» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

ללכת יחף
מאת: ציון חן

ההוצאה: עצמית "ללכת יחף" ספרו של ציון חן לוקח אותנו אל רגעי השיא של הגשמת חלום עולי עירק לאחר אלפיים שנות גלות, חיי המעברה שהייתה זרה וקשה להם ניפצה את החלום של החיים בארץ. נשארה להם הגאווה והמשפחתיות מול הניקור והזרות הבלתי אפשרית. המעברה הייתה פלנטה שאין בה דין ולא דיין. הספר כתוב ברגישות ובאמיתיות יום יומית אותה רואים דרך עיניו של ילד. הספר " ללכת יחף" הינו מסמך אנושי אודות תקופה נשכחת ומודחקת בתודעה הישראלית ואודות עולים שידעו אחרת. ציון חן ליווה את ימיו הראשונים של ערוץ הטלוויזיה הראשון.עוסק למעלה מארבעים שנה בתקשורת, בתחום הטלוויזיה והקולנוע, כבמאי,מפיק ותסריטאי.

מתוך הספר הפרק ה - 9

טירת הכרמל שוכנת למרגלות הרי הכרמל הגולשים לים, דרומית לעיר חיפה. מצדו המזרחי של היישוב מוריקים הרי הכרמל היפים בכל ימות השנה. עצי אלון ואורן מקשטים את פסגותיהם, ושיחי פרא ירוקי-עד את מדרונותיהם. ממערב ליישוב אווירה ים-תיכונית רגועה. גלי הים התיכון הנצחיים נושקים לחופים בתוליים של חולות זהובים הפזורים על דיונות שמשמשות כר מחיה לזוחלים למיניהם. זהו היישוב שבשנות החמישים נקרא ''שער עלייה''.

עם קום המדינה, במאי 1948, הגיעו מאות אלפי עולים למדינת המקלט - ישראל. המדינה עולת הימים אספה לתוכהּ את שארית הפליטה, ניצולי מחנות הריכוז מאירופה. נוסף לכך עלו גם יהודים מארצות ערב שהמשטרים הקשוחים אפשרו להם לעלות לישראל. העלייה הגדולה מעיראק הגיעה בראשית 1950.

לא יכלה להיות בחירה מוצלחת יותר לקליטת עולים מהמקום הפסטורלי הזה שנקרא ''שער עלייה''. אליו זרמו ובאו עולים מכל קצווי תבל. כל פזורה אופיינה על ידי המנטליות שלהּ ועל ידי שפתהּ. יהודי העולם באו בהמוניהם. תמונת פסיפס של עניים ועשירים, שחורים ולבנים. כולם התקבצו ב''שער עלייה'' ומשם פוזרו לכל עבר.

משפחות העולים שהו במקום תקופה שבין שבוע לשלושה שבועות, עד שעברו למקומות קבע. הם שובצו לאורכהּ ולרוחבהּ של המדינה הצעירה במעברות (שמעצם טיבן היו יישובים זמניים.) בכל חלקי הארץ. אלו באוהלים, ואלו בצריפים. המשפחות ששפר עליהם מזלם, אומצו על ידי הקיבוצים ולא ידעו מחסור.

ב''שער עלייה'', מחנה בריטי לשעבר, היו עשרות מבנים צבאיים ארוכים שהתאימו להפליא לשַׁמש תחנת מעבר. בקצה אחד של כל צריף הייתה דלת כניסה, ובקצהו השני - דלת יציאה. לרוחב הצריף חלונות צרים וגבוהים, שנשקו לתקרה. רצפת הבטון מתחת קולפה וחורצה. במבנים אלה שיכנו את העולים ללא הבדל מוצא או מעמד חברתי וכלכלי. המעבר למבנים הצבאיים לא היה קל, בעיקר עבור אנשים שהגיעו מארצותיהם מבתים מרווחים יפים ומסודרים. המטרה לשרוד. המכנה המשותף לכולם היה שיצאו לדרך שאין ממנה חזרה.

מרכז הקליטה ''שער עלייה'' היווה כור היתוך להתחשלות לקראת הבאות. התקוות היו גדולות, והדרישות צנועות. כל דבר התקבל בסלחנות ובאהבה. נועם וסבלנות, סלחנות ודרך ארץ היו אבני דרך שעל פיהן חיו בגולה. החוצפה הישראלית הידועה היום לשמצה, טרם נולדה. בני כל העדות נהגו על פי ערכים ונימוסים שחונכו בהם בארץ מוצאם.

המחנה המה. העולים התגודדו בקבוצות בין הביתנים והחליפו חוויות ומידע. אנשים בני כל הגילאים והתפוצות דיברו בעשרות שפות. אם לא הבנת את איש שיחך, שפת הידיים שימשה הדרך ליצור שיחה ערנית, וכיאה ליהודים, ידיים התנופפו לכל עבר. אנשים יצרו קשר בכל אמצעי אפשרי. עולים התהלכו בשבילי המחנה בבגדים שונים ומשונים שאפיינו את ארץ מוצאם. צווי אופנה ייחודיים הסגירו את מוצא הלובש.

אהבתי את הכובעים. כובעי המצחייה או הברט, המזכירים שחקני קולנוע כמו האמפרי בוגארט. באבא החזיק את כובע הברט החום בידיו הסיר מעליו כתמי אבק שהצטברו, הניח אותו על ראשו ובידו הימנית משך את שוליו בחדות מקצועית. יישר את קווי חליפתו הכחולה, מילא את ריאותיו בחמצן וכמו יצא לפעולה או לציד. ההתמצאות בענייני המדינה החדשה נחשבה לכלי החשוב ביותר שעזר להישרדות ולהתאקלמות .

השאלות שנשאלו בדרך כלל היו: מי אתה? מה אתה? מאין באת, ולאן אתה רוצה ללכת? האם יש לך קרובים או משפחה בארץ?

לחשדנות לא היה מקום. כל מידע שנמסר התקבל ללא כל ספק. כולם רצו לתת אמון ולדעת יותר. הצימאון לאינפורמציה היה גדול. המידע היה יקר ערך. בעזרת המידע הנצבר יכלו העולים החדשים לחפש את קרוביהם ויקיריהם שעלו לארץ לפניהם. האחרונים עזרו לעולים לאתר את הטוב, להתמודד עם הרע ולנסות לקבל את ההחלטה הנכונה והטובה ביותר לעתיד המשפחה. לשני אחיי הבוגרים, שאול הבכור ושולה הצעירה ממנו במספר שנים, היו דרכונים נפרדים. הם עלו לארץ לפנינו. היה חשוב לאתר אותם כדי לאחד שוב את המשפחה וגם כדי לקבל מהם את פיסות המידע שהספיקו ללקט.

''שער עלייה'' שימש עבורי מגרש משחקים. מקום שהכול נמצא בו, והכול מותר. אווירה אחרת, שונה ממה שהורגלתי אליה. התמלאתי ביטחון אדיר. החושך לא הפחיד, והאור הציע שפע של פעילויות. רצתי עם שאר הילדים בחדווה על הגבעות שמסביב. נשמנו את אוויר החופש וחגגנו כל רגע נתון. הכול חדש עבורנו. הסתובבנו באופן חופשי בין המבנים, טיפסנו אל פסגות הרי הכרמל, אספנו את פירות עצי החרוב, שיחקנו במחבואים והמצאנו משחקים חדשים. חיינו ללא פחד וללא מורא. טרדות הפרנסה והקיום היו רחוקות מלבנו. שאפנו לתוכנו את החיים החדשים נטולי הדאגה. את תחושת הרעב שלא הורגלנו אליה, סתמנו על ידי אכילה מכל הבא ליד. ריחות התבשילים שבקעו מהצריפים סיממו אותנו. לא פעם דחפתי את אפי בין מחיצת השמיכות כדי לנשום את טעם התבשיל. אנחנו הילדים הוזמנו לטעום מתבשיליהן של משפחות אחרות וממטעמים אתניים שונים. לא הייתה לנו אפשרות לבחול בדבר. המזון לא היה בשפע וקיבתנו לא ידעה שובע. המאכל הנפוץ ביותר היה פרוסת לחם עם קמצוץ ריבה, שהרגיעה את התיאבון לזמן-מה, או תפוח-אדמה מבושל במים. העיקר למלא את הבטן. לא חשוב מה התוכן.

חשוב לא פחות היה להשתלב בסביבה, ולא לשקוע בזיכרונות על סיר הבשר והמותרות שנשארו מאחורינו. פשטנו את החליפות המהודרות והתלבשנו בפשטות. התחככנו בעוברים ושבים וחשנו כי כולנו שווים. אלה שנשארו חסרי כל שקעו בדאגות פרנסה, ואלה שהיה להם הכול, דאגו לכספם ולרכושם.

נוצרו חבורות של ילדים וילדות. בדרך הטבע כללה החבורה ילדים מאותהּ ארץ מוצא. זה היה טבעי, כי דיברנו באותהּ שפה וחלקנו אותם חוויות וזיכרונות טריים. אבל לפעמים הצטרפו אלינו ילדים מ"פלנטה" אחרת. הם התקבלו בשמחה, ומהר מאוד למדנו את המילים השימושיות ואת המשפטים החשובים ליצירת קשר בשפה האחרת.

להורים העייפים והמותשים מאי-הוודאות היה נוח מאוד לשלוח אותנו הילדים לעמוד בתור כדי לקבל אוכל, בגדים או שמיכות, שזרמו מתרומות של אנשים טובים או מאנשי הסוכנות שהיו פעילים במחנה. התור החשוב ביותר היה התור לאיתור קרובים. ההתעכבות בראש התור הייתה ברורה. שם ניצב פקיד צעיר שדיבר במספר שפות וניחן בסבלנות אין קץ.

"אני מחפש את בני משפחת ג'מאל ואת בני משפחת כליפה." הסברתי בנימוס לפקיד החביב, כשאני מנסה לעמוד יציב בתור למרות הדחיפות של העומדים מאחוריי.

"מתי הם עלו לישראל?" שאל הפקיד.

"לפני שלושה חודשים." עניתי בביטחון.

"יש לי פה ברשימה עשר משפחות כליפה פזורות בכל הארץ." ענה הפקיד והרים ראשו להביט בי. כשראה שאני בקושי מחזיק מעמד בדחיפות התור, קירב אותי אליו הביט בי כמי שמכיר אותי ושאל: "בני, למה אתה הולך יחף?"

"אני שומר על הנעליים החדשות." עניתי במבוכה לקול צחוקו של הפקיד. קודם לכן לא הלכתי יחף, מעולם אפילו לא בתוך הבית בבגדד.

"יש לי הרגשה שהרבה זמן תלך יחף." חייך לעברי.

"בוא מאוחר יותר כשהתור לא יהיה ארוך, ואמצא לך את המשפחה. אתה יכול לבוא יחף." הוסיף וצחק בקול רם.

משם עברתי לתור שממול, תור הפניות ליעדים אטרקטיביים, כמו: ירושלים משאת נפשו של באבא. שם רצה בכל מאודו לגור. הוא רצה להיות קרוב לאחיו יעקב.

בזמננו החופשי בילינו במשחקים על גבעות הכרמל, חבורת הילדים הקבועה ואני. רצנו בין העצים, קטפנו פרחים וחיפשנו מציאות בעלות ערך כדי להחליף אותן בדברים שימושיים לקיומנו. בערבים הבערנו מדורות קטנות כדי להתגבר על הקור והצינה. באותהּ הזדמנות השלכנו בצלים ותפוחי-אדמה אל תוך המדורה.

גם זו הייתה חוויה חדשה עבורי. אנחנו, חבורת ילדים ללא מבוגרים, לא הדלקנו בבגדד מדורות ללא סיבה. הפעמים היחידות שהתקרבנו למה שנקרא מדורה היו כשבאבא החליט לשאוף אוויר צח. אז הוא אסף את כל המשפחה, ואנחנו התמקמנו על גדות החידקל. שם הנחנו את סלינו, עמוסי האוכל מכל טוב הארץ. באבא הצורף ידע להבעיר אש במקצועיות, נטל את הג'פוף - המנגל והבעירו בידיים מיומנות. הוא הניח עליו את הדגים הטריים שנוקו לפני דקות מעטות. הוא קנה את הדגים מדייג ערבי שדג אותם במימי נהר החידקל.

המדורות על הרי הכרמל הזכירו לי אירוע טראומתי שלעולם לא אשכח. כשנה לפני עלייתנו ארצה שמעו השכנים הערבים על רצוננו לעלות לישראל ועל כוונתו של אבי למכור את הבית, שגרנו בו. המכירה נועדה ליצור מעט כסף לקראת הנסיעה. זה היה, כנראה, "סדין אדום" בעיניהם. הדבר נתן להם לגיטימציה להתעלל שוב ביהודים ולבזוז אותם. לקראת חצות עברו פרחחי השבאב בסמטה שלנו והשליכו לפיד בוער דרך חלון ביתנו בשעה שכל בני המשפחה ישנו שינה עמוקה. הקומה העליונה כולהּ החלה לבעור. בן-רגע הכול החל להתלקח. ריח העשן החריף וחוֹם הבעירה הקפיצו את כל המשפחה שישנה שנת ישרים. קמה מהומת אלוהים: לחיים או למוות.

רצנו בטירוף במעלה המדרגות. בידינו דליי מים כדי לכבות את השריפה. שכנים אחדים באו לעזרתנו. עגלה גדולה עמוסה בעוקב מים שנגררה על ידי סוס זקן ועצלן, שימשה ככבאית. אבי התיז לכל עבר מים מצינור העגלה, אחוז היסטריה להציל את הנותר. עד שהשרפה כובתה, הפכה כל תכולת הקומה העליונה בביתנו לאפר.

ההרגשה איומה. תחושה של חוסר אונים. את מי יכולנו להאשים? את מי לתבוע? גם לו היה את מי לתבוע, זה היה בלתי אפשרי. החוק בידיהם של הפורעים. זו נחלתם הפרטית. אבא מעד בתוך המולת השריפה ונפגע בידו הימנית. עד יומו האחרון לא הצליח להרים אותהּ שוב מעל ראשו. אם חשבתם שדי בזה, טעיתם. אבי זומן למחרת לחקירה בתחנת המשטרה הקרובה. השוטרים קבעו כי היה בגילופין. תוך כדי שתייה הוא עישן, לדעתם, ולכן הבעיר את הבית. מובן שלא היה שמץ אמת בדבר, אך זה לא הפריע לשלטונות לגזור על אבי מאסר של מספר חודשים. למרבה המזל, חבריו הערבים בעלי ההשפעה הפעילו את מרותם ושחררו אותו כעבור שבוע.

חזרנו בשעת לילה מוקדמת מן המדורות בהרי הכרמל אל הצריפים הארוכים והקרים שהאנגלים הותירו אחריהם. בכל צריף כזה השתכנו עשרות משפחות. כדי לשמור על הפרטיות נתלתה על חבל דק שמיכה חוּמה שהפרידה בין המשפחות. גודל מרחב המחיה כשלושה מטרים רבועים, לא התחשבו במספר הנפשות שמונה המשפחה ובגודלהּ. אנחנו היינו שבעה: חמישה ילדים, באבא וננה. הצפיפות, הרעש והנחירות בלילות הקרים היו לחם חוקם של שוכני הצריף. אנחנו הילדים נרדמנו מיד. עייפנו מההתרוצצויות במהלך היום וממשחקי הדמיון והחלומות. לעומת זאת שנתם של המבוגרים נדדה בשל התנאים והדאגה הרבה נוכח הבלתי נודע.

בחלקת אלוהים הקטנה שלנו - בצריף הוקצו לנו שלוש "מיטות סוכנות". הן הורכבו מברזל-זווית ומפסי מתכת. עליהם הונחו מספר מזרונים שמולאו בעשב דוקרני. שני מזרונים נוספים הונחו על רצפת הבטון הקרה. כך התכרבלנו בלילות הקרים של חודש ינואר. היה עלינו להתרגל לצורת חיים שונה בתכלית מזו שבאנו ממנה.

את החום ההוא חום הגוף המתחכך בגוף באותם לילות קרים, כשהיינו מכונסים ומכורבלים זה בזה, לא הפיק גם התנור המשוכלל ביותר. אני נצמדתי עמוק לחיקו של אבי מצד אחד, ומצד שני חיבקתי את אחד מאחיי. כך ישַנו איש בזרועות אחיו. עד היום אני חש אותו חום נעים, מלטף - חום האהבה.

לקראת כניסת השבת לבשתי שוב את חליפתי החומה בעלת הפסים הלבנים על שלושת חלקיה. היא הדיפה עדיין את ניחוח אבקת הדי-די-טי. התייצבתי בנעליי החדשות יחד עם כל שוכני ''שער עלייה'' לקבל את השבת בבית הכנסת המאולתר שבמרכז המחנה. הכול התגודדו שם עטופים בטליתות. פוצחים בתפילה חרישית לאלוהים המגשים משאלות ילדיו ונותן בחסדיו פרנסה טובה וחיים בכבוד. מודים לו: "החיינו והגיענו לארץ המובטחת." מבקשים, בעיקר, שיובילם בדרך הנכונה למקום הנכון לחיות בו בארץ.

אך לא הייתה זו אותהּ תכונה חגיגית שזכרתי מימינו בבגדד. שם מדי שבת היה כל הבית כמרקחה. כולם עסקו בבישולים, בניקיונות הבית ובגיהוץ בגדי השבת. לפני כניסתהּ צעדנו יחד עם אבי לבית הכנסת נקיים ומגוהצים. נשאנו בשקית בד מוזהבת את הטלית ואת ספרי הקודש. בבית הכנסת בבגדד שררה אווירת קדושה באוויר, חרדת קודש של ממש. החזן אפרים, בעל זקן לבן וארוך, שליח האל, עמד על במה מוגבהת במרכז בית הכנסת אל מול ארון הקודש המלא בספרי תורה ישנים וקדושים. למשפחתי היה מקום קבוע. קרוב לבימת החזנים. אמי ואחיותיי ישבו בקומה השנייה בעזרת הנשים קרוב למעקה, באופן שיכולנו להחליף מבטים וחיוכים בינינו. פני הרב קרנו והביעו הוד והדר. הקהילה כולהּ הקשיבה למוצא פיו ועשתה כדבריו.

"נכבדי ורבותי," פתח הרב בדבריו. "הייתי רוצה לקרוא בפניכם פרק מהספר הקדוש." קולו היה חרישי, ועם זאת הוא הדהד בכל הבית הקדוש.

"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים. שובה ה' את שיבתנו כאפיקים בנגב. הזורעים בדמעה ברינה יקצרו. הלוך ילך ובכה נשא משך-הזרע בא-יבא ברינה נשא אלומותיו."

באיטיות הניח הרב את הספר על דרגש התפילה ואמר: "תהילים קכ"ו." הוא הביט בקהל המתפללים והמשיך בדרשתו. תוכן הדרשות שנישאו מדי שבת היה קשור בארץ ישראל ובעתיד הקהילה בארץ הקודש.

"רגע האמת הגיע, ושבו בנים לציון. אלפיים שנה היה השם ''ציון'' נטוע בלבנו, "אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני." נדרנו."היום השם יתברך גואל את בניו מגלות בבל ומשיב אותם הביתה לחיקו."

דמעות זלגו מעיני הרב ומעיניהם של המתפללים.

אחרי התפילה חזרנו הביתה זכים מחטאים. הרגשנו שהאל שמע את תפילותינו ותחינותינו. נכנסנו הביתה בחיוכים מאוזן לאוזן. ריח התבשילים המיוחדים גרם לנו להזיל ריר של תאווה. המשפחה כולהּ בתפארתהּ הסבה לשולחן העמוס מאכלי יום טוב ומשקאות משובחים. אבא בירך "בורא פרי הגפן" והעביר בינינו ללגימה את כוס הכסף המעוטרת בסמלי ישראל. אז פצח במזמורי שבת, לא פסח אף לא על ברכה אחת. וגם חילק מתנות למסובים סביב השולחן. עיניו ננעצו באמי כששר "אשת חיל מי ימצא". ננה, שהסומק עלה בלחייה, נהגה לומר לו בחיוך שובבי שיקרא כמו שצריך. "יש פה ילדים." הזכירה לו, בבקשתהּ שלא יביך אותהּ.

למחרת הלכנו שוב המשפחה כולהּ בהדרהּ לבית הכנסת. בו התקבצו יהודי השכונה, בירכו זה את זה, החליפו מידע ודיברו על דברים שברומו של עולם. על מה דיברו, אם לא על ארץ ישראל והעלייה הצפויה. חיינו באופוריה. הרגשנו שמשהו הולך ונרקם, משהו גדול מתרחש. חיכינו לו בכיליון עיניים ללא מורא.

בית הכנסת ב''שער עלייה'' היה קטן מלהכיל את כמות המתפללים. המזל שפר למשכימים קום. הם תפסו מושב והתפללו בתוך בית הכנסת המאולתר. שאר המתפללים התגודדו סביב המבנה עטופים בטלית ובפיהם שירה רמה. הם התפללו באדיקות, בעיניים עצומות ובקולות רמים, אולי בתוך הקור שבחוץ ישמע האל קולם ויגשים את חלומותיהם ואת רצונותיהם.

לפנות ערב כשרוח נעימה שררה בחוץ, רוב תושבי המחנה היו לבושים במיטב בגדיהם החגיגיים: חליפות ושמלות ערב מגוהצות שנוקו בינתיים מאבקת הדי-די-טי, אך הדיפו ריח שסירב להיעלם. פוסעים היו לאטם יד ביד לאורך הכביש הראשי. מצדו האחד התגלה הים התיכון וגליו, ומצדו השני הרי הכרמל הירוקים. פוסעים הלוך וחזור לאורך אותו כביש. הולכים בדרך לשום מקום. טיילת הכביש הראשי עמוסה. כולם פיזרו חיוכים לכל עבר, מחליפים ברכות לבביות, חיבוקים ונשיקות במפגשים מרגשים, מעבירים מידע כמו בתחנת רכבת ובעיקר נושמים את אווירהּ הצח של המולדת החדשה.

באחד הערבים החשוכים והקרים נשמע פתאום קולו של השליח הקורא בשם משפחתנו.

"משפחת ג'מאל!! משפחת ג'מאל!!" קרא בקול.

משה, אחד מעשרות השליחים במרכז הקליטה, בחור צעיר ונעים מראה בשנות העשרים לחייו ניגש אל אבי כשחיוך רחב על פניו ואמר: "בואו, מצאתי מקום טוב בשבילכם."

אבי למוד הניסיון לא מיהר ועמד על שלו. הוא התחיל לברר להיכן רוצים לשלוח אותנו. שיחה ערה התפתחה בין אבי לבין השליח.

"אני לא זז מפה, אלא רק לירושלים. שם יש לי משפחה שיכולה לעזור לנו להיקלט ולמצוא לי עבודה."

משה הביט בחיוך שובה לב בבאבא ואמר בגמגום קל: "בסדר, ירושלים. תאסוף את כולם ותעלו על המשאית הזאת."

משה הצביע על משאית ישנה מכוסה בברזנט מרופט וקרוע; עייפה ממהמורותיהם של כבישי הארץ. בשמחה גדולה ארזנו את כל מיטלטלינו אל תוך השמיכות, קשרנו אותם היטב כך ששום חפץ לא ייפול או ייעלם ועלינו על המשאית שתיקחנו לירושלים. ארבע משפחות נוספות הצטרפו ועלו על אותהּ משאית ישנה לפני שיצאה לדרכה.

הנסיעה התישה. רצפת המשאית העשויה פח הייתה קרה מנשוא, ואנו התכרבלנו יחד על החבילות ועל החפצים. חלקנו נרדם. האחרים ניסו להציץ בנוף דרך חרירי הברזנט שעטף את המשאית. מסביב שרר חושך מצרים, רק אורות מעטים הבהבו לצדי הדרך.

מדי דקות ספורות חזרה השאלה: "באבא, מתי נגיע לירושלים?"

ובאבא השיב בליטוף: "סבלנות, ילדים, הכול יהיה בסדר."

מבאבא ירשתי גם אני את האופטימיות ואת המשפט הזה: "הכול יהיה בסדר."

לפנות בוקר עצרה המשאית בחריקה שהקפיצה את כל הישֵנים. משה פתח את הדלת מאחור. "רבותי, הגענו." אמר בחיוכו רב-הקסם.

נוסעי המשאית פרצו החוצה בשמחה. הנה בא הקץ לתלאות הדרך. כך חשבנו.

השחר בדיוק עלה, ולעינינו נגלו מאות צריפים של פח גלי וכסוף, מסודרים בשורות ישרות כמו מחנה צבאי. את הצריפים כיתרו הרי יהודה הגבוהים. האדמה עדיין רטובה מגשמי הלילה. כולנו הבטנו סביבנו המומים, כאילו אחז בנו כישוף, ממאנים להבין על איזו פלנטה נחתנו.

"איפה אנחנו? לאן הגענו?" נזרקו השאלות לאוויר.

"לא לזה ציפינו." אמר אבי בתדהמה.

"מה זה המקום הזה? מראה כזה לא דמיינו בחלומות הגרועים ביותר." רתח אבי מכעס. "לא לזה פיללנו, לא זה היה החלום. איפה הטיילת של ירושלים שממנה רואים את הים? מה קורה פה?! "

כל נוסעי המשאית היו בהלם, מבולבלים, עייפים ותשושים.

אבי ניגש למשה בראש מורכן והתריס: "אמרת שאנחנו עוברים לירושלים. מה זה פה? איפה ירושלים?"

משה עמד מול אבי בחוסר אונים וניסה בקולו העייף לשכנע שזה המקום הטוב ביותר עבורנו. "פה, מעבר להר הזה, נמצאת ירושלים." גמגם משה השליח.

אבי הביט אל עבר ההרים שהזדקרו מסביב. לא היה שם שום זכר לירושלים או למקור חיים עירוני אחר.

"וגם יש לכם כאן תחנת רכבת. תוך מספר דקות אתם במרכז ירושלים." הוסיף השליח במבוכה. אבי הביט סביב במבט של איש מובס. הביט בנו, הילדים העייפים, ובאמי התשושה.

"מה את אומרת?" שאל את ננה.

אמי החזקה שתמיד האיר חיוך את פניה, נשאה אל אבי את עיניה בפנים נפולות. בתנועת כניעה לא אופיינית להּ אמרה: "בוא נתחיל פה ונראה. אלוהים גדול."

והיא אספה את כולנו לתוך צריף קר ורטוב. "בואו, ילדים." קראה לנו. "הכול יהיה בסדר." הוסיפה בקול עייף.

כל שרצינו באותו רגע היה לשחרר את עצמות גופנו המתוח, העייף מהנסיעה הארוכה, להתמתח ב"מיטות הסוכנות" ולישון. בלית ברירה השלמנו עם המצב. מקום מגורינו החדש היה מעברת "הר-טוב". לימים נהפכה לבית שמש שבפרוזדור ירושלים.

© כל הזכויות שמורות למחבר

ללכת יחף - ציון חן