|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים ביוני 2006       חזור

ביקורת תהיה
מאת: יורם ברונובסקי

ההוצאה:

כרמל

במשך כשלושים שנה ליווה יורם ברונובסקי את חיי התרבות בישראל. כתיבתו היתה פולמוסית, ובחמש השנים שחלפו מאז מותו (9.4.2001) רבו המתגעגעים לרוחב דעתו, לאנינותו ולניסוחיו. גישתו היא גישת מאהב-מבקר המבקש להציג את הספרות העברית החדשה על כל רוחבה ועומקה ההיסטורי. בכתיבתו מתייחס ברונובסקי למגוון הרחב של דמויות - הן לדמויות הגדולות והן לדמויות-שוליים.

"ביקורת תהיה - רשימות על שירה, פרוזה ומסה בספרות העברית" מכנס בתוכו מבחר ממאמריו-מסותיו של ברונובסקי שהופיעו בעתונות העברית, שקריאה בהן מאפשרת מפגש מחודש ומאתגר עם איש-תרבות נפלא שהתהלך בתוכנו.

ביקורת תהיה
שתפו אותי

להלן תוכן העניינים של הספר:

סקיצה למסה על המסה

לאה גולדברג | לאה גולדברג על הספרות הרוסית במאה התשעֿעשרה , הצברית של הספרות הרוסית , פרדס ריבוני לחלוטין

נטעי נעמנים לפרופ' קלוזנר , קטנות בגולה ובארץ

ש"י עגנון | שירה , עגנון והתחייה שלא היתה , עגנון בןֿימינו?

וירח בעמק אילון לעמליה כהנאֿכרמון

פנחס שדה | נסיעה לפנחס שדה , אלנבי, פנחס שדה , ייסוריו וגדולתו של פ"ש

"אוי הפולקלור, הפולקלור"

אברהם שלונסקי | אברהם שלונסקי: תרגומי שירה , פרידה מאברהם שלונסקי, שירת רוסיה ו"הפלייאדה השלונסקאית"

רצנזיה תיאטרלית - דיווח או ויכוח?

ח"נ ביאליק | דפים בשולי ביאליק , למה צריך ללמוד את ביאליק?

שלמה גרודזנסקי | שלמה גרודזנסקי , מגבהֿהקול הטבעי

שאול טשרניחובסקי | טשרניחובסקי והסתירה הרומנטית , תסביך טשרניחובסקי , התשוקה אל האֶפּוֹס , שור, הגיע תור הזמיר

נתן אלתרמן | הנפש והחרוז , למקורותיו של מיתוס תלֿאביב, נעים זמירות השטחים

דוד פוגל | משחקי אהבה ומוות , צבע הנפש, האשה הערפד, הגבר השפן

הפרידה מאירופה, הטיול בדיזנגוף , ברגע זה החל הרנסנס

אורי צבי גרינברג | אצ"ג: מדריך למסע ארוך ומופלא , משורר על קוטב האוטופיה (מהלך אישי בשירתו של אורי צבי גרינברג)

רמח"ל והספרות האמריקאית , אנתולוגיה כמוזיאון, גמלים, לטאות וארנבים - בקריית ספר , ביקורת תהיֶה , הניסיון הנואש, הגואל, לשוב (זיכרון על א"ד שפיר) , ביקורת עכשיו (ב) , רומנטיקן זך מאוד, יונתן רטוש: ובכלֿזאת מרוח השירה, מרדכי גיאורגו לנגר: הבחור מפראג, משורר רוסי הכותב עברית, חיים לנסקי: אור גנוז בייסורים, גנסין: הקשרֿהספרות והקשרֿהחיים, הרומן של זרובבל ודורותיאה

דן מירון | ללא סיסמה וללא דגל, במקום ביוגרפיות, סיפורם של שני דימויים

דיזנגוף, לאה איילון, דיזנגוף, הורוביץ, גלדמן, האיש שלא היתה לו שִכחה, חיוורי הפנים ואדומי העור, בחיפוש אחר הלשון האבודה, חדשות מן החדר הסגור, הייסורים והפארודיה , אחוזת הנפש, אין יום בלי שורה , העניין המנודה של השירה, מוּחש אבל חתוּם (עם מותו של המשורר עוזר רבין) , זיכרון על בנימין תמוז , השאר, והעיקר, עברית

ברונובסקי ואמנות המסה מאת דוד וינפלד

מתוך הספר: סקיצה למסה על המסה
ובהמשך: ברונובסקי ואמנות המסה מאת דוד וינפלד

יורם ברנובסקי | סקיצה למסה על המסה
מוקדש לזכרו של שלמה גרודזנסקי

בניסיון להגדיר את הסוג הספרותי הזה - המסה - לשרטט את הפואטיקה שלו יש משום התנכלות לרוחה של המסה, לעצם מהותה; שהרי זו שואבת את עיקר כוחה וחיוניותה מאותה בלתיֿמוגדרות, מאותו חופש מכל הסייגים, המוסכמות והטכניקות הקבועות המאפיינות את מרביתם של הסוגים הספרותיים. אולי רק המסה היא בלתיֿמחייבת די הצורך לנצל אותה לשם הרהורים על האופי של עצמה. ושמא אפשר לומר שהיא גם רגילה להגדיר את עצמה - כל מסה אמיתית עוסקת, בנוסף לנושאה המסוים, גם בהגדרתו החוזרת ונשנית של הסוג הזה. היא דומה בכך לשירה, עמה יש לה עוד נקודות מפגש אחדות ובכך גם סוד המודרניות שלה, התאמתה לצרכיה הנוכחיים של הספרות.

ייחודה הראשון של המסה בין סוגי הספרות הוא מן הסתם בכך שהיא הומצאה עלֿידי אדם אחד שאפשר להצביע עליו בבירור. מונטֵן הוא שהמציא את הסוג, כינהו בשם וכתב שלושה כרכים של הדגמותיו, הם שלושת כרכי המסות, אב טיפוסים ומופתים שלו. "הרי את עצמי אנוכי מצייר בזה" - הוא כותב במכתב הפתיחה לקורא - ועוד: "משמע, הקורא, הנני תוכן ספרי ונושאו, אין זה אפוא מן ההיגיון שתבזבז את שעות הפנאי שלך על עניין הבאי כזה, שכל עיקרו ריק והבל" (תרגם ישורון קשת). זהו אולי הספר הראשון, שמחברו מקל בו ראש עד כדי כך שהוא מייעץ לקורא עצה ידידותית שלא לקרוא בו. גם השם שהעניק לצורת הכתיבה שלו - essai, מסה - אמור לבטא את הקלת הראש הזאת: אין זה אלא ניסיון, שום דבר מוגמר ומוחלט.

אך תהיה זו טעות לחשוב שהצניעות היא שמדריכה את מונטֵן. קריאה זהירה שלו, הכרת הדיוקן העצמי הזה בשלושה כרכים ועשרות פרקים, מגלות עד מהרה שההפך הוא הנכון. מונטֵן היה אריסטוקרט, ועוד יותר משהיה כזה ביקש להיחשב לכזה, ובתור שכזה חש איֿנוחות ומין נקיפת מצפון על כי עוסק הוא בכתיבה. כתיבה בימיו - ובמידה זו או אחרת תמיד - היתה מקצוע לאו דווקא אצילי, גם בעצם היותה "עבודה" וגם מחמת האקסהיביציוניזם הכרוך בה. בחוגי האצולה היה זה טעםֿלפגם לכתוב - שכבר לא לדבר על פרסום הכתובים. והנה, המסות של מונטֵן לא רק שהן אקסהיביציוניסטיות, כמו כל פרסום, אלא הן כאלה בכוונתן העמוקה ביותר. מטרתן היא לחשוף את נבכי נפשו של מחברן. לא ייפלא שמונטֵן התייחס אל יצירתו יחס דוֿערכי כזה וייתכן מאוד ששורשה של המסה - שלו ושל הבאים אחריו - הוא בניגוד הזה המונח בבסיסה. היא וידוי של איש היודע שאין זה נאה להתוודות, של אריסטוקרט העוסק במלאכה שאינה הולמת את תחושת מעמדו.

כדי לפשר על ניגוד זה נוקט מונטֵן עשרות תחבולות - הוא מביע לעתים קרובות זלזול בכתיבתו, במשקל דבריו, בסגנונו, בלשונו. "יודע אני כי כל אימת שאני שומע את מישהו מרחיב את הדיבור על הסגנון אשר לי בהמסות מעדיף הייתי כי יכלא שבחו וישתוק, כי יותר משהוא מהלל את המילים הריהו מזלזל בפשרן" (פרק מ', ספר א', תרגום י' קשת). וכאמור התחבולה העיקרית היא צורתו ומהותו של סוג הכתיבה שלו. בימים שבהם מסגרות הז'אנרים הקלסיים היו עדיין בבחינת חוקיֿברזל הוא נזקק לסוג הפרוע ביותר: מסה אינה צריכה לעסוק דווקא בנושא שהיא מבטיחה לעסוק בו, מותרת בה סטייה לעניין שונה לחלוטין, מותרת בה הערבוביה ואי הדיוק אינו חטא. אף כי איני מוצא כעת את מקום הכתוב, דומני שהיה זה מונטֵן שכתב: "אני סותר לעתים את עצמי - אך לעולם לא את האמת". האמת של המסה היא אמת גחמנית, צינית אפילו - היא מודעת ליחסיותה, להיותה עניין של מצב רוח או רוח המצב, "רוח הזמנים" שהוא "רוחם של אותם האדונים אשר בם משתקפת רוח הזמנים" - כדבר גתה בפאוסט.

מותרת במסה הציטטה הלא מדויקת ומותרים בה גם ייחוס מוטעה ואף העלמה של מקור הציטטה. הרי ההנחה היא שהמסה נכתבת לעת מצוא, סתם כך, יותר בגן מאשר בחדרֿהעבודה. היא יכולה לתפוס עמוד אחד והיא יכולה לתפוס שלוש מאות עמודים (המסה הארוכה ביותר של מונטֵן - הגנתו של ריימונד סאבונד - היא כרך עבה למדי). היא למעשה פארודיה של העבודה המדעית - של כל שיטתיות, כל דייקנות וכל התמחות. היא הכלי האידאלי של אותו "מדע עליז" שהוא מיסודות הרוח הצרפתית (המושג הוא פרובאנסלי ביניימי במוצאו) ואשר אליו התגעגע ניטשה כלֿכך עד שהקדיש לו ספר שלם. (ניטשה היה גם מעריצו של מונטֵן - "הסופר היחיד שאני מחשיבו כשווה לשופנהאור ואף עולה עליו בכל מה שנוגע לכנות... העובדה שאיש כמוהו כתב מגבירה את חדוות הקיום על פני האדמה הזאת" - הוא כותב בשופנהאור כמחנך).

בקיצור, אין חלות על המסה חובות כלשהן פרט לחובה האחת: עליה להיות פריה של חוכמה אמיתית, עליה לצייר דיוקן הראוי לתשומתֿלב. היא מטבעה סוג אליטרי, סוג כתיבה של "האדונים הגדולים" (grands seigneurs) מסוגו של מונטֵן. אין הם חייבים דבר לאיש, הם חייבים הכול לעצמם. אין הם תובעים מחמאות ואישורים כלשהם, הם שוויֿנפש לשבח ולגינוי, עיסוקם כביכול לא בצורות אלא בתכנים. את הצורה, את הטכניקה - משאירים הם לעבדיהם, במקביל לאמרתו של המסאי המעולה אוסקר ויילד "ואשר לחיים - את אלה יעשו למעננו המשרתים".

כמובן שדרכה זו של המסה יש בה יותר מראיתֿעין, "שוויץ" מאשר אמת לאמיתה. מונטֵן לא הקל כל כך ראש בכתביו, כפי שהוא מעמיד פנים - הוא חזר ותיקן ממהדורה למהדורה, הוסיף וגרע, עבד הרבה יותר משהיה מוכן להודות בכך. הוא בז לידענות וצוחק לכל הסופרים שחוכמתם מתמצית בהעתקת דברי קדמונים, הוא חוזר ומודיע שאינו סומך אלא על חוכמתו ואפילו אינה רבה ביותר. אך קריאת עמוד כלשהו במסות תעיד מיד לא רק על למדנותו המופלגת של מונטֵן אלא גם על רצונו להפגין למדנות זו. כל משפט שני או שלישי מהווה אִזכור או הבאת תקדים מכתבי היוונים והרומאים (במהדורה העברית של המסות בתרגומו של ישורון קשת ובהוצאת שוקן תשכ"ג רוב הציטטות הוצאו מן הטקסטים הנבחרים). לכדי פרדוקס משעשע מגיע הדבר בפרק שבו מבקש מונטֵן להוכיח, שחוכמה השאולה מאחרים אינה שווה מאומה - ולשם הוכחה זו הוא נעזר בשלוש ציטטות מתוך סופרים לאטיניים ואחת מתוך קלסיקן יווני! משמע שהניגוד מצוי בכל מהלכיו של מונטֵן, במסד שיטתו ובטפחותיה.

ניגודים אלה - משמע דיאלקטיקה מתמדת זו - הם הכלים המסורתיים, הסוקרטיים, של בירור הדברים. אין דבר - כמוֿאומרת הפואטיקה של המסה - שהוא האמת המוחלטת והבלתיֿמעורערת - תמיד תמצא אמת אחרת שתסתור אותה. תפקידה של המסה לעמת את שתי האמיתות בנוגע לאותו העניין, לשקול את יתרונותיה וחסרונותיה של זו לעומת זו. לא הפתרון בראש מעייניה - והרי בכך היא עושה את עצמה נושאת כליו המובהקת של הפילוסוף המציג את השאלות ולאו דווקא עונה עליהן.

אם לא נתייחס לתווית "מסה" נוכל לומר שסוג זה היה קיים גם לפני מונטֵן, שגם לפניו נכתבו מסות מבלי שמחבריהן יהיו מודעים לייחודם. כבר בייקון טען שהמסה "שמה חדש אך היא עצמה קדומה מאוד". כמו השירה יכולה המסה להיות מוגדרת מנקודתֿראות צרה של תביעות (או למעשה חוסר תביעות) הז'אנר ומנקודת ראות של סגולות מהותיות, תוכניות ולא צורניות. הגדרה מן הסוג השני עשויה להביא להכללתם בתחום המסה של כמה כתבי קלסיקונים: אולי של כמה דיאלוגים של אפלטון וכמה מכתבי קיקרו וסנקה (כמסות הגדירם בייקון) ואולי גם ספר מספרי המקרא - קֹהלת.

מונטֵן היה בוודאי תלמידם השקדן של הקדמונים ואת חוכמת החשיבה הדיאלקטית קנה לו מתוך עיון בכתביהם. ואף על פי כן אין לכחד שהמסה אוצרת בחובה את מיטב סגולותיה של הרוח האספרי - הצרפתית. ואולי מקצת סגולותיה של היהדות (זו של "האגדה", של הפנים השוחקות), שהרי מונטֵן היה יהודי למחצה. הדברים ביצר האנליזה העצמית, שמסורת ארוכה מייחסת ליהודים - אולי ללא הוכחות רבות פרט לזו הניצחת שהם תרמו בה הרבה להכרת האדם את עצמו - והרי זו תכליתה של אנליזה עצמית, "ציור עצמי".

יחד עם זאת, עם הצרפתיות המרוכזת שבמהות המסה - אירע לה המקרה הפרדוקסלי שהיא נעשתה פופולרית במיוחד, זכתה להתפתחות הנמרצת ביותר ושמא גם להישגים הגדולים ביותר - לא בצרפת אלא באנגליה. מיד עם הופעתן נמנים עם קוראיהן הנלהבים של המסות של מונטֵן - שקספיר ובייקון. על התלהבותו של הראשון ידוע לנו בעקיפין מתוך ההשפעה הברורה של המסות על מחזותיו המאוחרים כמו הסערה, שיש בה ממש פרפרזות של פסקות מתוך המסה על הקאניבאלים - ויש מלומדים הגורסים שמסות מונטֵן הם הספר אותו נושא האמלט בתרגומו המפורסם של פלוריו, אך שש שנים לפני צאת התרגום הזה מפרסם פרנסיס בייקון את כרך המסות שלו - ההשתלה הראשונה של הצמח הצרפתי באדמת אנגליה, שנעשתה רק שבעֿעשרה שנה לאחר צאת המהדורה הראשונה של מונטֵן בשנת 1580.

בייקון כותב את מסותיו לאחר שפרש מפעילות ציבורית בעקבות משפט השוחד שהואשם בו. יש בו פחות נטיות לחשוף את עצמו מאשר היתה למונטֵן וסביר גם להניח שהיה לו יותר מה להסתיר. המסה שלו היא פחות אישית מן המונטֵנית ופחות פרועת צורה וסגנון. אלה הגיונות על ענייני עולם - על ידידות, על קנאה, על תהילה, על טיולים, על סידור גנים - מרוכזים, מועטי סטיות וכמו אלו של מונטן נזקקים תכופות למבואות מן הקלסיקה. שוב כמו אצל מונטֵן זוהי כתיבתו של אריסטוקרט שיש לו תפקידים חשובים יותר בחיים מכתיבה זו, אך בייקון לא יכול היה עוד לשמש בתפקידי הנהגה והוא ביקש למצוא נחמה ובילוי זמן בכתיבת הגיונות על דרכי עולם.

רק בקושי רב אפשר לראות מתוך המסות הבייקוניות את דיוקנו של האיש שהיה - כדברי בניֿדורו - "ערמומי כמו צפע". הקווים המעורפלים של הדמות הנראית הם של חכם רנסאנסי שליו וטובֿלב.

המסה של מונטֵן והמסה של בייקון - אלה שני הדפוסים העיקריים של המסה לעתיד לבוא. כל כותבי המסות הגדולים הם מונטֵניים יותר או בייקוניים יותר, חושפים את עצמם ישירות ומתוך כוונה תחילה או רק בעל כורחם ותוך התחמקויות מתמידות. הסוג השני של המסה, הבייקוני, נראה כתואם יותר את האופי האנגלי והרי באנגליה עתיד היה הז'אנר האנטי ז'אנרי הזה לעשות את הקריירה הגדולה ביותר. תורֿהזהב של המסה היא אנגליה של המאה השמונהֿעשרה. בצרפת "נוצלה לרעה" באותו זמן גמישותה של הגדרת המסה כך שעבודות רבות כונו בשם זה מבלי שתהיה להן זכות רבה להתכנות בו. וולטר כינה בשם מסה ספר בן מאתיים פרקים, בלתי אישי ו"מדעי" למדי, מסה על מנהגי העמים. היה זה אינוס המושג, שמַתיר הכול. לבד מאינוסים.

המסה האמיתית, הקצרה, החופשית, הפחות או יותר אישית, נתקיימה, כאמור, באנגליה, בידיהם של אישים כאדיסון, סטיל וסוויפט. התפתחותה תאמה גם את התפתחות העיתונות - הסוג הזה עלה בקנה אחד עם הידרשותה של זו לחומר קל, משעשע ומהנה כלפי חוץ ורציני לאמיתו של דבר. ספקטטור היה העיתון שבו הגיעה המסה לשיאה, שיא שכלולה וחיוניותה, בו פרסמו את מסותיהם אדיסון וסטיל. אלכסנדר פופ כתב מסות בטורי שיר (מסה על האדם, מסה על הביקורת). מאז ועד היום ניצבים האנגלים בראש כותבי המסות המשובחות, אף כי מסותיו של אמרסון האמריקאי הן קלסיקה של הז'אנר. למסה האנגלית היו אמנים כגון ויליאם הזליט, דה קווינסי וצ'רלס לם וכבר על סף ימינו חי גאוןֿהמסה צ'סטרטון, שיכול היה לכתוב דף מזהיר על כל נושא בעולם - ויהיה הטריוויאלי ביותר. אם אינני טועה הוא כתב או תיכן לכתוב מסה על קינוּח החוטם. והיום כותבים מסות מצוינות אנשים כמו ו"ה אודן ומלקולם מגרידג'. זהו סוג שיכולים להידרש אליו בשעות הפנאי גם אנשים העוסקים במדעים מדויקים, ושוב אנגליה היא זו שהולידה את המדענים המיטיבים לכתוב מסות: הביולוג מִידֶוֶר, הכימאי הולדין. ממשפחת הקסלי יצאו כמה מסאים מעולים - כמו הביולוג ג'וליאן ואחיו, הסופר אלדוס.

עניין אחר הוא השימוש במסה שעושה הרומן המודרני. כיוון שרומן זה נוטה להיות עיוני והגותי יותר ויותר נזקק הוא יותר ויותר למעין מסות הנשזרות בו. מתוך הרומנים הגדולים של תומס מאן, שהיה גם אמן המסה הקצרה, אפשר לגזור עשרות מסות קטנות: על פוליטיקה ופילוסופיה בהר הקסמים, על מוסיקה בדוקטור פאוסטוס. בתוך יוליסס ניתן למצוא מעין מסה על שקספיר ואצל פרוּסט, סופר מונטֵני מאוד, מסות על עולם ומלואו - למן הטרגדיה של רסין עד לבעיות של אסטרטגיה צבאית.

בירור מקיף ומעמיק, שמסגרת זו צרה לו מדי, טעונה בעיית המסה בספרות העברית. אף שאין זה סוג מפותח במיוחד בה - בכלֿזאת קמו לה מסאים מובהקים. שלמה שפן ההדיר כרך ייצוגי של מבחר המסה העברית ובו מובאות עבודותיהם של גדולי הספרות וההגות העברית, אם כי הקריטריונים שהנחוהו היו גמישים יתר על המידה, לדעתי. אף שהגבול בין פובליציסטיקה ומסה עשוי להיות מטושטש למדי - בכלֿזאת הוא קיים. כך, למשל, אחד העם הוא פובליציסט מובהק אך דומני שאין גם מאמר אחד בעל פרשת דרכים שאפשר לומר עליו שהוא מסה. שםֿנרדף כמעט למושג "מסה עברית" הוא שמו של אליעזר שטיינמן שכונה "מונטֵן העברי". שטיינמן הוא גם הסופר העברי היחיד, ככל הידוע לי, שכתב "מסה על המסות", עיון בגלגוליה ודרכיה של המסה (התפרסם במאסף סופרי ארץ ישראל ת"ש). פרישמן, רבו ומורו של שטיינמן, כתב גם הוא מסות מרתקות, עלי אהובות במיוחד מסותיו של יעקב שטיינברג. בעשרות השנים האחרונות ירד, כמדומה, קרנה של המסה העברית. למעשה אינני מצליח לחשוב על שם של מסאי חשוב, פרט לשמו של שלמה גרודזנסקי שבקרוב תמלא שנה למותו. ייתכן שהופעתם הקרובה של כתבי גרודזנסקי המכונסים תעמיד בבירור בפני הקורא העברי את חיוניותו, יופיו וכוחו של הסוג הזה, שהוא כה הפליא לעשות בו.

[19.1.73]

ברונובסקי ואמנות המסה | דוד וינפלד
למעלה משלושים שנה ליוה יוֹרם ברוֹנוֹבסקי את חיי התרבוּת בישראל. דעותיו וסגנוֹנוֹ של איש השפע הזה, שהתרבוּת היתה מולדתו האמיתית, מצאו מסילות אל לבם של רבים, והפולמוס שדבריו עוֹררוּ, לעתים, מעיד גם הוא על חיוניותם. ביקורת תהיֶה - עלֿ פי ספר ויקרא י"ט 20, כשם הקוּנטרס הפולמוּסי של פרץ סמוֹלנסקין על תרגום פאוּסט לעברית (1867) - כוֹלל מבחר מאמרים של ברונובסקי על ספרוּת עברית ותרגום לעברית. הדברים ברובם ראו אוֹר במוסף לספרות של הארץ ו"במשא", המוסף לספרות של למרחב ואחר כך של דבר. הם מייצגים את הפַן המסאי בעשייתו הספרותית המגוונת להפליא של ברונובסקי. הוא היה מסאי טבעי שידע גם בתגובותיו האקטואליות להפליג אל נופי הזמן התרבותי הגדול בלא לאבד את הזיקה אל המיידי וברֿהחלוֹף. ואף עלֿ פי שממד זה גלוי לעין, הרי הוא עצמו כשהיה נשאל למשלח ידו היה משיב באירוניה עצמית ובענווה אריסטוקרטית: "אני עתונאי". הקורא את מאמריו היום נוכח לדעת כי רובם ככולם לא איבדו את ערכם בזכות סגנונם הייחודי, הקולח והשופע חן, שנינות, הומור ואירוניה. על מאמריו ניתן לומר שגם אלו שנכתבו בעילום שם לא היה ספק לגבי זהות מחברם.

את נטייתו אל המסה ביטא ברונובסקי באופנים שונים. במישרין נוסחה תפישתו את הסוג הספרותי הזה ב'סקיצהֿלמסה על המסה' הפותחת את המבחר שלפנינו. סקיצה זו, המוקדשת לשלמה גרודזנסקי, מסאי שהיה חביב במיוחד על ברונובסקי, היא גם מבוא מצוין, בבחינת מועט המחזיק את המרובה לז'אנר בכללו. ואילו בעקיפין ניכרת זיקתו האוהבת של ברונובסקי למסה בהעדפותיו כמתרגם, שהעשיר את הספרות העברית במסותיהם של ת"ס אליוט, פול וַלֶרי, חוסה אורטֶגה אי גסט, אמיל סיוֹראן ההוגה הרומני שכתב צרפתית, ואחרים. בין התכניות שברונובסקי לא זכה לממש היה תרגום המסות של מישל דה מונטֵן, אבי המסה המודרנית, שאליו חש קרבת נפש. גם בפרוזה קרובים היו ללבו היוצרים הגדולים שבכתביהם משולב יסוד מסאי מפותח, כמו מרסל פרוסט וחורחה לואיס בורחס, שמיצירותיהם תרגם לעברית.

"בעשרות השנים האחרונות ירד, כמדומה, קרנה של המסה העברית. למעשה איני מצליח לחשוב על שם של מסאי חשוב פרט לשמו של שלמה גרודזנסקי", כתב ברונובסקי במסה שבראש מבחר זה, אחרי שהזכיר את שמם של אמני המסה העברית במחצית הראשונה של המאה הקודמת: דוד פרישמן, אליעזר שטיינמן ויעקב שטיינברג. ואף כי אפשר להוסיף לרשימה זו שורה של מסאים מובהקים גם בדורנו, בכל זאת נראה כי קרנה של המסה אכן ירדה בעשרות השנים האחרונות והיא נסוגה בפני הרצנזיה, המאמר שעניינו יוצר או סוגיה מסוימים והמחקר האקדמי. לכך יש להוסיף שיסודות מסאיים, הגותיים וסגנוניים כאחד נבלעו ביצירות הספרות עצמן. מותר, אולי, לשער כי הידלדלות המסה העברית סימפטומטית לאקלים התרבותי חברתי שמחוץ לספרות. הדינמיקה של החיים הספרותיים בתרבות הישראלית המתהוָה, המפולגת וההטרוגנית, תרבות נעדרת ביטחון ומרכז כובד רוחני הנוצרת על רקע של תמורות חברתיות ולשוניות מהירות - דינמיקה זו איננה קרקע פורייה למבט הרחב שיש בו פרספקטיבה, אורך רוח ושיקול דעת האופייניים למסה. באקלים דחוס זה מצפים מן העוסק בספרות שיגדיר את עצמו באורח חד משמעי, בתחום הטעם, הפולמוסים והזרמים של התקופה. האם הוא למשל חסיד הפרוזה 'הרזה' או 'הדשנה', הפרוזודיה המסורתית או הוויתור עליה, בעד הפוסטֿמודרניזם או נגדו. ואם מדובר, לחלופין, בכתיבה אקדמית, מצפים ממנו, קודם כול, לייצג את תחום ההתמחות האקדמית שלו. בקצרה, הכותב צריך ללבוש מדים שיאפשרו לתת בו סימנים, לסווג אותו, לקטלג אותו באיזו מסגרת רעיונית או אסתטית רחבה יותר, להדביק עליו תווית מוכרת. ציפיות אלה אינן יוצרות, כאמור לעיל, אקלים נוח לכתיבה המסאית. כי הרי נשמת אפה של זו היא החירות החומקת מקטגוריזציה חד משמעית, חירות הפטורה ממסגרת צורנית או רעיונית נוקשה ומכל תפקיד המוטל מראש על הכותב. חירות זו פירושה זכותו של הכותב לבחור כל נושא וכל צורה המעניינים אותו, לשוטט חופשי בנופי הרוח והספרות, להיות לעתים פרגמנטרי, וגם הזכות לסתור את עצמו ברוח השורות הידועות של וולט ויטמן מתוך שירת עצמי, שורות שברונובסקי אהב לצטט:

Do I contradict myself?
Very well, then I contradict myself.

חוקרי המסה תמימי דעים כי זו אולי הסוגה הספרותית הפחות נורמטיבית. אין לה שום כללים וחובות מלבד גמישות המחשבה, העושר התרבותי, האלגנטיות של הניסוח. היא, קודם כול, ביטוי למבנה הדמיון האישי, החד פעמי של הכותב. לסגולות אלה כיוון, אולי, ההוגה והמסאי רוז'ה קַייוּאָה בקביעתו כי "צורות נולדות לפעמים דרך מקרה ואז הן הופכות לפַסָּל של עצמן". תלותה של המסה בדמיון ובעושר האינדיבידואליים שאי אפשר ללמוד בשום "סדנה" או מסגרת אחרת מתירים גם להחיל עליה את המימרה המיוחסת לפיקסו, כי "בפונדק ספרדי אתה אוכל את מה שהבאת אתך מהבית". ברונובסקי הביא אתו "מהבית" ידענות נדירה בכמה תרבויות, שאפשרה לו להקיף קשת רחבה להפליא של נושאים ויוצרים. מעמד המבקר בעיתון יומי חייב אותו לעסוק במה שכולם עוסקים בו, אבל לא אחת הוא נטל לעצמו את הזכות לסטות מדרך המלך של הדיון הציבורי ו"ההסכמה הכללית", ולעסוק ביוצרים שממעטים לעסוק בהם, כגון העורך, המתרגם והמספר א"ד שפיר או המשורר גיאורגו לנגר או המסאית עזה צבי.

לא אחת עוררו שיפוטי הטעם של ברונובסקי התנגדות. הוא לא התחמק מן הפולמוס מכיוון שנמנה עם המבקרים שהספרות מעניינת אותם במיוחד כשהיא הופכת למחלוקת בענייני טעם, עניינים שדווקא עליהם אהב להתווכח, בניגוד להמלצת הפתגם הידוע. מבחינה זו לא תמיד מימש ברונובסקי את קביעתו של ולטר בנימין כי "האקלים הטבעי של המסה הוא אימפולס הסימפתיה". לא שאין בדבריו סימפתיה ואהבה ליוצרים וליצירות. אבל, לא פעם, מצויה בהם גם הנאת הפולמוס, האירוניה והסרקזם שכוונו כלפי יוּמרוֹת שאין להן כיסוי, בורות וערפול סגנוני שהוא, לעתים, פועל יוצא של ערפול מחשבתי. בדור של שיטות סבוכות ולעתים סתומות לרבים שמר ברונובסקי על נאמנות לבהירות והגן על אמות מידה קלסיות שעמדו במבחן הדורות. התרבות היתה בשבילו מקור של עונג ולא מסכת קודרת של מאבקי כוח בעולם נטול היררכיות. משום כך קשה שלא לחוש בשמחת הכתיבה שלו ובחיבתו לאנקדוטה, לשנינה ולחידוד. העושר הרוחני המשוקע במסותיו, ואולי נכון יותר לומר מיני מסותיו, והחן המשוך עליהן הם ביטוי ל"תיאבון" האינטלקטואלי הגדול שלו, אבל אין הם באים על חשבון ההתבוננות המפוכחת והשקולה כגון, למשל, ביחסו אל הספרות העברית. יש משהו טבעי ומאוזן ביחסו של ברונובסקי אליה. הוא מאוהב בלשונה, מחובר לעברה, מודע לייחודה ולנסיבות שבהן נוצרה ויחד עם זה הריהו רחוק מכל אידיאליזציה ויודע יפה את כל נקודות התורפה שבה.

המסה, חרף גמישותה, היא סוג ספרותי שמרני. היא לא עברה מהפכות או תמורות מופלגות בשנות קיומה הארוכות. יש לה זיכרון היסטורי ארוך שביטוייו הגלויים הם הציטטה, הרמיזה, ההזדקקות לתקדים ההיסטורי, ההיתלות באוטוריטה מן העבר. המרבה לצטט מן המורשת התרבותית - לדעת לצטט הוא אמנות בפני עצמה שברונובסקי הצטיין בה - או לרמוז אליה יוצר ממילא איזו רציפות רוחנית ומרחיב את הזמן והמקום שמתוכם הוא מדבר. הפנייה אל המסורת, אל מה שירשנו מאבותינו, משמשת לפעמים סם שכנגד לסכנות האורבות למסאי, כמו הסובייקטיביות היתרה, האסוציאציות הפרטיות, הביטוי החופשי והבלתי מבוקר של הרגש. ברונובסקי, הידען המופלג, בעל הזיכרון הפנומנלי והמזג האירוני, לא התכחש מעולם למסורת, אבל ידע גם להצביע על הנקודות החלשות והמגוחכות שבה. "תרבות" - כתב תומס מאן החכם והנערץ על ברונובסקי - "פירושו היכולת לאהבה ולפרודיה". מעטים בספרות העברית ידעו לשלב בין השניים. גם מבחינה זו הוסיף ברונובסקי נדבך חיוני וצלול לתרבות המתהווה בישראל.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

ביקורת תהיה - יורם ברונובסקי


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים