» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

הצוענים - עם הנוודים של אירופה
מאת: שולמית שחר

ההוצאה: ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב מי הם הצוענים? מאין הגיעו האנשים הללו, כהי העור והמוזרים למראה, אל ארצות אירופה? מה היו עיסוקיהם ומנהגיהם? במה האמינו? כיצד ראו אותם תושבי המקומות שבהם עברו בנדודיהם, וכיצד תפסו הם עצמם את בני אירופה? ספרה של שולמית שחר מצייר בפנינו יריעה רחבה של תולדות הצוענים באירופה המערבית משלהי ימי הביניים ועד העת החדשה. בדומה ליהודים, אך גם בשונה מהם, הצוענים נחשבו תמיד ל"אחרים", כאלה שנוח לטפול עליהם האשמות שונות ומשונות - בעיקר בעיתות מצוקה.

פרופסור שולמית שחר, כלת פרס ישראל, היא מומחית בעלת שם עולמי להיסטוריה של ימי-הביניים. היא עוסקת בעיקר בחקר קבוצות שוליים בחברת המערב.

בין ספריה המעמד הרביעי: האישה בימי-הביניים; ילדות בימי-הביניים; חורף העוטה אותנו: זקנה בימי הביניים; נשים בתנועת מינות של ימי-הביניים: אנייס ואיגט הוולדנסיות; מכתבי אבלר ואלואיז וגוף ראשון בשני קולות: האוטוביוגרפיות של גיבר מנוז'ן והרמן היהודי.

הצוענים עם הנוודים של אירופה מאת: שולמית שחר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף הוצאת מפה. עריכה: גיל מיכאלי ומולי מלצר, 161 עמודים, כריכה: רכה, עיצוב העטיפה: סטודיו זה.

מתוך הספר
הקדמת המחברת

הקדמה אישית
לראשונה בחיי ראיתי צועני בילדותי בחיפה. בשבתות בבוקר היה מופיע בשכונת מגורינו בהדר הכרמל גבר שחום עור שהוביל עימו קוף ועז. הקוף ריקד ופיזז וביצע תעלולים שונים. העז עמדה על קובייה קטנה; בכל פעם הוסיף האיש קובייה, והעז היתה צריכה לעלות על הקובייה שנוספה, עד שהקוביות יצרו עמוד גבוה והעז ניצבה בראשו. לאחר מכן עבר האיש בקהל עם טמבור ואנו הטלנו לתוכו את פרוטותינו.

לא הרהרתי אז במופלא - בן איזה עם או קבוצה אֶתְנית היה האיש - כשם שלא הייתי מודעת לייסורים שבעלי החיים המסכנים סבלו בלי ספק עד שאולפו לבצע את המופע. רק לימים נודע לי שככל הנראה האיש היה צועני. מאז ועד שנת 1965 הכרתי רק צוענים "ספרותיים" - אלה הרי מופיעים לא מעט בספרות האירופית. כמו קוראים וקוראות צעירים רבים אחרים, אף אני נטיתי לרומנטיזציה. בדמיוני הצטיירו הגברים הצוענים כגבוהים, שחומי־עור ויפי־תואר, חזקים וגאים, והנשים - אף הן שחומות־עור, יפות וגאות, ומקסימות במיוחד כשהן יוצאות במחול.

ב־1965, בתקופת שהותנו בפאריז, החל בעלי דוד להתעניין בצוענים. הוא קרא כמה ספרים על הצוענים, בעיקר במאות 19-20. ברבים מהם נזכר מַתֵיאוֹ מַקְסימוֹף בתור הסופר הצועני היחיד במערב אירופה, איש שבמאי קולנוע נוהגים להיוועץ בו לגבי קטעים בסרטיהם שבהם מופיעים צוענים. באחד הספרים היה אף צילום של מַתֵיאוֹ, ישוב ליד שולחן שעליו מספר לא מבוטל של בקבוקי אלכוהול ריקים, ובידו כוס משקה נוספת. כיצד הצליח דוד להתקשר עם מַתֵיאוֹ איני זוכרת. מכל מקום, מאז יצר עימו קשר היינו נפגשים איתו ועם אישתו טִיטָה לעיתים מזומנות במהלך השנתיים שנותרו עד שובנו ארצה.

כאשר הכרנו את מתיאו, הוא כבר לא כתב סיפורים ונובלות על אודות הצוענים, ואף לא שתה עוד, שכן בינתיים הפך לדרשן אֶוַונְגֶלִיסטי. אנתרוֹפּוֹלוֹגים וסוֹציוֹלוֹגים נוטים להסביר את מעברן של קבוצות לדת חדשה כתגובה למשבר זה או אחר. מתיאו סיפר רק כיצד הוא עצמו הפך למאמין: הוא נקלע לעצרת תפילה אֶוַונְגֶלִיסטית שבה רוב הנוכחים היו צרפתים. היתה ביניהם קבוצה קטנה של צוענים ועימם ילדה חולה. כל הנוכחים, צרפתים וצוענים כאחד, התפללו להבראתה. היה זה מראה בלתי רגיל: "צרפתים מתפללים בדבקות לשלומה של צוענייה קטנה", אמר מתיאו. "כך הצטרפתי אליהם".

הופעתו של מתיאו היתה מאכזבת. לא היה זה הצועני שראיתי בדמיוני. הוא היה קטן־קומה, שמנמן, מקריח וממושקף. לבושו היה פַּתֵטי: חליפה שראתה ימים טובים יותר ועניבה מהוהה. אישתו, טִיטָה, היתה בת למשפחה פרוטסטנטית מהמעמד הבינוני בז'נבה. היא היתה יפהפייה עדינה, כחולת־עין ושחורת־שיער, והזכירה לנו את השחקנית ויוויאן לי. היא הלכה אחרי הצועני חסר ההוד וההדר, העני והאביון, המבוגר ממנה בלמעלה מעשרים שנה, אחרי שקראה קטעים מסיפוריו שהופיעו בכתבי־עת. רק משהחלה לערוך את כתביו הם החלו לצאת לאור כספרים. הוריה ניתקו כל קשר איתה והדירו אותה מהירושה. היא הרוויחה את לחמה בעבודה קשה, כגַהֶצֶת במכבסה, ועשתה זאת ללא תלונה. היא הצטערה רק על כך שחדל לכתוב. הנה כי כן, המציאות יכולה להיות רומנטית מן הבדיון.

מתיאו עצמו סיפר לנו שרק בגיל שש־עשרה למד קרוא וכתוב. ומעשה שהיה כך היה: הוא נקלע לקטטה, ומאחר שהוא היה צועני ואלה שאיתם החליף מהלומות היו צרפתים, נשלח לכלא בלי הרבה חקירה ודרישה. בהיותו חסר פרוטה מינו לו עורך־דין מטעם המדינה, ועורך־הדין, שהתעניין בגורלו של הנער הצועני, לימד אותו קרוא וכתוב. לימים החל מתיאו לחבר סיפורים.

יום אחד הזמינו אותנו טיטה ומתיאו לארוחה צוענית בביתם ביום ראשון. כששאלנו מהי ארוחה צוענית, הוסבר לנו שזו ארוחה המורכבת מבשר קיפודים. בלב כבד קיבלנו את ההזמנה. בדרך לביתם - מיבנה קטן מלבֵנים ואסבסט - ניסינו למצוא תחבולה איך להינצל מאכילת בשר הקיפוד בלי להעליב את מארחינו, אך שום רעיון מוצלח לא עלה בדעתנו. אך לא פסו ניסים מני ארץ. כשהגענו, טיטה התנצלה ואמרה בצער אמיתי שרק בבוקרו של אותו יום התברר לה כי בלון הגז היחיד שלה התרוקן, ועל־כן לא תוכל להכין לנו אלא חביתה על הכיריים של שכנתה.

באותה שנה השתתפתי בסמינר בסוֹרבּוֹן על העוני בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, בהנחיית פרופסור מישל מוֹלָה. בין המרצים השונים שהוזמנו להרצות בסמינר היה גם פרנסואה דֶה ווֹ דֶה פוֹלֶטְיֶיה, אַרְכִיבָר במקצועו, שחיבר ספר על תולדות הצוענים בצרפת על בסיס חומר ארכיוני. לימים פירסם כמה מאמרים בנושא זה וכן ספר כללי על אודות הצוענים במערב אירופה. והנה הגיע אף הוא לארוחת הקיפודים אצל טיטה ומתיאו, מצויד במצלמה מרשימה. התברר שהוא נמצא זה כבר בקשרי ידידות עם מתיאו. אם רָווח גם לו כששמע שנאכל רק חביתה, איני יודעת. הוא היה אריסטוקרט, צרפתי מן הדור הישן, גבה־קומה ורזה כמו עץ עתיק־יומין. הוא צילם את כולנו, ומתיאו אמר לו בפשטות: "כשתחלוף מן העולם תוריש לי אותה [את המצלמה], נכון?" האריסטוקרט הצרפתי הקשיש לא הזדעזע מהשאלה והשיב: "נכון".

באותם ימים הייתי שקועה בעבודת המחקר שלי לדוקטורט שנושאו היה: תיאוריה פוליטית בימי שרל ה־5. לא תיארתי לעצמי שאי־פעם אפנה להיסטוריה של הצוענים. מאז עברו ארבעים שנה. אם מתיאו עדיין בין החיים ואם פרנסואה דֶה ווֹ דֶה פוֹלֶטְיֶיה אכן הוריש לו את המצלמה, איני יודעת. אחרי שובנו ארצה התכתבנו במשך זמן מסוים, אולם בהדרגה נותק הקשר בינינו. כל האחרים שהזכרתי אינם עוד בחיים.

הרצון לחקור את תולדות הצוענים בעת החדשה המוקדמת התעורר בי רק בשנים האחרונות. היתה זו בחירה שכמעט התבקשה אחרי שעסקתי במשך עשרות שנים במיעוטים ושוליים בימי הביניים. כאשר התחלתי לקרוא על אודות הצוענים, ובעיקר תוך כדי קריאה במחקריו של פרנסואה דֶה ווֹ דֶה פוֹלֶטְיֶיה, שב ועלה בי זיכרונם של מתיאו הצועני וטיטה שהלכה אחריו. הצוענים כבר לא היו זרים בעיני.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.

הצוענים - עם הנוודים של אירופה - שולמית שחר