» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

פפיצ'ק - הוא לא ידע את שמו
מאת: יוסי שריד

ההוצאה: יד ושם בשיתוף ידיעות אחרונות וספרי חמד. יוסי שריד פגש את פטר גרינפלד - "פפיצ'ק", לקראת 1989 כמלווה של קבוצת "תאומי מנגלה" במסעם לאושוויץ-בירקנאו. השתיקה של פטר עוררה את סקרנותו והוא התוודע אליו וכך אל סיפורו, אותו סיפר לראשונה: איך סגרו מלתעות הכריש הטורף - אושוויץ - על ילד בן ארבע ואיך הוא נחלץ. שריד הרגיש שהוטלה עליו החובה להוציא את פטר פפצ'יק ממחבוא שתיקתו ולהפקיד את סיפור חייו ביד ושם, והוא עושה זאת בשפתו הייחודית מתוך קרבה נפשית עמוקה ורמה עילאית של הזדהות.

שריד ממלא בספר זה את תפקיד השליח, שליחו של פטר (פפיצ'ק) חברו ובן גילו. כאשר אמא של יוסי מוליכה אותו אל גן הילדים של הגננת רבקה במושבה רחובות, הוליכה אותו אמו של פטר הקטן ואת אחותו התאומה אל גן הילדים המעונים של דר' מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ-בירקנאו.

פפיצ'ק היה הילד הכי קטן בבלוק התאומים והגמדים של דר' מנגלה. הוא היה בן ארבע כאשר ננעלו עליו השערים של מחנה ההשמדה ובן חמש כאשר שבו ונפתחו. הוא לא ידע את שמו, לא היה לו מושג מניין הוא בא ולאן הוא הולך. זהו סיפור על ילד קטן שהלך לעצמו לאיבוד ועברו 45 שנים של חיפושים עד שחזר וזיהה עצמו בוודאות.

יוזף, פטר, קליינמן, גרינפלד,גרינברגר -
אלה היו שמותיו ומרוב שמות הוא היה בן-בלי-שם.

הספר מתאר את המסע הארוך של פטר אחר זהותו, שנמשך יותר מ-40 שנה וספק אם הגיע אל קיצו - סיפור חיים מפותל שיש לו גבול ארוך עם המוות.

יוסי שריד (לשעבר שניידר), פוליטיקאי ומשורר, מקים באמצעות סיפורו של פפיצ'ק מצבה - גל עד לסבל היהודי ואנדרטת זיכרון לתאומי מנגלה.

פטר גרינפלד פפיצ'ק חי היום עם משפחתו באשקלון.

פפיצ'ק, הוא לא ידע את שמו, מאת: יוסי שריד, הוצאת יד ושם
בשיתוף ידיעות אחרונות וספרי חמד, 62 עמודים.

באדיבות הוצאת יד ושם אנו מביאים לפניכם
את ההקדמה לספר מאת יהודה באואר
ואת שני הפרקים הראשונים

הקדמה
יוסי שריד מקים כאן מצבה; בלי נאומים מהפה ולחוץ, בלי קלישאות שחוקות. המצבה קמה באמצעות סיפורו של אדם, שעלה לישראל בסוף שנות השבעים וחי כאן. הספר הזה הוא גלעד לסבל היהודי, אנדרטת זיכרון לתאומי מנגלה.

זהו סיפורו של פטר גרינפלד, שהוא גם קליינמן, שהוא גם גרינברגר, שהוא פפיצ'ק. הוא לא היה נכתב מן הסתם בלי הקרבה הנפשית שבין פפיצ'ק ליוסי, שהוא היום שריד ולפנים היה שניידר, וגם שם המשפחה הזה - שריד - הוא בעצם גלעד. הקרבה הנפשית בין השניים דיברה אל לבי, כמי שגם הוא נולד כמו פפיצ'ק בפראג, ולא רחוק מרחוב ווראקובה שבאזור השביעי של העיר. ערש הולדתי היה סמוך לערש הולדתו של גיבור הספר.

ביד אמן, כמו ברומן בלשי, מתאר יוסי שריד את מסע החיפושים הארוך של יוזף־פטר-פפיצ'ק אחר זהותו. ואולי אין זה רק מסע אישי, אלא מסעם של יהודים רבים אחר זהותם הפרטית והלאומית. יוסי שריד יודע לייצג את פפיצ'ק ואת משפחתו שאבדה ואת תאומי מנגלה המעונים ואת הגמדים שעונו אִתם.

זיכרונות כה רבים כבר התפרסמו ועוד יתפרסמו. כולם חשובים; חלקם מסופרים במידה רבה של כישרון ואחרים במידה פחותה. את רוב הסיפורים האישיים מספרים הניצולים עצמם, ואילו כאן המספר הוא עד שמיעה, שהגיע לרמה עילאית של הזדהות עם הניצול.

יוסי שריד, פוליטיקאי ומשורר, רואה עצמו שליח של פטר- פפיצ'ק; דווקא משום שפטר גרינפלד הוא "שתקן ונחבא אל זיכרונותיו", מרגיש שריד את החובה שהוטלה עליו להוציא את פטר ממחבואו ולהפקיד את סיפור חייו ביד ושם.
יהודה באואר

1
נולדתי לאימא עצובה. העצב ליווה אותה תמיד כאילו היה צלה. כילד קטן התקשיתי לזהות עצב, אבל שמתי לב שאמי איננה כשאר האמהות. היא גם הייתה זקנה, אימא שלי, לעומת האימהות של הילדים האחרים, וכשהיו כולן באות לאסוף אותנו מהגן, היא נראתה יותר סבתא ופחות אימא. לא ידעתי אז מהו עצב, ולכן גם לא ידעתי את פשרו. לאחר שנים רבות הבנתי.

הורי עלו לארץ ב-1934, ורבים מבני המשפחות שלהם נשארו שם, בעיירה הקטנה והנידחת רפלובקה שבפולין. בדיעבד מדהים להיווכח שרק חמש שנים הפרידו בין העלייה של דובה ויעקב, אימא ואבא, לבין נעילת שער הגיהינום: ב-1 בספטמבר 1939 פלש היטלר לפולין ופרצה מלחמת העולם השנייה. לו דחו הורי את עלייתם אך במעט, לא היה נותר ממשפחתנו שריד.

11 אחים ואחיות היו במשפחתה של אמי, והיא הייתה הבכורה. בכורתה הייתה מחייבת בעיניה, היא ראתה את עצמה אחראית לכולם, וכך גם ראו אותה כל אחיה ואחיותיה, בארץ הזאת ובגולה ההיא; על-פיה של דובה נשקו ענייני משפחתנו הרחבה, ולא הוחלטו החלטות חשובות בלי לשאול את פיה. לאבי הייתה אחות אחת, לובה, שלפי כל העדויות הייתה חכמה מאוד ויפה מאוד, וגם חכמתה הייתה לעפר ויופיה - לאפר.

אני נולדתי במושבה רחובות בסוף אוקטובר 1940, ואת זיכרונותי הראשונים, הקלושים, התחלתי לאגור רק לקראת סוף המלחמה. אני זוכר במעומעם אנשים במעילים מהוהים ונעליים מרופטות באים מדי פעם אל ביתנו, מסתגרים בחדר השני עם אימא ואבא שלי, שעה ארוכה הם מסתודדים בחדר, ואחר כך יוצאים בעיניים אדומות. ואם עוד נותר להם משהו לומר, ביידיש הם אומרים, כדי שהילד - אני - לא יבין ולא יחרד.

ואני זוכר את הדוור מביא מכתבים, אמי מחכה לו תמיד בחוץ, בחוץ היא פותחת את המעטפה וקוראת את המכתב בחטף על המרפסת: אולי לא רצתה להכניס את הבשורה המרה פנימה. אבל בערב, לאחר שהשכיבה אותי לישון וכבר היה נדמה לה שנרדמתי, הייתה מוציאה את המכתב מארון הבגדים, מלטפת אותו, קוראת כל מילה, ומזקינה לנגד עיני הממאנות להיעצם. ואני זוכר את אמי ואבי מתלחשים ביניהם, על השולחן פרוש גיליון של העיתון דבר, יעקב הביא מהידיעות ומהמאמרים ראיות לקולא, ודובה מיאנה להינחם. אלה זיכרונותי הדהויים, שלימים התבהרו בהדרגה כפי שמתבהרות כתובות עתיקות שמשחזרים אותן ביד אמן לבל יאבדו.

מבין הרשמים הפגיים של ילדותי מגיח לו הזיכרון השלם הראשון שתווי פניו ברורים, הזיכרון המכונן שלי, שהוא כמו פעמון לצווארי, באשר אלך - יצלצל. גם בערפל אינני הולך לאיבוד, וגם אם ארחיק - אשוב. הייתי כבן-חמש, המלחמה באירופה הסתיימה, ואבא שלי, שהיה אז מנהל בית-ספר, התבקש לצאת מטעם ארגון הג'וינט למחנות הניצולים בגרמניה כדי להכשיר אותם, ובעיקר את הילדים, לעלייתם לארץ-ישראל. הוא עמד לצאת לשם ולהיעדר מהבית כחצי שנה. זה היה בקיץ, בשבת, שבת לפנות ערב במושבה, וגם את שקט השקיעה השבתית של רחוב בתיה מקוב מי יוכל לשכוח. אבי, יעקב, ישב במטבח וקרא לי מחדרי, ולא שיערתי שעוד רגע אני עומד להיעקד אל הזיכרון הראשי של חיי.

אבי שלי שלח אלי את ידו וקירבני, הוא ישב על כיסא נצרים נמוך, ואני נעמדתי לפניו כדי להפגיש את מבטינו. אבא, אבא, עד היום לא אדע בביטחון האם היית פדגוג גדול, כפי שאמרו עליך, או שהיית פסיכולוג קטן, כפי שעולה עליך החשד; אם בירכת אותי אז, ילד בן חמש, או קיללת אותי בלי משים; מאז אותה שבת אני מחביא בתוכי טלאי, שאתה, אבי, תפרת, כאילו ביקשת לומר: אל תראו אותו שהוא ילד מארץ-ישראל, הוא יהודי, בני, הוא יהודי.

ואמרת: "בעוד כמה ימים אני נוסע לגרמניה כדי להביא אלינו את כל מי שניצלו מהאסון שקרה לנו, ואני רוצה להתייעץ אתך, יוסי: שם משפחתנו הוא שניידר, אתה יודע, ולא נוח לי לצאת לשם בשם הזה, שניידר, שיכול להיות גם שם גרמני. נוח לי יותר, נכון יותר, לדעתי, להחליף את שמנו בשם חדש, עברי. חשבתי וחשבתי ויש לי הצעה, ומעניין אותי לשמוע מה דעתך, כי אתה ואחותך הדסה והבאים אחריכם תצטרכו להתהלך אתו, עם השם החדש, כל ימי חייכם. מה דעתך שנשנה משניידר לשריד, ואסביר לך למה 'שריד' דווקא. משתי סיבות, אחת חשובה פחות, והאחרת חשובה יותר: בשריד יש ארבע אותיות משניידר, אבל זה לא הכי חשוב; חשוב יותר שאנחנו נשארנו השריד האחרון למשפחתנו. אתה מכיר את המילה הזאת 'שריד'? אתה מבין, יוסי, מה המשמעות להישאר שריד למשפחה שלמה?"

אני דווקא הבנתי משהו, אבל לא לגמרי; הבנתי ולא הבנתי. לבטח הבנתי שקרה למשפחתנו שלנו, ולא רק לה, אסון איום ונורא, שהימים רעים מאוד, ולכן אמי קוראת מכתבים על המרפסת, ואנשים זרים באים ומסתודדים בביתנו, מדברים ביניהם יידיש, וכל-הזמן מחפשים ידיעות חדשות בעיתון דבר כדי לדעת ולהבין; אבל אני עדיין לא קראתי עיתון ואיך אבין? ומי שכן קרא דבר - הבין? מה הוא הבין אז, ומה הוא מבין עכשיו, ומי בכלל מבין מה קרה ומסוגל להסביר? לאבא שלי אמרתי שאני מבין, והשם החדש - שריד - בהחלט נראה לי, אני תומך בהצעתו, ועצרתי את עצמי מלבכות, אבל את הפחד שנפל עלי לא הצלחתי לעצור.

השמש הספיקה לשקוע בינתיים, האורות בבתים הקטנים של המושבה עדיין לא נדלקו, אבי ואני החזקנו ידיים בחושך, הוא כנראה הרגיש שהפחיד אותי עד מוות וניסה לחזקני. אני חושב שרעדתי.

לא סיפור אני כותב כאן, אלא את כל מה שאני זוכר. בשעת הדמדומים ההיא חרת אבי כתובת קעקע בבשרי, והיא מזכירה לי את הכול, עד היום. "אז סיכמנו - אמר - מהיום ייקרא שם משפחתנו שריד". ואז בכיתי, ואבי חיבקני. אולי הוא כבר הצטער על כל ההתייעצות הזאת, אולי בכלל שכח לרגע שאני בסך הכל בן חמש, קטן, והיה לו מזל גדול שאמי לא הייתה בבית, כי היא, כפי שאני מכיר אותה, הייתה מעירה לו, והייתה נוזפת בו ועוד איך.

את עיני נשאתי מבעד לחלון המטבח והתאמצתי להבחין בסימני חיים בחוץ. מהסבריו של אבי לשם משפחתנו הסקתי שהוא ואני נותרנו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ, ואין עוד איש מבלעדי שנינו, ואולי גם אימא שלי, שהלכה לבקר חברה חולה, גם היא כבר איננה. האורות, שהתמהמהו להבליח באותו הערב, נדלקו בזה אחר זה; גם שמעתי את השכנה גוערת בחבר שלי, ארנון, ורק אז נוכחתי לדעת שיש חיים אחרי הודעתו של אבי על סוף העולם. מאותו היום אני נושא על גבי את שמי כמו שק כבד של זיכרונות, ואין הוא שייך רק לי, השק ותכולתו, ולפעמים אני עוצר כדי לנוח, מניח את השק על הארץ, פותח ומתבונן לתוכו, והוא כל הזמן מתמלא, להפתעתי, ויש לי ממה לחלק.

אם חבל הטבור ימשכני אחריו וארוצה,
אשוב אל עיירת הולדתי הקטנה - רפלובקה -
בגבול אוקראינה פולין שמעולם לא הייתי בה.

אבי, יעקב, היה אמן הסיפור,
נאספו ממרחקים לשמוע את סיפוריו,
והוא העמיד את עריסתי שם,
אבי ילד אותי ברפלובקה,
ובחבל הסיפור הוא משך אותי אל המקום
שגודלו כגודל הפיהוק
(גרייס ווי א גענעץ),
מרגע שפערת את הפה ועד שסגרת אותו
כבר עברת את כל העיירה.

כאשר הייתי חוזר מהמלמד, ילד בן ארבע,
הכי קטן בחדר,
הייתי מקיף את הכנסייה הפרבוסלווית
שהתנוססה על תל
עשרות פעמים ביום הקפתי
והייתי אומר - חורבן עלייך -
(א חורבן אויף דיר)
באמונה שלמה שסוף הכנסייה לשקוע.

בשלהי אוגוסט, 1942, הובלו כל יהודי רפלובקה הישנה
ורפלובקה החדשה ואוליזרקה וז'לוצק והסביבה
אל פאתי היער, בדרך לכפר סוכובולה,
אל הבורות שהוכנו מראש, ונורו שם כולם בעורפם.

אני עדיין שם ביער, עכשיו אתם מבינים אותי,
משקיף אל גיא ההריגה,
ומתאמץ לזהות את סבתא שלי, בתיה לאה,
ואת סבא שלי, שלמה יעקב, הרגעים האחרונים שלהם,
הרגעים הראשונים שלי,
רגע לפני שהם נותנים לנו, לאבי ולי,
את שם משפחתנו.

2
לקראת סוף 1989, 45 שנה לאחר ההתייעצות ההיא, קרא לי יושב ראש הכנסת דאז, דב שילנסקי, ניצול שואה בעצמו, וביקש ממני שאתלווה, עם עוד שלושה חברי כנסת, לקבוצה של "תאומי מנגלה" במסעם לאושוויץ-בירקנאו. הסכמתי, כמובן, ושאלתי את עצמי אם אין זה למעשה המשך המסע של אבי בשעתו בשליחות הג'וינט. תמיד, בכל הדרכים, אני מבקש לצאת בעקבות אבי, ותמיד אני מרגיש שהוא מתחקה אחר עקבותי.

כשבוע ימים עשינו שם, בפולין, התאומים אתנו, והם דווקא רצו מאוד לשוב ולספר את סיפורם, כל סיפור מעורר פלצות יותר ממשנהו, ואנחנו האזנו להם; מה יש לנו לספר משלנו, לעומתם. רק איש אחד שתק כל הזמן, כאילו נצר את קורותיו לעצמו, כאילו עדיין לא החליט אם הוא כבר מסוגל לספר והאחרים מסוגלים לקלוט. השתיקה שלו, דווקא היא שעוררה בי את סקרנותי. ביום שישי אחר הצהריים, מיד לאחר הביקור שלנו באושוויץ, בעיר הסמוכה קרקוב, ניגשתי אליו והתוודענו. הוא הציג את עצמו: פטר גרינפלד קליינמן מאשקלון, עובד הביטוח הלאומי בעיר. הספרון הזה הוא עליו, והוא מוכרח להיכתב, כי אסור לו, לסיפורו שיישכח. לאחר שפתחתי לו הוא נפתח, ובפעם הראשונה סיפר פטר למישהו את כל המוצאות אותו, וה"מישהו" הזה הייתי אני. מי יודע, אולי הבחין בשק שעל גבי והיה מוכן פתאום לטמון בו גם את זיכרונותיו לבל יאבדו. יום שלם ישבנו במלון, הוא דיבר ואני הקשבתי, ואני, העד שמספר כאן את הלא-ייאמן, התחייבתי בפניו לפתוח את השק בזהירות, ובזאת אני ממלא את התחייבותי.

מאז הפגישה הארוכה בקרקוב, עמדתי פעמיים, שר בישראל, בראש "מצעד החיים". אני נמשך לשם, אל גיא צלמוות, בעבותות של דחף להבין ושל אימה מן המובן. מי אני שארהיב עוז ואחלוק על ק' צטניק, שהגדיר את אושוויץ כ"פלנטה אחרת". אבל אולי הזוועה והפלצות הן דווקא משום שאושוויץ לא היה פלנטה אחרת; דווקא משום שזאת הייתה אותה פלנטה, הפלנטה של המין האנושי, של המין הלא-אנושי, הפלנטה שלנו, של כל באי עולם. "הפלנטה האחרת" היא העולם שאנחנו חיים בו, שאנחנו מתים בו. לו הייתה מכונת ההשמדה של היטלר דרקון, היה אושוויץ האש האוכלת שהדרקון יורק מפיו; ולו הייתה מכונת ההשמדה כריש טורף, היה אושוויץ המלתעות. איך סגרו המלתעות על ילד בן ארבע, על הילד פטר, ואיך הוא נחלץ - זה הסיפור שהתחייבתי לספר בשמו.

© כל הזכויות שמורות ליד ושם הוצאה לאור

פפיצ'ק - הוא לא ידע את שמו - יוסי שריד

ספרים מקור  ספרים תרגום  שירה  עיון חברה ובקורת  מדעי אדם וטבע  
ספרות לא בדיונית  ספרים ילדים נוער  מדריכים ומסעות  מודעות ורוחניות   ישראל וא"י   
ניהול שיווק וכלכלה  מחוץ לרצף  אומנות ועיצוב  כתבי עת  פנאי ואוכל