדודה יוכל להוביל אותה אל וַנסאר. פפה שיחק למרגלותיה. ז'אן חזר לעמדת התצפית שלו, על המפתן. ובמשך קרוב לשעה התעניינה דניז בדברים שהתרחשו סביבה. מפעם לפעם נכנסו לקוחות: אישה הופיעה ואחריה שתיים אחרות. החנות שמרה על ריח היושן שלה, על אפלוליתה, ונדמה שכל המסחר הישן שהתנהל בה, סחר של תום לב ופשטות, בוכה מהזנחה. אך הדבר שריתק אותה, בעבר האחר של הרחוב, היה "גן-עדן לאישה", שחלונות הראווה שלו נשקפו אליה מבעד לדלת הפתוחה. השמים נותרו מצועפים, גשם רך חימם את האוויר, למרות העונה. ובאור הלבן הזה, שהיה בו אבק מעורפל של שמש, המתה החנות הגדולה, בעיצומה של מכירה.

אז נעורה בדניז תחושה שלפניה מכונה הפועלת בלחץ גבוה ותנועותיה מגיעות עד לערימות התצוגה. שוב לא היו אלה חלונות הראווה הקרים של הבוקר; הם נראו עכשיו מוּסָקים ורוטטים בקדחתנות פנימית. אנשים הסתכלו בהם, נשים נעצרו ונדחקו מול הזגוגיות, המון אדם פרוע, שטוף חמדה. והבדים חיו, בלהט הזה של המדרכות: סמרמורת עברה בתחרוֹת, שצנחו והסתירו את מעמקי החנות בארשת מטרידה של מסתורין; חתיכות האריג עצמן, עבות ורבועות, נשמו, הדיפו נשיפות מפתות, בעוד האדרות מתקמרות עוד על בובות התצוגה שלפתע היתה בהן נשמה, ומעיל הקטיפה הגדול תפח, גמיש וחמים, כאילו הוא מונח על כתפיים בשר ודם, עם הולם בחזה ורטט בשיפולי הגֵו. אבל מקור החום שבער בבית-העסק הזה, חום של בית-חרושת, היה בעיקר המכירה, הדוחק ליד הדלפקים, שהיה אפשר לחוש אותו מעבר לקירות. היתה שם נחרה מתמשכת של מכונה בפעולה, היבלעות של לקוחות, מצטופפות מול המדפים, נדהמות לנוכח הסחורות, ולבסוף נהדפות אל הקופה. והכול מסודר ומאורגן בקפידה מכנית: עם-רב של נשים עובר דרך הכוח וההיגיון של גלגלי התמסורת.

דניז, מאז הבוקר, חשה בפיתוי. החנות הזאת, הענקית כל-כך בעיניה, שבשעה אחת ראתה נכנסים אליה יותר אנשים משנכנסו אל קורנאי בחצי שנה, סחררה וגם משכה אותה. בתשוקתה לחדור לתוכה התערבב פחד ערטילאי שגרם לה להתפתות בסופו של דבר. בה בעת עוררה בה חנותו של דודה תחושת אי-נוחות. זה היה בוז משולל היגיון, דחייה אינסטינקטיבית כלפי החור הקפוא הזה של המסחר המיושן. כל התחושות האלה, כניסתה החרֵדה, קבלת הפנים החמוצה של קרובי משפחתה, ארוחת הצהריים העצובה באור כשל צינוק, ההמתנה בתוך הבדידות המנומנמת של הבית הישן והגוסס הזה - כל אלה הסתכמו לכלל מחאה עמומה, לכלל השתוקקות לחיים ולאור. ולמרות לבה הטוב נפנו עיניה שוב ושוב אל "גן-עדן לאישה", כאילו המוכרת שבה הרגישה צורך להתחמם בשלהבת היוקדת של המכירה הגדולה הזאת.

"הנה, לאלה יש קהל, בכל אופן!" נפלטה קריאה מפיה.

אך היא הצטערה על האמירה הזאת, משהבחינה בבודו לידה. הגברת בודו, שסיימה את ארוחתה, עמדה, לבנה כולה, עיניה הלבנות קבועות במפלצת. וכנועה כשהיתה, היא לא יכלה לראות את המפלצת הזאת, לפגוש אותה כך מעברו השני של הרחוב, מבלי שייאוש אילם יתפיח את עפעפיה. אשר לז'נבייב, היא סקרה בדאגה גוברת את קולומבאן, שלא חשב שעוקבים אחריו והיה עומד בחנות מתלהב, מבטיו נשואים אל המוכרות במחלקת בגדי הנשים, שדלפקה ניבט מאחורי השמשות של קומת הביניים. בודו, מרֵרתו נסוכה על פניו, הסתפק באמירה:

"לא כל הנוצץ זהב. סבלנות!"

המשפחה, כמובן, החניקה את גל הטינה שגאה בגרונו. הרהור של כבוד עצמי עצר אותו מלהיכנע כה מהר, מול הילדים שהגיעו הבוקר. סוחר הבדים עשה לבסוף מאמץ והסתובב כדי לקרוע את עצמו ממופע המכירה שמעבר לרחוב.

"טוב!" המשיך, "בואו ננסה אצל וַנסאר. יש הרבה ביקוש למקומות עבודה, מחר זה עלול להיות מאוחר מדי."

אך לפני שיצא הורה לזבן השני לגשת לתחנת הרכבת ולהביא את הארגז של דניז. ואילו הגברת בודו, שבידה הפקידה דניז את פפה, החליטה שתנצל את הרגע כדי לקחת את הקטן לרחוב דֵז אוֹרטי, אל הגברת גְרַא, כדי לשוחח ולהגיע להסכמה. ז'אן הבטיח לאחותו שלא יזוז מן החנות.

"זה ייקח לנו שתי דקות," הסביר בודו, כשצעד עם אחייניתו לאורך רחוב גַיוֹן. "וַנסאר הקים חנות למשי בלבד, והוא עדיין עושה בה עסקים. אה! קשה לו כמו לכולם, אבל הוא שועל שמצליח לגמור את החודש בזכות קמצנות נוראה... בכל זאת, אני חושב שהוא רוצה לפרוש, בגלל התקפי השיגרון שלו."

החנות היתה ברחוב נֶב-דֶה-פּטי-שאן, קרוב לפסאז' שוּאַזֶל. חנות נקייה ומוארת, היה בה הידור מודרני מאוד, אך היא היתה קטנה ודלת סחורות. בודו ודניז מצאו את וַנסאר בעיצומה של שיחה ערה עם שני אדונים. "אל תפריעו לעצמכם," קרא סוחר הבדים. "אנחנו לא ממהרים, נחכה."

אחר-כך חזר בדיסקרטיות אל הדלת, נרכן אל אוזנה של הנערה והוסיף:

"הרזה הוא מ'גן-עדן', סגן המנהל במחלקת המשי, והשמן הוא יצרן מלִיון."

דניז הבינה שוונסאר מנסה למכור את חנותו לרוֹבּינוֹ, הזבן מ"גן-עדן לאישה". היו לו מראה ישיר, פנים גלויות, והוא נשבע בהן צדק בקלות של אדם שאינו נבהל מנדרים. הוא טען שבית-העסק שלו הוא מכרה זהב, ואז, למרות בריאותו הקורנת, קטע את שטף דיבורו כדי להיאנח, כדי להלין על כאביו האיומים, שמאלצים אותו לוותר על הונו. אבל רובינו, עצבני ומיוסר, הפסיק אותו בקוצר רוח, אמר שהוא יודע איזה משבר עובר על חנויות האופנה, והזכיר שם של חנות לדברי משי שהשכנוּת עם "גן-עדן" כבר חיסלה. וַנסאר, נסער, הרים את קולו.

"לכל הרוחות! פשיטת הרגל של וַארבְּר הטיפש הזה היתה מחויבת המציאות. אשתו זללה הכול... וחוץ מזה, אנחנו נמצאים כאן במרחק חמש מאות מטר מהם, ואילו וַארבְּר היה ממש דלת לידם."

או אז התערב גוֹז'אן, יצרן המשי, והקולות הוּסו שוב. גוז'אן האשים את החנויות הגדולות בחיסול הייצור הצרפתי. שלוש או ארבע חנויות קובעות את הכללים, שולטות בשוק כאדוניות. ומדבריו היה אפשר להבין שהדרך היחידה להיאבק בהן היא לתת עדיפות לעסקים הקטנים, במיוחד למתמחים בסוגים מסוימים של סחורות, שהעתיד שייך להם. לכן הוא מציע אשראי נדיב ביותר לרובינו.

"תראה איך 'גן-עדן' התנהג אליכם!" המשיך. "שום התחשבות בשירותיכם הטובים! מכונות לניצול אנשים!... כבר מזמן הבטיחו לך את מִשׂרת המנהל, ואז בא בּוּטמוֹן, שהגיע מבחוץ ולא היתה לו שום זכות, וקיבל אותה מיד."

פצע העוול הזה דימם עדיין בלבו של רובינו. ואף על פי כן הוא היסס להקים עסק משלו. הסביר שלא הוא מקור הכסף, אשתו היא שירשה שישים אלף פרנק, והוא מלא היסוסים לנוכח הסכום הזה. הוא היה מעדיף, כך אמר, לחתוך לעצמו מיד את שני האגרופים ולא לסבך אותה בעסקות גרועות.

"לא, עוד לא החלטתי," אמר לבסוף. "תן לי זמן לחשוב, נדבר על זה שוב."

"איך שאתה רוצה," אמר וַנסאר והסתיר את אכזבתו תחת ארשת חביבה. "האינטרס שלי הוא לא למכור. אני אומר לך, אם לא הכאבים שלי..."

ואז חזר למרכז החנות:

"במה אוכל לעזור לך, מר בודו?"

סוחר הבדים, שהקשיב לו בחצי אוזן, הציג את דניז, סיפר מה שבחר לספר מן הסיפור שלה, אמר שעבדה שנתיים בעיר השדה שבאה ממנה. "ומכיוון שאתה מחפש מוכרת טובה, כפי שנודע לי..."

וַנסאר העמיד פני נואש.

"אה! איזה ביש מזל! נכון מאוד, שבוע שלם חיפשתי מוכרת, אבל ממש עכשיו מצאתי אחת, לפני פחות משעתיים."

השתררה דממה. דניז נראתה נדהמת. רחמי רובינו, שבחן אותה בְּעניין, נכמרו מן הסתם לנוכח חזותה העגומה, והוא הרשה לעצמו למסור פיסת מידע.

"אני יודע שאצלנו במחלקת הקונפקציות מחפשים מישהו."

בודו לא הצליח לכבוש את נהמת לבו:

"אצלכם, מה? נו, באמת!"

אחר-כך השתתק במבוכה. דניז הסמיקה כולה: היא לא היתה מעזה לחשוב על כניסה לחנות הגדולה הזאת! והרעיון שהיא עשויה להיות שם מילא את לבה גאווה.

"למה לא?" אמר רובינו בפתיעה. "אדרבא, זו תהיה הזדמנות למדמואזל... אני מציע לה להתייצב מחר בבוקר אצל מדאם אוֹרֶלי, המנהלת. מה כבר יכול להיות? לכל היותר לא יקבלו אותה."

סוחר הבדים, כדי להסתיר את התקוממותו הפנימית, פצח במשפטים מעורפלים: הוא מכיר את הגברת אורֶלי, או לפחות את בעלה, לוֹם, הקופאי, איש שמן שמרכבת נוסעים קטעה את זרוע ימין שלו. ואז חזר לפתע אל דניז:

"ומכל מקום, זה עניינה, לא ענייני... היא חופשייה כמובן.

והוא יצא, אחרי שבירך לשלום את גוז'אן ורובינו. וַנסאר ליווה אותו לדלת, והביע שוב את צערו. הנערה נותרה עומדת באמצע החנות, מבוישת, משתוקקת לקבל מן הזבן מידע מלא יותר. אך היא לא העזה. עכשיו נפרדה גם היא לשלום, ואמרה רק:

"תודה, אדוני."

בודו לא אמר מלה לאחייניתו כשהיו על המדרכה. הוא צעד במהירות, אילץ אותה לרוץ, כאילו הוא נישא על כנף הרהוריו. ברחוב מישודייר עמד להיכנס חזרה לביתו, אלא שבעל חנות שכנה, שניצב בפתח העסק שלו, קרא לו במחוות יד. דניז נעצרה וחיכתה לו.

"מה העניין, אבא בּוּרא?" שאל סוחר הבדים.

בּוּרא היה קשיש גדל גוף, ופניו פני נביא. עטור שיער, מזוקן, ועיניו נוקבות מתחת לגבינים העבותים. היה לו בית-עסק למקלות הליכה ומטריות, הוא עשה תיקונים ואף פיסל בעצמו את ידיות האחיזה, עובדה שהקנתה לו תהילת אמן בשכונה. דניז העיפה מבט בחלונות הראווה של חנותו, שם היו המטריות והמקלות ערוכים בשורות אחידות. אך היא הרימה את עיניה, והבית, הוא במיוחד, הפליא אותה: מבנה מט לנפול לכוד בין "גן-עדן לאישה" ובין בית מידות בסגנון לואי הארבעה-עשר, דחוק, אין לדעת כיצד, בתוך המגרעת הצרה הזאת, שבירכתיה נדחסו שתי קומותיו הנמוכות. אלמלא התומכות שמימין ומשמאל היה המבנה קורס, כי צפחות הגג שלו היו עקומות ורקובות, סדקים נִבעו בחזיתו בת שני החלונות, וכתמי חלודה ארוכים נטפו על העץ האכול למחצה של השלט.

"אתה יודע שהוא כתב לבעל-הבית שלי וביקש לקנות את העסק?" אמר בּוּרא ונעץ בסוחר הבדים את עיני הלהבה שלו.

בודו החוויר עוד וכתפיו שחו. נפלה דממה, שני הגברים ניצבו פנים אל פנים, ובעיניהם מבט רציני.

"צריך להתכונן לכול," מלמל בודו לבסוף.

הקשיש השתלהב, ניער את שער ראשו ואת הזקן היורד על מידותיו. "שיקנה את הבית, הוא ישלם עליו פי ארבעה מערכו!... אבל אני נשבע לך שכל עוד אני חי, הוא לא יקבל ממנו אפילו אבן אחת. חוזה החכירה שלי הוא לעוד שתים-עשרה שנה... אנחנו עוד נראה, אנחנו נראה!" זו היתה הכרזת מלחמה. בּוּרא נפנה לעבר "גן-עדן לאישה", שלא הוא ולא בן-שיחו קראו לו בשמו. כעבור רגע נד בודו בראשו מבלי לומר מלה. אחר-כך חצה את הרחוב ונכנס לביתו. רגליו דאבו, והוא אמר רק, שוב ושוב:

"אלוהים אדירים!... אלוהים אדירים!"

דניז, שהקשיבה לדברים, הלכה בעקבות דודה. הגברת בודו נכנסה גם היא, ועמה פפה, ומיד אמרה שהגברת גְרַא מוכנה לקחת את הילד ברגע שירצו. אבל ז'אן נעלם, והדבר הדאיג את אחותו. כשחזר, פניו משולהבים, מדבר בלהט על השדרה, הביטה בו בארשת עצובה שגרמה לו להסמיק. בינתיים הביאו את ארגז המסע שלהם, הם יישנו למעלה, בעליית הגג.

"ובאותו עניין, מה היה אצל וַנסאר?" שאלה הגברת בודו.

סוחר הבדים סיפר על המהלך חסר התועלת שלו, ואז הוסיף שמישהו הציע לאחייניתם מקום עבודה אחר. ובתנועת בוז, בזרוע מושטת לעבר "גן-עדן לאישה", פלט את המלים האלה:

"הנה! שם בפנים!"

המשפחה כולה נראתה פגועה. בערב הוגשה הארוחה הראשונה בשעה חמש. דניז ושני הילדים תפסו שוב את מקומותיהם, לצד בודו, ז'נבייב וקולומבאן. מנורת גז האירה את חדר האוכל הקטן, שריח המזון בו היה מחניק. הארוחה התנהלה בשקט. אך כשהוגש הקינוח יצאה הגברת בודו מן החנות, היא לא היתה מסוגלת להישאר במקומה, ועכשיו באה לשבת מאחורי אחייניתה. ואז פרץ הזרם האדיר שהוחנק מאז הבוקר, כולם קראו דרור לרגשותיהם והשתלחו במפלצת.

"זה עניינך, את חופשייה, כמובן," חזר ואמר בודו, שדיבר ראשון. "אנחנו לא רוצים להשפיע עלייך... רק שאילו ידעת איזה בית-עסק זה!" במשפטים קטועים סיפר לה על אוֹקטַב מוּרֶה זה. כמה שיחק לו המזל! בחור מהדרום שנחת פתאום בפריז, מצויד בתעוזה חביבה של הרפתקן. וכבר למחרת - סיפורי נשים, ניצול מתמשך של נשים, שערורייה של תפיסה בשעת מעשה, שבשכונה מדברים עליה עד עכשיו. ואחר-כך הכיבוש הזה - הפתאומי, הבלתי מוסבר - של הגברת אֶדוּאַן, שהביאה לו את "גן-עדן לאישה".

"קרולין המסכנה!" נכנסה הגברת בודו לדבריו. "היא היתה קצת קרובת משפחה שלי. אה! לו היתה עדיין בין החיים, הדברים היו מתגלגלים אחרת. היא לא היתה נותנת שירצחו אותנו… והוא זה שהרג אותה. כן, בתוך המבנים האלה שלו! בוקר אחד, כשביקרה באתר העבודות, נפלה לתוך בור. שלושה ימים אחר-כך מתה: היא, שמעולם לא היתה חולה, שהיתה כל-כך בריאה, כל-כך יפה!… מתחת לאבני החנות יש דם שלה."

מבעד לַקירות הצביעה, בידה החיוורת והרועדת, לעבר החנות הגדולה. דניז, שהקשיבה כמו שמקשיבים לסיפור אגדה, הצטמררה קלות. הפחד שרבץ, מאז הבוקר, מתחת לפיתוי שהופעל עליה נובע אולי מדם האישה הזאת, שעכשיו דימתה לראותו במֶלט האדום של קומת הקרקע.

"נראה שזה רק מביא לו מזל," הוסיפה הגברת בודו, מבלי לקרוא למוּרֶה בשמו.

אבל סוחר הבדים משך בכתפיו, הוא בז לסיפורי המעשיות האלה. הוא המשיך בסיפור שלו, הסביר את המצב, מנקודת ראות מסחרית. "גן-עדן לאישה" נוסד ב-1822, בידי האחים דֶלז. כשמת הבכור, נישאה בתו, קרולין, לבנו של יצרן בדים, שארל אֶדוּאַן, וכעבור זמן, אחרי שהתאלמנה, נישאה למוּרֶה, שזכה כך במחצית החנות. שלושה חודשים אחרי החתונה נפטר גם הדוד דֶלז, שלא השאיר אחריו ילדים. כך קרה שכשעצמותיה של קרולין התרסקו אל יסודות הבניין, נותר מוּרֶה יורש יחיד, בעלים יחיד של "גן-עדן". כמה שיחק לו המזל!

"איש רוחש רעיונות, סכסכן שיזעזע את כל השכונה, אם לא נעצור אותו!" המשיך בודו. "אני חושב שקרולין, שגם לה היו קצת נטיות רומנטיות, הוקסמה כנראה מהתוכניות האקסטרווגנטיות של האדון... בקיצור, הוא שכנע אותה לקנות את הבית משמאל, ואחר-כך את הבית מימין, והוא עצמו, כשכבר היה לבד, קנה עוד שני בתים. כך שהחנות גדלה, וגדלה עוד, ועכשיו היא מאיימת לטרוף את כולנו!"

הוא פנה אל דניז, אבל דיבר אל עצמו, לעס שוב ושוב, במין צורך קדחתני לרַצות את עצמו, את הסיפור הזה שלא הרפה ממנו. במשפחה הוא היה המריר, הכועס, התוקפן שאגרופיו קפוצים תמיד. הגברת בודו לא התערבה עוד, ונותרה יושבת בלי ניע על כיסאה. ז'נבייב וקולומבאן, עיניהם מושפלות, ליקטו בהיסח הדעת פירורי לחם ואכלו אותם. היה כל-כך חם, כל-כך מחניק בחדר הקטן הזה, שפפה נרדם על השולחן ואפילו עיניו של ז'אן נעצמו.

"סבלנות!" המשיך בודו, שכעס-פתאום אחזוֹ. "השחצנים עוד ישברו את המפרקת! מוּרֶה עובר משבר, אני יודע את זה. הוא נאלץ להשקיע את כל הרווחים שלו בשיגעונות ההתרחבות והפרסום. וחוץ מזה, כדי לגייס הון, הוא הגה רעיון: לשכנע את רוב העובדים שלו שיפקידו את הכסף שלהם אצלו. כך שעכשיו אין לו פרוטה, ואם לא יקרה נס, אם לא יצליח לשלש את המכירות שלו, כמו שהוא מקווה, תראו איזה חורבן זה יהיה!... אה! אני לא רשע, אבל ביום ההוא אני מדליק אצלי את כל האורות, בהן צדק!"

הוא המשיך בקול רווי נקם, כאילו קריסה של "גן-עדן לאישה" יכולה לשקם את כבוד המסחר שנפגע. וכי מישהו ראה פעם דבר כזה? חנות בדים שמוכרים בה הכול? אם כך זה פשוט שוּק! בזאר! ואיזה מין עובדים יש להם שם! ערימה של גנדרנים שמזיזים חפצים כמו בתחנת רכבת, שמתייחסים אל הסחורות והלקוחות כאילו היו חבילות, זונחים את בעל-הבית או נזנחים על-ידו בגלל מלה קטנה אחת, בלי שום רגשות, בלי נימוסים, בלי אמנות! ואז הזכיר פתאום את שמו של קולומבאן, שיכול לשמש עדות: אין ספק, הוא, קולומבאן, שקיבל חינוך ישן וטוב, יודע כמה לאט אבל בטוח מגיעים אל רזי המקצוע ותחבולותיו. האמנות אינה למכור הרבה אלא למכור ביוקר. וקולומבאן גם יכול לספר איך התייחסו אליו, איך הפך לחלק מהמשפחה, איך טיפלו בו כשנפל למשכב, איך כיבסו ותיקנו את בגדיו, איזו השגחה אבהית פרשו עליו, איך אהבו אותו, בקיצור!

"כמובן," חזר קולומבאן ואמר אחרי כל בדל משפט שצעק אדונו.

"אתה האחרון, בחור טוב שלי," הכריז בודו בסופו של דבר, מרוכך. "כמוך לא יהיו עוד... אתה הנחמה היחידה שלי, כי אם לתוהו ובוהו כזה קוראים עכשיו מסחר, אין לי אתו דבר וחצי דבר, אני מעדיף להסתלק לי."

ז'נבייב, ראשה רכון אל אחת מכתפיה, כאילו שפעת שערה השחור כבדה מדי למצחה החיוור, בחנה את הזבן המחייך. והיה במבטה חשד, רצון לראות אם קולומבאן, מתוך ייסורי מצפון, לא יסמיק עכשיו, תחת משא השבחים הזה. אבל קולומבאן, בקיא ורגיל במחוות התיאטרליות של המסחר הישן, שמר על חוסנו השלֵו, על ארשת התמימות שלו, ואותו קמטוט של עורמה נמתח על שפתיו כתמיד.

אולם בודו רק הגביר את קול זעקותיו, ועכשיו האשים את הגודש הפרוע הזה של הסחורות מעברו השני של הרחוב, את פראי האדם האלה, שהורגים זה את זה במאבקם לחיים, עד כדי כך שהם הורסים את המשפחה. ולראיה הביא את שכניהם בכפר, בני משפחת לוֹם, האם, האב, הבן, ששלושתם מועסקים עכשיו במקום העלוב הזה, אנשים בלי פְּנים, תמיד בחוץ, שאוכלים בביתם רק בימי ראשון, בקיצור, חיים של מלון ושל מסעדות!

נכון, חדר האוכל שלו לא גדול, היה אפשר אפילו לאחל לו יותר אור ויותר אוויר. אבל לפחות חייו מתנהלים בו, הוא חי בו, מוקף בחיבה של בני משפחתו. כשדיבר, חגו עיניו בחדר הקטן, ורעד אחז בו למחשבה הלא-נהגית שהפראים עלולים יום אחד, אם ישלימו את חיסול העסק שלו, לגרש אותו מהגומחה הזאת שלו, שבה הוא זוכה לחמימות, בחיק אשתו ובתו. למרות הביטחון המעושה שהפגין כשבישר על הקריסה הסופית הצפויה, היה מלא אימה בתוך תוכו, והרגיש היטב איך פולשים לשכונה ובולעים אותה לאט לאט.

"אני לא רוצה לעורר בך סלידה," המשיך, והשתדל לשמור על שלווה. "אבל אם האינטרס שלך הוא להיכנס לשם, אני אהיה הראשון שיגיד לך: תיכנסי."

"אני בטוחה, דודי," מלמלה דניז, מבולבלת. תשוקתה להיות ב"גן-עדן לאישה" רק גברה, בתוך כל הלהט הזה.

הוא הניח את מרפקיו על השולחן, ועכשיו ייגע אותה במבטו.

"בואי נראה. את, ששייכת למקצוע, תגידי לי אם זה הגיוני שחנות אופנה פשוטה תתחיל למכור כל דבר. פעם, כשהמסחר היה הוגן, חנויות האופנה כללו בדים, זה הכול. היום הן חושבות רק איך לטפס על הגב של השכנים ולאכול הכול... הנה, על זה מתלוננים בשכונה, כי החנויות הקטנות מתחילות לסבול מאוד. המוּרֶה הזה הורס אותן... הנה, תראי! 'בֶּדוֹרֶה ואחותו', חנות הסריגים שברחוב גַיוֹן, כבר איבדה חצי מהלקוחות שלה. אצל מדמואזל טַאטן, מוכרת הלבָנים מפסאז' שוּאַזל, כבר מורידים את המחירים, להילחם בַּזיל-הזול של המתחרים. ואת השפעת המגיפה הזאת, הדֶבר הזה, מתחילים כבר להרגיש עד רחוב נֶב-דה-פּטי-שַאן, שם סיפרו לי שהאדונים 'האחים וַנפּוּי', הפרוונים, לא מחזיקים מעמד... אז מה את אומרת? זבני כותנה שמוכרים פרוות, זה נורא משונה, לא? וגם זה רעיון של מוּרֶה!"

"והכפפות," אמרה הגברת בודו. "זה לא איום ונורא? הוא העז להקים מחלקה של כפפות מכל הסוגים!... אתמול, כשעברתי ברחוב נב-סנט-אוגוסטן, קינֶט עמדה בפתח החנות שלה ונראתה כל-כך עצובה, שלא רציתי לשאול אותה אם העסקים הולכים בסדר."

"והמטריות," המשיך בודו. "זה שיא השיאים! בּוּרא משוכנע שמוּרה רצה פשוט לחסל אותו. כי, תגידי בעצמך, איך מטריות מתחברות לבדים?... אבל בּוּרא אֵיתן. הוא לא ייתן שישחטו אותו. אנחנו עוד נצחק יום אחד."

הוא דיבר על סוחרים אחרים, סקר במלים את כל השכונה. מפעם לפעם נפלטו מפיו וידויים: לו היה וַנסאר מנסה למכור, כולם היו צריכים להתחיל לארוז, כי וַנסאר הוא כמו העכברושים, שבורחים מהבתים כשאלה עומדים לקרוס. אחר-כך, באותה נשימה, סתר את עצמו, אמר שהוא חולם על ברית, על הבנה בין הקמעונאים הקטנים כדי שיוכלו לעמוד מול הענק. בדקות האחרונות ניכר כי הוא מהסס לדבר על עצמו: ידיו התנועעו בקדחתנות, ופיו נמתח בעווית עצבנית. עד שסוף-סוף גמלה בו החלטה.

"אני, עד עכשיו, אין לי סיבה להתלונן יותר מדי. נכון! הוא עשה לי עוול, המנוול! אבל הוא מחזיק בינתיים רק בדי נשים, בדים קלים, לשמלות, ובדים עבים יותר, למעילים. אנשים עדיין באים אלי לקנות בדי גברים, קורדרוי לציד, מדי שירות, שלא לדבר על הפלנלים והמולטונים, שבהם אני קורא עליו תיגר: אדרבא, נראה שיהיה לו מבחר גדול כמו שלי... אבל מה? הוא מקנטר אותי, חושב שאוֹכל לעצמי את הלב, מפני שמיקם את מחלקת הבדים שלו כאן, בדיוק מולי. ראית את התצוגה שלו, נכון? תמיד הוא תוקע שם את בגדי הקונפקציה הכי יפים, בתוך מסגרת של חתיכות אריג, מופע אמיתי של להטוטנות כדי לדוג את הבנות... בהן צדק! אני הייתי מסמיק לו הייתי משתמש באמצעים כאלה. כבר כמעט מאה שנה ש'אלבף של פעם' מוּכּרת, היא לא צריכה מלכודות-סכלים כאלה בּפתח. כל עוד אני חי, החנות תישאר כמו שלקחתי אותה, עם ארבע הדוגמיות שלה, מימין ומשמאל, לא יותר!"

התרגשות אחזה בכל המשפחה. ז'נבייב הרשתה לעצמה לומר משהו, אחרי רגע של שתיקה.

"הלקוחות שלנו אוהבים אותנו, אבא. צריך לקוות... רק היום באו מדאם דֶפוֹרז' ומדאם דה בּוֹב. ואני מחכה למדאם מַרטי בקשר לפלנלים." "ואני," הכריז קולומבאן, "אני קיבלתי אתמול הזמנה ממדאם בּוּרדלֶה. נכון שדיברה אתי על שֶביוֹט אנגלי, שמוצג ממול במחיר של עשרה סוּ פחות, אותו שֶביוט כמו אצלנו, מסתבר."

"ולחשוב," מִלמלה גברת בודו בקולה העייף, "לחשוב שראינו את החנות הזאת כשהיתה בגודל של ממחטה! בדיוק, דניז יקירתי, כשהאחים דֶלז ייסדו אותה, היה לה רק חלון ראווה אחד, על רחוב נב-סנט-אוגוסטן, ארון, ממש ארון, שנדחסו בו שתי חתיכות של הדפס צבעוני ועוד שלוש חתיכות של כותנת קַליקוֹ. אי-אפשר היה להסתובב בתוך החנות, מרוב שהיתה קטנה... בזמן ההוא, 'אלבף של פעם', שאז היתה קיימת למעלה משישים שנה, כבר היתה כמו שאת רואה אותה היום... אה! כל זה השתנה, השתנה מאוד!"

היא הניעה את ראשה מצד לצד, ומלותיה האטיות סיפרו את הדרמה של חייה. היא נולדה ב"אלבף של פעם", אהבה בה הכול, אפילו את אבניה הלחות, חיה רק למענה ומכוחה. פעם התהדרה בבית-העסק הזה, החזק מכולם, עתיר הלקוחות מכל חנויות השכונה, אבל מאז חוותה את הסבל המתמשך של צפייה בבית-העסק המתחרה, שהלך וגדל מול עיניה, עסק בזוי בתחילה, שווה בחשיבותו אחר-כך, ושופע לבסוף, מאיים. הוא היה לה עדיין כפצע פתוח, היא גוועה עם "אלבף של פעם" המושפלת, וכמוה חיתה עכשיו מכוח-הדחף הישן, אבל חשה בעליל שגסיסת החנות תהיה גסיסתה, ושהיא עצמה תִכבה ביום שהחנות תיסגר.

דממה שררה בחדר. בודו, בקצות אצבעותיו, תופף קצובות על השעוונית. הוא הרגיש לאות, כמעט חרטה, על ששוב פרק כך את זעמו. ואגב, בצער הנואש הזה המשיכה כל המשפחה, בעיניים מצועפות, להפוך עוד ועוד במרירויות שבסיפור. המזל מעולם לא האיר להם פנים. הילדים גדלו, העושר מִשמש לבוא, ואז, לפתע, הביאה התחרות את ההתרוששות. והיה גם הבית ברַמבּוּיֶה, בית הכפר שכבר עשר שנים סוחר הבדים חולם לפרוש אליו ביום מן הימים, הזדמנות, כך אמר, בניין עתיק שהוא צריך לתקן כל הזמן, שהחליט להשכיר, ושדייריו לא שילמו לו פרוטה. רווחיו האחרונים נבלעו שם, זאת היתה התאווה היחידה שהיתה לו בכל מסכת ההגינות הקפדנית שלו, הנצמדת בעיקשות להרגלים ישנים.

"רגע רגע, מה קורה פה?" הכריז לפתע, "צריך לפנות את השולחן לאחרים... איזה דיבורים חסרי תועלת!"

היתה מין התעוררות כללית. מנורת הגז שרקֵקה באוויר המת והלוהט של החדר הקטן. כולם ננערו באחת ממקומם, וקטעו את השתיקה העצובה. אבל פפה היה שקוע בשינה עמוקה כל-כך, שהשכיבו אותו על חתיכות מולטון, ואילו ז'אן, מפהק, הספיק כבר לחזור לדלת שנפתחת אל הרחוב.

"בקיצור, את תעשי מה שאת רוצה," חזר בודו ואמר לאחייניתו. "אנחנו אומרים לך את הדברים, זה הכול... אבל העניינים שלך הם העניינים שלך."

הוא לחץ עליה במבטו, הוא ציפה לתשובה נחרצת. דניז, שהסיפורים האלה רק הגבירו את התלהבותה מ"גן-עדן לאישה" במקום שירחיקו אותה ממנו, שמרה על ארשת שלווה ורכה, שמאחוריה רצון עיקש של בת נורמנדי. היא הסתפקה בתשובה:

"נראה, דודי."

והיא דיברה על לעלות לישון מוקדם עם הילדים, כי שלושתם היו עייפים מאוד. אבל השעון צלצל רק עכשיו שש, והיא רצתה להישאר עוד קצת בחנות. הלילה ירד, היא יצאה אל הרחוב החשוך, השטוף גשם דק וצפוף, שירד מאז שקיעת השמש. זאת היתה לה הפתעה: די היה בכמה דקות והרחוב כבר היה מנומר שלוליות, מים מלוכלכים קלחו בביבים, בוץ סמיך, רמוס ברגליים, טינף את המדרכות. ותחת המטר הכבד נראה רק מצעד מטושטש של מטריות, נדחפות, מתנפחות, דומות לכנפיים גדולות כהות, בתוך החשיכה. היא נרתעה תחילה, קור אחז בה ולבה נחמץ עוד יותר למראה החנות המוארת קלושות, הקודרת בשעה הזאת. משב לח, נשמת אפה של השכונה הישנה, עלה מן הרחוב. נדמה שזרזיף המטריות קולח עד הדלפקים, שהמדרכת מרובבת הבוץ והשלוליות נכנסת פנימה, משלימה את מלאכת העיפוש של קומת הקרקע העתיקה, הלבנה ממלַחַת. זה היה מצג שלם של פריז העתיקה, הרטובה, שהרעיד את דניז מקור, ועורר בה פתיעה נוגה על שהעיר הגדולה נתבררה כעיר קפואה וכעורה כל-כך.

אבל מעבר לרחוב הדליק "גן-עדן לאישה" את השורות המשוקעות של פנסי הגז שלו. ודניז התקרבה, נמשכת שוב וכמו מתחממת מול האח הזאת, היוקדת באור עז. המכונה נחרה עדיין, פעלה עדיין, פלטה את הקיטור שלה במין גניחה אחרונה, בעוד המוכרים מקפלים את הבדים והקופאים סופרים את הפדיון. היתה שם, מעבר לזגוגיות שהחווירו מן ההבל, רחישה מטושטשת של אורות נוהרים, פְּנים שלם וטָרוּף של בית-חרושת. החיזיון הזה, הנסוג, המבולבל, הלך ולבש, מאחורי מסך הגשם הניתך, מראה של חדר הסקה ענק, שנראות בו צלליותיהם השחורות של המסיקים, על רקע האש האדומה של הדוודים. חלונות הראווה כמו טבעו במים, ושוב לא היה אפשר לראות ממול אלא את שלג התחרוֹת, שהזכוכיות המוכהות של שורת מנורות הגז הבליטו את לובנו. ועל הרקע הזה, דמוי הקַפֶּלה, הזדקרו בגדי הקונפקציה בעוז, ומעיל הקטיפה הגדול, עטור פרוות שועל הכסף, הטיל את צדודיתה התמירה של אישה נטולת ראש, שרצה בגשם השוטף למסיבה כלשהי, אל תוך הלא-נודע של מחשכי פריז.

דניז, שנכנעה לפיתוי, התקרבה על לדלת, מבלי להיטרד משצף הטיפות, שהספיג אותה כליל. בשעת לילה זו, ביקוֹד הכבשן הזה שלו, השלים "גן-עדן לאישה" את כיבושה המוחלט של הנערה. בעיר הגדולה, השחורה והאילמת תחת הגשם, בפריז הזאת שלא הכירה, לָהֲבה החנות כמגדלור, ונדמה שהיא כל אורה של העיר והיא כל חייה. דניז חלמה שם על עתידה, הרבה עבודה תידרש כדי לגדל את הילדים, ועל עוד דברים אחרים, היא לא ידעה מה, דברים רחוקים שהתשוקה אליהם והחשש מפניהם העבירו בה רעד. עלתה בה שוב המחשבה על האישה המתה ההיא בתוך יסודות הבניין, היא נבהלה ונדמה לה שהיא רואה את האורות מדממים. אבל לובן התחרוֹת הרגיע אותה, ותקווה נבטה בלבה, ודאות גמורה של שמחה, שעה שרסס המים המעופפים צינן את כפות ידיה והשקיט בה את קדחת המסע.

"זה בּוּרא," אמר קול מאחורי גבה.

היא התכופפה ועיניה קלטו את בּוּרא, עומד בלא ניע בקצה הרחוב, מול חלון הראווה שבו הבחינה בבוקר במבנה שלם, חדשני ומתוחכם, של מטריות ומקלות הליכה. הקשיש גבה-הקומה החליק בחסות החשֵכה לזון את עיניו בתצוגה הנאדרה הזאת. פניו היו מיוסרים, והוא לא הרגיש כלל בגשם הניתך על ראשו החשוף, ששערותיו הלבנות נטפו מים.

"טיפש שכמותו," העיר הקול, "הוא יחלה."

ואז, כשהסתובבה, ראתה דניז שבני בודו שוב מאחוריה. בעל-כורחם, כמו בּוּרא שהיה טיפש בעיניהם, חזרו שוב ושוב לכאן, אל המחזה שקרע את לבם. זה היה זעם לוהב עד כאב. ז'נבייב, חיוורת מאוד, הבחינה שקולומבאן שולח מבטים אל קומת הביניים, לצלליות הזבניות החולפות על פני הזגוגיות. ובשעה שבודו נשנק מטינה מודחקת, נמלאו עיניה של הגברת בודו דמעות, בדממה.

"נכון שתתייצבי פה מחר?" שאל לבסוף סוחר הבדים, מתייסר באי ודאות ומרגיש בעליל שאחייניתו נכבשה, כמו האחרים.

היא היססה, ואז, ברוֹך:

"כן, דודי, אלא אם זה יצער אותך יתר על המידה."

זולה, גן-עדן לאישה ו"שירת העסקים" | דוד מנדלסון
אישיותו ויצירתו של אמיל זולה הגיעו לתודעת הציבור בעיקר מאז החלה מעורבותו בחיים הפוליטיים ובפרשת דרייפוס: סופר מתקדם, עם נטיות סוציאליסטיות, מקורב לתנועת הפועלים ומגן על המקופחים, ובמיוחד על היהודים בזמן פרשת דרייפוס. הגישה החברתית הזאת תקפה עוד יותר לגבי החלק של יצירתו שהקדיש לעולם הפועלים והאיכרים ולנידחי החברה. בקריאה ראשונה היא נכונה גם לגבי גן-עדן לאישה, אחד הרומנים בסדרת בית רוּגוֹן-מַקאר. את הסיפור אפשר לתמצת בפשטות: דניז, נערה ממשפחה ענייה מהפרובינציה, מגיעה לפריז מלווה בשני אחיה הקטנים, כדי לחפש שם עבודה.

בתחילה היא מוצאת מקלט בחנות קטנה, "אלבף של פעם", שמחזיקה מעמד רק בקושי בהתפתחות המסחרית של התקופה. אחר-כך היא עוברת לעבוד בחנות גדולה שנוסדה זמן קצר קודם לכן: "גן-עדן לאישה", המנוהלת בידי אוקטב מוּרֶה. הרומן ממשיך ומתאר את עבודתה בחנות, הקשיים שהיא נתקלת בהם, יחסיה עם חבריה לעבודה ועם בעל החנות ולבסוף את הצלחתה.

זולה מבקר כאן בלי רחמים את עולם העסקים: הקמתה של "גן-עדן לאישה" וגם של שאר החנויות הגדולות, כמו "או בון מארשה" ו"לובר", גוזרת פשיטת רגל על המסחר הזעיר - וזה יהיה בסופו של דבר גורלה של "אלבף של פעם". הסוחרים הגדולים מנהלים קרב אכזרי, וזולה מזכיר, בהקשר לגורלן של הזבניות, את ה"אכזריות של יהודי המוכר בזו אחר זו ליטראות מבשרה של האישה" (עמ' 79): הוא עדיין לא אימץ לו את הגישה שיאמץ בזמן פרשת דרייפוס.

הסדר השולט ב"גן-עדן לאישה" מזכיר את הסדר השולט, לדבריו, בעולם העסקים החדש. מנהלת המחלקה של דניז, מדאם אורֶלי, ומנהלי כוח-האדם יורדים לחייה של דניז; על המוכרות נגזר לעמוד על רגליהן במשך כל שעות העבודה ורגליהן דואבות; הן חייבות לאכול את המזון המסואב שההנהלה מספקת להן; הן נתונות להטרדה מינית בלתי פוסקת: האחראים הגברים מציקים להן. הבוס הגדול, מוּרה, מולך בחנותו כאילו היתה הרמון, ומסיבה זו, כך מלעיזות עמיתותיה של דניז, הוא מעלה את דניז בדרגה שוב ושוב.

במשך חודשי הקיץ מתמעטות הלקוחות וההנהלה משתמשת באמצעים שונים ומשונים, כולל האיומים ביותר, כמו האשמות כוזבות בגניבה, כדי לפטר זבניות. דניז עצמה משולחת בבושת פנים לפני שהיא חוזרת ונוקמת את נקמתה: אחרי שדחתה זמן רב את מוּרה, היא מסכימה בסופו של דבר להינשא לו. בכך מסתיים הרומן, בדומה למלודרמה או לטלנובלה.

וזהו העניין העיקרי ביצירה הזאת: היא מבשרת על התפתחויות חברתיות רבות שבשבילנו היום הן מקובלות ורגילות, במשך תקופה שבה, עם צמיחתן של חנויות הכלבו הגדולות (או "השטחים הגדולים", Les grandes surfaces, כפי שהן נקראות בצרפתית), עבר עולם המסחר מהפכה חדשה, שהנשים הן קורבנותיה העיקריות.

לפני כשלושים שנה קיבלה דרך ההצגה הזאת את יצירתו של זולה ניואנסים שונים. אידיאולוגים של תנועת האיגודים המקצועיים, למשל, טענו נגד זולה שמיצירתו עולה תמונה שלילית מדי של פועלי זמנו; לפמיניסטיות היו טענות דומות בקשר לתיאורי הנשים, שהעוני וחוסר המוסריות דרדרו אותן לעתים קרובות מדי לתהומות.

לעומת זאת העלו המבקרים היבטים אחרים של יצירתו בהשפעת רגישויות בנות-זמננו: הפופולריזציה של האמנות, שגשוג התרבות העירונית והתפתחות דגמים חברתיים שקיבלו אופי יוצר יחסית, מכיוון שהתרחקו משדות הפעילות המסורתיים של החקלאות והתעשייה. כך קרה שהקוראים שהתעניינו לפני כן בנושאים החברתיים המפותחים ביצירות כגון ז'רמינאל (התקוממות הכורים), ז'רבז (L'assommoir, "המסבאה", במקור - נזקי האלכוהול בקרב הפועלים) או ננה (הזנות) גילו עניין גובר בנושאים האסתטיים הבאים לביטוי ביצירות כגון המשיסה (בנייתה של פריז המודרנית תחת שלטון נפוליאון השלישי והברון אוסמן), היצירה (פריז של הציירים האימפרסיוניסטים) או של גן-עדן לאישה: התפתחותן של החנויות הגדולות.

ליצירות האחרונות הללו קו משותף: עלילתם מתרחשת בעיקר בפריז, שמתבססת יותר ויותר כאתר העיקרי של הסיפורת הצרפתית בתקופת נפוליאון השלישי ואוסמן. זולה נתקל כאן בסתירה בסיסית בין האידיאולוגיה הפוליטית שלו לטעמו האמנותי והספרותי. למעשה, כאיש "שמאל", הוא התנגד לשלטון האוטוקרטי של הקיסר נפוליאון השלישי, ומכאן למפעל הבנייה שהנהיג בפריז; אולם מבחינה אסתטית לא יכול שלא להתפעל מן ההתפתחות של המסגרת ה"מודרנית" הזאת. הסתירה הזאת מאפשרת לבחון את המוסכמה שלפיה האידיאולוגיה הפוליטית והטעם האסתטי מתמזגים בטבעיות: מארקס כבר טען בפני אנגלס שבלזאק, ה"ריאקציונר", נתן תמונה ריאליסטית ומעמיקה הרבה יותר של החברה הבורגנית מאשר זולה, הסופר ה"מתקדם".

זולה הבין היטב שהספרות תקשור את עצמה, באופן בלעדי כמעט, למסגרת העיר; ושהמסגרת הזאת היא שתכתיב את התפתחות סוגי הפעילות שהסופרים יוכלו להעריך ולתאר. למשל, העסקים והקמתן של החנויות הגדולות.

כאן מתבקשת בחינה מחדש של עניין שנראה היום ברור עוד פחות: הקשר בין הפעילות הספרותית לבין העסקים. הרעיון המקובל עדיין הוא שסופר צריך להיות משולל אמצעים מבחינה חומרית, פחות או יותר, לפי הדגם של "המשוררים המקוללים" (כבודלר ורמבו), ושלא צריכות לזעזע אותו, בחייו ובעבודתו, אלא התחבטויות רוחניות לעילא. אולם לא כך היה אצל שורה שלמה של סופרים חשובים. נסתפק בדוגמאות אחדות, משמעותיות במיוחד.

וולטר השקיע כסף במסחר בהודו, ובין היתר, בסחר עבדים(!). בּוֹמארשֶה הקים בית-מסחר שסיפק נשק ל"מתקוממים" האמריקאים והגה את הרעיון לייסד אגודת סופרים שתבטיח הכנסה מזכויות יוצרים. בלזאק אימץ את הרעיון הזה, הקים את "אגודת הסופרים הצרפתים" ונעשה נשיאה; הוא המציא את הספסרות בכרטיסי תיאטרון כשמכר באופן אישי כרטיסים למחזותיו; הוא הגה את ההדפסה של כל כתבי (מולייר) על נייר דק ובמספר מצומצם של כרכים; הוא גילה את מכרות סרדיניה וניסה ככל הנראה לשתול צמחי אננס באחוזתו הפריזאית (הזדמנות מצוינת לרדת מנכסיו, לפני שנעלם!); וכו' וכו'... באשר לזולה, הוא נעשה אחד האחראים למכירות ול"פרסום" (תחילתה של הפרסומת) של בית ההוצאה לאור והפצת הספרים הגדול ביותר בצרפת באותה תקופה: האשֶט. וכך עודד את מכירת יצירותיו שלו, באמצעות חתימת חוזים, בין היתר, עם איגודים מקצועיים; והתעניין, באופן כללי, בעולם העסקים ומכאן בחנויות הגדולות.

אין זו יד המקרה שאחת משתי הדמויות הראשיות של הרומן, אוקטב מוּרה, המייסד של "גן-עדן לאישה", מתדמה לעתים קרובות לסופר כשהוא כותב רשימות, דו"חות וחוזרים ליד שולחן הכתיבה שלו; וכך גם לגבי העוֹבדות הראשיות שלו.

זולה שאב את הנושא הזה מן המציאות: אמיל בּוּסיקוֹ אכן הקים בתקופה ההיא את אחת מהחנויות הגדולות הראשונות בפריז, "בּוֹן מארשה". החנות הזו קיימת עד היום: לא מדובר בסניף המוכר יותר, הנמצא בגדה הימנית, ליד שאר החנויות הגדולות המפורסמות: "גאלרי לה פאייט" ו"פרנטאן", שקמו מאוחר יותר ומבקרים בהן היום בעיקר תיירים רבים; אלא בחנות-האם, שנמצאת בגדה השמאלית, שמרה על החותם היסטורי שלה ונשארה מקום מועדף לקניות עבור הפריזאיות האלגנטיות. לפני שכתב את הרומן הזה, הלך זולה בנאמנות בדרכם של כותבי הרומנים הריאליסטיים, ואחר-כך הנטורליסטיים (התנועה שהקים בעצמו ועמד בראשה), דרך שכללה תיעוד נרחב ואיסוף מידע לפני הכתיבה עצמה. כשמתבוננים ב"מחברות" הכוללות את רשימותיו, אי-אפשר שלא לשוב ולהתפעל מהפירוט המדוקדק של התרשמויותיו. בעיקר מדהימה העובדה, שההתרשמויות האלה תקפות לחלוטין גם היום. הבה נבחן את אלה שבהן הוא מדגיש את המהפכה ש"חוקי המסחר החדש" היו ביטוי שלה, ונראה איך נשמרו החוקים האלה והתפתחו עד שהגיעו לצורתם הנוכחית.

הצלחתן של החנויות הגדולות תהיה תלויה ב"חידוש מתמיד ומהיר של ההון": החוק הזה תקף היום לגבי הרשתות הלאומיות והבינלאומיות, האופייניות לגלובליזציה. ה"רווח" חייב להיות "מוגבל: 4% לכל היותר": התחרות ומדיניות המחירים הנמוכים אכן היו התנאי להתפתחותן של החנויות הגדולות. מפני שהן ידעו להרוויח מה"תשלום המיידי לספקים כדי להשיג את המחיר הנמוך ביותר". וזה ממשיך עם "ביטול המתווכים" ויצירת "קשר ישיר עם התעשיינים כדי לקחת מונופול על השיווק שלהם, לתפוס בעלות יחידה על מותגים מסוימים". חידוש נוסף בתחום הזה, הפעם בניהול הפנימי של החנות: "השיתוף ברווחים של האחראים על המכירות, ואז של השכירים על הגדלת סכום המכירות".

גם התהליך הזה התפשט. לא נותר אלא לטפל בלקוחות. למייסד של "בון מארשה", וכמוהו לזה של "גן-עדן לאישה", היה, לפי זולה, רעיון גאוני במיוחד, וגם הוא חדש לחלוטין: "ההחלה של 'החזרים'", כלומר האפשרות להחזיר או להחליף מוצרים שנקנו, "יצירת מופת של פיתוי ישועי. 'קחי את זה בכל זאת, גברתי. תחזירי לנו אותו, אם לא ימצא עוד חן בעינייך'" (עמ' 235). זו גם היתה התקופה שבה התפתח ה"פרסום" או ה"פרסומת" שזולה עצמו קידם בהוצאת האשט ושמסביר בחלקו את הצלחתו של אוקטב מוּרה: "עיקר כוחו היה בפרסומת. מוּרה הרחיק לכת עד כדי הוצאת שלוש מאות אלף פרנק בשנה על קטלוגים, מודעות וכרזות. לקראת המכירה הגדולה של דברי הקיץ הפיץ מאתיים אלף קטלוגים, חמישים אלף מהם מחוץ לצרפת, מתורגמים לכל השפות. עכשיו מסר אותם לאיור באמצעות תחריטים, ואף צירף להם דוגמיות, מודבקות על דפיהן" (עמ' 235).

יוזמות אחרות של מייסד "גן-עדן לאישה" נוגעות יותר לתחום האסתטי ולכן הספרותי. מדובר בעיקר בחלוקת השטח של החנות. אולם כפי שאנו יודעים, הקישור הזה בין השטח הספרותי לשטח הממשי היה מהותי לכותבי הרומנים הריאליסטיים והנטורליסטיים ששקדו על התוויית התפאורה של היצירות שלהם. מנקודת המבט הזאת, הרומן שלפנינו מציע דוגמה מאלפת במיוחד לעולם עיצוב התפאורה, מצד אחד התפאורה של החנות הגדולה הזאת, ומצד שני, תפאורת הרומן.

המונח הזה, "תפאורה", שנשאל מן התיאטרון, התאים לרומן הקלאסי, עד תחילת המאה התשע-עשרה, ונותר מצומצם לכדי פונקציית-עזר, כשהגיבורים הם שתופסים את קדמת הבמה או היצירה; אבל הוא כבר לא התאים לתקופה המודרנית, שהעניקה מקום גדל והולך לפיתוח המרחב, בעיקר המרחב העירוני. הוא לא התאים גם לכותבי הרומנים בזמן בלזאק ואחריו, שלדעתם התנהגות הדמויות והתגלגלות העלילה נקבעו בחלקם על-ידי הסביבה שלהם, ואפשר אפילו להחשיב את הסביבה הזו כ"נושא" בפני עצמו.

ההערה הזאת תקפה בעיקר לגבי ה"נטורליזם" של זולה, שהתעמק ב"טבע" (nature) העירוני יותר מאשר בזה המסורתי של הכפר והפרובינציה, ובעקבות זאת בפרט שהתפתח ממנו. אפשר להיווכח בזאת מן האורך, הדיוק והגיוון של התיאורים המרובים הפזורים ברומן הזה, כמו גם מהמשמעויות המרובות הנובעות מכך במישורים הבדיוניים והמעשיים כאחד. העניין הוא שהתיאור הרומנסקי תפקידו ליצוק תוכן חדש בייצוג שרטוטים של אדריכלים שהיתה להם נטייה, כפי שהיה למשל בבית-הספר לאמנויות (?cole des Beaux-Arts), לנתק את המבנים שלהם מסביבתם ומרקעם ההיסטורי והאנושי, כמו גם מעניינים חומריים מיידיים, כדי להתמסר לתרגילים מבריקים של סגנון אישי. גוסטב פלובר הראה יפה את גבולותיהם באחת מן ההגדרות המפורסמות ביותר של מילון הדעות המקובלות שלו: "אדריכלים: שוכחים תמיד לשים את המדרגות".

אולם לא כולם היו מרוחקים כל-כך מהשיקולים ההיסטוריים והתרבותיים שהיוו השראה לסופרים הגדולים: האדריכל אז'ן ויולה-לה-דוק העריץ את ויקטור הוגו וקיבל השראה מיצירתו; וזולה עבד בשיתוף פעולה הדוק עם אדריכל שטבע את רישומו באופן מובהק על הארכיטקטורה של תקופתו - פראנץ ז'ורדן. הוא החליף עמו הערות ומִתווים שנתנו להם השראה כל אחד בתחומו: הארכיטקטורה והספרות. פראנץ ז'ורדן פיתח, אגב, את התוכנית של... "בון מארשה".

הנה כך אנחנו מוזמנים לגלות, דרך התיאורים ב"גן-עדן לאישה", את מקורו של המקום הזה, החושף כל-כך את העולם המודרני, גם החומרי וגם הבדיוני - החנויות הגדולות. בתקופה ההיא הופיעו הראשונות שבהן בנוף פריז.

למעשה, הן המשכם של הפסאז'ים שנבנו מאז תחילת המאה, מעצם העובדה שהפסאז'ים נבנו כמרכזים מסחריים. בנייתם הושפעה מחזון ה"שוק" שהחיילים והמלווים של נפוליאון בונפרט ביקרו בהם במצרים במשך ה"משלחת למזרח" בשנים 1798-1799. נוסעים במאה השמונה-עשרה כבר הזכירו את השווקים, או ה"בזארים", אבל לחברים במשלחת הזאת היה פנאי לטייל בהם ולצפות מקרוב בהיבט הפיזי שלהם ובמנהגים של תושביהם. כך הם גילו את מרחב מבוך הרחובות, שכאילו החזיר אותם למבוכים של המיתוסים היווניים העתיקים. יחד עם זאת, למבוך של השוק המזרחי אופי שונה מאוד, מתאים למוצאו ההיסטורי והגיאוגרפי המצרי.

לא מפלצת, לא מינוטאור הוא שחיכה לנשים שהוגשו לו כקורבנות, אלא סוחרים הדאוגים לרצות את לקוחותיהם. בעוד שהמסחר האירופי כבר עבר התמחות בעיר, מחוץ לירידים, והתחלק לחנויות שבכל אחת מהן מכרו מוצרים שונים, הרי שהשוק המזרחי על דוכניו עירב בתוכו את הסחורות המגוונות ביותר. את צורתם המסורגת של המבוכים המצריים הללו הכתיב הצורך לרכז במרחב מצומצם יחסית מבנים, אוכלוסיות ופעילויות שמוצאן בתרבויות שונות מאוד. כך גם נבנו רוב החנויות הגדולות, בקרבתם של הפסאז'ים ואפילו כהמשך שלהם, וכך רצו הוגיהן לשמר את המסורת המזרחית הזאת, באמצעות זה שהתקינו בהם מעברים דמויי מבוך וקיימו בהם ריכוז ותערובת שיטתית של מוצרים מוצגים.

ההוגים שלהן היו מודעים לחלוטין למסורת הזאת. אחת החנויות הגדולות נקראה "בזאר הוטל-דה-ויל", לפי המלה התורכית "בזאר", שוק, שנעשתה שגורה בצרפתית המדוברת לציון סוג כזה של מקום מכירה (וגם מין בלגן). המייסד של "גן-עדן לאישה" שומר על האופי המזרחי הזה כשהוא מוכר אוספי שטיחים מהמזרח. זולה הציג את הרעיון כאילו היה אחת מהמצאותיו, אף על פי שהוא רק מאזכר את מסורת המסחר על "דרך המשי" ואת שאר הבדים אשר הובאו מהמזרח הרחוק לאירופה מאז תחילת תולדות המסחר הבינלאומי. "כבר בפתח זומנה להן אם כן התפעמות, הפתעה שהקסימה את כולן. הרעיון היה של מוּרה. זה עתה השלים מהלך שאיש לא עשה לפניו: הוא קנה בארצות המזרח, בתנאים מעולים, אוסף של שטיחים עתיקים וחדשים, מאותם שטיחים נדירים שרק סוחרים של שכיות אמנות מכרו עד אז, וביוקר רב.

(...) ממרכזה של כיכר גיון כבר היה אפשר להבחין בטרקלין המזרחי הזה, העשוי כולו שטיחים ומסכים שנערי השירות תלו מבעוד יום על-פי הוראותיו. בתקרה, קודם כול, היו מתוחים שטיחי איזמיר, שדגמיהם הסבוכים בלטו על גבי הרקע האדום שלהם. אחר-כך, מארבעת הצדדים של האולם השתלשלו מסכים: מסכים מקַרַמאן ומסוריה, מפוספסים ירוק, צהוב ושָשר, מסכים מדיארבַּכּיר, פשוטים יותר, מחוספסים יותר למגע, כמו אדרות רועים. והיו גם שטיחים שיכלו לשמש כחיפויי קיר, השטיחים הארוכים של איספהאן, טהראן וקֶרמַנשָה, השטיחים הרחבים יותר של שוּמַקה ומַדראס, שפעה מוזרה של פרחי אדמונית וכפות דקלים, הזיה ששולחה פרא בגינת החלום" (עמ' 89-90). ה"סלון המזרחי" הזה, שמקורו בחלומותיהם של הנוסעים במזרח, חוזר כלייט-מוטיב לאורך הרומן כולו. עד היום חוזרות החנויות הגדולות להשראה המזרחית הזאת כשהן מארגנות את המכירות העונתיות שלהן.

המסחר בשוק נבע בחלקו מן המסחר שהתפתח, במשך מאות שנים, ב"דרך הודו". הוא סימן את הפתיחה של המערב אל השווקים הגדולים של אסיה, שקיבלו כבר זמן רב לפני כן ממד מיתי, בין שמדובר במסחר התבלינים ובין במסחר הבדים. כך, למשל, נושאים בדים רבים שמות שהאטימולוגיה שלהם מגיעה עד לסינית, דרך ערבית ואיטלקית או ספרדית. המסחר הזה התקשר למזרח החלומי שבא לידי ביטוי, למשל, בסיפורי אלף לילה ולילה, והפך לערך של מיתוס מזרחי, המשלים באופן כלשהו, מסתבר, את המיתוסים היווניים-לטיניים העתיקים.

בזמן האימפריה השנייה נעשה הממד המיתי הזה קונקרטי בחיי היומיום בגלל התפתחות האמצעים הטכנולוגיים החדשים, ובראש ובראשונה הבנייה בברזל וזכוכית. נדגיש כאן שסוג הבנייה הזה יושם גם בפסאז'ים, וליתר דיוק בחלק גדול ממבני הגג שלהם ומלוחות הזכוכית של חזיתות החנויות. בחנויות הגדולות, כמו בפסאז'ים, נעשה בשל כך המרחב מקום של מחזה ויזואלי וצבעוני במיוחד. יתר על כן, השימוש בברזל וזכוכית אִפשר להתקין מעברים בין הבניינים והרחובות וכך תרם להפוך את תפיסת המרחק הנגמא והמרחב הוויזואלי, הדמיוני בחלקו, ליחסית במידה מסוימת. שיטת הבנייה הזאת הביאה - באופן משמעותי עוד יותר - ליחסיות מסוימת בין המרחב הפנימי הסגור לבין המרחב החיצון הפתוח, כשמחיצת הזכוכית מטשטשת במקצת את הגבול ביניהם: מרחבה של החנות הופך למרחב רחב וכמעט פתוח, ומרחבו של הרחוב נסגר במידת-מה על-ידי חלונות הראווה של החנויות. גן-עדן לאישה מתאר, לכל אורכו, את החדשנות של המרחב החדש. הנה, למשל, אחת מנקודות הראות שמציעה החנות:

"חלונות הראווה השקועים נמשכו לאורך רחוב מישודייר ורחוב נב-סנט-אוגוסטן, והקיפו, בנוסף על הבניין הפינתי, עוד ארבעה בניינים, שניים משמאל ושניים מימין, שנרכשו ושופצו לאחרונה. בגלל התלכדות הקווים במרחק נדמה (...) שאין סוף להתפרסות הזאת, על התצוגות של קומת הקרקע והזגוגיות השקופות של קומת הביניים, שמאחוריהן היה אפשר לראות את כל החיים הפנימיים של המחלקות" (עמ' 6). קירות הזכוכית האלה, האופייניים כל-כך למבנה המרחב המודרני, הפכו אז למעין מסכים שעליהם הוקרנו תשוקותיהם של המבקרים ושל הקונים: בתקופה הזאת נוצרו המונחים "מציצנות" ו"מציצן".

התיאורים בספרות תרמו במידה רבה להפצת אופן הראייה הזה, המתווך בין המציאותי לדמיוני, בין התצפית לחזון המודרני, אבל יחד עם זאת המסורתי והמיתי. בני הזמן, למעשה, וזולה בראשם, הבינו היטב שהסוג הזה של בנייה ושל מרחב חוזר בחלקו לזה של הקתדרלות והכנסיות של ימי הביניים, שהוויטראז'ים הענקיים שלהן כבר קראו תיגר על המרחב המציאותי. כך הוא קישר את תשוקת הצרכנים המודרנים לזו של המאמינים, שעברו כמעט ללא הבחנה מהיריד לאולם הכנסייה: "גן-עדן לאישה" היה, כמו שאר החנויות הגדולות, "הקתדרלה של המסחר המודרני, איתנה וקלה, מיועדת להמון רב של לקוחות" (עמ' 234). הטכניקה המודרנית נטתה, מאז התקופה ההיא, להפוך את המרחב הזה לנחלת הכלל.

למעשה, גם תחנות הרכבת, הספריות, סטודיאות הציירים ומקומות אחרים של מסע, קריאה וצפייה, דמיוניים בחלקם, נבנו באותו האופן מברזל וזכוכית, כפי שמדגיש זולה לא אחת. השימוש הגובר בברזל ובכוח החשמל, "פיית החשמל", אִפשר, בין היתר, לנוע במרחב בחירות, בקלות ובמהירות הולכות וגדלות. החנות הגדולה מציעה דגם של אופן התנועה הזה: "את החצרות ציפו בשמשות, והפכו אותן לחדרים. מדרגות ברזל עלו מקומת הקרקע, וגשרי ברזל נמתחו מקצה לקצה, בשתי הקומות" (עמ' 233). "המראה היה כשל כיפה גדולה בתחנת רכבת, כיפה שהמַעֲקים של שתי הקומות מקיפים אותה, גרמי מדרגות תלויים קוטעים אותה, וגשרים דואים חוצים אותה מקצה לקצה. מדרגות הברזל, כפולות הלולאות, יצרו עקומות נועזות, שהכפילו את מספר הישוֹרות. גשרי הברזל, שהוטלו אל הריק, נמתחו היישר, בגובה רב" (עמ' 248). מוּרה מוסיף גם מעליות. "וכל הברזל הזה יצר כאן, מתחת לאור הלבן של השמשות, ארכיטקטורה קלה, מין תחרה סבוכה שאור היום הסתנן דרכה - מימוש מודרני של ארמון חלומות, של מגדל בבל שקומותיו מתגבהות, אולמותיו מתרחבים, ומפלשיו נפתחים אל קומות נוספות ואולמות נוספים, עד אינסוף" (עמ' 248-249).

החלל המתנייע הזה משתלב בינתיים וקופא על מקומו לרגע תחת מבטם של הקונים שמבחינים בו דרך הזגוגיות ודוכני התצוגה, או במלים אחרות, על המסכים, שידעו, בסופו של דבר, את התהילה המוכרת לנו, מהסינמטוגרף ועד האינטרנט. נעיף אם כן מבט דרך הזגוגיות האלה על המוצרים המוצגים שם, במידה שגם הם מחזירים אותנו לעולם שהספרות תרמה רבות להצגתו לקורא ולצרכן המודרני. הבה ניגש מקרוב יותר, למשל, לעולם הבדים, שפיתה במיוחד את זולה. רק הנקיבה בשמותיהם מתפרסת כמו נומנקלטורה של קטלוג ומסתכנת בהתשת סבלנותו של קורא הלהוט אחר "פעולה רומנטית". נראה כאילו הרומן הופך כאן לעמוד מתוך קטלוג. תיאורים כגון זה חוזרים על עצמם בפסקאות רבות מאוד: "תצוגה של בדי משי, סַטן וקטיפה פרשׂה שם, במִשׂרעת צבעים גמישה ורוטטת, את גוני הפרחים העדינים מכול: בַּפסגה הקטיפות, בשחור עמוק, בלָבָן זִבדה. למטה מהן הסַטנים, הוורודים, הכחולים, עזי הקפלים, המתעממים בחיוורון שאין סוף לעֶדנתו.

ועוד למטה בדי המשי, כל מניפת הקשת בענן, יריעות מכווצות לקונכיות, מקופלות כמו סביב גֵו מתקמר, שקמו לחיים תחת אצבעותיהם המיומנות של הזבנים. ובין מוטיב למוטיב, בין משפט צבעוני של התצוגה למשנהו, נמתח ליווי עדין, סרט קליל וכָווּץ של רדיד בצבע שמנת" (עמ' 7).

האם לא חטא כאן זולה, כמו גם במקומות אחרים, בעודף ריאליזם או בנטורליזם ובידענות? אולם ידוע לנו שהוא לא הסופר הגדול היחיד של זמנו שנוקט גישה דומה. למחרת מלחמת העולם הראשונה, שערערה את הערכים הבורגניים המערביים, גינה אנדרה ברטון את התיאורים האינסופיים שממלאים את הרומנים של בלזאק והכריז עליהם כעל קטלוג של חנות גדולה ותו לא. הטענה הזאת כוחה יפה עוד יותר לגבי התיאורים של זולה, ובהם, כמובן, גם אלה הזרועים ברומן שלפנינו. בלזאק, מחבר מסה על החיים האלגנטיים, וכן בודלר והמשוררים הסימבוליסטים, נקשרו באופן מיוחד לאופנה, ובעקבותיהם גם מרסל פרוסט, וכולם רמזו לכך שלספרות קשר הדוק לאופנה, אף אם קשר שקשה להגדירו. זולה התחיל לכתוב את יצירתו מעט אחרי התקופה שבה אופנת העילית המודרנית עשתה את צעדיה הראשונים בפריז, בזמן האימפריה השנייה. החייט האנגלי צ'רלס וורת' הוא שיצר את ה"גראנד מֶזוֹן" ("בית-העסק הגדול") הפריזאי הראשון, כשאיחד את הסדנה שלו ואת חנותו וכשהשתמש בתצוגות בדוגמניות חיות.

אולם הוא הולל כאמן היצירה בכל התחומים על-ידי סופרים כזולה עצמו, בהמשיסה; ז'אק אופנבך, באחת מהאופרטות המפורסמות שלו, חיי פריז; ולבסוף מרסל פרוסט, בבעקבות הזמן האבוד. איך אפשר להסביר את ההתפעלות הזאת?

הפסיכולוגים יעלו כאן אולי תיאוריה מוזרה מאוד של זיגמונד פרויד: בראשיתה היתה האריגה מלאכת נשים, שהשתמשו לשם כך בשיער של עצמן; אפשר להסיק מכאן שהכתיבה גם היא גִרסה של האריגה הזאת, או, לפי מטאפורה אחרת שסופרים משתמשים בה לעתים קרובות, של הרִקמה הזאת. האטימולוגים מצדם כבר קבעו שהמלים "אריג" (בצרפתית tissu) ו"טקסט" מקורן מאותו השורש הלטיני. וידידי יהושע יצחקי ז"ל אהב להעיר שהמלים "בד", "בידוי" ו"לבדות" הן ככל הנראה מאותו השורש, ב-ד-ה.

ההשערות האלה עשויות להיראות מופרכות למדי. נחזור להסברים היסטוריים וחברתיים יותר. מכִּתביהם של סופרים גדולים רבים עולה שהחברה התעשייתית בהתפתחותה יצרה הבחנות בין המקצועות המודרניים, הבחינה באופן בסיסי בין מקצועות של נשים למקצועות של גברים, וגזרה על הסופרים, כמו על הנשים, תפקיד פסיבי לחלוטין: בלזאק אמנם הנהיג את זכויות היוצרים כשהיה נשיא "אגודת הסופרים", אולם לגבי רוב הסופרים נותרה קבלתם מאוד מוטלת בספק; גם החדר שבו כתבו, בדומה למתחם המשפחתי שהנשים הוגבלו אליו, לא יכול להיות חלק מ"מקום עבודה", כמו בית-חרושת, בנק או חנות.

מעצם העובדה הזאת יכלה רגישותם של הסופרים לנטות לכיוון רגישותן של הנשים, כפי שמעידים הרומנים הרבים שהקדישו להן, ובאופן כללי, דיוקנאות הנשים שעיצבו. מנקודת מבט זו מקבל שמו של הרומן הזה, גן-עדן לאישה, ערך סמלי: ה"גן-עדן" הזה יהיה גן-עדן לסופרים! כלומר, זולה מצא שם עולם וחומר-גלם שאִפשרו לו להתקשר - לא לאידיאולוגיה של תקופתו, פוליטית או אחרת; לא ל"תוצר" החומרי או האינטלקטואלי שלה - אלא לדמיון ולרגישות שלה; לא (אם נשתמש בהבחנה המפורסמת של האתנולוג קלוד לוי-שטראוס) ל"היסטוריה" שלה ולקריירות שנבעו ממנה, אלא למרחב האינטימי שלה, המשפחתי והנשי מבחינה חברתית.

דווקא במרחב החדש של הפסאז'ים ושל החנויות הגדולות, שנחשב פרטי וציבורי כאחד, יכלו הנשים מהמעמדות האמידים לשוטט לראשונה ללא ליווי. במונחים אחרים, במרחב הזה הן יכלו "להשתחרר" באופן יחסי. ובמרחב הזה עצמו, כפי שמציין גם זולה, רבות מהן, שלא היו להן האמצעים להשתלב בחברה הגבוהה או שחיו בעוני, מצאו את עצמן נידונות לזנות ומצאו להן לקוחות באותם פסאז'ים עצמם. באופן כללי יותר, חלונות הראווה של החנויות הגדולות הציתו את הארוטיזם של התקופה, ובעיקר בובות התצוגה שבהם. היצירות החדשות של האופנה הוצגו על בובות שנשלחו מקצה של אירופה לקצה, עד שוורת' החליף אותן בדוגמניות חיות.

בובות התצוגה היו מאז הדגם של מה שהוגדר אחרי כן כ"אישה-אובייקט", והבובות של חלונות הראווה קיבלו את מידתן ודמותן של נשים חיות, כמעט. כמעט: לרוב היו הבובות האלה נטולות ראשים, כאילו כדי שמבטי הצופים יתרכזו בגופן. פרויד הסיק מכך שהן מייצגות את דמות האישה ה"מסורסת", לא מסורסת ממינה, אלא מהאינטליגנציה שלה. אחד האיזכורים של זולה מרתק: "החזה העגול של בובות התצוגה התפיח את הבד, הירכיים הרחבות העצימו את עדינות המותניים, ואת מקום הראש הנעדר תפס תג גדול[!!!], מחובר בסיכה למולֶטון האדום של הצווארון [מדובר ממש בכריתת ראש!]. המראות משני צדיו של חלון הראווה, במשחק מחושב, שיקפו את הבובות האלה והכפילו אותן בלי סוף, וכך אכלסו את הרחוב בנשים היפות האלה, העומדות למכירה, שמחירים בספרות עבות משמשים להן ראשים" (עמ' 8). בדעת הקורא של היום יעלו הנשים ב"חלונות" באמסטרדם; או הרעיון שהיה לא מזמן לחנות גדולה בפריז להציג תחתוני נשים על בובות מסתובבות בחלונות הראווה שלה, הפונים אל הרחוב. ארגוני הנשים אסרו על התצוגה הזאת.

זולה היה מודע לחלוטין לכך שגילה את הייחודיות של הרגישות הנשית, ולתחושה הזאת נקשר באופן מיוחד בהערות הכתיבה שלו. ההתעסקות הזאת, בהקשר של עולם העסקים, נראית מודרנית לחלוטין. זולה היטיב לתאר כיצד השתנו פעילויות אנושיות שונות, ובמידה מסוימת גם הקשרים בין גברים לנשים, כתוצאה מהתפתחות הכלכלה החדשה. הפעילות עצמה היא שנחשבה מאז מעל לכול - מה שנקרא "רוח היוזמה". אוקטב מוּרה "נמנה עם הפעילים, עם אנשי הפעולה הצעירים שמהם מורכבת הפעילות המודרנית", תיאר אותו זולה ברשימותיו. לצורך זה היה מוּרה חייב גם להפגין דמיון, ולכן מדמה אותו זולה למשורר: "מוּרה הטיל את עצמו לתוך ההרפתקה הכלכלית כמשורר בעל חזון" (עמ' 36). הוא חייב לעבוד יחד עם הנשים ובשבילן: בלעדיהן, ללא האישה שהורישה לו את החנות, ללא האחראיות, המוכרות והלקוחות, לא היתה החנות הגדולה זוכה להצלחה שזכתה לה. היה על הגברים, אם כן, לשים לב יותר לטעמן של הנשים, עד כדי כך שהם ניסו לצאת מתפקידם המסורתי ולדמיין לעצמם את עולם הנשיות.

זולה מדגיש בהערותיו את קו האופי הזה של אוקטב מוּרה: "לא לשכוח את צד הפנטזיה שלו במסחר, את תעוזתו (...). אבל מעל לכול להשאיר לו את הצד הנשי שלו, את היכרותו עם האישה, שדחפה אותו להמר על הקוקטיות של האישה." מעניין שרבים מן האספקטים שזולה מייחס לדמות הזאת אפשר למצוא בביוגרפיה שלו עצמו: כמוהו, גם מוּרה הוא "בחור מהדרום שנחת פתאום בפריז" ומפגין, לאורך הרומן כולו, "התלהבות פרובנסלית", אנרגיה בלתי נדלית והשראה אינסופית. מכל הבחינות האלה, אין זה מפתיע אפוא שהוא נקשר לגיבורה הצעירה, דניז, ואף נושא אותה לבסוף לאישה.

למעשה, אוקטב מוּרה היה כל הזמן תלוי בנשים, במידה מסוימת: הוא הצליח להפוך לבעל החנות בזכות הירושה שהשאירה לו הגברת אֶדוּאַן. הגברת אורֶלי היתה, כל הזמן, יד ימינו. וסביר לגמרי שהוא מתאהב בדניז, לא רק מפני שהיא מלאת חן, אם לא יפה, אלא מעל לכול מפני שהיא מפגינה, במהלך הקריירה שלה בחנות, אנרגיה בלתי מרוסנת ומוסר מופתי. בצדק מתאחדים אפוא אוקטב מוּרה ודניז בסוף הרומן, מתחת לדמות דיוקנה של הגברת אדואן. סיפור האהבה הבנאלי הזה, דמוי הטלנובלה, מעלה למעשה ממד אלגורי, ואולי נבואי. על כל פנים, כל התשוקה שמפגין מוּרה כלפי האישה הזאת, וכלפי נשים בכלל, מראה כמה הקסימו הנשים את זולה עצמו: "שם," הוא ממשיך ברשימותיו, "מופיע הצד האֶפי של הספר: יוזמה נרחבת שמופנית אל האישה. האישה צריכה להיות מלכה בחנות, להרגיש כמו במקדש שהוקם לתפארתה שלה, להנאתה ולניצחונה. כל-יכולתה של האישה, ריח האישה שולט בחנות."

זולה הפגין אם כן סקרנות הגובלת בהזדהות עם העולם הנשי הזה. איך ניתן להסביר את המשיכה הזאת? הסופרים חשו שהחברה התעשייתית והמסחרית החדשה מגבילה אותם לתפקיד פסיבי יחסית. יתרה מזאת: מול שגשוג ה"היגיון" התעשייתי והמסחרי, הם שקעו לחלוטין בעולם הרגישות והדמיון, אותו עולם שהנשים היו מוגבלות אליו במידה רבה. גם קוראי הרומנים היו בעיקר נשים. ייתכן שזה ההסבר לכך שבחנות הגדולה שהמציאו זולה ומוּרה, שבה הקונות הן השליטות, יש גם אולם קריאה וכתיבת מכתבים, ספרייה ומעמדים שעליהם אלבומי צילומים וכתבי-עת שאפשר לעלעל בהם. זולה לא יכול היה להזניח את הקשר הזה שכל סופר חייב לקיים עם קוראותיו, בין שירצה ובין שלא. יעידו על כך כותרות רבים מהרומנים שלו, הנושאים שמות של גיבורות מפורסמות: תרז ראקן וננה, למשל.

בלזאק, הוגו, פלובר, פרוספר מֶרימֶה, מופסאן ופרוסט היו גם הם רגישים לנטייה הנשית הזאת של דמיונם, כפי שמעידות כותרות רבות כל-כך של יצירותיהם, מאז'ני גרנדה של בלזאק ועד Du C?t? de Guermantes, "האסירה" ו"אלברטין איננה" בבעקבות הזמן האבוד של פרוסט, דרך מדאם בוברי של פלובר, קולומבה, כרמן של מרימה וכדור שומן של מופסאן. באופן זה הם פיתחו אספקטים שהאידיאולוגיה הבורגנית הדחיקה ותקפה, וההשתחררות ממנה באה רק הרבה יותר מאוחר. זולה עצמו הדגיש את הקרבה הזאת של הסופר, או ליתר דיוק של ה"משורר", שמשתמש בדמיונו, ושל האישה. "להיות משורר פירושו קודם כול 'לייצר', לחשוף משהו שאינו גלוי עדיין, אינו נראה לעין העולם כולו." כך הדבר עם אוקטב, הוא העיר, שפועל "כמשורר בעל חזון, בראוותנות כזאת, בתשוקה כזאת לממדי ענק, שנדמה כי הכול עתיד לקרוס תחתיו. היה כאן איזה כיוון חדש לעסקים, היתה פנטזיה מסחרית נראית לעין" (עמ' 36).

הוא מדמה כאן את הכתיבה ל"ייצור" חומרי ול"פנטזיה מסחרית" של הדמיון הספרותי. למעשה, הוא פיתח אנלוגיות כאלה ברשימות שהקדיש לרומנים אחרים העוסקים בעולם העסקים, ובעיקר "המשיסה", ובהצגה של הדמויות המרכזיות שלהם. הוא מדמה בהם את הסופר ואת המספרים שלו למין אנשי עסקים שמכינים את תיקי הנתונים שלהם, אוספים מידע, בדרך-כלל במִספרים, "מגייסים" דמויות שיהיו אחראיות על התוצר, על "פיזור" ה"תוצר", כלומר הסיפור, בכך שימשכו אליו את הקוראים. זהו באמת אחד הממדים המסקרנים ביותר של גן-עדן לאישה, שאפשר היה באותה המידה לקרוא לו, מנקודת המבט הזאת, גן-עדן לקוראות... ולקוראים. הרי זולה בעצמו מדבר, באחת ההערות לרומן הזה, על "שירת העסקים"!

מוקדש לאשתי, סוניה, מומחית בנושא חנויות הכלבו הגדולות בפריז.

מצרפתית: מיכל רוזנטל

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

גן עדן לאישה - אמיל זולה
Au Bonheur des Dames - Emile Zola


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, גיא בן הינום, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, נהר הקרח, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, עוד לילה אחד, על מקום הימצאה, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים ביולי 2019:
איה 50, איך לעצור את הזמן, אימפריית החטאים , אמא של הים, אמנות הזוגיות, אנגארד הסייף, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי, בחזרה ללאקאן, ברונז, בריכה עירונית, בשבח המלחמה, דראגה קלרי, האחות המועדפת, הטופוגרפיה של העריכה, הסיפור יתחיל בפרנזו, הרצל - היסטוריה אירופאית, השאירו הודעה לאחר הצפצוף, השבוי ואשת השבוי, השמיעיני את קולך ונסו הצללים, התוואי האופקי, חדר הפלאות, יחידים במינם, ימים של פלא, ירח מעל סואץ, להיות אנושי - איריס מרדוק, ליאור רובין, ליאורה, לעולם אל תיתן לי ללכת, לשאלת המתודה, מבקשי חיים, מועדון ה-5 בבוקר, מוצא המינים מאת צ`רלס דרווין, מחר אני הולכת, מכת פתיחה, נשיקה של זהב, ספרות, היסטוריה היום האחר, על דלות המוסר, פונטי , פלמינגו - ימי אהבה, רוזה האדומה, שיבה לריימס.

ספרים חדשים ביוני 2019:
אני אבא שלך, גן ההרדופים, האדון היהודי, הזכות לשלמות הגוף, המוח המאושר, השירים הגנוזים, כובעים של זכוכית, נחובש, סודות, צמאה לך נפשי, שפילפוגל , שפילפוגל, תעלול.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים