|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

ערבים טובים
מאת: ד"ר הלל כהן

ההוצאה:

עברית

הספר: "ערבים טובים - המודיעין הישראלי והערבים בישראל: סוכנים ומפעילים, משת"פים ומורדים, מטרות ושיטות" מטפל מזווית בלתי שגרתית בשאלה אקטואלית מתמיד - מערכת היחסים הטעונה בין המדינה לאזרחיה הערבים, על רקע הסכסוך.

על בסיס מסמכים סודיים ביותר של השב"כ, משרד ראש הממשלה ויחידות המודיעין והמיעוטים של משטרת ישראל, שמתפרסמים בו לראשונה, חושף ערבים טובים את הסיפור שטרם סופר על החדירה המודיעינית העמוקה של גורמי הביטחון אל תוך הקהילות הערביות בארץ.

מיום הקמתה ראתה מדינת ישראל בערבים שהפכו בן-לילה לאזרחיה גיס חמישי פוטנציאלי. היא שאפה לנכס את אדמותיהם, לצרוב את תודעתם ולנתב את דפוסי הצבעתם.

ערבים טובים
שתפו אותי

המודיעין הישראלי וסוכניו הערבים היו כלי מרכזי בהשגת היעדים: סייענים הופעלו מעבר לגבולות במשימות ריגול, חבלה, שוד ורצח. משתפי פעולה מקרב המנהיגות סייעו להפקעת קרקעות, לגיוס קולות מצביעים ולדיכוי התארגנויות עוינות.

באמצעות עשרות פרשיות מייצגות ומרתקות מביא הספר ערבים טובים היסטוריה אלטרנטיבית של החברה הערבית בישראל ושל ישראל עצמה.

בין היתר נחשפת עוצמת המרי של הדור הראשון לנכבה ומתערער דימויו המקובל ככנוע ופסיבי, מתואר הסיפור האמיתי שמאחרי גיוס הדרוזים ומתברר כיצד תמרן השב"כ אישים ומוסדות לפעול לצד הממסד.

זהו סיפורו של מפגש מרתק בין מיעוט המחפש את דרכו לבין מדינה חסרת ביטחון, וסיפורם של האנשים - ערבים ויהודים, משת"פים ואנשי מודיעין - שחוו ועיצבו אותו.

ד"ר הלל כהן הוא חוקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית ובמכון ירושלים לחקר ישראל. ספרו "צבא הצללים" (הוצאת עברית) זכה בפרס יצחק רבין לחקר ישראל ובקרוב יראה אור באנגלית בהוצאת University of California Press. ספרו "הנפקדים הנוכחים" יצא לאור בעברית (המכון לחקר החברה הערבית בישראל) ובערבית (המכון ללימודים פלסטיניים, ביירות)

מתוך הספר: ההקדמה
מיד עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, החלו גורמי הביטחון הישראלים להקים רשתות של מודיעים ומשתפי פעולה בתוך הקהילות הערביות בארץ. המטרה היתה כפולה: ראשית - למנוע חבירה של ערבים אזרחי ישראל למאמץ המודיעיני והצבאי של מדינות ערב. שנית - לשלוט על המערכות הפוליטיות והחברתיות של האוכלוסייה הערבית. על המודיעים שגויסו הוטלו משימות ברמות שונות: לעקוב אחר התארגנויות מחתרתיות לוחמניות, לדווח על תושבים המקיימים מגע עם מנגנוני מודיעין של מדינות ערב, לספק מידע על מסתננים ומבריחים המגיעים מעבר לגבול, למסור אינפורמציה על נטיות פוליטיות של תושבי הכפרים והערים ומידע כללי על החיים הפוליטיים והחברתיים בישוביהם ועל יחסי גומלין בין אישים ומשפחות. ערבים ישראלים הופעלו גם מעבר לגבול, בגיוס מודיעים במחנות הפליטים בגדה המערבית (אז חלק מממלכת ירדן) וברצועת עזה (שהיתה תחת שלטון מצרי), וכן במשימות התנקשות, חבלה ופעולות תגמול. כמה מהם חוסלו בשובם בידי מפעיליהם הישראלים.

רשתות הסייענים פעלו בהכוונת קציני הממשל הצבאי (שהושת על רוב הערבים בישראל בין 1948 ל-1966) ותחת פיקוד סוכנויות המודיעין השונות. סוכנויות אלה התגבשו אז, והפכו למה שמוכר כיום כשב"כ, המוסד, היחידה הצה"לית להפעלת סוכנים של חיל המודיעין (504) ומפלגי המיעוטים של משטרת ישראל. הפעילות המודיעינית והפוליטית של גורמי הביטחון בשני העשורים הראשונים של המדינה (וגם כיום) השפיעה ומשפיעה עמוקות על החברה הערבית בישראל, על מבנים חברתיים ופוליטיים בה ועל אופי יחסיה עם הרוב היהודי.

עם התייצבות גבולות המדינה ב-1949 מנה המיעוט הערבי כ-160,000 איש, כלומר כ-15 אחוזים מאוכלוסיית המדינה (שיעור זהה לשיעורו כעת). הערבים בישראל היו והנם חלק בלתי נפרד מהעולם הערבי, שהתנגד, בדרכים מדיניות ובאמצעים צבאיים, להקמת המדינה היהודית עליה החליטה עצרת האו"ם בנובמבר 1947. אולם להבדיל מיתר ערביי המזרח התיכון, הערבים בישראל מצאו עצמם בתום מלחמת 1948 אזרחים של אותה מדינה לא רצויה, והחלו לגלות את היתרונות והחסרונות של מצבם החדש. מטבע הדברים, בעיני הממסד של מדינת ישראל הצעירה נתפס המיעוט הערבי כגיס חמישי שעלול במקרה מלחמה להצטרף לכוחות האויב, כלומר לאותן מדינות ערב שהצהירו שיערכו "סיבוב שני" של מלחמה נגד המדינה. הפעילות המודיעינית נועדה להבטיח שליטה ביטחונית ופוליטית מוחלטת על אוכלוסייה זו. בפועל, רק מיעוט זניח מקרב הערבים בישראל אכן קיים מגע עם גורמי מודיעין ערביים, אולם ניתן להניח כי אלמלא הפעילות המודיעינית האינטנסיבית היה השיעור גבוה יותר.

השליטה הפוליטית היתה מטרה חשובה לא פחות מאשר השליטה הביטחונית, וגורמי הביטחון השקיעו גם בכך מאמצים ניכרים. כאשר מדברים על ישראל של שנות החמישים והשישים, שליטה פוליטית פירושה חיזוק המנהיגים הערבים המקומיים הא-לאומיים, והגברת תלותם של הערבים בישראל במפלגת השלטון (מפא"י) ונספחיה. בתחום הזה פעלו גורמי הביטחון - השב"כ, הממשל הצבאי ובמידה פחותה גם גורמים אחרים - לצד ההסתדרות ושלוחי מפא"י, ולעתים בשירותם. בישיבות משותפות של גופים אלו הוחלט על צעדים שיסייעו להגביר את התמיכה במפלגות הערביות שהוקמו על ידי מפא"י כמו, למשל, הענקת רישיונות נשק ורישיונות תנועה למקורבי המפלגה ומצביעיה. הדבר נעשה בניגוד לכללי המנהל התקין ולעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, ושמועות על כך רווחו במשך כל השנים: גם הקומוניסטים וגם "חרות" תקפו את מפא"י בשל כך, אך לא הצליחו להוכיח את טענותיהם. בספר זה מובאים - ככל הנראה לראשונה - ציטוטים חד-משמעיים מהישיבות שבהן התקבלו החלטות אלו.

מפלגות הלוויין של מפא"י היו ציר מרכזי של השליטה הפוליטית בערבים בישראל. מנהיגי מפלגות אלו היו, ברובם, אישים ששיתפו פעולה עם הישוב היהודי בתקופת המנדט ובמלחמת העצמאות שחתמה אותה, כמו סיף א-דין זועבי או סאלח ח'ניפס. רובם היו בעלי מעמד פוליטי מקומי, מנהיגים אזוריים או עדתיים. לאחר קום המדינה "שודרגו", ביוזמת מפא"י וגורמי הביטחון, לעמדת הנהגה כלל ארצית והפכו לחברי כנסת. בתמורה נתנו שירות חשוב: הם נמנעו מלהציג למוסדות המדינה דרישות על בסיס לאומי. יותר מכך: הם נתנו לגיטימציה לא רק לעצם קיומה של המדינה אלא גם לפעולותיה בשטח, כגון החלת הממשל הצבאי או הפקעת קרקעות. בנוסף, נוכחותם בכנסת והצבעתם לצד הממשלה בשאלות הנוגעות לערבים אזרחי ישראל איפשרה וסייעה למדינה לשמר ולקדם את דימויה - כלפי פנים וכלפי חוץ - כמדינה דמוקרטית הקשובה למיעוטים החיים בה. הם תיווכו בין האוכלוסייה הערבית לבין הממשלה, והצליחו לסייע לבני קהילותיהם בעניינים אישיים ובכך גם לשמר את כוחם במשך שלושת העשורים הראשונים של המדינה. לא רק המניפולציות של השלטונות סייעו להם להיבחר שוב ושוב לכנסת. הם ייצגו תפיסה, שאותה אימצו רבים (אולי בלית ברירה) שמוטב להתקרב לשלטונות מאשר להתעמת איתם. מבחינה זו הם היוו אלטרנטיבה לרוחות הלאומיות שנשבו בקרב חלקים רחבים בציבור הערבי - תומכי הקומוניסטים, אלארד ואחרים.

במקביל למינויים ברמה הארצית, מינו השלטונות ברמה המקומית מוח'תארים על בסיס מידת תמיכתם במדיניות הממשלה ונכונותם לשתף פעולה. משום כך ניסו גורמי הביטחון בכל כוחם למנוע הקמת מועצות מקומיות נבחרות בכפרים הערביים בארץ. כאשר לא היה מנוס חוקי מהקמת מועצות כאלה, תימרנו גורמי הביטחון - באמצעות הוועדות המרחביות לענייני ערבים - את החברים במועצות והשפיעו על החלטותיהם. מסמכים מרתקים השופכים אור על המניפולציות של השב"כ במועצות מקומיות מובאים כאן לראשונה.

השליטה על הייצוג הפוליטי, הארצי והמקומי, של הערבים בישראל היתה רק חלק מהסיפור, ליתר דיוק, המימד החיצוני שלו. במוקד עמד המאבק על עיצובה של התודעה והזהות של הערבים בישראל. כלומר - כיצד יתפסו עצמם הערבים בישראל. זוהי שאלת מפתח כיוון שהיא נוגעת בערכים, ברגשות ובהתנהלות בפועל של כל פרט ופרט בקהילה. האם יחוש שייכות של אמת למדינה היהודית ויראה עצמו ישראלי? האם יחוש התנגדות בסיסית כלפי המדינה ויסרב לאמץ את הזהות הזו? האם יקבל אותה בלית ברירה ותוך מחאה? האם ימצא לנכון לשתף פעולה עם מוסדותיה? האם יבחר לקיים קשר עם מדינות אויב ולסייע לפגוע בה? האם ייאבק מבית על שינוי אופייה של המדינה? האם יימנע מכל עיסוק בפוליטיקה? התשובות לכל השאלות הללו טמונות בדרך בה מתעצבת התודעה של האזרחים במדינה, ולכן אין להתפלא שזה היה שדה עימות מרכזי בין תפיסות שונות, הן בתוך החברה הערבית בישראל והן בין זרמים בה לבין המדינה.

נשוב ונזכיר: כדי להבין את מקורם של הלכי הנפש הסותרים הללו יש לזכור שהערבים שהפכו לאזרחי ישראל היו חלק מהעם הערבי-פלסטיני, שהתגבש סביב ההתנגדות לציונות. לאחר קום המדינה היו גורמים לאומיים ערביים שפעלו לשימור הזהות הערבית-פלסטינית, ואיתה שימור ההתנגדות למדינה, תהיה אשר תהיה התנהלותה. הממסד הישראלי, מצדו, ראה בשימור הזהות הזו סכנה, ולכן ניסה לעקור אותה וליצור במקומה זהות ייחודית, חדשה, "ערבי ישראלי" (המפלגה הקומוניסטית, מפלגה יהודית-ערבית בהגדרתה, ניצבה בתווך בין הגישות הללו). זהות כזו, הניחו הערביסטים הממסדיים הישראלים תאפשר קבלה של המדינה ואולי גם קבלה שבשתיקה של מעמד המיעוט. אמת, הזהות הערבית-ישראלית לא היתה "המצאה" של המדינה או מניפולציה של הממסד. במובן ידוע, גיבושה של הזהות החדשה הזו היה בלתי נמנע לאור הנסיבות שנוצרו לאחר מלחמת 1948 - ובראשן קיומו של מיעוט ערבי במדינה יהודית, שהיה מנוע מקשרים רציפים עם העולם הערבי. אך נראה שמוסדות השלטון עודדו את התפתחותה תוך ניסיון לעצב אותה במנותק ככל הניתן מהזהות הערבית הלאומית בכלל והזהות הערבית-פלסטינית בפרט.

כדי לגבש זהות ערבית-ישראלית פעלה המדינה להשתקת הנרטיב הפלסטיני, או הנרטיב הערבי הלאומי, בכל הקשור למלחמת 1948 וגם ביחס לאירועים מאוחרים יותר. גם כאן היה לסייענים תפקיד נכבד. בכל כפר, עיר וקהילה פעלו מודיעים שדיווחו לשלטונות על אנשים שהתבטאו נגד מהלכי המדינה, מחו על גירוש פליטים ועסקו בפעילויות אחרות מסוג זה. זירת הלשנות עיקרית היו בתי הספר. תלמידים דיווחו על מוריהם שדיברו בעד השבת הפליטים, מורים דיווחו על עמיתיהם שביקרו את הממשל הצבאי, מנהלים הלשינו על תלמידיהם. המטרה היתה ליצור תחושה שעיני השלטונות ואוזניהם פקוחות בכל מקום. ליצור חרדה. להשתיק. ומתוך השתיקה אמור היה לצמוח "הערבי החדש", הערבי הישראלי.

מהלכיה של המדינה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, זכו לתמיכה ולסיוע מצד גורמים בציבור הערבי בישראל. מוח'תארים וחברי כנסת מסוימים הביעו תמיכה גורפת במדיניות הממשלה; אישי ציבור אחדים אימצו את הנרטיב הציוני אודות מלחמת 1948; מודיעים שימשו כעיניים וכאוזניים של השלטונות בקהילותיהם.

אולם זהו רק חלק אחד של התמונה. בחינה כוללת של מה שהתרחש לאורך שנות החמישים והשישים של המאה העשרים מגלה מציאות מורכבת יותר, אולי אפילו הפוכה. באותן שנים עצמן הצליחה המפלגה הקומוניסטית, ומאוחר יותר גורמים לאומיים כמו תנועת אלארד, להניע פעולות מחאה המוניות, ליצור מסגרות דיון ופעולה רדיקליות, ולהציב אלטרנטיבה לא רק למדיניות הממשלתית אלא גם לתפיסה של שיתוף פעולה כנוע (המפלגה הקומוניסטית לא התנגדה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי אלא להיפך, תמכה בשיתוף פעולה כזה, אולם בתנאי שיהיה מושתת על שוויון פעולה יהודית-ערבית משותפת ויקדם את האינטרסים של שני העמים).

מכאן עולה שהדור הראשון של הערבים בישראל לא היה (רק) מוכה ושפוף כמו שמקובל לטעון, אלא להפך: היקף המחאה שלו עלה אולי על זה של דורות מאוחרים יותר, ובכלל זה הדור הנוכחי, שכונה על ידי דני רבינוביץ וח'אולה אבו בקר "הדור הזקוף". זוהי תופעה מרתקת: חודשים ספורים אחרי הנכבה, אחרי שמאות אלפי פלסטינים, ובכללם ההנהגה, עזבו את ארצם והפכו פליטים, מיד לאחר השלטת הממשל הצבאי, כבר התארגנה פעילות מחאה ענפה ובלתי מתפשרת שנמשכה שני עשורים, על אף מעקב מודיעיני הדוק ושימוש אינטנסיבי של הממשל בחוקי חירום, שאיפשרו לו לבצע מעצרים מנהליים ולהגלות פעילים פוליטיים.

בהתבסס על כל אלה, בוחן ספר זה את ההיסטוריה החברתית-פוליטית של הערבים בישראל בין 1948 ל-1967 תוך התייחסות למערכת היחסים המשולשת שעיצבה אותה: יחסי הגומלין בין הממסד הישראלי, הזרם הערבי הלאומי ("הקיצוני", בפי יריביו) והזרם הפשרני (המשת"פי, בפי מבקריו). אלא שהספר אינו מסתפק בניתוחים כלליים ואינו משקיף על האירועים ממעוף הציפור. תוך כדי כתיבתו התברר לי כמה מעט אנו יודעים על ההיסטוריה של הערבים בישראל, וכמה דלה היכרותנו עם פעילות גורמי הביטחון בקרב האוכלוסייה הערבית באותן שנים. מי - חוץ מפעילים קומוניסטים ותיקים - זוכר את הצתת מועדון מק"י בכפר עילבון שבגליל התחתון, בה מצא את מותו אחד מחברי המועדון, ואת הטענה כי הממשל הצבאי שלח את המצית? ומי זוכר את המכות שחטפו פקידי לשכת הגיוס כשבאו לתת צווי גיוס לדרוזים בכפרי הגליל, או את הפשיטה המשטרתית על דאלית אלכרמל שנועדה לאלץ את צעירי הכפר להתגייס? מי שמע על שפיכת גלון הצבע על חבר הכנסת תופיק טובי כשבא לבקר בטייבה, ועל השופך, שזכה לרישיון לאקדח מהממשל? מי יודע על הסוכנים, ערבים מישראל, ששלחה ישראל למחנות הפליטים בלבנון, בעזה ובגדה המערבית כדי להשיג מידע על חוליות מסתננים? מי קרא את הכרוז שניסח השב"כ (אחד מרבים, ככל הנראה) שבו תקף את "המדיניות הנפשעת של ממשלת ישראל" ועליו ניסה להחתים אישי ציבור ערבים? ומי זוכר את חמשת הצעירים הערבים שנהרגו סמוך לגבול עזה באוקטובר 1961, ואת ההפגנות הסוערות בסח'נין שפרצו אז ואשר במהלכן נרגם הג'יפ של רכז השב"כ האזורי באבנים ובנעליים? מי זוכר את מסתירי המסתננים ואת אלו שהסגירו אותם? והיכן ניתן למצוא תיעוד על המאבק נגד הקמת כרמיאל ועל הסייענים מדיר אלאסד שהעבירו למשטרה ולשב"כ דיווחים על המפגינים הערבים והיהודים?

האירועים המקומיים הללו ורבים אחרים המהווים את ליבת הספר הם בעלי ערך רב בזכות עצמם, וחיבורם זה לזה מעניק להם משנה משמעות: יחד הם יוצרים תמונת פסיפס מקיפה של חיי הערבים בישראל תחת הממשל הצבאי (1966-1948) ומעט אחר כך. בתמונה הזו ניצבים זה לצד זה סייענים ומושלים צבאיים, פעילים קומוניסטים ופלאחים, שודדים ומוח'תארים, אנשי שב"כ ומסתננים, חברי כנסת וקציני מודיעין, מורים וסוחרים, ילדים והורים, בורגנים מנצרת ושיח'ים בדווים מהנגב, מנהיגים מסורתיים מהמשולש ופועלים מהגליל. הם מקיימים ביניהם אינספור אינטראקציות, מגיבים זה לזה ויחד יוצרים את מה שאנו מכירים כיום כזהות הערבית בישראל.

התמונה העולה מהמחקר הנוכחי משנה, או שופכת אור אחר, על כמה מהתפיסות הרווחות במחקר לגבי הערבים בישראל. ראשית - רמת ההתנגדות של אזרחי ישראל הערבים למדינה ו/או למעשיה, כפי שהזכרתי לעיל, היתה גבוהה בהרבה ממה שמקובל לחשוב. שנית - התנגדות זו, שבאה לידי ביטוי באופנים רבים, נחלה הצלחות לא מבוטלות. במילים אחרות, לא היו אלו יחסי כוחות בהם צד אחד החזיק בכל העוצמה והצד האחר היה חסר אונים לחלוטין.

הצלחה אחת (שבה לא נעסוק) היא הבנייה הלא מורשית, שהמדינה מעולם לא הצליחה למנוע. הצלחה חשובה אחרת, שתידון בהרחבה, היא הגנה על מסתננים. למעלה מעשרים אלף פליטים-מסתננים הצליחו לחזור ארצה בחמש השנים הראשונות לקיומה של המדינה ולהסתתר בישובים ערביים, והמדינה נאלצה לבסוף להעניק להם אזרחות ישראלית. בכך גדל מספרם של אוכלוסי ישראל הערבים בכ-15 אחוזים. להחלטה להשאירם תרם אמנם רבות לחץ אמריקאי, אולם ללא הסיוע שקיבלו מהערבים במדינה לא היתה מתאפשרת היקלטותם מחדש. הצלחה שלישית היא בתחום הנרטיב והזיכרון הקולקטיבי. מערכת החינוך הישראלית, בתיאום עם שירותי הביטחון, ניסתה למנוע פיתוח נרטיב ערבי לאומי. הניסיון כשל כמעט לחלוטין. כל ההצלחות הללו מלמדות אותנו כי הערבים אזרחי ישראל לא היו רק גורם פסיבי נתון תחת מרות, אלא גורם פעיל, סוכן אקטיבי, שהשפיע באופן משמעותי על גורלו. למסקנה זו הגיע גם החוקר אחמד סעדי, שהתייחס בעיקר לצורות התנגדות במישור התרבותי. נגלה גם כי גורמי הביטחון לא היו כול יכולים, כמו שהם נתפסים לעתים, ולא פעם הוכרעו דווקא על ידי צורכי היומיום של האזרחים הערבים. הסיבות לכך נבחנות אף הן בהמשך.

נקודה שלישית העולה בבהירות מהחומר היא כי הטענה של חוקרים מובילים בתחום, כמו אלי רכס וסמי סמוחה וכן יוחנן פרס ונירה דיוויס, כאילו המדינה לא דרשה מאזרחיה הערבים לעמוד במבחני נאמנות חמורים, אינה מדויקת. מטבע הדברים, הדרישה להסגיר מסתננים (שבאה לידי ביטוי בחוק למניעת הסתננות התשי"ד-1954 ובלחצים בפועל), הדרישה להלשין על חברים לעבודה שהתבטאו נגד המדינה, הדרישה לא לציין אירועי זיכרון לאומיים (ודרישות דומות שעולות ממסמכי גורמי הביטחון), הנן, במהותן, דרישות נאמנות מחמירות ביותר. הפיקוח על תוכני הלימוד בבתי הספר ועל שיחות יומיום בקהילות הערביות, הנידון בספר, מחייב עידון גם של הטענה המקובלת כאילו ישראל לא ניסתה לשנות את התודעה הפוליטית של הערבים בישראל, דעה שאליה הצטרפה גם אלינה קורן במחקרה המרתק על תקופת הממשל הצבאי.

ונקודה נוספת: ההוויה של "הסייענים" או "משתפי הפעולה" מורכבת יותר מהדימוי שלהם. ראשית, לא כולם היו כלים צייתניים במערכת השליטה של המדינה. היו ביניהם שידעו לעמוד על זכויותיהם ולתמרן את גורמי הביטחון, וחשוב יותר, היו כאלה שהפעילו את השפעתם לא רק לטובת עצמם אלא גם לטובת קהילותיהם. היחס לסייענים, לפיכך, לא היה אחיד. חלקם זכה לבוז - אך היו סייענים שזכו ליוקרה בקהילותיהם; לא רק בשל קשריהם עם הממסד והעוצמה שנבעה מכך, אלא גם בזכות מעשיהם למען אנשיהם.

מניעיהם של הסייענים ויחסי הגומלין שלהם עם קהילותיהם עומדים במוקד הפרק הראשון של הספר. היווצרותו של מעמד הסייענים מיד לאחר המלחמה, הפריבילגיות שרכש לעצמו והתלות ההדדית בין הסייענים והמדינה נידונים בו בהרחבה. במקרים מסוימים הסייענים המשיכו קשרים שקיימו עם גורמי מודיעין כבר בתקופת הישוב. במקרים אחרים הם בחרו לסייע לגורמי הביטחון כדי "לכפר" על מעורבותם בלחימה נגד הישוב היהודי. היו גם מניעים נוספים לסייענות - וכולם נידונים בפרק זה.

מי שתיאמו את פעילות כלל גורמי הביטחון בישובים הערביים היו "הוועדות המרחביות לענייני ערבים", שהיו כפופות לוועדה מרכזית בה ישבו נציגי השב"כ, המשטרה, צה"ל ומשרד ראש הממשלה. בוועדות המרחביות (בגליל, במשולש ובנגב) ישבו נציגי השטח של גורמי הביטחון השונים. ההיכרות האינטימית של חברי הוועדות עם האוכלוסייה עליה היו מופקדים והסמכויות שניתנו בידיהם, איפשרו להם ליישם את מדיניות המקל והגזר שבה האמינו, לטפח את מעמד הסייענים ולפגוע במי שהיה מעורב ביוזמות פוליטיות אנטי-ממסדיות. תפיסותיהם הבסיסיות, דפוסי עבודתם והמהלכים שביצעו בפועל כדי לנתב דפוסי הצבעה לכנסת ולרשויות המקומיות וכדי לבלום את התפשטותם של רעיונות אנטי ממסדיים - כל אלו נידונים בפרק החותם את הספר, הפרק השביעי.

שני פרקים אלו משמשים כמסגרת לספר. במרכזו מצויים חמישה פרקים הדנים בחמש סוגיות מפתח בהוויה של הערבים בישראל. ההתייחסויות השונות של האוכלוסייה הערבית לסוגיות הללו מוצגות על הציר שבין התנגדות לשיתוף פעולה, תוך ניתוח הדרכים באמצעותן ניסו נציגי השלטונות לתמרן את הציבור הערבי לפעול באופן הנוח למדינה.

נושא מרכזי שליווה את הפוליטיקה הערבית בישראל הוא ההתארגנות הפוליטית. מול מעמד הסייענים שטופח בידי המדינה ניצבה בשנותיה הראשונות המפלגה הקומוניסטית. בחינה של המאבק בין הזרמים מגלה שמדובר בשתי תפיסות מנוגדות בשאלת היחס למדינה (לרוב מבלי לכפור בזכות קיומה). הזרם הלאומי בהנהגת הקומוניסטים גרס שזכותם וחובתם של האזרחים הערבים (וגם היהודים) למחות על מה שנתפס בעיניהם כמעשי עוולה של השלטונות, והאמין שמאבק בממשל הצבאי ובהתנהלויות לא-דמוקרטיות אחרות של המדינה הנו ראוי ונחוץ. הזרם שמנגד, הפשרני, גרס שאין להתעמת עם המדינה ומוסדותיה, וכי הערבים בישראל יוכלו לזכות בהישגים רק אם יאמצו את קוד ההתנהגות שהמדינה מצפה מהם לאמץ. גורמי הממסד סייעו רבות למתנגדי הקומוניסטים. התמיכה שקיבלו אישים כמו מוחמד נימר אלהווארי או הארכיבישוף ג'ורג' חכים, היריבים המרים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), כמו מאבקי השטח בין שני הזרמים הללו, מתוארים ומנותחים בפרק השני.

נושא נוסף שהיה בעל משקל רגשי רב בשנות החמישים והשישים הוא היחס למסתננים. עשרות אלפי פליטים התדפקו על גבולות המדינה והוגדרו על ידיה כמסתננים. רבים מהם הצליחו להיכנס ארצה. המדינה דרשה מאזרחיה הערבים להסגיר אותם. הדבר הכניס רבים לקונפליקט פנימי. היו שנענו לבקשה ודיווחו על פליטים מסתתרים, מנגד היו שהחליטו להסתירם משיקולים לאומיים. בתווך היו רבים אחרים - כאלה שסייעו למסתננים מסיבות משפחתיות, כאלה שניצלו את מצוקת המסתננים ועשו רווחים על גבם, וגם מקורבים לשלטונות שהשתמשו בקשריהם על מנת לסייע למקורביהם המסתננים. הפרק השלישי בספר עוסק במערכות השיקולים הסבוכות הללו, ומזכיר כי לא תמיד שיקולים לאומיים הם שהביאו אנשים לנקוט פעולה כזו או אחרת.

הפרק הרביעי של הספר עוסק בשאלת הקרקעות. במשך כל תקופת הממשל הצבאי פעלה המדינה לנכס לעצמה עוד ועוד מאדמות הערבים, נוכחים ונפקדים, פליטים ואזרחים. למרות שהשיח הלאומי הערבי שלל העברת קרקעות לידיים ציוניות כבר משלהי התקופה העות'מאנית, תופעה זו לא פסקה מעולם. גם בתחום זה היו בין הערבים בישראל כאלה שסייעו למדינה להעביר לרשותה מאדמות כפריהם. מנגד התפתחה תרבות שלמה שהעלתה על נס את הדבקות בקרקע. שירים שהושרו בחתונות כפריות בגנות מוכרי הקרקעות, מכתבי איום שנשלחו בסתר לסוכני הקק"ל ומהלכי נגד של הסייענים - כולם נידונים בפרק זה.

הדבקות בקרקע היא אבן יסוד באתוס הפלסטיני, אולם מידת הזיקה של הערבים בישראל לאתוס זה (כפי שהתגבש בתקופת המנדט והתעדכן אחרי הנכבה) היתה אף היא מושא למאבק בין הזרם הערבי הלאומי לבין המדינה. באופן טבעי החזיק חלק ניכר מאזרחי ישראל הערבים בתפיסות לגבי העבר הרחוק והקרוב (כולל מלחמת 1948), שהיו שונות מתפיסותיה של המדינה. עם התחזקות הנאצריזם, במחצית שנות ה-1950, התחזקה בציבור הערבי הזיקה ללאומיות הפאן-ערבית מבית מדרשו של גמאל עבד-אלנאצר. מאידך, ניסתה המדינה להטמיע את סמליה ואת תפיסותיה באשר לצדקת התנועה הציונית, וגם זאת עשתה באמצעות נאמניה הערבים. כך ניצבו זו מול זו שתי מערכות ערכים, שני נרטיבים, שתי מערכות סמלים, שהתחרו על לבותיהם של האזרחים הערבים. הפיקוח החמור על מערכת החינוך היה אחד האמצעים שנקטה המדינה כדי להיאבק בהזדהות הכלל-ערבית. במקביל הופעלו מודיעים שדיווחו על התבטאויות לאומיות שהושמעו בכפרים, במסגרות פרטיות או ציבוריות. הדרכים בעזרתן ניסו גורמי הביטחון לעצב את השיח הפוליטי של הערבים בישראל עומדות במרכזו של הפרק החמישי.

לשאלת הזהות היה פן נוסף - זהותם של המיעוטים-בתוך-המיעוט: הנוצרים, הדרוזים, הצ'רקסים והבדווים (שני הראשונים מיעוטים דתיים, השלישי מיעוט אתני והבדווים מיעוט תרבותי החי בפריפריה). גם כאן התנהל מאבק מעניין בין המדינה, שניסתה לכרות ברית עם מיעוטים אלו כנגד קבוצת הרוב המוסלמית, לבין הזרם הלאומי שרצה לגייסם לצדו. לא פעם מצאה המדינה בקרבם בני ברית. הדבר בא לידי ביטוי מובהק סביב שאלת הגיוס לצה"ל, סוגיה העומדת במרכז הפרק השישי. התפיסות העצמיות של קבוצות אלו - על הפיצול הפנימי בתוכן - וניסיונותיה של המדינה להשפיע על זהויותיהן הם מוקד נוסף של הפרק הזה. וכאמור, הספר נחתם בפרק אודות הוועדות המרחביות שריכזו את המגע עם הסייענים ועם כלל האוכלוסייה.

על המקורות: בשנים האחרונות נפתחו לעיון הציבור רבבות תיקים של משטרת ישראל שהופקדו בארכיון המדינה. תיקים של המטה הארצי על אגפיו השונים, של המחוזות ושל תחנות משטרה בכל רחבי הארץ. כל המתעניין בחברה הישראלית ובהיסטוריה של המדינה יכול למצוא שם חומר שלא יסולא בפז. לעתים גם חומר מביך. בין התיקים שנחשפו מצויים גם אלפי תיקים הנוגעים לאוכלוסייה הערבית: תיקים של תחנות משטרה בכפרים ערביים, של הלת"מים (לשכות לתפקידים מיוחדים - היחידות שהופקדו על ענייני ערבים), תיקי מודיעין, תיקי חקירות ותיקי "הוועדות המרחביות לענייני ערבים" שהוזכרו לעיל. המסמכים המצויים בתיקים אלו מרתקים. כמעט ואין בהם פוליטיקה גבוהה וגם סוגיות אידיאולוגיות לא נידונות בהם. אלו הם מסמכים "מלמטה": דוחות של מודיעים ערבים על הנעשה בכפריהם, סיכומי פגישות של אנשי שב"כ, משטרה וממשל צבאי שדנו במתרחש בתחומי אחריותם, דיווחים על פעילות פוליטית בקהילות הערביות ועל ניסיונות למנוע פעילות כזו, חוות דעת על מוח'תארים ואישי ציבור, ידיעות על מסתננים, על מעשי רצח וכל כיוצא בכך. מסמכים אלו הם חומר הגלם העיקרי של ספר זה.

מטבע הדברים, חומר מודיעיני מחייב קריאה ביקורתית וזהירה. ההערכות המופיעות בהם הנן לעתים מוטות וגם הניתוחים הכמו-פסיכולוגיים של אנשים שונים שהשמיעו פקידים וקצינים צריכים להילקח בעירבון מוגבל. ובכל זאת, הם מכילים מידע רב ערך על החיים בקהילות הערביות תחת הממשל הצבאי ועל מתחים ששררו בהן, על דרכי הפעולה ושיטות השליטה של גורמי הביטחון, וגם על צורת החשיבה של האנשים שאיישו את תפקידי השטח.

ולבסוף, הערה אתית: במקרים רבים השמטתי מסיבות מובנות את שמות המעורבים באירועים הנזכרים, סייענים ופעילים לאומיים כאחד, אף שאין לדעת אם היו בושים במעשיהם או גאים בהם, מעדיפים לחשוף את עצמם או מבכרים להישאר בצל. היוצאים מן הכלל הם אישי ציבור, שמעמדם מתיר ואף מחייב חשיפה מלאה של מעשיהם, וכן פעילים שמעשיהם התפרסמו בעיתונות מפלגתית או אחרת לאורך התקופה.

© כל הזכויות שמורות לעברית הוצאה לאור

ערבים טובים - ד"ר הלל כהן


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים