הו ! כתב עת לספרות | גליון 3
מאת: דורי מנור (עורך)

3

מרחוב קינג ג'ורג' פונה הלה ימינה, לאלנבי, הולך בנינוחות. "ברור," אומרות הבריות, "מלכים אינם עובדים." הוא פוסע על שׂרעפיו עד מגדל האופרה ונעצר מול חלון הראווה של "סטימצקי".

"חיים סוּטִין עדיין שם," הוא אמר לי מאוחר יותר, "שני כרכים ב־299 ₪." והוסיף, "כן, כך נראתה האישה שהיתה לפנייך ביום שראיתי אותה, כלומר, בפעם הראשונה, כמו 'האישה באדום' של סוטין."

ועל הספסל שבטיילת הסמוכה למגדל האופרה הניח את המגבעת הלבנה רחבת התיתורה, ולידה את מקל ההליכה, והתבונן בים.

4

ומה אם אקום משנתי ואגלה שהרִיק אחרי 1947 התמלא? מילא, אילו היה כתוב זמן עתידי, אבל הריק התמלא במספר 2004, כלומר, בשנה שעברה. ואני ממשמש את גופי בתדהמה. הו, האם אני הזיה? ויתר על כן, הם אף הוסיפו שם כמה מילים:

רחוב קינג ג'ורג'
1947-2004
מלך אנגליה, איש רב־פעלים

מלך אנגליה זה נכון (אומר ג'ורג'), אבל איש רב־פעלים? אני? לא, זה לא יכול להיות! אך מי עוד יכול להיות מלך אנגליה חוץ ממני, ג'ורג' מלך אנגליה? כן, זה אני. אם כך, מה הכוונה במילים "איש רב־פעלים"? אולי טיולי הבוקר שלי נחשבו כפעלים, ומכאן שאני אכן רב־פעלים? אבל הרגע, ברגע זה ממש, אני במַהלך טיול בוקר, ולכן טיולי הבוקר שלי לא נחשבו, אלא נחשבים. טעות. הכול טעות. (והוא פונה לבדוק את הכתובת בבניין הבא. גם שם כתוב כך. ואת הכתובת בבניין שאחריו. גם שם. והלאה והלאה.) יקירתי, האם אני חלום?
"חלום נפלא (אני אומרת ומלטפת לו ת'תחת), ישבנים כאלה אין לאף אחד באנגליה."
יפים?
"לאכול אותם."
אז תֶּה, בואי נלך לאֶלְיוֹטְ'ס ונשתה שם תה.
("הוא מתכוון לאחיו הגר ברחוב ג'ורג' אֶלְיוֹט.")
הֲתבואי?

"לא תתואר הרִגשה המנפנפת את שמלתי כשכף ידי אוחזת בזרוע המלך, ויחד, בגו זקוף, אנו צועדים על שיינקין. אלוהים, זה שווה הכול! בתי הקפה מתרוקנים, החנויות מתרוקנות, כולם רצים סביבנו ושואלים 'זה אמִתי? זה אמִתי?' 'מובן שזה אמִתי,' אומרות לִבנות־השֵׂער היושבות על ספסלי הגן, ומוסיפות כי 'מן היום שהנציב הבריטי האחרון עזב את הארץ, לא היה כמראה הזה.' אולם ברור שאי־אפשר להשוות, שהרי הוא היה נציב, וג'ורג' שלי הוא מלך."
אינך סבורה שהן ראו על כך סרט תעודה, אמש, בטלוויזיה?
"אח, מה אתה מדבר! (ואני מראָה פנים לרוקח, מר וולוֹסוֹב, הקד לעברנו.)"

5

האם מִמִּשכנו של אחי בוקע לו לַרְגוֹ תמוה? הו, מאמינה? הוא מנגן את פרק הלַרְגוֹ בקצב אלֶגרו אָסַאי. "כן, מאמינה; אבל, האין מי שמנגן על גיטרה חשמלית סבור שכל לרגו הוא אלגרו?"
כנראה, כנראה.
"והוא רקע ברגלו רקיעות משתהות ומהורהרות, מדגים לאחיו איך לנגן את הלרגו מן הסונָטה בדוֹ מז'ור לכינור סולו של בּאך."
ערב לבן מגיח מן המרפסת.
"מי שם?"
זה אחי, מוזג תה מאגרטל פורצלן שאיננו. אני מודה לו בניע ראש מאופק, משכשך את עינַי בציור המעטר את האגרטל: פגודה בקווים כחולים, ונחל מפותל עובר לידה. מעליו, על גשרון העץ, חולפת אישה כה רחוקה. אנו משוחחים ללא מילים, ובחיוך מבויש היא מסתירה את פניה עם ציורי המניפה שבידה. עצי הדובדבן קרֵבים לשמוע, כיפת הפגודה רוכנת אלינו בסקרנות.
"אבל אני כאן, אני כאן, מלך שלי."
אני מנפנף בידַי, מחפש. קולות רחוקים קוראים לי, האם זו את? זו את?

6

ולמילים שלא נאמרו צפונים חיים אחרים. הן תפכפכנה בנחל העובר ליד ותפֵקנה קולות של מים. דגים פלאיים נולדים מִקולות אלה, ואחר כך מישהו יִראה עוף לבן, שאברותיו ענקיות, מעופף מעל היערות. אולי זה שחף גדול, אולי אַלבַּטרוֹס. וכשיהיה העוף קרוב דיו, יגלה האיש שאין העוף אלא שמו. הו, הוא יאמר, מישהו קורא לי.

7

וכשיעופף העוף מעל היערות, יִראה האיש והִנה קצות הכנפיים כמכחול עדין, ובתנועתן, גדולות ורוגעות, תציירנה על הנוף הפתוח לאדם שֶׁקט בֵּינַיְמִי עמוק ורחב. עצי בּוּקִיצָה פזורים בין הגבעות האדומות, על שביל צר ומתפתל בשולי היער רוכב פרש בודד על סוס.

פרק ב
1

אני מרגישה שצריך להבהיר איך זה לשכב עם מלך אנגליה. הזין שלו (נתחיל בזה). מיד, מיד מבחינים בהזדקרות גותית מסתורית בלב סביבה כפרית, מעין קילשון בתיאטרון: אני נשכבת על עגלת החציר, פרושׂת ידיים ורגליים, וצוחקת. אפילו השמש צוחקת - ומסתירה קמטי קנאה. והאופן שבו הוא מנשק אותי, שפתיו העבות קרבות לשפתַי, כמעט נוגעות (אני חשה בחוּמן), והמרחק שבין עינינו נדחס, מתגבש לשום מקום. הו, איך הכול נשבר לצורות קשות, צרחניות, כשאנו מושלכים בחזרה מן המקום ההוא לכאן. ובריבוע האור באישונו אני מבחינה בגוֹן אֵם הפנינה ואני יודעת - זהו סימן שנפשו, עטוית חלוק לילה ושׂערהּ סתור, יושבת על משׂוכת הגן, מביטה בנשים בריאות הבשר השבות מן הקציר, ופניהן אדומות ושדיהן מיטלטלים ואז - הו, כמה אני כמהה אליו - אני מתנפלת ומפילה אותו על המיטה ומטיחה בו (עוד ועוד).

2

ואף שהחלפנו דירות לא מעט פעמים, הרי תמיד כשהוא מנשק אותי, אני רואה את ריבוע האור בעיניו. האין חלון אחד בבנייני העיר הזאת אשר אינו רָבוּעַ?

3

ועדיין לא סיפרתי מה ההרגשה ללכת ברחוב הנושא את שם יקירִי. בצהריים לא הרגשתי כלום, אבל גם אתמול לא הרגשתי. האם עלי להרגיש דבר־מה? לוּ לפחות הייתי מקבלת הנחה במגדנייה. לוּ היו רואים אותי ואומרים: "אָח, הנה זוגתו של המלך ג'ורג', שעל שמו נקרא רחובנו. נו, אנו שואלים (אומרים כל עובדי המגדנייה), למי מגיעה הנחה אם לא לה?!" (ובגלל ייחוסי הם גובים ממני יותר.) אבל בבוקר הזה באמת חשתי. דימיתי את הרחוב לגופו העירום של ג'ורג': ראשו על אלנבי, כפּות רגליו על בוגרשוב, ואני הייתי על, YOW, פתאום אני ממש מתביישת.

פרק ג
1

דווקא הרצון לחיות הוא שהורג אותנו, הנטייה להתחדש שוב ושוב. ומה אם נאמר "דום שתיקה"?

2

כספינת מפרש בים ללא רוח ("שְׁטִיל" בפי המלחים) נרבץ על המים הכבדים בצהריים הרותחים האלה, המקטרים צחנת זמן מת, ונשׁגה בהולנדי המעופף. הזמן טבע לספינתו, והוא נידון אפוא ל"שטיל". כי כן, רק אלה שימותו נעים; ונדמה, בגלל יחסיות התנועה, שגם המעופף נע, אבל הים הוא שנע (והים ימוּת), הרוח נעה (והרוח תמות). ומדוע אין ההולנדי יכול לעבור על פני כֵּף התקווה הטובה? מפני שבדיוק שם נמצא השפיץ של הארץ, שמספרים כי אינה כדורית אלא אליפטית. וכך הספינה, כמו סיסיפוֹס קטוע רגליים, שטה לה על השיפוע עד השפיץ ומחליקה, שטה ושוב מחליקה. הנה, בגלל זה מפרשיה אדומים. אדומים? כן, דם מרוח על המפרשים, דם רגליו הקטועות של סיסיפוס התלויות על ראש התורן. "עדיף מגבעולי שום," אומר מלח א', "שהרי אם הספינה תתהפך, נוכל לפחות לצעוד על רגליו." אז עומד ג'ורג' על כף התקווה הטובה ותוהה אם יש תקווה אחרת, "או אם יש תקווה בכלל," לוחש ההולנדי. "תקווה לְמָה?" משתומם המלך. "וכשאנו חולמים על רוחות," מצטווח מלח א', "מטיילות רגליו הקטועות של סיסיפוס על רחוב קינג ג'ורג'." "Off with his head," מצווה המלכה; סליחה, ההולנדי. וניצב על מרומי קייפטאון העיר, מפשיל המלך ג'ורג' את מכנסיו, ומחלק את מימיו בנדיבות, מי זהב וחוֹם, חלקם לאוקיינוס ההודי, ועתה לשם, לאטלנטי.

3

אך אם לנצח אהיה מול כף התקווה הטובה, מהרהר לו ההולנדי, אז אולי בכל זאת אוכל לקוות? כי באמת, אם הוא ישנו, הנצח, סימן שיש משהו מאחריו או מלפניו, ומכאן שגם הוא, כמו הרוח והים, יִכלה. מה?

4

והמלחים על הספינה פניהם נוהרות תבונה. הם נשענים על המעקה, ותפוסים במחשבות מביטים במים העומדים. הצבע על הסיפון העליון דהה, ולוחות העץ, כמו זקנים הנזכרים בילדותם, נופחים ברושים למלחים. והם נוטלים לריאותיהם את האוויר הירוק, את אוויר הים והגעגועים לים. לא ייתכן! פשוט לא ייתכן! אחרי מאות שנים על המים עדיין לא התרגלו, עדיין נוהגים כאילו אינם על סיפון אונייה, כאילו אינם יכולים למשש את המפרש שנפרם כבר והגלגיליות שהחלידו. מוזר, להיות שם ולמות מגעגועים לשם O litus vita mihi dulcius, O mare!

5

"מה יש לו ממַלחים ואוניות וכל אותו הודי מעופף?" הולנדי מעופף, אימא. "כן, מאותו הודי מתופף," שואלת אִמי שבאה לביקור. (גזוזטרה לבנה ושולחן נצרים עגול, ספלי פורצלן וזמזום ירוק־כנפיים של אחר־צהריים קֵיצִי) אה, כן, בנעוריו הוא למד באקדמיה הימית המלכותית, ומאז חובלים, חבלים, וחבלות דומות. "באקדמיה הימית המלכותית? הְמ, האין זה אותו מקום שבו נערים, איך לומר, עם נערים אחרים?" אימא! אני צוחקת, ושמלתי מתנופפת אִתי, מותירה את ירכַי חשופות לנאקתו הבלתי־נשמעת. אימא! אני מראה לה את הכתם על צווארי - מה, לך אין כאלה? והיא נחפזת "די!" והיא מתאדמת "די! די!" (והשמש באופק כורעת, מפשקת את רגליה - ים גדול בא.)

6

דום שתיקה! לתחוב אצבע ל־panta rei ושהוא ייעצר.2 אט־אט, כשכל אדוות התנועה תימוגנה, תנבוט בנו הדממה. כמו על גזוזטרה לבנה ללא בית ויסודות, נישָׁען על המעקה ונצפה בברושים הגבוהים על המדרון הרחוק. למרגלותיו אגם כספִּי שוקט (זוג ברבורים, סבורני, משייטים עליו). לצִדו, מבעד לאוויר הנוגֶה, נוטל יער סמיך את רובו של הנוף. שם אולי מביט נמר בכלב, וכלב בחתול, ומצפים (לפחות הנמר, אם הכלב לא שוטה) שנשלוף את האצבע. לפתע מתגלה שאין שפה המתאימה למצב הזה, אין תיאור שאיננו זורם. הפועַל עצמו מעיד על תנועה. אם כן, הבה נשמיט את הפעלים ונשתמש בשמות עצם בלבד:

7

ואני אמרתי לו, ג'ורג' ג'ורג', שני דברים אַל לאנגלים לעשות: לבשל ולחשוב. הרי יש לכך טעם של הרהור מאודה. "אבל יקירתי, האין זה משתנה עם השנים? כבר המון זמן אני מתגורר בארץ הזאת, ואפילו ברחוב הנושא את שמי." ודאי שזה משתנה, יקירי, זה רק מחמיר. אך למזלנו אתה מלך, ובין כך ובין כך אסור לך לעסוק בכגון דא. ובכלל, ג'ורג' שלי, חשיבה היא פעילות פְּלֶבֵּאִית שאינה הולמת אותנו, איננו זקוקים לשום הצטדקויות. מבטיח שתנהג כמלך?

פרק ד
1

ברור שבאופן כלשהו אני צאצא לכל מלכי אירופה (מרגרט מאוסטריה אמרה: "ג'ורג' צריך ללמוד לכסות את פניו האלה בפניו האלה." הנסיך מאַנְהַלְט־קֶתֶן ממלמל: "נדמה כאילו הוא בסָרַבַּנְד נצחי.") כשהייתי ילד ויורש־עצר, סיפר לי החונך שלי את קורות אבותַי, והילד הקשיב ותמהּ (הוא ראה את אבותיו מסתכלים על הממלכה מבעד לחלונות הארמון הנוגהים, ומתעטשים). כשהגיעו לפרק הבא בקורות אבותיו, התרוננה נפשו כל כך, מפני שאז החלו אבותיו לצאת לטיולי בוקר (מגבַּעת לבנה, נעליים לבנות, ובתווך ערפל). "בדיוק כמוני," חושב ג'ורג'.

2

החונך שלי לא היה צרפתי רופס, הו לא! My tutor היה איש גבוה ויפה, ערבי שתווי פניו חדים, אפו ארוך ונשרי, ועיניו השחורות דמיוניות והזויות כמו מחול תִּמרות החוֹם במדבר. אבות־אבותיו של החונך שלי רכבו על סוסים שחורים להִסְתַּהֵר על אירופה מספרד ומביזנטיון. כשדפקו על שעריה, ציפו שלידיהם המושטות תוגש הקהוָה, אך במקומה כובּדו בשמן רותח ובבליסטראות ברזל. ואבות־אבותיו של החונך שלי היו אנשים גבוהים ויפים. הם טיפסו על סוסיהם השחורים וסבבו לשוב, הניחו לסוס לפנות כפי טִבעו. והלה, שחש בהם כי הם שוקטים ומהורהרים, סבב לאִטו; ובהדרגה, מטפיפה לדהירה, צהל לעבר אורוות השמש ואוהלי קידר.

3

מבעד לחלונות הארמון הנוגהים, מסתכלים מלכי אירופה על הממלכה ומקנחים את אפם. מר קִימְבֶּרלִי, המשרת הזקן, מגיש למלך מכתב שהגיע זה עתה מן הנסיך במחוז שמעבר לאגם (זוג ברבורים, סבורני, משייטים עליו). וכשהמלך קורא במכתב, דבר־מה גורם לו פתאום להסיט את הדף מעיניו ולהביט היטב מבעד לחלון. רחוק, על שביל המתפתל בשולי היער, רוכב פרש בודד על סוס.

פרק ה
1

בתחילה חששתי לדפוק על דלת חייו. ראיתי מרחוק את טיולי הבוקר שלו והלְבַד כה הלם אותו, כמו מראֶה אוניית ענק הנולדת מבין רגליו הדקות של האופק, גְדֵלה אט־אט לדפנות עד השמַים, נכנסת לנמל חיפה כמלך אחר ניצחון מוחץ. אפו היפה והחד הוא ה־bulbous bow3 המפלח את אוויר רחוב קינג ג'ורג', בעוד שובל האנשים יוצר מאחריו V של פליאה. פעם אחת ראיתי אותו נעמד, מסיר את מגבעתו, ומגרד בראשו. אחר כך הסתובב והביט ב־V שלו כמי שמחפש דבר־מה.

2

וכשכבר דפקתי על דלת חייו, פָּתח ונכנסתי. אחר כך נעל את הדלת בסיבובי מפתח אִטיים, בלי להיחפז. מסדרונות עצומים היו בו, קרירות שרתה בהם, קרירות שנעמה לי. הוביל אותי בתוכם על פני ריחות מִבדים כבדים ונצנוצים הניתזים מן הקירות כמו מעיני נמר שחור. הרגיש בבהלתי ובסקרנותי, הוא נעצר והדליק לי את האור.
"רואָה? Johannes Van Eyck est hic."
הגשתי לו כוסית "שִׁיבָס רֵגָל" ושאלתי, מה הוא מצייר, יקירי?
"את 'הבתולה של הקנצלר רוֹלִין'. אחרי טיול הבוקר אני מתיישב מול הגלימות, והקנצלר רולין מהדק את ידיו לעברי בענווה ובחסידות כה גדולות, עד שפחד ממלא אותי שמא פעם נוספת מתכנסות מזימות סביב השולחן העגול בראשו, אבל הווריד העדין והפגיע העובר ברקתו המגולחת, הפועם כמו תוף צעצוע, נראה כה חיוור וחי, שנדמה כי אין הוא אלא ציור. והנה גם אִמי כאן, אצבעותיה הארוכות נושפות רוך על מותנַי העירומים ועל גופי היושב על ברכיה. אני מרגיש במלאך העומד להניח כתר פז על ראשה הרכון עלַי. 'אימא,' אני קורא, ודממת האהבה הנלחשת ממנה מכווצת את גופי לכאב הגעגועים המתוק בעולם. 'אימא,' ואהבתה ניגרת מן המִקְמֶרֶת, לוחכת את כל העיר הנשקפת ממנה. את מבחינה בצלב שבמרכז הגשר?"
כן, אמרתי, ואפילו לא תמהתי איך הגעתי לתוך הציור, לעמוד ליד ג'ורג' שלי - יֵשׁוּעַ לפני כן, ועכשיו:
"סִפְרי את המרצפות מקַּדְמַת הציור ועד למקמרת. מה מספרן?"
שש־עשרה.
"יפה, ובאיזו שנה ניתנה ההוראה להקים את הצלב?" בשנה שעברה.
"והיא?"
1435.
"ואם נשמיט ממנה שש־עשרה?"
1419.
"ומה קרה בשנת 1419?"
ב־1419?
"כן."
באביב השנה ההיא השאיר בן הנחתוֹם מבט אדום בשדַי שהחלו להנץ, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאיני רק אדם. "כן, כן, אבל מה עוד קרה?" כתבתי שיר ואבי צרח שאסור לי, "מה יאמר בן הנחתום?! לכי לעזור לאִמך." וקילפתי פולים, אבל אמי כעסה עלי שאני אִטית, וברחתי משם לסבתי והנחתי את ראשי על ברכיה, והיא בכפותיה הרכות אספה את דמעותַי ורגשותַי המבולבלים כל כך, נו, אתה יודע, ופתאום, YOW, כמה הסמקתי.
"לעזאזל, בשנת 1419 נרצח על הגשר אביו של פיליפ הטוב, המלך ג'ון בלי־פחד - אלי, איזה שם! - והצלב שוָן אֵיק שׂירטט עתה על־פי הוראת הקנצלר רולין הוא אות זיכרון לנרצח."
אבל ג'ורג' שלי, השנה היא 2005, ומפני שרצחו את ג'ון בלי־פחד - אלי, איזה שם! - נדחו אירוסַי לבן הנחתום. אָה, מדוע אתה מזכיר לי? למה אתה מעורר את כל הפרטים האלה?

3

איך שהיא מבלגנת את העִתים! הנה אני נושף את הזמן עם הטרומבון שלי, קדימה ואחורה. והיא - אַי! - היא, גדולת איברים ומגושמת, אוחזת בו כבאקורדיון ומטלטלת ולוחצת ושרה ("אני שואגת ת'זמן" וכו'). אכן, טיול בוקר מבולבל. מביתי פניתי היישר לגן מֵאִיר (המגבעת ומקל ההליכה מונחים לצִדי על הספסל). תמיד היה נדמה לי - תמיד? - ובכן, תמיד היה נדמה לי, לא, מה שאני רוצה לומר איננו "נדמה" אלא כה מדויק, עד שאני חושש שמא אני מבולבל לגמרי. אם כן, לומר או לומר? אָה, הנח לעצמך. קום, לך קצת על רחוב קינג ג'ורג', בדוק את הכתובות על חזיתות הבניינים - מי יודע, אולי המוות שלך נמחק, אולי אחרי 1947 צָמח אזוב, עכביש הקים לו בית. כן לך, הבט בחלון ראווה. גם אם לא תאהב את מה שתראה, היטב לפחות את המגבעת. עשה דבר שלא עשית אף פעם: הנה, עלֵה על הבמה בגן מאיר וּנְאַם - הכלבים שומעים. "נְאַם, אנו שומעים," אומרים הכלבים. "תְּמֵהַנִי!" אומר ג'ורג', ומתענג על המילה הזאת. "תְּמֵהַנִי." הוֹ, הוא מרגיש שאם ישתול אותה בגן מאיר, יפרח ממנה צמח שפרחיו לבנים וגדולים, וכשיבחינו בו מרחוק, ירצו מאוד להתקרב כדי לראות.

1 O litus… O mare!, מלטינית: "הו חוף יקר לי מחיי, הו ים!" שורת הפתיחה לאחד משירי הגעגועים היפים ביותר. המשורר הוא פֶּטְרוֹניוּס אַרבִּיטֶר, מחבר ה"סטיריקון" (בן המאה הראשונה לספירה).

2 panta rei, מיוונית: "הכול זורם". טענה מפורסמת המיוחסת להֶרַקלֵיטוֹס, פילוסוף קדם־סוקרטי שפעל בסוף המאה השישית ובתחילת המאה החמישית לפנה"ס.

3 Bulbous bow הוא שמו (באנגלית) של ה"גידול" בצורת בולבוס בתחתית חרטומי אוניות מודרניות גדולות, שנועד להפחית את התנגדות המים בזמן הפלגה.

4 מלטינית: "יָן וָן אֵיק הווה/נמצא כאן." וריאציה על חתימתו של הצייר הפלמי הגדול בן המאה החמש־עשרה בציורו הידוע "חתונתו של ג'ובני אַרנוֹלפִינִי" משנת 1434. בחתימה המקורית כתוב fuit hic, "היה כאן", ולא est hic, "הווה/נמצא כאן". אגב, הצצה אחת בציור "הבתולה של הקנצלר רולין" תמחיש מיד את התמונה המילולית בבית הזה (הרעיון שמספר המרצפות משקף את מספר השנים שעברו בין רצח המלך ג'ון בלי־פחד להסכם שבו הוחלט על הקמת הצלב, הוא השערה של חוקר האמנות Emil Kieser).

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

הו ! כתב עת לספרות | גליון 3 - דורי מנור (עורך)