Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

רזונת
מאת: איבי קאסליק
Skinny - Ibi Kaslik

ההוצאה:

ינשוף

ג'יזל היא בחורה רגילה, בת למשפחה רגילה לחלוטין והיא אנורקטית. היא אינה מסוגלת לאכול וגופה דוחה את נסיונותיה הנואשים לערות לתוכה כל סוג של מזון. מסטודנטית מצטיינת לרפואה היא הופכת לצל חיוור של אדם, נפש רדופת שדים, החיה על זמן שאול.

ברומן יוצא דופן מכניסה איבי קאסליק את הקורא לעולמן הפנימי של שתי אחיות צעירות הנאבקות למצוא את עצמן במסע חיפוש אינסופי אחר האהבה ואחר משמעות קיומן. היא נוברת עמוק במהותם של קשרים משפחתיים וברעב שמניע את כולנו - הרצון להשתייך.

ההרעבה העצמית היא הגיבורה האמיתית של רומן זה. בלשון קלה ובדיאלוגים מבריקים חושפת איבי קאסליק פן אחר פן של אותה גיבורה חמקמקה ופתלתלה, אותה רוצחת חסרת לב האורבת מעבר לפינה, ומספקת הצצה נדירה לעולם האפל של האנורקסיה.

רזונת
שתפו אותי

רומן חודר, נוקב ומטריד המכניס את הקורא לעולם בלתי מוכר, עולם בו הרזון האולטימטיבי הוא שאיפה נשגבת ואויב אכזר וקטלני בעת ובעונה אחת.

איבּוליה (איבי) קסליק היא סופרת, משוררת, עיתונאית ומורה. כבוגרת אוניברסיטת קונוקורדיה, היא מחזיקה בתואר ראשון (בהצטיינות) בכתיבה יוצרת ובתואר שני באמנות מאותו מוסד. היא מלמדת כתיבה יוצרת וספרות במונטריאול, וכותבת באופן קבוע לכמה כתבי עת, ובהם Globe and Mail, Matrix, ו-Hour. רומן נוסף בשלבי כתיבה.

רזונת מאת איבי קאסליק בהוצאת ינשוף, מאנגלית: אינגה מיכאלי, 237 עמודים.

מתוך הספר הפרק הראשון

גם ההיסטוריה, כמו הטראומה, לעולם אינה נחלתו של הפרט.
ההיסטוריה היא האופן שבו כולנו מעורבים זה בטראומות של זה.

- קאתי קארוּת',
חוויה לא רצויה: טראומה,
נרטיב והיסטוריה

פעם אבא תלה את הולי על עץ.
כולנו ישבנו בחצר אחרי ארוחת הערב ואכלנו אגסים. אימא ישבה במרפסת יחפה וקיפלה בין ברכיה את חצאיתה האדומה הדקיקה, בעודה מקלפת אגסים, חותכת אותם ומעבירה אותם לאבא ולי. הם היו חמימים ועסיסיים וכמעט לא היה צריך ללעוס אותם.

הולי שיחקה עם מקלות בגינה. היא לבשה שמלה בצבע תכלת. אהבתי לראות אותה משחקת בגינה. היא נראתה לי תמיד שלווה ושלמה כמו גברת קטנה כשרכנה והריחה חבצלות. אימא ואני ישבנו על המדרגה העליונה. אבא ישב על התחתונה, בלי חולצה, ועישן סיגריה. שרירים השתרגו בגבו השחום כמו גלים מפוסלים, כשפנה אל אימא וקיבל מידה עוד חתיכות אגס. היינו מלאים מארוחת הערב, ואני תכננתי איך לברוח אל הפארק בלי שהולי תרדוף אחריי על אופניה, ולרכוב על אופני המרוץ החדשים שקיבלתי ליום הולדתי השנים-עשר. עשרה הילוכים. אך המחשבה על כך לא הייתה מסובכת ונמוגה מיד מראשי; החלטתי לרכוב איתה בלילה מסביב לשכונה, אם היא תרצה.

צפינו בהולי עוברת מפרח לפרח. ידיה הקטנות היו שלובות מאחורי גבה, והיא נעה בסבלנות של אישה מבוגרת. פתאום נעצרה ובהתה בעץ האלון שבקצה הגינה.

היא הצביעה למעלה והפנתה אלינו מבט עיקש. הסיגריה של אבא השתרבבה מזווית פיו כשניגש אליה ואמר לה משהו. הולי הנהנה, ענתה לו וחייכה.

אימא ואני צפינו בגופו השזוף והדקיק, שהצל על דמותה הקטנה של הולי כשהרים אותה מעל לראשו כדי שתוכל לאחוז בענף. הוא לא הרפה עד שהיה משוכנע שהיא תפסה את הענף בבטחה. רק אז עזב אותה.

כשחצה את המדשאה בחזרה אלינו, גבר צרצור הצרצרים. הוא דילג על מדרגות המרפסת, שתיים בכל פעם, ולא הביט מעבר לכתפו אפילו פעם אחת. צפיתי בפניו כשהשליך את בדל הסיגריה לתוך פחית ליד הדלת, ותהיתי אם יפנה את מבטו אליה. הוא לא עשה זאת.

אימא ואני ישבנו שם, עטופות יחדיו ברוח החמימה של אוגוסט, והתבוננו בשמלת התכלת הקטנה שהתנודדה קדימה ואחורה בגובה שני מטרים מעל הקרקע.

אנקת התחנונים של הולי נשמעה מוזרה. זה לא נשמע כמו בכי של כאב או של פחד; זה היה צליל קבור, או שמא אבוד, והוא העיר את אימא משרעפיה. היא חצתה את המדשאה בריצה ואחזה במותניה של הולי. זו נפלה לתוך זרועותיה וצחקקה באושר, כאילו הייתה היחידה שהבינה את ההומור של אבא.

שער ראשון
פרק 1

חסינות מולדת: לגוף האנושי ישנה היכולת להדוף את כל סוגי האורגניזמים והרעלנים שפוגעים ברקמות ובאיברים השונים. יכולת זו נקראת מערכת החיסון.

הולי תמיד תהיה חסינה מפני התחלואים שתוקפים אותי בקלות רבה שכזו. היא באה לבקר אותי היום בבית החולים עם ריח של לילך וחמאת בוטנים.

"לאן הלכת?" היא שואלת אותי, ועיניה האפורות והחיוורות ממצמצות לאורן של קרני השמש ששוטפות את החדר. היא בועטת הצדה את הסקטבּורד ומכסה את עיניה בסרט המצח שלראשה.

שלום, קוראים לי ג'יזל ואסקו. אני בת עשרים ושתיים ומחלימה מאנורקסיה. שלום, קוראים לי סטודנטית-שלקחה-שנת-חופשה-מבית-הספר-לרפואה-ומתחילה-מחדש. שלום, קוראים לי.
"הם אומרים שאת יכולה לחזור הביתה."
"אני יודעת. תעשי גלגלון."
"כאן?" היא שואלת בהפתעה מעושה
. - כאן? במקום המבוזבז הזה שנקרא אצלך בית?
"תעשי גלגלון, ואני שלך."

אני עוקבת אחריה אל המסדרון, שבו עומדות אימא ועוד שתי אחיות ומחכות למעלית. מבטינו נפגשים, ובעיניה של אימא אני רואה תחינה אבל גם עוז רוח.

הולי עושה שלושה גלגלונים מושלמים: זרועותיה ישרות כסרגל, גופה מתווה באוויר כוכב, וגרביה הלא תואמים מקופלים מעל לנעלי ההתעמלות הגבוהות שלה, מסוג הנעליים שנועלות כל חברותיה בנות הארבע-עשרה.

"נו, אז מה את אומרת?" שואלת הולי ומוחה את אפה ברצועת היד שלה. עיניה האפורות מאתגרות אותי. אני מציצה ברגליי הכחושות והגרומות, השונות כל-כך מרגליה של הולי; שלה שזופות ומכוסות פלומת שיער בלונדיני דקיק, ואילו שלי חיוורות, מלאות זיפים ומכוסות שריטות מסכין הגילוח. רגליה של הולי חזקות, שריריות, כמו זוג גזעים איתנים, ואם אשען עליהן בעקשנות, הן יגלגלו אותי הרחק מכאן.

אני מפנה את מבטי בחזרה אל עיניה הבוהקות של אימא.
- כאן? במקום המבוזבז הזה שנקרא אצלך
"בואו נלך הביתה."

סטודנטים לרפואה מסוגלים לבצע את ההליכים השגרתיים שלהלן: חבישה, החדרת צנתר, קרצוף, סטריליזציה, קיבוע אצבעות, גיבוס גפה, הכנה לניתוח ותפירת חתכים קלים.

אה, כן, למדתי את כל זה. למדתי לטפל בחתכים ובשברים ובחוליים, בבלאי הרגיל של הגוף האנושי, ובסופו של דבר הגעתי בעצמי לבית החולים.

וֶסלָה, אמי, נוהגת כמו מטורפת, כאילו היא חוששת שאשנה את דעתי ואחליט להישאר. מהירות נהיגתה מעוררת בי בחילה; בתי הפרוורים הוורודים והתכלכלים של שכונת מגורינו חולפים על פניי ביעף בזמן שאני מנסה לספור אותם. הולי נרגשת מאוד ומדווחת לי על כל הדברים שנעשה יחד: נשחק טניס ונאכל קרטיבים ונקים מחנה בחצר האחורית.

אנחנו לא נוסעות מיד הביתה; אימא עוצרת בבית הקברות שבו קבור אבא. היא מוציאה את המפתחות ממתג ההצתה, פונה אלינו ואומדת אותנו ארוכות, כפי שנהגה לעשות כשהיינו ילדות ורבנו במושב האחורי.

"את יודעת, ג'יזל, אבא שלך ואני באנו לחיות במדינה הזאת כדי שתוכלי לאכול. כדי שיהיו לך אפשרויות. ותסתכלי על עצמך עכשיו, את נראית כמו אסירה. תבטיחי לי שתאכלי איתנו ושתהיי ילדה טובה. מוֹתֶקָה שלי, זה לא זמן לשטויות."

זאת השפה של אימא שלי. מותֶקה שלי. לפעמים היא מערבבת ביטויים בעתות משבר. אני גוהרת מעל למושב הקדמי ומחבקת את ראשה.

אימא מצטלבת ויוצאת מהמכונית.

אנחנו הולכות אל הקבר בדממה, שלושתנו מחזיקות ידיים ואני צועדת באמצע. גם אני וגם הולי גבוהות מאימא בעשרים סנטימטרים בערך, ועורנו בהיר משלה - ירושה מאבא. עורה של אימא שחום-זהוב, עצמות לחייה רחבות ועיניה הכהות אסיאתיות כמעט. עיניה מסגירות את מוצאה ההונגרי-רומני. היא נולדה באֶרדֶלי. ההונגרים מאֶרדֶלי ידועים בדמיונם הקל לאסיאתים ובחוש ההומור הבריא שלהם בעת אסון. אף שעיניי כחולות, אני נהנית לחשוב שירשתי את עיני השקד המלוכסנות של אימא. כשאנו מגיעות אל הקבר של אבא, הולי כורעת ברך ומלטפת את האדמה הרכה בידיה. אני מביטה בצלב שמעל למצבה. על הצלב תלוי ישוע, שנועץ את מבטו העצוב בדיוק במקום שבו מלטפת הולי את הקרקע.

לפני שהולי נולדה, נהגתי לכרוע ברך על הקרקע ולהתפלל תחת ראשי החמניות חסרות התנועה שצמחו בירכתי הגינה. כריות רגליי התחפרו באדמה, והקרקע הרכה נאנקה תחת ברכיי הכפופות כשהתפללתי לאלוהים וביקשתי כלב או אח.

נהגתי לומר עשרים אווה מריה וגם כמה אבינו שבשמים, ולאחר מכן ציירתי לי בעיני רוחי תמונה של אחי העתידי. ואימא תמיד הזעיפה פנים, שערה הארוך והכהה אסוף למשעי, כשנכנסתי הביתה וגררתי רגליים ושלפתי משערי גרעיני חמניות שחורים ולבנים. באותם ימים אדיקותי הדתית הדאיגה אותה.

"בבקשה, אל תגררי את הרגליים המטונפות שלך על הרצפה, מאמא תרזה," נהגה להקניט אותי בחצי חיוך, מחזיקה את בטנה העגלגלה. כעת, ליד קברו של אבא, אני מביטה בעיניו המושפלות של ישוע, וכל הרגשות הישנים צפים ועולים. אבל הפעם זה שונה. זה כמו לראות אדם שפעם אהבת, אבל בחברת אנשים שלועגים לו. והאימה שבלבו מובנת לי: הוא תלוי שם על הצלב בודד וגלמוד, וצופה בדרמה הבלתי נלאית שנפרשת לנגד עיניו - באופן שבו העונות והחולשות והשינויים חותכים עמוק בבשר חיינו בלי שנרגיש בכך.

אבל יותר מכול אני מתביישת בעצמי על שהכרחתי את אימא לעבור בחודשיים האחרונים את הסיוט של אשפוזי בבית החולים. אני מתביישת ביד הרועדת והמיוזעת שאני נאלצת לשחרר מאחיזתה כדי לייצב את עצמי בהישענות על העץ הסמוך. אני מתביישת בעווית הפתאומית שתוקפת את מעיי.

המקרוני והגבינה שאכלתי בצהריים עושים סלטות בקיבתי הזעירה. רק לפני שבועיים חזרתי לאכול כמו בנאדם נורמלי, וקיבתי לא רגילה להתמלא כל-כך.

- מה זה?

פתאום אני יורדת על ברכיי, והיא נמצאת בתוך גרוני וטוחנת את האוכל למרה, והיא חוקרת וחוקרת ולא מפסיקה עם השאלות האין-סופיות שלה. - אמרי לי, איך ההרגשה להיות על סף מוות?

השינויים המטבוליים שמתרחשים בהרעבה דומים לשינויים שקורים בעקבות הלם. אפשר כמעט לתפקד גם בזמן הרעבה עצמית. כמעט, אבל לא ממש.

ראיתי אותה היום בפרהסיה. עברו שבועות מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. היא צעדה לעברי במרכז העיר, ברחוב הומה אדם: נערה חולנית, חיוורת ורועדת, אך בה בעת יפה למדי - למי שאוהב את המראה הכחוש. שערה הזדקר מראשה בכל מיני זוויות משונות, רסטות בלונדיניות יבשות שנקשרו זו לזו בשרוכים. כמעט לא זיהיתי אותה.

היא לבשה מעיל עור, וחגורת עור החזיקה את מכנסי הג'ינס הנעריים שלה סביב מותניה. מגפי הצבא השחורים שלה נראו מרופטים, והיא נשאה תחת זרועה מילון רפואי בלוי.

ניסיתי להתעלם ממנה, אבל היא פנתה אליי. נדמה שהיא תמיד מדברת אליי:

- נו, עוד לא ענית לי על השאלה.

- איזו שאלה?

- איך ההרגשה?

- די כבר.

לכודות באלומת קרני שמש, נעצרנו שתינו ובהינו זו בזו דרך חלונות הבניין מחזירי האור. נדהמתי לראות את האישה המצומקת שעמדה לפניי. אני.

הנחישות להיות אדם יציב ומאוזן היא סימן חיובי ועדות לכך שהלחץ הרב בבית הספר לרפואה לא יערער את אישיותך האינדיווידואלית.

לפני סוף הסמסטר, ולפני שבאמת חליתי, היה בית הספר לרפואה גן עדן בשבילי. התחלתי בזינוק בעלייה כמו הולי. רציתי לזנק ישירות לתוך חיי, ואל מחוץ לעולם המשמים של גדרות עץ, מדשאות ירוקות ועקרות בית ממורמרות. הרגשתי צורך לאבד את עצמי בעולם, לעקור ממוחי את המחשבות על איב, האקסית שלי, שנסעה לגרמניה באותו קיץ בלי להבטיח לי דבר פרט לכמה גלויות.

זה עתה השלמתי מסלול מהיר לתואר ראשון בביולוגיה וייחלתי לכל הדברים שראיתי בסרטים: חברים, קורסים, תואר שני, קריירה. בדמיוני ראיתי עתיד הלקוח היישר מסרט הוליוודי - נערת פרוורים מלנכולית מתקבלת לאוניברסיטה, מוצאת את עצמה, סוללת את דרכה בחיים ומשיגה לעצמה חבר ותואר. מוזיקה נוסטלגית נשמעת ברקע, ובמעבר חד עוברים לסצנה שבה אני יושבת בדירת הסטודנטים הפצפונת שלי, מביטה בווילונות הפוליאסטר הצהובים-חומים שמתבדרים ברוח, מעלעלת בספרי הביולוגיה שלי ומקשיבה לבחורה המחומצנת שגרה מעליי כשהיא רוכבת על החבר ארוך השיער שלה. אני מלפפת קווצת שיער סביב אצבעי, ואני מאושרת, אני נגנבת מההַיי האינטלקטואלי הזה. זו אני, הבחורה הזאת, ושמה שלום-קוראים-לי...

נהניתי לעמוד במרפסת שמחוץ לחלון ולעשן את הסיגריות של שותפתי לדירה; לצחוק על הבחורים השיכורים מבית האחווה, שרצו ברחוב רק בתחתונים. ספגתי לתוכי הכול, ובמשך כחודשיים קלטתי את זה ועשיתי את זה. ועשיתי את זה כמו שצריך. הרוק הקלסי שבקע מבית האחווה הסמוך היה הפסקול של חיי.

אבל אז, בערך באמצע הסמסטר, מצאתי את עצמי מסתובבת בקמפוס אבודה.

"סליחה, אתם יכולים לומר לי איפה נמצא, אה, הבניין ההוא, אתם יודעים, עם המגדל..."

אפזיה: אילמות, אובדן כושר הדיבור עקב פגיעה מוחית.

"הספרייה? מותק, את עומדת מולה."

וחוויתי רגעי פניקה וזיעה קרה ו/או חמה, וכל גופי רעד. ונאלצתי לחזור לחדרי ולשכב במיטה ולמשוך את השמיכות עד מעל לראשי ולחכות שגופי יפסיק לרעוד. התקפי חרדה כנראה. במשך שעות הייתי מסתובבת בקמפוס וסופרת עצמות ומונה את שמותיהם של איברי גוף, של שרירים ושל מחלות. עשיתי הכול כדי להדוף מעליי את הפחד המצמית שהתפתל במעיי כמו נחש ואיים לתקוף בכל שנייה ולהפיל ברשתו סטודנטים או מרצים תמימים.

למרבה הפלא, עדיין הצלחתי ללמוד. נדמה שלא יכולתי לעשות דבר חוץ מאשר לכתוב מבחנים ולחרוש את הספרים והמחברות בכל רגע פנוי, ולשבת במעבדות ובהרצאות. אך בלילות, בזמן שהבחורה שגרה מעליי סיפקה את חברה ההיפי והווילונות נראו לי מכוערים וזולים, הרגשתי שאני לא מסוגלת לשבת בין ארבעת הקירות הללו. למדתי יותר מדי, הראש שלי היה עמוס לעייפה, ואותה פינה קטנה שנותרה פנויה חשבה כל הזמן רק על איב. בשלב הזה כבר דילגתי מדי פעם על ארוחות ורזיתי מרוב דאגה לציוניי. ערב אחד, משועממת מהלימודים, יצאתי לחרוש את הברים.

"ג'יזל! תראו תראו! סוף כל סוף החרשנית הזיזה את התחת וברחה מהכלא!"

זו הייתה סוזן, שותפתי הסקוטית. סוזן הייתה גבוהה, אדמונית וחייכנית, וסטודנטית לפסיכולוגיה. היא סבלה קשות מאקזמה בזרועותיה, וניסיתי לטפל בה במשחות וברטיות. מכיוון ששום דבר לא עזר, היא תמיד עטתה כפפות סטן ארוכות שהגיעו לה עד למרפקים והסתירו את מה שכינתה "הידיים המצורעות שלי."

"היי, סוּז. מה את שותה?" שאלתי כשנעמדתי בגמלוניות בקצה השולחן, נבוכה מהיותי במרכז העניינים. סוזן ישבה ליד שולחן גדול, מוקפת בחבריה. באותו לילה הם חגגו בבר את יום הולדתו של אחד החברים, ובצד אחד של השולחן נערמו מתנות קטנות בעטיפות יפות. סוזן ישבה בין שני בחורים סטודנטיאליים למראה, והבנות מצדו האחר של השולחן לבשו שמלות קטנות ושחורות. הרגשתי נבוכה; משכתי כלפי מעלה את מכנסי הג'ינס הרפויים שלי, הבלטתי את החזה וניסיתי להסתיר את הכתמים על חולצת הבטן הדהויה שלי.

"יש הנחה על קוקטיילים," דיווחה לי. "והזמנו המון בירות, אבל אני שותה וויסקי."

"אין בעיה." הזמנתי לי סקרוּדרייבֶר ולסוזן הזמנתי וויסקי. היא זזה הצדה ופינתה לי מקום ליד בחור שנראה כמו כרזת פרסומת לסטודנט אמריקני. הוא הציג את עצמו בתור גרֶג.

"ג'יזל היא השותפה שלי, חבר'ה... זו שסיפרתי לכם עליה קודם. כל הציונים שלה סוף הדרך, אבל היא לא יוצאת הרבה." כולם צחקו והנהנו לעברי כשהרמנו את כוסות המשקה שלנו.

סוזן הייתה מה שמכונה חיית מסיבות, ואורח החיים שלה התאים לי מאוד כי היא תמיד חזרה הביתה בדיוק כשיצאתי ללמוד, והיא תמיד סבלה מ"האם-אימא של כאבי הראש." והיא תמיד עשתה בלגן, ואני תמיד ניקיתי אחריה בלי להתלונן כי היא תמיד מילאה את המקרר בכל מצרכי היסוד: סיגריות לייט, מיץ עגבניות, וודקה, לימונים פרוסים וקרקרים - בשביל האורחים, הסבירה לי.

כשסוזן חיבקה אותי בבר, מוקפת בחבריה, הנחתי לרגע את ראשי על כתפה ופתאום התחוור לי שאיש לא נגע בי במשך חודשים. הרגשתי צמאה לחיבה ולחום אנושי, כשסוזן משכה אותי אליה ולחשה באוזני סודות.

"מה דעתך על נער הזהב שלנו?"

"נראה לי שהוא מוצא חן בעינייך."

הרגשתי מורעבת. לבוטנים מלוחים, לבירה בספלים ענקיים וקרירים, למוזיקה שרעמה ברקע והבליעה את קולות השיחה והצחוק אפופי העשן. ישבתי באותו לילה לצדה של סוזן, ניסיתי לעקוב אחר השיחה וניסיתי להבין את משמעות היד שהניחה על ברכו של גרג.

"את צודקת. בא לי ללקק אותו," אמרה לי תוך כדי לגימת וויסקי. לרגע קצרצר הצטלב מבטי במבטו של גרג והוא קרץ לי.

הבטתי בבחורות שישבו מולנו וצחקתי כשזרקו עלינו פופקורן. מעולם לא שתיתי בירה טעימה כל-כך, מעולם לא שמעתי מוזיקה כה מתוקה ואמיתית. כל ההתעסקות שלי בציונים, בלימודים, באבי העורקים, בוורידים, בבלוטת הלימפה, בשיטות אבחון ובזכר נשיקותיה של איב על שפתיי נמוגה כלא הייתה לשעתיים. הרגשתי חופשייה; בשביל זה הגעתי לכאן. וכל אותם רגשות ודחפים מבלבלים: השיטוטים חסרי המטרה, הרעידות, הפניקה והשעות שבהן שכבתי ובחיקי ספרי הרפואה הענקיים שלי... כל זה נראה פתאום מגוחך. האם זו אני?

- ודאי שכן.בחיי התחת הלבן והמצומק שלך - היינו מדהימות!

"והבחור התחיל למזמז אותי סתם ככה באמצע הרחוב, נשבעת לכם!" סיפורי רחובות אדינבּורו של סוזן היו מלאי גנבים, קבצנים ואנסים סקוטים מופלאים.

האם זו אני?

בשירותי הנשים בבר שבו בילינו היה מין מדף ולצדו מראה בשביל כל הבנות שחיכו לתורן. האם זו אני? נשמתי דרך נחיר לבן אחד, הצצתי במראה וחשתי במרירות המטפטפת לגרוני. כל הבנות צחקקו וכולנו התחבקנו: חיבוק קבוצתי, הסנפה קבוצתית. אבל אני הייתי היחידה שהרגישה כאילו זה עתה המציאו את המגע האנושי, וכשכולנו התרחקנו, סוזן הניחה על עורפי את ידה העטויה כפפה.

"יש לך שיער נהדר, ג'יזל, את רק צריכה לסרק אותו," אמרה אחת הבנות בנימת התנצלות, כשבחוץ מישהי הלמה בדלת.

"תרגיעי, אחותי! הדלת פתוחה!" צעקה סוזן.

בהיתי בעצמי וגיליתי ששערי באמת נראה סבוך ושמנוני. איך זה קרה? נזכרתי בהולי. כשהיינו ילדות, הכרחתי אותה לעמוד מול מראת האיפור של אימא ונהגתי לצבוע את עפעפיה בנצנצים ולמרוח על לחייה שפתון אדום-יין, והיא הייתה יושבת בסבלנות ומזמזמת לעצמה בזמן שאני הפכתי אותה לילדה-זונה.

"גרג מחבב אותך," לחש לעברי ראשה של אחת הבנות בשמלות המיני השחורות.

"מי?"

"גרג, הבחור שישב משמאלך, ליד סוזן."

סוזן ירתה מטח של קללות עסיסיות, ופתאום נפרצה הדלת ואת החדר שטף מבול של נערות צווחניות.

"הו, אלוהים! אני חייבת להשתין!"

סוזן נעצה בי מבט קודר, אבל התעלמתי ממנה וגלגלתי שטר של עשרים כדי להסניף את שארית האבקה הלבנה מהמדף. עם כל החיבוקים והקשקושים נשארה עוד הרבה אבקה.

פתאום כל הבנות יצאו ואני נשארתי לבד. ניגשתי לכיור, חפנתי מים בידיי וקרצפתי את פניי כמו שהולי נהגה לעשות לפני המון שנים; היא הקפידה להסיר את כל האיפור כמו שהוריתי לה לפני שהורינו חזרו הביתה.

הבטתי במראה בעיניי ובאפי האדומים. בחנתי את גופי, שלא נראה לי מפתה וגם לא רזה מספיק; לי נראה שכל הבחורות האחרות היו רזות ומחוטבות הרבה יותר ממני.

הרגשתי שכל הדם עולה לי לראש. לא הצלחתי לסלק ממוחי את המחשבה על מעיה הכחולים של הגווייה שניתחנו השבוע, משומרים בפורמלדהיד. לאיברים מתים יש גוון מוזר, ואף שהייתי מיומנת בשימוש בסכין המנתחים, עוד לא התרגלתי להביט לתוך גופו של אדם מת או לטפל באיבריו החיוורים.

אני לא זוכרת מה קרה לי באותו הרגע. אני זוכרת רק שהתעוררתי על הרצפה, וגבי וראשי כאבו נורא.

כשסוזן מצאה אותי, עדיין שכבתי על הרצפה.
"אלוהים אדירים, ג'יזל, בגלל זה את לא שותה בדרך כלל?"
"אני בסדר," אמרתי, התרוממתי מהרצפה הרועדת וחייכתי אל סוזן.
"אמרו לי שקיבלת התקף או משהו."

"אל תדאגי בנוגע לגרג, סוזן. אני לא אוהבת בחורים. זאת אומרת, אני חושבת שאני לא אוהבת אותם." דידיתי אל הדלת, וזו נפתחה ופגעה בי היישר במצח. מיד התנפחה שם חבורה בגודל של כדור גולף.

האם זו אני?

"אח," צעקתי. הצלחתי להציץ שוב במראה לפני שסוזן גררה אותי משם בתקיפות.

למחרת בבוקר בחנתי את עיניי האדומות ונשבעתי שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני מסניפה קוקאין. אך כשהצצתי במראה שבחדר האמבטיה, ראיתי הרבה יותר מראיות חותכות ללילה פרוע במיוחד: משהו בי השתנה. מישהי אחרת נעצה בי מבט קודר. ראיתי שעורה בקושי מכסה את המנגנון הגרוטסקי של איבריה המפרכסים. ולפתע היא אמרה לי את מילותיה המתוקות הראשונות:

- את חושבת שהם מחבבים אותך? את חושבת שהם חברים שלך? הם לא חברים שלך, הם פשוט מרחמים עלייך.

אז היא עדיין לא דיברה הרבה, לא כמו היום, אבל היא הראתה לי דברים, תמונות. למחרת היא אילצה את רגליי להאיץ את הקצב ולהגיע מהר יותר לכל מקום, וכשהושטתי את היד לפרוסת לחם נוספת היא צרחה בקולי קולות.

- את באמת מתכוונת להכניס את זה לפה שלך?!

וכשהצצתי בה במראה, הזכירו לי עיניה הביקורתיות והחתוליות שאני לא טובה מספיק. היא הזכירה לי שאני צריכה לעבוד קשה יותר מאחרים, פי שניים ואפילו פי שלושה, כדי לשמור על כל מה שיש לי - לימודיי, גופי, חיי. ובלילות היא הפילה עליי אימה כשלבה הגדול והפועם שאב את כל ההתרגשות מעורקיי והפך אותה לביקורת.

- את חושבת שאת מיוחדת רק מפני שהראש שלך מלא בעובדות?

באותם רגעים ראשונים ושקטים, כשבהיתי בהשתקפותה, עצמתי את עיניי וייחלתי שתיעלם. אבל שמעתי את צליל הסכין כשחתכה את זרועותיה הרכות והחיוורות. דמיינתי אותה משסעת אותנו רק כדי להראות לי את הדם שלנו. באותו בוקר היא הייתה קליפה, עדיין מתעצבת מעל לעורי. אך כעבור דקות, כשהבטתי שוב במראה, היא החלה להשתלט עליי; עיניה הלחות והשקועות מצמצו לעברי, ערניות.

- תכירי בינינו, היא פיהקה. אני רוצה לפגוש את החברים שלך.

מנתח טוב מכיר היכרות אינטימית את הנתיבים הביוכימיים ואת ציוני הדרך האנטומיים. אמדתי ושקלתי אותה כשהביאו אותה הביתה, ספרתי את אצבעות רגליה וידיה ובחנתי את הרפלקסים שלה. בניגוד אליי הולי נולדה ארוכה ורזה. היא שקלה ארבע מאתיים. היא לא סבלה חיתולים, ורגליה בעטו בשמיכות, בצעצועים ובכל מי שנקלע לקו האש שלה. חוץ מאבא. היא מעולם לא בעטה בו. כולם חשבו שהיא אטית כי היא לא דיברה, אף-על-פי שלמדה ללכת מהר מאוד. היא התנודדה כמו שיכורה ונפלה הרבה, אך הייתה נחושה בדעתה.

להולי היה מנהג מוזר לשכב על הרצפה ולהצמיד אליה את צד ימין של ראשה בכל פעם שהייתה עצובה או נסערת או עייפה. היא נהגה להצמיד את אוזנה הקטנה והוורודה אל רצפת העץ של ביתנו, לתחוב את אגודלה לתוך פיה ולבהות באבק שמתחת לרהיטים - כאילו הרהרה בעונש או בעוולה שנאלצה לשאת.

היה אסור לגעת בה כששכבה על הרצפה; אם היית מנסה להרימה, היא הייתה בועטת ברגליה וחובטת בידיה בפראות. היה מוטב להניח לה ולחכות לאבא שיפתה אותה לזנוח את מצב רוחה הקודר.

הולי נולדה חירשת באוזנה השמאלית.

"אני 'לֶכֶת עכשיו," היה המשפט השלם הראשון שאמרה. היא אמרה אותו לי, כששכבה על הרצפה ודמעות חמות זלגו על לחייה. קולה הרועד, ניסיונות הדיבור שלה, גילו לי עד כמה היא מתאמצת להיות טובה. באותם ימים ניסינו לשכנע אותה ליישם תקשורת חד-הברתית. נהגנו לרקוד במטבח, להריע ולמחוא כפיים באושר, כשמלמלה איזה "אה" או "נה". ניסינו לגמול אותה מהמנהג המגונה לשתוק ימים שלמים ואז להתעורר משנתה בצרחות.

"ילדה טובה, הולי! את מדברת, הולי!"הושטתי את ידי אינסטינקטיבית כדי ללטף אותה, אבל היא גנחה ונצמדה אל הרצפה. היא אגרפה את ידיה ומיררה בבכי. משכתי את ידי לאחור. אימא הכינה ארוחת ערב, סיר הלחץ שרק במטבח, ואבא דקלם שירה בסלון. הבית היה רועש מדי.

הולי, שנולדה לתוך עולם של חצאי מילים ומכשירי רדיו רועמים, של הונגרים מזמרים ושל דרמות מתמשכות, נהגה לרדת למחתרת בכל פעם שהדינמיקה המשפחתית הארורה הפכה בלתי נסבלת. הולי למדה כבר בגיל צעיר להעלים אותנו, או לפחות להשתיק אותנו לזמן-מה.

ואני? אני נולדתי בין העולם הישן לחדש, חמישה חודשים אחרי שהוריי היגרו לכאן, ונדרשו לי עשרים ושתיים שנים כדי להבין איך להשיג שליטה, שקט ושלווה, ואפילו עכשיו לא כל-כך שקט סביבי.

© כל הזכויות שמורות לינשוף הוצאה לאור

רזונת - איבי קאסליק
Skinny - Ibi Kaslik


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים