| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2006 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
חליפת המכתבים ותיאורי הפגישות שבספר מעמידים מול הקורא פנים לא מוכרות של אצ"ג. בספר מתגלה רגישותו לענייני הציבור, המעגל התרבותי שלו, נחשפת החיוניות העצומה כמו גם זיקתו האמיצה לאמו ולמשפחתו. יש בספר כדי להוסיף לדיוקנו של אצ"ג ולכל אוהביו ואוהבי השיר; על תרומתו זו להכרת אצ"ג יש לברך את הסופר. שמואל תומס הופרט: קודקוד-אש, במחיצתו של המשורר אורי צבי גרינברג, בהוצאת כרמל, עריכה נילי לנדסברגר, הספר רואה אור בתמיכת 'קרן ראובן הכט', 'קרן מרדכי זגגי'.
'מסכת המתכונת והדמות' ו'לסעיף סלע עיטם',
מתוך הספר המבוא: מן הגניזה
מבוא: מן הגניזה
במשך הזמן, כאשר נוכח לדעת שאני בקי בשיריו, גם באלה הפזורים בכתבי-עת נשכחים, פגה חשדנותו. הוא ידע שאינני משתייך למחנה הפוליטי שלו, וגם סלד מן הלהיטות שלי להפיק ממנו מידע, אבל אני משער שבטח בי וידע שלא אסלף את דבריו. אשר לי, ראיתי לעצמי זכות גדולה לבלות שעות ארוכות במחיצתו של המשורר הגדול, לשמוע פרטים על חייו הסוערים ועל מאבקיו ב'סנבלטים', לעיין אתו בזוהר, וליהנות מן האפשרות לשאול אותו שאלות - שבדרך-כלל לא זכו למענה. שהרי אורי צבי היה מונולוגיסט חסר-תקנה, ולא נטה לפרש את שיריו. אורי צבי לא הרשה לי להקליט את שיחותינו, כך שהדברים שאני מוסר אינם תעתיק של דבריו. רשמתי את השיחות מיד לאחר הפגישה, כשהייתי עדיין תחת רושם אישיותו הנלהבת והסוחפת. רשמתי כל מה שזכרתי, משתדל לשחזר את המילים ואת נעימתן. לא השמטתי ביטויים שלא ערבו לאוזני ולא ריככתי את דבריו. לא התווכחתי אתו, מפני שלא רציתי להרגיז אותו ומפני שהשתוקקתי לשמוע עוד ועוד. נוסף על השיחות בינינו התכתבתי עם אורי צבי. יש בידי כעשרה מכתבים ששלח לי, מקצתם מפורטים, שבהם הציג את חזונו המשיחי-המלכותי ואת קטרוגו בענייני העם והמדינה, ומקצתם קצרצרים, שבהם הזמין אותי לאירועים משפחתיים או הודה עבור צילומים שצילמתי. במכתבים אלה ניכר סגנונו הציורי והחריף ומתגלה אישיותו הסוערת. כמו כן יש בידי תמונות של המשורר שצילמתי. בשנת 1986, כחמש שנים אחרי פטירתו של המשורר, שהיתי כחודשיים במרכז ללימודים עבריים בירנטון, אוקספורד. שם, בטירה הכפרית השלווה, המנותקת מן המציאות המסוכסכת שלנו, ניסיתי להכין את הרשימות לדפוס. אולם כשקראתי את החומר ברציפות, התברר לי כי מי שאינו מצוי בסבכי חייו ויצירתו של המשורר, יתקשה לעקוב אחרי נפתולי שיחתו. שהרי הוא דיבר בצורה אסוציאטיבית: נזכר במראות ובאירועים שהתרחשו במקומות שונים ובזמנים שונים, משתהה ומדלג; שב ומעלה בצורה כפייתית את המראה המסויט של החיילים המתים, המוטלים על גדרי התיל על נהר הסאווה; מספר בעיניים דומעות על אמו השוחה בנחל הבוג, וזועם בשל הרדיפות שנרדף בחוצות תל-אביב, כשבא להזדהות עם חברי 'ברית הבריונים' אשר הואשמו ברצח חיים ארלוזורוב. ברשימות היו 'פערים' רבים מדי. חסרו בהן התייחסות לפרקי חיים ולחטיבות שיריות חשובות, ופרספקטיבה וראייה ביקורתית. כאשר עזבתי את ירנטון היה ברור לי שלא אוכל להוציא את הספר. בשנת 1990 פנו אלי ד"ר שוש וייץ ומר אלי אורן, מהנהלת 'קרן מרדכי זגגי', והציעו לי מלגה לשם כתיבת ביוגרפיה של אורי צבי גרינברג. ההצעה קסמה לי. זה עשרים שנה עסקתי, כמעט ברציפות, ביצירתו, ודמותו ה'בוערת' ליוותה אותי. שני הכרכים של הדוקטורט שלי המתינו לעיבוד ולהדפסה, והיו בידי הרשימות שכללו פרטים ביוגרפיים רבים. כאיש המדור לספרות של 'קול ישראל' הזדמן לי להכיר ולראיין כמה מבני דורו של אצ"ג, מתנגדים חריפים ומעריצים נלהבים כאחד. לכאורה, הייתי בשל לקבל עלי את המשימה. אבל כששבתי ובחנתי את עצמי, הגעתי למסקנה שעלי לסרב לקבל את ההצעה המפתה. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הייתי מודע לאחריות הרבה המוטלת על חוקר המנסה להתמודד עם יוצר גדול כאצ"ג; עם היקף ושגב שירתו בעברית וביידיש; עם התמורות במהלכי חייו, הזרמים הרעיוניים, האמנותיים והפוליטיים שהיה מעורב בהם; עם הממד הנבואי של חזונו; ובעיקר עם הצורך בבחינה מעמיקה-חושפנית של סתרי נפשו סעורת היצר. כתיבת הביוגרפיה הייתה כרוכה בעיסוק בעניינים אישיים-אינטימיים של המשורר, וחששתי שלא אוכל לגעת בהם מפני שהם עלולים לפגוע במשפחתו. מגבלה זו, שחייבה צנזורה עצמית, הרתיעה אותי. הצעתי להנהלת 'קרן זגגי' לפרסם את הרשימות שלי, ראיונות עם אנשים שהכירו את המשורר והערכות תמציתיות של מכלול יצירתו. הסברתי שמדובר בספר שייכללו בו סיפורים אישיים ויהדהד בו קולו של המשורר, כך שיהיה ניתן לקבל מושג עליו ועל שירת חייו. הצעתי את הכותרת: קודקוד-אש. שוש וייץ ואלי אורן הבינו את הקשיים שהצבעתי עליהם ורצו בספר כמעט כמוני.
*
ביומנה, כותבת מרים ייבין, שאורי צבי אמר לה שבתוכו התגוששו שני רצונות: 'דברי הייעוד הם אבנים גדולות שחוסמות את הדרך לדברים שהייתי רוצה להביע'. דברים אלה, שמרים ייבין העלתה על הכתב בחנוכה 1940, מצביעים על רצונו של אצ"ג לכתוב שירה לירית-הגותית, אך תחושת השליחות, המפעמת בו, מחייבת אותו להתמסר לשירת הרבים. 'אבני הייעוד' חוסמות, כביכול, את הנביעה של השירה האישית. המשורר מבטא תחושה טרגית זו בשירו 'מולדתי באש ופני לאלוהים ולאמי': בעבודת הדוקטור ציינתי שאצ"ג לא ויתר על שירת היחיד, למרות תחושת הייעוד, המפעמת במכלול שירתו. הוא כתב חטיבות גדולות של שירה לירית- הגותית-מטפיזית מאז החל לפרסם את שיריו, בעברית וביידיש, ועד ימיו האחרונים. כמו כן הבחנתי בקשרי הקשרים בין החטיבות השיריות. מסקנות אלה הוסקו לפני פרסומה של אצ"ג: ביבליוגרפיה של יוחנן ארנון בשנת 1980 וקיבלו אישור עם הופעת מהדורת כל כתביו, המוכיחה כי למעלה ממחצית שירתו של אצ"ג היא שירת יחיד וכי הוא לא סכר את קולה. ההערכה זאת באה לביטוי גם בקודקוד-אש. המחקרים שהופיעו בשנים האחרונות מעידים על ההתעניינות הגוברת ביצירתו של אצ"ג. הגישות השונות של החוקרים מצביעות על המעמקים הבלתי-נדלים של שירתו, מעמקים המזמינים את החוקרים לצלול ולהעלות פירושים חדשים ולחשוף פנים אחרות של היצירה והיוצר. באווירה פלורליסטית זו יש מקום לספרי, היכול להיחשב לבן-לוויה צנוע ונאמן לכל כתביו, שהופיעו בעריכתו של דן מירון, בהוצאת מוסד ביאליק. עד כתיבת שורות אלה הופיעו ט"ז כרכים, הכוללים את כל השירים בעברית, שני כרכי מאמרים וכרך רישומים של המשורר. הכרכים מלווים בהערות מחכימות ומאמרי חתימה של העורך, שהסתייעתי בהם. ספר זה מאפשר לקורא הצצה לא מציצנית ביוצר עז המבע שמאחורי כרכי השירה, הפרוזה והפובליציסטיקה. אורי צבי נתפס בעיני כיוצר בעל חזון משיחי. משורר הנאבק, כיעקב על היבוק, עם חזונו ועם החרדות והתשוקות שבערו בקרבו. ספרי היה גנוז בדיסקט מאז סיימתי את כתיבתו בשנת 1991. בשלהי 2005 חזרתי וערכתי את כתב-היד. הוצאתי מתוכו את המובאות הארוכות, שכללו שירים שלמים, קטעי פרוזה ומסות ספרותיות של המשורר, והפניתי את הקורא לכל כתביו של אצ"ג. כך התקבל נוסח תמציתי, המאפשר לקורא 'לרוץ בו'. ירושלים, חשוון תשס"ו, ינואר 2006.
א. "אני יודע את ירושלים בעשרים וארבע שעותיה.
קורות חיים; נאום באולם הישיבות של עיריית ירושלים (24.12.1966) אצ"ג לא כתב אוטוביוגרפיה, אולם יש בידנו כמה קטעים בהם תיאר את קורות חייו. בראשית שנות השלושים, בתשובה לשאלון של אגודת הסופרים העברים, סקר המשורר את תחנות חייו, את ספריו ואת הבימות הספרותיות שפרסם בהן את יצירותיו. המסמך, הכתוב בכתב-ידו של המשורר, פורסם בגנזים. אורי צבי גרינברג - Uri Zvi Greenberg נולדתי בבִילִיקַמִין - Bialykamien בשנת 1896 (15 באוקטובר). בהיותי בן שלוש עברו אבותי ובני-ביתם לגור בלבוב (למברג). בבית אבי למדתי תנ"ך, תלמוד, מעט פוסקים. השכלה כללית: חמש מחלקות גימנסיה. ב-16 באוגוסט 1915 נלקחתי לצבא האוסטרי. חיי-קסרקטין נודדים: בהונגריה, בדלמציה ובהרי בוסניה. אחר-כך בחזית הסרבית (סריבו-בלגרד-ניש). משם נשלחתי ל'שטח-הכיבוש' זמושץ-לובלין. ספרי ביידיש: ערגיץ אויף פעלדער (1915 לבוב); אין צייטענס רויש (1919 לבוב); מעפיסטא ('הקטן' ב-1921 לבוב, 'המושלם' - בשנת 1922 ורשה); פארנאכטענגאלד (1921 ורשה); קריג אויף דער ערד (1923 ורשה); בשנות מגורי בוורשה הייתה 'תקופת הזריחה' לשירת-המרד בספרות היהודית. בספטמבר 1922 התחלתי להוציא גיליונות לשירה ולאמנות החדשה בשם אלבאטראס (ביידיש); הממשלה החרימה את החוברת השנייה, ואסרה את ההוצאה להבא. חוברת ג-ד יצאה בימי שבתי בברלין (1923). בתרפ"ד עליתי לארץ-ישראל. מעברי לארץ-ישראל ולעברית, גרם לכמה התנפלויות גסות עלי מצד חברי בספרות היהודית. דנוני לגנאי כדזרטר (עריק). בה בשעה נפגשה פעולתי הספרותית (בפובליציסטיקה ובשירה) בארץ-ישראל, בסבר פנים זועפות ובהתנגדות. בתרפ"ה התחלתי בהוצאת סדן (בימת-יחיד לביקורת פוליטית). חמש חוברות יצאו לאור, וגרמו בשעתן ל'רוגז-דמים'. ספרי בעברית: אימה גדולה וירח (תרפ"ה תל-אביב); הגברות העולה (תרפ"ו תל-אביב); אנקראון על קוטב העצבון (תרפ"ח תל-אביב); כלפי תשעים ותשעה (תרפ"ח תל-אביב); חזון אחד הלגיונות (סוף תרפ"ח תל-אביב); כלב בית (תרפ"ט); אזור מגן ונאום בן הדם (ראשית תר"ץ, ירושלים). מאמרי-הערכה לדמותי הספרותית ביידיש ובעברית נדפסו בעיתונים היהודים היוצאים בפולין ובגליציה, בברלין, בפרג ובבודפשט; בלונדון, בפריס ובניו יורק. הנני תושב ירושלים עיר הקודש, אחרי שנות מגורי ונדודי: באוסטריה, בפולין, בשוויץ, באשכנז ובאיטליה.
קראתי את שירי רחובות הנהר: ספר האיליות והכוח בשנות החמישים המוקדמות, בהיותי תלמיד בבית-הספר התיכון 'חוגים', בחיפה. בבית-הספר לימד ד"ר ברוך קורצווייל, מן החוקרים המעמיקים של שירת אצ"ג, מי שהמשורר הכתיר אותו בתואר 'ידיד השיר והשר'. התיאורים המיוסרים של מעשי ההרג, התביעה לנקם ברוצחים והקינה על יהדות אירופה העלו בי מראות כאובים שניסיתי להדחיק ולשכוח. שהרי בין ציוני הדרך בביוגרפיה שלי רשומים בתי-הסוהר של קרוסנו וקראקוב, גטו ז'שוב ומחנה הריכוז ברגן בלזן. כאשר קראתי את הקובלנה המרה של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, יכולתי להזדהות עם הטרוניה האיובית שהטיח בבורא ולהתפעל מן הלהט והפתוס שבדבריו. הטורים בהם הוא מקונן על גורל עמו ומזדהה עם אישיותו ההרואית והטרגית של אברהם, הפעימו ומפעימים את לבי עד היום. וְהִנְנוּ גַם הַפַּעַם אֶל מוּל פְּנֵי הַיָּם!? - - ראיתי את אורי צבי גרינברג לראשונה ב-24 בדצמבר 1966, בערב ספרותי שנערך לרגל הופעת הכרך השני של השנתון ירושלים, שיצא לאור בהוצאת אגודת הסופרים העברים. בכרך זה פורסם מחזור שיריו 'מסכת מנופים בקדש', בהם ביטא את כיסופיו למלכות בית-דוד ולמקדש. בפתיחת המחזור ובסיומו קבע המשורר שני סיפורים אוטוביוגרפיים: 'מאז בבית סבא', בו שחזר את ילדותו בבית סבו ובו הוא מספר על הסב, הקם ל'תיקון חצות' ומתאבל על חורבנה של ירושלים; והסיפור 'מאז בבית האופה ועד הנה', בו הוא משחזר את אהבת נעוריו לבת האופה ועלייה לרגל לקברו של שבתי צבי, בעת שירותו כחייל בצבא האוסטרי. עורכי המאסף, גדליה אלקושי ושרגא קדרי, סיפרו לי שהופעתו של הספר עוכבה במשך חודשים רבים, מפני שאצ"ג השהה את משלוח שיריו, אבל אמרו שהיה כדאי. הערב הספרותי נערך באולם הישיבות של עיריית ירושלים. בניין העירייה (הישן) ניצב סמוך לחומת העיר העתיקה ולגבול שחצץ בין ירושלים הישראלית ובין חלקי העיר שנכבשו בידי הירדנים. בחזית המזרחית של הבית ניכרו, ועדיין ניכרים, סימני הפגיעות של הכדורים, שירו לעבר בית העירייה, חיילי הלגיון הערבי, בימי מלחמת השחרור. המשורר לבש חליפה כהה, חולצה לבנה וענב עניבה בהירה. כשהתבקש לעלות לבימה התקשה לטפס על המדרגות הגבוהות, אבל דחה בתקיפות יד שהושטה לעזור לו. הוא סקר את הקהל שבאולם, הבחין בכמה חברי לח"י ותיקים שבאו לשמוע את משוררם הנערץ, והחל לדבר בקול צרוד - צובר עוצמה וחותר אל גבהים. הוא נישא על כנפי החזון והקטרוג, השתהה מעט והביט סביבו, מצפה לתגובה, להד. הוא התהלך על הבימה, והתרחק מן המיקרופון שהצבתי. נוכחתי באירוע כאיש המדור לספרות של 'קול ישראל'. רציתי לנצל את ההזדמנות ולהקליט את דבריו של המשורר. לצערי, נבצר ממני לבצע את המשימה, משום שאצ"ג התעלם מן הבקשות של המנחה, המשורר חיים גורי, לדבר אל המיקרופון. ההקלטה יצאה פגומה מן הבחינה הטכנית, והדברים לא שודרו מעולם. אצ"ג קונן על כך שלא נולד בימי שלמה המלך, ושהוא נולד בגולה. הוא קטרג על סופרי ישראל, שאינם מסתפקים בחיים הטובים בארץ, תנאים שלא היו לעמיתיהם בגולה, שהוציאו את ספריהם בפרוטות, שקיבצו מנדיבים. הוא טען שהוצאת מאסף ירושלים, שלכבודו כונס המפגש, אינה יום חג של ממש. 'מה שיש לי בארץ, אין בחלומכם', קבע במרירות. מכאן עבר ל'קטרוג' פוליטי מר, על אדישותו של הציבור ושל הנהגת המדינה, על הכיבוש הירדני של ירושלים, שמעבר לחומה. אלמלא האדישות של המנהיגים ושל הסופרים, היה המצב שונה, טען. בהמשך קרא המשורר קטעים מתוך 'המניפסט', הפותח את ביטאונו סדן, שנכתב בירושלים ופורסם בכסלו תרפ"ה (1925). אצ"ג קבל כבר אז שירושלים מושפלת, וחלקים גדולים של העיר הם בידי המוסלמים והנוצרים (ככתוב גם בפואמה 'ירושלים של מטה' - ש.ת.ה.), ושאת העיר מקיפה שממה. הוא הדגיש את האחריות שהוא חש, בכותבו בשפה העברית, שפתו של הנביא יחזקאל, ואת אושרו להיות 'פייטן עברי, שנולד באירופה, וכופר בלידתו שם, משום שקול הגזע העברי גבר על הריתמוס הלטיני'. אצ"ג תיאר את ארץ-ישראל כקדושה מכל הארצות, וטען ש'עורק הזהב' בין העם לבין ארצו לא נקרע בידיו של טיטוס. 'יש ספר הספרים כשטר יוחסין, אשר לא נכחד באש ובמים. מלכות דוד עוד שמה מלכות'. אצ"ג אמר ששאר העמים לא הפרו את הארץ ולא ייבשו את ביצותיה, כמו החלוצים. הוא הדגיש את העובדה שכל הדורות בגולה נכספו לירושלים, והתפללו שיזכו לעלות אליה. המשורר סיפר על פגישה, בשנת 1931, עם יהודי, בדוינסק שבלטביה. אדם מזוקן, אדיש לכאורה, ופקפקן, ששמע הרצאה שלו, שכותרתה 'ציון בלהבות'. בערב חזר אליו המשורר והציע שיתפללו יחד, עם הפנים לכיוון ארץ-ישראל. ואז השגיח אורי צבי שעיניו של האיש 'הכמו אבן הזה', כך התבטא, הוצפו בדמעות. אצ"ג ציין שהוא מכיר את ירושלים 'בעשרים וארבע שעותיה, באור בחושך ובירח, בכל פינותיה'. הוא אמר שנהג לעלות ברגל לירושלים, בכל שבוע. בהמשך 'קטרג' אצ"ג על מנהיגי ישראל, המתנכרים לירושלים, שמעבר לחומה, ולארץ-ישראל השלמה. הוא קבע ש'מישהו' אשם בזה. הוא גינה את הסטודנטים ואת הפרופסורים, וציין שווייטנאם קרובה ללבם יותר מאשר ירושלים. לדעתו התנכרות זאת תמוהה מפני שהיהדות יצרה תרבות עשירה. הוא הפליג והעיר בסרקזם שתל-אביב נראית להם כאילו היא 'בכיבוש יהודי זמני'. הוא הוקיע את ישיבתו של הנציב, מטעם האו"ם, בירושלים, ותהה על שאין מתרגשים מזה שהרכב של האו"ם עובר בחוצות העיר. לדבריו, סטודנטים פולנים לא היו משלימים עם מצב משפיל כזה. אצ"ג אמר שאין מזכירים את ירושלים בטקסים רשמיים, ואפילו הרבנים מתעלמים ממנה. אצ"ג טען בסרקזם, שהוא מתפלא שאין עוקרים את האזכורים של ירושלים, של ציון, של הר המוריה ושל שני המקדשים שניצבו בהר הבית מתוך ספרי-הקודש. היהודים בגולה, אמר, התפללו שישובו לירושלים, ויבנו את בית-המקדש. תפילה שנשא, מדי יום, אביו 'הקדוש', שנרצח בידי הנאצים. אצ"ג סיפר על התנגדותו ל'אוקופנט' הבריטי, וגינה את הבריטים על שמסרו את עבר-הירדן למלך ערבי בדווי. הוא התנגד לשימוש בשמות ערביים, כשיש למקומות אלה שמות עבריים, הכתובים בתנ"ך, כמו: שכם, נחל שורק וביתר. באותו הקשר גינה את הרדיו, שאסר על השמעת השיר "הסלע האדום". אצ"ג קבע, בצורה נחרצת, שירושלים השלמה נשמטה מידי היהודים, מפני שהמנהיגים 'סירבו לשאת בעול גדולתה'. הוא שיבח את הערבים, מפני שלא נרתעו לכבוש את העיר ואת 'הקבר הקדוש', ולא הניחו לממשלות זרות להתערב בענייני ירושלים שבשליטתם. הוא אמר שאילו נהגנו ב'אדנות' וכבשנו את כל ירושלים, היה מעמדנו הבין-לאומי שונה לחלוטין. הוא קבל על שנערים ערבים מן הכפר ביתר משליכים אבנים על הרכבת, העוברת סמוך לכפרם, ואין פוצה פה ומצפצף. אצ"ג זעק שאנו מדינה ריבונית, אבל הגנרל דיין מדבר על פדרציה בין ישראל, ירדן והמדינה הפלסטינית. המשורר הביע התנגדות לחלוקתה של ארץ-ישראל לשלושה עמים. הוא כפר בדעה שאנחנו 'עם קטן', והוא חזר וקטרג על הסטודנטים, העוברים ליד החומה, עליה ניצבים 'הלגיונרים', והם אדישים לחלוקתה של ירושלים. המשורר הזכיר את הטבח בחברון ובצפת. והביע את דעתו שאלמלא הריסת דיר יאסין, לא הייתה האוניברסיטה העברית ממוקמת בגבעת רם. הוא נזכר באלקינד ובקומוניסטים היהודים, שירדו מן הארץ . הוא ציין שאינו קומוניסט, ויריביו מכנים אתו 'פשיסט'. הוא טען שאחד הקומוניסטים המושבעים אמר לו, שהם עוזבים מפני שחסר להם חזון בארץ. מפני שלא הטילו עליהם משימות לאומיות. 'יום עבודה, פעם בשלושה חודשים, זה חזון אצלך?!' שאל אותו הקומוניסט המאוכזב. באותו הקשר הוא גינה בחריפות את הירידה של ילידי-הארץ מישראל. בהמשך סיפר אצ"ג איך שכב על שער האשפות... וחיכה לביאת המשיח. איך נתקל בו ערבי, ששלף את סכינו ורצה לשחוט אותו. הערבי נרתע, ברגע האחרון, כשהבחין בשערו האדמוני. (אצ"ג מתאר מעמד זה בפואמה 'ירושלים של מטה', ש.ת.ה.) המשורר חתם את דבריו בתיאור החלום, ששימש לו מקור-השראה לשירו 'באזני ילד אספר'. הוא סיפר גם על פגישתו עם הרב קוק, אותו ביקש שיפענח לו את חלומו. מילים אחרונות: אצ"ג קבע שבידי מדינת ישראל ובידי העם היהודי האפשרות לקבוע את גורלם בארץ, ותבע שהספרות העברית תחדל להיות 'ספרות הכשרונות' ותיהפך ל'ספרות היעוד'. ספרות שתבטא את הכמיהה לארץ-ישראל הגדולה.
עד כאן תמצית דבריו של המשורר. הנוסח המלא, שפענחתי מתוך ההקלטה הפגומה, מצוי בידי, אבל אני מנוע, מטעמי 'זכויות יוצרים', להדפיס אותו בספרי. כשנדמו מחיאות הכפיים השתררה באולם דממה מעיקה. אצ"ג שקע בעייפות בכיסא שעל הבימה והוסיף להביט נכחו כרואה מראות אחרים, רחוקים. המפגש התרחש כחצי שנה לפני מלחמת 'ששת הימים', והרעיון שכעבור חודשים מספר אוכל לחצות את הרחוב, להיכנס בשער יפו וללכת אל הכותל המערבי, לא היה עבורי אפילו בחזקת חלום. אבל, ביוני 1967 ביקרתי בהר הבית, בקבר רחל ובמערת המכפלה. זמן-מה לאחר-מכן נסעתי בדרכי העפר ובערוצי הנחלים שממזרח לכינרת. בעת נאומו של המשורר שלטו הסורים בדרכים האלה. המעמד שנכחתי בו המחיש לי את הדיוקן הנבואי של אצ"ג, המתואר ברבים משיריו. דיוקן של משורר-חוזה, השואב את המראות מהביוגרפיה שלו וממעמקי ההיסטוריה של עמו. יוצר המזדהה עם דמותו ההרואית והמיוסרת של אברהם, שאלוהים הציל אותו מכבשנו של נמרוד, ניסה אותו במעמד העקדה והבטיח לזרעו את ארץ-ישראל. ההזדהות עם גורלו של אבי האומה וקפיצת הדרך, בין הזמנים, ובין ייאוש לתקווה, ארוגים בשיר הסיום של מחזור השירים 'מסכת מנופים בקדש': שחרית כתפילה, שחרית כניגודו של הלילה, המסמל את הגלות ואת 'מעמד התהום', ושחרית כסמל של הגאולה בירושלים של מטה ובירושלים של מעלה. בשיר המבוא למחזור שירים זה, 'עם נגינת הכלים', חושף המשורר את זיקתו לנופי הארץ ולימים בהם עמד המקדש על תלו והלוויים שרו וניגנו בו. כיסופים אלה פיעמו בלבו של המשורר בשעה שנשא את קטרוגו באולם הישיבות של עיריית ירושלים, במרחק עשרות מטרים מגדר התיל הממוקשת שהפרידה בינו לבין ירושלים שבתוך החומות. © כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור קודקוד-אש, במחיצתו של המשורר אורי צבי גרינברג - שמואל תומס הופרט
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|